עיצה בבקשה

שלום, לצערי כלב המשפחה שלנו נדרס אתמול למוות ע"י מכונית שאפילו כלל ולא עצרה. כולנו כואבים היות והכלב היה כמו בן משפחה. הוא ברח החוצה כשמישהו נכנס ורץ לכביש. הבעיה היא שבניי הקטנים בני 8 ו12 רצו אחריו והיו עדים לזוועה כולה. בני בן ה12 אף הרים אותו מהכביש לאחר הפגיעה. אני מאוד מודאגת. הם בוכים המון ,הם שקטים מאוד ונראה לי שהם בהלם, עדיין לא מעכלים.אני מדברת איתם ומסבירה אך חוששת מאוד שהטראומה הזאת תגבה מחיר יקר מבריאותם הנפשית התקינה. איך אני צריכה להתנהג כדי לעזור להם? למה עלי לשים לב בהתנהגותם? ומה לעשות? תודה רבה.

ערב טוב יפעת, מסכנים..... בטח נורא קשה להם. גם עם המוות של הכלב וגם עם זה שהם נאלצו לראות את זה. איך אפשר להקל עליהם? 1. לאפשר להם להתאבל. כל אחד מתאבל בדרך שלו - יש כאלה שבוכים המון,יש כאלה שמעלים זכרונות,יש ששותקים ומתכנסים בעצמם,אחרים שלא מראים כלום כלפי חוץ,כאלה ש"נזכרים" להתאבל רק אחרי כמה ימים,כאלה שחולמים על זה וכו'. אין פה דרך יותר או פחות טובה להתאבל. התפקיד שלך כאם הוא להיות קשובה לתהליך שילדייך עוברים,להיות זמינה אם ירצו להעלות משהו. אני כרגע לא הייתי יוזמת דבר (שיחה על הכלב,עניין מוגזם בהם וכו').סה"כ זה קרה היום וצריך לתת להם את הזמן לעכל. 2. לגלות אמפטיה למה שהם מעלים ולצורת האבל שלהם. גם אם את לא כ"כ מסכימה עם התוכן או צורת האבל,נסי לקבל. 3. לשקף להם את ההרגשה שלהם (לדוג' אני שונא את הנהג האדיוט שדרס אותו... לשקף - אני יודעת,אתה מאוד כועס על הנהג...). 4. לתת להם זמן ולא לשדר הרבה דאגה. הרבה ילדים עוברים דברים דומים ולומדים להתגבר ולעכל בדרכים "בריאות" מאוד. לילדים יש מנגנונים נהדרים ולעיתים צריכים פשוט לאפשר להם לעשות עם עצמם תהליכים,הם יודעים לעשות זאת תאמיני לי (וכמובן להמשיך להיות קשובה...). 5. לנסות לא "להלביש" עליהם גם את הכאב שלך על מות הכלב.מותר כמובן שיראו שאת עצובה וכו' אבל אין צורך להעצים אצלם את העניין (מקווה שהובנתי...:) ). למה לשים לב ? אם יש שינוי מהותי בהתנהגות שלהם שאינו עובר במשך מס' ימים (נגיד 4 -5) וגם לא עושה "סימנים" שעומד לעבור,שתפי אותי. אני מקווה שהצלחתי קצת לעשות סדר וקצת קצת להרגיע, מור.