התנהגות מוזרה של נכדי בן ה- 9

יש לי נכד בן 9 (שגר עם הוריו 3 שנים בחו"ל) עתה הם הגיעו לארץ ואמו (שהיא בתי) לא ממש מתייחסת לילדים. היא התחילה לבלות לבד עם חברות וכו' (בעלה עדיין עובד בחו"ל) והנכד שלי מגלה סימני מצוקה נפשית. אמש שאלתי אותו איפוא שם את הפלפון שלו (כן יש לו פלפון...) ובתגובה התנפל עלי בצעקות ובבכי שנמאס לו שאני מטרידה אותו ושהוא יהרוג אותי.. או שיתאבד ויהרוג את עצמו... ושוב אני מציינת את גילו... עוד לא בן 9 - מאין הוא יודע מה זה "להתאבד" ? אני בפניקה מההתנהגות שלו ונפחדת. סיפרתי לאמו על כך והיא אדישה. היא לא ממש מתפקדת כאמא ויותר דואגת לבלות. הוא מתנהג בקיצוניות, בוכה ומשתולל (וכל זאת על רקע זה שאמו שהיא בתי משאירה אותו אצלי ונעלמת לה). אני בפניקה מה לעשות ואיך לפתור את הבעיה איתו. הילד מאוד מאוד רגיש ואסור להגיד לו מה לעשות, והוא רוצה לרדת לטייל עם הכלב לבד למרות שיש כביש ואני לא מסכימה והוא משתולל. בקיצור מה עושים ?

את באמת דואגת וכל הכבוד לך אבל תדאגי לנער את האמא שלו שמתהגת בחוסר איכפתיות זה לא נראה לי רק בארץ זה כבר התחיל שם חוסר היחס שלה לילד ומה עם שאר האחים ? ואם אן אפשרות לדבר איתה גשי ליעוץ מקצועי רק חשוב מאוד שאמא שלו תדע שכשהיא תרצה להתקרב אליו זה יהיה מאוחר מדי היא תסבול וגם הוא וחבל מאוד אולי תצליחי לשכנע את האמא ללכת לטיפול כדי לקבל אחריות של אמא

בקר טוב, אני מבינה את דאגתך ואת תחושת חוסר האונים,אבל חשוב לזכור שלא משנה מה תחליטי לעשות,תמיד זה צריך להעשות ממקום של סבתא ולא ממקום של "תחליף אמא". מה ז"א ? לילד יש אמא ובין אם היא מתפקדת לטעמנו או לא,היא ! אמא שלו. זה חשוב לזכור ועוד יותר חשוב,לשדר את זה לילד. אחרת נוצרים שני "מחנות" והילד בעצם "תקוע" באמצע. בעיני אם יש דבר גרוע יותר מאשר להיות ילד לאמא לא מתפקדת (או מתפקדת באפן לקוי),זה להיות ילד שתקוע בין שני מבוגרים אהובים. מהתאור שלך עולה תמונה של אמא שבכלל לא נמצאת ואין לה שום אחריות כלפי הילד. האם זה עד כדי כך קיצוני ? היא אף פעם לא נמצאת ? היא אף פעם לא מתפקדת ? מי דואג שילך לביה"ס,מי קונה לו בגדים,מי הולך לימי הורים,מי דואג שיכין שיעורי בית,.... כמובן שאלה לא תחליפים לחלקים רגשיים אבל גם אם היא עושה חלק קטן מתפקידיה כאמא,זה עדיין תיפקוד. אולי לא אופטימלי אבל כן תיפקוד ברמה כלשהי. ממה שאת מתארת,סביר שהילד במצב רגשי לא קל.אך האם יתכן שגם אימו במצב כזה ? ואם כן,האם את יכולה למצא בך את אותה האמפטיה שמצאת עבור הנכד,גם כלפי בתך ?. למרבית ההורים שאני מכירה חשוב שילדיהם יהיו מאושרים,ירגישו טוב וכו'.לא תמיד הם מסוגלים למצא בעצמם את הכוחות לאפשר את זה. במיוחד אם זה מגיע למצב שבו הילד כבר קצת יותר גדול ומרגישים ש"פיספסו את הרכבת" כי הוא כבר לא מקשיב ומשתולל וצורח ומתחצף ו... קשה לי להאמין שבתך לא רואה את כל מה שאת רואה אצל הנכד. קל לי יותר להאמין שמסיבה כזו או אחרת אין לה את הכוחות להתמודד עם מה שהיא רואה. אם זה אכן כך,ככל שהיא תרגיש יותר מאויימת,יותר ננזפת,אמא גרועה,אשמה וכו',הסיכוי שהיא תעשה משהו לשנות את המצב ,הוא מאוד קטן.להיפך,ככל שהיא תרגיש ננזפת יותר,סביר שהיא תשתף פעולה פחות ותקשיח את עמדתה יותר. אם את רוצה לעזור לנכדך (ולבתך) נסי לגשת לבתך מהכיוון שמבין ומקבל את הקושי שלה,את התחושות שלה (אולי את חוסר האונים שלה) ולא מכיוון שופט וביקורתי. עודדי אותה לקבל עזרה לא כהיא "נכשלה כאמא" אלא כי כולנו זקוקים מדי פעם לחעזרה וזה בסדר.זה בעיני הסיכוי היחיד להשגת שת"פ. אני מוסיפה קישור לשאלה ותשובה שיתכן שתמצאי בהם עניין. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/7237/xFP/7237 בהצלחה, מור