בעיות בגן

שלום רב בני הגדול בן 4 והקטן בן חמישה חודשים הבן הגדול עבר השנה לגן חדש ולאחרונה קראו לנו לשיחה שבה ציינו שאין לו גבולות אין לו הפרדה בין מציאות לדמיון ( הוא מדמיין שהוא ספיידרמן או באטמן ) והוא מפחיד ילדים אחרים עם סיפורים על מפלצות. נוסף לזאת הוא נתן לילד אחר סטירה והרים מספריים לאות איום על ילד אחר. בבית הוא מספר סיפורים על חברים דמיוניים צועק ומשתולל שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה , לעומת זאת עם התינוק הוא מאוד עדין ואוהב. אני מיואשת ,הגדול הוא ילד של הריון לא מתוכנן בגיל צעיר ואני לא מטורפת עליו ,אוהבת אותו אבל מעדיפה לא להיות יותר מדי איתו ולכן אני מרשה לו לעשות כל מה שהוא רוצה רק שיעזוב אותי בשקט. אני מניחה שאני אשמה בהכל אבל זה משהו שאני לא מצליחה לשנות ועם הלידה של הקטן זה עוד הקצין כי אותו אני מאוד מאוד אוהבת. אשמח לעזרה.

מ שלום את חייבת אבל חייבת לעזור לו אני לא מאמינה שבגלל שהוא לא בתכנון את לא אוהבת אותו , הוא זקוק לך הרבה מאוד את חיבת לעבוד על עצמך כיוון שאם תתני לו הרגשה רעה ולא תעודדי אותו הוא יצא פרא ויסבול כל חייו וגם את כשתרצי אותו זה יהי מאוחר מידי לכן אפילו אם את צריכה יעוץ של פסיכולוג לכי אל תזלזלי קחי את עצמך בידיים ותשקיעי בו את כל כולך כיום הוא זקוק לתשומת לב שלך יותר מהקטן את תראי שגם הוא ישתנה וגם את תתחברי אליו תחשבי שאת כאמא מרגישה אליו ככה אז מה קורה עם הגננות או עם החברים כל הזמן ינדו אותו , טפלי בו ובעצמך הוא מרגישבהתנהגות שלך וחוץ מזה תציבי לו גבולות זה קשה אבל זה חובה אבל פרגני לו המון ספרי לו כמה את אוהבת אותו שחקי איתו משחקי חברה קחי על עצמך את הפרויקט הקשה הזה ותאמיני לי לא תצטערי אני גם אמא ל-3 ויש המון משברים בגידול ילדים זה קשה ואני גם עושה המון שגיאות אבל אני משתדלת לתקן לעודד ולעזור (חוץ מזה איפה בן הזוג) ד.א יש גם קורס להורים כמו אדלר שמאוד ממולץ בי בהצלחה

מ יקרה, וואו,כמה כאב וקושי בהודעה אחת... איזה אומץ צריך כדי להכיר ברגשות האלה. אני בטוחה שאת יודעת מה קורה כשלא מציבים גבולות,אני בטוחה שאת יודעת מה זה אומר כשילד בן 4 מאיים במספריים ומחטיף סטירות ולכן אני לא אטחן את זה שוב. זה חלק שקשור לראש,לתודעה ואת כ"כ בעניין הלב עכשיו,שממש אין טעם לפנות לראש. אני לא יודעת באיזה נסיבות הוא נולד ומה הוא הביא איתו עבורך כשהוא הגיח לעולם. ברור לי שאת לא יכולה (ויתכן שגם אף פעם לא יכולת) לראות בו את הילד הקטן שכ"כ זקוק לאימו,להגנה שלה,לחיבוק,לקרבה,לגבולות שלה. הילד הזה גורם לך להשתבלל בתוכך ולראות את עצמך - את הפחד ? הכאב ? חוסר האונים ? שלך. לכל אחד מאיתנו עבר משלו,כאבים משלו,פחדים משלו וכן קורה לא מעט פעמים שיש לנו את הילד האחד הזה,שלוחץ לנו על כל אותם הדברים המפחידים,הזכרונות הלא נעימים, ה... ואז התחושה היא שאין מה לעשות ומרימים ידיים. אני מבטיחה לך שזה קורה לא רק לך,יש עוד כ"כ הרבה אמהות שעוברות את זה.לא לכולן יש את האומץ להודות בזה. אז כן,אפשר להשאיר את המצב ככה ולהמשיך ולעבור משיחה של גננת אחת,לשיחה של הגננת הבאה,ואז לשיחות עם המורה,ואז עם היועצת,ובגיל ההתבגרות עם המטפל או עם ה.... זו אפשרות אחת. אפשרות שניה,שהיא לא קלה (אבל מה קל בחיים ?) אבל מנסיון,היא כדאית. לא רק לבנך,היא כדאית בעיקר לך,כדי שתוכלי להתמודד עם עצמך (כי בנינו,הבעיה היא לא עם הילד אלא ההתמודדות שלנו עם עצמנו ועם מה שהילדים מזכירים לנו,מעצמנו),כדי שתוכלי להרגיש שלמה יותר,כדי שתוכלי להתגאות בעצמך שלמרות הכל עשית והצלחת,האפשרות של פניה לעזרה. ואם גם הילד ירוויח מזה,מה טוב :). אני מקווה שהצלחתי קצת "לגעת" כמו שאת הצלחת לגעת בי. אני אשמח להוסיף עוד כמה מילים במייל,אנא פני. נשיקות, מור