הפרדת חברים-דחוף

בתי בת ה-3 גדלה במשפחתון קטן מגיל שנה. חבריה היו 2 בנות ובן. בשנה השניה הצטרפו 2 ילדים נוספים. בין ארבעת הילדים יש קשר מיוחד. הם מאד אוהבים אחד את השני, אך קיים קשר הדוק במיוחד בין בתי לילד שגדל איתה. (בן יחיד במשפחתון). קשר זה מתבטא בחיבוקים ונשיקות בלי סוף , משחקים ביחד , לאן שאני ובעלי הולכים היא מבקשת שיצטרף , כמובן שהרגשות הדדים מצידו של הילד. ישנה אף הלצה בין ההורים שהם מתנהגים ,כבעל ואישה. השנה נרשמו ארבעתם לגן עם 19 ילדים נוספים. כל הארבעה הסגלו יחסית מהר כולל ביתי שאגב ילדה מאד חברותית. פנתה אלי הגננת השבוע והסבירה לי כי הקשר בין ביתי לילד (מהמשפחתון) אינו בריא ואף תלותי. הדוגמא שנתנה לי היתה : הילדים יושבים ומכינים עבודת יצירה , לפתע מחליט הילד שאינו מעוניין להמשיך , הוא קם מהשולחן ובתי מיד קמה אחריו ולהיפך , בתי תקום או תפסיק פעילות כלשהי הוא יפסיק גם כן וילך יחד איתה למשחק אחר. בארוחות המתקיימות בגן הם "חייבים" לשבת אחד ליד השני. אלא דוגמאת שציינה בפני הגננת. דרכה של הגננת להתמודד עם זאת הוא פשוט להפריד ביניהם, כלומר , היא אינה מאפשרת להם לשבת ביחד בארוחת הצהרים , למרות שבתי כדבריה בוכה שהיא רוצה לשבת ליד חברה , כמו-כן גם חברה בוכה אך הגננת אינה מוותרת למרות הבכי. כמו-כן הגננת לא מאפשרת להם לעשות פעילויות ביחד, כלומר, שקבוצה אחת בגן עושה עבודות יצירה והשניה בחצר אז כל אחר מהם נמצא בקבוצה אחרת , וזאת שוב למרות בכיים של הזאטוטים. ולשאלותי: האם נכון לעשות כך למרות בכיים של הילדים ? האם זה נכון שהתפתחותם עלולה להפגע (כדברי הגננת) משום שהם לא מאפשרים אחד לשני להפתח כל אחד בכיוון שלו ? האם לא מגיע להם תקופת "חסד" מסויימת עד שיסתגלו לילדים חדשים שהצטרפו אליהם , לגן גדול ומרווח עם חצר (לעומת בית קטן ללא חצר) ואז אולי "המרחק" יווצר באופן טבעי ולא כפוי ע"י הגננת ? האם הגננת צודקת ????????

אמא יקרה, את מספרת סיפור על חברות מקסימה. בחברות אישית ודיאלוג בין שני זאטוטים יש המון התפתחות אישית. ממה שאת מתארת, זה לא שהילדים לא יוצרים. הם יוצרים, וכשאחד מהם מפסיק, מפסיק גם הצד השני. אולי זה תלותי, אך נראה לי כי זו הבחירה של שניהם ובשלב זה הדברים אינם באים על חשבון דברים אחרים "חשובים יותר". אני חושבת שהגננת טועה, והתחושה שלך נכונה. הילדים בגן בסה"כ חודש, וחודש זה זמן קצר יחסית. אני הייתי מודדת תלות בין השניים, אם אחד מהם היה מפתח יחסים עם ילד נוסף והתגובה של הילד השני הייתה קיצונית. בקשי מהגננת שתאפשר לשניים את תקופת ההסתגלות שלהם, אם עוד חודשיים- שלושה הדברים ישארו סטאטיים, יש מקום לבדוק שינוי התנהגות. כך או כך, הפרדה כפויה לא נראית לי הדרך. שבת מקסימה. יעל עיני- מנחת סדנאות ל"הורות מודעת"

ערב טוב, לא ברור לי מדוע "התפתחותם עלולה להפגע..". זה נשמע לי קצת קיצוני מדי. גם אני כגננת היתי מנסה ליצור איזשהם פרקי זמן בהם הם משחקים עם ילדים אחרים,אך לא בדרך בה את מתארת את הנעשה כיום. למה אני מתכוונת ? יש משהו נורא כיפי ונורא מגונן בלהיות עם מי שאני מכיר,מצד שני זה לפעמים קצת מעכב אותנו - יש לנו פחות מוטיבציה להכיר אחרים,אנחנו מושפעים יותר בקלות וכו'. לכן אני כן רואה חשיבות בכך שהם יהיו גם קצת לחוד. מצד שני,לא הייתי עושה את זה בצורה כ"כ נוקשה ודרסטית כמו שאת מתארת.באפן כללי אני לא בעד צעדים קיצוניים או לתסכל ילדים "בכוונה". אני חושבת שזה רק מעורר המון התנגדות מצד הילד וחבל. צריך לזכור שלחברות כמו זו שאת מתארת יש גם יתרונות וגם חסרונות ולדעתי חבל יהיה מצד הגננת לראות רק את החסרונות ולנסות להפריד "בכח". אני מציעה לשוחח עם הגננת (לקבוע זמן לשיחה,לא על "רגל אחת"),לנסות להבין מה החסרונות שהיא מוצאת בקשר הזה,להציג את היתרונות שאת רואה ולבקש לנקוט בדרך פחות קיצונית (ובטח לא לגרום לשני ילדים לבכות סתם!) לשינוי המצב. חבל ללמד ילדים בני 3 שכשרוצים להשיג משהו,הכח הוא זה שמנצח. אני בטוחה שגם לגננת יש דרכים פחות כוחניות להשיג שינויים כאלה ואחרים. מקווה שעניתי על השאלה, בהצלחה ואשמח לשמוע, מור.

שוב שלום מתנצלת מראש על התגובה המאוחרת. אכן שוחחתי עם הגננת וסוכם ששום דבר לא יעשה בכוח ויביא את הזאטוטים לידי בכי. הגננת הוסיפה ואמרה כי בעלת הגן (הגננת הראשית) שוחחה עם שני הילדים כל אחד לחוד והסבירה להם בצורה פשוטה ובהירה ככל הניתן (בכל זאת ילדים בני 3) כמה חשוב שיהיה להם חברים נוספים . הילד שיתף פעולה אך ביתי לא ! המשיכה להיות כרוכה אחריו (כדברי הגננת) עד שהוא "נכנע" ו"חזר לסורו". השבוע שוחחתי עימה שוב. האי סיפרה לי שבנתה 4 קבוצות עבודה נפרדות ופיצלה את כל ארבעת הילדים (שהגיעו ביחד מהמשפחתון-ביתי החבר ושתי בנות הנוספות שציינתי בפנייתי הראשונה). לדבריה, ביתי מאד פסיבית משום שאינה נמצאת בקבוצה עם "חברה" , ובאם היא מעבירה אותה לקבוצה שלו היא "מתעוררת לחיים" , אך אינה בוכה כשמעבירים אותה לקבוצה אחרת. דבר נוסף , התלותיות של הילדודס באה לידי ביטוי גם בארוחות . אם היא לא אוכלת הוא לא אוכל ולהיפך. 1. האם כדאי לתת עוד זמן כדי לאפשר להם להסתגל קצת יותר ? 2. האם יש לביתי בעיה בזה שאינה מצליחה להתנתק ממנו ? 3. בכל פעם שאני מנסה לדרבן אותה להתחבר עם ילדים אחרים או אפילו להזמין אותם אלינו הביתה היא אינה רותה אלא רק את "בעלה" (היא אפילו אמרה מספר פעמים שהיא רוצה להתחתן איתו, עד כמה שילדה בת 3 מבינה) 4. האם נכון להפרידם בקבוצות למרות שאינם אקטיבים בעקבות כך ? 5. מה עושים ???? איך אני יכולה לעזור לביתי להשתחרר מהתלותיות מהילד הזה ? 6. האם רצוי לא להפגיש ביניהם כלל בשעות אחה"צ (לא שזה קורה הרבה) ? ביתי התחילה ליצור הדמיות במשחקים שלה כשהיא מיחסת דברים שהוא אוהב (כגון צבע) ומציבה אותם במקביל לדברים שהיא אוהבת (אני מקווה שהצלחת להבין את כוונתי). 7. האם אני מגזימה בחששות שלי ? תודה!!!