התנהגות בגיל ההתבגרות

שלום רב, אנחנו הורים בני 50,יש לנו 2 בנות, אחת הבכורה בת 19 ש השניה בת 18. הבכורה משרתת בצהל,נפרדה מחבר לפני כחודשיים,חבר שסגר אותה,וחנק אותה באהבתו ,ואף לאחרונה היכה אותה,מאז שנפרדו היא מתנהגת בצורה מאד קיצונית ,כמו לחפש בטרוף באינטרנט,חבר,חברים,חדשים,יוצאת לפגישות רק על פי התמונה באינטרנט,והודתה כבר ששכבה עם 4 מאלה שהכירה,היא אף החלה לעשן,נעשתה מאד אגרסיבית,לא מוכנה לדבר איתנו ההורים על מה שעובר עליה,בטענה שאנחנו לא מבינים כלום ,ושאנחנו מיושנים בדעותינו,ושהיא מספיק גדולה לדעת מה היא עושה ,ושנפסיק לחקור אותה,איפה הייתה,ומה עשתה ,אני האבא תמיד הייתי קשור לבת הבכורה והיא תמיד שמחה לאוזן קשבת ,ושיתפה אותי ברגשותיה,לאחרונה בסופי שבוע היא באה הביתה ורק יושבת על יד המחשב לאחר מכן היא מתלבשת ויוצאת מבלי להגיד לאן,ובכלל,ולעיתים חוזרת רק בבוקר מוקדם כל אזהרותי (מאיידס,סמים, אונס וכו..). לא מזיזים לה והיא אף גוררת את אחותה בת ה18 , שלה אין עדין חבר,וגם היא פתאום התחילה לעשן,וכל הזמן הן מתגודדות בחדר,גם היא מסרבת לשתף אותנו,לאן היא יוצאת,ועם מי היא נפגשת,עלי לציין שהבת הקטנה בדרך כלל תמיד הייתה מופנמת ולא מביעה או מראה רגשות,בעוד הגדולה הייתה ההיפך הגמור ממנה אנחנו ההורים מאד מודאגים מהמצב שנוצר בעיקר מההתנהגות הקיצונית כל כך של הבת הבכורה,אבקש בכל לשון של בקשה לקבל בדחיפות יעוץ נ.ב.: הבת הבכורה הוגדרה בבי"ס כלקוית למידה, כמעט ולא היו לה חברות והחבר היה כל עולמה. מריגשי המיואש. תודה ושנה טובה ש

ערב טוב, אכן,לא קל... סה"כ מדובר ב"ילדה גדולה",מה שקצת מקשה עלינו כאן.לכן,אני מציעה להיות עוד יותר עדינים מאשר במקרים אחרים. אני מעריכה שרק ע"י קבלה,גישה חיובית והרבה אמפטיה תוכלו "להגיע" אליה. ואחרי כל המילים הגדולות האלה,למה הכוונה ? אני מניחה שהיא יודעת היטב מה הסכנה בהתנהגות בה היא בחרה,היא מודעת לחסרונות,לכן אני לא רואה טעם לחזור שוב ושוב באזניה על הסכנות,האזהרות,ההסברים וכו'. להערכתי,זה יכול לגרום רק לריחוק והתבצרות שלה בעמדתה. אני כמובן לא אומרת להשלים עם ההתנהגות ולשבת מהצד. אני מציעה לגשת לנושא בגישה קצת שונה - לשדר שאתם מודעים לזה שהיא כבר בוגרת ויכולה לבחור מה ואיך לעשות,אבל אתם מודאגים. הדגש הוא על זה שבסופו של דבר זו הבחירה שלה ואתם יודעים את זה. כדאי לנהל איתה שיחה שמטרתה לא להביא לשינוי התנהגותי אלא הבנה מה "עובר " עליה,מה המניע להתנהגות. שיחה כזו לא תכלול אזהרות,איומים,הסברים אלא בעיקר הקשבה ושיקוף. אפשר להתחיל שיחה כזו במשהו כמו - את יודעת,את אמנם ילדה גדולה וזכותך לבחור מה לעשות אבל אני קצת מודאג. לא "להבהל" אם היא תענה - אין לך מה לדאוג,הכל בסדר. אפשר להמשיך במשהו כמו - אני שמח שהכל בסדר (לא בציניות!),אבל איכשהו זה לא כ"כ מרגיע אותי. לא חלילה כי אני לא מאמין לך,אני מאמין. פשוט,נראה לי שיש אצלך שינוי די גדול. תשובה אפשרית שלה - בסדר,התבגרתי אז השתנתי. אפשר לענות - כן. בהחלט התבגרת ושינוי הוא חלק מהחיים,אבל כאן מדובר בשינוי די דרסטי. וככה אפשר להמשיך. מה שיש כאן בשיחה כזו הוא נסיון להבין את המצב בו היא נמצאת,אין כאן שיפוטיות,אין נסיון "לתקן" אותה וסביר שאם תצליח ללכת בכיוון הזה תזכה לקצת יותר שת"פ מאשר בהסברים "חינוכיים". צריך לזכור שכשאדם מבצע שינוי כ"כ דרסטי סביר שהוא עובר תקופה לא קלה. אם תצליח להבין מה זו בשבילה התקופה הזו,ולהתחבר לרגש (שאולי מפחיד אותה קצת) שמאחורי המילים וההתנהגות,תוכל ליצור קשר מספיק קרוב ואמין כך שהיא תוכל לבקש עזרה. אם היא תרגיש שבנוסף להתמודדות עם הרגשות העוצמתיים שלה,היא גם צריכה להתמודד עם שיפוטיות של הסביבה,סביר שהיא תקצין את ההתנהגות ובעצם תהפכו לשני מחנות,וחבל. רק כאשר אנחנו מצליחים להבין את מה שהאדם משדר מאחורי המילים (ולעיתים אלה דברים שנראים שעומדים בסתירה מוחלטת להתנהגות),אפשר להגיע לקרבה. אם השיחה תתפתח לכיוון חיובי,אפשר לשאול האם תרצה להפגש מס' פגישות אם איש מקצוע כדי לקבל כלים/תמיכה שיעזרו לה לעבור את התקופה הזו. בעיני,זה בהחלט כיוון מבורך. מקווה שעזרתי,אם יש צורך במשהו נוסף,בשמחה. הרבה בהצלחה, מור

ועוד דבר - כבר הרבה פעמים המלצתי כאן על הספר "אוף,גוזל" של עלי כץ. לדעתי,כדאי.