למי שעוד זוכר אותי פה..וגם למי שלא

סתם בלי קשר, מחר יש לי יומולדת, אני בת 17:] חח אבל לא את זה בגלל זה כתבתי הודעה, רציתי לפרסם כאן משהו שכתבתי, תאמרו לי מה דעתכן\ם: יקרה שלי, את שוכבת עכשיו במיטה. שרועה, זרוקה, חלשה. הלב שלך פועם חזק מדיי, הנשימות שלך מהירות מדיי, את חלשה מדיי. את מרגישה שזה קרב, זה הסוף, לא ככה רצית שזה ייגמר. את צריכה להיפרד. הכול קרה כל כך מהר..לא תכננת. את מעבירה יד על העצם שנמצאת ליד המותן..מלטפת אותה, היא כל כך בולטת. זו הייתה השאיפה..בהתחלה. פעם היו לך שאיפות, בהחלט כן, תמיד שאפת גבוה. אני זוכרת שרצית להיות שחקנית, גם להצליח בלימודים רצית, ולהביא גאווה הביתה. אף אחת מאלה לא הושגה, אבל הצלחת להיות רזה. תחייכי, למה את לא שמחה? זה מה שתמיד רצית, תמיד חלמת על זה, תמיד רצית להרגיש את העצמות היפות של המותניים, אלה שבולטות אצל הדוגמניות, אלה שרואים אצל בנות יפות בים. הנה הצלחת! נו תחייכי כבר! בבקשה..תגידי שזה לא היה לחינם..בבקשה. בשביל מה היה כל זה אם את אפילו לא מסוגלת להגיד תודה? בבקשה, זה לא נגמר עדיין, תנסי לקום מהמיטה, נו את חייבת. בשביל ההורים שלך! בשביל עצמך..ידעתי. את לא מסוגלת. אני מצטערת שהבאתי אותך למצב הזה. אני לא התכוונתי, באמת. את זוכרת את הפעם ההיא, לפני שנתיים, בכיתה ט', כשהסתכלת על עצמך במראה? היית כל כך יפה אז, מאושרת וקורנת, היה לך ברק בעיניים, אבל את לא היית מרוצה. הסתכלת ולא אהבת את מה שראית, אני רוצה להתנצל, אני סתם צעקתי לך שאת שמנה, זה היה שקר, את דווקא היית נורא יפה. סליחה גם על כל הפעמים שגרמתי לך להרגיש כישלון כי היית יותר מדיי רעבה. אני מצטערת. אני יודעת שאף אחד לא הבין מה את מרגישה בפנים, ואף פעם לא הבנת איך אף אחד לא רואה שאת שמנה..זה בגלל שאני גרמתי לך לראות את זה. אני מצטערת, באמת. זה התחיל כמשהו קטן, אני לא התכוונתי שזה יגיע לעניין משמעותי. סליחה על העניין עם בתי החולים, סליחה על הזונדה והאשפוזים. זה הכול קרה באשמתי. אבל את צריכה להבין, אני הייתי בטוחה שתשמחי, כי זה מה שרצית! את ביקשת שיראו לך את העצמות של המותניים, את ביקשת שכולם ישימו לב אלייך, את היא זו שרצתה להיות יפה, אני רק הגשמתי את זה. את היא זו שהלכה רחוק. רחוק מדיי.. אני מקווה שאי פעם תוכלי לסלוח לי על שהגעת למצב הזה. תסלחי לי שגרמתי לך להזניח את כל הנאות החיים שלך, ולחשוב שתוכלי להשיג הכול באמצעות רזון. סליחה שגרמתי לך לוותר על הדברים שהיו כל כך חשובים לך. סליחה שאף אחד לא הבין אותך, סליחה שהיית צריכה להסתכל במראה ולשנוא את מה שאת רואה, סליחה שבכל פעם שנגעת בגוף שלך עלו בעינייך דמעות שנאה וכאב. סליחה שהכול היה לחינם. אני הייתי צריכה לספר לך את האמת, אני לא אמיתית, אני שקרית.אני אשליה. אני לא אמינה, אנשים מנסים להיאחז בי כל חייהם, אבל בסוף אני בורחת, לפעמים לפני שהם מספיקים למות. לפעמים הם מצליחים לשכוח אותי, אמנם לא לגמרי ולא לתמיד, כי מרגע שנכנסתי אני תמיד שם, לא עוזבת. אני חושבת שעכשיו את היא זו שצריכה לעזוב, צר לי שהגעת לכאן. לא רציתי שככה זה יגמר. אני בהחלט יכולתי לראות אותך מגיעה רחוק.. אם רק לא הייתי מגיעה, אם לא היית קוראת לי. אני מצטערת מתוקה, אני מקווה שהספקת ליהנות ממעט השנים שבהן חיית, לפני שנכנסתי אל חייך. ותאמיני לי, שאני לא רציתי בזה, אני רק רציתי שיהיה לך טוב, זו את שתלית בי את תקוותייך. יש בי מעט תקווה שזה עדיין לא הסוף, אולי תוכלי לשכוח ממני..ואולי גם לא. את שוכבת עכשיו במיטה. שרועה, זרוקה, חלשה. הלב שלך פועם חזק מדיי, הנשימות שלך מהירות מדיי, את חלשה מדיי. את מרגישה שזה קרב, זה הסוף, לא ככה רצית שזה ייגמר. אבל נגמר. סליחה על הכול, שלך, האנורקסיה.

קראתי. מרגש עד דמעות, מצמרר וכל כך אמיתי. משקף, את כל המציאות של האנורקסיה והסבל שהיא גורמת. הצטמררתי משום שזה זרק אותי אחורה לימים שבתי היתה חולה והעלה נשכחות שאנחנו מעדיפים לא לזכור.

מקורי, מרגש, אמיתי, חכם. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתייחס לעובדה שהם נכתבו ע"י נערה רכה בשנים, בת 17 בסך הכל. כל הכבוד! קבלי נא את ברכותיי הכפולות: הן לרגל יום הולדתך והן לרגל היפרדותך מאנה.

לחמודה המדהימה, קודם כל מזל טוב לרגל יום הולדתך (וסליחה על האיחור). מקווה שיום ההולדת יהווה פתח להתחלה חדשה, לתקופה טובה יותר. הדברים שכתבת מרגשים מאוד, גרמו לי לדמוע, להיזכר בתקופות מסויימות... אי אפשר היה לתאר את המצב טוב יותר, הדברים כל כך מוחשיים, כל כך משקפים... חבל שדברים אלו מבוססים על "סיפור אמיתי" ואני מאוד מקווה שהם יהפכו לנחלת העבר. את מתארת תחושות מעורבות - הצלחה לצד כישלון - ההצלחה להיות רזה לצד הכישלון בדברים אחרים. ואפילו ההצלחה להיות רזה אינה מושלמת שהרי נלוו אליה קשיים פיזיים ופגיעה בתפקוד היומיומי. את מתארת קושי ברמה הבסיסית ביותר - קושי לקום מהמיטה. ואז באופן טבעי עולה השאלה - מדוע? האם רזון בפני עצמו יכול להוות מטרת על שמקדשת את כל האמצעים? הרי מה הטעם בלהיות רזה אם המחיר הוא החיים? איני מדברת רק על אובדן פיזי של החיים אלא גם על ההחמצה, על ההקרבה האדירה, הויתורים... אין ספק שההרעבה גוזלת מחיר יקר - הגוף נפגע פיזית ונפשית, הלימודים נפגעים, חיי החברה... וכך תוך רגע אנו מוצאים את עצמנו משתעבדים לריק, סוגדים לאיזשהו "משקל קדוש" שאינו ריאלי. וכשמגיעים למשקל הזה לא באמת מרגישים טוב. אי אפשר להיראות טוב בתת משקל, הפנים חיוורות, הבגדים רחבים, קר ולכן צריך ללבוש הרבה שכבות, הגוף חלש ולכן אי אפשר לצאת ולבלות... ואז עולה השאלה - בשביל מה? למה צריך להשתעבד לאנורקסיה? איזו תרומה אמיתית יש לה? הירידה במשקל לא תפתור לנו את הבעיות בחיים, לא תפתור את הבעיות עם ההורים... אלא רק תחמיר את המצב, תהרוס כל חלקה טובה. חמודה, את בחורה נפלאה, יש לך כל כך הרבה דברים לעשות, כל כך הרבה יעדים, כל כך הרבה מטרות. אל תוותרי על כל הדברים הנהדרים הללו למען מחלה שהיא לא יותר מסתם אשליה. הדברים שכתבת ממחישים שאת מודעת לכך. עכשיו רק נותר לזרוק אותה מהחיים שלך ולחזור לחיים נורמליים. הרי בעצמך סיפרת שהיית יפה בכיתה ט'. חלק מיופי חיצוני הוא גם בריאות פיזית. אי אפשר להיראות טוב כשהגוף כל כך חלש, כל כך חסר אנרגיות. עליך להיות חזקה, לעשות את הדברים שאת אוהבת, להמשיך להופיע ואולי אפילו להתפתח בכיוון הזה. יש בך המון איכויות ואין כל הצדקה שתשימי הכל בצד. הספקת להינות מהחיים לפני שהיא נכנסה לחייך וכעת הגיע הזמן להינות גם מיתר החיים. תהי חזקה, תאוששי את עצמך ותעזרי לעצמך לצאת מזה סופית. עברה עליך תקופה לא קלה ומגיע לך פיצוי על כך. במכתבה של האנורקסיה היא אמרה לך: "אני חושבת שעכשיו את היא זו שצריכה לעזוב, צר לי שהגעת לכאן". אל תאמיני לה!!! היא זו שצריכה לעזוב ורק את תהי זו שתצליח לגרש אותה. בהמשך היא כתבה: "יש בי מעט תקווה שזה עדיין לא הסוף, אולי תוכלי לשכוח ממני" - מעט התקווה צריכה להפוך להרבה. את צריכה לשכוח ממנה, למחוק אותה מחייך ולהתחיל לעשות דברים שבאמת יעשו לך טוב. חמודה, את יכולה!!! את מצליחנית ואין שום סיבה שתכנעי הפעם. הקטע שכתבת מרגש מאוד, מדהים - אך גם מעורר דאגה. מצד אחד טוב שאת מודעת למצב, מצד שני לא כתבת משהו שמעיד על נחישות לטפל בו. אשמח מאוד אם תתקני אותי ותגידי שאני טועה. אם תרצי לדבר - אני כאן (אם את מעדיפה - את יכולה לשלוח לי מייל) חיבוק ענקי ואמיתי ומצפה לשמוע ממך.

מתוקה שלי התרגשתי מאוד ממה שכתבת לחברה שלך, דברים כל כך אמיתים וחכמים, דברים שנובעים מהלב באמת. כל הכבוד לכם על התמיכה והחיזוקים אתן לא יודעות עד כמה זה חשוב ונותן כוחות ותקווה.

עצוב לשמוע שאת עדיין בתוך הבוץ הזה. :-(