שנדי, מולאן וכמובן שביאן...

אני לא נוטה להגיב פה בדרך כלל, אלא דיי מסתפקת מלקרוא, אבל לא יכולתי שלא להגיב על ההודעה הזו. אני היום מתקרבת לגיל 20, ומרגישה ממש כמוך שנדי... מצד אחד- תמיד חשבתי שאני הכי בוגרת בעולם ומתה כבר להיות בצבא בבסיס סגור, רחוק מהבית ומצד שני גיליתי שאני פשוט ילדה קטנה, חסרת יכולות... גם אני מרגישה שההורים שלי קרים.. ולא יודעים להיות הורים.. אני בקושי מדברת איתם, הם לא יודעים עליי כלום.. אני בכלל לא מתחבקת איתם וכל מה שהזכרת.. בקושי מה נשמע.. מה שחשוב להם זה שיהיה להם במי להתגאות: בבת עם הציונים הגבוהים, עם הפסיכומטרי הגבוה, שתלמד משהו טוב... הבת המשכילה שמביאה רק גאווה לבית. אני מרגישה שהם לא יודעים להיות ההורים שלי, ותמיד אעדיף להסתיר מהם מאשר לשתף אותם.. אני מרגישה שהחינוך שלהם לקוי ושהם לא יודעים להיות הורים.. וגם אמרתי להם את זה. מעבר לכך- בכל מסגרת שהיא- בי"ס, צבא, תנועת נוער.. כל דמות שהיוותה סוג של סמכות מעליי- פיתחתי אליה רגשות של ילדה קטנה לסוג של אמא- תלות מסויימת ורצון באהבה, תמיכה ודאגה שלה... עשה לי טוב לבכות לידה ולראות איך היא תגיב, להיות עצובה לידה, לשתף אותה.. לראות שהיא מתעניינת בי- אתן מזדהות? גם אני לא חוויתי שום טראומה תודה לאל.... הטראומה היחידה שחוויתי היא החיים בצל ה- " לרצות את כולם" חוץ מאת עצמי, עד שמצאתי את נושא ההרעבה, זה מה שריצה אותי, להיות הכי רזה שיש... שאני אהיה הכי רזה בכל מסגרת שאני נמצאת בה.. שאני אהיה החיילת הכי רזה במדור.. שאני אלבש את הבגדים הכי קטנים.. שהבגדים של חברות שלי ושלי יהיו תמיד גדולים.. כשאני לובשת מכנס והוא צמוד יותר- אני בוכה... כאילו מישהו מת.. אני חשה שנאה עמוקה לגוף שלי ונחרדת להתקלח ולראות את עצמי במראה... מלאת רגשי נחיתות ותמיד מחפשת שיאהבו אותי... ותמיד מרגישה לא נאהבת! אני גם נוטה להתמסר לאנשים שמסביבי באופן מלא. תמיד לעזור ותמיד להקריב מעצמי ב- 100%, גם כשאין לי את הכוחות לזה וכשאני צריכה תמיכה בעצמי. תמיד אני אשדר פאסון של: הכל בסדר כשבפנים בעצם הכל מתמוטט... ותמיד איכשהו הכל מתקשר לי לנושא ההורים... נגעתי בכן עם משהו ממה שקשור לסיפור הזה? מוזמנות להגיב :)

ב"ה אני שאלתי על טראומות כי מהסיפור האישי שלי.. בואי נאמר בצמד מילים לא חסר טראומות והן כדלקמן איבדתי סבא שהיה כל עולמי בגיל 5. הוא היה אבא. אמא. אחים. אחיו. פשוט הכל.. זה קשה מאוד לקבל שאדם שנשענים עליו כשהצרחות בבית עולות לשמיים..שהמכות והנעילה בחדרים כשלא הצלחתי לקרוא היו צו עולמי והוא הקל עליו רציתי למות בגיל 4. כבר אז אמרתי לאמא שלי "אני רוצה למות" נאנסתי בגיל 8 ..אונס מורכב ומבלבל שהסתרתי ואני לא מצטערת על שום הסתרה בהתחשב במה שקורה היום למי שפותחת את הפה שלה בעניין אובחנתי כאוטיסטית ..נסגרתי במוסד למפגרים בגיל 8...כי הייתי ביישנית. שתקנית וקצת בוהה בחלל. בגיל 9 הרמתי את כל המוסד החינוכי וכולל השכל המעוות של אמא שלי וקבעתי בפניה בצרחות אימים "אני לא אוטיסטית!!!", לכמה ילדים עושים עוולות כאלה?!..בואי נאמר שחסרות אצבעות כדי לספור כשרציתי לתבוע את מערכת החינוך... מיותר לציין שכל המסמכים גרוסים ואני יכולה לדבר לקיר...ורציתי בכך .. רציתי להעמיד את המערכת הזאת על טיל. כי אני שונאת אותה. כי היא מושחטת למורים ולתלמידים כאחד. הורי עסקו באופנה וכל מה שעניין אותם הוא איך נראה הגוף והבגדים המפוארים עליו את ילדותי ביליתי במכוני כושר בעוד שאמא שלי שורפת את עצמה למוות. היא היתה שלד מהלך... אחרי כל אימון אכלה סלט ונסתה לשכנע אותי שזה טעים ובריא.. הסלט הזה נראה כמו ערימת חסה לפרה אני לא זוכרת שאכלתי.. רק הסתכלתי... אז בסדר... לי נוספו טראומות שרק חזקו את הפרעות האכילה שלי למימד של שני עשורים אבל בעצם היום בבגרותי אני מבינה שמי שייצר את כל הבעיה שלי וההתפתחות שלי הם לא פחות ולא יותר מאשר צמד הורי היקרים. המסכנים שהם עצמם עברו גיהנום שאני לא מאחלת לאף אחד...ומבחינה זו הסיפור שלכן לא שונה בהרבה כן. אני יכולה לתבוע אותם ולזכות בכספים שכל אחד היה מאחל לעצמו אני חיה בלי זה ונותנת הרבה מעבר לזה מה שהם אפילו לא מסוגלים וכמה מסכנים הם. אבל ..אבל גדול אני יודעת שתביעה מסוג זה תאמלל את חיי עוד יותר..ולא בא לי לחזור לאחור..לא בא לי להיות צודקת.. נכון "כבד את אביך ואת אמך" אבל אני לא בטוחה שהם כבדו אותי לפחות פסיק ממה שאני מכבדת אותם ומרגישה אפילו צורך להגן עליהם כי הם פשוט מסכנים. לא לכל אחד יש סיפור כזה .. לא לכל אחד יש הורים שרמות המודעות שלהן שואפות לאפס לא לכל אחד יש הורים שההתפתחות הרגשית-נפשית שלהם הם מתחת לקו האפס.. ולמי שזכה בחבילה זו קורה בדיוק מה ששנדי ואת מספרות.. ההתפתחות הרגשית נפשית שלכן מתעוותת. אתן גדלות לתוך זה ולא מבינוצ מה קורה לכן אנחנו בורחות לעולם חיצוני שהוא יביא כביכול את הישועה ואת המזור מפני שהורינו לא היו מסוגלים לחנך אותנו ולעצב את אשיותנו ברמה כזו שאנחנו נהיה מסוגלות לדאוג לעצמנו ולהבין שרק אנחנו יכולות לעזור לעצמנו - זה השיעור! לאף אחת מאיתנו לא היה את הגב שאני מדברת עליו ולכן ההתפתחות נעשית מורכבת וקשה עוד הרבה יותר .. אנחנו חיים בחברה מתירנית חומרנית שהכל נמדד בגוף..בכסף יש סוס ויש רוכב ומי ששולט על חיינו הוא הסוס ולא הרוכב.... אף אחת מאיתנו לא מכירה את הרוכב- הנשמה כי חברה שלמה הולכת לאיבוד ומחנכת לחיפוש העצמי שבחוץ ולכן התשובות כביכול חסרות ולכן הפרעת האכילה הופכת להיות שיא שיש להשיג בכל מחיר כי רק שם אנחנו נחשבות מוצלחות. מקובלות ... אבל מה?... איך? צריך להבין את זה.. להבין שאלה הם ההורים וזאת הבעיה שלהם שהם ככה- הבעיה שלהם בלבד!!!!! נכון. זה מצער. זה כואב. זה לא נעים. זה מאכזב כי זה היה צריך כביכול להיות אחרת אבל כל אחת מכן מיועדת לגדולות ויש לה את עצמה ואת חייה לעצמה!!!! אני ממבט לאחור מבינה שאני היום כפי שאני בזכות כל הגהינום שעברתי יש לי ידיעות שהלוואי על כולם וזה טמון וקיים אצל כל אחת מכן ללא הבדלים. אם רק תצליחו להבין את זה. לראות את זה כל דרך ההחלמה תסתמן כהתחלה מבורכת שיש בה תהליך עם התחלה אמצע וסוף טוב!!!! אני מאמינה שאם פניתן לפורום הזה יש בו קדושה .. לא בגללי אלא בגלל האמונות שלי, בגלל מה שלמדתי..בגלל האנשים שעזרו לי..בגלל שאלוקים היה שם בשורת ניסים שלא תאמן והיא מנת חלקכן שווה בשווה רק נסו לראות בדיעבד כמה עזרה מוצעת לנו מידי יום ביומו כמה אנחנו יותר ויותר מתנגדים לניסים שקורים מתנת חינם והן קדושות במידת מה מאחר ואני לא מוכנה לקבל שמחלה כגון הפרעת אכילה צריכה להרוג אתכן ולהיות הגורל ההזוי של החיים האלה.. זה כאילו אומר שאין לכם כוח ויש!!! יש לכן כוח אדיר!!! קחו אותו חזק בידיים תפקחו עיניים ותראו אותו!!! פשוט תראו אותו לעזעזאל.. הם ..הורים, האמינו לי הם משלמים את המחיר.. הם אבדו אתכם וזה מחיר נורא ואיום להורה לשלם אבל זה לא אומר שבגלל שהם אבדו אתכם אתם מסיקים ליצור סמביוזה ודרכה להרוג את עצמכם... לא יתנו לכם להרוג אתכם.. כל אחד פה זוכה לקדושה מכל מי שכותב פה.. כל אחד פה זוכה להזדמנות לאהוב קחו את זה בידיים חזק חזק.. ואני יחד אתכם אשתדל להעצים את זה... אני יכולה להבין אבל בין הבנה למציאות לרצוי ומצוי יש הרבה מאוד פערים ובסיכומו של עניין יש רק דבר אחד - מציאות ואם לא נחייה אותה ולא נלך עם סימני הדרך שלה.. יקרה וקורה מה שקורה לכן עכשיו והוא רק מאמלל אתכם אל תחפשו מה שאין.. כל מי שסובל מהפרעות אכילה מחפש את האין ורוצה להפוך את האין לחומר ביד היוצר אבל החומר הזה סופו להכלות ועוד לא הכרתי את הנשמה בין השורות מי הנשמה...?? מה היא רוצה??. אני גיליתי שהנשמה שלי רוצה לדעת לאהוב זה מה שהיא רוצה זה הכל ועכשיו כשפיניתי את הדרך מהפרעות אכילה לחיים גיליתי את הנשמה שלי ואת צו רצונה.. קל??. במילה אחת - הזוי! לי זה לא קל יש לי הרבה ימים של דמעות של הפכפכות של רוצה לא רוצה של אדם קטן מול אדם עצום אני מקשיבה לגדולים לנשמה שלהם ואני מגלה את חוכמת החיים שלהם וכמה בסיכומו של עניין הדברים שמשמחים .. הדברים שעושים את החיים שלמים...הם הפשוטים מכל בסדר קלישאה אבל זה בתכלס מה שהופך אותם לטובים אני אוהבת אתכם כל כך ושרק תצאו מזה ושתבינו שאתם לא זבל.. בבקשה תבינו את זה ותתנהגו בהתאם קודם כל לעצמכם אח"כ עולם שלם יזכה בגדול מהשינוי שיחול בכם. באהבה רבה ביאן

תאמיני לי אני כבר לא מתפלאה מזה.. אשכרה אותה הגברת בשינוי אדרת כן אני מאוד מזדההבמיוחד עם הקטע של הנשים המבוגרות הקרירותעם ההורים הרצון לרצות את כולם ולבטל את עצמך ולתת לאחרים יותר ממה שאת נותת לעצמך בהצלחה

אני יודעת שעד שאני לא ירצה טיפול כלום לא יפתר מעצמו. ואני יודעת שאחת הסיבות שהטיפולים שלי לא הצליחו זה אך ורק בגלל שלא רציתי, לא היתי מוכנה לטיפול, לא רציתי לקבל טיפול, ועוד יותר לא רציתי בגלל שאמא שלי הכריחה אותי וחשבה שאת הנזקים שהיא ואבא שלי עשו אני מאמינה שלא במודע, הטיפול יוכל להשכיח. אמא שלי היא אישה חכמה, אבל היא כ"כ טעתה איתי. אני מרגישה שהיא מאוכזבת ממני ואין לי מה לעשות עם זה יותר. אני רוצה לחיות באמת, אני לא רוצה לעבור סתם ככה ליד החיים, אני רוצה לחיות!!!!!!! אבל לא יודעת איך:( אני שונאת את עצמי, בא לי להקיא על עצמי, אני רואה את עצמי כהכי מכוערת,שמנה שבעולם, אפילו שנותנים לי מחמאות אני הופכת את זה למשהו שלילי, ולא מאמינה לאף מילה של אף אחד! אני חושבת שאם לא היתי מאמינה באלוהים היתי עוד יותר אומללה, ואולי בכלל לא היתי פה. הילה,מדהים פשוט מדהים איך שעשית את זה!!! הלוואי ובאמת לאנשים היו את התובנות ואת החוכמה שלך יש. ולפשוט אני.... אני בהחלט מזדהה עם כול מה שאמרת, ועוד הקטע של לעזור לכולם חוץ מלעצמך, אבל בסופו של דבר זה באמת החיים שלנו, זה ההורים שלנו וזה מה יש, כמו שההורים לא בוחרים את הילדים שלהם ככה גם אנחנו לא יכולים לבחור את ההורים. וזה ידוע, השאלה אם נחליט להתאבל על זה כול החיים או שננסה לחיות?

תאמיני לי אני כבר לא מתפלאה מזה.. אשכרה אותה הגברת בשינוי אדרת כן אני מאוד מזדההבמיוחד עם הקטע של הנשים המבוגרות הקרירותעם ההורים הרצון לרצות את כולם ולבטל את עצמך ולתת לאחרים יותר ממה שאת נותת לעצמך בהצלחה

ב"ה את היא זו שצריכה לרצות בחיים את היא זו שצריכה לרצות להיות למען התיקון של עצמך אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת במקומך אבל זה עניין של זמן ותהליך ועדיף לא להקדים את המאוחר כפי שכבר קרה אז כל שאני יכולה לומר ולייעץ לך הוא לעשותאת הדברים בקצב שלך ורק בגלל שאת רוצה ומבינה שצריך לנהוג אחרת... "הם" לא רלוונטים לשום דבר שיקרה או לא יקרה בחיים שלך בהצלחה חיבוק והמון אהבה לאוזן קשבת.. את מוזמנת להצטרף...לכתוב... להשמע גם אם זה לא המזור או התשובה האולטימטיבית לצרותייך.