היי לכולן ונעים מאוד להיות כאן.

אני חדשה כאן ודי מוזר האמת. הסיבה שהחלטתי לכתוב היא שבמקרה שמתי לב שממש באזור החודש הזה אני "חוגגת" 11 שנה לבולמיה שלי. אני כותבת ולא מאמינה. אני אוכלת ומקיאה 11 שנים. הייתה לי הפסקה אחת למשך כמעט חצי שנה, אבל זה היה כל כך מזמן ואני אפילו לא זוכרת מה הביא אותי לזה ומה גרם לי לחזור להקיא. אני מנהלת חיים מאוד טובים מבחוץ, עבודה יוקרתית, משפחה טובה, אני מחוזרת מאוד. אבל האמת? אני מרגישה שאני מקולקלת. שאני דפוקה, שאני פגם בייצור. נראה לכן הגיוני שאני לא מפסיקה להקיא במשך 11 שנים? אפילו אני לא מאמינה לזה. אני מתאמנת בחדר כושר ומנסה להקפיד מאוד על תזונה הגיונית ובריאה (עד הבולמוס), אבל פשוט לא מצליחה לאהוב את הגוף שלי, אני עסוקה תדירות במחשבה על איזה ניתוח פלסטי אני אעשה וכמה נהדר אני אראה אחריו (לא עשיתי אף ניתוח בנתיים). בגדול? נראה לי שאני חסרת תקנה. נראה לי שאחרי 11 שנים כבר שום דבר לא יציל אותי, בטח שלא אני. איבדתי אמונה? כנראה. ולא בצדק? אני בת 25, אני חולמת על זוגיות מאושרת אבל מזכירה לעצמי שאני רקובה מבפנים. מה דעתכן נשים יקרות? יש לי עוד סיכוי להינצל? הבולמית.

הי חמודה,קוראים לי אורית ואני בגילך ומאד מזדהה איתך, אך צר לי לשמוע שאת כבר 11 שנה חצי בן- אדם האים זה מגיע לך? לא נראה לי. תראי איך אדם חורץ את גורלו מזעזע נכון?אני מאוד מודעת לכך שהפיצול החד הזה גורם לדיכאון, שרגע אחד את אורית החכמה בעיני כולם ומאד מחוזרת ,ורגע אחד את בעצם אומרת לעצמך זאת אני? אבל הרגע הייתי שם והכל היה כאילו..רגיל כולם ואני, ולא חשבתי להקיא. עכשיו אך את פשוט נקלעת לתוך זה לתוך המקום האפל הזה, שסוחף אותך וגורם לך להיות אורית ההרסנית והמזעזעת. איך הם היו מגביבים לו היו רואים אותי עכשיו אותם אנשים שאוהבים,ומעריכים אותי? האים הם יבינו אותי? לא בטח שלא הרי אני מיסתורית כלכך עד כדי לשמור את כל הדברים שבאמת מפריעים לי בחיים,האים אני מסוגלת לחפור אחורה תשאלי את עצמך, למה? מה מנעתי מעצמי? למה אני מתפרצת בחדרי חדרים ומרגישה כמו גנבת שנמלטת ממה שאכלה? האים זה נכון זהו להתייאש לוותר לעצמי למה מה זה יתן לי?האים אוכל להפנים את הדחפים שלי כל חיי.בטח שלא. מתי שהוא זה יפסק או מבחירה שלך, אוש פשוט הגוף לא ישא זאת יותר.....בבקשה ממך אני לא מכירה אותך בכדי להביע דעה אישית תארתי את עצמי ולדעתי אניזהה לך נסי לשאול עצמך באמת את השאלות הללו כי הן ההתחלה לכך פשוט די עים ביקורת העצמית הגבוהה הזו שתהרוס אותך ולא תתן לך מנוח כי אין סוף העיכר זה לאהוב את עצמינו תמיד כי זה אנחנו כי אין מיכשול שאי אפשר להיתגבר עליו אם דרך החשיבה היא "קיים פתרון ואני אמצא אותו"אין דבר יותר חשוב מכך כרגע בחייך ,ואנשים שממוקדים באין,במה שעוד לא הצליחו להשיג בעצמם,הם לא שאפתנים יותר,רק מתןסכלים יותר....

הי חמודה,קוראים לי אורית ואני בגילך ומאד מזדהה איתך, אך צר לי לשמוע שאת כבר 11 שנה חצי בן- אדם האים זה מגיע לך? לא נראה לי. תראי איך אדם חורץ את גורלו מזעזע נכון?אני מאוד מודעת לכך שהפיצול החד הזה גורם לדיכאון, שרגע אחד את אורית החכמה בעיני כולם ומאד מחוזרת ,ורגע אחד את בעצם אומרת לעצמך זאת אני? אבל הרגע הייתי שם והכל היה כאילו..רגיל כולם ואני, ולא חשבתי להקיא. עכשיו אך את פשוט נקלעת לתוך זה לתוך המקום האפל הזה, שסוחף אותך וגורם לך להיות אורית ההרסנית והמזעזעת. איך הם היו מגביבים לו היו רואים אותי עכשיו אותם אנשים שאוהבים,ומעריכים אותי? האים הם יבינו אותי? לא בטח שלא הרי אני מיסתורית כלכך עד כדי לשמור את כל הדברים שבאמת מפריעים לי בחיים,האים אני מסוגלת לחפור אחורה תשאלי את עצמך, למה? מה מנעתי מעצמי? למה אני מתפרצת בחדרי חדרים ומרגישה כמו גנבת שנמלטת ממה שאכלה? האים זה נכון זהו להתייאש לוותר לעצמי למה מה זה יתן לי?האים אוכל להפנים את הדחפים שלי כל חיי.בטח שלא. מתי שהוא זה יפסק או מבחירה שלך, אוש פשוט הגוף לא ישא זאת יותר.....בבקשה ממך אני לא מכירה אותך בכדי להביע דעה אישית תארתי את עצמי ולדעתי אניזהה לך נסי לשאול עצמך באמת את השאלות הללו כי הן ההתחלה לכך פשוט די עים ביקורת העצמית הגבוהה הזו שתהרוס אותך ולא תתן לך מנוח כי אין סוף העיכר זה לאהוב את עצמינו תמיד כי זה אנחנו כי אין מיכשול שאי אפשר להיתגבר עליו אם דרך החשיבה היא "קיים פתרון ואני אמצא אותו"אין דבר יותר חשוב מכך כרגע בחייך ,ואנשים שממוקדים באין,במה שעוד לא הצליחו להשיג בעצמם,הם לא שאפתנים יותר,רק מתןסכלים יותר....

הי חמודה,קוראים לי אורית ואני בגילך ומאד מזדהה איתך, אך צר לי לשמוע שאת כבר 11 שנה חצי בן- אדם האים זה מגיע לך? לא נראה לי. תראי איך אדם חורץ את גורלו מזעזע נכון?אני מאוד מודעת לכך שהפיצול החד הזה גורם לדיכאון, שרגע אחד את אורית החכמה בעיני כולם ומאד מחוזרת ,ורגע אחד את בעצם אומרת לעצמך זאת אני? אבל הרגע הייתי שם והכל היה כאילו..רגיל כולם ואני, ולא חשבתי להקיא. עכשיו אך את פשוט נקלעת לתוך זה לתוך המקום האפל הזה, שסוחף אותך וגורם לך להיות אורית ההרסנית והמזעזעת. איך הם היו מגביבים לו היו רואים אותי עכשיו אותם אנשים שאוהבים,ומעריכים אותי? האים הם יבינו אותי? לא בטח שלא הרי אני מיסתורית כלכך עד כדי לשמור את כל הדברים שבאמת מפריעים לי בחיים,האים אני מסוגלת לחפור אחורה תשאלי את עצמך, למה? מה מנעתי מעצמי? למה אני מתפרצת בחדרי חדרים ומרגישה כמו גנבת שנמלטת ממה שאכלה? האים זה נכון זהו להתייאש לוותר לעצמי למה מה זה יתן לי?האים אוכל להפנים את הדחפים שלי כל חיי.בטח שלא. מתי שהוא זה יפסק או מבחירה שלך, אוש פשוט הגוף לא ישא זאת יותר.....בבקשה ממך אני לא מכירה אותך בכדי להביע דעה אישית תארתי את עצמי ולדעתי אניזהה לך נסי לשאול עצמך באמת את השאלות הללו כי הן ההתחלה לכך פשוט די עים ביקורת העצמית הגבוהה הזו שתהרוס אותך ולא תתן לך מנוח כי אין סוף העיכר זה לאהוב את עצמינו תמיד כי זה אנחנו כי אין מיכשול שאי אפשר להיתגבר עליו אם דרך החשיבה היא "קיים פתרון ואני אמצא אותו"אין דבר יותר חשוב מכך כרגע בחייך ,ואנשים שממוקדים באין,במה שעוד לא הצליחו להשיג בעצמם,הם לא שאפתנים יותר,רק מתןסכלים יותר....

ב"ה וואוו.. שיחקת אותה! את יודעת כמה קשה להודות ולהוציא את המילה הזאת מהפה?.... אם היית יודעת לכמה בנות קשה להודות שיש להן הפרעה "בולימיה" במיוחד אם יש להן נטיות אנורקטיות. זוועה! רקובה ?.. אוקי.. חסרת תקנה? ...אוקי... עוד משהו יש לך להוסיף על עצמך כדי שממש נחשוב שאת הזוייה למדי??.!!!.. אוקי אני צינית כי כואב לשמוע או יותר נכון לקרוא שכך את מתארת את עצמך... ואני יכולה לומר שבמובן מסויים זה נכון כי את ללא ספק חסרת תקנה לעצמך אבל אם את רואה את זה באותה מידה את יכולה להחליט לבחור שאת מקבלת שיש בך משהו דפוק (כמו כולם בערך) ואת מקבלת שיש בך משהו טוב ושנכון להיום את יוצאת בחיפוש לראות מה טוב בך... אז מה טוב בך? ואל תגידי לי שאין בך טוב כי שתינו יודעות שזה בלו-שיט אז מה?.?. כמה שנים את רוצה לצבוע את כיעור מחשבתך בצבעוניות שמכסה עליו..היתכן? זה באמת מכסה....???? את רואה שמה שאת עושה לא יעיל אני מניחה שאת כבר לא יורדת במשקל... אני בטוחה שאת אפילו מוסיפה משקל מכל בולמוס והקאה... אני בטוחה שאחרי כל אמון בחדר כושר את משמינה ולא מבינה איך אני בטוחה שאת במצב ממש רע... בואי תאמרי לי את ... מה חשבת..אם הית קוראת את מה שכתבת ... וחושבת שמישהי אחרת כתבה את זה לצורך העניין.. מה הית אומרת לה?.. לא היית אומרת לה שהיא דפוקה לא היית אמרת לה שהיא חסרת תקנה היית מזהה שיש לה בעיה ושהיא חייבת למצוא דרך לטפל בה...לא? מה עוד היית אומרת לה?.... ספרי לי...\ מה היית אומרת לה???..... יש לך כוח .. הלוואי על כולם כוח כמו שלך יש... והוא אוזל לך... קחי אותו חזק בידיים ונצלי את שאריתו לגאולה חיבוק והמון אהבה מצפה לעדכון

למה שאני אתבייש לקרוא לעצמי ככה? זה מה שאני. אני בולמית. יותר מידי זמן ועמוק מידי. אני רוצה שתדעי שהמילים שלך מאוד נגעו בי. זה לא קורה הרבה. הצלחת לגרום לי לחשוב. אני יודעת שיש בי טוב, אני יודעת שלא סתם אנשים אוהבים אותי, אבל אני- מה איתי? למה אני לא אוהבת אותי? את מבינה שאני בעצמי לא מצליחה להבין למה אני לא יכולה להפסיק להקיא? אין לי תשובות. אין לי. אני רוצה לפגוע בעצמי? די, זה פאסה. אני גם רוצה שיהיה לי טוב, אז מה? מצליח לי? ואני מצטערת על הציניות, אבל ככה אני באמת מרגישה. אני נשבעת לך שאני יודעת שיש לי בעיה, אני נשבעת. אני מודעת לזה, בגלל זה גם לא מפחיד לי לקרוא לעצמי בולמית, אפשר לומר שאני חיה עם זה בסוג של הרמוניה הזויה. אולי איפשהו אני חוששת שאין לי טיפול. ניסיתי מסגרות, ניסיתי פסיכולוגים, ניסיתי דיקורים, ניסיתי מה שאת רק יכולה להעלות על דעתך.. עכשיו אני לא בטיפול. רק בידיי. אני לא יודעת עד כמה אמונה יש לי בטיפול כזה או אחר, אבל את יודעת מה? לא אכפת לי לנסות. רע יותר לא יהיה, אולי רק אם ינשרו לי השיניים או משהו. נראה לי שנתת לי קצת כוח. אני הרבה זמן לא מוצאת מישהו שאני אוכל להגיד לו והוא יוכל להגיד לי חזרה. זה נכון מה שכתבת. אני כבר לא מרזה, אני אפילו די העלתי במשקל לעומת שנים שעברו למרות שדבר לא השתנה בהרגלי האכילה/הקאה שלי- אני מקיאה ומיד מחפשת משהו בריא לאכול כדי לכפר על כך. שנים. גם אחרי אימוני כושר לא קלים ולא רחמניים אני נשארת תקועה באותו משקל. למה זה קורה? מה קורה פה בעצם?