בולמיה

שלום לכולן: מזה זמן שאני קוראת את הפורום ונהנית ממנו (אם אפשר לאמר כך) מאוד מוצאת את עצמי בהרבה מהשאלות-תשובות, החלטתי לקחת יוזמה וגם לקחת חלק ולהחשף, כן יש בזה מידה של חשיפה... לצערי אני סובלת מהפרעת אכילה מאז שאני זוכרת את עצמי... ההתעסקות סביב מה אוכל, מה אבשל ובכלל סביב כל נושא האוכל והמשקל מלווה אותי מאז ומתמיד... כנערה הייתי שמנמנה, דבר שבד"כ גרם להערות עוקצניות מצד אבי החביב. לאחר הצבא, הלימודים, עבודה ההתעסקות עם הרצון לרזות, כביכול שרק לא תהיה בטן וטוסיק תמיד היו שם. התחתנתי ויש לי בעל שאוהב ויודע להחמיא בכל מצב שלי, בהריונות מאוד נהנתי למרבה ההפתעה מההתעגלות, כאילו היתה לי לגיטימציה לאכול ולהרגיש בנוח עם הגוף, כך גם בתקופת ההנקה שאצלי היא ארוכה מאוד... מידי פעם היו לי ימים של בולמוסי אוכל והקאות אחריהן אך הן נמשכו יום-יומיים לכל היותר. הנפילה הגדולה התחילה בערך לפני שנה דוקא בתקופה שאמורה להיות נהדרת מבחינתי, למדתי, עבדתי פחות ומאוד נהנתי ובכל זאת משהו קרה... בחודשים הראשונים ממש איבדתי את התיאבון, הטעם והחשק לאכול, ערכתי בירור רפואי ולא נמצאו שום ממצאים מרשימים, אנמיה, היפותירואידיזם, אוסטאופניה, אך שום סיבה פיזית לירידה במשקל שלוותה באפיסת כוחות. באוגוסט, אני ממש זוכרת את היום... הייתי רעבה ואכלתי שתי צלחות מרק, לאחריהן הרגשתי שאני חייבת להקיא אחרת אני מתה... ומשם הדרך לאכילה והקאה הייתה די מהירה... התיאבון חזר די מהר והרעב, החיפוש והעצבנות אם אני לא אוכלת משהו, בעיקר מתוק באים בגדול... אני מנסה יום יום להלחם, מחליטה כל לילה שזהו אבל זה כ"כ קשה!!! הפחד הגדול הוא שביתי הגדולה תלך בעקבותי. אף אחד לא יודע מבני משפחתי או מחברותי. אין סיכוי שאגלה למישהי, התדמית שלי היא של ה"בחורה המושלמת" - הסבלנית הנחמדה והעוזרת... לפני כ3 שבועות נשברתי וביקשתי מרופא המשפחה שיתן לי מרשם לפרוזק, הבנתי שזה יכול לעזור. מאז אני עושה תחרות עם התרופה מי מחליט ומי "בעל הבית" לצערי אני אומרת את המילה האחרונה... שיהיה לנו רק טוב, תודה על תשומת הלב ועל האפשרות להשתפך... אשמח לשמוע ממכן בקרוב! במיוחד כי משלשום הצלחתי לא להקיא! רותי.

היי רותי, מאוד מצער אותי המקרה שלך- כי יש תמיד את האבא שנותן הערות זדוניות כאלה... אבל מצד שני אני שמחה שאת משלשום לא הקאת. לא הבנתי למה את לוקחת פרוזק- יש שיטות שונות לה"א ולא רק פרוזק לדעתי תרופות קיצוניות זה במקרה הכי קיצוני אני אישית לא לקחתי שום תרופה לה"א - פרוזק, טופמקס וכ"ו מוזר לי מכל הסיפור הזה איך ההורים לא שמ לב\החבר\הבעל?? אני יכולה לומר לך שאני חליתי בה"א - ניסתי כמה שיותר להסתיר את זה מהחבר חברות אמא אבא אחיות ואבל איך הוא הם גילו- אפילו שלא הייתי מקיאה שהם בבית הייתי אוכלת אתם אבל איך שהוא הם גילו. אולי כדי לך לנער את ההורים שלך ואת בעלך טוב טב ולומר להם אני ככה וצריך לעזור כמו שאמרת להציב להם עובדה וצריך לעזור לי בנושא (להראות להם מי בעל הבית..) בהצלחה דניאלה

ב"ה אם כל כך "טוב" אז מה בכל זאת זה קרה???? ברור שהיה טריגר...זה כאילו הגוף...אבל יש שם משהו אחר ומנסיון רב של שנים כשנוהגים להסתיר ...להעמיד פנים ולשחק "גברת בסדר גמור" מגיע יום שרצון עז לזרוק לעזעאל את הכל דופק על השולחן בלי הודעה מוקדמת... אולי זה פחד להכיר את עצמנו ללא הפרעה אולי לגלות שהחופש שלך נלקח בגלל ההורות... הרבה אפשרויות אבל רק את יודעת מי או מה מהן הפילו אותך.... וכמו שאני חוזרת ואומרת פה תמיד אין תשובת "זבנג וגמרנו" פרוזק לא עוזר אם לא קיים טיפול מעמיק במקביל שמאפשר לך לזהות ולהבין בכלל מה קורה לך מעבר לאכילה-הקאה- גוף- משקל.... ברור לך שהרגל מתמשך כאשר אנחנו מאפשרים לו להיות חלק משמעותי מחיינו הוא מפסיק להיות מאופשר בעת שאנחנו מעמידים לו גבול גם אם נדמה שיהיה זה הדבר הכי לא אפשרי... אך כדי להגמל מהתמכרות חייבים בכל הכוח להתנגד לה צעד צעד... כל יום להחליט משהו חדש שהוא בגדר התנגדות לה ולעמוד בו וכך להרוויח את הצלחתך במשימה ועם הזמן לגלות שאת מתרחקת יותר ויותר מההרגל שהורס את חייך... אי אפשר בפורום למצוא פתרון מיידי אבל אני מציעה לך פשוט לכתוב ולספר מה באמת קורה לך .. מה באמת מפיל אותך ואולי מתוך שיתוף הדדי תוכלי לסייע לעצמך באופן חלקי .. ברור שזה בלבד אינו יעיל ומסגרת טיפולית הכרחית בתהליך הזה מחוץ לכתלי הפורום...\ \ מצפה לעדכון ממך והמון אהבה :-)

אני חושבת לעצמי שיש בכך איזשהו ענין של הענשה עצמית עם הרבה רגשות אשמה גם על דברים רעים כביכול וגם על דברים טובים שקורים לי... חשבתי על ההערה של הילה לגבי "אם כ"כ טוב אז מה קרה?", כשאני מסתכלת שם עמוק פנימה אני יודעת שהדברים הטובים מלחיצים אותי! ברור שגם הרעים אבל אולי הטובים יותר? כשטוב לי מייד עולים רגשות האשמה, התחושה של את לא מוצלחת ולכן זה לא מגיע לך והשאלה והתהיה המתמדת מה מחכה מעבר לפינה, מתי זה יגמר ואיך? זה נשמע נוראי מצידי כאילו אני מתלוננת על דברים טובים אבל איכשהו אני מתקשה להאמין בהם ומחכה תמיד לנפילה הגדולה שתבוא אחרי העליה, כאילו יודעת מראש שהנפילה תמיד תהיה גדולה יותר! וכאן גם נכנסת הבולמיה... שלי יהיה טוב? אין מצב, צריך איכשהו לקלקל... להתעסק בדברים אחרים... באוכל... לחיות אבל זה בעצם לא לחיות... האמת היא שניסיתי מספר טיפולים. הלכתי למספר פגישות אצל פסיכולוגית אבל שוב מצאתי את עצמי בהיפוך תפקידים: אני שומעת את צרותיה עם הבעל ולא נמצאת שם בשבילי. הלכתי ל12 פגישות אצל מטפלת בטכניקות מגע ופרחי באך, זה היה נחמד ונעים אבל זה הכל! בחודשים האחרונים הלכתי לנטורופט ידוע, קיבלתי תזונה "נהדרת" ותוספי מזון רבים: ויטמינים, מינרלים, חומצות אמינו לבלוטת התריס ולאדרנל, אצות ים, כרום כדי ליצב את הסוכר בהיפוגליקמיה... הכל נפלא, אבל... התפריט שלו יפה ואני עומדת בו עד שאני נשברת, זוללת עוגה, בורקס, גלידה, מוציאה הכל וחוזרת לתפריט הנטורופטי... אם בהתחלה נהנתי להקיא (מודה!) היום זה ממש מגעיל אותי, אני כועסת על עצמי ששוב נשברתי, שוב רגשות אשמה ומעגל קסמים שלא נגמר... אני שואלת את עצמי לאחרונה איך זה קרה? לאן נעלמתי???