אין שינוי
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
ניכנסתי לאתר לפני חודשיים רשמתי הודעות,קראתי הודעות ואז נעלמתי.. אני במטרה ורצון לחזור אם תקבלו אותי. רקע קצר הייתי באנורקסיה שנה וחצי בערך ולפני כן תמיד הייתי רזה. לפני הצבא השמנתי בהתחלה היה לי קשה אבל אז קרה אסון משהו בתפיסה שלי התערער והתחלתי לאכול דברים שלא היו קיימים בשבילי. אני השמנתי מידי. הרגליהתזונה שלי הם איומים. אני אוכלת ארוחה 1ביום וארוחה גדולה מידי. הרסתי כ"כ את חילוף החומרים או מערכות אחרות עם כול הטלטלות וכיום הבטןשלי מתנפחת אחרי כול דבר קטן שאני אוכלת. אני לא מסוגלת להמשיך לחיות ככה. ניסיתי צומות דיאטה הקאות ניסיתי לאכול בריא אני לא מצליחה להתמיד ולהתמודד לבד. הכוח הרצון מהאנורקסיה נעלם כאילו לא היה. אפשר להגיד שהפסקתי לחיות מאז שהשמנתי לא יכולה לסבול לצאת ולבלות ככה. נוצר מצב שאני רואה רק את חבר שלי שאניחוזרת מהצבא בלילה.פעם הייתי יוצאת למסיבות לפאבים היום לא רוצה להתלבש ולהתאכזב.. (סליחה על אריכות ההודעה)
אני יכולה לומר לך שזה ממש לא ארוך!! וכמובן את מוזמנת לחזור מתי שיש לך הרגשה שאת צרכה אותנו. יקירה ספרי עוד קצת על עצמך, שנכיר אותך אם את רוצה שבוע נפלא דניאלה
ב"ה ואם כן (יש אמונה שלעיתים כמה שפחות לאכול זה הכי בריא לגוף... אבל הגוף לא תמיד חושב כך..) בכל אופן אין ברירה והחוקים לבריאות טובה לא השתנו. זה לא משנה מה את אוכלת זה חשוב הרבה יותר איך את אוכלת. מתי את אוכלת ובאיזה מצב נפשי את. כי אם את תאכלי את הארוחה הזו במצב נפשי חרא את למעשה לא פחות ולא יותר מאשר באותם רגעים בולעת רעל נטו והאוכל למעשה לא יעיל והגוף לא ניזון ממנו... לא באמת. אני לא יודעת כמה את נמצאת בשלב הזה של לברור את מצבי הרוח שלך לפני ואחרי האכילה, אך ברור שחייבים סדר מסויים ולעיתים לאורך זמן חייב תרגול וקביעות כדי להגיע לאיזון ואין קיצורי דרך. היי בטוחה זה מצליח בסוף. טיפול. חפשי את הטיפול הנכון. הכוונה נכונה. תזונה שתתאים לך בלבד! והרבה מאוד תרגול שהוא שונה ממה שאת רגילה לו. יום יום קצת ולאט לאט קצת יותר וכן הלאה. צעד צעד ואת תצליחי אם תתמידי ואם בחווייה שלך את כשלון את אומרת מיד "לא!!!" "אני אצליח" "אני ממשיכה הלאה... מנסה עד שאתרגל לאהוב את עצמי".... לגבי הבטן המנעי מכמויות גדולות של אכילת ירקות או פירות שווה לך להבדק אצל גסטרואנטרולוג מומחה.... כתבי ...התמכי אל תעזבי אולי אנחנו פה יכולים לעזור. המון אהבה בהצלחה :-) מחכה...
ראשית אני חושבת שאני מדברת בשם כולם ( זאת אולי בין הפעמים הבודדות שאני אעשה את זה ) אבל ברור לך הריי שאת רצוייה מאוד כאן . כמו כל אחד , אחת באשר היא . לא משנה . העיקר שאת מרגישה צורך . זה מספיק בשבילי . תרגישי חופשי לכתוב כל אמת שבא לך . מתי שבא לך . שאת מרגישה לנכון . המקום הזה נועד לפרוק מכאובים , התלבטויות , קשיים , כישלונות , ניצחונות , מפלות אכזבות , הישגים וחוויות באשר הם . אז פשוט תרגישי חופשי . כבר אמרתי את זה ? :) עכשיו כמה מילים נוספות. מותק אני כל כך מבינה אותך . אני חושבת שכל אחת מאיתנו כאן עוברת או עברה את השלב הזה של השינוי לטובה או לרעה שהופך לה את החיים וגורם לה להפוך גם את חייה . אני עברתי את זה . אחרי שהתחלתי לאכול שוב כמו שצריך , והפסקתי להקיא לפרקי זמן ממושכים אז העליתי במשקל גם כן . ואני חושבת שזה אחד המבחנים העצמיים הגדולים ביותר שהתגברתי עליהם . שאני עד היום מנסה להתגבר עליהם . לחזור למשקל או למשקלים שהייתי אז לא חזרתי . אבל אכלתי מאוזן יותר ומסודר יותר והורדתי במשקל גם כן . ועכשיו ? אני בסדר גמור . לפעמים יורדת קצת לפעמים עולה קצת . להגיד שלא מזיז לי , לא משנה כלום ? זה יהיה שקר . אבל אני מאוד מנסה שלא להפוך את השגרה שלי שוב להשתעבדות למזון ,לדיאטות וה"א ומנסה לשכנע שזה נורמלי ותקין . קצת "fake it until you make it " אבל זה עובד . היום הרבה יותר קל לי להסתדר עם עליות או ירידות נורמליות ותקניות מעצמן במשקל . אני לא מקיאה . לא צמה . לא חיה בדיאטה רצחנית (תרתי משמע) . לא עושה ספורט קיצוני . מנסה לקבל עצמי . מנסה לאהוב עצמי . לעבוד על זה כמה שיותר . זה קשה . ויש ימים רעים . אבל מתגברים וממשיכים . ואני לא נותנת לה"א לשלוט בי כבעבר . אני מחליטה מה לעשות כי ככה טוב לי . אני חיה . לומדת . עובדת . יוצאת . והרבה . מבלה . והרבה . וגם מוצאת זמן לעצמי . לעבודה עצמית . למחשבות עליי . שאני חושבת שכל אחד צריך את זה . מסקנה ? לדעתי , למרות התסכול הרב והמובן שאני מאוד הזדהיתי איתו , אני חושבת שאת לא צריכה לתת לזה לקרות ודווקא כן להיאבק במה שזה מחולל לך . היתנתקות מהסביבה , בושה לצאת ולבלות , להיחשף בציבור , הרגשה של "נאמב" כאילו לא אכפת לך . ת'אמת ? נשמע קצת הרבה כמו דיכאון או לפחות התחלה שלו . או דיכאון מוסווה כמו שאני אומרת . שחקנית מבחוץ , רקוב מבפנים . לא פחות חמור . אולי אף יותר . אדישות . לא בבית ספרנו . :)אל תתני למחלה לשלוט בך . זה שאת לא אנורקסית בלי מחזור כמו פעם זה לא אומר ששורשי המחלה לא עושים את שלהם . ועובדה מוכחת זה מצבך הנפשי . והניסיונות הכאובים שלך בהרזייה במשקל . לא הייתי שוקלת טיפול . גם על חשבון צבא . זאת דעתי . חוץ מזה חבר שלך יודע ? מישהו יודע?? משפחה , חברים ? שאת מרגישה נוח לדבר איתו? כי זה חשוב שיהיה לך מישהו שם שאת סומכת עליו ושהוא מבין ותומך . מישהו שידע להקשיב ושאת תוכלי לפרוק כאב ולדבר . לשפוך . אנחנו כאן עבורך . אל תהססי לכתוב ולשתף. נשיקות אהובה .וכל החיזוקים שבעולם ממני . תמי
