חדשה כאן, ורוצה לשאול שאלה
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
שלום, נכנסתי לפורום כדי לקרוא אבל החלטתי לנסות לכתוב. אני בת 33, ומאז גיל 15 אכלתי, הקאתי, השתמשתי במשלשלים ורעבתי תקופות ארוכות. אף אחד מסביבי לא שם לב, גם לא המשפחה - אנשים שחיו איתי יום יום. היו צורות אחרות של הרס עצמי, כמו אלכוהול, חיתוך ובחירת חוג חברתי בו אנשים אטומים ולא תומכים. המשפחה לא תומכת אלא ביקורתית כלפי כל צעד שאני עושה. גם כששקעתי בדיכאון שאובחן מאוחר יותר כהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיברסיה חביבה) אף אחד לא שם לב. פחות מכולם אני. הדחקה היא דבר מדהים. חזק מאד. היום אני בטיפול שאמור לעזור לשלוט על ההפרעה הדו-קוטבית, הפסקתי לחתוך ולשתות. העפתי את החברים מחיי (מה שהעלים כליל את החוג החברתי שלי). התרופות דיכאו את התיאבון וחזרתי לשקול מעט - 43 ק"ג דקיקים, הגוף שממש אהבתי. הרגשתי שהשלתי חלק מהגועל נפש שסבב אותי. את המועקה והבעיות אני מנתבת לאוכל. הרבה אוכל. המון. משלשלים עוזרים לשמור על משקל יציב ואני נראית כמו כל בחורה כבדה עם אגן ירכיים נדיב. אין בי ולו בדל חיבה לגוף שלי, והייתי רוצה בחזרה את הגוף השלדי שאהבתי כל כך. אין לי מושג איך מפסיקים לאכול כמויות כאלו. למזוג כמויות ענקיות של מזון ולבלוס את כולו. הלפ.
השאלה דו כיוונית איזה כדורים את שותה? ואני ממליץ לך להפסיק לקחת משלשלים זה לא בריא אני ממליץ לך גם לפנות ליעוץ פסיכולוגי לקבלת תמיכה
קודם כל ברוכה הבאה . שמחה לקרוא שהחלטת "סופסוף" באמת לשתף ולהוציא את שעל ליבך . כאן . תראי , מצבך ברור- אינו מצב קל . את מתארת מצב של התמודדות עם המון קשיים נוספים שמוסיפים עוד קושי לצאת מן המעגל הזה שאת נכנסת אליו בגיל 15 . קודם כל , כמה שאלות לי אלייך - לא ממש מובנות לי כמה נקודות . אמרת שאת בטיפול - אני מניחה פסיכיאטרי לאור גילוי המאניה דפרסיה שלך . האם את עצמך חשפת את עברך עם ה"א ? סיפרת על כל ההקאות , החוסר תמיכה מהסביבה, מה הוביל לזה ומה נבע מזה ? סיפרת שאת עד היום לוקחת משלשלים על בסיס יומי ? כי הריי שילוב של טיפול נכון עבורך הוא יהיה היעיל ביותר עבורך . לטפל בבעיה אחת זה טוב . זה מעולה . אבל לא אם זה בא על חשבון אחרת . מדוע אני מתעקשת כל כך בעניין ? כי לדעתי , אם הפסיכאטר ידע שהוא רושם לך תרופות שאחת התופעות לוואי שהן גורמות אצלך הוא חוסר תיאבון/ תיאבון מוגבר - לדעתי הוא יעשה את השיקולים שלו ואף יחליף לך את הטיפול . אצלך - אי אפשר ממש "לקבל" תופעות לוואי שמחמירות את ההפרעה שלך . נכון ? חשבי על דבריי . לדעתי - עלייך לבדוק את הנושא . במידה והוא יודע ובכל זאת ממשיך לטפל בך בכדורים שגורמים לך לתופעות כאלה - עלייך לקום ולהגיד את שאת חושבת . את לא יכולה לעמוד מנגד - ולהסכים ... בטח אם אלו דברים שלא מקובלים עלייך - את צריכה להיות מעורבת בכל התהליך . דבר שני שאינו ממש מובן לי - את מתארת עצמך כאשה רחבה , אוקי . איך בדיוק רחבה עם 43 קילו עלייה ? . אמרת שהתרופות דיכאו את התיאבון . אז מה פתאום גרם לשינוי שחל אצלך והתרופות הפסיקו לדכא ואת מתנחמת באוכל ? יש שינוי בטיפול ? יש שינוי בהשפעה עלייך ? זאת את שרואה עצמך "בעיני המחלה" ולא ממש מודעת לגופה ולכן לא מסוגלת לאהוב עצמה באמת ? הרצון שלך לחזור למידות קטנטנות ולגוף השלדי כדברייך , הוא לא בריא . ואת יודעת את זה . בעייתך אינה לחזור לגוף שלדי - אולי יש בעיית עודף מסויימת שאפשר לטפלה אבל ממש לא - גוף שלדי . הכול עם טיפול נאות . עם אדם שמוסמך בטיפול בה"א . שיכול להכיל את כל המורכבות של הסיפור ומהקרה שלך . אכן לא קל . ואני בטוחה שהילה או דינדין או כל מישהי אחרת בפורום יוכלו לייעץ לך על מטפל שנכון עבורך . אני מקווה שהכול יסתדר לטובה אצלך . אנחנו כאן בשבילך . מקווה שתשתמשי בנו . תעזרי בנו ותפרקי עוד ... רוצה לשמוע עוד ממך ... תמי
שלום לך וברוכה הבאה! לא, אין לי תשובת קסם עבורך, אבל אני רוצה לשלוח לך תמיכה בדמות קווי הדמיון בסיפורים של שתינו - הגיל, הפז"מ, התחושות (הדחקה, ניתוק חברתי מכוון, דכאון)... אבל היום בכל זאת אני נמצאת במקום אחר משלך. אני מנסה בכוח להתרחק מזרקוריה המסנוורים והממכרים של המחלה, מנסה להנמיך את האש שלה עד כמה שזה אפשרי עבורי. איך? אני מתעסקת בכוח בדברים אחרים, וכמובן - מדחיקה. אני נצמדת לדברים שבשגרה, אני בורחת למקומות אחרים, אני עושה בכ-ו-ח דברים גם כשלא בא לי לעשותם. חמודה, 43 הקילו הנכספים שלך לא יקנו לך את האושר. השנאה העצמית שלך תמצא יעד אחר. אני יודעת שגם לו הייתי חוזרת ל-40 קילוגרמיי לא הייתי מחייכת ולא הייתי עוצרת שם. הייתי מן הסתם רוצה להגיע ל-30, ומשם ל-20, ומשם לריח העפר שלשם המחלה שלי רוצה לקחת אותי. ככה זה במחלה הזו - אף פעם אין לזה סוף, עד הסוף. עצה עכשווית?? אל תנסי עכשיו לאהוב את עצמך. תנסי קודם ל-א-ז-ן את עצמך, להשלים עם זה שלא נועדת לחיות על 43 קילו, לסמן יעד שפוי אחר, להגיע לצלחת רגועה יותר, להרגיש את הכוחות המתחדשים שלך מאותתים לך מבפנים. רק מנקודה זו יהיה אפשר להמשיך הלאה לכיוון בריא יותר. בהצלחה.
למה את אהבת את הגוף השלדי? מה היה באותה תקופה שאהבת? את חייבת לבדוק..זה נדמה לך שאז ייפתרו איזה שהם בעיות? האכילה..היא כתוצאה מפורקן של מה? או שאת מרגישה רעב? זה טוב שאת מטפלת בעצמך גם ללא תמיכת המשפחה לא כולם זוכים למשפחה תומכת ומבינה מה לעשות..אבל טוב שאת חשה את עצמך ודואגת לז.. תמשיכי לטפל ובעניין האכילה תעשי בדיקה..למה את אוכלת..והאם זה מתוך רעב? ומדוע הרצון להיות שלדית?? תבדקי..אני כאן אם תרצי.. חיבוקי דינדין
