לבטים ומחשבות שלי עם עצמי

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על איך זה שההורים שלי ( או לפחות אמא שלי כי אבא שלי גם ככה אטום לחלוטין ) לא ידעו עליי כל התקופה הזאת שהקאתי והזקתי לעצמי ככה . כאילו באיזשהו מקום אני נורא כועסת שהם לא עצרו אותי . שהם לא הבינו באיזה מצב הייתי . ושם אם הם היו שמים לב או לא היו כ"כ מקובעים במחשבה ש"לנו זה לא יקרה " , אז אולי היה נמנע ממני , כ"כ הרבה סבל ותיסבוכים .אני אומרת לעצמי , מילא שלא שמתם לב , אבל היה מצב שהייתי במצב נפשי ממש רע ! ולמרות שאני שחקנית טובה לידם , איך עדיין הם לא יכלו לדעת ?! זה מתסכל . ואז אני אומרת לעצמי שזה הריי אשמתי שהם לא שמו לב , שזאת בעיה שלי , ולא שלהם . ושבאמת לא רציתי שהם יידעו באותו זמן . אבל בדיעבד , אני יודעת שלמרות שלא רציתי באותו הזמן שהם ידעו , היום אני יודעת שאם זה כן היה מתגלה להם , אז אולי הייתי יכולה לחסוך מעצמי להישאב יותר למחלה הנוראית הזו . ולהרס עצמי שעד היום דבק בי , ברמה המחשבתית . כאילו יכלתי לצאת הרבה פחות מתוסבכת . וזה לא שאני לא אוהבת אותם . אני אוהבת את אמא שלי עד מוות . הייתי עושה הכול בשבילה , פשוט הכול כולל את החיים שלי הייתי נותנת בשבילה . ואני יודעת שהיא אוהבת אותי ואת אחים שלי בדיוק באותו אופן . אהבה טוטאלית . אהבה מקריבה , שמוכנה לעשות הכול עבורי . ואני מעריכה אותה מאוד על זה . אבל עדיין , העניין הזה שהיא לא יודעת באיזה מצבים הייתי ... זה קשה . אני הריי בחיים לא אשבור לה את מיתוס "הילדה החזקה שעומדת בהכול ". "האבן התומכת של המשפחה ", "האדם המחושל ". אילו רק זה היה בא ממנה . קצת פחות עיוורון . קצת יותר מודעות לנושא . על אבא שלי אין לי מה להגיד . אני יודעת שחלק עצום בהרס העצמי שלי , זה בגללו . הוא כאדם מתוסבך מילדות , להורים קשים שהציגו את עצמם כנאורים וטובים לבחוץ, אכל הרבה חרא וסרטים מהם . הוא עבר ילדות קשה זה ללא ספק . אבל זה לא תירוץ מבחינתי . אני לא חושבת שאם הרסו לך את הילדות , אתה צריך ללכת באותה הדרך . להרוס לילדים שלך גם כן . אני פשוט לא מקבלת את זה . אפשר להתנגד למה שנטבע בך . אפשר אחרת ! והוא הלך בדרך של ההרס . בדרך שגרמה לי להרוס את עצמי , ואת הזעם והתסכולים שלי ממנו , להפנות לעצמי . על זה אני בחיים לא אסלח לו ... אני יודעת שאני לא אוכל להשיב את מה שנהרס . אני רק אוכל לנסות לבנות אחרת . לבנות על מה שנהרס . אני תמיד אומרת לעצמי שלפחות יצאתי מחושלת מכל זה . שלפחות למדתי הרבה דברים על החיים ועל עצמי . והתחזקתי . אבל זה באמת שווה את המחיר ? את החיים שכמעט איבדתי כ"כ הרבה פעמים , שכ"כ רציתי לאבד לפעמים ופשוט להרפות ולהפסיק להילחם ?! להפסיק לשחק את ההצגה של תמי שמסוגלת לפתור הכול ולהתמודד עם כל הבעיות של כולם . והדבר היחיד שמנע ממני כל פעם שכמעט הייתי בחצי דרך לעשות את זה , זה אמא שלי . שהייתה נשברת מזה לחלוטין . זה לא מגיע לה . אז חשבתי עליה , ועשיתי את זה בשבילה . ולא בשבילי . ואני הריי יודעת שאני לא אגיד להם בחיים משהו על זה . זה סוג האדם שאני . אני אכאיב לאמא שלי בצורה כזאת . אני גם לא רוצה לקבל ממנה יחס שונה . אני באמת מעדיפה להשאיר את המצב כמו שהוא כרגע . נוח לי ככה . אבל אילו רק היא הייתה מונעת את זה בזמן ... מעניין איזה אדם הייתי עכשיו ... סתם מחשבות שלי שמתרוצצות בראש ... תמי

ב"ה אבל אני גם לא בטוחה שאם הם היו יודעים זה היה מועיל במשהו ואז אולי את קלטת את זה מלמפרע וטוב שלא סיפרת כי אם הם היו יודעים ולא היו יודעים איך להתנהל ולעזור לך המכה היתה קשה הרבה יותר. אם זה מכאיב לך שהם לא יודעים זה לא ייעלם לשומקום וזה יפגוש אותך שוב ויציק לך לכן אני חושבת שכדאי לך לשקול אפשרות לשתף אותם כי זה מכונן בך וזה יכול ליצור בתוכך מנגנון של הרס עצמי. אלא אם כן את מסוגלת להתעלות מעל זה ולהשלים עם זה שאת חזקה "לבד" ומתחזקת בכל רגע נתון עם מה שיש ולא עם מה שאין אני מבינה שזה קשה אבל זה משהו שחשוב לחשוב עליו ברמה מעשית. לחפש דרך לשחרר את המועקות שיש לך סביב עניין זה. חיבוק ענקי אני

אני מכירה את ההורים שלי כמו את כף היד שלי . אני יודעת מתי הם מודעים למשהו ומתי הם לא ... האמת שעכשיו שאני חושבת על זה , זה לא נראה לי הכחשה . ממש לא . כי הם לא מספיק מודעים לנושא של ה"א וההרס עצמי . הם לא יודעים על כל הפעמים האלה שהייתי חותכת את עצמי . חושבת איך לחתוך יותר עמוק ויותר עמוק כדיי להקהות את הכאב שלא יכלתי להכיל יותר . כך היה גם עם ההקאות . כמו שהסברתי זה עבר לקטע שמבטא מצב נפשי של חוסר התמודדות . של אי רצון להתמודד , של בריחה . אבל באמת שמבחוץ לרוב לא ראית הרבה דברים . לא יכלת לשים לב , אלא אם כבר היית מאוד קרובה אליי ואז המצב רוח שלי היה משתנה בקיצוניות . בעיקר אחרי יציאות , בילויים זה היה קורה . כשהייתי לבד . אני והמחשבות ההרסניות שלי . הריי לא רציתי שידעו "שסופר תמי" ( ככה חברים שלי מכנים אותי לפעמים כשאני מנסה להציל את העולם :) ) לא יכולה להתמודד עם הבעיות של עצמה . ושל אחרים גם כן ... עד היום חברים שלי אומרים לי מידי פעם - "סופר תמי לא יכולה להציל את כל העולם ". וזה מה שהתחיל את הכול . עומס , לחץ , חרדה , חוסר בטחון , דימוי עצמי נמוך , מה שקרה עם אבא שלי , אני נקלעת בריבים של כולם . מנסה לסדר שיהיה שוב טוב , וכשאני לא מצליחה , או שדברים לא הולכים כשורה , אני פונה לדבר שהכי קל לי לעשות . לעצמי . אני זאת שלא בסדר , וההרס עצמי מתחיל . כל פעם , כל הזדמנות , כל הזמן הזה , אני חושבת לפתוח את הקלפים בפני אמא שלי . להגיד לה " אמא אני בסדר עכשיו אבל היה תקופה ארוכה מאוד , שלא הייתי בסדר " . ולספר לה מה עבר עליי . לאיזה רמות הגעתי . זה הדבר שהכי יקל עליי אני יודעת . אבל אני גם יודעת שאני לא אעשה את זה . לא עכשיו ולא נראה לי שבחיים . זה משהו שישנה את כל הדינמיקה בבית . את היחסים שלי עם אמא . את היסים שלי עם כולם ... אני אשתנה מזה ... ואני לא בטוחה שנבירה כזאת בעבר , והוצאה של כ"כ הרבה כביסה מלוכלכת תועיל לי ... זה יכול להחזיר לי טריגרים ישנים . אני יכולה להתחיל שוב להקיא , שלא נדבר על לעשן , וכמובן הכי נורא - לחתוך את עצמי . וכמובן אני לא רוצה לחזור של הקיצוניות במצבי הרוח והמחשבות האובדניות ... זה הכי נורא בכל הסיפור . את אמרת שאם אני לא אפתור את הבעיה שלי עם האי ידיעה של הוריי , זה יוביל למנגנון של הרס עצמי . טוב - זה קרה כבר . זה משהו שיש לי אותו כל הזמן . זה המאבק היומיומי שלי עם עצמי . אני האוייבת הכי גדולה שלי עצמי בסופו של דבר . אני יודעת שהרס עצמי הוא חלק ממני . אני גם יודעת שעם הזמן , כמו עכשיו , אני יודעת לרסן אותו פחות או יותר . זה לא קל , אבל מצליחים . ועם הזמן , זה הופך למשהו פחות גדול ממה שהיה פעם . הופך למשהו קטן בתוכך . הבעיה שלי באמת לדעתי זה עם המועקות שאת מדברת עליהם . טוב זה באמת בא בהתקפים . אני לא ככה רוב הזמן ( תודה רבה ) . אבל כשיש מועקות . שיש בעיות , התלבטויות וכו' ...קשים של החיים בקיצור , אני מגיעה לשלב שאני רוצה לברוח . שאני מעדיפה לא להתמודד . ואם כבר להתמודד אז בדרכים של הרס עצמי . אני לא מצליחה לשחרר את המועקות רק על ידי מה שהייתי עושה פעם ... וזה כמובן לא פתרון ... למרות שהוא נוח . בכל אופן , היללי אהובה , תודה על התמיכה והעיצות אני חייבת לעוף , מחכים לי בחוץ נשיקות תמי

מפחיד כאילו הוצאת לי את המילים מהראש/פה... אגב הילה צודקת סביר שהם ידעו אבל יש מרחק בין לדעת לבין לדעת מה לעשות עם הידיעה ... טוב שאת לוקחת את זה לכיוון חיובי. אני התחלתי לטפל בנושא בזמן האחרון ואחד הדברים הראשונים שאמרו לי זה להרשות לעצמי לכעוס ולהיפגע שהם לא עשו כלום ולהפסיק להרגיש צורך לגונן עליהם , תהיי חזקה, ריקיש