אתן צודקות אבל........

אני נרגשת מעצם המחשבה שיש עוד מישהו שאכפת לו ומנסה לעזור אז באמת תודה אני כל-כך יודעת בתוך ליבי שאתן צודקות אני כל-כך מעריכה את הדברים שאמרתן הרי אין חכם כבעל נסיון אבל אני נמצאת במצב שאני פשוט מתחילה לשנוא את עצמי על אך ששמנתי אני פשוט רוצה להרזות לא ליפול שוב לתוך התאום הזה שנקרא "הנורקסיה" אני רוצה ללמוד לעצור כשצריך אבל אני לא יודעת אך אני רוצה לחיות חיים נורמלים אבל אף-אחד לא מבין הרי אם לא הרזה השנא את עצמי וכאן יגיע הדיכאון וכול העבודה שעשיתי כולל טיפולי החשמל ירדו לתמיון ונותר לי רק האפשרות להתחיל להרזות אני רוצה לאמין שהעצור בזמן אבל את אני לא יכולה להבטיח לא לעצמי ולא לילדיי כי הרי מי כמוכן יודע שאין לזה סוף תמיד את חושבת שזה לא מספיק ואת עדין שמנה ויש לך עוד הרבה מה להוריד ועוד קילו ועוד קילו ואינה את כבר בתוך זה והנזק כבר נעשה ושאת שם את כבר לא יכולה לחשוב בהגיון וקשה לצאת מזה ואיך זה יגמר ולאן זה יגיע אף אחד לא יודע אז תגידו לי אתן מה לעשות?אך להרזות?אך לשמור על מה שבניתי?אך לשמור לא לחזור לשם?אך לדעת לא לעבור את הגבול?אני פשוט כל-כך מבולבלת אני אם חצי רגל כבר פנים ארבעה ימים לא אכלתי רק שתיתי וכבר בכלל אין לי חשק לשמוע על אוכל רק עצם המחשבה על זה עושה אותי עצבנית ומה עכשיו מתחיל הקטע של הויכוחים אם המשפחה די..מספיק.......את שוב רוצה לחזור אחורה......ואת בתוך עצמך את יודעת הם צודקים אבל לא את כמובן עושה את ההפך צועקת, רבה ,מתרגזת את רק רוצה שיעזבו אותך לנפשך אז תגידו לי אתן מה עושים?אני כבר מיואשת מחכה לתשובה ומרגישה שאתן כל-כך קרובות לליבי היחידות שמבינות אותי אוהבת לימי

אני רק רוצה להגיד לך שאני כן שמחה שלקחת את הדברים שלי ושל הילה ושל שאר בנות הפורום ל"מקום טוב" . זאת התחלה . עצם זה שאת מודעת שכל הדברים שתיארתי ,אכן יקרו ( ולימי אל תשלי את עצמך הם יקרו...) אם לא תשני את המצב ! לפני שאני אענה על שאלותייך ולבטייך , חשוב לי להדגיש כמה דברים מאוד חשובים : תראי , את אומרת "אני רוצה לדעת לעצור כשצריך" ...- מי מדבר ? לימי שרוצה להיות שם בשביל הילדים שלה ובשביל ע-צ-מ-ה (!!!) או האנורקסיה של לימי ? את מבינה , יקירתי , אין דבר כזה אמצע אצלנו , זה אולי הדבר הכי מתסכל בעניין ! בשביל זה את בחיים לא תהיי מרוצה מאיך שאת נראית וכמה את יורדת ... המחלה הזאת מעוותת לך את דרכי המחשבה . היא הופכת אותם . מה שטוב היא הופכת לרע ומה שרע לטוב ! את חושבת שתצליחי להגיד סטופ בזמן ? זאת הריי אשליה שאת מוכרת לעצמך , עליי את לא עובדת לימי . אני הייתי שם , אני אמרתי שאני אדע לשים סטופ , ולא רק שלא ידעתי אלא קרה בדיוק ההפך , זה רק הוחמר יותר . הריי יש לך יעד ראשוני של משקל שאת רוצה לרדת . ואז כשאת מגיעה אליו , יש עוד יעד , ועוד יעד , ועוד קילו , ועוד 2 קילו ... ואז מה קורה ? כאן את מחליטה אם למות כולך עור ועצמות כשהקיבה שלך לא תוכל להכיל יותר אוכל מרוב שהרגלת אותה . או להרים את עצמך ולעשות משהו כדיי לעזור לעצמך להבריא . אני רוצה שתוציאי מהראש שלך את האשלייה של אני אדע מתיי להפסיק , ואף אחד לא יוכל לתת תרופת קסם למצב ולהגיד לך "לימי , עכשיו את יודעת מתי לשים סטופ לעניין המשקל " . את , עם כל העבר שלך , עם כל הסבל עברת מהמחלה הארורה הזאת , יודעת יותר טוב ממני , שלא תוכלי לעצור כשצריך . אז פשוט תמנעי את זה בזמן ! כמו שאומרים תני תרופה למכה . אל תחכי להגיע למצב גופני ירוד , אל תחכי להגיע למצב של אישפוז , ככל שאת מדרדרת ככה הדרך חזרה יותר קשה . תתחילי עכשיו , לשנות בעזרת הפסיכיאטרית שלך את דרכי המחשבה השגויים ! המחלה מנווטת את החיים שלך עכשיו , קחי את האחריות לידיים שלך ! מגיע לך ... את אמרת בהודעה הקודמת שאת פוחדת להגיחד לפסיכיאטרית כי את יודעת שהיא תאשפז אותך . מה זה פוחדת להגיד לה ? אם לא לה , אז למי כן ??? היא אשת מקצוע שמכירה את העבר שלך ואותך ויודעת לבטח מה טוב עבורך . ואם היא תחליט אישפוז - אז אישפוז ! אל תתנגדי לזה . אני יודעת שאת לא רוצה שהילדים שלך יחזרו לראות את אמא בבי"ח . אני יודעת שאת שונאת את החדר במחלקה הסגורה . אבל לימי - זאת בריאותך ! תבריאי , יהיה קשה ( מאוד...) בהתחלה אבל תוציאי את עצמך מזה !!! תרצי לחיות , תרצי לעזור לעצמך ! תפסיקי לתת ליצרים של המחלה שמקוננת בתוכך לעשות את מה שהם כ"כ רוצים ! תילחמי בהם ! זה מה שכל בת שעוברת תהליך של הירפאות מהמחלה , עושה ! ואני אחרי שנתיים ++ בלי שהקאתי , עושה את זה כל יום ! כל יום לימי . זה תרגול וזה חוקים שאת תלמדי לעבוד עליהם עם הזמן . אבל הדבר הראשון שאת חייבת לעשות ובלעדיו זה לא לצליח , זה לרצות לעזור לעצמך ! את כנראה לא מספיק רוצה ! כי אין דבר כזה לא יכול - יש לא רוצה !!! אני שונאת שאומרים את זה ... את מפקפקת בעצמך כשאת מתחילה להגיד את זה . ועכשיו לשאלתך : מה עושים ? אז קודם כל מספרים לפסיכיאטרית שלך את כ-ל מה שאת עוברת , חושבת ועושה . משם היא תלך עם זה לאיפה שצריך . אם צריך כדורים - אז כדורים , אם אישפוז -אז אישפוז . אחרי כן , תלכי לדיאטנית מוסמכת בהפרעות אכילה , שתבנה לך "מסגרת" אוכל שמתאימה עבורך . שתעמדי בה , ושתפסיק את החשק לרזון הקיצוני . אחרי שתתחילי ללמוד לאהוב את עצמך , ולרצות לחיות לימי , תאמיני לי , גם כשיהיו נפילות את תקומי כמו גדולה ותחזרי לדרך הנכונה ! לדרך שנלחמת במחלה , ולא מסכימה איתה . אל תתני לאנורקסיה לנהל לך את החיים ! זה מצריך הרבה עבודה קשה , הרבה דם ויזע , הרבה עמידה ביעדים ( של המסגרת שתיבנה לך ולא של המחלה כמובן ), והרבה מכשולים בדרך . אבל לימי - אם תרצי את תצלחי את הדרך הזאת ! אין סיבה שאת לא ... אז תתחילי לעשות משהו בנידון . תתחילי לקחת אחריות על עצמך לימי ! ותפסיקי לרחם על עצמך - רחמים זה לא לאנשים קטנים כמו שאמרתי .... את לא אשה קטנה - תוכיחי לך שאת אשה שמסוגלת להכול !!! אותך לא שוברים ... מחכה לתגובתך , לימי יקרה , ותמשיכי לשתף ולעדכן - זה מקל ועוזר . אוהבת ויום נעים בינתיים תמי

שלום לימי, לי קצת קשה עם כל ה-'יאללה צאי מזה'. אני בטוחה שאת מבינה היטב היטב את התוצאות של מעשייך. אבל, כח ההרס שחי בתוכך (ובתוך כל אדם) חזק כרגע יותר מהקול השני, שרוצה להבריא, לחיות, לתפקד, לחלום, ליהנות. אני נורא מבינה אותך. תמיד שהלכתי לטיפולים היתה לי הרגשה שמי שעומד מולי (המטפל והקבוצה) לא ממש מבין, לא ממש תופס את כמויות ההרס העצמי אצלי. הרגשתי שאני אדם פשוט רע, מפני שאיך זה שאני "בוחרת" להעניש את ילדי ואת עצמי ובעצם בוחרת ברע. הרגשתי שלהרס העצמי יש ממש ריח שכל מי שקצת מתקרב אלי יריח ויבהל. שאני מסריחה מזה. קודם כל, בשביל לצאת מזה הייתי צריכה להרגיש את מימדי ההרס והשנאה העצמית. כן. אני בוחרת בלהרוס את גופי. כן, אני בוחרת בלהרוס את ילדי. את המעט שבניתי. וכל זה נעשה בלי ביקורת וכמה שאפשר בלי להרגיש אשמה. פשוט לכאוב את זה. לימי. כל מה שאת עושה לגופך ולילדיך, עשו לך. פצעו אותך ואת פוצעת. הכאיבו לך אז את מכאיבה. את לא מסוגלת להכיל טוב מפני שהטוב מזכיר לך את כל הכאב והחסר שחווית את בילדותך שלך. את לא מרגישה שמגיע לך. לימי יקרה. במצב כזה בו את הורסת מצד אחד ומתבוננת על זה קורה מצד שני, זה הזמן ללכת למטפל שיכיל אותך. אל תחשבי הרבה. תני לאדם אחר שעשה את הדרך לפניך להוביל אותך. למדי לסמוך ולתת אמון מפני שאדם טובע לא יכול להציל את עצמו. (כבר כתבתי בפורום זה האשה שעזרה לי מטפלת בשיטת 'מודעות עצמית באמצעות הגוף' בשם אתי גילאור 077-4007407). אל תישארי עם לבד. מגיע לך ולילדיך לחיות בשקט ובכבוד. אשמח לתקשר איתך דרך פורום זה. איתך בכאבך , סיון.

ב"ה כי את נמצאת במצב מאוזן פחות או יותר וזה כן בידיים שלך לעצור את זה עכשיו !!! את יכולה להמנע מהנפילה הבאה ואת יכולה לעצור את הסרטים שמורצים לך בראש את יכולה ואם את רוצה דברי איתי ישירות [email protected] כתבי אלי ואתן לך את הטלפון אני יכולה לנסות להפנות אותך לכל מיני גורמים ובזה כן יש לך בחירה. את יכולה להסכים. את יכולה לא ואם לא אז וויתרת אבל זה לא קשור לזה שלא קיימת דרך כביכול לצאתמהמבוך תעסיקי את עצמך תרחיקי את עצמך מהזירה ואם את מרגישה שאין לך בחירה חפשי דרך. חפשי. אל תקבעי שזה לא ילך ואל תקבעי שזה הסוף ואל תקבעי שאין מוצא ואין מה לעשות כי אם את תוותרי אומר לך בגסות רוח בלי בושה גם אם תשנאי אותי אני מאחלת לילדייך שיקחו אותם ממך כי את מעוללת להם רע ואני חושבת שאת נפלאה ושרק את עשית משפט לעצמך ומותר לך לטעות ומותר לך ליפול והם יודעים את זה והם יעריכו אותךיותר אם תקבלי את זה ותגידי "אוקי נפלתי אבל אני מתמודדת ולא מוותרת" וזה יהיההכוח שלך וזה יהיההכוח שלהם לכולם קשה כל אחד עם הקשיים שלו מה את חושבת שלי לא קשה שלאנשים שאני מכירה לא קשה אני יודעת מה זה המסע להחלמה. ואני יודעת שהוא קשה אבל אני גם יודעתאיפה היה בידיים שלי לזרוק הכל לפח. קיבלתי שנפלתי והתמודדתי והמתנות הגיעו ברגע שאתתביני את זה כל הסביבה שלך תסתדר עם זה. אלוהים נתן לך אותם לפיקדון וזה בסדר לטעות אבל לא מקובל עלי שתרימי יד ותגידי זהו. אני יודעת שהמחלה היא נבלה לא קטנה אני יודעת שהיא תעשה הכל להפיל אותך ובזה את צודקת אין לך בחירה ואני בטוחה שזה גנטי אצלך. אבל את כן יכולה בכוח לחפש דרכים להחלים באמת דווקא עכשיו כשאת בשלב ביניים ולא לוותר. המון אהבה יקירה אל תברחי זה הכי קל זה הכי קשה וזה הכי לא יעיל והכי לא עובד את ממילא לא תוכלי לברוח אז השארי ותתמודדי חיבוק ענקי