שאלה להילה

הילה קראתי את הסיפור שלך ונדהמתי איך 16 שנה נתת לעצמך להיות בתסבוכת הזאת לא שאני מעבירה ביקורת אני באמת בהלם שאפשר להיות חולה במחלה הזאת כזה פרק זמן .. היו לי בעיות אכילה קלות מגיל 13 ובגיל 16 זה החמיר אפשר לומר שקיבלתי שכל בגיל 17 והתחלתי להבין כמה שאני מבזבזת את החיים שלי וכמה שזה לא שווה את כל הסבל הזה עד היום יש בי מין רצון כזה לחזור לזה אבל אחרי יומיים אני מתעשתת ככה אני יודעת שיצאתי מזה ...רציתי לומר לך שכל הכבוד לך שלקחת את נסיון החיים שלך והחלטת להשפיע על נוער שחווה את המחלה הנוראית הזאת כי בינינו אף חולה לא מאמין למטפלים ואת באה כחולה לשעבר ואומרת שאפשר אחרת ולא כמטפלת שעובדת לפי הספר ...הייתי חייבת לדבר עם מישהו על הנושא אני מקווה שתכתבי לי ותספרי לי קצת על החוויות שלך ואולי אוכל ללמוד קצת על עצמי ואבין דברים כי את יודעת לפעמים את חושבת או מרגישה שרק את חולה במחלה הזאת וכשאת משוחחת עם מישהו את מרגישה שאת לא לבד ויודעת שזה קיים........................

ב"ה יש כאלה שאומרים ההיפך שאין לי תארים וכאילו מה אני בעצם מתיימרת לעשות אבל זה כמו שאת אומרת זה מתעורר מתוך משהו עמוק - חזק ממני. סוג של שליחות. תחושה. כוונה שהם ללא ספק בתיאום יוצא מגדר הרגיל ומושך אותי יותר ויותר לחקור את זה ממקום של התבוננות והעצמה ולא מהמקום של לחוות ולחזור על העבר שוב ושוב, אלא באמת לגדול ברמה הדדית. שאלת איך? אני מניחה שהסיפור שלי מורכב מהרגיל ויש בנות לא מעטות שחוו אף יותר שנים בזירה הזאת כך שזה לא ממש נדיר ולא מפתיע שזה ארך כ"כ הרבה שנים כי לא רציתי לצאת מזה. אני חושבת שהסיבה לכך נבעה בעיקר מזה שלא רציתי לחיות ואז שום דבר לא הניע אותי קדימה ואם יש לך סימפטום הרסני שהוא בגדר טבע שני הוא מן הסתם יתעצם אלא אם כן תחליטי אחרת ואז גם יקרה שינוי וזה בדיוק מה שקרה לי כשהחלטתי "הגיע זמן לחיות!!!". לרצות לחזור למחלה היא תופעה מוכרת אבל זה חלק מהעניין. חלק מההתמודדות שדווקא מהבחינה הזו לא נראית לי כמשהו נעלם - נכחד. זה משהו שקיים ותמיד ישאר כי זה חלק מהכאב על השנים. על המחלה. על הקושי. על אי היכולת לאהוב באמת או לקבל באמת את מי שאנחנו ולכן זה תמיד ברגעי משבר יראה קוסם אבל מי שיצאה מזה תדע לזהות שזה לא כלום אלא אשליה בלבד ולכן היא גם לא תתן דרור לזה אלא אם כן היא באמת תרצה להרוס את חייה מתוך ייאוש ואיבוד תקווה. אני חושבת שאולי אני באופן נבדל מתמודדת כל הזמן בכל מיני וורייאציות עם הגדילה שלי ללא הנחות אני כל הזמן עסוקה בזה מתוך הכאב שלי לגבי השנים האלה. מתוך החיפוש העצמי. ההתפתחות. השינוי. ההתאבלות על דברים שעבר זמנם. חזרה למצבים מסויימים. וויתור. הכרה מחדש. אני מול האחר. אני יחד עם האחר וגם מתוך רצון נעלה לתת כמה שיותר ביטוי לחלקים הטובים שבי (כי הרסנים לא חסר). אני נפגשת כל הזמן עם אנשם שלקחו על עצמם את המשימה לגדול באמת. מאלה שלא תראי אצלם מסכות. אני לומדת הרבה ואני חווה משברים ונפילות וכמה וממשיכה וזה אני חושבת האיך הפרטי שלי. אני מקבלת שנפילה היא חלק מתהליך. אני כל הזמן מחפשת לתת וזה עושה אותי בריאה מאוד תמיד גיליתי והופתעתי כל פעם מחדש שברגע שאני יוצאת מעצמי למען האחר אני נעשית חזקה. בריאה. שמחה. זה משהו שאני מרבה לעשות ואני מוצאת אותו עובד בכל רמה שהיא. עד כדי כך שאני מוצאת את היקום מפרגן לי בהרבה מאוד דרכים שמעולם לא חלמתי שיתממשו. אשמח שתשאלי יותר ספציפית. משהו שקשור להתמודדות שלך ואז אולי אוכל לכוון אותך. המון אהבה ברכה ואל תחשבי פעמיים החיים שם רעים מאוד. לא כדאי לך לחזור לשם.

אחת הסיבות הגדולות שלי ל"רצון" לחזור לשם היא הקושי שלי להתמודד עם חיי היום יום אני סובלת מחוסר בטחון ממש נוראי יש אנשים שקרובים אליי שאני אומרת להם את זה הם צוחקים עליי יותר נכון אני אומרת להם שאני ביישנית כי לומר שאת חסרת בטחון זו חולשה וינסו לטפס עלייך .. החוסר בטחון שלי מתבטא לעיתים בחרדה מלדבר עם אנשים שנראים לי מאיימים אפילו שהם לא או ללכת לראיון עבודה שאני יודעת שכל אחד מפחד אבל לי קרה שהשתתקתי ולא יכולתי להוציא מילה מהפה ולכן לא התקבלתי זה מתבטא בלימודים שאני מחפשת מה ללמוד לתואר כדי שכמה שפחות אני אצטרך להתמודד מול אנשים זה נושא שאני עובדת עליו אני משתפרת אבל הבעיה היא שהתוצאה מאוד איטית והעולם לא יושב ומחכה לי אני חייבת להשתלב בשביל להיות קיימת ומוערכת ושהתייחסו אליי ברצינות וזה מאוד קשה להרגיש שאת שווה כמו כולם זו עבודה עצמית מאוד קשה הסובבים אותי לא מבינים עד כמה הבעיה שלי חמורה מבחינתי זה בעצם מעכב אותי בחיים מאוד וזה מה שגורם לי לתסכול ולרצון לברוח לשם אבל אני כל הזמן מחזיקה את עצמי במיוחד שאני מבינה כמה זה לא שווה את זה כל הסבל של ההרעבה....אני מקווה שקלטת אותי בין השורות באהבה רוני...