בדידות

שלום, מאז שעזבתי את הבית של הורי לפני שנתיים התחלתי לאכול יותר. אני מוצאת את עצמי מתעסקת באוכל רוב שעות היממה, מבשלת, מתכננת, מחכה לתחושת רעב. שמתי לב שהצורך באוכל מגיע יחד עם תחושת בדידות, אני מתעסקת באוכל בעיקר כשאני לבד. לא משנה עד כמה אני אמלא את חיי, בעבודה, בלימודים, בבילויים, תמיד יש את הרגעים האלו של הבדידות, הריקנות, ואז ישר רצים למקרר. תחושת הבדידות כל כך עמוקה ואני לא יודעת איך לפתור אותה - הרי תמיד יש רגעים של לבד, אני לא יכולה לגור עם הורי לנצח. זו בעיה אחת. הבעיה השניה היא כשמתחילים להשמין, אז מתלווה לאכילה המוגברת גם כעס, ועוד מעגל נפתח. מנסים לעשות יותר ספורט, לעשות דיאטה, אבל אי אפשר לשלוט בפה. נסיתי אפילו להקיא כמה פעמים אבל הבנתי שזה רק מגביר את בולמוסי האכילה. מנסים למנוע מהגוף משהו שהוא צריך, מתחילים להתבלבל בין רעב אמיתי לרעב מדומה, העיסוק רק הולך וגובר. אני לא יודעת איך לשבור את ההתנייה הזו בין עצב לאוכל. אני לא יודעת אם הבעיה היא בתחושת העצב שנובע מהבדידות (אפשר לפתור אותה בכלל?) או באכילה המוגברת שנובעת ממנה או בכעס שנובע מהאכילה המוגברת... איך שוברים את המעגל? הייתי כבר אצל פסיכולוגית אבל לא הצלחנו לשנות את הדפוס - אפשר בכלל לשנות דפוס כזה?

ב"ה יקירה ואהובה לא פשוט להתמודד עם בדידות אבל היא לא באמת קיימת. בדידות לפי דעתי היא אשליה. למעשה אני לא חושבת שבדידות היא משוואה שאומרת שאת לבד אני חושבת שאת יכולה להרגיש בודדה גם כשאנשים רבים נמצאים לידך. אני מציעה לך לנסות למצוא ולחפש עם עצמך מתוך שקט מה אומרת הבדידות שלך מה מסתתר מאחורי זה ולהבין אותה, אלו מילים קשות מסתתרות מאחוריה שאת לא רוצה לומר בקול רם והתעמתי עם זה כי זו התרופה שלך אני לא חושבת שאת באמת מבינה מה קורה לך ברגעים האלה ואם זה באמת שעמום או בדידות אני לא חושבת שאת יודעת להגדיר מה הבעיה או שאת פוחדת לראות אותה כמו שהיא ולחשוב שאין לה פתרון למה היא קשורה בעצם ואולי כן יש לזה פתרון אני לא סגורה על זה שזו בדידות. נראה לי שזה יותר מזה. נראה לי שאולי את פשוט לא אוהבת את החיים שלך וששום דבר לא ישביע אותך ואז זה אומר שהשאלות שאת שואלת לא נכונות ושאת בעצם לא רוצה לראות את הבעיה באמת. אני חושבת שאם את לא בטיפול ולא מדברת על הדברים אז זה רע מאוד ואולי כדאי לשקול אפשרות כזו בייחוד שאוכל ורעב הם בין היתר משוואה של מילים חנוקות שלא מוצאות ביטוי אחרת. אגב אם קשה לך לגור לבד. אני מציעה לך לשקול לעבור לגור בשותפות או שאת גרה כבר בשותפות ואז זה עוד יותר מחזק את מה שאני אומרת לך... את תמיד זוכרת את עצמך כמי שלא מרוצה חייה? אם כן אז הבעיה לא קשורה באוכל ושום דבר לא יפתור לך אותה עד שתחליטי עם עצמך שאת מוכנה לחיים האלה. לקושי. לאתגר. לאי הנעימות. להכלה. למערכות היחסים. לטעויות. לנפילות. לכעסים. לרגשות. לעבר הלא פתור. לאהבה. לבלבול. לעשייה. לצמיחה. לשינוי ולאין סוף רגעים קטנים ויפים שקורים בדרך ושבתוך כל מה שאמרתי לא רואים אותם אבל אפשר לראות גם אותם. כל זה הם גם חלק מהחיים. חלק גדול מהחיים כארש חווים אותם בעיקר במערכות יחסים לא משנה איזה. את מוכנה לזה? אם כן אני בטוחה שתמצאי את הפתרון אם לא אני מציעה לך לבדוק מה מכאיב לך נורא ולהיות מסוגלת לקבל שאת הולכת לעבור תהליך שהוא בלתי נמנע מהצמיחה שלך כדי שיום אחד תהיה מסוגלת להתעלות מעל כל אלה ולחיות את חייך כמו שאת באמת רוצה ולא מעיזה לומר. אני יודעת שהתשובה שלי לא שגרתית אבל אני בטוחה שתמצאי בה את האמת שלך אני אשמח לשמוע קצת יותר עלייך המון אהבה חיבוק

אני נורא מזדהה... קראתי את מכתבה של binge eater ואני מרגישה כאילו כל מילה נכתבה ממני... מתוך הקרביים שלי... גם אני כשאני בבית, לבד, מתעסקת באוכל, המון המון, כך שממש הרוב המכריע של שעות היום עוברות לי בחיתוך ירקות, בישול, אפייה(אפילו אם לא אני זו שאוכלת), זאת ועוד- אין שעה ביום שלא נכנס לי משהו לפה- מסטיקים, שתייה, תמיד אני זקוקה לסיפוק אוראלי. אני מבינה את מה שאת, הילה, אומרת. אך זה לךא מספק, כיוון שאני מוצאת ביטוי לתחושות קשות שעוברות עלי- אני מדברת הרבה על מה שעובר עליי- אפשר להגיד שאני מתעסקת בעצמי כל כך הרבה שזה גובל בנרקיסיזם. אני מתלבטת אם ללכת לפסיכולוגית שמתמחה בהפרעות אכילה או לא- כיוון שהפרעת האכילה הרי נובעת מהתחושות. אני מפחדת שמשהי שמתמחה בהפרעת אכילה תהיה מקובעת, כפי שכבר קרה לי- הגעתי בתת משקל לטיפול, וחרדתי מלעלות במשקל כי אף פעם לא אכלתי ביןום את כמות הקלוריות שאני צריכה לאכול- תמיד אכלתי או ממש הרבה יותר או ממש הרבה פחות. וכשלא נתנו לי לאכול ממש הרבה ]חות- אכלתי ממש רהבה יותר. והתוצאת- 7 קילו בשבוע עליתי. לא נורמאלי. ואני בדרך למעלה- משקלית. דרך המלווה במספר רב של הקאות ביום. אני לא כיולה לסבול את זה יותר. זה בא בד בבד עם העובדה שאני בבית הרבה. כל כך קיוותי שהצבא יביא לתמורה ושינויים- איך התבדיתי............... זה כל כך כואב. החיים שלי פשוט הפכו להיות כישלוםן. אתמול ידיד שלי אמר לי "את יודעת? אם לפני שנתיים היו שואלים אותי מי מהשכבה יגיע רחוק ויהיה מישהו- הייתי אומר שזו תהיה את." ומה היום? שנוי במחלוקת. אני חייבת לחזור להיות מי שהיתי.. איך עושים זאת???

הילה, תודה רבה על התגובה הלא-קונוונציונאלית. קראתי את הדברים שלך כמה פעמים וכל פעם משהו אחר מתחבר, יכול להיות מאוד שאת צודקת. האמת, שתשעים אחוז מהזמן אני בסדר גמור. יצרתי סביבי מערכת של איזונים ובלמים שבעזרתה אני מצליחה לשמור על עצמי, ואני מנהלת אורח חיים יציב. אני משתדלת להרחיק כל ניצן של אגרסיביות שעולה - תסכול, כעס, עצב. אני מתקדמת לאט לאט, לפני שנה עוד הייתי מקיאה, מודדת היקפים ונשקלת שלוש פעמים ביום, היום אני רק נשקלת, אני פשוט לא מרשה לעצמי יותר מזה. רק אוכלים-ובוכים. הבעיה היא בעשר אחוז הנותרים, אותם רגעים שפתאום הכאב מבליח והוא כל כך חזק שאותם תשעים אחוז נראים כמו פיקציה. באותם רגעים נדמה שזו המציאות, זו הממשות, וכל מה שהיה לפני הוא רק "שלום בין שתי מלחמות". מה שמשתנה מתקופה לתקופה זה בעיקר התדירות שבה אותם עשר אחוז מופיעים - לפעמים זה פעם ביום, לפעמים פעם בשבוע, לפעמים אפילו פחות, גם העוצמות משתנות מפעם לפעם. אבל כשזה מגיע שוכחים לגמרי שאלו רק העשר אחוז, זה כל כך אמיתי. כל החיים מצאתי דרכים להכאיב לעצמי, אני לא יודעת למה. היום זה האוכל, מחר זה יהיה משהו אחר. מבחינתי, כל עוד תהיה בדידות יהיה כאב, או אולי - כל עוד יהיה כאב תהיה בדידות. אני לא מרשה לעצמי להיות מאושרת. אני לא יודעת איך להגיע למקור של התחושות האלו, מישהו נגע בהן פעם באמת? אני אמשיך להתנהל בשקט שבין המלחמות, עד לפעם הבאה. עוד לא מצאתי את המקור.