די אני זקוקה נואשות לעזרה!

דינדין- זה בעיקר מכוון אלייך. אני כותבת עכשיו כל מה שאני מרגישה. בזמן אמת. לדוגמא- היום כשסיימתי לאכול צהריים כתבתי בדיוק מה הרגשתי לפני, בזמן ואחרי. לא כדי לפרוק, או כדי להבין, אלא כדי ללמקד את הרגשות הללו למילים שאוכל להסביר למי שיוכל לעזור לי. כי בטיפול שניסיתי לעבור ניסו לתרגם את המשפטים שאני אומרת למונחים שהם יכולו להבין, לדוגמא- אם הסברתי שהיה לי שבוע נהדר סוף סוף, שהצלחתי לאכול "נכון" ובשעות מתאימות- תרגמו את זה ישר ל: "מעידה על תחושת רוגע בנוגע לאוכל". אך זה לא מה שהרגשתי, הדגש בהרגשתי כלל לא היה על הרוגע!!! וזה ממש הטריד אותי.. לא הצלחתי להעביר את התחושות שלי למי שישב מולי. לא הצלחתי להתאים להגדרות שלהם. הייתי עסוקה בלהסביר כל הזמן את הבעיה שלי, אבל ה'מטפלים' ניסו בשעה להגדיר את הבעיה. לא הקשיבו לי ולא שמעו מה שיש לי להגיד. והתחושות שלי כל כך רבות ומגוונות, כל יום אחרות, כל יום שונה- יום אחד אני אנורקסית, יום אחד בולימית, יום אחד סתם אכלנית כפייתית. מה לעשות, יש הפרעת אכילה.אבח אצ זה אני יודעת כבר מכיתה ז' בערך (מאז עברו איזה 7 שנים). כיתה ז' הייתה נדמה לי הפעם הראשונה שהשארתי לאמא מכתב: אמא הצילו יש לי הפרעת אכילה. אבל מה? הילדה לא מקיאה, לא לוקחת משלשלים, לא שמנה מאוד מאוד, לא רזה מאוד- כנראה שהכל בסדר. ביב' התחלתי להקיא. הרבה. קצת פחות. טיפה יותר. ולא בכלל. ואז עברתי לתזונה של "אפס נקודות"- רק ירקות ומסטיקים. אבל אכלתי כל הזמן. למה זה קורה, איך זה קורה, מתי ומה ההשםעות- כל זה ועוד אני יודעת. באמת. אני יודעת מה גרם לזה. מה האוכל בחיי. הכל. את הפתרון אני לא יודעת. אם תסכימי דין דין, אשלח לך את כל משנתי, וממרום נסיונך תנסי לנתח את המצב לעזור לי כי די. באמת באמת. דייייייייייייייייייייייייייייייייייי. עכשיו זה השלב הכי הכי קשה. אני במשקל תקין- ורק עולה. לפני חודש הייתי בתת משקל. במקרה.אז זה נורא עכשיו. ה צ י ל ו

את לא מאמינה עד כמה מה שאת מתארת זה בדיוק הסיפור שלי...רק שאני בבעיה שלך קצת פחות שנים..מכיתה ח' בערך(5 שנים בערך...). בכל אופן,גם לי אין איזה בעיה מוגדרת של "אנוקרסיה נרבוזה"/"בולימיה נרבוזה"...יום אחד אני מקיאה את נשמתי מעל האסלה,ביום אחר לא נוגעת באוכל וביום השלישי טוחנת כמויות אדירות של אוכל עד שמתפוצצת לי הבטן ואני מרגישה כמו חיה שפיטמו אותה מכל כיוון...רק שאני זו שפיטמתי את עצמי... מה שאחיד לכל השנים הללו של המחלה זו תחושת האשמה המטורפת סביב האכילה,לא משנה מה אני מכניסה לפה...זה מתלווה בתחושה של:"מפגרת,הרי היית יכולה לא להכניס את זה לתוך עצמך,להוריד עוד"... מה שמשותף לכל השנים של המחלה היא האובססיה המטורפת סביב מה הכנסתי לפה והאם הוא היה שייך למאכלי ה"מותר" או ה"אסור" אבל גם אני,כמוך לא נלקחת ברצינות כי המשקל שלי הוא תקין...פעם יותר נמוך פעם יותר גבוה אבל לא בטווחים שסוף סוף ישכנעו אנשים להתייחס לבעיה כאל בעיה כפי שאני הייתי רוצה... עוד לא מצאתי את האוזן הקשבת והאדם שבאמת יבין,שבאמת יראה עד כמה נורא זה להסתכל במראה ולראות יצור,למקד את החיים באוכל...לתת לאוכל נפש של אדם והשפעה של אדם,אדם רע,כוחני,פוגע... אני לא יודעת מה לעשות...ואני אשמח אם תצרי איתי קשר אודות הטיפול שלך,תעדכני אותי וגם סתם...אם תצטרכי לחלוק עם מישהו את המצב רוח הרע אני כאן בשבילך...כי אני עוברת בדיוק את אותו הדבר. המון בהצלחה,עם הרבה חיבוקים וכוח... ותקווה שנעבור את זה:-) בולימית(ולא רק)

הכל תלוי במצב הרוח..ככה את נודדת בחייך ועל פי מה שעובר עלייך ההשלכות בהשלטת סדר ועוצמה בחייך באמצעות השליטה באוכל..כמות שעות ואם לא כנראה שזה איבוד שליטה..כך אני יודעת מנסיון..! האוכל נתפס אצלך ככלי לביטחון ל" החזקת וסידור חייך" המחשבות שלך מתי אוכל ואיך וכמה לא פוסקות וזה ידוע לבעיה מעין זו ..תלוי איך עבר היום? עפ"י זה אני נוהגת בעצמי באמצעות האוכל..יום הקאה יום מרעיבה..יום מפציצה את עצמך בתזונה... עזבי את המטפלים אם אינך מוצאת עימם שפה משותפת וכימיה את צריכה משהו שתבטחי בו בעיניים עצומים שתוכלי יחד איתו להבין מה קורה לך מתי ואיך מוצאים חלופה לפיתרון האשלייתי שאת מצאת...בהשלכה על האוכל..והשימוש בו בכל מהלך יומך... את חייבת סבלנות לרצות מאוד זה לא מספיק..צריך להשקיע צריך לתת יד למי שרוצה לעזור לך ..ורק ככה תוכלי להתקדם בשביל הנכון אל המטרה שתציבי לעצמך ..בלי התייחסות יתרה למשקל לאוכל ולסדר המופתי.. הכל ביידייך תלוי ברצון שלך..איני מבינה מדוע לא מבינים מה עובר עלייך אולי הם לא האנשים המתאימים!! את חייבת לעשות משהו ודחוף!! למצוא מטפל/ת או פסיכולוג/ית שתוכלי לבטוח ולנצח ..את המחלה פעם אחת ולכל החיים .. נמאס לך לא? וזה לא מספיק כל הגועל הזה? חייבים להמשיך וללחום לא להתייאש...מבינה?? המון כוח אוהבת אותך ומוכנה לעזור לך באופן אישי היית רוצה להיפגש? אני גרה בתל אביב..אם תרצי אשמח לארח אותך .בביתי או בחוץ היכן שתרגישי נוח..מה דעתך? אוכל לראות מה עובר עלייך בדיוק ולהפנות אותך למי שצריך.. הכדור ביידיך מה תעשי? תלוי בך!! אוהבת דינדין

יפיפיה. אלוהים, כמה שאני מבינה את המצב שלך. ככל שאני עולה ככה הירידה שלי יותר חלקה, יותר מהירה. אני תופסת את עצמי בידיים, שומרת על תזונה נהדרת בבוקר- ובערב אני חייה טורפת ומלוכלכת. אני לא מצליחה להבין ולתפוס שזה באמת יגמר יום אחד, אבל איפה שהוא נשארת אופטימית. מזל תאומים, משהו... הפיצול אישיות והבלבול הזה יצא לי מכל החורים האפשריים (דאבל מינניג). בזמן האחרון הבנתי הרבה דברים בקשר לעצמי ולדרך תפיסה שלי. אני מנסה לשנות והתחלתי לכתוב מחברת של: לפני הבולמוס בבלומוס ואחריו. זה מזעזע לשבת ולקרוא את הפסיכוזה שלך, אבל זה ממש משחרר ולהתנקות במחברת.. גם שמתי לב שמאז שהתחלתי לכתוב אני אוכלת הרבה פחות בבולמוסים. אני יודעת שהמצב הזה מטריף אותך, אבל את צריכה להיות חזקה. יש לך חברה טובה לשבת ולדבר איתה על זה? מישהי שאת יכולה לסמוך עליה ושמכירה אותך מעבר למסך מחשב?... זה עוזר. מעבר לזה אני מוכנה להקשיב לכל מצוקה שלך ולנסות לעזור עד כמה שאני יכולה. מאמינה ואוהבת. :)