מן רוטינה שכזאת.... =/

היום, עוד שעתיים בערך אני הולכת לראות פסיכיאטר. זהו. החלטתי שאני לוקחת אחריות על המחלה הבלתי נסבלת הזאת. הכל יעבור, ויהיה פשוט בסדר. בלי צלקות על הידיים, בלי עייפות וסחרחורות, בלי דמעות. שיגמר הדיכאון והחשק להכאיב לעצמי. בלי בושה. לסתום לבחורה המוסרטת שיושבת לי בראש את הפה. בלי שקרים. בלי שקרים. לשים סוף לגלגל הזה שלא נגמר וגורם לי להבטיח לעצמי כל פעם מחדש שהכל יהיה פשוט בסדר. ואז כהרגלי, לחזור הביתה עם שיגעון לפתוח את הפה להרפות את הגוף ולתת למחלה לחלחל בי. להציף אותי. ולבכות. אני רוצה לצאת.

היי מתוקה שלי זה נפלא שהחלטת ותעמדי בזה ההתמדה שווה הסוף לייסורים לכאב ולסימנים והצלקות.. בהצלחה ענקית טנא מלא חיבוקים נשיקות בריאות וכוח.. אוהבת דינדין זר ברכות של הצלחה בע"ה