דינדין...

אוףף.. נמאס לי.. כל כך נמאס לי!!!. אתמול, למרות שאני בדיאטה, אכלתי עוגה. כן עוגה! חטא!! עונש!!. אז לא מספיק שהקול הפנימי הזה בראש שלי צעק עליי, ולא מספיק שעיניתי את עצמי, אמא שלי ואחותי התחילו לצחוק עליי, שאני "כאילו" בדיאטה.. שאני עושה דיאטה ואוכלת עוגות!. אני לפחות עושה ספורט!!! ומה אמא שלי מדברת בכלל?! היא לא יודעת על ההרעבה, ועל הנסיונות שלי להקיא, על המשלשלים.. ומי כמוה יודע שזה כל כך קשה לרזות?!!? אז מה היא מתחילה לצחוק עליי?!? בגלל זה אני לא אוכלת ליד אנשים.. בגלל זה הרעבתי את עצמי.. בגלל זה כשאני אוכלת אני לא מרגישה שאני בדיאטה.. בגלל הערות מהסוג הזה... ועוד דבר, אני לא מאמינה, אבל אחותי, שגדולה ממני בשנתיים, היא כמעט במשקל שלי, היא שוקלת קילו יותר ממני!. אמנם אנחנו אותו גובה, אבל עצם זה שאחותי שוקלת כמוני.. זו בושה בשבילי!. ואתמול, הלכתי לדודים שלי , אז לבשנו אותה חולצה, רק שעליה החולצה הייתה יפה, ועליי לא. כי לי יש בטן-ולה אין.. ואז הדודים שלי אמרו עליה שהיא רזתה.. ועליי-את יודעת מה. שנהייתה לי בטן!. אוףף הבטן הזאאאתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת נמאסס לי!!!! אמנם הדיאטה שאני עושה עכשיו היא טובה, אבל זה לוקח זמן!! ובגלל זה ההרעבה יותר משתלמת.. אבל אני לא רוצה להרעיב את עצמי.. כי זה או שיש לך אח"כ בולמוסים, ואם את יודעת להקיא אז יפה לך, אבל אם לא [[כמוני]] אז את בבעיה... ואני ממש כבר בכיתי!. ואני בחיים לא חשבתי שאני [אני!!!] ייבכה על הבטן שלי.. וכשאני חושבת על זה, הכל התחיל מה"דיאטות" הכלל!. למה לעזאזל, כששקלתי 36 הייתי צריכה דיאטה? למה?!!? עכשיו אני נלחמת כדי להגיע ל38.. וכששקלתי 36 עשיתי "דיאטה".. ואחר כך התחלתי לטררוף אוכל.. ומשם הכל התחיל.. אוף מה עבר לי בראש!? אז אחרי שבכיתי, וקצת חשבתי.. החלטתי לקצץ קצת בארוחות שלי, ולא לאכול כלום!!! אבל כלום!! בין הארוחות. כלומר, ארוחות ביניים... ואם אני לא ייאכל כלום בין הארוחות, ויקצץ לעצמי קצת בארוחות, וספורט כמובןן והרבהההה כפיפות בטן-אני יצליח..נכון?! הלוואי והייתי יכולה ללבוש חולצה צמודה מבלי להתבייש.... בגלל זה רוב הזמן אני לובשת חולצות רחבות.. כדי שלא ייראו... אוף.. הייתי עושה ה=כ=ל כדי לרזות... ה=כ=ל!!!!!!!!! טוב..לפחות חצי כבר עשיתי.. החצי הרע. **חמודה**

שבגלל ההרעבות יש לך בולמוסים!!! אני מסביר את זה שוב פעם ושוב פעם הגוף דורש דלק ולכן אחרי הרעבה של כמה זמן הוא כבר לא מסוגל לעמוד בפיתוי ואת חיייייייייייבת לאכול הרבה ואז את גם דופקת את עצמך פעמיים כי אז אחרי מצב של צום בגוף חוסך בחילוף החומרים ואז כשמגיע לו אוכל הוא אומר "יופי אחרי הבולמוס הזהנ הרי יגיע לי עוד פעם מצב של צום אז אני יאגור את הכל כשומן כדי שיהיה לי לצום שיבוא אחר כך!" ואז את כל הבולמוס הוא אוגר ואוגר ולא מבזבז אף טיפה ואז עוד פעם את צמה ועוד פעם מבלמסת והגוף אוגר את הכל ובטח שאת עולה במשקל!!! בנות יקרות!!! תתחילו לאכול 4 ארוחות ק-ט-נ-ו-ת ביום זה קשה אבל רק ככה תרדו במשקל מה לאכול? כמה לאכול? איך לאכול? מתי לאכול? זה כבר תלכו לדיאטנית והיא תגיד לכם

סוף סוף דברים נכונים , כמה צדק יש בדבריך , כל הכבוד ,

חמודונת שלי יקרה ואהובה שלי.. מצטערת על הסבל שאת עוברת מבינה את העיניים במראה שרואה את האמת שאת בחרת..בעיוות המציאות והאש באמונה שאת הצודקת..והמנצחת במלחמה נגד עצמך.. ממש כואב לי בלב..אבל הנה זה עוד אחת מהפעמים שהייתי רוצה מטה קסמים וזה לא עובד ככה!! תגידי אמא שלך לא מציעה לך ללכת לטיפול, שיחות וכו'? אוף חבל שהן לא ממש מבינות או בודקות מה זו ההפרעה הזאת ואיך אפשר לעזור ולפתור זאת כי אפשר!!!!! מה נותר לי לומר..השיכנוע שלי להסביר לך כמה את זקוקה למישהו שיראה לך את הצבעים מעבר לים בו את שוחה באותה נקודה.. שולחת לך חיבוקים גדולים ונשיקות ומתפללת שיום אחד תפקחי עיניים לרווחה אבל אמיתיות ותכירי בבעיה הגדולה שלך ומשם יבוא לך רצון לפעול ולהפסיק את מעגל הייסורים.. שלך חיבוק ענקי דינדין

במלחמה נגד עצמי?? מזתומרת??? חחחחח שאמא שלי תציע לי ללכת לטיפול??.. היא אפילו לא יודעת!.. היא בכלל לא יודעת מה עברתי\עובר עליי..!! וחוץ מזה.. היא האחרנה שיכולה להבין אותי.. רק מנסה להאכיל אותי כל הזמן.. לפעמים כשאני רבה איתה.. אני לא אוכלת כדי לעצבן אותה! כי זה ממש מעצבן אותה שלא אוכלים.. אני לא יודעת אם זה בגלל הדאגה שאני יישאר רעבה, או בגלל שהיא לא רוצה לזרוק אוכל כי היא נורא התעייפה לבשל אותו.. למי אני זקוקה, דינדין?! למי??? כל מי שאני יילך אליו..אף אחד לא יכול לעזור לי!. אני עושה דיאטה רגילה ונורמאלית!. 3 ארוחות,ספורט,כפיפות בטן... כל השאר זה רק מחשבות, תחושות..פגיעות. מישהו יכול לטפל לי במחשבות?! מישהו יכול לתת לי דרך לא להיפגע?? מעצבן שגם אם יהיה לי את היום הכי שמח, פתאום, בלי שום קשר אני ייזכר בבטן שלי וייתעצב.. כאילו זה כמו מישהו, שאיבד מישהו שיקר לו...למרות שיהיה לו שמח, ונחמד ויהיה "תחליף" למישהו היקר הזה-תמיד, פתאום, הוא ייזכר במישהו שהוא איבד!. ואז הוא יהיה עצוב.. אני אותו דבר אני איבדתי משהו יקר לי- את הרזון שלי.. זה משהו שייצג אותי!!. ועכשיו גם אם ממשכים לאהוב אותי, לתת לי, להעניק.. ואני יהיה שמחה.. תמיד אני ייזכר שאני לא רזה כמו פעם.. שאולי אני גם לא יהיה... אבל אני מעדיפה להאמין שכן..שאני יצליח...! אז עוד 4, קילו.. עוד 5 קילו.. וזהו.החיים שלי ייחזרו היות טובים ומאושרים. אני מקווה.. כי לפי מה שאת אמרת פה, ולפי מה שאחרים אמרו פה.. זה לא נכון..אבל.. לכי תדעי.. אולי אצל כל אחד זה משהו אחר!. אבל אולי, כמו שמישהי כתבה פה, אולי זה כבר לא עניין של המשקל.. אולי זה עניין של התמכרות?!... אובססיה?...לא יודעת. אני מקווה שלא. ד"א. וויתרתי אתמול והיום על ארוחה. אני מקווה שאמא שלי תאהב את זה. שעכשיו הא כן תאמין שאני בדיאטה.. **חמודה**