ייאוש
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
שלום לכולם! אני בת 25. שנים ארוכות אני סוחבת את הפרעות האכילה כחלק שגרתי מהחיים, הרזייה קיצונית בעקבות הרעבות והשמנה עוד יותר קיצונית בעקבות בולמוסים. פעמים רבות בתקופות הבולמוסים השתמשתי במשלשלים כדרך קבע. בתקופה האחרונה, כמעט כשנה , שהפסקתי את תופעת היו יו לטובת השמנה חריפה יותר מכל הפעמים האחרות. לא מעט קורה לי שאני נתקלת באנשים שבמבט ראשון לא מזהים אותי. אני נשמרת מכל משמר מפעולת השקילה, פן אכנס לשוק ואעשה מעשה. .. פרט לעבודה, אני לא יוצאת מהבית, לבילויים חברתיים, אולי מדי פעם בתי קפה אבל מתוך תקווה שלא יהיו אנשים מוכרים שייקרו בדרכי. אני לא בוכה, אני פשוט אוכלת. איבדתי את היכולת להכנס למשטרי אכילה בריאה. פשוט אין לי כוח. המצב גם כך גרוע, אין לי בשביל מה להתאמץ. רוב הדיאטות בחיי התרחשו על רקע נסיבות : אירוע מאוד מיוחד, קיץ... נסיעה... מעולם לא רזיתי בשבילי , בשביל ההרגשה האישית שלי. אבל אני יודעת שלכשארזה, ארגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, ( בלשון המעטה ). כבר הייתי שם, אני יודעת מה פשר התחושה. אני לעולם לא אוהב את עצמי, אבל כשאני רזה, אני פחות שונאת את עצמי, פחות כועסת על עצמי, יכולה לקבל את עצמי עם פחות מירמור... הרזון שאני חותרת אליו מעולם לא היה אי רציונלי, אני שואפת לרזון סביר... אבל כרגע, להערכתי, בין המצב האידאלי - הרזון הסביר לבין המצב הנוכחי - מפרידים 10 ק"ג , אם לא יותר.... למה אני לא מסוגלת להביא את עצמי להרגלי אכילה נורמליים? למה אני חוזרת על אותה הטעות ? אני יודעת שיהיה לי הרבה יותר טוב מבלי הבולמוסים הללו. אני מכירה את התחושה של לאכול בריא. זו שליטה. זה סיפוק שאין לו מתחרים בעיניי, ובכל זאת, ההרס העצמי שלי נראה כחסר גבולות. הייתי בעבר בטיפול ומסיבות שלא אוכל לפרט , אין באפשרותי להכנס אליו שוב. למורת רוחי, זהו תהליך שאאלץ לעבור לבד. אז נכנסתי לכאן, בתקווה שאוכל קבל עצה חכמה, כתף, או סתם מילה טובה...
שלום לך! נשמע שממש קשה לך עם המצב שלך, וזה אכן מבאס.. חבל שאת לא יכולה להכנס שוב לטיפול, אבל אולי כדאי שתבררי עם עצמך או עם אדם אחר,(אולי דרך הפורום הזה) מה מפריע לך? כי מן הסתם יש משהו מעבר לאוכל, כמו שהילה המקסימה תגיד לך. למה את חוזרת על זה? רק את יכולה לענות על זה, כמובן עם עזרה... לכל אחת מאיתנו יש את הסיבות למה היא הגיעה לזה מלכתחילה ולמה היא חוזרת על זה. אני יכולה להעיד על עצמי שברגע שמוצאים את הסיבות, זה מקל, ואפשר להתמודד עם הסיבות, ולא עם האוכל שהוא רק הסימפטום. חיבוק גדול,ואני מנחשת בלי להכיר אותך שאת אדם ממש מיוחד, כמו רב האנשים שאני מכירה עם הפרעות אכילה. זאת הפרעה של אנשים מיוחדים מבחינת האופי, ואני לא אומרת את זה סתם כדי לעודד. זה שאת נכשלת זה לא הופך אותך לאדם רע. חוץ מזה, מי קבע ששמן זה רע?...
אבל... טעון שיפור לטובתך! אני חושבת שאת צריכה מסגרת טיפולית את מדברת על משקל .. על דיאטה .. על להיות יותר רזה אבל את גם לגמרי מסכימה שזה לא גורם לך להרגיש באמת טוב.. כשרזים לא מרגישים לכן את כאילו לא ממורמרת על עצמך וזה ממש עובד אבל לזמן מאוד קצר.. אני ממליצה לך לשקול ברצינות את הטיפול כי להשיג שליטה באוכל מתחילה במקום שאת משיגה את השליטה בפנים עם הרגשות שלך .. הצרכים שלך ובכלל הקיום שלך .. אין לי מושג מה גרם להפסקת הטיפול אולי התחושה שזה לא מוביל לריפוי .. אולי הטיפול נוגע במקום אחר ולא במקום שלעשות אותך יותר רזה ואולי בגלל זה ברחת אין לי מושג.. אבל אם זאת הסיבה תשקלי ברצינות את החזרה שלך מעבר לזה כתיבה יכולה לסייע לך רבות בחיבור העצמי שלך ובשחרור הרגשות שלך ואני מאמינה שבטווח רחוק ואפילו מיידי זה יכול לעשות לך מאוד טוב.. אני מזמינה אותך להמשיך לכתוב.. אני ממליצה לך לחפש משמעות אמיתית בחיים שלך שלא כשורה במראה חיצוני לקבל את עצמך כפי שאת עם מנת הסבלנות והחמלה שבליבך כי את יקרה ויש לך מקום ואת חשובה והמרכוז במשקל רק יאמלל אותך הוא לא באמת יתן לך את המשמעות הזאת שאת מחפשת ... חישבי על כך.. חיבוק.. שבוע טוב הילה
