"אני נופל וקם...נופל וקם"

לא מרגישה טוב.... אתמול הייתה חתונה....הלכתי, שתיתי, רקדתי כאילו אין מחר....כל כך נהניתי. חזרתי הביתה בסביבות 3 לפנות בוקר. הייתי כולי עירנית ומסובבת, מלאה באדרנלין. לא יכולתי להירדם אבל גם לא היה לי מה לעשות... אז אכלתי....ואכלתי. התיישבתי על הכורסה לכמה דקות לפני שאלך להקיא. בינתיים הסחרחורת עברה והעייפות התחילה להכביד. בלי לשים לב נרדמתי. קמתי בשש וחצי בבוקר....לא יכולה להתחיל לתאר מה הרגשתי. מיד רצתי להקיא....מה שנשאר. הרגשתי כאילו אני מוכנה למות באותו רגע. אין יותר ערך לחיים, אין ערך לעצמי. אין לי מה לצאת מהבית....מתביישת לצאת מהבית. והראש מלא בתוכניות איך ממחר אני צמה....איך אני מורידה את המישקל שהתווסף ואפילו עוד קצת. דומה קצת לתוכניות שלך 'אנורקסיה'...לא? המחשבות האלה עזרו לי לצאת מהבית וללכת לעבודה. כל היום חשבתי על המישקל...ראיתי את הבטן הענקית....חשבתי, חישבתי, ספרתי, לא הצלחתי להרפות. גם אני נזכרתי איך פעם הייתי רזה....איך פעם יכולתי בקלות לא לאכול...איך פעם הייתה לי שליטה מוחלטת. בערב דיברתי עם אבא. סיפרתי לו את הדברים. כמובן שהוא ביטל אותם בהינף יד...חזר ואמר שאני נראית כמו גפרור והלוואי שיהיו עוד ימים כאלה שבהם אני אירדם עם האוכל. פעם הייתי יוצאת מתוסכלת וכועסת אחרי שיחה כזאת. איך הוא לא מבין? איך הוא מעיז לצחוק על נושא שבשבילי מהווה עניין של חיים ומוות? אבל אחרי שדיברתי איתו....לשבריר של שנייה, יכולתי לראות כמה החשיבה שלי מעוותת. עכשיו אני יושבת ומרגישה את הבטן מנסה לפרוץ החוצה מהחולצה. אבל אני נאחזת בכוח באותו שבריר שנייה של היגיון. אז עכשיו אני חצויה.....דבר שהוא כל כך שכיח במחלה הזאת. מצד אחד הייתי נותנת הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורה כך שאקיא את כל האוכל בזמן. מצד שני, אני נאלצת להתמודד עם חרדות ומחשבות שכמעט ואף פעם לא עולות על פני השטח. אני הרי דואגת לאכול ולהקיא באופן שיטתי ומאורגן כך ש"אין מקום לטעויות". אז אולי זו ההתמודדות האמיתית. להשתגע....להתחרפן...להיכנס לסרטים, (במילים האלה ניסיתי להסביר לאבא שלי איך הרגשתי, הוא לא הבין מה אני רוצה...)....ואחר כך להיות מסוגל לדבר עליהם ולראות את הצד השני של המטבע. אז אולי באותו רגע שהתעוררתי והרגשתי את האוכל בבטן, שום דבר בעולם לא היה יכול להרגיע אותי...אבל עכשיו אני יכולה לראות שמדובר בחרדות ובמחשבות חולות. אנורקסיה יקר....אני מאוד מזדהה איתך עכשיו. באיבוד שליטה על האוכל....ברצון החזק מתמיד לרזות. אבל אולי זה עוד מבחן בדרך להחלמה....כי כשהכל הולך לפי התוכניות...וכשהכל בשליטה....אנחנו לא מתמודדים, לא מרגישים. כשהכל מסביבנו מתרסק, אנחנו מתחילים להרגיש....וזה קשה. הרי האוכל בא כדי להעלים רגשות קיצוניים מכל סוג. צריך לדעת לעכל רגשות... אולי רק כשהאוכל באמת מתעכל (ולא יוצא החוצה או לא נכנס מלכתחילה),ניתן להתחיל לעכל גם דברים אחרים.....פסיכולוגיה בגרוש.

מה שאני אוהב בדברים שאת כותבת זה שכל פעם יש להם "סוף טוב" כלומר אני מתכוון שתמיד את מסיימת בנימה אופטימית ולא בתחושת כשלון שמה שקרה לך זה איום ונורא ואין דרך חזרה. אהבתי... וחוצמזה כשהיו לך את המחשבות בראש שאיןם טעם לחיים וכו' וכו' מה עשית כדי לפצות על זה? כי כשלי יש את המחשבות האלה שנכשלתי אני חייב לפצות על הכשלון הזה איך שהוא ואז אני מתחיל לחשוב מה לעשות משהו קיצוני כדי לפצות על זה ואז אני חושב שממחר אנילא סוטה טיפה מהתפריט וזה בדרך כלל משקיט את המחשבות אתם מכירים את זה ? שהמוח דופק דופק דופק אחרי שאכלתם משהו לא בתוכנית או שעשיתם משהו בלי לחשוב יותר מדי? מה אתם עושים במקרה כזה כדי להשקיט את המחשבות?

קרה לי לא פעם ששכחתי להקיא, כי נרדמתי או כי זה לא יצא וקרה דבר מוזר, יום למחרת כרגיל באובססיביות רגילה למדי של כל כמה שעות הישקלות הייתי נשקלת ולא מבינה איך רזיתי מכל הטירוף שדחסתי לעצמי שכבר הייתי מעיזה לאכול, אני הרגשתי בדיוק מה שאת מתארת אבל כנראה שהגוף שלי פשוט בלע את זה וזה לא הספיק לו. זה יהיה טוב אם תעשי את הבדיקה הזאת אחרי זלילה במצב שלך, אני חושבת שאת תהיי בהלם לגלות, שאת אולי אפילו רזית מזה או שרק נשארת באותו משקל שגם זה לא ברור ומובן מאליו כשאת נמצאת בטירוף של ההפרעה כשאת בטוחה שבאותה זלילה העלית לפחות 20 קילו אם לא יותר. זה לא שאני מעודדת אותך לחגוג על זה שהנה ירדת אבל אולי אני רוצה להרגיע אותך שצריך הרבה מאוד אוכל במצב שלך כדי שהוא יקלט וכדי שאת תשמיני באמת, סביר להניח שאת תישארי באותו משקל. ואני גם מסכימה איתו הלוואי והרבה פעמים תירדמי ולא תקיאי, כי הגוף שלך צריך את זה. הלוואי ותצאי מזה את מדהימה פשוט מדהימה