קטע ממשהו שכתבתי...קצת ארוך.

וואו, אפילו לא יודעת איפה להתחיל. להתחיל בזה שלאט לאט אני מתדרדרת ואף אחד לא רואה? או בזה שאני שמה על עצמי מסיכה על מסיכה כדי שלא יראו מי אני באמת? אולי נתחיל בשנאה שלי כלפי עצמי או בכאב אולי ברחמים השנואים?.. יש כל כך הרבה חרא! כל כך הרבה שיושב על הלב שאיכשהו, בדרך כלשהי זה חייב לצאת. לכתוב כאן ניראת לי האפשרות היחידה כי אני נעלמת ואתם לא יודעים מי אני ומה קורה, לא מדברים ומעבירים ביקורת,אפילו לא חייבים להגיב.. רק לשפוך בפניכם..רק לשפוך ולהעלם. בוא נגיד שאוכל? כבר קשה לי לעכל..אם אני אוכלת..שגם ככה אני הולכת להקיא כשאני יכולה..אז יש לי בחילות נוראיות לפעמים ההקאה באה ללא יוזמתי פשוט ככה..כבר התרגלה כנראה..ואז מרגישה רע ומושפלת לנוכח המצב אז לוקחת סכין ומתחילה לצייר. בית, מילים, קללות..מה שיעשה לי טוב. מה שיסיח את דעתי מהגועל. ואז.....דם! יורד ואני בוהה לא מפסיקה אותו..תוהה כמה צריך לאבד עד לעילפון..עד מוות. ונתקפת חרדה. מתוך אינסטינקט שמה מתחת למים לוקחת מגבת ומפסיקה ת'דימום. מתלבטת אם זה היה הדבר הנכון לעשות. מתלבטת מה הפחד הנורא? חושבת מתי תיהיה הפעם הבאה?! יש לילות שאני חולמת.. קמה בפחד, לפעמים בבכי, לפעמים מזיעה, לפעמים מחוסר נשימה..חולמת עליהם..בנגיעות, בליטופים, באמירות, במכות, בשטיפת מוח, בשתיקות, בצרחות. ליבי נמחץ. יש אומרים שעם הזמן זה יעבור, זה ישכח, זה יוקל..ומה לי יש לומר אחרי כל כך הרבה שנים שעדיין כואב, שעדיין חולמת, עדיין שבורה, עדיין נשרפת. שונאת את עצמי עד מוות. את מי שאני פנימית ואף יותר חיצונית! לא יעזרו מילים טובות. אני נשארת ותמיד ישאר בשלי. במחשבות שלא ירפו לעולם. יאחוז בהן חזק ויאמין בהן. שומן, צלקות, שברון גועל. זו אני! ולומדת לאט לקבל את זה. אל תתנו אהבה וחיבוקים כי חבל על האנרגיות. רכוש כמוני..לא מגיע לו. וחבל. בזבוז על נשמות טובות וטהורות. אהבה ותמיכה מקדישים לאלו שנקיים. אלו שזקוקים. אלו שאין להם ברירה וסיכוי. אלו שבמצוקה וחסרי אונים. אל תקדישו מזמנכם היקר לאלו שגורמים צער ומאכזבים, למזוהמים. לאלו שלא רוצים בחיים. לאלו שכבר פגומים וחסרי נפש. לשבורים. החרב הזו שתוקעה בליבי, היא נוצצת ויפה, נקייה וכסופה. מחכה שאוציא אותה מחכה ליום..מחכה לשעה..והזמן אוזל והלב מאבד טיפות דם בקצב אין מי שיציל אין מי להציל...! אני פשוט כבר אבודה. כמו ילדה קטנה ותמימה שלא קולטת מה קורה סביבה. רוצה להעטף בלבן,רוצה להיות כמו מלאך טהור, יפה, שעף לו בשמיים ללא כל דאגה. לא רוצה יותר לבכות לבד בלילות, לא רוצה לשבת בפינת המיטה, צמודה לקיר בחושך לשמוע שירים ורק לחשוב ולחשוב ולחשוב, מחשבות שלא מרפות ולא נותנות מרגוע. הן מסתובבת במהירות מסחררת יחד עם תמונות מן העבר, שמחה וצער מתערבבים בקושי מבדלים. קשה להפריד. לא זוכרת יום אחד של אושר..לא זוכרת פעם אחת שהייתי מאושרת 24 שעות. אפילו ביום הולדת פרצתי בבכי. אני באמת לא רציתי להפוך להיות כזו. לא רציתי להיות הילדה השונה.."המיוחדת" שהכל דפוק אצלה. שכבר פג זמנה והיא עוד לא בת 20. לא חשבתי שאגדל לתוך סרט ארוך ומייגע. סרט שהאמת הרבה חווים..אך לא אני. כי זה בלתי אפשרי. כי הכל אמור להיות מושלם. לא רואה עתיד. רואה שחור ולא מבינה מתי יסתיים. רק רוצה לסבול ופוחדת לאחוז בטוב. מתרחקת כמה שאפשר מהשמחה. התרגלתי לרע. כל פעם רע אחר נכנס אז למה להשלות עם האושר? החתכים, הצלקות, ההקאות, הצומות, הכי, הכל באותה תיבה. תיבה שתיהיה לעד נעולה בליבי. תיבה שמעטים יודעים על קיומה. תיבה שיש לכל אחת ואחד גדולה או קטנה אך בהחלט מכילה כל כך הרבה מהסודות. ומסתירה כל כך עמוק את ה-אני. נכון שהשתיקה כואבת, אך נדמה לי כי הצרחה כואבת יותר..! הבור שחפרתי לעצמי במשך השנים כה עמוק וכה חשוך. אף אחד לא מסוגל להגיע. החושך הוא פשוט החבר הכי טוב שלי. הרוע, הסבל, הכאב, זה הפך לחלק בלתי נפרד מהיותי אני. "אנשים מדברים בלי לדבר, אנשים שומעים מבלי להקשיב, אנשים כותבים שירים שקולות לעולם לא חולקים, אף אחד לא מעז להפריע לקול הדממה" אני מחזיקה בדממה, בשתיקה כה חזק שאף אחד לא מעיז אפילו לשאול או להושיט יד. מתרחקים. מוותרים. אז למה שלא אוותר על עצמי גם? זה כבד ומעיק, אבל כבר אין לי כוחות וחוסר השקט מטרף אותי. חשבתי בהתחלה שהכל נורמלי, הייתי שמחה ומאושרת, חסרת כל ידיעה..הילדה התבגרה והימים עברו והתחלתי להבין, לנתח לחשוב..יותר מדי לחשוב....... כשהייתי קטנה ונסענו לחו"ל תמיד חלחל בי הפחד. פחדתי שאחד מהדודים יכנס ויגע..יכנס ויסתכל או סתם יעשה משהו בחדר..אף פעם לא הבנתי מאין הפחד נובע..אך זה מוזר כי אני אוהבת אותו. הוא מצחיק וכייפי, עושה בלאגן ושטויות כמו קטן. איך זה הגיוני.? אולי אני מדמיינת? סתם מכניסה דברים לראש? אולי בכיתה י'א זה היכה הכי חזק אולי בגלל שהכל חזר מבין פלאשבק עצבני..כל המקרים בעבר פשוט חלפו לי בראש תוך שנייה. וכשהינו שיכורים שם, בחנייה של המועדון, והוא לחץ ולא הרשה לזוז אז כאב בחזה מרוב פחד וצער. וכשבהתחלה ניסיתי להאבק אך הוא היה חזק מדי ולבסוף הפסקתי לנסות ופשוט "נתתי" לו את הגוף שלי ללא כל מילה והדמעות פשוט זלגו להן לשלולית ענקית של ייאוש. בשלב כלשהו לא רציתי להיות שם לא רציתי שזו תיהיה אני אז שתקתי ועשיתי מה שביקש. לא יכולתי בסוף ואיכשהו הצלחתי להעיף והוא פשוט הלך. חזרתי כאילו כלום לא קרה ובפנים נשברתי לרסיסי כאב דוקרים. הרעב העצמי הכמויות של האוכל וההקאות המכוונות, החתכים בידיים, הסמים, האלכוהול...כן! הכל היה. הכל עשיתי רק כדי לברוח מהעולם מעצמי. חבל שזה לא עזר לך באמת. חבל שיצאת עם כזה דפקט ואף אחד באמת לא יודע מה עובר לך בראש כיוון שאת חד וחלק פסיכית! אבל כבר לא מזיז לי ותחשבו מה שבא לכם. אני יודעת מה אני ואיך אני ואני מתמודדת עם זה כל יום בחוסר חשק מוחלט. מחזיקה את עצמי לא להשבר ולא בהצלחה. את לבד אבל תמיד היית אז זה לא עקרוני. הסתדרת עד עכשיו אז דיי להתבכיין. מה קרה? אנשים לא סובלים יותר ממך? מי את בכלל שאת נותנת לעצמך להתלונן כך? מה את בוכה על חייך יא חתיכת אפס מאופס. סתם חזירה מלאת רחמים. מזוהמת ומלוכלכת. את מגעילה אותי! לכי!

את מתאמצת להראות לי שאת פסיכית .. דפוקה .. מטומטמת.. לא שווה .. מגעילה אולי אחרים קונים את זה .. אני לא מוכנה לקבל את זה .. ואני לא יוותר לך למשמע כל הרחמים העצמיים האלה ואין בכך שפיטה .. אני יודעת איך זה עובד.. אבל זאת אחריות שלך באותה מידה תעצרי את זה .. את יכולה!!! אבל לא לפני שתישארי שם ותחווי את זה באמת מבלי לשפוט ואז תשאלי את עצמך.... את רוצה להשתנות?? אני מוכנה להיפגש איתך ולתת לך ממעט האהבה שרחשתי בשנה האחרונה לדבר איתך .. להקשיב לך אולי לעשות איתך משהו נחמד.. אולי את רוצה לרקוד? אני רקדנית ממש טובה אני יכולה לעשות איתך משהו בתנועה.. אני ישמח שתראי לי דברים שלך... ולא איכפת לי מהקושי.. הוא לא מאיים עלי אבל שזה לא יהיה תירוץ... כי יש אנשים שכן רואים וכן מוכנים להיות שם זה לעולם לא או שחור או לבן את רק צריכה להסכים .. את רק צריכה לרצות וזה לא יעלה לך אגורה! אני חושבת שכל מה שאת מתארת.. זה מפני שאת רואה יותר מידי .. מבינה יותר מידי .. ולא מצליחה להיות ברורה.. כמו אש.. מתלקחת מהר .. מהר מידי ואת לא מצליחה לעצור גם מה שלא טוב לך והפוך.. אבל אני בטוחה שכשאת שמחה את שמחה באמת אני בטוחה במליון אחוז זה אמנם לא קורה הרבה אבל כשזה קורה אני בטוחה שאת באמת שמחה בניגוד להרבה אנשים שאפילו לא מסוגלים לחוות שמחה וגם את לא באמת מאפשרת.. ואני בהחלט מאמינה שאת מלאך אם כבר מדברים על זה כי רק מלאכים מסוגלים לכאב הזה .. ורק הם ראויים לכאב הזה כי זאת המתנה הכי גדולה שהם יכלו לבקש עבור עצמם כדי לגדול. ובזכות הכאב הזה הם מלאכים.. והם מדריכים ענקיים כי הם כבר עברו בכל השבילים.. הם ידעו בדיוק מה ואיך ולאן ותמיד ישארו ... לא צריך לשתוק.. עובדה שזו לא באמת שתיקה .. מכל מה שאמרת התעללות מינית .. לאבד את הכוח שלך .. לא להיות מסוגלת לומר מה את רוצה בהכרח קשור בכל מה שקורה לך עם האוכל והחתכים...והדם... את לא באמת רוצה למות אני מרגישה שאת רוצה להיות יותר מסוגלת להרגיש את פוצעת את עצמך כדי להרגיש?. כדי לראות שיש לך גוף? כי אם אין דם אז זה לא קיים?.. אז את לא קיימת?? אפשרות לא? שווה לבדוק את זה .... תשימי לב באיזה דרכים את בוחרת להיות קיימת... ואני יודעת שאם אני יגיד לך שאפשר אחרת זה ישמע כמו בדיחה גרועה.. את לא במקום של לוותר את לא במקום של לתת אמון אבל אני רק מודיעה לך חד משמעית שברמה היפוטתית.. יש חיים אחרים והם יכולים להיות שלך שמחה.. אהבה הערכה .. כבוד.. נתינה וקבלה.. שלום.. יציבות .. איזון ומעל הכל הגשמה! הכוונה והנכונות בידים שלך אני מחכה לך.. לזמן שתעיזי לשינוי הזה מעבר לזה השמיים מדברים .. הם צורחים עכשיו! השמיים מוקפים בכוכבי השינוי יותר מתמיד וזה תוקף את כולם והם מאוד אלימים כבר כמה קפצו מהחלון .. ממש מהמם.. ואני בטוחה שבימים האחרונים היו עוד התאבדויות .. או נסיונות כי זה הקטע הכי קריטי למי שזה פוגש אותו הוא פשוט נדחק לקיר והוא צריך לבחור על אף שהייתי אומרת שהבחירה הזאת מעוררת בי שנאה וחלחלה כאחד וויתור לכוח שלנו ולמה שעוד יכול להיות לנו.. אפילו שאני עשיתי ופעלתי אותו דבר אבל גם עצרתי את זה וזה כבר הכוח שלי וזה רק אומר שזה באמת אפשרי... ואני בהחלט מאמינה שאת יכולה לעצור את זה! זה לא מפתיע אותי שרע לך עכשיו וזה לא מפתיע אותי שדוגר בך הרצון להשתנות. אני שמחה על מה שכתבת סוף סוף אני שומעת את הצרחות שלך בירור אבל אני מודיעה לך שזה שזה יצא לאוויר העולם אפילו שזה אינטרנט .. זה יביא לך את השינוי .. את הדרך.. את תדעי מרגע זה מה כבר יהיה עלייך לעשות .. ואל תוותרי על החיים שלך כל כך מהר כי את תחזרי לכאן ובגדול! ואם תרצי אני מוכנה במידה האפשר להיות שותפה לזה .. (לשינוי) המון אהבה ולילה טוב.. שמרי עלייך הילה

הילה-למה לא? אני אשמח לרקוד איתך :-) טראנסים? סלאו? שקט? :-p אני יודעת שאפשר אחרת..יודעת שיש עולם שלם שמחכה..יודעת שהאושר נמצא שם איפשהו וכן..אני כן צוחקת לרוב..אולי מהתחמקות..אולי מהדחקה..אולי מייאוש..אני מאוד צינית ומאוד צוחקת על דברים..ואולי זו מן בריחה אבל זו ההתמודדות שלי כיום. יש מקום לשינוי השאלה עד כמה יש רצון וחשק? כמה כוח? אני אשמח אם תהיי שותפה אפילו בשמחה. אלי-אני בת 19 <חיילת מתוסכלת :-)> אני התחלתי טיפול..הפסיכית לא יודעת עדיין את סיפור חיי ובקושי התחלנו לדבר.. מחכה לראות.. הניסיון שלי לא היה טוב בעבר וברחתי דיי מהר אחרי 2 פגישות בערך עם כל פסיכולוג <שהיו 2 סה"כ> אני ממש לא יודעת איפה אני עומדת כרגע, לפעמים אני מפחידה את עצמי, מרגישה ללא שליטה עד שמישהו מביא לי סטירה ומוציא אותי מהעולם שאני שוקעת בו. שמחה שאתן כאן. תודה שאתן כאן. {{{{{{{{{{{}}}}}}}}}}}

ריגשת אותי עד עמקי הנשמה ההמומה! אור ואהבה. המתוסכלת הניצחית.

כתבתי לך למטה, בהודעתך הקודמת...בבקשה תקראי. ותגיבי. ואני מקווה שאת בסדר עכשיו. לילה טוב, אלינור.

טוב אני כבר הלכתי לישון אז לא הספקתי לראות את התגובה שלך רציתי רק לומר שאני רוקדת פלמנקו .. ומודרני המון שנים ואני ישמח לעשות איתך משהו תרפויתי אם תרצי ומה שניסיתי להגיד זה שאפשר לקחת את הדברים למקום אחר ואל תאמרי נואש.. הטיפול הזה לא עבר מספיק.. מעבר לזה שאני ישמח לדבר איתך באופן אישי הטלפון שלי הוא 0545298599 אל תתבישי ברצון רב... אולי אני יוכל לכוון אותך לעוד גורמים במידה והטיפול הזה לא עוזר לך על אף שצריך לתת לזה זמן וצ'אנס ולעיתים מרחב תרגישי טוב.. אני מאחלת לך המון שמחה ושכל זה יוביל אותך רק למקום הרבה יותר טוב... המון אהבה שלך הילה