אתמול היתה שקילה

טוב אז ככה: אתמול היתי אצל הדיאטנית ונשקלתי ועליתי קילו וחצי אבל אני בטוח שזה נוזלים כי אני לא רואה על עצמי שעליתי. דיברנו על זה שנמאס לי כבר לבוא והיא אמרה ששוה לחשוב על זה שאולי אני ישקל במרפאה אצלנו ונפסיק להפגש כדי שאם/כשאני ירצה לחזור ולשתף פעולה - אני יוכל לבוא אליה ולא יוצר מצב שאני לא ירצה לבוא כי נמאס לי כבר. מחר יש לי פגישה עם הפסיכולוג ונראה לי שגם לו אני הולך להגיד שנמאס לי . מה אני יכול לעשות? באמת נמאס לי, אנחנו נפגשים כבר יותר משנתיים (לא רצוף אבל בלי הפסקות ממש גדולות) וכבר אין לי על מה לדבר..... מה אתן חושבות? ודרך אגב מישהו יודע מה שלום מאיה? ומה שלום עדן אחותה? היא הבטיחה שהיא תכתוב כל יום אבל היא לא כתבה כבר הרבה זמן

אבל השאלה היא אם אתה חושב שאתה מסוגל לקחת את זה למקום של גדילה ולא של מיאוס וייאוש אחד גדול סביב הנושא, להפוך את זה למשהו שמתוך הקושי הזה אתה מנסה להוביל את עצמך למקום של פריצת דרך ושינוי. אולי זה נשמע סינית אבל אם מכוונים את הטיפול לשאלות מהסוג הזה יכול מאוד להיות שהטיפול יקבל תפנית חיובית וגם שינוי. מה אתה אומר??? אולי שווה לתת עוד צ'אנס ולא לזרוק הכל לפח שכן הכי קל לעשות את זה. אני מקווה שתעלה את זה מחר בפגישה שתהיה לך ושאולי תוכלו לדון בכך ולראות מה ברמה מעשית ניתן לעשות כדי לשפר את המציאות, איזה כלים דרושים לכך כדי לפעול. תשתדל להיות ברור, כי עצם ההגדרה והבהירות הם אלה שמובילים לפתרון. מקווה שהתחושה שלך תשתפר מחזיקה אצבעות למחר המון אהבה הילה

אני חושבת שאתה צריך באופן דחוף לשאול את הפסיכולוג שלך מה הוא חושב על הטיפול הפסיכולוגי שהוא מעניק לך. אתה צריך לשאול אותו לאן הוא חושב שזה הולך, אם זה מאור להוביל לאיזה מקום, מדוע הטיפול לא מועיל, מה הוא חושב על הטיפול שלו, האם האו מתכוון לשנות משהו בטיפול הלא מועיל שלו, ולמה הוא חושב שיש תועלת בטיפול ממושך ולא מעויל. וכשהוא יענה לך שהטיפול מועיל מאוד, אבל שאתה כנראה לא מודע לשינויים, וכשהוא יתחיל להצביע לך על השינויים המדהימים שקרו לך ושלא היית מודע אליהם, או שהוא ינקוט בשיטה אחרת, במקום לענות על השאלות ברצינות, הוא יתחמק ויענה לך בשאלות על השאלות שלך, כלומר, שבמקום לענות על השאלה: מדוע הטיפול לא מועיל, הוא ישאל אותך: מדוע אתה חושב שהטיפול לא מועיל, כלומר יחזיר אליך את הכדור ובכך יעשה ממך צחוק ולא יתן תשובה הולמת ורצינית לשאלותיך-אני חושבת שבכל מקרה עליך לבקש תשובות רציניות ומספקות על השאלות והתהיות שלך באשר לטיפול והמחלה. ושאלת השאלות שצריך לשאול את הפסיכולוג הזה היא: האם טיפול פסיכולוגי אמור בכלל לעזור לטיפול באנורקסיה? האם יש הוכחות לכך ? כנראה שלא. ולכן צריך לשאול: אם כך, מדוע אנו מבזבזים את זמננו היקר? וזהו. בקיצור, להתעמת עם הפסיכולוגים האלה, מתוך ידיעה מוקדמת שהם כנראה בעצמם לא כל כך יודעים מה הם עושים, למרות כוונותיהם הטובות. אנורקסיה בהחלט מחלה קשה ביותר. לדעתי, אין כל כך מה לעשות. הכי טוב זה לחכות עד שזה עובר עם הגיל. זה לוקח המון שנים, והשנים מתבזבזות מאוד. לא עושים שום דבר כל השנים האלה, כי עסוקים מאוד בקלוריות ובמשקל, וזאת בהחלט עבודה קשה מאוד. וכך עוברות להן השנים, עד שמגיע גיל מסויים שאתה אומר לעצמך, די, באמת נמאס לי, וזה גם כבר לא משתלם לי. פתאום אתה עושה חשבון שאתה כבר בן 22 ולא הספקת כלום כלום חוץ מלתחזק את ה 40 קילו שלך. ואז אתה מבין שזאת מחלה לא משתלמת. שהרבה יותר משתלם והרבה יותר הגיוני, לאכול קצת יותר, כדי לאפשר לעצמך להתחיל לחיות, ולטייל וללמוד ולעשות דברים כיפיים שבתור אנורקס אי אפשר לעשות ממש. נראה לי שאנורקסיה היא פשוט מחלה שמאוד מאוד משתלמת. יש לה המון תגמול. המון המון תגמול. אמנם סבל גדול, אבל בסך הכל יש תגמול טוב, מהרבה בחינות. ולכן, כשיש משהו הגיוני, למה להפסיק לעשות אותו? למה להפסיק לעשות משהו הגיוני שמאוד משתלם ומתגמל? אבל יבוא היום שפתאום תתחיל לשאול שאלות, פתאום תרגיש פראייר רציני. פתאום תבין שבזמןם שאתה השלת את עצמך שאנורקסיה זה הדבר בשבילך, פתאום תראה שאחרים מסביבך עושים הרבה דברים הרבה יותר שווים. היום הם לא נראים לך שווים, אבל בעוד כמה זמן הם יראו לך מאוד מאוד שווים. ואז אתה די תתבאס וזה יגרום לך לעשות מאמץ רציני להשתחרר מהמחלה. לדעתי חבל לך על המאמץ ועל האנרגיה. אל תנסה בכלל לצאת מהאנורקיסה. תשלים איתה כמצב נתון. כמחלה. כמשהו שהאו חלק ממך. ותשאל את עצמך מה הלאה. מה עוד אתה רוצה להיות או לעשות חוץ מהאנורקסיה. יש משהו? ואם זה משתלב עם האנורקיסה אתה תמשיך איתה. אבל בדרך כלל החיים האמיתיים לא משתלבים עם האנורקיסה. ואז תעשה את החשבון שלך. מה יותר משתלם לי, ללמוד ארבע שנים באוניברסיטה משהו שאני אוהב ומספק אותי, או להמשיך 4 שנים לדבר עם פסיכולוגים על בעיית האכילה שלי. הכי גרוע זה לחשוב שאתה יכול לללמוד 4 שנים באוניברסיטה בשילוב עם הנאורקסיה. זה כאילו לחשוב שאתה יכול הכל. כאילו סופרמן. ואז אתה מתמוטט באמצע ומגלה שאי אפשר. זה באמת לא מומלץ אני חושבת שזה עניין של מה משתלם לאדם ומה לא. אנורקסיה ובולמיה משתלמות מאוד מאוד, לכן קשה להפסיק אותן. אבל הן אשליה רצינית. אשליה של אנשים שלא רואים מה באמת שווה ומה לא. יש חוסר יכולות לעשות הבחנה נכונה. זהו.

היי,אז ככה גם אני הייתי אנורקסית 3 שנים אם לא יותר הייתי גם בטיפולים במשך שנתיים וקצת וגם לי זה נמאס...אבל תקשיב כעיקרון הטיפולים נכון יכולים לעזור אבל זה תלוי אך ורק בך...אני המשכתי עם זה המון זמן(אני עדיין עם קצה האצבע שם..)וזה באיזשהו אופן עזר לי אבל בשביל לצאת מזה או לשפר משהו אתה צריך להתמודד עם הקושי והטיפולים יכולים לתרום לא מעט...והפסיכולוג....אל תפסיק להיפגש איתו....הוא עוזר הכי הרבה....

איך שהוא התפספס לי רציתי להתייחס למה שכתבת, אז אני מזמינה אותך לספר ולהיעזר בכל עת שתבחרי המון אהבה ובהצלחה בהמשך שלך הילה