האם אני בולימית???

שלום... רציתי להעלות בעיה שיש לי... אני יתחיל לספר בקצרה על העבר שלי.. הייתי ילדה שמנה ובערך בגיל 13 ירדתי 13 קילו מאז היו לי עליות וירידות באופן דרסטי... הפעם האחרונה שהעלתי במשקלי היה לפניי בערך 3 שנים שבמשך תקופה קצרה העלתי קרוב ל -20 קילו. ירדתי בערך 8 קילו לפניי הגיוס (לפניי 4 חודשים) אבל יש לי עוד בערך 15 לרדת... באותה תקופה שעליתי 20 קילו התחלתי לאכול כמויות אדירות של אוכל חביולת שוקולד שלמות, ממתקים בכמויות והמון המון אוכל... הרגשתי שהכמויות רק הולכות וגוברות ואין לי כבר יכולת להפסיק לאכול את אותן כמויות ולהתחיל בדיאטה... 3 לחמניות נראו פתאום כמו 3 במבות קטנות... בעברי הייתי מסוגלת לעשות דיאטה וגם לשמור על עצמי מהשמנה (יש לי נטייה להשמנה כפי שוודאי ראיתם) ובאותה תקופה לא יכולתי להתחיל אפילו דיאטה, למרות שלא הפסקתי לנסות. ההשמנה הזאת הביאה אותי לדיכאון בלתי פוסק זה שעל פניו לא נראה כמו דיכאון אבל אם נכנסים לפרטים מבינים היטב כי מצבי הנפשי לא בשיאו. לא הייתי יוצאת עם חברים (ויש לי המון חברים) כי לא אהבתי את מה שראיתי במראה, לבשתי כל הזמן את אותם בגדים, כי שום דבר כבר לא עלה יותר. בקיצור הייתי המון בבית או בעבודה כתירוץ... (עבדתי בבית קפה). ומה שלא הייתי מפסיקה לעשות זה לאכול. לפניי הגיוס שלי בדצמבר, רבתי עם חברה הכי טובה שלי, זאת שהייתה בשבילי תמיד לא משנה מה ולא משנה איך ולמה... פשוט שם קיבלה ללא תנאים.. המריבה הזאת הביאה אותי להבין עד כמה הייתי תלותית כתוצאה מחוסר אהבה עצמית... והחלטתי לעשות שינוי לפניי הצבא כדי לא לגרור את זה לשם. כמובן שהשינוי היה בראש ובראשונה דיאטה.. כי כמו שהחדירו לי תמיד תאהב את עצמך יאהבו אותך... והדרך שלי לאהבה עצמית היא לא אחרת מדיאטה נחרצת... (זאת הדיאטה שירדתי בה 8 קילו). חלק מהדיאטה שלי היה הקאות אחרי אכילה. הדבר נעשה כדי להרזות מתוך ידיעה שהדבר עלול להפוך לדרך קבע.. הרגשתי שאני מכריחה את עצמי לעשות את זה ומזכירה לעצמי אחרי כל ארוחה שאני צריכה להקיא.. הדבר לא בא באופן טבעי... כשהתגייסתי פחות או יותר הפסקתי עם זה והתקופה של הקורס (עשיתי קורס מדריכות שיריון) הייתה התקופה היפה בחיי... אחרי שסיימתי עם הקורס (יכול להיות שקצת לפניי כן ) התחלתי להרגיש בלילה (לפעמים ממש באמצע הלילה) לחצים בצלעות ואפילו פעם אחת הייתי בבית חולים בגלל הכאבים.. אבל הרופא לא ראה סיבה לכאבים... אבל בכל פעם שהופיעו הכאבים הרגשתי צורך להקיא והייתי מקיאה. רק ההקאה הייתה משחררת לי את הלחצים בצלעות ורק בגלל ההקאה הייתי מסוגלת לישון. לאחרונה הכאבים מופיעים לעיתים קרובות כמעט כל לילה ובכול לילה אני מתעוררת ומקיאה... הלכתי לרופאה של הבסיס והיא לא ראתה שום סיבה היא הפנתה אותי לרופא אחר... כמו כן סיפרתי על כך להוריי (זאת אמא חורגת, אמא שלי נפטרה לפניי 14 שנה). בשבוע האחרון אני ברגילה וההורים שלי חושבים שהכאבים נובעים משומן... הם לוחצים עליי לעשות דיאטה ומציקים לי שאני חייבת דיאטה ושהכאבים נובעים מזה... בנוסף אני מרגישה שהם כאילו עוקבים אחרי מה שאני אוכלת, הם כל הזמן אומרים שאני אוכלת כמויות גדולות והמון שטויות (דבר שאני יודעת אבל מכחישה בפניהם) ושהם יחשבו בסוף שאני בולימית... אני מרוחקת מהם כבר שבוע מאז שהם מעירים לי (ודרך אגב גם בעבר כל תקופה מסוימת, מאז שעליתי את ה- 20 קילו הם היו מעירים לי על דיאטה ועל המראה, דבר שהיה מתסכל אותי מאוד והיה גורם לי לבכות בלי סוף) ואני לא יכולה ולא רוצה להיות לידם בכלל אני קמה בבוקר והולכת וחוזרת כשהם ישנים, אני גם לא אוכלת לידם כי אני מרגישה שהם עוקבים אחרי מה שאני אוכל.. אני גם שומעת מאחותי שהם מדברים ומפחדים שאני יהיה בולימית כי אני אוכלת בכמויות ומקיאה... חשוב לי להגיד שאני מקיאה רק בלילה ורק כשכואב לי בצלעות ולכן אני לא יכולה להגדיר את עצמי כבולמית עם זאת ישנם הרבה סימנים כמו: אכילה מטורפת בכמויות גדולות בעיקר של מתוקים, אכילה בסתר ודיכאון שחוזר אליי כל תקופה מסויימת בעיקר שנושא המשקל על הפרק... אני מבולבלת וקשה לי להגדיר מה קורה איתי.. האם זאת מחלה האם זאת הפרעת אכילה... פה אני פונה אליכם בבקשת עזרה.. סיפרתי רת הסיפור המלא פחות או יותר כמובן שיש עוד דברים שאולי חשובים אבל את הפרטים הרלוונטיים סיפרתי.. אני מקווה שתוכלו לעזור לי להגדיר האם אני בולימית או כל דבר אחר... תודה!

קראתי את מה שכתבת, ואני חושבת שבין אם את בולמית ובין אם לא את זקוקה לעזרה כי החיים כפי שהם לא סימפטיים בכלל. אל תסתבכי, לכי למישהו שיוכל לעזור לך, חבל,יש לך מודעות, חבל שהאוכל יהיה הנושא העיקרי סביבו את חיה.

למה את קוראת עזרה? פסיכולוג?

מה שאת מתארת בהחלט נובע ממצב בולמי עם חשיבה אנורקטית לגמרי.. הכאבים בצלעות שלך נובעים מהלחץ שיש לך בקיבה שלמעשה הקיבה שלך לא מסוגלת להכיל את הכמויות שאת מכניסה לתוכה ושבפועל את מקיאה ומרגישה אחכ הרבה יותר טוב מפני שע"י ההקאה את למעשה משחררת ממנה לחץ רב ובעקבות השחרור הזה הלחץ על הצלעות משתחרר ואת מרגישה טוב יותר אך כל אלה יקירה ואהובה לא ימשכו לאורך זמן.. לדעתי הדבר שהדליק לי נורה אדומה בכל הסיפור הזה שלך הוא עצם העובדה שאמך נפתרה לפני 14 שנה .. אינני יודעת מה טיב היחסים בינך לבין אימך הנוכחית אבל יש לי תחושה שיש לך טראומה רצינית בעקבות העניין ושהחסר בדמות אם גרמה לך בעקיפין לכל המצב הזה . אני כן ממליצה לך לפנות במיידי לייעוץ פסיכולוגי ושהטיפול יהיה ממושך כי המצב הזה רק ילך ויחמיר אם לא תטפלי בכך .. זה לא קשור בעליה או בירידה במשקל ... את לעולם לא תרגישי אהובה אם תרזי והפוך כי זה משהו שהוא הרבה מעבר למשקל .. אהבה עצמית לא קשורה בגוף היא משהו רוחני לגמרי שלא תלוי בכלום וזה משהו שאם הוא הלך לאיבוד נהיה חייבים ללמוד אותו בדרכים אחרות ע"י תרגול מודע לאהבה עצמית .. יש מלא שיטות שיכולות לעזור לך .. מעבר לכל שיטת הטיפול שיש יש רק דבר אחד שאת תהיי חייבת להחליט והוא לרצות לוותר על השליטה במשקל ... לרצות לוותר לגמרי על הרזון .. כי עד שלא תוותרי על כך לא תוכלי למצוא את השביל לאיזון .. כי כל המסביב פשוט למדי והוא לאכול מאוזן.. הולכים לדיאטנית .. אוכלים לפי תפריט וכאילו הכל נפתר וזה אף פעם לא נגמר שם כי זה רק אומר שזה בכלל לא קשור באוכל או בתפריט לצורך העניין שכן אלה בהחלט יכולים ליצור איזון שהוא לא מבוטל אם תלכי על פיו אבל הפרעת האכילה אף פעם לא תתן לך אותו והיא תמיד תגרום לך להיי כשתרזי אבל שבעצם באותם רגעים הירידה במשקל לא פתרה לך כלום את לא תרגישי אהבה את לא תרגישי כלום מנסיון... ואני חושבת שרק מסגרת טיפולית ממושכת וטובה יכולה לעזור לך להגיע למצב הזה של בחירה מודעת חדשה על חייך .. אני חושבת שיש לך והיו לך הישגים נפלאים .. אני חושבת שזה לא מעיד כהוא זה על היותך אדם נפלא או לא .. זה פשוט אומר שיש לך בעיה ושאת צריכה לתגמל אותה בטיפול הוגן וטוב כי את החשובה .. ואני מאחלת לך בהצלחה .. אם תרצי אני פה לעוד שאלות ואת בהחלט יכולה להשיג טיפול טוב.. ואם העובדה שאת בצבא מציקה לך את תצטרכי לקבל על עצמך אחריות .. לשתף את ההורים שלך ולפנות לעזרה במיידי כי זה רק ילך ויחמיר אם לא תטפלי בעצמך .. לכן טפלי עכשיו בעצמך .. ואת יכולה להמשיך לכתוב פה אם זה עוזר לך המון אהבה ושבוע טוב.. שלך הילה