לפעמים אני חושבת...

שהכל אצלי בסדר. לא, באמת! לעתים נדמה לי שהכל מאחוריי וזהו, נגמר. אבל לא. שום דבר לא מאחוריי. כל ההבדל הוא ש"התיישבתי" כבר על ההפרעה הפרטית שלי. אני והיא "מאוזנות". אני יודעת כבר הכל עליה, והיא יודעת הכל עלי. אני יודעת ב ד י ו ק מתי היא תיקח פיקוד על המערכות שלי. אני יודעת ב ד י ו ק מתי אני לא אוכל, ועד מתי אני לא אוכל, ומתי אני אוכל, ומתי אני אפסיק לאכול, ומתי אני ארגיש כאב-הראש, החולשה והסחרחורת, ומתי יבוא לבקר מר בולמוס, ומתי אני צריכה מתוק, ומתי אני צריכה מלוח, ומתי אני לא צריכה כלום. אני כבר יודעת את כל החישובים. יודעת בקילוגרמים, יודעת בגרמים, יודעת במיליליטרים, יודעת בסמ"קים, יודעת בפאונדים, יודעת בליטרים, יודעת בגלונים - גם הבריטי וגם האמריקאי, יודעת הכל. רגילה. רגילה להישקל בשלושה משקלים שונים - לפני השירותים, אחרי השירותים, לפני המקלחת, אחרי המקלחת, לפני מחזור, אחרי מחזור, לפני המים, אחרי המים, לפני השינה, אחרי השינה, עם נעליים, עם נעלי-בית, בלי נעליים, לפני היציאה מהבית, איך שאני נכנסת הביתה. אני יודעת. אני יודעת הכל. רק דבר אחד אני לא יודעת - לעזוב את זה, לוותר על הכל, ופשוט - ל ח י ו ת ... להיות סתם בנאדם נורמלי. אחחח... איך אני מקנאה באנשים ש"ז ו ר מ י ם" עם החיים... אלינור.

אלינור אני יודעת מה את מרגישה ומה שרשמת כל כך אמיץ כי אני לא הייתי מצליחה לרשום את זה ככה אולי אני לא הייתי מצליחה בגלל שאני בהתקדמות אבל בכל התקדמות יש נפילות.. אני יודעת את זה וזה מאד כואב.. ותדעי גם אני מקנאה באנשים ש"זורמים" עם החיים כי אין להם דאגות ואם יש להן זה "דאגות של עשירים" שלך דניאלה

אלינור אני יודעת מה את מרגישה ומה שרשמת כל כך אמיץ כי אני לא הייתי מצליחה לרשום את זה ככה אולי אני לא הייתי מצליחה בגלל שאני בהתקדמות אבל בכל התקדמות יש נפילות.. אני יודעת את זה וזה מאד כואב.. ותדעי גם אני מקנאה באנשים ש"זורמים" עם החיים כי אין להם דאגות ואם יש להן זה "דאגות של עשירים" שלך דניאלה

גם אני לא תמיד זורמת.. לפעמים זה ממש מרגיז.. אבל בעניין האוכל למדתי שחייבים אחרת זה רק בוגד בנו ואת בעצמך יכולה להעיד על זה .. אני מאושרת שכתבת פה סוף סוף.... אני לא מאושרת שרע לך ואני לא מאושרת שלפעמים הבחירות שלנו ממש גרועות .. העניין של המשקל מזכיר לי את עצמי לכן במודע העפתי אותו מהבית ... לגלות לך משהו... זה עובד.. בהתחלה זה קשה , זה כמו להיזדקק לסם, את חושבת אחרי שזרקת אותו.. לקנות/לא לקנות.. את קונה זורקת שוב עד שיום אחד את מבינה .. זה לפחות מה שאני הבנתי שתכלס זה הדבר שעזר לי להתרחק מהמספרים הנמוכים ולהבין שאני עכשיו ניצבת עם הגוף שלי חייבת להקשיב לו ללא משקל .. זה גם עניין של בחירה המחשבה הזאת לוותר על המשקל בהרבה מאוד שלבים של התמודדות עוררה בי פלצות ועשיתי את זה מספר פעמים עד שבפעם האחרונה הסכמתי לחיות עם הפחד.. אני ממש יכולתי להרגיש פחד שאני עכשיו הולכת בלי קביים ... כך לפחות זה הרגיש.. ופחדתי שאני לא יהיה שווה בלי זה .. ופחדתי שאני לא יהיה מיוחדת בלי זה .. וגיליתי שתכלס זה לא מעניין אף אחד .. אז אני יכולה להישאר רגילה לגמרי ואפילו להינות מזה ... ואפילו לגלות שזה הרבה יותר קל ממה שחשבתי.. העניין הוא שאז את מתחילה לגלות את מה שטטאת מתחת לשטיח ואז מתחילים לעלות כל מיני דברים אחרים.. מי את .. מה את.. מה הספקת.. מה לא הספקת.. אם את שווה .. אם את לא שווה .. אם את בודדה.. אם את יכולה להתקיים בכבוד.. הכשלונות מאחור מתחילים לצוף ואת לא בטוחה שאת אוהבת את מה שאת רואה ואת מה שאת מרגישה ולמרות זאת את צריכה לקבל שזה חלק ממך ואם את רוצה שינוי את חייבת לעשות משהו למענו.. אני מניחה שאצל כל אחד זה בא בווריאציה אחרת אבל תכלס כולם נוגעים בשאלות האלה וכולם מרגישים וכולם רוצים להיות שווים .. מוצלחים ונאהבים כי אחרי הכל יש לנו אגו מנופח שגם אותו צריך לדעת"לאכול" .. לתת לו מספיק מקום כדי שהוא תמיד יהיה בטוב עימנו ולא הפוך כי אלוהים יודע שהוא יכול ליצור את ההיפך הגמור.. גם אי יכולת לוותר על המחלה.. זה גם סוג של אגו.. אנשים שפוגעים להם באגו מילדות יבחרו בדכ בדרכים מאוד הרסניות להעצים אותו ולתת לו חיים בגלל הפגיעות ובגלל תחושת חוסר הערך שאופפת אותם.. אבל בסוף אנחנו נשארים פגועים כי אגו זה כמו פחד ואחרי שהמסיכה יורדת נשאר הפחד ואז עושים לך פו ואת עפה אם את באה ממקום של אהבה שזה בדכ מקום שממיס את האגו אז בהכרח אין פחד ואת ניצבת חזקה עם עמוד שידרה .. האגו במקרה הזה משרת אותך מהמקום הגבוה ולא מהמקום הנמוך.. יחי ההבדל הדק.... זהו מתוקה .. אני איתך.. תחשבי על זה .. אני אוהבת אותך .. ואני מאמינה שעם כל האיזון הזה שיצרת בתוך המחלה גם יבוא שלב שאת תוכלי לוותר על זה במודע וזה יהיה ממש טוב.. נעשה פגישה ונחגוג את זה כולם .. ואם זה אומר שאת צריכה להתמודד עם העובדה שהחיים הם לא מציאה גדולה.. אז תקבלי את זה כבר מעכשיו הם לא מציאה גדולה וזה הרגע להתחיל לחיות אותם כי זה לא ישתנה וכל אחד צריך לעשות פה עבודה .. עם הסיכוי לרגעים בודדים של שמחה אמיתית שלעולם לא תוכלי לחוות כל עוד את שם... אין לאן לברוח.. יש משהו שהוא גדול מזה ואת חלק מהדבר הזה ... אז תשתפי פעולה את בטח לא תסבלי כמו שאת סובלת עכשיו .. יותר גרוע מזה לא יכול להיות ... יקירתי שיהיה לך יום נפלא... המון אהבה שלך הילה :-)

הילה - שתהיי לי בריאה... אני קוראת אותך ומסכימה איתך ברוב הדברים, אבל בכל זאת אני תקועה במצב שפשוט נבצר ממני לשנותו. הרבה דברים חוסמים אותי, דברים שאין לי יכולת "ליירטם" ולהשתחרר מהם, אך עוד לא הפסקתי לנסות... הרי אני יודעת שהחיים הם לא מציאה גדולה. לא מציאה גדולה בכלל, למען האמת. את השיעור הזה למדתי, לצערי הרב, בגיל צעיר מאד. לא היו לי הרבה שנות חסד... אבל אני חייבת לציין כאן נקודה חשובה - בדרך-כלל הפרעת-אכילה ממלאת את עולמה של הסובלת ממנה בצורה כזו שהיא מספקת מין בריחה לחולה, כך שהיא לא מתמודדת עם חייה הסו-קולד "אמיתיים" , אלא רק עם המחלה שלה. אצלי לא כך הדבר. כמו שאת יודעת, אני כבר מזמן לא ילדה, אני חיה בעולם הזה ובחיים האלה, ומתמודדת עם ההפרעה הפרטית שלי בנוסף וביחד עם כל הבעיות שלי, ולא במקומן. גם לו רציתי לברוח מכל הבעיות שלי ומעצמי וממי שאני - אני פשוט לא יכולה לעשות זאת. ועד כמה שזה נשמע מופרך ודפוק, ההפרעה שלי מהווה מין הצדקה פרטית שלי לסבל שאני עוברת. כלומר - הרי אני יודעת כבר עכשיו שאני לא מי שרציתי להיות ושאני מאוכזבת מעצמי ומהחיים שלי בכלל ושאכזבתי את כולם, אז אולי מגיע לי עונש...וחוץ מזה היא קיימת אצלי כבר כ"כ הרבה שנים, אז אולי בעצם זה מגיע לי. טוב, נו, אז אנחנו מסתדרות... בסך-הכל זה כבר לא קיצוני כמו פעם... גם כל עניין המשקל - הוא די מטאפורי. ראשית, אני ממש לא במספרים הנמוכים ממש, לפחות לא אלה שרציתי להגיע אליהם... שנית, הרי אני יכולה לא להישקל בכלל כמה ימים, כבר עשיתי זאת, אך העניין הוא התחושה הגופנית הכבדה הבלתי-נסבלת הזאת. אני מרגישה כל-כך רע עם עצמי, שלפעמים אני מדמיינת שאני לוקחת את המכשיר הזה של הנגרים (מגלפה?) ומגלפת את עצמי, את הגוף שתמיד רציתי ולא הגעתי אליו... אבל השורה התחתונה היא שהיום אני בטוחה ויודעת שזה לא מה שיהרוג אותי ושלא כך אני רוצה לבלות את שארית חיי - אנמית, רעבה, חלשה ונוטה להתעלף. אני מודעת ושומעת את פעמוני הזמן, ובאמת משתדלת לאט-לאט לעבוד על עצמי ועם עצמי. אני מקווה שאת פירות המאמץ הזה אני אראה בעתיד. כי זה קשה. קשה מאד. דניאלה - תודה על תגובתך. את מיטיבה לכתוב כאן ולעודד את כולם, אך על עצמך את בקושי מספרת. אני שמחה לשמוע שיש התקדמות אצלך, ואני מקווה שהליך חיובי זה יימשך, גם אם נכונו לו נפילות. אז אל תיבהלי מהנפילות, הן תמיד תהיינה שם לצד הדרך, אז אם נופלים - נושכים שפתיים, קמים וממשיכים. נכון, זה קשה ומייאש, אך זה חלק בלתי-נפרד מהחבילה הכבדה הזו. זכרי זאת. מאחלת לכן את כל הטוב שבעולם! אלינור.