הילה....

הילה, איך אני מוצאת את האושר? למה אני עדיין מחכה שמישהו יגיש לי אותו על מגש של כסף.... היום הגעתי לחדר אחרי העבודה. לא רציתי לאכול ולהקיא. הכל היה מוכן אבל לא רציתי. התפללתי שמישהו יתקשר ויוציא אותי מהחדר, שמישהו יעצור את הסערה המתקרבת. לא רציתי להקיא אבל לא רציתי להישאר עם עצמי בחדר.לבד. אכלתי. והקאתי. למה אני כל כך פסיבית? לא לוקחת אחריות על החיים שלי, על המעשים שלי? למה אני לא יכולה להתקשר למישהו ולהוציא את עצמי מהחדר? כל כך קיוויתי שמישהו יקרא לי אבל לא היה לי את הכוחות לקרוא למישהו... למה אני עדיין מחכה שמישהו יציל אותי.... אולי גם האמונה שדיברתי עליה היא סוג של להפיל את האחריות על מישהו אחר. לחכות שאלוהים יעזור לי.....במקום לעזור לו לעזור לי.... זו תקופה לא פשוטה.... כל כך הרבה שאלות....

אצבעונית מתוקה אני מביה אותך תמיד בשאלות.. ישנם תמיד שאלות שצצות... למה אני?? למה אני לא בשליטה?? למה זה קורה לי?? וכ"ו אני מבינה אותך אין לי תשובות לשאלות שלך.. אבל קבלי חיזוק... ואיך את מוצאת את האושר?? צאי החוצה לאויר... תעשי מה שאת אוהבת ולהקיא אני בטוחה שאת לא אוהבת אולי קראי ספרים צאי לבלות לרקוד.. אוהבת אותך עד אין סוף.. ככה תמצאי את האושר דניאלה

אצבעונית יקרה שלי... אני לא יאמר לך שזה משמח אותי לשמוע שעצוב לך..... אבל יש לי משהו להאיר לך.... אני תמיד מזדהה איתך הרבה יותר יש לי תחושה שאני כאילו דומה לך ...אולי באמת...לא יודעת רק מעצם הכתיבה שלך..התכנים..את נוגעת בנקודות משותפות שאני ממש יכולה להרגיש אני רק יכולה לומר לך שהעצב הוא מנת חלקי גם היום אחרי שנה וחצי של החלמה מלאה .. וזוהי סוגייה בהחלט לא פשוטה...ובטח את שואלת.."אבל יצאת מהפרעות אכילה .. אז איך?!"... זה לא קשור.... גם אני מתמודדת עם זה על אף שאין הפרעת אכילה יותר בדרכי.... עצב הוא משהו הרבה יותר קיצוני בעיני והאושר הזה שאת מדברת עליו.... גם אני לעיתים חווה אותו כבלתי אפשרי.. מחכה שמישהו יגיש לי אותו אני יודעת שהיציאה לדרך חדשה נובעת מההכרה בדברים הקטנים שעושים לנו טוב.... אבל זה הרבה מעבר...וזה לא פשוט במיוחד לאנשים עמוקים עם הרבה הפכים וניגודים ועולם פנימי עשיר כפי שאני מזהה אצלך ואצלי שכן לא פחות אצל אחרים לפעמים זה כל כך מייאש... שזה שולט בנו .. ברגעם הקשים שאנחנו פשוט נבלעים....בכלל לא מבינים מה קורה ולצערי אין לי תשובה ברורה..קורים הרבה דברים ולא הכל בשליטה שלך או שלי או של כל אחד אחר לצורך העניין אני רק יודעת שעצב שולט בי וכשהוא שם רק דבר אחד קורה שאני עושה ושאולי זוהי תהיה התשובה לשאלתך... אני פשוט נותנת לו להיות..אפילו שזה מכאיב לי .. אפילו שבאותן שניות אני מפנטזת להרוג את עצמי מתוך אשליה שאולי זה יהיה הסוף לכאב שלי.. ויש בי משהו שיודע שאין זה סוף אלא אשליה מרה ואין דרך לברוח אני חייבת להישאר להתמודד אני לא מחפשת לבלוע.. היום או להקיא אני מחפשת להקיא באופן שבו אני לא ימות יותר.. באופן שבו אני יותר לא מרצה אף נפש חיה אלא דואגת לשלומי הנעלה אני פשוט בוכה..וזה יכול לקרוע לב לראות אותי במצבים האלה אבל זה חלק מהחיים שלי .. אני לא יכולה לומר שזה לא שם גם אם אני מאוד רוצה אם כך.. נותר לי רק לקבל ולראות אחכ מה אני עושה עם זה.. לכשאוכל אני זוכרת שזה מנע ממני הרבה בולמוסים ....ובטח שהיום מבכלל להתקרב לזירה ההזויה של הא במצבים האלה אני בדכ מסתגרת...מתנקה בדרכי שלי.. ללא בולמוסים הקאות או הרעבות .. אני חושבת ברגעים האלה המון ....אני כותבת וזה עובר... וכשזה עובר...אני מבינה משהו....אני חושבת איך לצאת מהמצב שבו אני נמצאת...אני חושבת מה אני יכולה לעשות...ואני פעולת רק מתוך רגיעה...וזה האושר שהשגתי כי אני לא התאבדתי ואני לא איימתי להרוג את עצמי אני פשוט נשארתי להתמודד וזה סוג של אושר.. הכל יחסי בזמן אמת אני פשוט שם...כי זה מה שצריך.... בולמוסים והקאות שווה לברוח... להשיג את האושר שווה בשבילך להישאר להרגיש ולבכות אם צריך..פשוט לתת לזה להיות וזה עובר .. אני מבטיחה לך.... לתת לעצמך להיות כפי שאת בלי להילחם .. אני מכירה סיטואציות כאלה במשרד מהעבר שלי ... ואני מכירה את תחושות האשמה שאחכ .. זה בדכ נבע כשלא הייתי נאמנה לעצמי ולרצונות שלי הייתי עצובה אבל זה עבר... ואז נולד אושר קטן....שיכול להיות גם שלך להצליח לא לקיא...לא לזלול ...לא ללכת לאיבוד רק לעכשיו... לתת לעצמך ולרגשות שלך ביטוי מלא... אני לא מאמינה באושר.. זה נשמע דפוק מה שאני אומרת מלכת האופטימיות.. מלכת האופטימיות שנוטה להיות עצובה ומרירה הרבה מאוד...אבל אחרי הכל באנו כולם כאן לשיעור ואלה הם מנת חלקי... אני כן מאמינה בצבירת כוח וחיוניות מהחוויות הקטנות... אני כן מאמינה ברגע וביכולת לחיות אותו במלואו יש רגעים שאם באמת חווים אותם כפי שהם ..הם מלאי שמחה... אבל לדעתי אם כל האופטימיות שבי אין מצב שהוא רק אושר...... את צריכה לזכור שיש רגעים קשים... אל תאבקי בהם תני להם להיות אני חושבת שהיום אני בכיתי את ים סוף... ושפטתי את עצמי אמרתי לעצמי " מה ?! את?.. ...מלכת האופטימיות כורסת .. מתפרקת ובוכה?!"...רוצה למות?!....זה לא יקרה אבל רציתי כי הכאב בלתי נסבל כמו שאת אומרת כן...זה קרה לי בזמן האחרון די הרבה כי אני נתקלת בהרבה מאוד שינויים שכיוונתי לעצמי על מנת להתקדם בתחום מסויים בחיים שלי שרציתי כבר הרבה זמן ומפאת הרבה מעצורים על סמך זיכרון של עבר מכאיב לא עשיתי עם עצמי כלום ועכשיו זה פורץ כי זוהי תקופה של שינויים והאנשים מסביב מעצבנים אותי.. לא מבינים ולא מפרגנים... ומתוך היותי עבר של הפרעות אכילה הזכרון הוא לבלוע ... ואני חושבת שזה פעם ראשונה שאני פשוט לא בולעת...וזה הבדל.... שלא משנה כמה יש סיטואציות לא נעימות את פשוט מקבלת אותן מבלי לקבוע עליהן שום עמדה של או שחור או לבן ואני אומרת את זה גם לעצמי..כי לצורך העניין אין לי מעודדים... אבל את צריכה להבין שאין דבר כזה אושר.. האושר כרגע הוא בשבילך להרגיש... קרה משהו היום .. אני בטוחה.. לא סתם רוצים להקיא... לא סתם... ואני חושבת שבזמן אמת אחר .. פשוט תצאי לסיבוב...תאבקי בעצמך...כי את יכולה... והדרך לעשות את זה מנסיון היא פשוט להרשות לעצמך להיות... ואם יש כעס מכוון... תוציאי אותו... זה משהו שאת חייבת ללמוד ... וזה חלק מהאושר שאת מייחלת לעצמך.. כי ביום שתכילי את עצמך...זה מה שיביא לך את האושר.... וזה קורה רק מהדברים הקטנים המטופשים לכאורה .. הכי סתמיים שיש... אני שולחת לך את אהבתי אלייך..... ברכת חיזוקים ואינסוף הכלה וקבלה.... ליל מנוחה יקירה לימים מאירים במהרה ... שלך ... :-)

את צודקת. אני לא מאפשרת לעצמי להיות מאושרת. עסוקה מדי באושר של אחרים. כל החיים שלי שתקתי. או אמרתי דברים שאחרים רצו לשמוע. והאמת שלי, הדעה שלי, הצרכים....לא היו קיימים. היום רבתי עם חברה שלי. היא התלוננה בקשר למשהו ואני במקום לדקלם את הנאום השגרתי של "כמה את צודקת", אמרתי לה מה אני חושבת. זה לא מצא חן בעיניה. אבל לא יכולתי לשתוק עוד....הרגשתי את המילים בוערות לי בבטן. היא כעסה. זאת דילמה שאני מתמודדת איתה כל יום. להיות אני ואולי כך ארחיק אנשים....או להיות תמיד בסדר, וכך לא אהיה לבד. כל כך משתדלת להיות בסדר עם כולם. חשבתי שכך אהיה אהובה. אבל לא. אני רק יותר לבד. כי מעלימה את עצמי וכך לא מאפשרת לאחרים לאהוב... מקיאה את כל מה שאני לא מעיזה להגיד. מקיאה את כל מה שאני לא מרשה לעצמי להרגיש. לא מסוגלת להכיל את כולי.... את צודקת. אני צריכה ללמוד לקבל את העצב...