כמו בובה...

זאת הרגשה מוזרה. מצד אחד אני לא אוכלת ומרגישה את הריקנות בקיבה. מצד שני מרגישה כל כך מלאה שכמעט נחנקת. מלאה בכעס, עצבות והמון מילים שאני רוצה להגיד ולא מעיזה. כמו בובה על חוטים. מישהו מניע אותי, מדובב אותי. זאת לא אני. בובה יפה, חייכנית. רוקדת בחינניות ומשעשעת את הקהל שמולה. בובות לא בוכות, אין להן את המנגנון הזה. בובות לא צריכות לאכול. בובות לא מרגישות....אבל אני מרגישה. מרגישה את החוטים שקושרים אותי. והם מכאיבים. היום דיברתי עם חברה שהייתה איתי באישפוז. היא לא מסתדרת. כשהיא שאלה מה שלומי, עניתי שבסדר. ניסיתי להישמע שמחה. לא מנסה לעבוד עליה....אבל מנסה להחזיק את עצמי. יש רגעים שכל מה שיש לי היא האמונה. אין לי דרך, אין לי תשובות, אין לי תרופה. רק אמונה. אלוהים.....אל תשכח אותי.

לכל יש סיבה ואת בטח לא קשורה כך סתם ... אולי כדי לראות שאת לא בובה ושאת יכולה בקלות רבה להתיר את הקשרים ולגלות שאת חופשיה אבל נראה לי שזה הדיכאון חוגג לו על הבמה ... ולא הבובה אני יודעת שיש דרכים לגבור עליו... מה דעתך לחשוב על אחת....? במקרים האלה בד"כ טיפול אלטרנטיבי יעיל הרבה יותר.. אולי גם תרופות פה ושם הן יכולות לאזן.. את היא זו שתחליט אם זה רלוונטי לדעתי את לא מחפשת טיפול .... מן הסתם את מחפשת להיות ללא קשרים וללא כורים וללא עננים.. ואני מאמינה שזה יקרה לך.. אף אחד לא שכח אותך.. אני רק יכולה לנסות לנחם אותך בכך שיש זמן שבו תשובות רבות מתגלות לנגד עינייך והאור זורח ואת פתאום יודעת מה לעשות .. מהו הצעד הבא שיגרום לך להרגיש יותר טוב.. ...וזה קורה והעננה מתרחקת השמש זורחת.. .... המון אהבה חיזוקים וחיבוקים.... עוד יהיה טוב......... :-)