שלום בנות -אני רוצה לשתף אותכן בחוויה מאוד קשה

אני יודעת שעל כולכן עוברות חוויות קשות מאוד יום יום -דבר שבעבר הרחוק היה מנת חלקי גם כן, אך ברוך השם ההומאופתיה היצילה את חיי לחלוטין מכל הפרעות האכילה מהן סבלתי אנורקסיה ובולמיה במשך כעשר שנים - והיום כ15 שנים אחרי זה אני מנסה להביא למודעות בנושא לגבי הפיתרונות האפשריים שנימצאים בהישג יד של כול אחת ואחת מכן. אך שלוש פעמים כשחשפתי את עצמי בעיתונות במטרה לעזור לבנות אחרות לצאת מהבעיה -ניתקלתי בהמון קושי להעביר את המסר שאותו רציתי להעביר והוא הניצחון המוחלט, ובמקום להראות אותי שמחה מחייכת ומאושרת במקום בו אני נמצאת היום כל יום, בחרו בעיתון לשים תמונה עצובה דיכאונית מבויישת שלי שגרמה לי עוגמת נפש עצומה, הרי היו להם גם צילומים בהם אני נראת נורא יפה וקורנת מאושר, אז השאלה היא האם גם אחרי שאתה מחלים לחלוטין מהמחלה הקשה -האם החברה באמת תתן לך להיות משוחרר לחלוטין מהתדמית שדבקה בך של אנורקסית או בולמית לשעבר - או שצריך כדי לרצות ולספק את החברה בעלת היכולת הקטנה לפרגן באמת - צריך לשמור על איזו שהיא כותרת של מיסכנות כדי לספק את רעבונה לסיפורי כאב, מה דעתכן? הכתבה יצאה השובע בידיעות אחרונות. אשמח לקבל תגובות. לי מאוד כאב לראות שהחברה לא מסוגלת להכיל אותי כאדם בריא ומאושר היום ובכלל אנשים בריאים באמת בתוכה - אלא רק חולים וסובלים. בברכה אדית

אם לא היה כאב.. כולם היו מוותרים אנשים חיים על הכאב הזה.. זה מה שמושך אותם בחיים מעטים האנשים שמודים בזה .. לא כולם חיים בסרט הזה אבל הרבה מהם זאת האירוניה הכי הזויה של האנושות לעניות ודעתי.. וכולם בוכים מדוע הם אינם מאושרים... מי בכלל רוצה להיות מאושר?! אנשים בכלל לא שמים לב שהם מפיקים מכך עונג.. יש הרבה כאלה.. ויש כאלה שהיו שם ומבינים שיש זמן שהגיע הזמן להניח ולהיות שמח וזה נכון .. קל לזכור אותך יותר בחולשה מאשר במאור.. כי אנשים חיים בפחד. ואנשים חושבים שאם האחר נחות אזי אני החזק.. וזה מעין הנאה .. הנאה הזוייה שכזאת .....כדי להשיג שליטה .. כוח עליונות ותחושה של ביטחון מושלה . וכולם יודעים שזאת אשליה ועדיין זה יוצר הילת סחרור בזוייה מספיק שאת יודעת שזה נגמר.. זה הכוח שלך יקירה .. ולצורך העניין אף אחד לא יכול לבוא לעשות פו.. וזה יעוף.. כי יש בך משהו שאי אפשר יותר להעיף.. אמרי על כך תודה .. ויש אנשים שרואים מעבר.. האנשים הנכונים תמיד מגיעים אם אנחנו מאפשרים... אני גם יודעת שמרוב התנגדות ומרוב הפחד שעוד הפעם יבחרו להתייחס למילים שלי לא כפי שאני התכוונתי.. אני מיד במגננה ואני כבר לא צריכה להסביר לך שום דבר את יודעת את זה יפה מאוד.. המגננה הזאת יוצרת את שהינה.. פעם הבאה.. פשוט תרפי.. כי ברגע שתרפי מזה יגיע הדבר הנכון... ולצורך העניין לא יהיה צורך במגננה כי ברגע שזה ישתנה הפידבק שתקבלי יהיה אחר וגם את זה את יודעת.. וזה חבל .. כבר אמרתי לך מה אני חושבת על הכתבה אבל כנראה שיש אנשים שבאמת לא מעניין אותם.. רק עוד איזה טור בעיתון אנשים לא באמת מוכנים לעזור.. (לא כולם) לא מוכנים לראות באמת.. כי עדיין חיים בפחד.. וזה עצוב.. זה לא אומר שזה לא נתון לשינוי.. את תמיד צריכה לזכור שהכוח הכי גדול זה העבודה שאת עושה על עצמך .. שם זה מתחיל ואת ברוך השם תודה לאל עושה את זה עם כל הנאמנות לכך אז מה את דואגת.. אני יודעת שזה עושה משהו.. אני בזמנו שמעתי על טלי סבך.. היא הייתה אנורקסית במצב מזעזע והחלימה אמרו לי להתקשר אליה כי היא מבינה והיא יצאה מזה .. אני הייתי אנורקטית באותה תקופה.. ונמשכתי לזה .. נמשכתי להתייעץ עימה כי הרגשתי שיש בה משהו שמבין ויודע על אף שפקפקתי בהחלמתה כי לא האמנתי שיש דבר כזה שנקרא החלמה.. וחשבתי שהיא משקרת .. ואני לא ישכח את השיחה שהייתה לי איתה.. והכל בזכות זה שהיה לה כוח כוח שיש רק למי שהיה בשני הקצוות וגם לך יש את זה.. ומי שיבוא אלייך ירגיש את זה.. כי כנראה שככה זה עובד.. לקח לי הרבה זמן להבין שיש ריפוי.. אבל לא הייתי מוכנה להקשיב.. וזה ההבדל.. וגם את נמנית בין האנשים שגורמים להרגיש את זה .. כי את היית בשתי הקצוות ואת יפה יודעת מהו הגהינום וכל הדרך ההזויה קדימה.. לזמן הזה וזה שלך! ואת זה אף אחד... אבל אף אחד לא יקח ממך.. שום כתבת ושום עיתון ושום דבר.. זה שלך! את רק צריכה לזכור את זה.. המון אהבה נשיקות.. ביי ביי קסם

לפני הכל, הילה מה שלומך? פעם שעברה שנכסנתי לעומק כתבת על בעיות עם הברכיים ושנפלת שוב. אני מקווה שעכשיו יותר טוב. הילה, לראשונה, (אני לא מאמינה...) יש לי הסתייגות מדברייך....זה נכון לדעתי שאנשים במצב נחות גורם לסוג של שליטה, ואני חושבת שלכולנו, ואלי יותר נכון להגדיר את זה נחמה, רק ש כשאנחנו אלה שאליהם משווים אותם זה נראה מכוער ביותר... אבל קשה לי עם האמירה הזאת שאנשים חיים על הכאב, וכולם מחפשים את זה. כי זה בדיוק מה שהתקשורת מנסה לשדר לנו, וזה ממש בכל דבר. בלי הצהרות פוליטיות, קחו לדוג' את ההנתקות- מראים או את הפנאטים שמאיימים באלימות, או את אלה שרוצי לעזוב ומחלישים. כשמתארים את מאבק החד הוריות- מראים את המסכנות הלא מסתדרות, לא יראו סיפורים מדהיהמים של עוצמה, גבורה והתמודדות. זה לדעתי פסול בתקשורת היום, ואנחנו צריכים להיות ביקורתיים ולא לקנוטת רת הלוקשים האלה שהכל דפוק, ולא להשתכנע שכולם רוצים כאב כי זה מה שמוכרים לנו. אני למשל מכירה הרבה אנישם שהיו באמ ת שמחים לראות תמונה שמחה ומאושרת של דיטה. הילה, זה לא בא חלילה מרצון לפגוע או להרוס, באמת מתוך כבוד ואכפתיות, אני מקווה שזה לא פוגע, ואם כן , אפילו טיפה, אני אשמח שתגידי לי. חוצמיזה, דיטה, דווקא קראתי עלייך לא מזמן כתבה ב YNET ןאני דווקא קבלתי התרשמות מאד חיובית ממנה. אני מאינה שהעזרה שלך תגיע לאנשים שאמורים לקבל אותה למרות שטויות כאלה... ואחיר כל זה אני מפנה שאלה לשתיכן (ולכל מי שעוד קורא), יש לי הרגל מגונה להיות רעבה כשאני חוזרת בסוף יום שזה בד"כ לא לפני 11 בלילה, במקרים הטובים. אוטומטית אני מגיעה הביתיה ואני מרגישה את הצורך לאכול ו'להזין' את עצמי... זה קורה גם אם אני לא כל כך מספיקה לאכול בותו יום, שזה עוד אולי לגיטימי, אבל גם אם כן אכלתי.מבחינתי זה הרגל מזעזע ולא בריא, גם ברמה הגופנית וגם ברמה הנפשית, ואי מתה להפסיק. אגב, מאז שאני זוכרת את עצמי אני ככה, אחיר המחלה (כמו למשל בשרות הלאומי) היו תקופות שזה היה יותר גרוע ווממש באטרף וחוסר שליטה. היום ב"ה זה לא ככה, אבל זה עדיין דפוק. גם אני בשכל לא יכולה הלגיע הביתה וישר ללכת לישון, אני אוכלת ואז נמרחת. אולי יש דרך להרגיל את עצמי לישון מיד?.... אני מרגישה שלא מספיק הסברתי את התופעה לעומק, אז אם יהי לי כח מחר אולי אני ארחיב. בינתיים אני מלאה אתכן ואותי... אני שואלת אתכן מתוך הערכה מלאה וכבד, אז שכל השאר... הם פשוט מפסידים את מה שייש לכן להציע, וזה הרבה. המון אהבה, שיר

אם אינני טועה זה היה ב28 או ב 27\ בידיעות אחרונות במוסף 24... השבוע הזה... מה קורה?... :-)