מולאן, אורלי, בנות, יקירותיי..

מולאן, בנות יקרות שלי. אני בסערת רגשות היסטרית, המחלה כבר אכלה את כולי והשאירה בי רסיסים על גבי רסיסים. אני נהייתי כ"כ מזעזעת עד בחילה עם הסביבה, אני מסננת את העולם, אני גורמת לבנים להתאהב בי במודע ומעיפה את כולם להרגיש סיפוק שאני יכולה בלי אף אחד, אני לפני בליסה, מתכננת אותה בקפידה ומעיפה את עצמי חזרה למרפסת מכינה קפה קר ויושבת על סיגריות, מענה את עצמי ולא מסכימה לעצמי לגעת באוכל אפילו למטרת הקאה והוצאה. כי אני אומרת לעצמי שזה גועל נפש, מסתכלת על העצמות המדהימות בבטן, על הידיים הרזות, על החזה השטוח ועל עצמות הבריח, ולא מרשה לעצמי. לאחרונה קידמו אותי תפקיד בצבא להיות העוזרת הצמודה של תת אלוף, מה שאומר שבעבר הייתי 6 שעות בצבא, וכרגע אני מגיעה באיזור 8 הביתה מהבוקר. אני לא אוכלת שומדבר כל היום , אלא רק שותה קפה, תפוח ירוק, וסיגריות סיגריות וסיגריות. אני בתפקיד כבר שלושה שבועות ועוברת גיהינום, כי תלויים בי, וסומכים עליי, ועל האנגלית שלי, ועל המחויבות שלי, ואני מתעבת את הצבא, ושונאת את ההערכה שאני מקבלת, כי אני לא מעוניינת בה, אני מתגעגעת לחופש, המחלה הזו לא מאפשרת לי להחזיק במערכת המטומטמת הזו, שאני בזה לה עוד מלפני הגיוס שלי, עברתי הטרדה מינית מהמפקד שלי לשעבר ועשיתי הכל על מנת שיבעט אותי מהמקום המדהים שבו הייתי, הייתי מוכנה לוותר על הכל רק לעוף מהצבא, והצבא עדיין מעריך אותי, ומנצל את כישוריי כהוגן, ונוצר המצב שאני לא אוכלת שומדבר, מגיעה הביתה עם כאבי בטן נוראיים ובלתי נסבלים, אין לי אופציה לצייר, לשחות, לגלוש, לנגן, לעשות את כל הדברים שהייתי עושה עד כה, ולאכול, אפילו מעט. כבר לא נשאר בי מקום. הורדתי כבר 2 וחצי קילו בשבועיים האחרונים ואני לא מצליחה לקום בבוקר מהמיטה, אני בחוסר תפקוד בשעות 12 בצהריים, ב-2, ב-4, וב-6. כל שעתיים הגוף שלי מקבל מכת קור מזעזעת ואני פשוט כמה דקות מדברת במהירות מופרזת ואף אחד לא קולט מה בדיוק קורה לי. נהייתי הזוייה, אני חולמת בלילה על תאונות אופנוע שאני כ"כ רוצה לעשות, רק על מנת להשתחרר על רפואי, על בעיות נפשיות לא דיווחתי מעולם, ואני חושבת שהגיע העת. אני בחורה מספיק כשרונית וחכמה כדי לדעת להסתדר באזרחות עם טופס 21 על נפשי. העולם כ"כ שטוח ורדוד, ותמיד השגתי כל מה שרציתי בזכות החזות שלי, דבר שאני לא לא מייחסת לו חשיבות אבל יודעת להשתמש בו על מנת להגיע לאיפה שאני צריכה על מנת לעשות לעצמי חיים קלים איפה שצריך, ואני לא מתביישת להגיד את זה. אני מרגישה פחד לצאת על בעיות של הפרעות אכילה, ונראה לי שזה כמו לירות לעצמי ברגל, ואולי אפילו הקבן לא ירצה לשחרר אותי ורק יתן לי כדורים וייעוץ, מה שאני ממש לא רוצה ולא צריכה כי אין בי שום רצון לשחרר את המחלה שלי, בדיוק כמו שלא רציתי להפסיק לעשן למרות שידעתי עד כמה זה חרא טהור לגוף וכמה התמכרות כרוכה בזה. זהה לאנה לחלוטין. אני בתור חיילת עם הפרעות קשות של אכילה, לא רואה עצמי משרתת עוד חודש נוסף במערכת הטיפשית הזו. נשארו לי 9 וחצי חודשים, ואני כבר חלודה ומרוסקת מבפנים ומרגישה שמיציתי וטעמתי הכול מהצבא. מעבר לכך, אני לא אוכלת מול אנשים ולא מוכנה להתווכח על זה, והמצב של לאכול ב 8 בערב כל יום יכול להביא אותי רק לבית קברות במהירות האור ואני לא מוכנה לזה, לא כרגע. אני רוצה לנהל לעצמי את סדר הארוחות ואת סדר העיסוקים שלי כמו בעבר וכרגע אחרי הקידום הזה זה בלתי אפשרי, ולעבור תפקיד זה בלתי אפשרי גם כן. אם אמשיך בצבא מצבי הנפשי רק יחמיר, אני באמת לא יכולה לעבוד מערכת שאינני מאמינה בה, אני אדם מגובש מדיי על מנת להיות בתוך פורום שאני בזה לו ומרגישה שאני שונה מהם בהכל. זה כבר לא עובד עליי, אני רואה קצינים ומרגישה בחילה נוראית. אני כבר לא יכולה לראות אף אחד יותר, אני לא מצליחה לתקשר עם אף אחד, המון מפקדים מצלצלים אליי כל הזמן ושואלים אותי מה שלומי וכל המערכת הזו היא בועה אחת ענקית עם עודף טסטוסטורון והמון סטיות הנה והנה ואני לא מוכנה להיות בה עוד דקה נוספת. אני לא מאמינה באידיאולוגיה, ויודעת שאם אני אצא אני אקבל את מרבית האושר שלי חזרה. לא הגיוני שאקום בבוקר וארצה לעשות תאונה ואתחנן שהרכבת תתהפך ואני אשרוד את ההתרסקות ואצא מהצבא על רפואי. לא הגיוני המחשבה המזעזעת הזו לאדם עם ראש על הכתפיים. לא בושה לומר שהמערכת הזו לא מתאימה לכל אחד. ואני אחת מהם. בגאווה. מה עושים ? אוהבת. נשיקות לכולם.

יקירה, המצב שלך מאוד מדאיג, את חייבת לעזור לעצמך. כבר ראית לאילו מקומות המחלה לקחה אותך. בנוגע לצבא - לכי עם מה שאת מרגישה. אם לדעתך המערכת הצבאית מזיקה לך - אל תחששי לעזוב. תעשי מה שטוב לך... מה שבאמת יעשה לך טוב... ולא רק בהבט של השירות הצבאי אלא גם בחיים. תעזרי לעצמך, מתוקה.

היום הצבא הוא מערכת הרבה יותר פתוחה בלקבל ולטפל בהפרעות אכילה. הבת שלי למשל החליטה לפתוח את התיק הרפואי שלה ומאז מאוד מתחשבים בה ומתנהגים איתה בעדינות ובהתחשבות כדי שהיא לא תפגע ולא תפול שוב להפרעות האכילה. הצבא היום יש לו צוות שיודע לטפל ומודע לבעיה. האם ניסית פעם לפנות לרופא עם הבעיה שלך ושיפנה אותך לקב"ן. למה להתעלם זה כמו לקבור את הראש בחול ולשקוע בו עמוק עמוק עמוק. את חייבת לפתוח את התיק הרפואי ולבקש מהצבא את העזרה שאת זקוקה לה ומגיע לך בגלל היותך חולה תאמיני לי שכשתעשי זאת תביני שזה לא כזה נורא ושבעצם מעריכים אותך על האומץ לפתוח את התיק לחשוף את הבעיה ומעריכים מאוד חיילות שלמרות הבעיה מנסות לשרוד בכל זאת ולסיים בכבוד את השירות ואף באים לקראתם. אז תנסי בבקשה לפנות לקב"ן תראי שזה יצא לטובתך. אגב היום לא ממהרים לשחרר בצבא בנות חולות באנורקסיה ובבולמיה אלא מעדיפים להתחשב בהן ולעזור להן כמה שאפשר כדי שיוכלו לסיים את השירות בכבוד אז שווה לך להפתח ולא להשאיר את זה בפנים ולשקוע עמוק עמוק בבוץ שמי יודע אם תמשיכי ככה במתכונת הנוכחית איך זה יסתיים. מתוקה שלי לא משנה בצבא או לא את חייבת חייבת חייבת לבקש ולקבל עזרה מקצועית ומהר כי נראה לי שאת על סף התמוטטות וחבל כי נראה לי לפי מה שאת מספרת שאת בחורה מדהימה בטירוף וכישרונית סופר סופר מלאה ביכולות ובאיכויות שחבל לבזבז אותן על המחלה האיומה הזו.