ויטיליגו

קראתי בסקרנות את הכתבה של רמי מור הנטורופט, מסכימה עם הרבה ממה שנאמר שם. אני עצמי סובלת מויטיליגו מאז היותי בת 8 שנים. לאחר חיפוש הסיבה למחלה, הגענו למסקנה שזה בעקבות התרגשות יתר וחרדה. פחד, בהלה. לאורך השנים טופלתי בכל מיני תרופות ניסיוניות כמו: כדורים, משחות,שיזוף במכון "פובה"... כל הטיפולים האלה היו טיפולי שווא, לא עזרו במאומה. כפות רגלי הן אלה שהלבינו ברובן בצורה סימרית לחלוטין. כמו-כן גם שני צידי הצוואר, עפעף עליון של העין, כפות הידיים, בירכיים ומותן. כמו שאמרתי בצורה שווה לחלוטין-סימטרית. עם השנים גיליתי ששיזוף מבוקר עם מקדמי הגנה גבוהים עוזרים להעלים את הכתמים . תחילה הכתם הופך להיות ורדרד-אדמדם כזה ובהמשך מתמלא נקודות חומות בצבע העור הטבעי שלי. וכך לאורך השנים נעלמו חלקים גדולים של הויטיליגו מגופי. הצוואר נרפא לחלוטין, הברכיים נרפאו לחלוטין. האזורים האחרים לא השתנו ונשארו כמו שהם. היום אני בת 49 ואמא ל-4 בוגרים. בגלל חדרת לידה....נוספו לי כתמים בכפות הידיים. בכלל לאורך השנים כל השפעה רגשית - חרדתית היתה מלווה בשינוי הויטיליגו, מה שהוכיח לי בוודאות שיש קשר בין הרגש-הנפש, למחלה. אלא, מה לעשות ואין לי שליטה על זה.... חיצונית אני רגועה יחסית ולוקחת דברים בפורפורציה, אבל כניראה שמבפנים זה עובד אחרת... ולי אין היכולת לחוש או לשלוט בזה. עד לצבא די סבלתי מבחינה רגשית אסטטית עם הויטיליגו. כילדה יפה, מחוזרת, הדבר הפריע לי מאוד. היו כל מיני נסיונות להסתיר את הכתמים במיק-אפ ופודרות..... למרות אהבת כולם אלי, ומשפחתי בפרט, עדיין הדבר מפריע לי כאישה. למרות שבטחוני עלה לאין ערוך עם הזמן, בתוך תוכי, הייתי "מתה" להיות בעלת צבע עור אחיד. כמובן שלא פעם עצרו אותי אנשים ברחוב לשאול בענין הויטיליגו. תמיד האזנתי, שיתפתי, ניסיתי לתרום מניסיוני ולעודד... אבל למען האמת אני עצמי לא מפסיקה לנסות למצוא פתרון לדבר.מצבי היום מבחינת הכתמים לא כזה נורא, אבל השינוי הגדול שחל בעיקר בכפות הידיים נוראי בעיני (לא בעיני מי שמכיר אותי), אבל זה אך טבעי שאני ארגיש אחרת! למרות גילי, איני ניראת כה מבוגרת, מחמיאים לי מאוד, אני משתדלת מאז ומתמיד לישמור על מראה אסטתי נעים,אבל להגיד שאני שלמה עם זה......לעולם לא!!! הלוואי ויקרה הנס ותימצא תרופה כלשהי למחלה הרגשית-נפשית הזו. כל הזמן אני צמאה למידע חדש בנושא, אך אין לצערי. בגדול, המחלה אינה מדבקת, אינה כואבת ולכאורה לא אמורה להפריע לחיים תקינים ומאושרים. אך בתוכי הייתי רוצה שיהיה אחרת. אני עדיין תקווה.... חבל מאוד שקופות החולים לא עושות די ליידע חולים בטיפולים הניתנים לחולים כמונו, יתר על-כן לא מכירים בנו כחולים! מקווה שעזרתי ולו במעט לחולים אחרים ומי ייתן ויקרה נס שיעזור לנו-לכולנו!!! שלכם נאמנה זהבה.

זהבה, אני חייבת לציין, כי ריגשת אותי מאוד ותודה רבה על השיתוף האישי.. ויטליגו היא מחלה אוטואימונית ובמחלה מסוג זה קשה מאוד להגיע לריפוי, אך ניתן להגיע לרמיסיה ולשלב של רגיעה כפי שציינת. הטיפול הנטורופתי מטפל במחלה זו כפי שמתייחסים למחלה אוטואימונית עם דגש על תזונה מתאימה למערכת החיסון, תוספי מזון ובעיקר פורמולת צמחי מרפא. בהחלט קיימת תשומת לב רבה ויש לשים דגש על הפאן הרגשי בדיוק כפי שציינת: "חיצונית אני רגועה יחסית ולוקחת דברים בפורפורציה, אבל כניראה שמבפנים זה עובד אחרת... ולי אין היכולת לחוש או לשלוט בזה." - בפאן הרגשי זה בדיוק מה שקורה במחלות אוטואימוניות, קיים קושי להתמודד עם מצבים רגשיים קשים כגון חרדה , כעס, תוקפנות ולתת להם ביטוי כלשהו, ואז התוקפנות מופנית כלפי פנימה כלפי הגוף וכלפי מערכת החיסון שתוקפת את עצמה. ובהחלט נדרשת כאן עבודה רגשית, עבדות מודעות רבה עם אנשי מקצוע הנוגעים בדבר. אני מאחלת לך רק בריאות ושתגיעי למנוחה ולשקט שלך. ואני מאמינה שהרבה מהמידע טמון בך..