טרגדיה ומחשבות

תודה על התשובות, אינני בטוחה שהבנתי אותן. אך אני לא יכולה להוריד את "רמת הטרגדיה" כי המצב הוא בעיני נוראי, וזה ממש לא משנה אם יש אשמים או לא, התוצאה היא התוצאה הכי קשה שיכולה להיות. הציפייה והלידה השמחה והמאושרת הפכו ברגע לטרגדיה. אך, כאמור הזמן הוא המרפא הכי טוב. ברגע שאחותי והתינוקת ישתחררו מבית החולים (זה לא יקרה לפני יום חמישי עקב אנטיביוטיקה שהתינוקת מקבלת), והחיים יחזרו "למסלולם", אני מניחה שכבר פחות ניהיה אבלים.ונתממקד בתינוקת. אם כי אני בטוחה שתמיד יהיה לנו כאב, זה לא יעבור אף פעם. השאלה שלי, מתי זה כבר לא "תקין" (ההאבלות) וללכת לרופא לבקש כדור? אני מזכירה שמהכרות שלי עם עצמי מצב נפשי רעוע משפיע על הבריאות, ואני לא רוצה שמצבי יחמיר (שגם ככה היתה החמרה לפני) תודה על הכל,התמיכה שלך מאוד עוזרת!

את כן יכולה להוריד עוצמת טרגדיה. המציאות היא רק בראש שלנו. אם רק תאמיני ותתרגלי- זה אפשרי. אני יודע שאני נופל עלייך עם חומר למתקדמים, אבל חשוב לי לומר לך שזה כן אפשרי. למשל- את מדמיינת לך מד חום שיש בו סימון מאפס עד 100, ותדמייני שעכשיו החום על 100, ותתחילי למצוא נסיבות מקלות שמורידות קצת את החום. למשל- התינוק כבר לא סובל עכשיו- יורדות 3 מעלות, לאחותי יהיה יותר קל לטפל בילדה- יורדות 5 מעלות, לאחותי יש ילדה אחת ולא נשארה בלי כלום- יורדות 7 מעלות, וכן הלאה וכן הלאה. בדרך כלל אפשר להוריד כך 30 מעלות, והתהליך כולו מרגיע. נסי ותראי. דר' רות מלקינסון עובדת עם מודל זה למשל בשינויי תפישתמציאות, בדרך כלל מציאות קשה. למשל את כותבת ש"התוצאה היא הכי קשה שיכולה להיות"- וברור שאין חיה כזו. אובדן של חמישה ילדים בתאונת דרכים היא פחות חמורה? אכן החיים יחזרו למסלולם, אבל מסלול שונה. לעולם לא תשכחו את הילד שהיה. אני יודע שגם אחרי 50 שנה זה נשאר חלק ממורשת המשפחה, והחיים כולם מוסטים לדרך אחרת- לאו דווקא פחות טובה, אבל אחרת. את יכולה כבר עכשיו ללכת לרופא לבקש כדור, אבל לדעתי בתקופה הזו זה בעיקר כדורים שעוזרים לישון ולא נוגדי דכאון. אם תחליטי שהעצב לא יחליש את גופך- הוא לא יחליש. אם תחליטי שזו הזדמנות טובה ליפול, ונמאס לך כבר להיות חזקה- תיפלי. איני צוחק. אני מתכוון לכל מילה. זה בשליטה שלך. זיכרי שנוגדי דכאון מתחילים לפעול תוך שבוע עד חודש וחצי, לא מהיום להיום.

אולי אני פשוט לא חזקה מספיק על מנת לעשות זאת. אך אני לא חושבת שאפשר לשלוט על רגש, הלוואי והיה אפשר. לעיתים הראש אומר X, אבל ללב יש דעה משלו... חוץ מי זה שאני חושבת שגם מותר להיות אבלים, הרי אתה לא יכול להעביר את מה שקרה עלי ידי התעלמות ממנו, או לומר בעצם זה לא כל כך נורא- זו דעתי. יחד עם זאת, אני מבינה שצריך גם להתעשת עבור הילדה. אגב, אינני רואה בכך שלאחותי יהיה "קל" יותר עם ילדה אחת לעומת שניים זה יתרון. אני מסכימה שיש עוד דברים נוראיים וקשים בעולם, ואנו לא היחידים שמתמודדים עם טרגדיות. אבל לדעתי, אובדן של מישהו בטרם עת (בעיקר ילדים) הוא התוצאה הכי קשה. כמובן שכולנו, שמחים על התינוקת ועל כך שהיא לא חוזרת "בידיים ריקות" מבית החולים- התינוקת היא האור בכל הסיפור! בכל אופן תודה על הכל, אחכה שבוע- ואם עד אז לא אראה שיפור אלך לרופא