פורום פסיכולוגיה קלינית

מה שקשה זה ההתמודדות עם יחסי עם אחי ואחותי שרואים רק את עצמם ולא סופרים אותי ממטר. שמבזים ולא מכבדים. שהשבעה הזו היא "חגיגה" כלומר הפכה למסיבה כי כל הזמן יש הומור שחור ואין אפילו דקה להתאבל. כי גם אם מנסים לדבר ברצינות ישר עוד בדיחה...דרך התמודדות תגיד- המשפחה שלי הגזימה!!! הדת לא מעניינת ברמה של לצחוק עליי ועוד

מה הכוונה דיפלומטי אנשים שמתנהגים בדיפלומטיות??

אני בודדה. המון המון אנשים סביבי ואני בודדה. זמן רב שלא הרגשתי בודדה. בודדה גם מאם..... ואבא מבוגר :( חמוד שכזה. אופטימי אומר לי יש בשביל מה לחיות! חיינו טוב עכשיו יש עוד ילדים, נכדים! איזה גבר!!! יאללה שלו. ואני מבחוץ הכי הכי מצחיקה/מפטפטת עם כולם ומבפנים בודדה והלב נקרע כמו החולצה עם הקרע...

אז זהו. שממש לא אוהבים אותי לצערי!!! אם היו אוהבים לא היו מכאיבים ויורדים עליי כל הזמן. אני מתעצבנת עליהם ובוכה בלופ..הילדה הכי הכי קטנה

הי אודי, באינטואיציה אני אולי יודעת שהמטפל לא יכול לעזור לי אבל אני מתעקשת להשאר. אני מרגישה שאני צריכה ללכת על ביצים ולא יכולה לומר כל דבר שעשוי לעורר את זעמו או מבלי שאתכוון כלל עלול הוא עלול להפגע. מצידי די מאסתי בשאלות מה את חושבת שצריך לעשות או איך חושבת שאפשר לטפל כי אני כל כך צריכה מישהו שיודע, שיוביל שיהיה רועה מפני שאין לי מושג איך מטפלים בבעיה הכל כך מורכבת הזו. מצד שני יש כאן קשר טוב של כמעט עשור ולא רק שלי אלא גם של זהויות אחרות שמוצאות שם מקום בטוח. זה לא יקרה במקום אחר מפני שאני מאוד בשליטה ומחזיקה כדי שאוכל לקיים חיים בתפקוד מלא. אבל זו רק כותרת. בחוץ חיים בתפקוד מלא ובפנים תהום וריק גדול הכל חסר משמעות והכל נעשה בכח ובלי טיפה של הנאה או חיות. חיה מתה. כאבי הגוף לא מרפים כאילו הגוף צורח. והמלחמה הזו התקופה הזו מוסיפה עוד נדבכים של דכאון שהולך ומעמיק. אני לא יודעת מה עוד עלי לעשות איזו עזרה לבקש למי לפנות איך להציל את הטיפול ואת עצמי איך להתנהל כך איך למצוא הקלה או תקווה או משהו... איך לעשות סדר בתוך כל זה. תודה שירה

שירה אהובה, רק אומר שמבינה מאד מה את אומרת. בינתיים - איתך, סוריקטה

שירה יקרה למרות שכתבת לאודי רוצה גם להגיב אני מזדהה ומבינה ומרגיש דומה אבל לא יכול לנתק את הקשר של שנים איתך

הי שירה היקרה, רשמתי לך אתמול תגובה, וכנראה לא נקלטה. רשמתי, כמדומני, שמבינה אותך מאד. אולי אנחנו מחפשות להרגיש-לא-להרגיש ראויות, להיות משהו, מחובקות. סוריקטה

אמא. איזו מילה. אודי- השתמשתי במשפט שכתבת לי של ויניקוט בהספד. תודה שהזכרת לי...הייתי נציגת האחים. כתבתי למטפלת והיא מתוקה ממש...כתבה שאיתי. וכו.. מה עושים אודי שלא ישנים? קשה לי להרדם. וקמה מוקדם...הראש כואב לי. עצה פרקטית לימים של השבעה? וצריך עכשיו לחשוב מה עושים עם אבא..אדם צלול ופעיל עדיין אבל מתקשה ללכת בן 90..אמא הייתה צעירה ממנו ב12 שנה. 60 שנים יחד... המטפלת של אימי תפסה את החדר,שלי אז אני ישנה במקום אחר...ובכלל הרגשה מוזרה לישון בבית הוריי..

מיכלי שולחת תנחומים וחיבוק עצוב ממש שלא תדעי עוד צער שלך שירה

מיכלי היקרה, איתך בכאבך. זה אך טבעי בעתות שכאלה שיהיו שיבושים בשינה, בתיאבון, מיחושים שונים, דאגות, טרדות, בלבול ועוד. מצד שני, כנראה שחשוב להרגיש. ואולי אפילו הייתי מתעדת מדברת רגשות וזיכרונות כל עוד טרי. 60 שנה ביחד של ההורים הוא משפט מאד חשוב בעיניי. מוזמנת לשתף עוד, אם תרצי. ושמרי על עצמך. סוריקטה

תודה יקרה!!!!

מיכלי יקרה שלא תדעי עוד צער איתך ינשוף

הי מיכל, רשמתי לך אתמול תגובה וכנראה לא נקלטה במערכת. אנסה להיזכר - כתבתי שזה אך טבעי במצבים כאלו שיהיו שיבושים בשינה, בתיאבון, במכאובי הגוף, בלבול ועוד. נדמה לי שגם דיברתי על זיכרונות ורגשות ולדבר עליהם או לרשום אותם כל עוד טרי. כבר חלף זמן, וראיתי שעדכנת. מוזמנת לספר עוד. איתך, סוריקטה

אני לא עונה כי אני לא יפיק מיזה תועלת לשאלות שלי אני צודקת או טועה? והשידןך שלי מדבר איתי אבל אמא שלו אומרת שהוא לא מאוזן וצריך זמן ואני לא יודעת אם זה בגללי אולי ההתנהגות שלי לא לטעמה של אימו

אני הלכתי לראיון עבודה ולא קיבלו אותי המראיינת אמרה שאני ביישנית וזה לא נעים זה אומר שגם לא ירצו להתחתן איתי?

עצוב. קשה. וזהו. מחכים.. איזה דבר זה לחכות למוות הא? לך תדע כמה זמן..שעות? יום? יומיים??? מקווה שתעבור בלי כאב ובקלות..זהו.

וואו אודי.... תודה. 🥰

פשוט איתך, סופיוּת. ממש צובט בלב. סוריקטה

למה בנות לא מתקשרות אליי אבא שלי אומר חי תיתקשרי לחברות שלך אבל למה הן לא מתחילות זה אומר שהן כנראה לא רוצות לדבר...ועוד שאלה למה אני מעלה בקבוצה של העמותה שלי סירטון של אח שלי שמנגן ואף אחת לא הגיבה הן ראו את ההודעה

הי אנשים, מנסה, מנסה למצוא מילים ומשערת שתהיינה מבולבלות כפי שאיני יכולה להתמקד או לתאר לאחרונה. מניחה שהבלבול שאצלי מעצבן אנשים, כי איני מצליחה לכוון. סיפרתי כאן על כאבים גופניים. אני לא ממציאה ועד שמעזה לומר בכלל שכואב, ויש בי חלק שכאמור גם אינו נותן לכאב תוקף וזה המסר שכנראה עובר החוצה. לאורך השנה האחרונה ויותר, ניסיתי כל מני טיפולים אלטרנטיביים וגם הנחיות ממקורות שונים וגם תרופות ולא הצלחתי להיעזר בכלל. אדרבא. עבדנו בטיפול על פנייה למומחה רפואי ומבחינת הרופא - הכל בראש. והאמירה הזאת סגרה אותי יותר וגרמה לי לרצות לצפצף עוד יותר. עולם פנימי עולם פנימי עולם פנימי. אז לשם מה ישנן אינטראקציות עם החוץ? לשם מה ישנם טיפולים מסוגים שונים אם העולם הפנימי לא סופג ועמיד בפניהם? אני באמת לא רוצה שיגעו בי יותר ולהיעלם. :-( סוריקטה

אעדכן שאני מנסה טיפול תרופתי שאמור להפחית כאבי שרירי שלד. ייקח זמן שאדע אם מצליח לסייע במידה מסוימת. רופא הנפש שלי אומר שייתכנו כאבי גוף קיצוניים ממש שמקורם נפשי (והרי אני כבר יודעת). יש לי משאלה לנוח מהכאב, שוב, חלקי במידה שמתאפשר. וגם לעזאזל שאצליח להרגיש מוטיבציה למשהו. לא קל פה באופן כללי. וויש מי לאק, סוריקטה

רציתי לשאול אותך אני עוד מעט מתחתנת אבל לא יודעים מתי כי אני מיתמודדת ומתחתנת עם מיתמודד והוא יישן כל היום כי הורידו לו תרופות בבת אחת ועכשיו הוא חזר למינון הרגיל אבל לוקח לו זמן ואמא שלו אומרת שהוא כל היום יושן ולא מסוגל להתחתן אבא שלו גם ניפטר כי הוא הלך לכבוש פצועים בעזה יהודים. לפני כמה חודשים ורציתי לשאול אם אני יכולה לעשות איתו שיחת וידאו השאלה היא אני מפקפקת לעשות איתו כי שאלתי אותו אם הוא רוצה הוא אמר לא צריך מה זה אומר לא צריך?ואז פתחתי את הוידאו והראתי לו את החדר ואז הוא גם פתח והראה את עצמו ואני הראתי רק את העין שלי כי התביישתי שלא יראה אותי ולא יאהב אותי דרך הוידאו מה הוא יחשוב

שלום, בעלי אמר משהו שפגע בי. אמר משהו בעקיפין שנתפס בעיני שאני לא חלק מהמשפחה שלו. שיש אותי ואותו, ומנגד יש אותו ואת ההורים והאחים שלו. כשהסברתי לו, טען שזו לא הייתה כוונתו. כששאלתי מה הייתה הכוונה, הוא לא ידע להסביר. אמר שסתם אמר, שאין משמעות. בעיני יש משמעות ודברים לא נאמרים סתם, מילא הייתה לו פרשנות אחרת למה שאמר, אבל לא. עבר כבר חודש וזה עדיין יושב לי בראש. אני מרגישה שאני מתחילה להתרחק ממנו ושאין דרך חזרה. נעלבתי מאוד. מבחינתי כולנו משפחה אחת, ולשמוע את זה גרם לי להרגיש מופרדת. התקשורת שלנו טובה, דיברתי איתו על זה, הוא פשוט לא לוקח אחריות על מה שאמר. וגם אם ייקח אחריות, קיימת בי כבר צלקת. מה אפשר לעשות?

מחשבות בוקר יום רביעי - לו העולם ובפרט עולם האינטרנט היה איכשהו דומה למקום הצנוע שפה. בקצב שלו, תמיד עם אישור מנהל. אה, אולי היה פחות מעניין, איטי מידי, אין ממש אקשן. וגם - הממממ, לא רץ פה אוקיינוס של כסף. התרגלנו, וסף הגירוי והריגוש עולה ועולה. ורק כך אנחנו לכאורה מרגישים חיים. תקועה בימים אלו ואומרת לעצמי שוב ושוב שהעולם גדול עליי וגם שצריך לעשות סדר. מעין משפטים שיוצאים מהעומק ללא פילטרים ואין לי מענה. כן עושה דברים, בקצבים האיטיים שלי, עם זאת בעולם הפנימי בימים אלו מרימים ראש חלקים עוצרים מפעם. אנרגיות ודחפים מוגבלים מידי. ובהקשר לתחילת ההודעה - היכן כן אמצא מרחב משחרר. ולא הרסני. יצא מעורבב. דרישת שלום לכולם. סוריקטה

אני כחצי שנה בטיפול דינמי ראיתי המון שיפור במהלך הטיפול אבל לאחרונה נוצר לי כעס על המטפלת שלי אני מרגישה ממנה התנשאות אם עולה נושא לדיון במהלך השיחה היא ישר תמיד יודעת מה הכי נכון ותגבה במחקרים וכו אותי אישית זה מתיש ברמה שאוותר על דעתי כי אין לי כח להתווכח איתה כי היא יותר חכמה ויודעת ממני וזה גורם לי להרגיש ה״טיפשה״ ולא יודעת חשוב לי לציין שאני לא נתקלת בהרגשה הזאת בעוד סיטואציות בחיים אני יודעת שהכי נכון יהייה לפתוח את זה מולה אבל די ברור לי שזה ישר יושלך עלי מה כביכול ״בעייתי״ אצלי שגרם לי להרגיש ככה מעין לופ כזה שבו תמיד הבעייה תהייה אצלי יש מצב שזה באמת נכון והבעיה אצלי כי בכ״א אני המטופלת והיא המטפלת יודעת יותר אבל זה גורם לי ממש ריחוק עד לרצון להפסקת הטיפול מה אפשר לעשות? אשמח לעצה

עוד יום ככה הם מתחילים בתחושה קשה של החמצה ויאוש תהומי מלחמה בחוץ ומלחמה בפנים לא יאמן חוסר אונים חוסר יכולת לנוע ולעשות דברים הכל כואב גם האצבעות המקלידות יום שני

שלום, רציתי לדעת עם מותר לפסיכולוגיה שלי להסתיר מימני את ההבחנה שלי?

שלום רב, אני נוטלת כבר שנה ויאפקס 150 מ"ג כדור ביום בגלל התקפי חרדה, עד כה מרגישה שמאוד עוזר ולא היו תופעות לוואי. לפני כ-3 חודשים ממש עם תחילת המלחמה, התחילה לי עצירות וקושי רב ביציאות, משהו שלא קרה לי לפני וגם לא שיניתי הרגלי אכילה או ספורט שעלולים לגרום לכך. האם יכול להיות שזו תופעת לוואי מהויאפקס? למרות שעבר כ"כ הרבה זמן מאז שהתחלתי לקחת אותו?

אני מתביישת לשים תמונה בפרופיל שלי בוצאפ כי כל מי שיראה אותי מכיר אותי ויחשוב שאני לא חברותית או מופנמת דרך התמונה ואולי גם בגלל התמונה לא ירצו לדבר איתי..? אני מפחדת בתוך תוכי אני כן רוצה לפרסם גם באתר הכרויות אבל מיתחבטת עם עצמי כי לא ירצו לדבר איתי קרה כבר פעם שמישהו ראה תמונה שלי והפסיק לדבר איתי באתר הכרויות

שלדעתי זה וואו שאת כן מחוברת לווצאפ וכן נרשמת לאתר היכרויות. בכלל לא מובן מאליו. סוריקטה

היי, אני בחורה חרדיה, לאחרונה פנה אליי בחור במייל ומעוניין להכיר וכו'. אני מצד אחד יודעת שחייבת לנתק איתו קשר כי הוא בטח מחפש דברים מסוימים אבל למרות כל מה שאני יודעת בשכל אני מוצאת את עצמי עונה לו ומתכתבת איתו. חוץ מהידיעה שהוא בעצם אולי אדם שלילי אני חשה יסורי מצפון כי קשר עם בן לפני החתונה הוא איסור חמור. אני מתחבטת בתוכי ועוד שנייה משתגעת. אשמח לעיצה ותושייה מה אני יכולה לעשות. תודה רבה

הי, רוצה לשאול את מנהל הפורום ואת המשתתפות(/ים?) אני מחפשת פסיכולוגית קלינית לטיפול. אם אני משערת נכון, ולפי הידע שבשרשותי, להערכתי הבעיה נובעת מיחסי הורות ראשוניים לא מספיק ממלאים או מותאמים. (קביעות האובייקט, דימוי עצמי, זהות עצמית וכו'). רוצה להתייעץ, א. האם ניתן לטפל בזאת בצורה מיטבית בלי להיכנס ליחסי תלות/הזדקקות עמוקים? (לדוגמא: ללמוד ללכת ליד ה'בור' ולא להיכנס אליו) ודבר שני, כיצד אני אדע/תדעו האם המטפלת מתאימה לי? מודה מאוד לכל מענה! מעריכה את זה...

קיבלתי מענה.

תקצר היריעה מלספר כאן את כל תולדותיי וגם לא ארצה לפרט בפורום פומבי כזה , אני רוצה לפרט בקצרה כדי שהד"ר יוכל להמליץ לי מה לעשות: אני גיי בן 40, אני מיואש מיואש מהחיים, עברתי התעללות נפשית והתעמרות מספר פעמים בחיים שלי מצד מעסיקים/אנשים בעבר, אני סובל מהמקצוע שבחרתי , אני בחובות עתק וגר אצל המשפחה, אין לי ילדים או זוגיות וגם לא הייתה מעולם ( ביליתי את חיי במסיבות וכו'), אני בדכאון בין היתר על כל הרקע הזה- ניסיתי לאורך השנים שלי טיפולים אצל פסיכולוגים/עו"ס קלינים לתקופות מסוימות. הטיפולים לא צלחו או שהחזיקו לתקופה קצרה. ניסיתי לאחרונה גם תרופה פסיכיאטר - התרופה לא עבדה לא שיפרה במאומה את מצבי והפסקתי אותה. אני בודד מאד,אני כל הזמן חולם על מפגשים עם אנשים עם חברים מהעבר. זה פשוט נורא לאן שהחיים שלי התגלגלו. אני מתעורר כל יום ובוכה על מר גורלי. אין לי כרגע 500 שח להוציא על טיפול בודד של פסיכולוג והאמת גם אם היה לי לא בטוח שזה היה עוזר לי אני כבר לא יודע למי לפנות. אני לא בטח לאיש מקצוע ברמה נמוכה שהוא "פסיכותרפיסט" ללא ניסיון רציני ו/או השכלה רצינית כי מניסיוני כל האחרים לא עוזרים. חשבתי לעבור לחו"ל אבל אי אפשר לעבור כשיש פה הלוואות וגם אין לי מקצוע שם- זה לעבור כדי להיות פועל שחור , אי אפשר לעשות כלום. אני באין מוצא. זה מוציא אותי מדעתי, כל דבר זה הוצאות כספים אדירות וכשאין לי הכנסה אי אפשר לעשות כלום- לא לקבל הכוונה מקצועית לצורך הסבה - לא שלא ביררתי, ביררתי המון ולא הגעתי לשום מסקנה, לא לקבל טיפול, כלום כלום כלום. ובבקשה לא להפנות אותי לטיפול בחינם דרך הקופה כי כידוע אין תורים וגם הרמה של המטפלים שם נמוכה.

אני ניכנסת לחנות נעליים ולא יודעת מה לבחור הכי יפה גם בגדים תכשיטים כל הנושא הזה גם כל דבר שצריך לבחור בו אני לא מודעת מה לבחור

כי שכשאנחנו בוחרים בדבר אחד, לעתים אנחנו צריכים לוותר על דבר אחר. במיוחד אם שני הדברים סותרים, או, למשל אם ישנה מגבלה. במשאבים או זמן, למשל. אחרי הבחירה עלולה לצוץ חרטה, למשל, או שאלות כמו מה היה אילו. בנעליים תכשיטים ובגדים אפשר להחליף וגם זה בתנאים ועד גבול מסוים. בדימיון ניתן להחזיק את כל האפשרויות גם יחד כל הזמן. במציאות - שהיא לרוב קובעת - בדרך כלל לא. שיטת האלימינציה (להוריד בהדרגה את מה שאת מוותרת עליו, או לא רלוונטי ולהשאיר פחות אפשרויות) יכולה לסייע במקרים מסוימים. נניח - אם אין משהו במידה שלך, או אם משהו נורא יקר מעבר לתקציב. אני די עונה לעצמי ורושמת גם לכולם, גם אם אינך מתייחסת לדבריי. האם את רוצה או צריכה נעליים בגדים או תכשיטים? האם את בכלל הולכת לחנויות האלה מבחירה שלך, או כי מצפים ממך? אני, למשל, מרגישה שיש לי מספיק, או שפחות מעניין אותי, ואני בכלל לא מחפשת להשיג משהו מאלה. וגם כשיש צורך לחדש כי מתבלה (נעליים בעיקר) יש סוג אחד שאני מקובעת חוזרת עליו כל השנים. אבל אני אדם אחר ובגיל אחר, משערת. ואיך את מתייחסת ליד שנייה? האם כשאת בדרך, קורה שאינך יודעת להחליט אם לפנות לכיוון אחד או אחר, לחזור לאחור או להמשיך ישר, לצעוד או לנסוע, או בכלל לאן להגיע? כלומר, אין תכנית או יעד? הנה החלטתי להקליד הודעה כאן לפורום ולשלוח. וגם את. ללמוד להיות מי שאת, בנפרד מאחרים, הוא נושא מורכב לטיפול ארוך, לדעתי. מקווה שאת נעזרת בטיפול נפשי. יפה, בעיניי, שיש לך משאלה לזהות את עצמך. ככל שאני מבינה. לבחור בעצמנו אומר גם לקחת על כך אחריות. עולה בי מחשבה שיכול להיות שכן יש לך משאלה מקבילה שיבחרו בשבילך או ינחו אותך וייתכן שאת זקוקה לתמיכה. סוריקטה

הי בתחושה הכוחות הולכים ואוזלים הריק משתלט חוסר היכולת להבין את הכאן והעכשיו ותחושת האין אונים המתמשכת. הבקרים והבכי על מה שקורה על האסון ונראה שגם על עצמי בתוך עצמי בתוך האסונות שלי. מרגיש כמו רחוב ללא מוצא ובתוך התחושות האלה הבדידות כל כך גדולה. כאילו איש לא יבין וממילא אני לא מצליחה למצוא את המילים ממש. אולי אתם מבינים ממש בלי כל המילים בלי שאסביר אתם יודעים למה אני מתכוונת. קשה לי כל כך. ואני לא מצליחה להסביר אפילו לעצמי. שלכם שירה

הי שירה, אובדות לנו המילים, אנחנו אבודים ומבולבלים בעצמנו, המדינה מוצפת בדחפי מוות שהולכים ומתעצמים. חושבת שניתן לסכם את הכל בשלוש נקודות. שהן אין מילים ואוקיינוס של בליל מילים ומחשבות וכאוס בה בעת. או צעקה צרחה מאד מאד ענקית. שקבורה בפנים מתחת לשכבות של הריסות (אגב, האסון המזעזע המתמשך). איתך, סוריקטה

היי אודי אני הולכת לשיעור מסוים בתורה עם רבנית ותמיד יוצא שרק בעלת הבית שאצלה הוא נערך נמצאת ואני והרבנית אז תמיד שהרבנית מעבירה את השיעור היא בקושי מסתכלת עליי וכל השיעור מיתבסס על בעלת הבית שהיא חמש שנים מעליי משהו כזה בגיל. אני ממש נעלבת הרבנית בקושי מתייחסת אליי וכל הדוגמאות שהיא מביאה מיתבססות על הבחורה השנייה אני חושבת שאני לא בקטע

את יכולה אולי לומר לה מה את מרגישה או לשאול, או להתחיל ביזמה של התייחסות אליה והבעת המשאלה, או איכשהו להשתתף באופן אקטיבי. יהיה לך אומץ? סוריקטה

את הידיעה הזו שמעתי רק אחרי הצהרים יום שלם הייתי בקופת חולים אמש הייתי בביקור רופא מצבי הבריאותי ממש מדרדר ומה כבר יכול רופא לתת חוץ מאנטיביוטיקה ? הדלקות שלי עלו ברמות גבוהות ואני אפילו מתביישת לכתוב מה הן נמאס לי מהכל רוצה רק למצוא פינה ששם כבר לא כואב לייייי מחר בערב ערב טו בשבט הילדים מגיעים לא יודעת אייך אעמוד על הרגלים להכין את הסעודה והפסיכיאטר שלי חלה בקורטנה אין גם עם מי לדבר טו בשבט שמח לכולם חטולית

הי חטולית, כאבים מבאסים בתחומים רבים. אבל היי, הזכרת את ט"ו בשבט, ועל אף שממש קשה - זהו מועד שבימים אחרים הייתי אומרת עליו שהוא ממש חמוד. יש בו גם ניצנים של התחלות חדשות ומוקדמות בטבע. בריאות ככל הניתן, סוריקטה

... סוריקטה

אני לומדת הרבה למבחנים עושה המון שעורי בית ומלא פעמיים אני נכשלת מה אני יכולה לעשות לא ללמד בכלל ? אני רוצה להגיע למקצוע תכנות איך אני יעשה את זה אם כאלה ציונים

אם העלית הודעות ורק לא 'סגרת' את השבוע כנראה עומס בבית חולים גליל מערבי..??? אולי משהו אחר ??? המשפחה שלך בסדר, נכון אודי ??? אולי פשוט ככל בני האדם פה, בתקופה זו, האצבעות שלך לא הצליחו להקיש על המקלדת ??? האצבעות נרדמו על השולחן בדכדוך.. ??? אתה יודע אודי ? עוד מעט נראה כבר את השקדיות.. אולי כבר יש ורק אני עדיין לא מצאתי אותן השנה? ורקפות וכרכומים עדיין יש קצת.. אודי.. בבקשה, תרים עיניים ותראה את השמיים הכחולים, תריח את הפרחים, תשמע את הציפורים שלוחשות לך :,יהיה טוב יהיה טוב כן, לפעמים אני.. אודי, אני יודעת , אתה בטוח בסדר !!!!! דואגת טיפונת.. קצת יותר מטיפונת.. במבי

אודי... אתה בסדר? הגליל המערבי בכותרות.. וואוו.. קשה לדאוג.. במבי

הי כולם, כל אחד מאיתנו מודאג. דאגותיי קשורות לרגרסיה הגדולה החלה (גם בי) בתקופה זו. מתביישת שכך התדרדרתי, מתביישת שמה שהצלחתי איכשהו לתחזק בשנים האחרונות התקלקל (ואולי בר תיקון מסוים עדיין, בהתחשב בגיל, אך החשש שהבעתי למעלה חזק). החרדה העיקרית שלי היא מהמחבל שבפנים. פחות ממשהו חיצוני בין אם הוא חביב ברובו ובין אם הרוע שלו מובהק, אלא קרוב או חבר. החרדה היא מבגידה. מנישול מבית. ולהרגשתי יש מזה פה במרחב שלנו. המדינה. פוחדת מתקשורת עם אנשים. פעם לא תקשרתי. היום אני עדיין כן, עם המוכרים, למרות החרדות הנוראיות, ורק כאלה שאני יודעת שהם נחמדים אליי ולא פוגעים בי, ועם זאת אפופת חרדות. כעת נשמע בי קולה של מכרת ילדות שזעפה וניתקה קשר וחסמה כי השמעתי את קולי המתנגד לרוח המובילה במדינה. חשבתי לי שחוסמים מי שמטריד. והרי לא הייתי בכלל מנסה להציק למי שמבקש להתרחק. אין לי שגרה וזה רע. הפעילות הגופנית שכל כך חשובה לי התמעטה בגלל הכאבים וזה נורא. ממשיכים להציע לי ולהשתמש בי לעבודה ואני ממשיכה לדחות. נורא. ממשיכים לפנות אליי גם בקטע טוב של איך להתארגן כלכלית ורפואית ואני מסננת. נורא. מודאגת והמטפל יודע. מודאגת שלא מספיק שומרת על עצמי. כן ולא. אצא לשמש. אנסה למצוא משימה של אסקפיזם. בחוץ. ואולי זה גל וזה יעבור. צונמי עכור שכמותו. סוריקטה

הי אודי, מנגנון יצירת ויטמין די כתוצאה לחשיפה בשמש כבר עובד פחות טוב בגיל מתקדם. מוצאים שגם בישראל שטופת השמש עדיין לרבים יש חסר, או כמות בלתי מספקת של הוויטמין. כך שאני, למשל, צורכת אותו בתוספים. אבל כן סרוטונין, וכן חמימות מקלת כאבים, וכן חוץ. ולמרות שבדיוק מצאו לי נגעים חשודים בעור שאמורים לעבור הסרה וביופסיה והזהירו אותי מהשמש. אבל אני עדיין חושבת ששמש היא טובה במידה. ויוצאת החוצה, על אף שברמת חרדות גבוהה יש גם חוויית בלבול באוריינטציה. קראתי, בשלב זה, במעבר זריז, את המאמר היפה שלך בתודה, וחשבתי על החלומות אצלי. קראתיו שוב מהסוף להתחלה. מעניין שאני עושה את זה. חלומות בעלי מאפיינים דומים לאלו שפוגשים היום (כפי שתיארת) סביב 7 באוקטובר, היו לי בעבר, עוד לפני הטיפול, רמות מטורפות של אגרסיביות הרסנית מולי ותחושת תבוסה וחוסר אונים. מגיל מוקדם מאד. אזכיר שאני דור שני לשואה ושאני נוטה לומר בחזרתיות שהשואה לא הסתיימה. מגיל מוקדם מאד 'עושים' לי בחלומות דברים דומים למה שהתרחש כאן בשבת השחורה. לא אפרט, חסה על הקוראים. בחלומות. שלי. ואז הגיעה מציאות שהתלכדה איתם. הזכרת את הסייסמוגרף הפנימי. הלפעמים, אולי, פחות מכויל אצלי. בחלומות שאני זוכרת לאחרונה עדיין מככבת 'אמא' בכלל, והיא צעירה וחזקה בחלום, והאין מקום, והם תקועים בעבר הרחוק. התחלתי את היום כבר עם כאבים חזקים. הם מתגברים עוד יותר במהלך היום. הזכרת במאמר את התרבויות בהן ניכר האיפוק והקשר לדיכאון קיומי. מניחה שניצן למצוא אצלי קווי דימיון, ואולי גם קשר לכאבים הנוכחיים). על כל פנים, התחושה שלי היא תבוסה. אבל שוב, נקווה שזה גל. כלומר, מבחינה זו שהחלק שכעת על פני השטח יתפוס פחות מקום ויפנה מקום לחלק אחר. קראתי את הטוקבקים לכתבה. נראה שהם לא קשורים בכלל. נעולים באותו תקליט שבור ששומעים כל השנה. כאילו אנשים סגורים בעולמם הפנימי המפומפם ולא נקלט מאום שונה או חדש מבחוץ. ייתכן שגם אצלי, לעתים. תודה אודי יקר על המילים וההקשבה. ואני איכשהו שמחה שלא היית זמין פה, כי היית שימושי ומשמעותי במקום אחר. בזה אני מקנאה. סוריקטה (לא מתפקסת הבוקר, משמע נשארתי קצת באזור שבין השינה לערות, וכך מרגישה שנראית ההודעה שלי, ואולי גם לכן, מבושה, היא המשכית ומאחור)

קודם מקווה שפשוט מחוסר זמן או משהו דחוף ולא נוראי לא ענית לנו. מקווה לשמוע ממך בקרוב פה בפורום. קראתי את הכתבה על החלומות..ורק אז הבנתי בשביל מה ביקשת שנכתוב. חלומות חולמת וזוכרת..בעיקר עולה מהם פחד אבל גם יכולת להתנגד וללחום חזרה- אולי כוחות שאני לא יודעת שיש לי. הרבה חלומות על הגנה על ילדי הגן..מחבל שבא לגן יורה ואנחנו בורחים ואני תופסת המון ילדים אפילו על הראש ;) ורצה לממ"ד. אני מקריאה שמות וכולם ניצלים בממ"ד מישהו מנטרל בחוץ את המחבל, פעם אחי פעם שומר פעם שוטר. למזלי אנחנו ניצלים. חלום שחוזר באופנים שונים.. אודי, אני פוחדת ממה שיהיה. פוחדת לאן הולכים..פחד לפעמים קיומי כזה...וקשה לי התחושות של "ננצח, חזקים ועוד" לא רואה חוזק..אופטימיות? משהו? אשמח לתובנות

הי מיכל, תוכלי לכוון לכתבה על החלומות אותה הזכרת? יפים החלומות שלך. יש בהם שימור של הטוב והמשכיות. בינתיים, סוריקטה

לא חושבת שאת קוראת את העיתון הזה ;) ..חח זה היה בישראל היום של שבת שעברה. אולי תמצאי ;)

אני לא מצליח להיפטר מצעקות בתור כלי חינוכי או ענישה. אשמח להפניה למטפל/ת באזור קרית אונו פתח תקוה

אודי יקר, מקווה שאתה ומשפחתך בסדר. שירה

אני לא רוצה לרקוד כדי שלא יצחקו עליי או לעשות תנועות ריקוד עם זה בשיעור או חתונה רק בבית עם המשפחה לא מתביית וגם מרגישה שלא מסוגלת לרקוד כי אין לי מנגנון מתי לעזוב מתי לא את היד ממי שרוקד איתי אני מרגישה שאני רוקדת כמו זקנה ..שכולן עושות תנועות וסילסולים אני רק מוחאת כפיים כי זה לא נעים שכולן רוקדות ואני לא אז רק מוחאת וזהו מה יקרה אם אני לא ירקוד? וגם חושבת שבנים יותר יאהבו אותן כי הן זורמות ובעלי לעתיד לא יחבב אותי כי אני סגורה ל א מבינה סיטואציות

הי גאולה, אולי את כן רוצה לרקוד אבל מתביישת? אם תרצי - אפשר ללמוד ולשפר את הריקוד שיהיה דומה יותר לכמו כולם, ולפעמים אפשר גם ללמוד קצת להסתדר יותר עם סיטואציות, כלומר להתקדם בהשוואה למצב הקיים. אפשר גם להיות בסדר עם השוני והייחודיות. סוריקטה

שאלה שקצת מפריעה לי בנוגע למגורים של הדיור מוגן ,אני לא גרה עם ההורים... ואני לרוב באה רק בשבתות ומתגעגעת לאחים שלי יש לי הרגשה של איפה הם בחיים שלי ואף אחד לא דואג להם אני לרוב מכינה ארוחות בשבילם שאני באה יש לי חרדה שהם לא יגדלו בריא

הי גאולה, תרצי לספר לנו מהו גילך, או מדוע את בדיור מוגן ומדוע את חוששת שהאחים גדלים לא בריא עם ההורים או פחות דואגים להם? סוריקטה

מצב לא נורמאלי במדינה שלנו..לא רואה איך יוצאים מזה כבר..מפחיד ומלחיץ. הפיגוע השבוע..מפחדת כשאני בחצר עם הילדים שלא יגיע מחבל וירסס אותם ואיך אגן עליהם? ריצה בזיגזג לממ"ד? ובכלל, מה יהיה הסוף? אוף באישי-לאמא שלי יש מטפלת ל24/7 צריכים להתרגל אליה . כולנו. מכל החדרים בבית ויש כמה היא בחרה דווקא את שלי..הרגשה שלקחו לי את החדר. טיפשי כי אני לא גרה שם אבל הרגשה כי אם אני אבוא לישון שם אני אוהבת רק את המיטה שלי והחדר שלי...מוזר נכון? הגוף כואב לי..מה הוא אומר לי? איך אדע? אין סיבה רפואית לזה.אז מזדהה עם סוריקטה ממש.. התחלתי לשחות. אני אוהבת שחיה אז המטפלת המליצה שאחזור לזה. חזרתי..אבל עדיין אני מאוד עצובה וקשה לי. הבן הקטן שקבל זימון לגיבוש קרבי עושה לי רע. ..מסביבי הרגשה שאי אפשר להגיד את זה כי כולם תורמים ואם הוא לא יהיה קרבי מי יהיה? אם כולם לא ירצו? יש מלא תפקידים אבל נכון??? אוף. אני לא סומכת...ולהגיד לכם משהו, אי אפשר לסמוך יותר על ממשלה ששולחת חיילים לקרב משיקולים לא תמיד נכונים...פוליטיים..ואז מה? המוות לשוא??? ניחמתי כבר 2 משפחות חברים שלנו..ומכירה כמה שנפלו...זה נשמע לכם נורמלי???? באיזו עוד מדינה הילדים בגן משחקים בחיילים? היום ילד אמר "חיל מת אז תקח את הדגל שיהיה לך" ונתן לו דגל לעמוד ב"הלוויה"... שתי הלוויות של חיילים כבר עברו ברחוב של הגן..בנוסף מכינים רובים מכל דבר אפשרי כדי לשמור ולהלחם. וילד אחד הכין קשר של חוטים ואמר "אני מכין ציציות לחיילים קח שיהיה לך שתלחם" זה גן ממ"ד. הרבה הורים בחזית..אחים בחזית. ניחמתי אח של חייל שנהרג ברצועה שהבת שלו הייתה בגן שלי שנה שעברה...כמה עוד?????? אוףףףףף אני עצובה ולא יוצאת מזה. מה עוד עושים???? מה עוד שאוכל להרגיע את עצמי????

מיכל יקרה עצוב קשה והלב נשבר לגמרי... טוב שיש לך שיגרה עם כל הקושי , של הגן ושל הילדים המקסימים שמשחקים במלחמה כי זו המציאות שלהם. וטוב להם שיש להם איתך שדואגת וכל כך רגישה. באמת שקשה להתנחם ורק נקווה לימים טובים יותר. יש שמוצאים נחמה בעשייה או התנדבות ויש שמוצאים נחמה בהתגייסות האזרחית התומכת. שלך שירה

הי מיכל, מכל הדברים שכתבת אזכיר את השחייה. כל הכבוד לך שחזרת. מפעים, בעיניי. ממליצים גם לי (לפני ארבעים שנה אולי למדתי ושחיתי קצת) ואין לי מושג איך אני מביאה את עצמי לכל מה שקשור לפעילות גופנית בבריכה, כולל ללבוש בגד ים ולהיפרד מהתיק. אז באמת כל הכבוד. סוריקטה

שירה יקרה. שיגרה זה דבר נהדר. וסוריקטה גם שחיה ;) זה התזוזה היחידה שאני אוהבת. מקווה שגם את תוכלי לחזור לשחות. אני שוחה רק עם נשים להוריד את הלחץ של להיות עם בגד ים וכו...נקווה לטוב.

רוצה לקבוע תור לרופא דר בורנשטיין

שלום,בעלי מאבד סבלנות מהר מידי. אם אני שואלת אותה שאלה יותר מפעמיים, הוא ישר מתעצבן. שמתי לב שיש אנשים שאיתם הוא כן יודע לשמור על איפוק, כאלה שהוא יודע שיכולים "להחטיף" לו בחזרה. אני נפגעת אז אולי קל "לצאת" עלי. עם אמא ואבא שלו הוא יודע לשמור על איפוק רב, גם אם הם משגעים אותו. הייתי רוצה להבין מה גורם למצב כזה ואיך אפשר לטפל בזה. קשה לי לחיות כך לצידו. מציינת שדיברתי איתו על זה, הוא ביקש סליחה ואמר שישים לב, אבל זה חוזר על עצמו שוב אחרי כמה ימים

כבר חוזרת שוב לכתוב מעצבן הפסיכיאטר שמטפל בי כעת שוב החליף לי שוב את הכדורים כצפוי ואמר כבר מראש שאם לא יעזור יהיה חייב להגדיל מינון עד איפה עוד אני צריכה להמשיך בהגדלת מינונים? מאכזב מאוד אין לי ממש ברירה חייבת להמשיך עד שימצא לי פיתרון למצב לא יכולה להמשיך לא לישון בלילות במוצאי שבת נערכו 2 ימי הולדת לנכדי הבכור ולאחיו הקטן נפגשנו גם עם המשפחה של כלתי היה ערב קליל ונחמד כעת הבעיה הנוספת הגדולה שהתגלתה אצלי שהגוף שלי מייצר דלקות מחיידק שעדיין נמצא במעכב מעייף נורא הכל ביחד כמה כוחות נפשיים צריכה כדי להתמודד עם... לא ממש עומדת בכך וכבר לא יודעת מה עוד יהיה חטולית שבוע טוב וחודש מבורך לכולם

חטולית יקרה, טוב שאת מצליחה להעלות הודעות למרות הקושי. קשה מאוד כשנוספת התמודדות פיזית. גם אני מאובחנת עם פיברומיאלגיה... אוף מאחלת לך שתצליחי להתנחם בשמחות הקטנות בחיק המשפחה ובנחת מהנכדים. שלך שירה

יפה שלי האם נבדקת אצל רופא ראומטולוג? אולי יש לך פיברומיאלגיה מה שאת מתארת בכאבים שלך יתכן גם יכול להיות דלקת פרקים בשניהם יש המון כאבים בגוף כדאי לבדוק את יודעת שישנן מחלות שצצות עם הגיל גם לאחר שנים של עבודה פיזית יומיומית ורק בדיקות יסודיות יכולות לעזור לחשוף גם סבל נפשי במשך המון שנים יגרום לכאבים ראומטיים הכל בכל מכל כך אני מכנה זאת אם כבר נבדקת וקיבלת תוצאות מקווה שזה אף אחד מכל ממה שכתבתי כאן את שלושתם יש לי לצערי ויודעת היטב כמה קשה לחיות כך עם כל המאסה הזו חטולית

אין עדיין אבחנות... השבוע אנסה אולי לקדם את זה. לא יודעת. אולי. הי חטולית, אני יודעת שאת מאד סובלת גם מעניינים רפואיים. בכלל לא כיף ולבי איתך. את נהדרת ותודה על המילים, סוריקטה

היי שלום לך כחולה סכרתית יכולה לומר לך שאת חייבת קודם כל לייצב את הסכרת שלך סכרת לא מאוזנת מביאה גם למצבים של חוסר ראיה עד כדי עיוורון זה לא קשור להיותך פגית כשנולדת סליחה שאומר לך כך אין לי מושג עם מי התייעצת אם הוא איש רפואה או סתם משהו אחר ממליצה לך בחום לטפל קודם כל אצל רופא/ת סכרת ולבדוק ולא להסתמך על מי שאינו איש מיקצוע מיומן בהצלחה ומקווה שתעדכני מה איתך חטולית