גם אני ניצלתי מסרטן השד

בדיוק לפני עשור מהיום, בגיל 47, גיליתי. כששואלים אותי אם אני חוגגת יום הולדת נוסף מאז שהחלמתי, אני מקפידה לענות שלא ממש. בשלושת החודשים האחרונים איבדתי שלוש חברות מהמחלה הזו - כולן חברות שדרכינו הצטלבו לאורך הדרך - כולן מסרטן השד. אז לא, אני לא חוגגת. אבל מאז אני מנסה ליהנות מהחיים, למצות אותם, לבחור לעשות את מה שגורם לי להנאה. אני נוסעת יותר לחו"ל וכשאני רוצה ללכת עם המשפחה למסעדה או לטיולים אז אני פשוט הולכת ולעזאזל עם המינוס -  אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.

חוה לאופר. הבנתי שזה הזמן שלי להילחם בדבר הזה בכל הכוח. צילום: באדיבות המשפחה

חשבתי שלי זה לא יקרה

הכל התחיל בעוד ערב אחד שגרתי, כשהתיישבתי על הכורסא והתלבטתי במה כדאי לצפות בטלוויזיה, וכבדרך אגב גם נגעתי בחזה. גיליתי גוש. זה היה שוק. הלם. הרגיש לא אמיתי. בבוקר למחרת גילוי הגוש התעוררתי וקיוויתי שאולי זו טעות. בדיוק שנה לפני שחליתי אמי נפטרה מסרטן, וכשהייתי בת 28 אבי נפטר מהמחלה – ועדיין חשבתי שלי זה לא יקרה. אבל אז הגיעו הבדיקות החוזרות שהפכו את הפחדים שלי למציאות. אז גייסתי כוחות ועשיתי כל מה שצריך. ראיתי מטרה אחת מול העיניים שלי וזה לנצח את מה שנכנס לחיי. לא היה מקום לרחמים עצמיים, מה זה היה עוזר לי?

מאותו רגע לא עצרתי לרגע - הבנתי שזה הזמן שלי להילחם בדבר הזה בכל הכוח. מיד הלכתי להיבדק והתחיל להיבנות סביבי עולם חדש שלא תיארתי לעצמי שאהיה בו. שלחו אותי לממוגרפיה, אולטרסאונד, ביופסיה, ואז קיבלתי את התשובות שייחלתי שלא אקבל. עברתי כריתה חלקית, הקרנות ועמדתי בפני טיפולי כימותרפיה שניתנים כחלק מפרוטוקול הטיפול הקבוע ונועדו למנוע חזרה אפשרית בעתיד של המחלה. את הגידול הוציאו בניתוח, ומעליי ריחפה השאלה האם באמת אני זקוקה לכימותרפיה?

בתוך הכאוס וההתמודדות הקשה קרן אור אחת בכל זאת האירה לי פנים – כאשר בדיקת האונקוטייפ שעשיתי, שבודקת האם כימותרפיה הכרחית במקרה שלי, הצביעה שאני בסיכון נמוך לחזרת המחלה בעתיד ולמעשה אפשר לחסוך ממני טיפולים קשים ומיותרים. זו הייתה הקלה גדולה, והיום, עשור מאוחר יותר אני בריאה ואכן לא היה צורך בתוספת כימותרפיה אחרי הניתוח.

שותפות גורל היא כוח גדול

במהלך ההתמודדות עם המחלה, יצרתי קשר עם האגודה למלחמה בסרטן והצטרפתי לקבוצת תמיכה שמאוד עזרה לי. לא לכולן זה עוזר, אני יודעת, אבל אני לא אשכח את המשפט הראשון שהן אמרו לי שם "פה משמאלך נמצאת מישהי עם מקרה קל משלך, מימינך מישהי עם מקרה קשה ממך", התחושה הזו של שותפות הגורל, העובדה שאת לא לבד - יש לה כוח מאוד גדול בנקודות הזמן הללו.

זה מה שהוביל אותי באופן כל כך טבעי גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק "גמאני - גם אני חליתי בסרטן השד", לנשים שחלו בסרטן השד. קבוצה זו מונה מאות נשים המייעצות מניסיונן האישי, מתלבטות, ובעיקר מחבקות אחת את השניה, לצד מפגשים חברתיים מהנים. כך גם התחלתי להתנדב באגודה למלחמה בסרטן ב"יד להחלמה", קבוצת מתנדבות שעושות מעקב טלפוני לנשים בכל שלב במחלה – עצה, אוזן קשבת, כתף לבכות עליה. באגודה היה מחסור גדול בנשים דוברות רוסית, ואני יכולתי לסייע כיוון שאני דוברת השפה. וכך הפכנו לחברות של ממש, נפגשות באירועים ומבלות ביחד. לא פעם, שהן מציפות שאלות ותהיות, שלי היום הן נראות כל-כך ברורות מאליהן, אני נזכרת שגם אני שאלתי אותן בנקודה כזו או אחרת. לפעמים בא לי פשוט להתנתק, אבל אי אפשר באמת להתנתק, לא מהתהייה אם ומתי היא תחזור ולא מהחברויות שנוצרו בדרך שזימנו לי החיים האלה.

לא להתבייש לבקש עזרה

אחת ההתמודדויות הלא פשוטות היתה לספר לילדי. הבן הצעיר שלי היה רק בן עשר והבכור היה כבר בן 21. בהתחלה אמרתי שאני הולכת לעשות בדיקה ועוד בדיקה, מבלי לגלות את האמת, עד שהם עצרו אותי וביקשו לדעת מה קורה ודרשו שאפסיק לבלבל את השכל. הסביבה תמכה בי מאוד.  אחרי הניתוח נשארתי בבית חודש. אמנם לא עשיתי המון דברים בבית, אבל דברי חובה התעקשתי לעשות, ובזמן ההקרנות כבר חזרתי לשגרת העבודה.

מדי פעם קניתי אוכל מוכן, כי בכל זאת אוכל זו סוגיה לא פשוטה כשיש בבית ארבעה גברים רעבים, אבל זה גם היה ממש בסדר לבקש עזרה בכל דבר מבלי להתבייש.

בשלוש השנים הראשונות קיבלתי טיפול מניעתי אחת לחצי שנה. התחושות אחרי הפעם הראשונה שקיבלתי אותו צרובות לי בזיכרון לתמיד. כראוי לאישה פעילה ופרקטית דאגתי לקבל אותו ביום חמישי, כדי להימנע מלהפסיד ימי עבודה ולאפשר לי לנוח בסוף השבוע. בבוקר שלאחר קבלת הטיפול בפעם הראשונה, פשוט לא הצלחתי לקום מהמיטה. במקרה היה זה היום שבו הגיעה העוזרת שלי והילדים התעוררו לצאת לביה"ס. קראתי לה וביקשתי ממנה להכין סנדוויצ'ים לילדים. זה הרגיש לי כמו הדבר הכי קשה בעולם, שהנה זה הסוף. בפעמים הבאות זה כבר היה יותר קל.

העובדה שאת לא לבד - יש לה כוח מאוד גדול. צילום: שאטרסטוק

אל תהיי שאננה - לכי להיבדק בשגרה

הגילוי שלי היה מוקדם יחסית. באותו החודש שגיליתי את המחלה, הייתי אמורה ללכת לבדיקה שגרתית. חצי שנה לפני כן, נבדקתי והכל היה בסדר. חשוב לזכור להיות עם היד על הדופק ולהיות קשובים לשינויים שחלים בגוף שלנו - וכל דקה חשובה. אל תהיי שאננה ותהיי עם יד על הדופק (או במקרה שלנו על החזה), לא רק בחודש המודעות לסרטן השד או כשסלב מגניב מצטלם בתמונה חושפנית להזכיר לכולנו כמה זה חשוב.

הילדים תמיד צוחקים עלינו שעם הגנטיקה וההרגלים שלנו לא נגיע רחוק. אבל היום, יותר מתמיד, אנחנו מאוד מקפידים לעבוד על זה. אין יותר ג'אנק פוד, שנים של פילאטיס, כל אחד מהילדים דואג לשמור על כושר ולהתאמן. אולי אני לא מאלה שנולדו מחדש, אבל כל רגע בעשור האחרון אני יודעת שנולדתי כדי לנצח. כי פשוט אין מבחינתי דרך אחרת.

חוה לאופר (57) נשואה ואמא לשלושה בנים.