דיכאון?

שלום, ילדתי לפני 3 חודשים. אנ ימכירה מישהי שהתאבדה אחרי לידה, וכבר בהריון היו לי חששות שיהיה לי דיכאון. בימים הראשונים אחרי הלידה היה לי מצוין. הייתי ב"הי" ,מלאת אושר ותקווה. בגל הראשון של הדכדוך נבהלתי כ"כ, (5 ימים אחרי הלידה, אחרי שבת קשה אצל ההורים)והחלתי לפתח סימפטומים של דיכאון- פחדים שאפגע בה, מחשבות על התאבדות וכו. אני חושבת שהכל נבע מלחץ, ולאט לאט ובעידוד בעלי וחברות טובות יצאתי מזה כמעט לגמרי. היה לי קשה כשהפסקתי להניק (שלושה וחצי שבועות אחרי לידה, אבל תליתי זאת בהורמונים), אחכ, לפני כשלושה שבועות חזר לי הדיכאון שוב, ברמות קשות (מחשבות על התאבדות, פגיעה בה, רצון שהיא תמות, מחשבות שאולי אני לסבית וכו) . ראיתי שככל שאני לבד בבית, אני שוקעת יותר, והשתדלתי להיות עם אנשים כל הזמן וזה עזר. שמתי לב שהגל הזה הגיע כשהייתי לפני מחזור ובדיוק התחלתי גלולות , ששיבשו לי את הגוף (בחילות של הריון כל בוקר). הלכתי לרופא נשים וסיפרתי לו הכל, (שכחתי לומר שמהרגע הראשון לא היתה לי בעיה לתפקד, לא איתה ולא עם אחרים- נהניתי לצאת, לקרוא, לקנות, לבשל...ובגלל שקראתי שבדיכאון אחרי לידה אין חשק לכלום, פחדתי שאולי יש לי פסיכוזה, אז קראתי על הסימפטומים והתחלתי לחשוב שאולי אני מדמיינת דהברים וכו) , הרופא הפסיק לי מיד את הגלולות, והרגיע אותי שתוך שבועיים הגוף מתאזן. אני בכוונה מפרטת, תיכף תבינו למה. בעלי התחיל גם לפני שבועיים עבודה חדשה, והוא לא בבית מ6 בבוקר עד 10 בלילה וזה קשה נורא. לכן, חזרתי לעבוד בזמן, ואני מאושרת מזה. טוב לי מאוד בעבודה והיום עובר לי מהר יותר. עדיין קשה לי, ואני מתעוררת כל בוקר וחושבת "הלואי שתמות, אולי זה יומי האחרון, ואולי אני לסבית.." אבל זה עובר לי אחרי 10 דקות, וגם אם יש לי הבזקים של מחשובות במשך היום (בעיקר כשמחשיך) אני יודעת שזה מלחץ, אני יודעת שזה עובר, ואני מנסה לעבור הלאה. ועכשיו למסר- אחרי שהרגשתי ככה דיברתי עם כמה אימהות חברות שלי , (ושתי חברות שלי שהן פסיכולוגיות) והעניין הוא כזה- אף אחד לא מכין נשים לחוויה הרגשית שאחרי הלידה. שמעתי מכולן שההורמונים משתולללים בערך חצי שנה, ואצל כל אחת זה יוצא אחרת- אחת צועקת, אחת בוכה, אחת חושבת מחשבות אובדניות, אחת מפחדת ממחלות וכו, תוסיפו לזה כל מיני קשיים סובייקטיבים (הנקה, בעל לא בבית, אנרגיות וחשק לצאת-

אצל הפעילות שבינינו, ומה שנוצר זה סלט של רגשות. ואם כל אחת לא היתה מתחפרת בפוזה שהכל נפלא ומושלם- היה לה יותר קל להתמודד כי היא היתה נעזרת. לא חייבים להסתובב מאושרים כלך היום ומאוהבים בילד החדש, אהבה זה דבר נבנה. ההתאהבות הראשונית היא בבי"ח, אבל את האהבה יש לטפח. גם לא חייבים להניק, מי שרע לה, ואין לה חלב, וקשה לה בלילה- יכולה להפסיק. עדיף ילד שבע, ואמא רגועה, מילד יונק. הבת שלי נראית נהדר עם מטרנה. וגם לא חייבים להאריך חופשת לידה- זה הפך לטרנד, אבל מי שכל הזמן לבד בבית, ומי שזה לא מתאים לה- שלא תאריך. זה לחץ חברתי מיותר. את לא אמא לא טובה אם את גם דואגת לעצמך. להיפך. והכי חשוב- להיעזר, לשתף את הבעל (יודע כל מה שעובר עלי, כי פחדתי, וכי יש בינינו 100%אינטימיות), חברות, ואפשר גם ללכת לייעוץ. (אני הלכתי לרופא ולחברות במקצוע) ואם מפחדים להיחשף- יש פורומים. וחשוב גם להתאוורר עם הבעל, ולהיות עם אנשים כשמרגישים לבד, או כשעצובים, כי אחכ שוקעים יותר. אז קשה לי לפעמים במשך היום, אבל אני מתפקדת ונהנית גם מהדברים הקטנים בחיים, ולומדת לדעת שלא כל מחשבה היא ממשית. גם אם עובר לי בלב "הלואי שתמות" אני יודעת שזה כי אני לא מוכנה להודות כלפי עצמי עד כמה אני אוהבת אותה. למדתי שהרוב נובע מלחץ, ומפחדים. אני מעבירה הלאה. וזו לא הדחקה בעיני, זו התמודדות. אשמח לתגובות, גם מקצעויות, האם אני צודקת. בהצלחה לכולכן,

ש יקרה שלום, תודה לך על השיתוף והעלאת נושא כל כך מעניין וחשוב! בהחלט נכון שנשים לאחר לידה חשות רגשות של דכדוך- אך אין ספק שקיימים מגוון של תחושות ומחשבות וגם פרק הזמן שונה מאחת לאחרת. אך, כפי שאמרתי לא כולן מרגישות רגשות עזים וקשים כפי שאת חשת- יש טווח מאוד גדול על הסקלה הזו. אני בהחלט חושבת , כפי שאמרת, שהנושא הנ"ל הוא הרבה פעמים טאבו- נושא שלא מרבים לדבר עליו, גם לא בין חברות! באמת חבל! אני לא מסכימה עם כך שאין הכנה לעומד להתרחש- לקשיים, לתחושות וכו'- קורס הכנה ללידה מקצועי וטוב בהחלט נוגע בין היתר בנושא הנ"ל וגם בנושא הזוגיות בשנה הראשונה! בהחלט ממליצה לדעת שהרגשות/תחושות הקשים האלו הם מצב זמני שיעבור וכן שאינך לבד ונשים רבות חוות זאת. מצד שני חשוב לדבר ולדבר ולדבר (כמו שאמרת), עם כל מי שיכול להקשיב ולגלות אמפטיה- בן זוג, חברה טוב, קרובת משפחה וכו'. בהחלט שווה ורצוי בעיקר במצב מתמשך וכן במצבים של חוסר תפקוד או תחושות אובדניות או אלימות כלפי התינוק לפנות לאיש מקצוע- פסיכולוג/ית! אך כמובן שגם במצבים של דכדוך קל מס' פגישות/שיחות עם איש מקצוע יכולות להועיל! חשוב לדעת בתקופה שלאחר הלידה לבקש עזרה גם פיזית וגם נפשית- זה לא הזמן להיות סופר וומן! ממליצה על הספר של הכנה להורות של דיאנה אידלמן קרת! שוב תודה וסופ"ש נעים טלי קאופמן מדריכת הכנה ללידה

אני נמצאת כרגע בשבועות הראשונים להריון מספר 2 שלי ההרגשה הפיזית שלי לא נעימה אבל ההרגשה הנפשית שלי קשה עוד יותר עוברות לי בראש מחשבות קשות מאוד שקצת קשה לי להשתלט עליהן , ההרגשה הנפשית הזו הייתה קיימת אצלי גם לאחר שילדתי את ילדתי היקרה , וגם אז היה לי מאוד קשה לשלוט ברגשות השליליים הללו ולכן יש לי שתי שאלות : א. האם הרגשות הללו אופייניים לתחילת הריון ואם כן עד איזו רמה ? ב. האם בעקבות הרגשות הנוכחיים ובעקבות מה שהרגשתי לאחר הלידה הראשונה יש סיכוי גבוה יותר שאהיה בדיכאון שלאחר הלידה , אם כן מה עליי לעשות כדי למנוע זאת?

אני אישה מבוגרת שעברה את הדבר הזה בשתי הלידות שהיו לי.ואני רוצה לומר לכן שאכן בקטע עצמו זה היה מאד קשה,ולפני 30 שנה היה אף רופא אחד שכאשר שאלתי אותו אם אצא מזה ענה לי שהוא לא יודע,אבל בעזרת משפחתי התומכת,בעלי הורי ואחותי יצאתי פעמיים מהצרה הזו וזכיתי בשני ילדים לתפארת משפחתי והמדינה,לא להתייאש,ולרצות מאד לחזור למצב הרגיל ואכן חזרתי לעצמי,כן גם עם תרופות ומכות חשמל.לא לפחד להאמין בעצמכן ולרצות מאד להיות בסדר.אני פחדתי שאזיק לילדתי, וראיתי עיגולים שחורים לרגעים כאשר לקחתי אותם על הידיים.עם הבן היה לי דיכאון יותר קל,וכן אז אי אפשר היה לנבא אם אקבל שוב את הדיכאון,לפני שנכנסתי להיריון עם הבן התייעצתי עם פסיכיאטרית וכמובן שאני אדם ריאלי הגיוני ונראיתי גם מצויין כך שתשובתה הייתה שאולי זה לא יחזור אבל אין לדעת.לי לא היה בכלל רצון לפגוע בילדים להפך חששתי שאני אזיק להם בטיפול י,וכן נמנעתי ממגע עם קהל,ורציתי ממש למות. והנה אני 30 שנה אחרי עם ילדים מאד מוצלחים,ועם נכדה אחת ועוד אחת בדרך,נשים צעירות דעו לכן אני יצאתי מזה והייתי במצב קשה-יוצאים מזה!!!!!!!!!!!!!