צליל - את באמת אם לשמונה?? וואו ! מתרשמת! איך איך

מאיפה הכוחות להיות בהריון כל כך הרבה, ללדת, לקום בלילה, לגדל, לדאוג, לפרנס... אשמח אם תשתפי

קצת קשה לענות בכמה מילים, אבל אני מנסה : קודם כל - אני לא סולנית, לא אם חד הורית. יש לי בן-זוג שעוזר ותומך ומשתתף, ובלעדיו לא הייתי נכנסת לפרוייקט כזה. הכל בעצם מתחיל מאהבה - מי שלא אוהב לגדל ילדים, לא מתכנן משפחה גדולה. אני מאד אוהבת את ההריון - מרגישה מאד נשית דווקא עם הגוף המתעגל, ממש פורחת בהריון, ואפילו הלידות הן חלק מהחוויה - כמו מסע רגלי ארוך וקשה, אבל שווה ביותר, במיוחד כשרואים את התוצאה. פרנסה ? זה לא תלוי רק בנו, ולמרות הקיצוצים והגזירות אין לי סיבה לקטר. אומרים שכל ילד מביא איתו את הפרוסה שלו - אנחנו ממש דוגמה לזה : כל ילדי גדלו במעון שבו שכר הלימוד מדורג לפי ההכנסה לנפש. גם כשהיינו זוג תפרנים עם תינוקת, לפני 18 שנה, וגם היום ככשנינו עובדים והורים לשמונה - אנחנו נמצאים פחות או יותר על אותה דרגה של שכר הלימוד... הצד הטכני באמת לא פשוט, אבל דווקא כשנולד עוד ילד או שניים זה קשה יותר. באופן פרדוקסלי - מהילד הרביעי זה נהיה לי הרבה יותר פשוט. ברגע שכבר יש ילדים גדולים יותר, הם יכולים לעזור - להביא טיטול, לענות לטלפון, להעיר אותך כשאת נחה אם התינוק מתעורר - ויש להם גם חברה בינם לבין עצמם, מה שמוריד ממך את הצורך "להעסיק" אותם במשך שעות רבות כל יום. הצד הקשה יותר הוא חינוך הילדים, וככל שהם גדלים - זה דורש יותר ויותר השקעה. אולי אם אספר לך על האושר והסיפוק שאני חשה כשאני רואה את האנשים הקטנים והנהדרים שגדלים לי בבית, זה יתן תשובה ? משפחה גדולה זה אכן פרוייקט, שלא מתאים לכל אחד. אנחנו בחרנו להשקיע בכיוון הזה, ומקווים לראות פירות ראויים.