סוף רע לכל הסיפור

ערב טוב לכל בנות הפורום! לפני כשבועיים לערך כתבתי לכן בפורום שההני נמצאת לאחר בדיקת סקירת מערכות מאוחרת ולצערנו הרב (שלי ושל בעלי) התגלה פיגור של כשבועיים בצמיחת הצרבלום. מאז ועד היום הסיפור התגלגל ככדור שלג בפרצופנו. לאחר שביקרנו אצל 2 טובי המומחים בארץ בנושא התגלה בפנינו כי הסיפור הוא מעבר לכל מה שהדימיון יכול לעלות בראשנו . מתברר כי בנוסף לפיגור בצמיחת הצרבלום התגלו עוד מומים נוספים במוח העוברית - יש ראש ויש מוח אך המוח חסר בחלקיו החשובים ביותר. מאז שהתגלה לנו הנורא מכל אנו מתרוצצים בין בתי החולים ולצערנו הנני עומדת מפני הגרוע מכל והוא הפסקת הריון בתהליך של לידה מוקדמת. אני נמצאת בחרדה, בפחד ובדיכאון. ללא אוכל ובקושי בשתיה חיה כבר מספר ימים על כדורי הרגעה. אני יודעת כי תגידו שהכי טוב שהנורא מכל נודע עכשיו ולא בשלב מאוחר יותר. אבל בכל זאת אני מפחדת לגורלי שלי (ואני לא רוצה להישמע כאישה סוציומטית או כאישה אגואיסטית) אך בכל זאת אני מפחדת מכל התהליך. בתחילה ימיתו את העוברית בעזרת הזרקת חומר לליבה או לחבל הטבור כמו בבדיקת מיי שפיר. לאחר "הריגתה ורציחתה" יתחילו לתת חומרי זירוז לקבלת צירים וזאת יהא או דרך הוריד או דרך החדרת בלון ומכאן ואילך ללידה כולם אומרים לי שכל התהליך הינו כלידה רגילה רק המינוס היחידי הינו שאני פשוט אצא בידיים ריקות והקושי יהא נפשי יותר מאשר פיסי. ובכל זאת בנות יקרות אני מפחדת שמא יקרה לי חס וחלילה משהו ולא אוכל לעמוד בכל התהליך ופשוט אני אמות יחד עם העוברית. אני יודעת שזה נשמע נורא לכתוב ולהגיד דברים שכאלו אך אני מטבעי בחורה פחדנית, היסטרית, היפוכונדרית ורואה רק שחורות לא אופטימית כלל. אנא בנות יקרות, אשמח לשמוע מכן באם אתן מכירות (לצערכן הרב) נשים נוספות שעברו תהליך שכזה ובכל זאת שרדו והמשיכו לחיות? באם אתן יודעות לקראת מה אני עומדת ולאן פני מיועדות? כמה זמן הוא האישפוז? מה קורה במהלך האישפוז, האם זהו אישפוז להשגחה בלבד או גם במהלך האישפוז עוברים בדיקות למיניהן כגון צילום רחם, צילום אולטראסאונד, בדיקות דם ושתן, בדיקות פנימיות למיניהן או שלאחר יום יומיים של השגחה משחררים הביתה כמו לאחר לידה רגילה? האם ההחלמה הינה כגון לידה רגילה? ומה לגבי הדימומים? בקיצור כל דבר שקשור לנושא אשמח לשמוע מכן בנות הפורום היקרות. כולי תקוה שנשמע להבא רק דברים טובים ובשורות משמחות ולכל הבנות ההריוניות אני מאחלת מכל ליבי הריון קל וללא כל מכשולים. באהבה חניתה.

חניתה יקרה, הזדעזעתי לשמוע את הסיפור הכואב שלך. כולי תקווה שתהיי חזקה ותצליחי לעבור איך שהוא את הימים הקשים שעומדיפ בפנייך. אינני יכולה לסייע לך מבחינת פרטים לגבי היילוד עצמו אבל דעי שאני איתך בכל ליבי ואחזיק לך אצבעות שהכל יעבור בשלום. אני בטוחה שכרגע את רואה רק שחורות ומאוד פוחדת לקראת מה שאת הולכת לעבור אבל תדעי שהכוחות הנפשיים שלנו דווקא בעתות משבר הם כל כך עצומים שפשוט אין לך מושג כמה. דווקא ברגעים הללו יש מעין כוחות אל אנושיים שאת לא מצליחה לדעת מהיכן הם באים אבל הם מצויים בתוכנו וזה מה שעוזר להתמודד עם מצבים כאלה. אני חושבת שהכי נכון בשבילך זה לגמור עם הסיוט הזה ולהמשיך הלאה. חשוב שתזכרי שכל הריון עומד בפני עצמו ואולי ההריון הזה היה פחות מוצלח אבל את חייבת להמשיך ולנסות ולהאמין שההריון הבא יהיה הכי טוב שרק אפשר את חייבת את זה לעצמך על מנת שלא תיכנסי לדיכאונות שלא תוכלי לצאת מהם. יכול להיות שתזדקקי לעזרה מקצועית אבל הכי חשוב שלא תשאירי דברים בבטן זה בסדר לבכות וזה בסדר להיות עצובה אבל החיים חייבים להימשך. אני שולחת לך המון חיבוקים ומחזיקה לך אצבעות, גלי

חניתה היקרה, כואב ועצוב לשמוע מילים אלו. ליבי איתך, תחשבי קדימה ותאמיני שהכל יבוא על מקומו בשלום ואת תחבקי כמה וכמה ילדים בזרועותיך בעזרת השם בקרוב. אני מכירה מישהו מהעבודה שאשתו עברה תהליך דומה והיום (טפו טפו) יש להם 3 ילדים מקסימים! ואני גם נמצאת בהריון חודש שמיני לאחר שנתיים של טיפולים ויאוש. אז זיקפי ראש קדימה, החיים ממשיכים ובמיוחד הם יאירו לך פנים להבא. מחזיקה לך אצבעות ומתפללת שרינה

היי חניתה, בוקר טוב! (ביקשתי שרק את תקראי כי אני כותבת לך סיפור גם כן קשה ואני לא רוצה שאישה בהריון תקרא אותו ולכן אם מישהי בכל זאת נכנסה להודעה הזו אז תחשבי טוב אם בא לך לקרוא.) צר לי מאוד לשמוע את סיפורך הכואב. אני יודעת שמילותיי לא ירפאו לך את הכאב אבל ביקשת סיפור דומה ולכן החלטתי לכתוב לך (למרות שפיזית אין דמיון, נפשית אני חושבת שזה די דומה). מישהי מהעבודה שלי הצליחה להיכנס להריון לאחר קשיים רבים. בסקירה המאוחרת היא סיפרה לכולם בעבודה שהיא בהריון ומצפה לבן. בחודש השמיני להריונה התינוק פתאום בעט בערך 100 בעיטות מהירות ואז יומיים היא פשוט לא הרגישה אותו. 4 שבועות בערך לפני ההריון התינוק שלה מת. בשלושה ימים היא עברה את הגיהנום של חייה. כפי שכתבת- זירוזים, בלונים ועוד כל מיני. יום חמישי התגלה העניין וביום ראשון היא כבר שוחררה הביתה אחרי הכל. לקח לה חודש לחזור לעצמה פיזית (זו בכל זאת לידה לכל דבר) ואז היא גם כבר חזרה לעבודה. היום, בערך שלושה חודשים אחרי, היא נראית ממש טוב, מדברת על זה ומבינה שהכל לטובה. גם הרופאים אמרו לה שאם התינוק לא היה מת בבטן סביר להניח שהיה מת מוות עריסה בשנה הראשונה לחייו. לכל דבר בחיים יש סיבה וכנראה שגם לזה. הפחדים שלך הם הכי מובנים בעולם (אני בגרידה רגילה עם הרדמה כללית פחדתי פחד מוות) אבל תחשבי על כך שהרפואה היום מתקדמת ביותר. התהליך שתעברי הוא לצערנו תהליך מאוד שכיח ולכן הסיכונים בו מועטים מאוד. אני בטוחה שהכל יהיה טוב. יהיה בסדר מתוקה, את תעברי את זה בשלום וב"ה ההריון הבא יסתיים בהצלחה עם תינוק/ת בריא/ה בזרועותייך. מחזיקה לך אצבעות שתעברי את זה בקלות ואשמח לשמוע איך את מרגישה אחרי... שולחת לך חיבוק ענק, עדי

עצוב וכואב לקרוא מה שאת עוברת... רציתי לספר לך קצת על התהליך - אני עברתי אותו בשבוע 18 (העובר היה מת, זה ההבדל היחיד). קודם כל, זה לא היה בחדר לידה אלא במחלקת נשים. שמו אותי מול חדר האחיות, בחדר לבד, והשאירו אותי לעבור את כל התהליך שם. באתי בצום, ואחרי הבדיקות נתנו לי איזו מקלון מאצות שמכניסים לצוואר הרחם וכשהוא סופח נוזלים - הוא מתרחב בעדינות ופותח לאט לאט את הצוואר. קיבלתי גם פיטוצין לוריד וגם החדירו יותר מאוחר בלון לרחם, כדי ליצור לחץ מבפנים. הסיפור היה ארוך מאד וכואב מאד, כמו לידה רגילה - אבל בלי הילד בסוף... בכיתי המון, ביקשתי שירדימו אותי ויעירו אותי אחרי הכל - ואמרו שאסור לעבור תהליך כזה בהרדמה כללית, ובסוף ביקשתי טשטוש וחומר נגד כאבים, כי לא היה לי עובר לשמור עליו שמא החומר יזיק לו... ואחרי הכל היתה עוד אחות אכזרית שלא הצליחה להחליט אם צריך לשלוח לפתולוגיה רק את העובר או גם את השילייה, והשאירה אותי במיטה עם עובר מת שעדיין מחובר אלי, עד שהחליטה מה לעשות... לפחות כך היתה לי הזדמנות לגעת בו, להיפרד ממנו. אח"כ עוד עשו לי גרידה (אני לא זוכרת אם זה היה סיבוך או הנוהל הרגיל), ויום למחרת כבר יצאתי הביתה. ההתאוששות הפיזית היתה קלה יחסית, לא כמו אחרי לידה (ואם את רואה גודש בחזה תבקשי כדורים למניעת החלב, שאין לך צורך בו), אבל נפשית היה לי מאד קשה. נעזרתי המון בחברים ומשפחה וסיוע פסיכולוגי, ועדיין זו היתה טראומה רצינית עבורי. מה שהחזיק אותי היתה תחושה שהילד שלא נולד פשוט נכלא בגוף פגום, ואני שחררתי אותו מהגוף הזה, וחיכיתי לו שיחזור אלי מחדש, בגוף בריא ושלם. והחלק השמח יותר - בדיוק שנה אחרי ה"בוארו", הלידה המוקדמת הזו - נולד לי ילד בריא ומקסים. (זה ברק, שסיפרתי עליו בעבר בהקשר אחר, והוא בן עשר היום). הוא היה כמו פיצוי על כל התקופה הקשה, ובתי שהיתה אז קטנה אמרה לי שזה אותו ילד שאיבדנו, והנה ה' לקח אותו והחזיר לנו אותו מתוקן... תנסי לעבור את התהליך הזה עם אנשים אוהבים לידך, לבכות ולפרוק את הכאב והצער, להיעזר בכל מה שיש כדי לא לחוש כאבים מיותרים, ואחרי כן - אל תוותרי על פסיכולוג !!! ותזכרי שעכשיו את מפנה את המקום לילדה שבאמת מגיעה לכם, בריאה ומקסימה ומיוחדת, והיא תגיע בעזרת השם בהריון הבא. אם את מרגישה צורך לשאול או להתיעץ, את יכולה לכתוב לי [email protected] ואשתדל להועיל. תהיי חזקה, ועוד מעט כל הסיוט יהיה מאחורייך !!!

הי חניתה, קודם כל משתתפת בצערך מעומק ליבי ומאחלת לך החלמה מהירה ככל האפשר. סיפור דומה- כן אני מכירה לצערי, חברה שלי עברה דבר דומה לפני שבועיים. לאחר אולטרסאונד שיגרתי של סוף חודש שמיני גילו שיי מום לעובר- במוח והיא עברה את מה שתיארת. היא ילדה בלידה רגילה- אחרי מתן זריקה לעובר, היא מתאוששת ומבינה שבסופו של דבר הכל לטובה- ומזל שזה נתגלה לפני הלידה כי אח"כ ההתמודדות עם ילד מוגבל (אם יחיה בכלל) וההחלטות הרבה יותר קשות- את כבר קשורה אלוי. היא מתכוונת לקחת את מלוא חופשת הלידה , לנסוע לחו"ל עם בעלה לטייל קצת, להירגע ולהתכונן להריון הבא. מאחלת לך גם שתקחי לך קצת פסק זמן, תנוחי, תצברי כוחות -פיזיים ונפשיים, ותאמיני בכל ליבך שההריון הבא יבוא מהר ויהיה מוצלח! חיבוקים וחיזוקים, עינת

חניתה היקרה! אין לי מילים, וצר לי על מה שאת עוברת מה שחשוב שתדעי זה שעדיף לעצור את זה כאן, ולא להמשיך בסבל בסה"כ כולם רוצים את טובתך למרות שזה קשה מאוד הלוואי ותתגברי על כל התקופה הזו מהר ככל שאפשר, ומי ייתן ובקרוב תחבקי ילד חיבוקים, אודליה

בקר טוב, כל כך עצוב לקרוא מה שכתבת, אין נחמה במקרים כגון אלה. אני חושבת שכדאי לך לבדוק את האפשרות לבצע את הפסקת ההריון על ידי ניתוח קיסרי, אולי אפילו בהרדמה מלאה. אם טכנית העניין אפשרי, זה יהיה יותר פשוט בלי להרגיש צירים ובלי לחוות תהליך לידה. לדעתי, זה יכול להקל עלייך קצת, מכיון שבלידה רגילה האשה "אמורה" לקבל משהו בסוף, ואילו מי שהולך לניתוח לא. בלידה רגילה את גם משתתפת פעילה ואילו בניתוח את די פסיבית והרבה פחות תורמת לעניין הכואב הזה של הוצאת הילד המת ממך. אני יודעת שזה נשמע איום ונורא, וגם מפחיד, אבל נסי לקבל זאת כמו שזה, בלי פרשנויות. אני מאחלת לך ולבעלך שתעברו את זה בשלום ובקלות יחסית, ובעזרת השם הפעם הבאה תהיה יותר מוצלחת. שלך, עופרה

אני מבינה את המחשבה על ניתוח קיסרי, ובאמת נפשית זה הרבה יותר קל, א-ב-ל ... ניתוח קיסרי בא בעיקר להצלת חיי העובר. ההתאוששות הפיזית מניתוח תהיה הרבה יותר ארוכה וקשה, הסיכון גבוה הרבה יותר בניתוח, עלולים להיות עוד סיבוכים כתוצאה מהניתוח, ועלולים לגרום קשיים בהריונות הבאים, ואני בטוחה שמתוכנן לפחות הריון אחד נוסף... עדיף לסבול יום או יומיים, ולא לגרור את הסבל שבועות אח"כ ואולי חלילה גם יותר.

חניתה יקרה, הסיפור שלך כל כך עצוב ואין ביכולתי אפילו לחשוב על איך לנחם אתכם. אבל אני מאמינה שעם כל הכאב הייתי רוצה לדעת זאת בשלב בו את נמצאת ולא אחרי לידה. למרות שבטח עדיין קשה לך לחשוב על זה, את חייבת לעצמך לשמור על אופטימיות לקראת הפעם הבאה ולזכור שכל הריון הוא שונה ואחר ואין סיבה שבפעם הבאה זה יהיה דומה. אותי ההריון רק חיזק ועזר לי להגבר על כל מיני פחדים (ואולי בשביל ההריון הבא שלך תוכלי גם את להתגבר על הפחדים שבליבך היום, הרי אין ממש בהם. למרות כל הכאב והצער, הרפואה היום יודעת להפריד לחלוטין בין האם והעובר ואחרי תקופת אבל, תשובי להיות בריאה פיזית כמו שהיית קודם). אני שולחת לך חיבוקים וחיזוקים ומקווה שהסיוט יגמר במהירות האפשרית, שלך,איריס

חניתה היקרה, בנוסף למה שכתבו כל הבנות האחרות, הייתי רוצה לחזק אותך בכך שבאמת הפתרון אחרי המקרה המצער הזה הוא להיכנס מחדש להריון אחרי כמה חודשים ספורים (2-3), ותאמיני לי שבסופו שלך יהיה לך תינוק מדהים שללא ספק ירפא את הצלקת הנפשית הקשה שיש לך. תהיי חזקה, וכן - תהיי אופטימית כי בכל הסיפורים ששמעתי שדומים למקרה שלך בד"כ אחרי כשנה נולד תינוק בריא וזה סגר את המעגל. המון בהצלחה וחשוב גם לחזק את בן-זוגך, שאני בטוחה שקשה לו גם.

היי, מאוד מצער לשמוע את מה שעובר עלייך וזה מאוד לגיטימי שתפחדי מהתהליך...זה לא אומר שאת אגואיסטית או משהו דומה...זה גם לאבד עובר בשלב מתקדם וגם לעבור תהליך לא פשוט...כך שאין לך מה להרגיש רע עם תחושותייך.... מעבר לזה יש את המשפט הבנאלי : כל סוף הוא התחלה חדשה ....אני מאחלת לך בכל ליבי שזה באמת יהיה הסוף לצרותייך ותוכלי בקרוב לפתוח דף חדש ולהביא לעולם ילד בריא ושלם ! בהצלחה בתהליך ,תהיי חזקה עד כמה שניתן ושהכל יעבור בשלום !!!

חניתה לצערי הרב הייתי בסרט אימים שאת עוברת כרגע , לגבי העובדות היבשות את לפחות מכירה טוב את התהליך שאת עומדת לעבור לפרטי פרטיו מה שלי לא היה ברור . הלידה היא לידה קלה כיוון שהעובר הוא קטן מאוד ובלחיצה אחת ללא חתכים הוא יוצא החוצה , שואלים אותך אם את רוצה לראות אותה (אני העדפתי שלא-גם כך יש יסורים שמלווים) משם את נלקחת לחדר ניתוח לבדוק אם הכל יצא או יש צורך לבצע גרדה . מחדש התאוששות (שהייה קצרה מאוד) את עוברת למחלקת נשים, עוד באותו יום את משתחררת .אל תשכחי לבקש כדורים לייבוש החלב כי אחרת תסבלי גם מגודש בימים הבאים, (מה שקרה אצלי) מכיוון שאין צורך שגם תסבלי את כאבי הלידה כמות האפדורל שניתנת היא גדולה יותר כך שאני לפחות סבלתי מכאבי גב בתקופת ההחלמה. תהליך ההחלמה הוא לא כמו לאחר לידה רגילה לצערי חופשת המחלה שאת מקבלת היא בערך של שבוע , פיזית את תחלימי יותר מהר, נפשית ? הרגע הכואב ביותר הוא הרגע של הזרקת הזריקה לעובר ואיבוד הדופק לאחר מכן את כבר משלימה עם העובדה שאין דרך חזרה ויש לסיים את התהליך. אני עברתי את התהליך בבית חולים בלינסון שהיו אנושיים ביותר, קראתי כתבות על מקומות שלא התחשבו כל כך בתהליך ובכאב שאת עוברת (קחי לשיקול דעתך) הודיעי לי אם תרצי עוד מידע או תשלחי לי אי מייל פרטי שלך