בעיה...

אני בת 34 נשואה. אנחנו מנסים להכנס להיריון מזה מספר חודשים. עברתי הפלה אחת וכרגע ממשיכים לנסות. בעלי קצת לחוץ מהזמן. הוא כבר מבחינתו לפני שנתיים היה רוצה ילד אך אני לא הייתי מוכנה נפשית והיום יותר. כרגע אנחנו מנסים וזה קצת מלחיץ אותי שהוא בעצם גם לחוץ. אמנם הוא לא מראה את זה , אבל אני מכירה אותו ומרגישה זאת. אשמח לקבל עיצה איך לא לקחת ללב את הלחץ שלא ובנוסף איך להירגע כללית...

שי שלום, הדרך הכי טובה שאני מכירה כדי להרגיע בעל זה שהוא יבוא איתך לכל הבדיקות והפגישות אצל הרופא וידע את כל המידע הרפואי שקשור בהריון ובמצב הגופני שלך. את חייבת לתת לו להרגיש שותף מלא ולא על תקן בנק הזרע. חוץ מזה, תתייעצו בקשר לבדיקות גנטיות וגם הוא צריך להיבדק, אולי. אצלנו המצב הוא כזה שהבעיות אצלי אבל בעלי יודע הכל ובא איתי אל הרופא. יש לנו כבר בן אחד, אמנם, וזה מוריד את הלחץ, אבל אנחנו מאד רוצים עוד ילדים וכבר שנה וחצי שיש לנו בעיות. דרך נוספת היא לבלות עם חברים, לצאת לטיולים, לאכול הבמסעדה ולהשקיע בזוגיות שלכם, כי בעתיד, כשתהיו הורים, לא תפסיקו לעמוד בזכות עצמכם והילד/ה שלכם יהיה מוכרח/ה להבין שאבא ואמא הם גם בני-אדם. אז תבססו דפוסי התנהגות כאלה כבר מעכשיו, כדי שגם אתם תהיו רגילים לזה. יש לי חברים שאימצו ילד ברומניה ותוך כדי תהליך האימוץ, חברתי גילתה שהיא בהריון ונולדה לה בת, אז יש לה ילדים שהם כמעט תאומים (הבן גדול מהבת בחצי שנה). אם תשקלו אימוץ אז תאמצו מארץ אחרת, כי פה יעשו לכם הרבה בעיות עם תינוק. גם אופירה נבון, ז"ל, מי שהיתה רעית הנשיא יצחק נבון, יבדל לחיים ארוכים, אימצה בת ואחרי שנה ילדה בן. אם את בת 34 ובעלך בגילך או מבוגר ממך, ויש לכם אפשרויות כלכליות סבירות, כדאי לכם לשקול אימוץ. תדעי לך, וזה מניסיון, שההריון לכשעצמו זה לא מה שקושר את ההורה לילד. אפילו שתשעה חודשים נשאתי את בני וילדתי אותו מה שבאמת קשר אותי אליו זה הטיפול בו והחום והאהבה אחרי שהוא נולד. כי לפני שהוא נולד לא ידעתי עם מי או מה יש לי עסק והאהבה כלפי העובר היתה מאד מופשטת. הדאגה והגידול שלו הפכו את האהבה למוחשית. דודה שלי אימצה לפני 35 שנים שני ילדים בארצות הברית, והיא גם אומרת שהטיפול והגידול הוא מה שקובע. תראי כמה ילדים מוכים, מוזנחים ועזובים יש בעולם שההורים שילדו אותם לא מסוגלים לאהוב אותם או לדאוג להם. בכל מקרה, שיהיה לכם הרבה הצלחה מכל הלב.