דיכאון לאחר לידה

אחותי ילדה כשבועיים, מאז היא כל הזמן מסוגרת בבית, אין לה חשק לראות אנשים, ובוכה הרבה. כל פעם שאנחנו מתקשרים, לשאול מה שלומה והאם היא זקוקה לעזרה כלשהי, היא אומרת לנו שהיא ישנה ומנתקת את הטלפון. אנחנו משתדלים להקל עליה כמה שרק אפשר (מביאים אוכל מוכן), וגם בעלה משתדל להיות כמה שיותר בבית ולעזור. נראה כאילו היא חושבת שכל מה שאנחנו עושים הוא לרעתה, ובשיחה עם אחותי, היא אמרה שאולי היא בכלל לא היתה צריכה לעשות ילדים... מה אפשר לעשות? אנחנו חוששים אפילו להעלות את הנושא של דיכאון, ושאולי היא זקוקה לייעוץ מקצועי, וגם חוששים שלבעלה ימאס בסוף מהפרצוף החמוץ שלה... האם לעזוב אותה ולתת לזה לעבור לבד? או שאולי יש דרך להפנות אותה לייעוץ מקצועי, בלי שהיא ממש תדע על כך? האם בטיפת חלב, בודקים את מצבה הנפשי של האם הצעירה, ויכולים לעלות על כך? תודה רבה תומר.

אני לא פסיכולוגית, אבל ממה שאני שמעתי וקראתי בנושא- אז זה ממש נשמע כמו דיכאון לידה. במצב כזה יש להיות איתה כמה שיותר ולא לעזוב אותה לבד, לתמוך, לעזור להקשיב (אם האי רוצה לספר מה עובר עליה) ואם לא רוצה לדבר- אז סתם לארח לה חברה. לעזור לה הרבה עם התינוק, ולדאוג שהיא תיהיה בסביבה חמה ואוהבת. אולי לקנות לה קצת מתנות, לדאוג שיהיה לה את המאכלים האהובים עליה, פרחים, בונבונירות, לא יודעת, אבל הרבה תשומת לב והקשבה. שבועיים זה עדיין זמן סביר להרגיש במצב כזה, אך אם המצב נמשך עוד הרבה זמן או מחמיר אולי כדי באמת לשקול לקבל עזרה קצת יותר "מקצועית". אני מאחת לכם כל טוב! ושזה יעבור מהר.