פורום פסיכולוגיה קלינית

כאב בגרון כאב מאז כאב מהיום מילה אחת רק 4 אותיות מילה שחוצה עולמות מילה אחת ומליון זכרונות

אין לי מילים. רק יושבת פה לידך.

אני מאוד מעריכה

איתך בכאב יקירה

....לא יודעת מבולבלת ...זה קצת מוזר כי הכאב שלה ואני עונה ...אני יודעת שאת מבינה .

אביב, תרצי לשתף? איזה מילה? איזה זכרונות? קשור לבוכריס?

המילה לא אומרים המילה זה טריגר לפנים המילה הזו שכולם אומרים לתאר אשה מסוג מסויים ובוכריס??? קשור לחיים ..

הי אביב, את יודעת, אני חושבת שאיני מצליחה להגיע למקום בו את כבר נמצאת (שהוא, כנראה מתקדם משלי). והמקום הזה הוא מקום מייסר נורא. אני אומרת כבמעין דקלום 'נוצלתי מינית' המון שנים, עברתי ניסיונות אונס. וגם אצלי אחד מהחבר'ה האלה היה איש ציבור, איש צבא בכיר לשעבר. אז אני אומרת ולא מאמינה לעצמי. נצמדת לקול המכחישים. לא מתעמתת. אני לא זוכרת איך נראה גבר בלי בגדים. ובתוך הקבוצה שפה בפורום דווקא הייצי רוצה לצעוק שאמא מכל אלה אשמה. וסיכנה את חיי. וזה הקשר ששוחזר. ולמה שהיא עשתה אפשר לקרוא אונס. ולמה בגלל זה הסיפור שלי כאילו לא נחשב. ולמה חוגגים כשמטפלת או גננת פוגעת ושוכחים שלעתים בבית אצל ההורים הרבה יותר מסוכן. סוריקטה

כל כך מבינה גם מבחינתי אמא הכי אשמה . למרות אפילו שלא סבלתי ממנה כמוך אבל אמא אמורה לשמור על הילדים שלה. והמקום ...לא יודעת בהגיון אני מבינה ששם הייתי ...ברגש עדין זאת היא ולא אני.. והיא זה זאת שכתבה מנסה לאפשר לשתיינו להיות כאן תחת אותו ניק ...מורכב סוריקיטה מורכב... יש לי עוד המון מילים לך ...הלוואי והיינו יושבות על קפה לבד ...

רוצה להגיד שמבינה. התחושות האלו יותר מדי מוכרות לי. איתך באופן שנכון לך. נטע.

ומה שלומך ???

אודי , כשענית למימה שם בשיח ההוא המקיא והולך ...הבנתי משהו יש בי חלק כזה כואב קרבני עצוב ...החלק הזה כותב במקום אחר ,לא כאן . וחשבתי שאני עושה לעצמי בדיוק מה שמימה עושה מפצלת את עצמי . דיברתי על זה גם בטיפול על האפשרות להביא את החלק הזה לכאן ....והאמת שיש בי התנגדות ... פוחדת לתת לי (הנערה )מקום כאן . בשם שלי מפחדת לחבר אפילו בפורום ..אפילו בכתב ... כאילו אם ידעו שאני ואני הם אחד ...אני יהיה חשופה זה מסוכן לנו ... אתה מצליח להבין אותי ... אודי הבטחתי להשאר בניק אחד ואני עומדת בזה ... אבל בניק האחד הזה ,לא יכולה לחבר את עצמי ...אודי זה מפחיד... ואולי עוד יהיה בי האומץ ,היום

אוי כמה שאני מבינה אותך... הפחד מחיבור....שתהיי חשופה ... לאט לאט בקצב שלך יקירה מאמינה שהיום הזה יגיע...

... ולו רק בשל הסיבה ה'פשוטה' שכאן רואות המון עיניים וחלקן עשויות לפגוש אותי במציאות. ואף יש לי משאלה כזאת. ונראה לי מאד, אביב, שבנקודה הזו את מיטיבה לשמור על עצמך. נכון? וזה יופי, בעיניי. שלך, סוריקטה

היא אמרה שבכל מקרה היא עסוקה ולא מקבלת כרגע מטופלים חדשים אז זו כנראה תהיה התשובה שלה....היא שאלה מה חשבתי כשנתתי את המספר ואמרתי שאני אוהבת את שתיהן וזה נראה לי שילוב מוצלח וגם שאני יותר בשלה לזה בנוסף אמרתי שאמרתי לאותה אחת שאני נותנת לה את המטפלת שלי שאני אוהבת שתדע שהיא שלי :) והמטפלת אמרה תודה שחשבתי עליה..ובכלל זה לא יצא בסוף לפועל אבל אני מרגישה דווקא מחוזקת מכל העניין מעניין לא?

האמת היא שאני שמחה שיצא כך.. אני שמחה בשבילך...

אתה יודע אודי ? הייתי חולה אבל עכשיו סוף סוף אני בסדר... עוד מעט אצא למפגש שלישי של הפיסול... קורה לי דבר משונה ... המורה , די קשוח ... התחלתי לפסל דמות אישה שוכבת על הגב/צד לפי תמונת צילום ( לפי מודל של מישהו חי ואמיתי נעשה עוד מס מפגשים) בכל אופן , בשבוע שעבר פיסלתי גם את השדיים שלה , והפסל/ מורה נעמד לידי ואמר לי ... תסתכלי על המיקום שפיסלת את השדיים שלה והייתי נורא נבוכה .. והוא עוד הוסיף : אני צריך להגיד לך איפה המיקום של השדיים ? את צריכה לדעת טוב יותר ממני .. רציתי להגיד לו : לא , לא יודעת מיקום .. אני לא מסתכלת על עצמי במראה ללא בגדים וגם לר מסתכלת על אחרים ללא בגדים ובכלל אתה לא יודע שאני פגומה לאור זה שעברתי פגיעה מינית אז לאט לאט לך פסל מורה .. כמובן לא אמרתי לו כלום , רק הייתי נבוכה וכרתתי לה את השדיים.. עוד כמה דקות אני יוצאת למפגש לנסות ולפסל במקום נכון... מה זה מקום נכון ? ולי יש משהו במקום נכון ? כל בורג התמקם במקום עקום אחר בגוף .. חלק מהברגים ממש רופפים למרות שאמא צביה מנסה לחזק .. אודי .. בלגן לי עם הקורס הזה ... זה גם מעורר אותי ואני מרגישה שאין לי שליטה על הרגשות.. ואודי , אני לא יכולה יותר עם דוקטורס ... תצעק עליהם !!! תגיד להם שלכתוב ולקרוא דרך האייפון מוציא את כל המרחב והחןפש הפנימי ואתה מרגיש חנוק וחנוט בתוך מחוך וחזיה הדוקים אודי , נראה לי שבסוף אעזוב את הפיסול לפני שאשתגע לגמרי. ואודי , אם ההודעה הזו לא תעלה בגלל שזה דרך האייפון אני לא יודעת מה אעשה לדוקטורס.. מה אעשה ? ... כלום .. רק אתפוצץ בלב ... :((

כמה אמיצה שיחד עם כל הקשיים כן הלכת לקורס הלא פשוט הזה !! מבינה שזה ממש טריגרי עבורך.. אבל יקירה זה שעברת התעללות מינית לא עושה אותך פגומה!! בטוחה שתעשי מה שהכי נכון לך ומה שמקדם את הריפוי והחלמה... איתך, ינשוף

היי יקירה אני עובדת הרבה עם אנשים מברית המועצות ויכולה ממש לדמיין את המורה שלך, את הצליל של קולו... מניסיון אומר לך שהם קשים מבחוץ ורכים מבפנים ------ התואר שלך על השדיים העלה בי צמרמורת ועור ברווז, הקושי עם הגוף, הקושי לראות את הגוף במראה... אני ממש דומעת שאני כותבת לך... את אמיצה, רגישה, מדוייקת.... רוצה לשבת לידך ולהחזיק את ידך, מוכנה? ---- את מוציאה ממני את החמלה, הרגישות והאמפתיה שהרבה פעמים מוסתרות מתחת לאיזה משהו קשוח משהו....

בטיפול הביאה כלפים תמונות של כל ממיניי.. כי אמרתי לה שאני מרגישה תקועה הרבה זמן עם הספקות ופחדים שהחוויות לא אמיתיים אז... דרך הכלפים הספקות מתפוררים ויחד עם זה החרדות ומצוקה בפנים נלחמת להכחיש, להתעלם.. מרגישה לכודה בין הספקות והמציאות לא יודעת לאן לברוח... רק עמוק עמוק בפנים..

את לא מדמיינת ולא ממציאה .אף אחד לא רוצה לבנות לעצמו עולם כזה .. אוהבת ומחבקת והקלפים רעיון מצויין .. :))))))

למרות שלא הגיבו לך אני כאן איתכם

שלום אשמח לדעה שלך היום אני בת 35 ועדיין לבד עם כל הרצון להיות כבר בזוגית ואחרי טיפול ממושך של שנים הייתכן 30 שנה לחיות בבית ובין הורים שיש להם קשר מעוות מלא שנאה ומלא אלימות מילולית ורק הישרדות יומיומית...יתכן לגדול בבית בבית כזה ובתור ילדה שחוותה חוסר אהבה הבנה חמלה הכלה גדלה על אלימות פיזית בנוסף..יתכן שכל זה חזק ממני וחוסם אותי מלהגשים את מה שאני מאחלת לעצמי? ברור לי שכל זה משפיע וקשור... אציין שעברתי שינוי באמונות שינוי במחשבה ובהרבה מובנים,אציין שאני בחורה איכותית.רואה שאני עדיין יורה לעצמי ברגל בתוך הקשרים ומלא פעמים אני לא מתפשרת כי זה מאד קשה לי.. נותנת לזמן לעשות את שלו ויוצאת לדייטים אבל ההתלהבות יורדת והלבד מתחיל לנצח ! האם יש באמת צורך שוב לחזור לטיפולים? למרות שאין לי שום כוונה

הי... מאוחר מידי הגעת גשם, אבל הגעת (?) מאוחר מידי פסקה המלחמה, האש, נחלנו תבוסה, חללים רבים, הרס, אבל פסקה (?) מאוחר מאד התחלתי את הטיפול, ורק קרוב לעשור הכמעט שישי לחיי יש שיקום, מוגבל. ועצמאות, יותר מבעבר. אולי הבוקר אני גם כועסת, גם עצובה אולי. ואולי סתם לא ישנתי מספיק בלילה. עבודה מפרכת מאד מאד, לאדם שלכאורה יש לו כישורים, אבל מרוויח ממש מעט יחסית, אני חושבת. זה מה יש, אבל בא לי קצת לרטון. קצת להיות חמדנית, לייחל לפיצוי משמיים. אה, יורד גשם :-) בוקר, סוריקטה

הגיע קצת באיחור..אך מוטב מאוחר מאף פעם כך גם לגבי הטיפול! ראי מה הושג!! גם אני הגעתי רק כשבער מאוד מאוד..כנראה שלפני כן פשוט לא הבנתי...הכל יתחדש, יפרח וילבלב כמה טוב הגשם הזה!!!! אני אוהבת גשם!! ובכלל לא מדוכאת מיום סגריר..מזלי ;) אל תצטערי על עיכוב של דברים. כל עוד הנר דולק ניתן לשפר ולהרגיש טוב יותר!! חיבוק כזה שמתאים לאווירה ר"ח כסליו חודש של ניסים...קיבלתי בווטסאפ שבחודש הזה נודה יותר על הטוב ונתפלל על אחרים ובכך נביא טוב וניסים לעצמנו....כמו שאת אומרת: מחשבות של ערב ;). מיכל

כל כך מבינה אותך.. עצוב כל כך... הנזק... ההשלכות... גם לי הגיע הטיפול הגיע קצת מאוחר מדי... אבל- ב"ה יש טיפול ורק להיום אני בוחרת להתמקד במה שיש... כמוך יש לי הרבה רגעים(לצערי) של אכזבה ופספוס וכאב על איפה שאני רוצה להיות ואני ממש לא שם.. איתך סוריקטה יקרה...

ציור של לב.גדול.

וכן זה מתסכל ומכעיס ומרגש ומפעים שבכלל יש שיקום שבכלל יש אותנו

בשבילך סוריקטה יקרה. מרגישה אותך ואת כאבך. גשם הקשב לנשים/ תרצה אתר עד רדת הערב, גשם. הקשב לנשים בחלון, עד רדת החשך. גשם, הקשב לנשים הצופות בוילון. גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה. גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח... וכן הלאה... עד סוף השבוע, גשם. הקשב לנשים בחלון, עד קץ השבועים. גשם, הקשב לנשים העומדות ומחכות. גם לנו בחצר גנה קטנה ריקה מזהר דשא. גם אנו מצפות עד אין בינה למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שותקת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והגשם שלנו אחר לרדת. הגשם שלנו טרם בא. אך הגשם שלנו יבוא עננים כבר זעים במרחק. הגשם שלנו קרב, קרב בצעדי ענק. הקשב לנשים בחלון. גשם אדיר ונוהר. הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו - הוא חוזר הוא חוזר הוא חוזר.

אוף זה עצוב מה שכתבת מגיע לך יותר, מגיע לך הרבה הרבה יותר. ושוב אכתוב כמה מרגישה אותך קרובה יותר זו זכותך לרטון ולכעוס ליבי איתך!

שלום. יום הגיוס שלי הוא ב26 לדצמבר. אני בחור בן 18 וחצי בעל בעיות. יש לי חרדה חברתית די קשה, פחד מהחשוך עקב סיוטים בלתי מוסברים שהיו לי בצעירותי(ולא הצליחו למצוא את המקור שלהם עד היום, וזה מאוד מלחיץ אותי), ככה שאני נכנס להתקפי חרדה בקלות מאוד מכל רחש קטן בחושך. אני די דיכאוני, בטחון\דימוי עצמי נמוך מאוד. אני גם סובל מבעיית עצבים שיכולה לגרום לי להתפרץ ולהישבר תחת לחץ נפשי כבד, זה לא רק מסכן אותי אלא גם את הסובבים אותי במידה והם אלו שמפעילים את הלחץ\מעצבנים אותי, אני מאבד שליטה בקלות מאוד ומסוגל לפגוע בעצמי או במישהו אחר(בשבילי "כבד" זה לא כל כך כבד, אני אדם רגיש מבחינה נפשית). בזמן האחרון בקושי הצלחתי לישון והתיאבון שלי ירד ברמה מטורפת(אני גם ככה בתת משקל), כל זה עקב הלחץ הנפשי שהגיוס מביא. לאחר שנדחה לי הגיוס ב3 חודשים(הייתה לי שיחה עם פסיכיאטרית באוגוסט לאחר הפנייה של קב"נית, הפסיכיאטרית החליטה על המקום שאני כשיר לגיוס אבל כמה ימים אחרי התחרטה וקיבלתי שיחה בפלאפון שהיא דחתה לי את הגיוס בשלושה חודשים למען טיפולים פסיכולוגים). את הטיפולים התחלתי כבר ביולי, ולאחר קרוב לחצי שנה של טיפולים הוחלט כי אני לא כשיר לגיוס ע"י הפסיכיאטרית והפסיכולוגית של קופת החולים שבה אני נמצא. הפסיכיאטרית אמורה לשלוח מכתב המלצה לפטור לצבא בימים הקרובים, אך אני חושש שאין לי יותר מדי זמן מאחר והגיוס שלי הוא בעוד פחות מחודש...רציתי לדעת האם יש סיכוי בכלל שאפגוש קב"ן ופסיכיאטר\ית לפניי הגיוס? יש לי סיכוי בכלל להשתחרר? אני ממש מוטרד ואני לא רוצה להתמוטט מול כולם ביום גיוס בזמן שאני מתחנן לפגוש קב"ן...אני רועד בזמן שאני כותב את זה, אני מאוד מאוד מפוחד...

מרגישה שאתה מפספס אותי... שאתה לא מבין אותי... נוסף לזה פספוס של הודעה. למטה

היי אודי וכולן, מריחה את סוף הטיפול. לא בגלל שהצלחנו להשיג את מטרות הטיפול. הטיפול לא הושלם... אבל אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה בנוגע לנושאים מהותיים. דברים השתנו בגלל שהחיים משתנים.... אין אשמים. אבל הטיפול כבר ממזמן לא עונה על הצרכים שלי. מרגישה כמו ילדה זנוחה כבר הרבה מאוד זמן. ניסיתי להתאים את עצמי למציאות המשתנה אך ללא הצלחה. באמת שניסיתי לקבל את כל הכללים החדשים, להבין את ההגיון שמאחוריהם, להסתכל על הדברים מנקודת המבט של המטפל, לסמוך עליו שהוא יודע מה טוב עבורנו, עבורי. אבל אני מרגישה שזה לא נכון עבורי. שאני נשארת רק בגלל שחוששת להיות ללא טיפול, להיות בלעדיו. אני כל כך קשורה אליו. אוףףף כמה עברנו ביחד. עצוב. כמובן שהוא רואה את הדברים אחרת. אנחנו לא מצליחים לתקשר בלי שזה יגמר בכעס גדול. אני יוצאת מהפגישות נסערת ומתוסכלת. מרגישה מרומה. מרגישה שהוא פוער בי פצע גדול ומדמם ואז "זורק" אותי לרחוב הקר. זו הרגשה בלתי נסבלת... והוא ממשיך בחייו. ממשיך הלאה. אודי, מה יהיה הסוף????

סחלתנית משהו ..רק עבר שבוע וזה מרגיש כמו חודש ... מביאה הרבה הגיון הרבה כאב ארוז בצלופן ... ותוהה על המרחק שאני לוקחת ממנה ,מכאן ....מרחק מעצמי. מאמרים וחומרים מרובים של הקורס הזה מציפים אותי ....לקחתי מרחק מהכל ... פוחדת מתלות בה ,פוחדת שתישבר כמו הקודמת ...על מי אני עובדת איך אפשר לעשות תהליכים עמוקים כששומרים מרחק . והגוף פתאום חולה מאוד ....יודעת שיש קשר . אודי אפשר יד ....הכל פתאום מציף כל כך...

נכון שאף אחד לא נוטש את אף אחד רק חווים נטישה הרבה לאחרונה והכי הרבה כמובן בטיפול מול המטפלת- דמות סמכותית- "כאילו " הורה מיטיבה הכאב מולה מעלה בתוכי כאב גדול וכן.... זה גם יושב על זה שאני נוטשת את החלקים שבתוכי וכל הזמן מחפשת אצלה לאישור לקיומם... אוף.... הנטישה של אז... של אימא שראתה את הכל ועמדה בצד ולא עשתה כלום מציף אותי... רק רוצים שיצילו, שמישהו יבוא להציל ואף אחד לא בא וכן, אני יודעת שזה לא קורה עכשיו אבל... הטריגרים בכל מקום... רוצה רק שיאספו ,ויחבקו וישמרו - שירגישו בטוחים לנצח...

אוהבת אותך המון המון

תודה בכל פעם שאתה מגיב... זה באמת המון! לפעמים בגלל שאני כאובה מדי זקוקים למילים רכות יותר... ברור שאני משתדלת להזכיר לעצמי ששום דבר רע לא קורה עכשיו..

שלום, אשמח לדעת האם אבחנה של אישיות גבולית בארגון גבוה יכולה להיווצר בעקבות התעללות רגשית בילדות ואלימות מילולית במשפחה? והאם יכול להיות במהלך פסיכותרפיה ארוכה ודינאמית שעולים קשיים בקשר מיני ובחרדה מגיל צעיר בתחום, תוספת של חלומות ותחושות אך ללא זיכרון ספציפי או משהו ברור, אלא יותר מעורפל. יכול להיות שהיה אירוע טראומתי ולא זוכרים אותו אף פעם? רק בתסמינים סומטיים מרגישים.? והאם כדאי לפנות להיפנוזה לאור זאת? תודה

התכוונתי חארגון גבולי אבל גבוה, הכוונה לתפקוד תקין ואפילו מאד מבחינת עבודה ויכול להיות שלא זוכרים בכלל את הטראומה גם בטיפול דינאמי ארוך ?

היי! אני התחלתי לגור עם חבר שלי השנה וחצי הזו והתחילו להיווצר לנו ריבים מאוד חזקים מאוד בנושא נקיון וסדר , אני בן אדם רגיל שמגיע מבית רגיל , אפשר להשאיר בית לא מסודר ממש ולצאת , או שאפשר לדחות כלים לאחר כך , קיפול בגדים והכל רגיל, , פשוט .. חיים רגילים פשוטים אף אחד לא כועס על השני, החבר שלי הגיע ממשפחה ממעמד טיפה גבוהה יותר ואני מנסה לכבד ועושה דברים בשבילו מאז שהתחלנו לגור ביחד הוא מקפל לי את הבגדים נוגע לי בפינה שלי במיטה מסדר אותה כל הזמן, המגבןות והבגדים בארון נראים כאילו זה תערוכת יופי הכל מסודר לא מצוקמק ממש בית מלון! הוא מנקה אחרי כל מה שאני נוגעת בערך הוא בודק אחרי אם זה מסודר לפי איך שהוא רוצה , אחרי אוניברסיטה הוא מסדר ומנקה (לא קיצוני ממש ממש ) אבל עד שהוא מתפנה לוקח שעה שעתיים , הוא מאוד מקפיד על זה , ולא ממש נותן לי לעשות ותמיד אני כועסת ! למה אתה עושה אחרי נוגע בדברים שלי! זה שלי.. ותהיה פשוט.. למה אתה לא פשוט.. היו כמה מצבים קיצוניים שהגענו אליהם עד שממש צרחנו אחד על השני הוא אומר כמה שהסטנדרטים שלו גבוהים והמערכת יחסים שלו איתי חשובה מאוד ואני מתוקה והוא מוכן לטפל בזה , הוא לא היה אצל פסיכיאטר ונתן את הדיאגנוזה ocpd על ידי האינטרנט , הוא אומר שיטפל בזה כי מאוד קשה לי להתרגל לזה השאלה היא האם זה יעזור ? איזה טיפולים? האם לבן אדם כזה אפשר לעזור בכלל? זה מאוד חשוב לו (כן הוא לפחות אומר ) ולי פי מיליון ! כי אני אוהבת אותו מאוד ועד כמה שאני מנסה זה ממש הגזמה ...תודה דר .

הי אנשים, מעדכנת שהיום, אחרי גל ארוך למדי אני די בסדר. במילים של פסיכולוגיה - שלמה, מופרדת, יותר רצף. עדיין איני מצליחה לראות הודעות דרך המחשב, ושוב סליחתי שלוחה למי שפספסתי. יהיו המשכים גם אם נתחיל מנקודה חדשה, טוב? שלכם, סוריקטה

טוב לשמוע שהוקל לך.... תמיד יהיו גלים... פעם למעלה, פעם למעטה. חשוב לזכור.. אולי עוזר קצת...

זה נשמע יותר טוב...שמחה בשבילך.

שמחה שכך ..שימרי עלייך ,חיבוק

החלפנו שעה ויצא שאחרי יש מישהו (תמיד השתדלתי לקבוע מאוחר ככה שאני אהיה אחרונה)כשביקשתי לשנות הוא אמר שאי אפשר כרגע. נעלבתי וכעסתי אבל גם דיברתי..וזה היה מאוד נעים להצליח לדבר את זה ולהרגיש מובנת ונורמלית. תודה לכולכם.

הי רוני מתוקה, איזה כיף. מילים. גם שם. גם כאן. נהדר ומקרב, וגם כאן - הנה כתבת ברגע פעיל של אמצע וגם לא אחרונה. יופי! סוריקטה

תודה

המחשב עושה בעיות, לא מצליחה לפתוח הודעות ובכך לא מצליחה להגיב :( רציתי להגיב לזו שהמטפלת שכחה אותה, גם לי זה קרה, וחייבים לדבר על זה גם אם אמרת ש"זה בסדר" גם אני אמרתי שזה בסדר אבל זה לא ממש כך, עד היום אני זוכרת את היום הזה שקבענו והיא שכחה ומזערה את זה...וזה עצבן אותי ודברנו על זה רק בפגישה אחרי כי אמרתי גם שזה בסדר וקורה, אבל מבפנים כעסתי.. אודי, אפשר לבדוק למה הודעות לא נפתחות במחשב? וגם הכותרת צריכה להיות ארוכה...

והם מחקו לי הודעות. שלוש פעמים. לזה אני מגיבה בתמיהה, עלבון עמוק והלם. אז אולי אודי אתה באמת יכול לעזור כאן? בברור הקטע הטכני? גם מיילים לא מגיעים יותר. הי מיכל, הפיסקה הראשונה שלי גם מתקשרת לתוכן דברייך. איזה יופי שניתן למצוא לינקג' כזה. מצטרפת - בוודאי לדבר. ונחזור לנפרדות / נראות וכד'. בטיפול (בשונה, כנראה, מאנשי המערכת כאן) ניתן לפתוח את הנושא ולפעמים להקדיש לו את לב הטיפול. וגם - נראה לי שהקושי האחרון שלי היה קשור למעבר הטיפול בתינוק חדש עם סביבה חדשה שמושרשים בה כל מיני דברים שהם מאד לא אני (או, אחרת - כן חלקים בי שפחות הייתי רוצה לתת להם מקום) והתישו אותי. כנראה, שהייתי צריכה לעבוד קשה מאד על הפרדה (אני/זולת, טוב/רע) וגם איטגרציה כדי לעשות סדר אצלי בפנים. בוקר, סוריקטה

נתתי את מספר הטלפון שלה למישהי....כשיש לי משהו טוב אני חולקת אותו בד"כ, אני ממליצה על איש מקצוע טוב, רופא וכו' אם הייתי מרוצה מהשירות, אבל, לא יודעת רוצה לעזור מאוד לאותה אחת שזקוקה כרגע לעזרה (היא לא חברה קרובה) נתתי לה את המספר של המטפלת שלי, לא אמרתי למטפלת הפעם...פעם כשרציתי לתת את המספר שלה אמרתי לה והיא אמרה שזה תלוי בי אם זה בסדר מצידי אז אני יכולה לתת.........לא יצא מזה כלום בסוף...והפעם לא אמרתי לה...בנות, אתן ממליצות לאחרים על המטפל/ת שלכם? איך תרגישו? אודי, אתה מסכים שמטופלים שלך יביאו חברים שלהם? או מישהו שהם מכירים? האם יהיה איזשהו ניגוד אינטרסים? האם אתה רואה בעיה בכך שמטופל יביא מישהו שהוא מכיר האם זה פוגע? לא יודעת אני סומכת על המטפלת שלי שתהיה חכמה ותדע איך לנהוג.....בכל זאת מרגיש לי פתאום מוזר...היא תשאר שלי וכו' ובכל זאת...לא יודעת כבר...אמרתי אגב לאותה אחת שתגיד שאני נתתי לה את המספר. אודי, מה דעתך על "חבר מביא חבר?"

הי מיכל, ראשית, אני חוששת שפספסתי תגובה יפיפייה וחשובה שלך אליי. כשהשדרוג במערכת יסתדר אביט ואקרא הודעות ותיקות. ולגבי שאלתך - חושבני שהמטפל שלי היה קורא לזה סיבוב מסוכן. הוא, עם רצון גדול לעזור, כנראה היה בוחר שלא להכניס רעש מסוג זה למערכת. וכנראה שגם אני. יש מטפלים ומטופלים שכן. איך הרגשת כשהקשר העתידי בין השתיים לא יצא לפועל בסוף? הקלה? התבאסת? איך היית מרגישה לו היה בין השתיים שיבוש? היית חשה אשמה? רעיונות של בוקר, סוריקטה

בחיים לא הייתי עושה את זה. אני מתקמצנת עליו...:-)

אני כאן ולא כאן .. בלי מילים , בשקט ... לא יודעת לתמלל אפילו עבורי את מה שקורה לי .וזה לא בהכרח רע. מרגישה שצריכה עכשיו להיות כאן איתכם ...עטופה . אודי אהבתי מאוד את תשובותייך למימה ...צנעה כזאת מרגשת ובכל זאת אתה יכול להיות נפעם כל כך הרבה פעמים (גם בשיח מול מימה) שעזרת לי להבין לצעוד עוד קצת קדימה ... סוריקטה יקרה איתך באמת נותנת יד לעבור את השבוע .. ולכולן תשמרו עליכן יקרות .. לאודי ולכולם (במבי קשר זה גם שדואגים לך ) https://youtu.be/6qgdfV18Lcc

כאן יחד איתך בשקט... אוהבת...

הי אביב יקרה, שיהיה שבוע קל. לצערי, לא יכולתי לראות איזה שיר צירפת. ומימה - כל כך הייתי רוצה לומר - הביטי במראה. הביטי. גם אני ליקטתי מתשובותיו של אודי. מתשובותיך, אודי. איתך אביב, אני כאן, סוריקטה

רק שתדעי שהגבתי לך במה שכתבת מתחת לכותרת "איזון" . לא זוכרת מה שכתבתי אבל חשוב לי לאומר לך נוכחותך חשובה לי כאן ושאני כאן איתך, ינשוף

תודה יפתי, חיבוק רחב לך. מקווה שטכנית יסתדר. לא קל לי לעבוד בתנאים כאלה (תרתי - גם בסביבה בה אני עובדת באמת. שם עבדתי קשה כדי לפלס לי מעט מקום. עדיין מאד לא קל). שיסדרו כבר את האתר. אוף. סוריקטה

היי, אני בת 24, סטודנטית. כרגע נמצאת בשנה השניה ללימודים. אצלנו במשפחה לימודים והשכלה הם ערך עליון, לכן לאמא שלי לא היה אכפת שלא אעבוד, לממן אותי בצרכים בסיסיים אך העיקר שאלמד. השנה הראשונה עברה בסדר גמור אך מאז שהתחילה השנה השניה מיום ליום גובר אצלי הרצון לעשות הפסקה של שנה מהלימודים, לעבוד, לממן את עצמי ולא להיות תלויה באף אחד. אני מאוד אוהבת את מה שאני לומדת אך מרגישה שזה גדול עלי ההשקעה בלימודים. מה גם שעברתי לא מזמן ניתוח שדורש הרבה עבודה פסיכולוגית לשינויים שאני עוברת. אם זה היה תלוי בי לא הייתי מתחילה את השנה השנייה. ופה הבעיה, אני לא יודעת איך להגיד למשפחה שלי שאני עושה הפסקה כרגע, מפחדת מאוד מהאכזבה שתהיה להם ובמיוחד לאמא שלי. אני יודעת שזה יגרום לריב גדול בבית. צריכה עצה: איך נכון לעשות את זה? אילו מילים הן נכונות? כיצד לגשת לשיחה כזו? תודה.

הי בנות יקרות ואודי, את הודעותיכם ראיתי, (עדיין לא מצליחה דרך המחשב). אביב מתוקה שאת - נכון שדיברתי על מרחב מרחק, אבל כמובן שיש גם במקביל צד שמאד רוצה להיות מוזמן, ושידאגו לו. ואת עשית זאת. חיבוק גדול על הזמנה נוגעת. גלי רבת חכמה - כמה מלאת חמלה. נזכרת בך בכל פעם שאני נפגשת עם עורבים חכמים וגם ציפורים אחרות וגם כשאני פוגשת אוהבי ומצילי בעלי חיים. אני כותבת עכשיו מוקפת בחתולים. כתבת לי כל כך יפה. אני חוקרת את הקושי שלי עכשיו ומנסה להבינו. הילה יקירה, את כותבת שאת מרגישה אותי אנושית וזה מעניין, כי ברגעים הללו אני מרגישה יותר מידי 'מפלצת', או כמו שקוראים לכך כאן מפוצלת מפורקת. ומעניין איך מערכות יחסים משתחזרות. אודי - אכן לא הכל מת ואהבתי לקרוא שכתבת שאתה נפעם כשאתה מצליח לעזור. ולא יודעת, הרגשתי אצלך גם קצת הומור בתשובותך. וצחקתי. אנשים - אני צריכה אתכם כדי לעבור את השבוע בשלום. לילה טוב, שבוע טוב, סוריקטה

שיעבור בשלום,בשמחה ובאהבה.

'תכנות תודעה' והיכולת של אדם לרכוש שליטה בדפוסי החשיבה שלו? זה כיוון חדש שמנסה עכשיו והדרך היחידה ליישם אותו זה הצמדות מלאה להווה. לחיות בהווה בלבד ואת ההווה ולא לחשוב על שום 'עבר'. להפוך את ההווה לעיקר. את הכאן ועכשיו. נקי. ללא הצמדות לזכרונות וגם ללא בריחה לפנטזיות עתידיות. ליצור הווה שאינו נגוע ע"י העבר. אני ממש מנסה עכשיו . כולל עבודה על התמרת דפוסי חשיבה ורגש. כאשר עולה הקלטת זכרון רגשי מהעבר מנסה להחזיר את עצמי להווה. לחושים בכאן ועכשיו והקיום בכאן ועכשיו. לא לתת תשומת לב לזכרון כזה או אחר כי הוא רק 'הקלטה' ולא ההווה כאן ועכשיו. אם אתמיד בזה שוב ושוב ושוב ושוב יווצר לי בסוף מאגר חדש ושונה של זכרונות שיהיו לי לעבר משמעותי מסוג חדש שנבנה מן ההווה הנוכחי ולא נגזר כבר מן העבר' ההוא.. ועכשיו הווה. מאמין ביכולת של אדם לתכנות תודעה מחדש? שניתן להגיע להישג כזה?

כשאני מגיעה למטפלת שלי ( הקליניקה בביתה) היא מחכה לי. החדר מוכן. כשיש צורך ממוזג. הקלסר שלה שם עם שמי + תאריך. היא פותחת את לי הדלת בחיוך לאחר נקישה אחת קטנה. אתמול דפקתי, והיא ענתה "כן?" מאחורי דלת אטומה. כשפתחתי, היה נראה "שתפסתי" אותה ברגע כזה שהיא סתם אישה בביתה, ולא המטפלת שלי. היא שכחה שאני צריכה לבוא. היא התנצלה , ונכנסה ל"תפקיד" בקלות. השיחה היתה טובה לא על השכחה שלה, אלא על שכחה של אחרים, ולא הוזכר כמעט מה שקרה. יותר בגלל שאני אמרתי שזה בסדר, וזה קורה. אבל חבל שזה קרה. כי אני כזאת ששוכחים אותה, כמעט. לכן אני משלמת כסף כשאני רוצה שלא. אבל גם אז זה לא ברור כל כך , מסתבר. הייתי נחמדה, והייתי סלחנית, ושוחחתי על דברים שתכננתי לדבר. היא רק בן אדם , אני יודעת. וזה בסדר. גם לי קרה ששכחתי, אבל לא אותה. רק אותי.

כמה שאני מזדהה איתך. בכלל לא דבר של מה בכך. איתך... אני לעצמי הייתי מסתבכת מאוד עם כזה דבר, אבל מבחוץ אני יכולה רק לחשוב איתך אולי כדאי לפתוח את הרגישות הזאת שלנו.

הייתי משתגעת...

אני לא רוצה לחיות יותר. באמת באמת לא רוצה. לא יכולה להחזיק את הקצוות המטורפים האלו, ככה, לבד. לא יכולה לשאת את הכאב האינסופי, המשוגע, את היאוש הנוראי הזה שאנשים קוראים לו משום מה "חיים". אני לא יודעת מה זה אומר למות ואני די מפחדת מדברים חדשים באופן כללי, אז אני רק רוצה לא לחיות. זאת לא בקשה ככ מוגזמת.

אני שומעת שקשה לך מאוד. אל תישארי עם זה לבד. לפעמים החיים נראים ככה , אולי לפעמים גם לא. אנא פני לסיוע, יש את ער"ן או סהר כעזרה ראשונה. יש טיפול עמוק יותר. במקרים מסויימים גם בחינם. ואפשר, אפשר למצוא תכלית ונקודות אור לחיות בעבורן (עבורך) . חיבוק.

אודי שמתי לב שתדירות הכעס ועוצמתו קורה לי פחות מפעם עדיין קורה אבל פחות אני מרגישה ריקה . למדתי בשנה האחרונה מקצוע שיכול להיות יצירתי והתחלתי לעבוד בו כביצועיסטית לא בקטע יצירתי. בעבודה רק 2 אנשים איתי והמעסיק.. אין הרבה דיבור. די לבד וביצועי... חסרה לי חברת אנשים שתקדם אותי ומצד שני מתביישת להיות 'אני' עד הסוף ולחשוף את סיפור חיי עם ההכרה בנכות הזאת, העובדה שביטוח לאומי מימן את הלימודים וכ.... הבושה הזאת פוגעת לי בחיים והפסיכולוגית לא עזרה בכלום כדי לסייע לי לא להתבייש בזה. להיפך. זה גורם לתחושת הזהות להיות מכווצת וחנוקה. מצד אחד הנרקיסיזם רוצה זהות של מוצלחות בסיסית ודימוי של בעל ערך, כרטיס ביקור מחמיא. מצד שני המציאות היא טיפולים הכרה בנכות נפשית תמיכה וכ... הבושה לא מאפשרת לי 'לצאת מארון'. החיים בשקר בהעמדת פנים כאילו הכל בסדר, מימנתי לבד, אין בולימיה, אין בעיות או קשיים. הכל מוסתר. אי אפשר לדבר על התמודדויות בעולם האמיתי 'בחוץ'. רק בתוך טיפולים או קבוצות תמיכה יעודיות... אודי איזה סיכוי יש לי במציאות שכזאת שמאלצת אותי להיות 'עצמי מזוייף' כמעט 24/7? מה העצה שלך תהיה לאדם במצבי? להסתיר כדי להגן על עצמי מסטיגמה ואז תהיה אנרגיה של הסתרה או להחשף ואז עלולה שיסתכלו עליי דרך תפיסה צרה של מצב כזה או אחר? אודי בתור פסיכולוג ובן אדם שמתיימר לעזור לבני אדם אחרים (אני מקווה שזאת המהות שלך ולא 'להיות חוקר') איך היית מטפל ברגש הבושה? בטיפול בנפש האדם בקונטקסט החברתי? בהשפעות שזה יוצר על תחושת הזהות? היית ממליץ למטופל במצבי לצאת מהארון בנוגע להכרות וקשיים או להעמיד פנים שהכל כמו כולם וכרגיל ואז בעצם נוצרת אנרגיה של הסתרה ושתיקה ואני מרגישה כמו נעלם ונאלם שלא מאפשר מעבר לחזות של העמדת פנים לאנשים אחרים להכיר אותי. לפעמים בא לי להיות מסוגלת לומר בפתיחות ובלי בושה 'קיבלתי הכרה ומימון. התמודדתי עם חרדות וקשיים וזאת הסיבה. עכשיו כבר משתקמת מזה. אני במקום טוב' לא יכולה להודות בסיפור החיים של עצמי. בחולשות. באירועים שהיו. מתביישת. מתה מבושה. חיה עם מסכה. אודי מה היית מציע? אני בן אדם סוג ב' בגלל זה? אודי תאמין שלפני 4 שנים התחננתי מהפסיכולוגית שתקבע איתי פגישה ותרגיע אותי ואת השפעות ההכרה הזאת על הזהות והערך והיא פשוט נטשה אותי. היא לא ענתה ולא קבעה ולא עזרה. הטיפול שלה הוביל לזעזוע שלאחריו היא נטשה אותי לאנחות. מה שאני שואלת אותך פה עכשיו רציתי לשאול אותה... איך חיים עם אמת נסיבתית על הזהות של עצמך שאתה מתבייש לגביה? קשיים/חרדות/חולשות/הכרה/תמיכה/בולימיה/קושי להיות יצירתי.. בעולם הזה מעריכים אנשים יצירתיים פעלתניים וראש גדול. רוצה שיעריכו אותי גם אבל לא מסוגלת אפילו שיכירו אותי ואת סיפור חיי באמת בגלל הבושה הנוראית. אני 'עצמי מזוייף' מהלך. אני מתביישת בכך שסיפור חיי הוא מה שהוא. מתמודדת עם בולימיה ובעלת הכרה שקיבלה מימון ותמיכה מביטוח לאומי ונעזרת בטיפולים מיליון שנה למציאת הדרך שלי בעולם... זה כזה מביש להודות בקול רם? ככ היה בא לי משהו אחר. כרטיס ביקור אחר. לזהור. לנצנץ. להתגאות בי ולגרום לאחרים להתעניין ולהתפעל. אני לא מסוג האנשים שגורמים לעניין או התפעלות כלשהי. מרגישה אפורה ומשעממת שמנסה לעשות קצת רעש וצלצולים כמעטפת שמסתירה את הריקנות והשממון האמיתי .. איך יוצאים מהארון בלי למות מבושה? קשה לי בעצמי להשלים שזאת 'הזהות' שלי. שככה היה מהלך חיי והסיפור ממנו הגחתי. תעזור.

עצוב. איזה חוסר יכולת להתייחס באופן שמסוגל להבין ללב מצוקת האחר.. מעורר קצת גועל אפילו להבין את רמות הנתק שמתבטאת בתגובה שלך. כאילו עצם הפניה שלי ציירה אותי בעיניך ל'חסרת תקנה' ואותך ל'חסר אונים' בשיח מולי. במקום שתהיה שם התייחסות פוגשת כלשהי.

באמת. מה המטרה? האם באמת הוא עוזר לבני אדם לחיות חיים מלאים ומאושרים יותר? האם הוא משפר לבני אדם את רמות התפקוד? ולמה אף אחד לא מזהיר מפני האפשרות של שחזורי טראומות לא מודעות והשפעה של זה על תפיסת הזהות של אדם ורווחתו? עברו 8 שנים ועוד לא הבנתי! יש לי חרדות לנסוע לחו"ל לבד חרדות לנהוג במכונית לבד קושי לשאוף להישגים ועשייה עצמאית ולא סתם לעבוד ראש קטן בשכר נמוך זה מתסכל אותי מה טיפול פסיכולוגי יכול להציע ולעזור? רק אומרים 'תשלים עם החסר וכופים גבולות יש לעומתם סיוע של מאמנים כריזמטיים שמדברים על העצמה אנרגטית ופריצת גבולות והגשמת יעדים וקידום להצלחה... רק שקשה להאמין שאפשר והם טוענים שאמונה חורצת הכל בעצם למה פסיכולוגים הם ההיפך הגמור שרק מציב גבולות בכח ומדבר על השלמה עם הקיים? או אבל והתאבלות ושחזורי טראומה פתאומיים וחרא? . מה הרצון שלי?? מי יעזור לי למצוא מה הרצון שלי?? למה יש אנשים שהרצון שלהם לא מחזיק להם ומאבד משמעות ואין מוטיבציה וחשק לפעול לקידום מטרות לאורך זמן? אני שוקלת להקים קבוצות תמיכה עצמאית לאנשים שמתמודדים עם בולימיה ומרגישים שאוכל זה החשק האמיתי היחיד שנשאר להם בחיים והתמכרו לזה. הפסיכולוגית שחזרה לי את השבר המקורי בצורה סופר טראומטית במקום לרפא מעמוק בפנים את הנפש. הפושעת הרשלנית הזאת שהציעה לי טיפול גרוע במהלכו חוויתי כמה כמההה הנפש שלי להרפא וכמה ננטשה ונדחפה חזק לידי הסימפטום שביקש את נפשו לשכוח מהכל ולהקיא הכל . היא לא עזרה ולא תמכה בחשק שלי לחיות ולהשאר קשורה אליה רגשית ואוהבת . לא היה לה שום רגש אליי. הייתי 'מושא טיפולי' מאוס. שלא נכנע לה לגבולות שניסתה לכפות על נפשי להכנע להם. מעולם לא הסבירה לי מה הקטע עם הגבולות האלה.... שמגבילים אנשים מבלי לספק הצדקה אמיתית משכנעת. זה רק עשה נזק ומשדר דחייה מכאיבה ונטישה וחוסר אכפתיות ואדישות מעל הכל.... מה בורא באדם רצון ושאיפות למטרות וסיפוק בהגשמתם??? יש אנשים שחיים בעולם הגדול. מטיילים. שואפים. חווים. מכירים. מתנסים. ראש גדול. ויש אנשים שנצמדים לנוח והמוכר וחיים בצמצום ונמנעים מאי ודאות. אני שונאת שאני מהסוג השני. רוצה להיות מהסוג הראשון!! אבל משהו לא מאפשר לי. אין לי זהות נורמלית של אדם שייך ומסוגל . אני רוצה אבל לא יודעת מה ואיך. איך מוצאים מהו הרצון שלנו בתוך העולם הזה?? חוץ מחשק לאוכל שמשתיק את הכל כדי לא לחשוב יותר.. ?? האם באמת יש אנשים שנועדו לחיות בגדול ולעומתם אנשים שנועדו לחיות בקטן וככה זה טבעי?? מה קשורות הטראומות מהילדות והאם הן באמת חורצות גורלות או שזה הבדלים מולד גנטי בלי קשר לכלום וצריך להשלים איתם? איך מוצאים רצון ותשוקה להגשימו???? האם כולם נועדו לחיים גדולים ורק נבצר מהם להגשימם בגלל פגיעות מוקדמות ומשאבים חסרים או שלא כולם נועדו לחיים גדולים בכלל ויש כאלה לנועדו לנצח לראש קטן פצפון של עשייה מאד מצומצת וצנועה של השרדות מיום ליום במקום לחוות ולהנות ולהתפתח ולראות ולצמוח כל העת... . למה לחלק התפתחות תמידית זה מושך ומלהיב וכיף ולחלק אחר מעיק מכביד ומעייף והם מתנוונים עם שגרה קבועה נטולת שינויים בלתי הכרחיים? סיימתי לשפוך הלכתי

הרי אני בגדול עדיין נכנסת קוראת פה אז למה לא רלוונטי... רלוונטי. אבל מהניסיון מולך לא נראה לי שהיה לך הרבה מה לומר על זה ממילא :)

ולא מצליחה להיות כאן... וזה לא קשור לשבת בכלל... יותר בחיים. גם בטיפול מרגישה תקועה. לא מצליחה לדבר ולהגיד, ומה שכן תמיד מרגיש לי שטחי או לא משקף בכלל.

הכל מסביבי בוער!!! חלק ממשפחתי פונתה מביתה. ובלב שלי קפאון. חושבת עליו (על המטפל) וגל של קור מציף את גופי. מי הוא בכלל?? מה הוא עבורי? מה אני עבורו? הוא פאקינג בן אדם זר. איך יכולתי לבטוח בו כך? נטע.

מעדכנת אתכם, שהיה לנו שבוע מתיש, לי בעיקר אבל גם למטפלת שלי. ואני אוהבת אותה. ואת סוף השבוע אנחנו סוגרות בהרגשה טובה ורגועה תודה על המקום.. שבת שלום Aya

הי אודי, אני תוהה - אם המערכת אינה עובדת (כפי שנראה אצלי) דרך המחשב - איך אתה מצליח לראות הודעות ולהעלות אותן? ממשק הניהול כן פועל? אז התקלה חלקית? זמנית? (בהשראת ההודעות כאן). ואכתוב קצר - רע לי. חלקי וזמני - לפעם אחרת... סוריקטה

הי אנשים, אני מבואסת לאללה מכך שאיני מצליחה להיכנס לפורום דרך המחשב. אז פיספסתי המון הודעות והתנצלותי למי שציפה לתגובה ממני - לא הצלחתי לעקוב. והאמת אני מרגישה באבל אז גם מרגישה צורך לקחת קצת חופש ולנשום בשבילי. מאזניים - צד אחד - נפצעתי לפני שבוע. כואב מאד. העיתוי היה כשהייתי לא רגועה בפנים ואולי גם קצת פחות סבלנות. הייתי קושרת את החבלה לכך. שאינה מקרית. השכן הקשיש שטיפלתי בו כעשור 24/7, שרוי במצב איום ונורא. ראיתי אותו בבית החולים. אולי הייתה זו הפעם האחרונה. כמעט לא היה עם מי לתקשר. העיניים של והביטו בי. הוא ביקש, ובקושי רב הצלחתי להבין, שאקח אותו משם ושאביא לו שתייה ושלא אלך. כל כך קורע. גם ההורים שלי זקנים וחולים. ובמקום ההוא יש גם כעסים רבים. כמה צמחים גדולים ובגיל של עשרות שנים קרסו סופית בגינה שלנו (התקפה מטורפת של מזיקים). אני ממש בתחושת אבל. אין עדיין גשם. הבצורת הזאת... בפגישה הטיפולית האחרונה גם אני התמוטטתי. הרגשתי (וכך גם אמר המטפל) שהוא מאוכזב. שאני כך לאחר עבודה כה רבה שלנו. מכך הבנתי שאשאיר לעצמי את הכאב בפנים. הרי בזה אני אלופה. אז אני שותקת ומביטה בדימיון לשמיים הריקים. לא כיף לי לקום לעבודה ואני כבר לא מכינה לעצמי אוכל לדרך. פשוט קונה. לעשות כאילו מישהו אחר דואג לי. על צד המאזניים הזה משקל רב להרגשתי כרגע. צד שני - לא הכל מת. וסוף זה תמיד התחלה של משהו אחר וגו'. אבל אני לא כל כך שם בשנייה זו. כתבתי המון ודרך הסלולר דבריי יראו ללא הפרדות כגוש ענקי של מילים. בעצב, סוריקטה

סוריקטה אהובה, למה את זקוקה עכשיו? הלוואי והייתי יודעת.. למישהו שיכין לך אוכל חם שתקחי איתך ליום עבודה, צידה לדרך ומזכרת מכמה שאת משמעותית לאחרים (כי את משמעותית נורא!) למישהו שיראה אותך בנפילותיך ויבין שזה חלק מהעניין ולא יתאכזב ולא יהפוך את הנפילה להשתבללות, בטח יש את זה בתוכך גם ואם לא כרגע אז אני מזכירה שזה חלק מהעניין וזה קורה וזה לא מבטל את כל מה שהשגת.. מישהו שיעזור לך להבין ולעבד, את האבל ואת העצב ואת הכאב, ואת הפחד מאובדן של היקרים לנו, או מישהו שישב לצידך ויתבונן לך עמוק לתוך העיניים במבט רך ואוהב, מבט שלא נסוג, מבט שמזכיר את עומק הקשרים שאת יוצרת, ואם תרצי חלק מהזמן פחות יהיה המבט כי הגוף יהיה קרוב יותר ואחוז בחיבוק אוהב ומחזיק... נותנת לך את כל אלו.. לא קל, אני שומעת. ואני גם יודעת שזה ישתנה, סבלנות.. אוהבת. גלי

היי בנות ואודי, בזמן האחרון אני חושבת על הטיפול כהוצאה כספית לגמרי מיותרת. בעבר לא הרגשתי כך. התייחסתי אל הטיפול כאל תרופה יקרה שאני מוכרחה. אבל משהו השתנה לאחרונה. אני מוציאה לא מעט כסף מדי חודש, ואני לא בטוחה מה אני מקבלת חזרה. לרוב, אני יוצאת מהמפגשים עצבנית, מעורערת, עצובה ומתוסכלת... אני חושבת על כל אותם הדברים שהייתי יכולה לעשות בכסף... אחד מהם זו תכנית חסכון לבן שלי.... עוד שבועיים החברות הטובות שלי טסות לניו יורק לעשרה ימים, ואני לא יכולה להצטרף נטו בגלל הכסף הרב שהולך לטיפול. זה קצת מכעיס אותי. אני חושבת שעשרה ימים בניו יורק עם חברות טובות היו טובים לבריאות הנפשית שלי לא פחות מהטיפול, שאני תופסת אותו לאחרונה כמשהו מאוד חלקי ומוגבל. גם מרגישה לפעמים כי אני בטיפול רק בגלל שחוששת לא להיות בטיפול. כי כמה שאני אנסה להכחיש את זה, אני תלויה במטפל שלי מאוד. ואת הקשר הזה אני קונה בכסף. המטפל מעמיד בפני המון כללים והגבלות לאחרונה. התסכול שלי עולה בהתאמה. אולי זה קשור... לא יודעת.... אודי, אשמח לשמוע מה אתה חושב. חשוב לי רק לציין שאני לא חושבת שהכסף הזה לא מגיע לפסיכולוג שלי. זה מגיע לו בהחלט ואני משלמת לו בהערכה ואהבה. נטע.

את ההרגשה, ותמיד התשובה של הפסיכולוגים היא למה דווקא עכשיו ולבדוק וכו'... באמת ההוצאות גדולות אבל כמו בכל דבר בחיים יש סדרי עדיפויות בענייני כספים, תשאלי את עצמך האם עדיף לטוס לחו"ל או להעזר בטיפול?, באיזה מחיר לטוס לחו"ל? האם את מסוגלת להיות ללא טיפול? מה היה קורה בלעדיו, לאן הגעת בזכות הטיפול? וכו'..אני בעד תמיד לחשוב ולהתלבט, גם אם זה זמן של רצון לברוח או הרגשת ריחוק בטיפול, בלי קשר, סליחה אודי, עם כל הכבוד, אני חושבת שנכון שזה לא רק כסף אבל זה גם לא רק רצון לברוח מקשר או מהטיפול, זאת הוצאה גדולה, מה לעשות? אני בעד לחשוב על סדרי עדיפויות בחיים, אחד מעדיף אוטו גדול, אחד בית, אחד טיסות לחו"ל ואחר צריך טיפול כי בלעדיו לא היו לו חיים בכלל לתפקד כדי שיוכל להנות מהדברים הקטנים ביום יום....זאת דעתי, וזה לא רק לבדוק למה דווקא עכשיו זה הרבה מעבר, אני יכולה להעיד על עצמי שתמיד אני חושבת על הכסף ולא רק בתקופה מסויימת, תמיד אני חושבת על ההוצאה הזו ואם היא טובה לי....זאת מחשבתי...וסדר העדיפות שלי היא שזה מה יש! כי חשוב לי לטפל בעצמי יותר מלקנות עוד משהו או לטוס לטייל...וחוץ מזה תמיד אפשר לבקש הנחה או כשיש בעיה בתשלום לפתוח זאת מולו. בהצלחה

גם אני מתחברת למשפט הזה מאד. הי נטע, רק לומר בשלב זה שאני מזדהה המון עם תחושותייך שאת מביאה לכאן לאחרונה. שלך, סוריקטה

קראתן ?????? פינו עכשיו את כל תושבי גילון ובית אחד נשרף. אני מתה מדאגה. בנות ????????????????????? צריך לעשות משהו אני מתה פשוט מתה לא יכולה כך אודי פשוט בדיוק נמצא שם הוא סיפר לנו על היער שהוא גר שיש אפילו חזיר בר וואווווו אני ממש ממש מתה לא מצליחה אמא צביה גם לא יכולה לעשות כלום אודיייייי אני חייבת לעשות משהו ווואווווו

את יודעת, במבי, אני קוראת אותך וחושבת על השכן המבוגר, הבודד והתשוש שהייתי לצדו שנים - סייעתי לו בקניות, ניקיון ופינוי זבל, חבישות של חבלות, חברת חתולים, ובעיקר הרבה הקשבה וסבלנות (ואיתו קשה בעניין הזה באופן מיוחד). היום האיש בטיפול נמרץ אנוש, מחובר למכשירים מכל עבר ובקושי מתקשר. התקפים אפילפטיים, זיהומים ועוד ועוד ועוד. היום תפקיד העזרה עבר למקצוענים שיש להם כלים שלי אין בכלל. יישר כוח לצוותים ולשיתוף הפעולה של התושבים, אודי. נהדר לשמוע! סוריקטה

אביב.. קראתי את ההודעה שלך בעץ שמזמין והרגשתי שהעץ נקי וטוב. רציתי להצטרף,אפילו התחלתי לכתוב אבל הרגשתי שכולי שריפה אחת גדולה. כאמו זו שמשתוללת בכל הארץ. הרגשתי שאם אכתוב בעץ הזה ,אשרוף אותו. מחשבות ,מילים ,מעשים. כן..אני מלאה ברעל. כולי עשן שחור ולבן. השחור הוא מהשריפה שבתוכי והלבן הוא מנסיונות הכיבוי שלא מצליחות לי. אודי.. אם קרה לך משהו אני אשרוף את כל המדינה הזו. אני כבר לא יכולה יותר. אני כבר חולה למעלה משבועיים ויוצאת מדעתי. לוקחת המון תרופות למרות שלא מאמינה בתרופות. עושה הכל. כמעט הכל. ואלך עוד מעט לקורס פיסול. פעם שניה ושוב אגיע חולה. ואם הפעם האצבעות שלי תהיינה כמו זומבי אני לא יודעת מה אעשה. כמעט ומתתי עכשיו כשקראתי על השריפה במשגב שמתפשטת לגילון. בא לי לנסוע עם מטף :((((( איזה חוסר אונים העולם הזה :((((((( כל העולם אדום/כתום/צהוב חתכת שריפה ענקית עם עשן שחור של האש שמכלה כל חלקה טובה ועשן לבן מניסיונות הכיבוי שלא מצליחות. וגם התרופות לא עוזרות לי .גם לא האינהלציה. וכולי כבר עשן שחור של השריפה הפנימית שמכלה אצלי הכל וגם עשן לבן עם ריח של אנטיביוטיקה וחומרי אינהלציה ועוד מרעין בישין ריח של תוהו ובוהו. ועוד מעט והעולם ייחרב לגמרי.

נכון אצלך הכל בסדר ??? קראתי שפרצה שריפה במשגב שמתפשטת לכוון גילון ??? נכון הכל בסדר איתך ??? דואגת. דואגת. וחולה כבר למעלה משבועיים.. בא לי למות.. מרגיש לי קריסת מערכות.. התחיל עם דלקת בקנה וממשיך עוד ועוד ומרגיש לי שאולי לגוף כבר נמאס מהכל.. אודי ?? נכון אתה בסדר ??? עכשיו אתה מבין למה קשרים זה דבר בכלל לא פשוט ?? כי כשקורה משהו אתה מת מדאגה

היי אודי, אז ככה יש לי הפרעות קשב וריכוז, אני מרגיש רחפן, שוקיסט, מאוד קשה לי להתרכז כשמדברים אליי ויש לי זכרון לטווח קצר - זכרון לא טוב, גם יש לי קושי להתבטא ולדבר, בנוסף לכל זה יש לי קושי חברתי, להתחבר עם אנשים בהתחלה חשבתי שזה "חרדה חברתית" אבל הבנתי שזה לא שיש לי חרדה/פחד, פשוט אין לי מה להגיד... ניסיתי טיפול פסיכולוגי אבל הייתי נפגש עם המטפל ולא היה לי מה לומר לה ולא הצלחתי להקשיב כשהיא מדברת אליי... הייתי מעוניין להתאבחן ולקבל טיפול ובנוסף לקחת תרופה שיכולה לעזור. תודה רבה לך! אשמח לתגובה...

אודי הי, את השאלה בנושא היפנוזה עצמית שאלתי ממקום ענייני לגמרי, בלי שום כוונות אובדניות גלויות או נסתרות. כבר ענית פעמיים, ואני שונאת לנדנד, אבל מה התשובה לשאלה, כן או לא? תודה.

הי, איזו פנטזיה... יצר החיים, גם הוא, יודע פעמים רבות לשחק תפקיד חזק מאד גם ברגעים נואשים עוד לפני שהתקווה מתה... סוריקטה

הי ,מכירה את המקום הזה שאצלך שמתנגד להזמנה לבוא.. אז לא מנסה להפריע את המרחק שלקחת עבורך .. מכוון ויודעת שהתקופה לא פשוטה וזוכרת שאת לא מאמינה שמגיע לך ..אז רק שתדעי שאת חסרה לי כאן ממש ואני מחכה לך כשיהיה נכון לך . מקווה מאוד שאת בסדר ..פולנייה או לא ...דואגת . חיבוק עוטף אם נכון לך וכתף ..

הי אביב, עכשיו דרך הטלפון הצלחתי לראות שהייתה כאן פעילות... וגם באמצעי הזה אני מצליחה לראות משהו רק עכשיו.כבר שבוע שלא הצלחתי ממש להיכנס. צריכה סביבה יציבה כדי לכתוב. תגידו לדוקטורס. חח. בכללי - אני חיה. ימים של רצף של אובדנים וגם נחבלתי וכואב. כשהמערכת תתייצב. תרתי. תודות יקירתי, ייתכן שעוד אכתוב, סוריקטה

הילה תופסת את ידייך המושטת באהבה ... שתדעי שהתקשתי להיות היום ובזכותך אני כותבת .. הבוקר אני עם המשפט הזה מנסהלהפוך מחשבות שליליות לחיוביות מעשים להרגלים ...שינוי "שים לב למחשבות שלך, הן הופכות להיות מילים שים לב למילים שלך, הן הופכות להיות מעשים שים לב למעשים שלך, הם הופכים להיות הרגלים שים לב להרגלים שלך, הם הופכים להיות אופי שים לב לאופי שלך, הוא הופך להיות גורל... מהטמה גאנדי" מוזמנות לשתף משלכן הבוקר ...

תודה לך על היוזמה אני כאן(בערך) האמת היא שאני מותשת פיזית וגם נפשית אבל קוראת אתכן איתכם

כמה נכון Aya

נפלאה שלי אני מאוהבת בך! איך יש בך כל כך הרבה טוב להעניק ולצאת מתוך עצמך, את נפלאה! ותודה! הילה

עץ מזמין כותרת כל כך נוגעת ..ואני מתחבאה מאחורי משפט שנכון לי כל כך עכשיו ..כעוגן שאוחז משקיעה. ההתעסקות עם הגוף מפיקה ממנו עוד כאב ברמות אחרות. והתקף זעם מטורף כלפי עצמי ואחרי שוך הסערה נשארו בי סימנים וכאב הלב של מי ואיך אני כש... ונדיר בעזרת הטכנולוגיה הקלטה של הטרוף ..כמה קולות מעורבבים ברבע שעה של כל חלקי ... מנכיחה את זה כאן עבורי כתזכורת כמראה .. תודה על המקום (אודי אשמח לתגובה למרות ששקוע בתוך העץ )

קצת מפחיד....שהאופי הופך לגורל...ובכלל המחשבות לא תמיד פשוט לנתב או לווסת אותן..

רק רוצה להיות נוכחת בעץ שלך.

הי אביב... קצת מפחדת להצטרף לעץ המזמין שלך.. יש בו משהו נקי וטוב להצטרפ

קראתי אותך מאוד מבינה כיבעומס רב קשה עד מאוד למי שלא יודע איך לשמור על עצמו . ובכל זאת תנסי אפילו בקטנה במילים על עצמך במחשבות ובהחלט להפחית עומס . ובואי לכאן לפרוק קצת מהעומס הרגשי ולמלא את עצמך בכוחות מחודשים . אתך

תודה לך יקירתי. אני עצובה עד בלי די. לא יודעת מה לומר יותר..

אודי, יש בי זעם עצום. לצערי הזעם מופנה כלפי הילדון המתוק והתמים שלי. לא אלימות פיזית חלילה אבל אלימות מילולית (שזה לא פחות נורא). אח"כ אני מתמלאת ברגשות אשמה נוראיים אבל לא מצליחה לעצור את הפעם הבאה.... גם בטיפול לא טוב. מרגישה לא מובנת. תסכול נוראי. בא לי לדפוק את הראש בקיר. נטע.

עצוב וכואב... יכולה רק להציע שתביאי לכאן את הזעם והכעס אפילו ברגע האמת אנחנו נכיל אותך ונעטוף. איתך בקושי בכאב שולחת כוחות וחיבוק אם נכון לך

הי, שלום לכולם.... אני מנסה להירפא. השתחררתי לפני כמה שנים. זקוק לי תקופה ארוכה ארוכה של שקט, שלא יגעו שלא יתקרבו. שמה שיש לי שיהיה שלי. שלא רק אגיד את זה לעצמי אלא שארגיש את זה לאורך תקופה ארוכה שדי יהיה בה להיספג במקום המעורער והמנוצל. ולהחלים. שקט זה לסגור את הדלת אחרי, ושאני אהיה שם לבד לבד. דקות ושעות וימים של מרפא. שקט שקט שקט. שאני אנהל את המשאבים שלי, ולא משנה מהם, אם זה הזמן או הכסף או התחביבים או כל דבר אחר שתעלו על דעתכן. אני הולכת סחור סחור כי אני לא רוצה לדבר ברחל ביתך הקטנה. אבל אני כן רוצה לספר על שבר אחד גדול שאני חווה בימים האחרונים. אבל איך אספר אם אני לא רוצה להיחשף? אז אודי, אולי תנסה להבין אותי גם כך. אתה מכיר מצב שחלק חשוב מנשיות הולך ומצטמק??? ובפתאומיות??? בלי תסמינים אחרים???

מכבדת את ההגנות שאת מבקשת . והמשאלה הזו שנובן ללא ממש מילים יוצרת בעיות ...הנה סובייקטיבית ומלא כשלים ..מנציחה אכזבות והרגשה שלא מובנת ולבד . אתך בשקט בתוך הסערה משאירה לך המון מרחב ובכל זאת אתך ....

את מקסימה כתמיד. ואני עדיין מאמינה ומקווה שאודי יכול לעזור לי גם כך.

ההודעות.....אביב וואו, מצטערת, ממש לא התכוונתי שאשמע ביקורתית, כנראה שאת צודקת, לא ראיתי זאת זה בא מכוונה טובה אבל כנראה יצא עקום :( סליחה. יש בי המון ביקורתיות על כל דבר, למרות הניסיונות לשפר :( ירשתי מאימי. למדתי מהבית לבקר הכל כולל את עצמי הכי הרבה......באסה. מצטערת אם נפגעת ממני... אודי, אתה מרגיש ביקורת בדבריי, לאחרות? ואחרות גם? אתן מרגישות ביקורת? חשוב לי לדעת כדי לתקן :( דבר נוסף: לא מצליחה לחזור לשמור על המשקל..שנה שלימה פלוס כמה חודשים לקח לי להוריד במשקל, ואחר כך שנה שלימה שמרתי על משקל תקין ועכשיו??? השמנתי וממשיכה לעלות...לא מצליחה לחזור אחורה....ביקשתי עוד פגישה אולי אתחבר לספה, היא לא יכולה, אבל בפגישה הבאה אראה ואנסה לדבר על המחסום, מרגישה שהספה נמצאת אי שם ויש מחיצה בין הכיסא שמולה לספה שם...ועצוב לי היום ומנסה לחזור לאזן באוכל לפחות שלא אעלה יותר לפחות זה.....מרגישה כאילו הדברים קשורים אחד בשני, הגיוני???? כאילו עד שלא אתחבר ממש אמשיך לאכול :( אוף.

היי מיכל, האם קראת את ההודעה שכתבתי למטה? אשמח לקבל ממך משוב על מה שאכתוב לך.... רוצה להגיד לך שאני מאוד מזדהה עם חוסר האונים שקשור באוכל. גם באופן אישי הרבה פעמים אני נמצאת שם במקום שלא מצליח להפסיק לאכול... לגביי הביקורתיות זה לא משהו שאני שמתי לב אליו אצלך... וזהו... אין לי כל כך עוד מה לכתוב לך, רק שקראתי והרגשתי שאת נמצאת במצב קצת לא טוב לעומת תקופות אחרות שלך... שלך, הילה

תודה...וששמת לב, בהחלט תקופה לא טובה...כמה אישו סביב האוכל :( תמיד חשבתי שרק אנורקסיה זה בעייתי...וזה ממחשבות וכו'...

הכי בעולם מבינה מאיפה הדברים באים ברור לי שאני גם רגישה מאוד מאוד מאוד .. תודה שאת מבינה . ואוכל ..יקרה נושא עמוק שומעת את הצעקה שלך לעזור לך לעצור את ההרס המתחדש ... ואולי שני הנושאים קשורים ..את יודעת מותרלך להצליח ומותר גם להכשל מותר לך להיות אדם שלא מבקר את עצמו... ועוד מחשבה ...הקשר המחודש לאמא מעיר איתו את הקושי והאכילה ...הספה זה רק סיפטום אפשר לדבר גם מהכסא ..המקומות הקשים הם הבעיה האמיתית שאנחנו נוטות לברוח ממנה לאוכל ..חיבוק ליום מקסים

שצועדת אחורה..אביב, טוב שאת מבינה ורגישותך מקסימה בעיניי... כלום לא פשוט :(

אני רוצה לקחת חופש מהטיפול השבוע משהו באימון שלי נסדק...

היוש:) זו פעם ראשונה שאני כותבת לך אז נעים מאוד, אני הילה... יכול להיות שנראה לך שאנשים ששנים בטיפול חסינים לכל התחושות האלה, של לצאת לחופש מהטיפול וכל זה... זה מוכר לי מאוד, אצלי זה קורה שמתחילים להיפתח דברים ושלא בא לי לדבר... אשמח להכיר אותך יותר... הילה

זה הזמן לקחת עוד פגישה ...לחזק את האמון לא לברוח . אתך

עם מה שכתבו לך...גם אני לעיתים רוצה חופש מהטיפול..אבל זה קורה באמת כשהאדמה רועדת שם. מקווה שתדברו על זה על הרצון לחופש ועל האמון, האמון, זה הדבר הכי בסיסי בטיפול וחבל שתרגישי כך.

היי אני פונה אליכן, החברות שנמצאות כאן. היום אני רוצה לנסות להשתלב ב2 עצים שתפתחו... אני לא יודעת אם אתן מודעות לזה אבל יש לי קושי חברתי מסויים... אני עדיין לא יודעת להגדיר בדיוק מהו? אבל כן יודעת שמתקשה מאוד לקחת חלק בדיונים שיש כאן בעצים שנפתחים... אבל היום אני כן רוצה להיות שותפה ולקחת חלק... למה אני כותבת את זה? כי חשוב לי שתדעו אולי תוכלו לעזור לי להשתלב? הילה

אוהבת אותך

כאן קשה לראות..רק ממה שאת כותבת לפעמים על התנגשויות בעבודה. פה צריך אולי לראות מה קורה עם דמויות סמכותיות..איך לדבר איתן אולי..כי חברתית אי אפשר לדעת, לי את נראית מאוד חברותית דווקא ;) משתפת ומשתתפת...

לפעמים הכעס לא עוזב אותי עד היום. הוא מלווה אותי עמוק בפנים- על חוסר האמפתיה המשווע לטיבם של קשיי מצד פסיכולוגית קלינית בכירה שלא השכילה להציע טיפול מותאם ויצרה מצב של רה טראומטיזציה מטלטלטת. ייתכן שמול מטפל אחר לעולם הייתי מגיע למצב/ החלטה לחתום נכות וכל ההשפעה על תחושת הזהות שלי לא הייתה מתרחשת. המחשבה על מה היה יכול להיות בדיעבד אילו... זה קצת מציק לחשוב מה אילו. אולי כל הכעס המתמשך היה נחסך בעצם אבל אני במקום טוב עכשיו בסהכ. צריכה לטפל בי בכלים מתאימים יותר ולמצוא אותם. מעצבן שנרשם בי זכרון ממאיר של כעס מזדעק בטיפול ההוא שלא קיבל הכלה ועיבוד בתוך הטיפול עצמו. אני מוצאת את עצמי עד היום מתקשה לבטא כעס כשצריך מול גורמים חיצוניים מתי שזה נחוץ לכעוס עליהם, מוותרת, בולעת, מתאפקת, מבליגה... לדעתי חוסר היכולת לכעוס ישירות ולמחות ביום יום כאשר יש מקום אמיתי וענייני לכך קשור בעובדה שמשהו בטיפול ברגש הכעס העצום שעלה אצלי בטיפול פסיכולוגי דאז לא הושלם כמו שצריך. עדיין קשה לי לבטא כעס ישיר ומצד שני אני כעס ממלא אותי מבפנים לעיתים.... איך לומדים לתת לו ביטוי קומיוניקטיבי בלי לחשוש מ'נקמת האחר' או הרס היחסים? כעס. ועוד כל מיני רגשות. גם טובים. מרגישה הכל כיום. כולל אהבה המטפלת הנוכחית אמרה לי שיש קשר בין הקשיים התפקודיים שלי והרגישויות לעובדה שנולדתי פג זעיר. אודי אם אתה מכיר מחקר וחומר כתוב בנושא של השפעת פגות אשמח לקבל הפניה. זה מעניין אותי.

תמיד שמחה שאת צצה מה שלומך???? איך הלימודים, הזוגיות .. קראתי שאת בטיפול חדש מאוד שמחה עבורך ...מוזמנת לשתף יותר עם נכון לך

לפני כארבעה חודשים התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל עו"סית קלינית. בהתחלה היה לי ממש טוב, הרגשתי שהיא נותנת לי כוחות ושדברים בחיי משתנים. בחודשיים האחרונים הרגשתי שאנחנו נכנסות לעומק הכאב. לא הצלחתי להחזיק מעמד בבית משבוע לשבוע, הרגשתי מוצפת וכאובה. אז התחלנו להיפגש פעמיים בשבוע. וגם זה היה לי קשה מאוד. אז התחלנו להיפגש שלוש פעמים בשבוע. הזוי... הרגשתי שהכאב מציף אותי. שאני הולכת עם בור בלב, עם מועקה ענקית. תפקדתי כמעט במאה אחוז מבחינת בעלי והילדים והבית. הרגשתי שאני יוצאת מהפגישות מרוסקת. הרוגה. מבלי יכולת להתרומם. היה לי קשה לנסוע חזרה הביתה. באיזה שהוא שלב המטפלת הציעה לי לקחת כדורים. כדי להקל מעלי את הסבל ושנוכל להמשיך בטיפול. זה שבר אותי. מה את לא סומכת עלי שאוכל להתמודד לבד? אני רוצה להתמודד, אני רוצה לקבל ממך כלים לעמוד מול הכאב שלי. אני לא רוצה לקחת כדורים שיפחיתו לי את הכאב... עשיתי הפסקה איתה. רציתי לבדוק ולברר עם עצמי ועם אחרים מה נכון לי. אחרי שבוע וחצי שלחתי לה מייל שאולי אנחנו יכולות להמשיך את הקשר בצורה אחרת. שתקל עלי ותעזור לי. ולא שרק תכביד. הרגשתי שאני לא יכולה להיפגש איתה כי הגענו לרמה של קרבה ואינטימיות שמאוד פחדתי ממנה. אז ביקשתי ממנה שנפגש בהתכתבות במייל. התכתבנו. הבנו ביחד שאני מרגישה בטיפול שהרע עולה על הטוב. שכדי לשאת את הקושי הרב שהטיפול מעלה צריך שיהיה מספיק שקט בפנים שהטיפול נכון וטוב לי. ואני לא מרגישה ככה. אני כל הזמן חוששת שאולי זו לא דרך נכונה. שאולי זה לא טוב לי. ולאחרונה הרגשתי שזה עושה לי ממש רע. אין לי בעיה להתמודד עם כל קושי שבעולם אם אדע שהוא יצמיח אותי. שהוא יעשה לי טוב. אבל פה אין לי את הבטחון הזה. החלטנו ביחד שאולי זה לא מתאים לי הטיפול. ונפרדנו ככה במייל. זו היתה פרידה כואבת. מאז כמה ימים אני עם כאב גדול בלב. אני חושבת הרבה על המטפלת כי ממש נקשרתי אליה ואני אוהבת אותה וסומכת עליה. חושבת מה נכון לעשות, אם נכון לחזור אליה לטיפול, אם נכון לחפש סגנון טיפול אחר.. אני ממש אבודה. מחפשת את דרכי באפלה.. אשמח לעזרה ולהארת הדרך.. תודה רבה!

אודי, לא הבנתי את תשובתך. האם ניתן להביא את הגוף למצב של מוות פיזי, באמצעות שימוש בכלים היפנוטיים בלבד, בלי לנקוט פעולות אובדניות ממשיות ומכוונות? במילים אחרות, האם היפנוזה היא דרך יעילה למי שמחפש מות קל ונטול סבל?

הי לך , את יודעת כואבת משאלת המוות שלך ... רוצה לשתף לנסות להתמך מבלי לחשוב מחשבות אובדניות . אנחנו כאן ...

מה שלומך? התאוששות קצת? ותקווה?

תודה על ההתעניינות. ריגשת אותי מאוד. נראה לי שהכאב הפך לזעם.... נטע.