פורום פסיכולוגיה קלינית

לדר' קפלן שלום שמי איריס ויש לי אחות שסובלת מהיפוכונדריאזיס כבר 5 שנים, היא צורכת קלונקס של 0.5 מ"ג פעם ביום ורסיטל 20 מ"ג פעם ביום, בחודש האחרון היא סובלת מסחרחורות והקאות ורעשים באוזניים וכאבי ראש חזקים מאוד וזה גורם לה להיכנס ללחץ קשה ולפחד עמוק היא ניבדקה ע"י א.א.ג. והוא אמר שאין לה כלום, אבל הזמין אותה למירפאת סחרחורת בעוד כחודש וחצי, עד אז היא איננה יודעת מה לעשות והיא בלחץ ובחרדה, קשה לנו להשיג טיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח כי אף אחד לא מתאמץ בשבילה ובאופן פרטי זה מאוד קשה, אני מבקשת את עזרתך למי לפנות ומה לעשות. רציתי לשאול בעצם אם חרדה כזו אכן גורמת לתופעות אלו? ואיך לשכנע אותה שהיא אדם בריא ושאין לה מחלות ממאירות כמו שהיא חושבת? נ.ב אני גרה בדרום והכי קרובה לב"ש אודה לך אם תשיב לי במהירות האפשרית ושוב תודה.

איריס שלום תופעות כמו שאת מתארת אופייניות למצבי חרדה, אבל תמיד חשוב גם לבדוק את ההיבט הגופני כדי לשלול אפשרויות אחרות. אני לא חושב שמדובר בעניין של שכנוע בשלב הזה שהיא בריאה. קודם כל היא צריכה להתחיל את הטיפול, להתחיל לבטוח בעצמה יותר, לשפר את הדימוי העצמי, ואז גם תוכלי להאמין ביתר קלות שהיא בריאה ואין לה בעיה רפואית חריפה. זהו תהליך לא קצר אבל כדאי להתחיל אותו בהקדם. אם לא מצאתם מסגרת ציבורית שתקבל אותה מוקדם יותר יתכן שלא תהיה ברירה אלא להמתין. יש אפשרות גם להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל שנמצא בתמונה כבר כעת. העניין נמשך כבר 5 שנים, ואמנם חודש וחצי זה הרבה, במיוחד במצבי לחץ, אבל בכל מקרה צריך להבין שהטיפול ייקח גם הוא זמן משמעותי ולא יסתיים תוך שבועיים. צריך לחשוב לטווח הארוך וכיצד מגיעים למצב שתוך למשל שנה מהיום החיים נראים אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

בהמשך לשדיון רציתי לומר לך שליפני שנתיים אחותי עשתה צילום סי.טי ובו אמרו שישנו ממצא ציסטי פריאטו - אוקציפיטאלי משמאל פרה - סגיטאלי - אבחנה מבדלת כוללת בראש ובראשונה porencephaly . כמו כן לפני שבועיים היא עשתה בדיקות דם מלאות שיצאו תקינות לחלוטין . שאלתי היא מדוע סחרחורות ,בחילות והקאות רעש וכאבים באוזניים נימשכים וכתוצאה מתופעות אלו הלחץ הנפשי והחרדה שמא יש לה גידול בגוף גוברים. אודה לתשובתך תודה איריס.

איריס שלום בנושא הבעיות הרפואיות צריך לפנות לרופא שיאבחן את הבעיה. בדיקות רפואיות מעוררות חרדה, בין אם הן קשורות למחלה ספציפית ובין אם כלל אין בעיה רפואית. צריך למצות את ההיבט הרפואי ובמקביל לקבל ייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר ראית את שאלתי אתמול רציתי לציין שיש לי כאבים ודקירות בחזה כבר 4 ימים רצוף ועוד שבועיים לפני שהיה לחץ פחות חזק ובימים האחרונים מתווספים כאבים של הבטן הגב וכו'... אך כאמור הא.ק.ג והבדיקות אנזים לב והבדיקות דם כימיות והמדדים הכל תקין. מה דעתך?

הדר שלום אם מיצית את הבדיקות הרפואיות ללא ממצאים כלשהם כדאי לפנות לנתיב הנפשי ולהתייחס לתופעות כמו סימפטומים של חרדה. יש לכך מענה הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה התרופתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 16, ויש לי בעיה מטרידה מאוד שמשתקת את חיי החברה שלי ואת התחביבים שלי. אני אוהבת נורא לשחק על במה ואפילו הייתי בחוד למשחק שלוש שנים, בסוף כל שנה היינו צריכים לעשות הצגה, ותמיד יום או מספר לפני עלייתי לבמה, ניכנסתי ללחץ והקאתי. אני נורא אוהבת לשחק ויש לציין שכשאני על הבמה הכל מתנהל מצויין, אני לא מגמגמת ואני זוכרת את התפקיד שלי, אף פעם לא ניתקלתי בהערות רעות מהקהל, רק טובות. אני מאוד שונאת את ההרגשה הזאת במצבי לחץ, ולכן הפסקתי להשתתף בהצגות ואם קוראים לטקסים מהבית ספר אני מסרבת להשתתף, כי אני ידעת כבר מה מצפה לי, שאני אקיא בבוקר ולא אשן טוב לפני. ההרגשה הזאת גם מלווה אותי לפני יציאה למסיבות עם חברים, ועוד סיטואציות שמכיניסות אותי ללחץ. באותו רגע הגוף שלי לא מקשיב למוח ועושה מה שהוא רוצה, אני לא מצליחה להשתלט על הרגשה זו. ביקרתי מספר ביקורים אצל פסיכולוגית, היא טיפלה בי בשיטת ה emdr אך זה לא עזר. הייתי גם אצל הומאופאתית שהביאה לי כדורי צמחים, אך יש בי הרגשה שגם זה לא עוזר. מה לעשות האם ללכת לטיפול בעוד דרכים? אם כן, איזה? תודה.

מיכאלה שלום ההקאה היא תגובה חריפה של חרדה שתוקפת אותך כנראה במצבים שתיארת. כאבי בטן ובחילות מתרחשים פעמים רבות במצבי לחץ וההקאה היא תוצר שלהם. הפתרון הוא בכיוון אותו התחלת. EMDR היא שיטה יעילה אבל אם זה לא הצליח אפשר לנסות שיטות נוספות. השאלה האם בשאר המצבים בחיים שלך הדברים בסה"כ רגועים. אם החרדה מתעוררת רק במצבי הופעה מול קהל יש אפשרות לטפל בעניין ע"י שיטה ממוקדת כמו EMDR, היפנוזה וטיפול קוגניטיבי התנהגותי. עם זאת, במידה ומצבי החרדה והלחץ מאפיינים מצבים נוספים בחיים שלך יתכן שכדאי דווקא להיכנס לעומק העניין ולהיכנס לתהליך טיפולי דינמי שהוא ממושך יותר. תוכלי לקרוא על האפשרויות השונות בחלק מהמאמרים הנמצאים משמאל. לבסוף, יש אפשרות להיעזר גם בתרופות במצבי הלחץ החריפים. רצוי להמנע מכך אבל מצד שני לא כדאי לחרדות להרוס לך דברים שחשובים לך מאוד. ניתן להתייעץ על כך עם רופא המשפחה בשלב ראשון. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם דיקור סיני יכול לעזור למצב זה? אני בסך הכל רגועה. רק שיש משהו שהוא לא מהשגרה אני נלחצת, משהו כמו הדברים שזהכרתי. זה קשור גם לקשרים חדשים, ודברים שאני לא מכירה (שינויים, פגישה עם זרים) על איזה טיפולים קוגנטיביים אתה ממליץ? תודה רבה לך על הייעוץ, ד"ר אורן קפלן.

מיכאלה שלום לגבי הדיקור את צריכה להתייעץ עם מישהו שזה עיסוקו, אני לא מתמצא מספיק. לגבי טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אין כאן המלצה ספציפית, את צריכה לפנות למרפאה או פסיכולוג שמתמחים בסוג כזה, למשל במרפאת רמת חן של קופ"ח כללית יש מחלקה שמתמחה בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , אני כותבת פה לאחרונה ומצאתי שזה עוזר לי. דיברתי היום בשיחה עם הפסיכולוגית שלי על הרגשות שלי כלפי אדם מסוים ותוך כדי השיחה הפסיכולוגית שלי שואלת אותי: "מה את מרגישה כלפי?" אין לי מושג מדוע היא שאלה את השאלה הזו ובצורה ישירה כל כך מאחר והיא שאלה אני עניתי לה תשובה כנה אני אמרתי לה שיש לי תחושה של סלידה מסוימת ממנה אך הבהרתי שלדעתי זה בגלל הסיטואציה ולו הייתי פוגשת אותה במקום אחר מן הסתם לא הייתי מרגישה כך. תגידו האם פסיכולוגיים "חסינים" ז"א האם אני צריכה להרגיש לא נוח בעקבות אמירה זו ועוד אמירות שלי שלא הכי נעימות כלפיה. תודה לכם יעל נ.ב התגובה שלה היתה טוב שאת אומרת לי זאת, אני חושבת שצריך להתקדם בקצב איטי יותר.

יעל שלום גם אני חושב שטוב ששיתפת אותה. זה יכול להיות בסיס לדברים שונים שלא בהכרח ניתן לדעת כעת לאן יובילו. זה לא בהכרח רע שאת גם קצת חוששת מהתוצאות של השיחה הזאת. העזה ואשמה הן תכונות שיכולות לאזן אחת את השניה בצורה טובה. אני לא חושב שניתן כאן בפורום להבין באמת את התהליך שקורה ביניכם למרות שאני מבין את הרצון לקבל את התשובות בחוץ כדי להיות יותר מוכנה בפנים. פשוט המשיכי לפתח ולדבר על הדברים, כולל המחשבות שמאחוריהן לגבי האפשרות שהיא תיפגע, האפשרות שפגיעה כזו עלולה להביא לפגיעה שלך וכו'. אלו לא ספיחי לואי של הטיפול אלא חומרים משמעותיים ביותר כדי להבין תהליכים נפשיים שאת עוברת, בתוך הטיפול, אבל בעיקר מחוצה לו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני בחורה בת 20 ובגיל 14 בערך התחלתי טיפול פסיכולוגי מבורך לשם התמודדות עם אגורופוביה, טיפול מוצלח מאוד ששינה את חיי. הבעיה כיום היא שלמרות שהתקפי החרדה שהכרתי כבר הפסיקו מאז להופיע, עדיין אני נתקפת מדי פעם חרדה פחות עזה ומלחיצה, ואני חוששת שהדבר ישוב אליי.... האם קיימת האפשרות שלעולם לא אוכל לאתר מדוע החלה החרדה מלכתחילה? ושאלה נוספת-האם יש דבר כזה, "נטייה למחלות נפשיות" או ל"חוסר איזון נפשי"?? אשמח לקבל תשובה שכן גם חברי הטוב מיקי סובל מבעיה דומה. תודה.

רות שלום תחושת חרדה היא דבר טבעי לחלוטין. זהו מנגנון שבלעדיו לא ניתן לשרוד אפילו יום מאחר והוא שייך לאינטואיציה הפנימית שלנו שמזהירה אותנו מפני סכנה. העניין הוא לשמור את החרדה בפרופורציה ולא לתת לה לפעול במצבים לא רלוונטיים. אין צורך לסלק את החרדה לגמרי ולכן עדיף לחיות איתה בשלום במינונים קטנים. להלן קישור למאמר על חרדה שעשוי להסביר את הדברים יותר לעומק. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בן 23 , מיזה כשנתיים שיש לי לעיתים רחוקות בעיה בזיקפה, בעיקר במגע עם בנות חדשות. בנוסף בחצי השנה האחרונה התחלתי למצמץ בעיניים בעיקר בשעות הערב. למה כל זה קורה? האם יש קשר בין הדברים? תודה מראש!

אילן שלום שתי התופעות שאתה מתאר יכולות להיות מוסברות ע"י מצבי לחץ. מאחר והדבר לא קורה באופן קבוע ותמידי כדאי לעקוב בצורה מסודרת אחרי התרחשותם. אני מציע שתנהל יומן קטן ובכל פעם שסימפטום מופיע ציין אותו ביומן כולל אירועים סמוכים שעשויים להסביר את העניין. יתכן שאתה סובל מלחץ או חרדה גם בהקשרים נוספים בחיים ולכן כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שמתמקד בהיבטים הללו ויתן לך כלים להפחית את הלחץ ולמנוע את ביטויו דרך הגוף. כשלדברים יהיה נתיב נוסף לביטוי שהוא מילולי ורגשי אולי הגוף יסכים לוותר על הביטוי הפיזיולוגי כפי שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך יודעים אם בן הזוג חסכן או קמצן. האם יש אבחנה ברורה?

דיצה שלום ההבחנה החד משמעית יכולה להיות רק בקצוות. ברוב המקרים מדובר בסופו של דבר על נקודת מבט סובייקטיבית ותפיסת עולם. נושא הוצאת כספים צריך להיות נדון בהרחבה בתוך הזוגיות כי הפערים נובעים בד"כ מהיעדר תיאום ציפיות ומכך שלא נעים או פשוט לא יוצא לדבר על הנושא. עם זאת, מדובר בנושא משמעותי ביותר לשימור הזוגית לטווח ארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם הוא לא יודע להנות וכל שקל שהוא מוציא חושב כנה פעמים הוא קמצן

שלום רב אני מחפשת חומר בעברית, עדיף איזה ספר מתורגם על הגישה הנרטיבית של מייקל וויט. למישהוא יש שם מדויק של ספר כזה? ספר שיסביר מה אומרת הגישה ודוגמאות לטיפול עם קבוצות אוכלוסייה שונות... אודה על תשובות.

הלוחמת שלום הספרים של פרופ' חיים עומר מתמקדים בגישה הנרטיבית אם כי לא רק בכתיבתו של מייקל וויט. כדאי לקרוא אותם בכל מקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. במקרה שלי, אני בטוחה שלא ממש רציתי לעזוב . לדעתי המטפלת לא "עמדה במבחן" שהצבתי לה ואמרה שאם אני ארצה לעזוב , אין בעיה. נתחיל את הסוף. זה הבהיל אותי קצת. היא ויתרה עלי מהר מדי.(למרות שטענה גם שהיא לא חושבת כך) בעצם , התנהגה כמוני- מותרת ברגע שמישהו מטיל בי ספק. האם התנהגה "כמוני" בכוונה? האם אכן ויתרה עלי?

שרונה שלום, אני שמה לב שאת מודעת לכך שהעמדת אותה במבחן. אני מציעה לך לשים את הדגש על הסיבה. מדוע את צריכה להעמיד אותה במבחן? או יותר מזה, מדוע את מוותרת לעצמך כל כך בקלות? טיפול אינו עבודה קלה, זה הרבה פעמים עבודה יום יומית. דרושה מחוייבות מסויימת כדי לעמוד בטיפול, המחוייבות הזו, או הברית הטיפולית בינכן היא משהו שצריכים להיות לו כללים ברורים ולכן רצוי לשים את הדברים על השולחן. כלומר, הסיבות לכך שאתה מעמידה אותה במבחן, החשיבות שיש לה בעינייך, הרצון שלך שלא תוותר עלייך וכו'. ובכל מקרה, הרשי לי להציע לך לא 'לנפנף' בסיום הטיפול אלא אם כן את מתכוונת. ובכלל, בחיים, כדאי לאיים רק אם יש כדור בקנה, אחרת אין לזה שום משמעות. אפרת.

העמדה במבחן היתה משהו שאולי הבנתי בדיעבד. זו לא היתה המטרה שלי. בשיחה דברנו על דברים כנראה קשים ואני חשבתי שהם סוטים מן הנושא. שאלתי רק על מטרת הטיפול והאם אני צריכה את זה. באמת מתוך כנות להבין. היא זו הציעה שאפשר להפסיק. אולי עצם השאלה שלי גרמה לה לחשוב שאני לא סומכת עליה. אבל זה לא בא מהמקום הזה.

שרונה שלום אני לא חושב שיש לי הרבה מה להוסיף מעבר לדברים שכבר נכתבו בהודעות הנ"ל. חשוב שלא תעזבי רק מתוך הפגיעה שאולי ויתרו עליך בקלות וכן שהנושא יעובד בתוך הטיפול. אין לי ספק שהתחושה הזו מוכרת לך לא רק מתוך הטיפול ולכן היא חומר גלם משמעותי להתמודדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, שמי אורנה ראובן ואני דוקטורנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. נושא עבודת המחקר שלי הוא OCD, ובימים אלה אני מריצה ניסוי עם אנשים שאובחנו כבעלי הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. מדובר בניסוי מעניין, הכולל מטלות ממוחשבות פשוטות ושאלונים. משך הניסוי הוא כשעה וחצי, ומקבלים תשלום תמורת ההשתתפות. חשוב לציין שהמחקר אושר על-ידי וועדת הלסינקי (על-מנת להבטיח שאינו פוגע בנבדקים בשום צורה), וזכה למימון של רשות המחקר באוניברסיטה (מה שמאפשר לשלם למשתתפים...). סודיות מלאה נשמרת בקפידה, ואין כל שימוש בפרטים אישיים של המשתתפים. אשמח לשוחח באופן אישי עם מי שמגלה עניין או רוצה פרטים נוספים. בתודה, אורנה טלפון 054-6385757 [email protected]

בוקר טוב לכולם.. בדרך כלל שאנחנו רוצים ללכת למישהו שיקשיב לנו 50 דקות ולשמוע את דעתו אנחנו צריכים להתאמץ למצוא מישהו שמוצא חן בעינינו ולשלם לו וכו' וכו'. אורנה (שכבר עונה על ההגדה מישהו שמוצא חן בעינינו) מקסימה, וכל הזמן שביליתי בחברתה בזמן המחקר היה נפלא מכמה סיבות: א. למדתי כמה דברים חדשים על עצמי שהתגלו לי תוך כדי השאלות ששאלה, ודרך משחקי המחשב הקטנים ודרך אורנה שייעצה ועודדה. ב. מכיוון שהנושא כל כך קרוב ללבנו, ואנחנו סובלים ממשהו זמן כה רב, ממש נפלא להרגיש שבדרך קטנה אנחנו יכולים לעזור לאנשי המקצוע שאח"כ עוזרים לנו, להבין אותנו ואת הבעיה וללמוד אותה ממקור ראשון – שזה אנחנו. לחשוב ששעה וחצי של כל אחד מאתנו תעזור לכל האנשים שעוד לא נולדו אולי, ויהיה להם גם כן OCD אבל להם יהיה יותר קל. ג. כל הפגישה עברה בנינוחות, ותוך כדי קצת שכחתי שזה מחקר והרגשתי כאילו אני קצת בטיפול, שארוך יותר מכל הטיפולים האחרים שתמיד נגמרים מהר מידי... אני ממליצה מאוד, יצאתי מהפגישה עם מחשבות רבות חדשות שממשיכות להעסיק אותי ולעניין אותי, אבל האמת שאורנה כל כך מקסימה שגם אם המחקר היה על גפרורים, אני מבטיחה לכם שהייתם נהנים מאוד. ימית

באיזה תשלום מדובר, והאם נשמרת הסודיות?

בעיקר כי אני מבינה נוןרא את הרגשות של מטופלת שרוצה להיות אהובה על הפסיכולוג ולהרגיש חשובה בעיניו. אני עד היום רוצה בזה, אני הולכת לפסיכולוגית כמעט 4 שנים , ווואלה לא מצליחה להפסיק. אני הולכת פעם בחודש ושואלת את עצמי הרבה בזמן האחרון אם יש לי עוד סיבות ללכת כי הכל כבר בסדר איתי , החיים הסתדרו לי בסך הכל לא רע, וכשהגעתי אלייה הייתי במשבר רציני . הטיפול הזה היה החוויה של החיים שלי , והחוויה הזו כללה גשות עוצמתיים ביותר לפסיכולוגית , הייתי ממש מטורפת עלייה עד כאב. היום התמתנתי מאד ואני לא עסוקה בה כפי שבעבר, היא לא מרכז חיי ויש לי הרבה חיים מעבר וככה זה נורמלי לי. אין ציפיות של מעבר לקשר הטיפולי, למרות שלא יעזור כלום התפתח קשר מיוחד . ובכל זאת אני מוצאת את עצמי רוצה להיות אהובה עלייה יותר ממטופלים אחרים. זה ילדותי מאד ולא מתאים לגילי "המופלג" ובכל זאת אני מבינה כל כך את נטע . אבל , וזה מופנה לנטע, תעזבי רק כי באמת את מרגישה שזה מה שאת רוצה ושאת ממש שלמה עם זה. שלא תרגישי עוד איזה כמה שבועות חסכים וחרטות. ולגבי נושא בעיות החיים וילדים עם בעיות , אז אני חושבת שהעולם בהחלט לא קשוב לבעיות האלה אולי כי אנחנו חיים בתור מסגרת שהרבה פעמים מצרה עין. אני אגב לומדת מדעי החברה וזה כולל גם חינוך מיוחד, וקראתי איזה מאמר מעניין על רעיון לשלב ילדים עם לקויות ופיגור עם ילדים רגילים . זה נשמע אוטופי אבל זה איזה שהוא תיקון טוב שאף פסיכולוג לא יכול לעשות((: אבל מה לעות לגבי צרותינו הקטנות אז טוב שלכל הכותבים פה יש כלים להגיע למישהו שמקשיב באהבה גם עם זה תמורת כסף . זה לא מובן מאליו תמיד. שיר שסתם התחשק לה להגיב (:

.

שיר שלום אני לא בטוח לאיזה מערכת התכתבויות התייחסת כאן אך הנושא היה פעיל ונדון די הרבה לאחרונה בפורום. תדירות של פעם בחודש נשמעת לי סוג של ליווי שאיננו מכביד יתר על המידה אבל שומר על משהו מהגחלת כאשר יש עדיין צורך לשמור את הטיפול פעיל "על אש קטנה". כאשר תרגישי מספיק בטוח תוכלי לעזור לגמרי. נושא האהבה הוא פעמים רבות נושא מרכזי בטיפול, הן כלפי ומהאנשים המשמעותיים בחיים, ובאופן טבעי גם אל מול הדמות הטיפולית. מאחר ובטיפול עולים הדברים הכואבים ביותר הוא גם מזמין סוג של רגרסיה וכינוס אל תוך רגשות ראשוניים ובסיסיים שאולי לא היו נגישים בהקשר אחר מחוץ לטיפול. חלק מתהליך הטיפול הוא גם הנגיעה בהיבטים הללו הפנים טיפוליים כיוון שהם מספקים הזדמנות טובה להתמודדות און ליין עם התכנים המשמעותיים הללו. אגב, לגבי שילוב ילדים עם לקויות עם ילדים רגילים, זו לא רק אוטופיה, מדובר בפרויקט שמופעל כבר די הרבה שנים בבתי ספר בארץ. מדובר בכיתות משולבות ויש לכך הצלחה לא מבוטלת הן מבחינת התלמידים שמתקשים והן התלמידים הרגילים בכיתה. הכיתה בד"כ קטנה יותר ומקבלת שתי מורות כך שהתנאים והתמיכה שם גבוהים מכיתה רגילה ולכן כל הצדדים נהנים מהטיפול. בכל מקרה, לא הבנתי את הקישור של זה אל הפסיכולוג והטיפול. כל טוב ד"ר אורן קפלן

השרשור שאליו שיר התכוונה היה ההוא הארוך שהחל בנטע. הקישור של זה אל הטיפול היה בקשר למשהו שכתבו לילה ואפרת רק לפני יומיים, זה ממש כאן למטה, באמת מוזר שלא התייחסת...

לא ידעתי שזה קיים וזה נחמד לשמוע שהמדינה שלנו מתחילה להתפתח בנושא הזה... בכל מקרה ברור שטיפול מזמין הגעה למקומות מאד בסיסים ורגשיים אצל המטופל. אני חושבת שאני פשוט יכולה להבין את המטופלים שמרגישים צורך להיות אהובים כל הזמן והרבה על ידי המטפל שלהם. אני שיש לי קשר טוב עם הפסיכולוגית שלי חוששת מהעובדה שהיום היא פחות אוהבת אותי, כי היא כבר לא רואה אותי כמו בעבר , שאני פחות חשובה לה ופחות אכפת לה ושיש לה איזה מטופלת חדשה שהיא משקיעה בה את הרגשות שלה (כי היא מאד עשתה את זה בטיפול איתי) החד הזה מביא עימו לראשי בלילה חלומות לא נעימים וקרירים ... (-: תודה על תגובתך שיר

שלום ד"ר, היו לי כאבים בחזה והתקפים שאני לא מרגיש את עצמי ונושך ישר איזה משהו שילדי מלחץ ,באימון בחדר כושר על ההתחלה קרה לי לפני חודש ושבוע שעבר ושניהם בזמן שקמתי מישיבה,שלשום זה חזר למרות שהפסקתי להתאמן מזה 5 ימים,זה חזר כמה פעמים סתם כך, עשו לי 5 פעמים א.ק.ג והכל תקין ,עשו גם בדיקות דם ללב וכימיות הכל תקין,וגם מדדים תמיד תקינים הרופא טוען שאין לי בעייה בלב אלא רק דבר שנקרא התקף חרדה,והוא אמר לי להרגע ולהפסיק לחשוב על זה אבל עדיין יש לחצים בחזה וכאבים בזמן נשימה ואני נלחץ תמיד מה לעשות? אני בן 21

אחי.. אני בן 18 ואני גם סובל מהתקפי חרדה. אני יודע שזה התקף חרדה כי עשיתי בדיקות לב ודם והכל תקין. אני גם מרגיש לפעמים לחצים ודקירות. זה הכל בגלל החרדות. אני מקווה שזה עודד אותך. זה יעבור בסופו של דבר.

גבר זה כבר שבועיים קבוע, וביומיים האחרונים התגבר ולא עובר אבל בכל זאת הרופא במיון טען שזה חרדה

הדר שלום אם לאחר בדיקות רפואיות הרופא אבחן שמדובר בהתקף חרדה כדאי לטפל בבעיה בהתאם לאבחנה זו. אני מצרף קישור למאמר שמסביר את התופעה ואת הטיפול בה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

יניב האימייל הנ"ל תוסיף אותו במסנג'ר אני שם. אין לי איסיקיו

יש לי חבר דמיוני ואני יודעת שהוא קיים. אני מודעת לזה. אז זה לא סכיזופרניה או משהו? הוא סתם מעייץ לי תמיד מה לעשות. כל פעם שיש לי איזו בעיה או שאני בדכאון ועצוב לי אני פונה אליו. הוא היחיד שבמין אותי. החבר היחיד שיש לי. כל שאר ה"חברים" שלי לא באמת חברים שלי. הם יעזבו אותי ברגע שיתאפשר להם. אז מישהו יכול להגיד לי מה זה אצלי? (אם זה עוזר.. אני לא רואה אותו. אני רק יודעת שהוא מדבר אליי. ואני גם לא שומעת אותו מדבר אליי, אני פשוט.. יודעת מה התגובה שלו.מאוד מעניין לנהל איתו דיונים שאף אחד אחר לא רוצה לנהל.)

גם אני מוצאת את עצמי פעמים רבות מדברת לעצמי מול המראה בחדר. כל יום בעצם. אני פשוט מדמיינת שאני מדברת למישהו שאני מכירה וזה עוזר לי לחשוב על דברים ולארגן את מחשבותיי. אפשר לומר שזה סוג של תרפיה, או התמודדות עם דברים שמטרידים אותי ואין בכוונתי לשתף אף אחד אנושי... אני לא יודעת אם זה הכי טוב אך אין לי ספק שזה לא דבר רע בכלל! אנו בעלות דמיון מפותח וחוץ מזה גם אמא שלי נוטה לדבר עם עצמה לפעמים- בעיקר כשהיא לחוצה או שמשהו מעיק עליה, שוב, כי זה סוג של התמודדות עם דברים. כל אחד מתמודד אחרת, יש כאלה שבוחרים לדבר עם פסיכולוג, או חברים אז במקרה שלנו אנו מעדיפות מישהו שכלל לא קיים. מה שמצחיק הוא שבעצם אנו נעזרות בעצותינו שלנו ולא באמת במישהו שלא קיים. נראה לך נכון? ביי...

שלום. אשרייך וטוב לך.אין לך שום מחלת נפש ובוודאי שלא סכיזופרניה. כל הכבוד לך שאת מסוגלת למצוא את האני הפנימי שלך, לנהל איתו שיחות ודיונים. רובנו לא מסוגלים לכך. את צודקת, הוא אף פעם לא יעזוב אותך, תשמרי עליו היטב ותמשיכי לטפח אותו. את בסדר גמור ואפילו יותר מזה. יום טוב, אפרת

שלום עצם העובדה שאת מוטרדת מהעניין ומבינה שהוא לא רציונלי היא סימן חיובי. אם היה מדובר במשהו פסיכוטי לא היית יכולה להתחבר לעניין והיית רואה בו משהו טבעי לחלוטין. את מספרת על הבדידות הרבה בה את חיה ומתמודדת ובמצב כזה נראה לי די טבעי שתמצאי פיצוי כלשהו בתוכך שייתן מענה ודיאלוג לדברים שמטרידים אותך. היה טוב אם היית יכולה לקבל את עצמך כפי שאת ולהשלים עם הדרך בה נפשך בחרה להתמודד כעת עם הדברים. אני חושב שכדאי שתפני לטיפול פסיכולוגי לא בגלל הדיבור העצמי אלא כדי להתמודד עם שאר הדבר שכואבים ופוגעים באיכות חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני שבוע עליתי כאן לפורום ודיברתי על חברי שמיום ליום שוקע בדיכאון עמוק יותר, קבעתי לו פגישה לפסיכולוג - דרך העירייה, אך הפגישה היא בסוף החודש, ובנתיים העניינים רק הופכים לקשים יותר ויותר, הוא לא מתפקד ממש, שקוע בעצמו, אומר שאני צריכה לעזוב אותו כי הוא ככה, שהוא לא מספיק טוק בשבילי, הוא מדבר בחוסר ביטחון כל הזמן, לא קם בבוקר לעבודה - רק בצהריים, לא מדבר עם חברים שלו, מה אני אעשה עד הפגישה - יש לציין שממש אין לנו כסף להוציא על פרטי... אני ממש מודאגת, הוא לא היה כך .... מה עושים בנתיים?

אני חושבת... עושים את הדברים המינימליים שהוא מוכן לעשות וגורמים לו איזושהי הנאה. אולי סרטים בוידאו. זה יחסית פסיבי (כך שאולי הוא לא יתנגד) אבל בכל זאת מעביר את הזמן. ואולי כדי להפחית את האשמה שלו - ובעיקר כדי לדאוג לעצמך - תדאגי לעשות דברים שמרגיעים אותך ומהנים אותך. אולי הניגוד הינו מאד קשה בין להיות בבית איתו - במצב הירוד הזה, לבין היכולת שלך כן להרגיש שמחה באופן נורמלי אבל אין ברירה. אם את נשארת איתו את חייבת לחיות עם הדואליות הזאת, לפחות עד שהוא יתאושש. ולמרות שאני לא תומכת גדולה - לא היתה לכם מחשבה לפנות גם לפסיכיאטר ולנסות לבדוק טיפול תרופתי - כדי להביא להתאוששות עד שטיפול יותר מעמיק (לדעתי) יראה סימני עזרה? הייתי במצב הזה. עם חבר שנכנס לדכאון מאד עמוק. בסופו של דבר, אפשר לדעתי לעשות רק מעט. לתמוך אבל לא להסחף למטה. למעשה אני חושבת שזה מקל על האדם האחר כי אני חושבת שבכל דכאון טמונה איזו תחושת אשמה - כלפי אחרים או כלפי עצמך. אולי לא בכל (הכללות שלום) אבל לפחות ברבים מהם.

צריך הרבה כוח ואהבה כדי לעמוד לצד בן זוג במשבר, אני מדברת מהצד השני של המתרס, בתור אחת שב זוגה תמך בה כל הדרך. אני מעריכה אותה על זה ויעריך אותו על כך לנצח. חרדות זה לא דבר פשוט . דווקא אני חושבת שבקטע של לעשות דברים פאסיבים אז אל תעודדי אותו להישאר פאסיבי, אל תדחקי בו לצאת , תציעי את זה, תגידי לו שזה טוב שייצא כי רק כך יוכל להתמודד עם החרדות בהצלחה. זה ידוע שהישארות בבית ופאסיביות מגבירים חרדות, מתוך ניסיון. בכל מקרה מאד מומלץ טיפול פסיכולוגי , הסיכוי הוא שזה יעבור לו אם הוא יתמיד עם זה . תהיי חזקה !!!דברים כאלה מובילים רק לטוב אם מטפלים בהם. שיר

שלום אני לא חושב שכדאי להמתין לסוף החודש. יש אפשרות לפנות לחדר מיון של בית חולים. הם יוכלו לגייס פסיכיאטר שיראה אותו באופן דחוף. כמו כן, אם תפנו למרפאה ציבורית אחרת כמו המרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב או בבי"ח אחר או במרפאת בריאות הנפש ותדגישו עד כמה העניין דחוף רוב הסיכויים שיקבלו אתכם מהיום למחר. את יכולה להתקשר למוקד שירות הלקוחות של קופת החולים של בן זוגך ולדבר איתם, רוב הסיכויים שגם הם יוכלו לעזור לקדם את התור. בברכה ד"ר אורן קפלן

מצטערת , כנראה לא העברתי נכון את הדברים... כשכתבתי שרמבם מבחנתי זה המוצא האחרון לא חשבתי שכל הפסיכאטרים נימצאים ברמבם...התכוונתי שלפנות לעזרה דרש ממני הרבה כוחות ואני יודעת שאני יכולה ללכת גם פרטי וגם ידעתי שאם רופא המשפחה שלי היה מברר בסופו של דבר הייתי מגיעה לרמבם .אבל העובדה שמתוך היאוש שאני נימצאת בו, עד שהעזתי לבקש עזרה נתקלתי באטימות ,דיכאה אותי יותר.(ואני יודעת שלכולם כאלה). אני יודעת שאני חייבת עזרה ושאין לי דרך אחרת לצאת מהמצב הזה אבל אני לא מצליחה לעזור לעצמי , אני יודעת שטיפול זוהי הדרך היחידה בשבילי אבל אין לי את הכוחות לפעול בכיוון הזה . אני פשוט ויתרתי . מבחנתי להמשיך לישון את סוף החיים זה מעולה אבל אני יודעת שאני לא יכולה. בבקשה תגיד לי משהו שיגרום לי להיתעורר מהתרדמת שאני נימצאת בה כי הדיבורים החיוביים שלי עם עצמי לא שוים כלום. חוץ מזה לא התיחסת לנושא "המחשבות הרעות" שדיברתי עליו ... תודה מראש מירב

אל תוותרי לעצמך,אם לא תנסי לאסוף את שברירי הכוחות שיש בך, אלו שהביאו אותך לכתוב בפורום הזה, תמשיכי זמן רב "לחיות" במצב הנוראי הזה ואולי אף תגיעי לרמות של סבל שלא שיערת שקיימות, וחבל..., נסי לברר על מטפל וטיפול שיתאים לך. הצעד הראשון תמיד הכי קשה לביצוע, אבל הוא משתלם... את יכולה לנסות לשתף אדם קרוב אליך בחוסר האונים ולבקש שידרבן אותך לפעול בכיוון, אם יהיה לך קשה לומר זאת במילים תנסי להראות לאותו אדם את ההודעות שלך כאן. ככל שעובר הזמן ואת לא עושה דבר את יותר סובלת וכל יום בטח נראה כמו נצח , סיוט שלא נגמר, אבל בגדול הסיוט הזה בידיים שלך, ואני מאמינה שתצליחי לדחוף את עצמך ולמצוא טיפול... מקווה שבקרוב תרגישי יותר טוב, ותבשרי לנו על כך...

מירב שלום הדברים שאת כותבת מדאיגים ואת זקוקה לטיפול באופן דחוף, או לפחות לשיחה עם איש מקצוע לצורך אבחון מסודר. לא משנה כיצד תעשי זאת, אבל אין מקום להמתין. אני מציע שתשוחחי עם הוריך ותבהירי שזה המצב ושנדרשת פניה דחופה לטיפול. תני להם או לאדם קרוב אחר שאת סומכת עליו לארגן את הפגישה. המחשבות הרעות שתיארת דורשות התייחסות, אני לא יודע לומר במה מדובר בהיכרות וירטואלית, אך התמונה הכללית דורשת כאמור התייחסות רצינית. יש צורך שתראי פסיכיאטר באופן דחוף גם אם התכוונת במקור לפנות לטיפול במסגרת אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור ולכל מי שיכול לעזור שלום רב , שמי מעיין ואני בן 23, אני סטודנט שלומד באוניברסיטת ת"א והכרתי מישהיא בת 28 נשואה (בערך שנה-בלי ילדים) ואני מאוהב קשות!!!!!!!!!!!! כבר 6 שנים שאני לא מאוהב וזו האהבה שניה שלי ! האהבה נכזבת במלא מובן המילה! היא נשואה באושר (ובעושר) ואני כל כך סובל ! היא לומדת איתי ברוב הקורסים שאני עושה היא פשוט מדהימה נחמדה כל כך , אני חושב עליה כל הזמן , הייתי משלם את החיים שלחי בלביל כוס קפה איתה . אין ספק כי זה חסר סיכוי היא כל כך אוהבת את בעלה! מה עושים ????????????? אני בחיים לא אכיר מישהיא כל כך מדהימה ::::((((((( איזה חוסר מזל אני בדכאון קשה כבר כמעט חודש , ולא מזמן היא כבר שמה לב שאני קצת "מאוהב" וזה גרם לה (וגם לי מבושה ) להתרחק ממנה. אוייייייייייי מה עושים ?????? אוייייייייייייייי איזה דכאון ::::((((((((( אני פשוט לא יודע מה לעשות , מה עושים עם הרגשות האלה ? איך מתרכזים , איך ניתן להפסיד את האדם שאתה מרגיש שהוא נפש תאומה שלך , שאתה קורא ומבין אותה בעיניים שלו -ורק אותו - וזה אבוד מראש ? אני בטוח "שבספרות" כבר היו מיקרים כאלה של אהבה , מה זה באמ ת כל כך כואב ? הייתי טס לירח ובחבזרה בשבילה -אם הייתה מבקשת בשביל שום תמורה - אני נשבע! עזרה דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

תשמע לפי דעתי יש כאן אלמנט של אהבה מוגזמת או שאולי היא צמחה ותפחה לכאלה מימדים בגלל שאתה יודע שהיא לא תהיה שלך והרצון הזה להשיג אותה והפנטזיות מעצימות את העניין. אני יכולה להבטיח לך שיש בארץ עוד הרבה בנות מקסימות והיא לא הראשונה ולא האחרונה, אולי נשמע לך נדוש ולא מציאותי, אבל תנסה רגע להתנתק מהרגשות האלה למרות שזה נראה לך בלתי אפשרי ולהביט בהיגיון על נושא האהבה, זה משהו שתמיד יכול לקרות לך עם מישהי אחרת. כי לא חסרות בחורות מקסימות. תקח את עצמך בידיים ותחליט שאתה יורד מהסיפור הזה כי אתה לא רוצה לשקוע בכאב ובתסכול וזה לא מתאים לך. היא נשואה ואין לך סיכוי , לבטח מגיע לך מישהי שתהיה שלך . יש בך הרבה אהבה אז תעניק אותה לאחת שתוכל להחזיר . אל תתאהב במה שאי אפשר (:

מעיין שלום אהבה נכזבת היא באמת אחד הדברים הכואבים שיש. אני לא חושב שיש פתרון מיידי והכאב יצטרך לדעוך לאיטו. בשלב זה לא משנה אם האהבה הזו "אובייקטיבית" או שנובעת מהשלכות שלך על מה שאותה בחורה מייצגת, זה מה שאתה מרגיש כעת ועם זה צריך להתמודד. אנחנו לקראת סוף השנה האקדמית כך שמבחינה מעשית יש אפשרות להתרחק ופחות להיפגש איתה. אני חושב שזה יהיה רק לטובתך. נסה לפנות לשירות הפסיכולוגי לסטודנט שנמצא בבנין אגודת הסטודנטים ובקש לקבוע פגישה בהקדם האפשרי. יתכן שתמיכה וליווי בזמן הקרוב יוכלו לעזור לך להתמודד בצורה יותר טובה עם מה שקורה לך כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו יודע על כנס פסיכולוגים כלשהו שאמור להתקיים החל מהיום (שני) ועד יום חמישי? תודה מראש לכל היודעים.

אולי מדובר בכנס השנתי של הפסיכולוגים הקליניים בגנוסר?

אולי. רק רציתי לוודא שהפסיכולוגית לא הבריזה לי סתם. תודה.

ככה, אני מתעצבנת מאוד על המון דברים, עכשיו ביכתי צעקתי על אמא שלי כ"כ התעצבנתי חשבתי שאני עומדת לשבור משהו.! חברה שלי אמרה, שאני חייבת טיפול בדחיפות עם ככה אני מתנהגת! ושאני לא שפויה(לדעתי אני כן!) ככה: לא היה לי שלוש שבועות שעור נהיגה כי המורה היה בחול, והמחליף שלו עשה לי רק שעור אחד, שלא הלך לי משהו]-:! על כל פנים, המורה חזר, וקבע איתי שעור ליום שני ב 7, (ביום ראשון), היום כיאלו-יום ראשון, ובערב רקדתי, והוא התקשר ולא שמעתי את השיחה, כי זה היה בשקט המכשיר, ושמעתי את ההודעה שלו והוא הודיעה לי שהוא משנה לי את השעה ל 4 וחצי אחר הצהריים וזה ממש מעצבן! הוא חושב שאין לי חיים?!??!? שיופי הוא שינה לי ל 4 וחצי, ואני יבטל עכשיו את כל התכוניות שלי? נכון זה חשוב לי בעידפות ראשונה, אבל זה מעצבן, אני באמת לא יכולה מחר ב 4 וחצי, אני לקוית למידה ואני לומדת בבית ספר ל ערסים שלא רוצים ללמוד !!!! בכל אופן! כל החברות שלי בבית ספר רגיל ונוורמל, ועכשיו המון בגרויות(י"ב) ועד שיוצא לי לקובע איתם שנה- גם ככה קשה לי שאני לא רואה אותם, אז קבעתי עם אחת מהם ב 4 וחצי, ואמא שלי התחילה לעשותלי רגשות אשמ, היא אומרת לי שחברה שלי הייתה מתקשרת ומבטלת איתי בשביל השעור ועוד כל מיני דברים מעצבנים כל כך התעצבנתי ביכתי עכשיו רצתי להרוג את עצמי כל כך עצבנית!!! למה?!?! מדוע?!?! חברה שלי אומרת לי, אני מבינה שזה לא פייר ילדים שאין להם הורים ושגרים ברחוב, אבל בגלל זה? (אז אני כבר מאישורת ואני לא יודעת!) היא אומרת לי שאני לא בוגרת ואני מפונקת עם ככה, במיוחד מפונקת! זה נכון? למה אני ככה? למה זה יכול להיות? זה רק דוגמא,(מדב שאני מתעצבנת) תודה

.

נעמה שלום נראה לי שקרו לך הרבה דברים מעצבנים ומתסכלים לאחרונה ואלו התלבשו על סדרה של דברים מתסכלים נוספים כמו לקות הלמידה ובית הספר שאינו לרוחך. במצב כזה עד יושבת כל הזמן "על הקצה" כך שכל מצב לחץ אפילו קטן או משהו ומישהו שמעצבן טיפה מייד מוציא ממך תגובה חריפה שלא ברור מהיכן היא מגיעה. אני מתאר לעצמי שלחיות ככה עם עצבים חשופים זה לא קל והיה יכול להיות לא רע לטפל בעניין הזה. הפתרון איננו לבטל לחלוטין את המצבים המתסכלים אלא להביא אותך לרמת רוגע טובה יותר שלא תגרום לך לקפוץ כל כך מהר. אני מדגיש שזה לא בשביל אמא שלך או בשביל החברות שלך (או לפחות לא רק בשבילם) אלא בראש ובראשנה עבור עצמך ואיכות חייך. אז הפניה לטיפול פסיכולוגי עשויה להיות חיובית עבורך, אך לא בגלל בעיה של "אי שפיות". בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אולי מישהו יודע איפה ,חוץ מאונ' ת"א , אפשר ללמוד גשטאלט? תודה

שלום פרופ' שרגא סרוק מתמחה בנושא. כמו כן גם ד"ר ירון זיו. אינני יודע פרטים היכן הם מעבירים סדנאות אך מדי פעם יש פרסומים בנושא. יש גם אגודה לגשטאלט שקיימה לא מזמן כנס בזכרון יעקב. גם כאן אין לי לצערי קישור מתאים אבל אולי תצליחי להשיג מידע נוסף עם קצות החוט הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

באחת הפגישות שלי עם המטפלת שאלתי אותה פתאום על מטרת הטיפול ורמזים לרצון שלי לעזוב. כיצד היה עליה להגיב ?

מתוך היכרות עם תשובות של מטפלים, מן הסתם היא שאלה אותך מה לדעתך מטרת הטיפול... שאלה הגיונית - את מגיעה אליה לטיפול, ולכן איפשהו בתוכך מצויה התשובה לשאלה הזו. עזיבה מתוך בהלה מובנת. אבל זה בדיוק השלב שבו צריך לחרוק שיניים ולהישאר כדי לעבוד - בתוך הטיפול - על מה שעלה והביא איתו את הבהלה הזו. תראי, המטפלת לא יכולה להכריח אותך להישאר בטיפול - הוא שלך, והבחירה אם להישאר או לעזוב היא שלך. אני מניחה שהיא אמרה לך, שלדעתה את לא צריכה לעזוב דווקא בשלב הזה, ושזה מאפיין אותך בכל מיני תחומים בחיים (בריחה מהתמודדות עם דברים מאיימים). אם זו התגובה הנכונה? לא יודעת. חושבת שכן, אבל לא יכולה לומר בודאות משום שרק את והיא מכירות את הסיטואציה לעומק, וכך גם את מה שהוביל לנקודה המסויימת הזו.

שרון שלום אני לא חושב שיש דרך אחת נכונה בה היה עליה להגיב. סביר להניח שהיה צריך לברר מדוע הנושא עולה ולהתחיל לנהל דיאלוג לגבי זה. יכול להיות שהאופן בו את שואלת את השאלה מספר משהו על מה שקורה לך בטיפול. את לא מעלה את זה כדיאלוג שבו את מעלה דבר אחר, היא עונה במשהו ומתחיל להיווצר תהליך, אלא מתמקדת רק בהיבט של המטפלת והאופן בו הצליחה או לא הצליחה לעמוד במשימה שהוצבה לה. הנושא המרכזי והוא הטיפול, הקשר ביניכן, מדוע עלה נושא המטרות והעזיבה אינם מקבלים התייחסות. אולי על זה כבר קיבלת תשובה ואז הערתי לא רלוונטית, אבל זו בולט ומזמין מחשבה על מה שהתרחש. לפעמים שאלות כאלה מעוררות בהלה או מספרות על רצון לעזיבה מתוך בהלה, אך לפעמים זו דרך לבדוק עד כמה רוצים אותי, עד כמה יכולים להכיל אותי, לתת לי באמת מענה שמתאים לי בדיוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, 1. קראתי בפורום רבות על התאהבות במטפל. אני משום מה חשה תחושה הפוכה יש לי תחושת סלידה עזה ביותר כלפי הפסיכולוגית שאני אצלה(אין לי ענין לעזוב אותה היא קלטה אותי מייד) בחיים שלי לא הרגשתי תחושת סלידה בעוצמה כזו, האם זה גם חלק מהעברה שקיימת רק בצורתה ההפוכה? (אין לזה סיבה הגיונית) 2. הגעתי לטיפול בעקבות בעיה מאוד ממוקדת וספציפית שבמובן מסוים לא היה ברור לי האם אני צריכה להגיע לטיפול פניתי לפסיכולוגית התנהגותית קוגניטיבית לטיפול קצר מועד ומשום מה מאז שהלכתי לפסיכולוגית אני הפכתי להיות בן אדם בעייתי הרבה יותר ממה שחשבתי , לדוגמה אני דיסוצאטיבית......... לא מדברת על עצמי בצורה ישירה וכד' עד שהגעתי לטיפול לא חשתי בכך ומשום מה אני מרגישה שהטיפול מתמקד בבעיות שלא הפריעו לי , הערתי לה על כך והיא טוענת שהיא מחפשת בדיוק מה גרם לבעיה השהגעתי אליה......... ואני תוהה האם לא היה שווה לשהישאר עם הבעיה "הקטנה שלי" במקום לגלות בעיות שלא הייתי ערה לקיומם? 3. לגבי כאבים פסיכוסומטיים לדוגמה חוסר יכולת לשמוע באחת מהאוזניים משהו יכול להסביר לי כיצד זה עובד מבחינה פיזיולוגית!!!!!!!? 4. לא התענינתי בפסיכולוגיה עד שהגעתי לטיפול ומעבר לכך התיחסתי לכך כאל קשקוש, ופתאום זה הפך למרכז חיי, אני קוראת ספרים מתענינית וכד' האם ידע יכול להוסיף או להזיק ברמה הטיפולית מה נוח יותר לפסיכולוג האם כשאדם שיושב מולו מתענין או שהוא רק בה לפתור את בעיותיו שלו ומקבל הכל כמו שהדברים נשמעים לל אמחשבה? תודה מראש בברכה, יעל

אני חושבת שתחושת הסלידה שאת מתארת מקבילה, במובן מסויים, להתאהבות המדוברת... בכלל, יכול להתעורר מגוון של רגשות כלפי המטפל ולא רק התאהבות, רק שמשום מה ההתאהבות היא זו שמטרידה הרבה מטופלים. לפעמים התעסקות בבעיה מסויימת מקצינה אותה. זה גורם לדברים להיות פתאום במרכז. כשמדברים על הבעיה, היא תופסת מקום חשוב ולכן מתבטאת בעוצמה רבה יותר. הרבה פעמים מדברים על ירידה לצורך עליה. אולי הבעיה ה"קטנה שלך" היא מעין מסך שמסתיר מאחוריו את הבעיות המהותיות יותר? כמו (לדוגמא) שחום בזמן מחלה מעיד על דברים אחרים; נדיר שיש סתם חום בלי סיבה. אז אקמול מוריד את החום, אבל לא מטפל בבעיה האמיתית. הרבה פעמים (לא בכולן) לא מגלים - גם אחרי בדיקות רבות - שום ממצא פיזיולוגי ש"מסביר" תופעות פסיכוסומטיות. שאלה טובה.... אני מתארת לעצמי שזה תלוי בפסיכולוג עצמו. אני לא חושבת שידע שרוכש המטופל אמור להפריע למטפל. לדעתי, יש מטפלים שזה לא מפריע להם, ואחרים שמבחינתם זה פחות טוב. אגב, אין רע בכך שמטופל מפעיל מחשבה. ויותר מזה - מטופל שמקבל את דברי המטפל ללא עוררין, ובלי לחשוב על זה - לא יגיע רחוק.

יעל שלום הנושא שעלה בפורום היה סביר "העברה" כלומר השלכת תחושות ותכונות על המטפל מתוך העולם הפנימי. אהבה זו אפשרות אחת וסלידה יכולה לבוא באותה מידה של סבירות. למשל, יתכן שכל הדברים הקשים שעלו פתאום בטיפול משתייכים באופן כלשהו למטפלת, כלומר, היא אשמה בכך שפתאום נעשית כזאת. את יודעת כמובן שמבחינה הגיונית זה לא כך, אבל המציאות הפנימית מורכבת יותר מזה ויתכן שהפסיכולוגית נעשתה עבורך הייצוג של כל מה שאינך אוהבת בעצמך. אגב, יתכן שגם סתם אינך אוהבת אותה, שהיא מצליחה לעזור לך אבל משהו בגישה שלה לא מוצא חן בעיניך. בטיפול יש גם רגשות אמיתיים, לא הכל העברה. אם באמת היית חושבת שהטיפול יצר את הבעיה ובלי הטיפול היית נשארת עם בעיה קטנטנה ולא משמעותית היית מזמן עוזבת. אפשר להכחיש את המציאות עד לדרגה מסוימת, אח"כ זה מתחיל להרוס את איכות החיים בצורה שיטתית. לגבי הכאב, אין לי תשובה כיצד זה עובד, נדרשת כאן היכרות יותר עמוקה עם המקרה ואת זו יש לך מן הסתם עם הפסיכולוגית שלך שעימה את נפגשת כבר זמן מה. הידע הפסיכולוגי עשוי לדעתי לעזור, הוא משפר את המודעות. עם זאת, אין בו כדי לפתור את הבעיות באופן מלא כי יש גם היבטים רגשיים ולא רק קוגניטיביים לכל בעיה פסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, תודה רבה על התשובה המפורטת, וכן על כל התשובות שאת המגיב יעל

אני בת 25 וכבר שנתיים שאני לא עובדת או לומדת. אני כל הזמן עייפה ועליתי בתקופה זו יותר מ- 30 קילו. אני יודעת שאני בדיכאון אך כשביקשתי מרופא המשפחה שלי הפנייה לרמבם לטיפול בהפרעות אכילה הוא לא אישר לי. מבחנתי זה היה מוצא אחרון למצב שלי ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו.הוא לא נתן לי שום פיתרון אחר. הבעיה היא שבזמן האחרון יש לי מחשבות "רעות" למשל אתמול לא יכולתי לשתות חלב כי חשבתי שאחותי שמה בו רעל, או כשהייתי בחדר שלי לבד ושרתי מול הטלויזיה הרגשתי שכל מי שיש לו מקלט טלויזיה דולק איפה שהוא בארץ יכול לישמוע אותי או לראות אותי ומיד סגרתי את הטלויזיה. אני יודעת שלא באמת יכולים ליראות אותי וכאלה ... אבל באותו רגע זה ניראה לי אמיתי ומפחיד ביותר. גם שמתי לב שהזיכרון שלי ניפגע מאוד בתקופה זו. אני מפחדת לספר על זה שלא יחשבו שאני משוגעת. האם באמת אנ ימשתגעת? האם זה סימן לפרנויה אישיותית? או סוג כלשהו של חרדה?

מירב, ההפניה לרמב"ם, שלא קיבלת, אינה המוצא האחרון שלך. העליה במשקל היא (כנראה) סימפטום ולא הבעיה. את מודעת למחשבות ה"רעות", ואת יודעת שהן לא תקינות (בדיעבד). תבקשי מרופא המשפחה הפניה לפסיכיאטר ו/או פסיכולוג. ב - 3 מקופות החולים בכלל לא צריך הפניה, אלא פונים לבד לאיש מקצוע שעובד עם הקופה (לא ציינת באיזו קופה את חברה, ואני לא זוכרת אם כללית או מאוחדת מחייבות הפניה של רופא משפחה). הדברים שאת מתארת יכולים להעיד על כמה כיוונים, אבל אבחנה מקצועית תוכלי לקבל רק לאחר מפגש/ים עם איש מקצוע. לא כדאי להתמהמה ולחכות. תמיד יש אופציה של טיפול פרטי או טיפול במרפאה ציבורית.

מירב שלום זה שהרופא לא נתן לך הפניה זה לא אומר שבכך נגמרו האפשרויות שלך. חשוב מאוד שתהיי בעניין הזה יותר יוזמת ותפני בעצמך למרפאה. יתכן שתדרשי לתשלום ראשון של פגישה, בד"כ זה סכום נמוך למדי ואחרי מכתב עם אבחנה מהמרפאה תקבלי בקלות רבה יותר הפניה. כמו כן, אם את בדיכאון את צריכה לקבל טיפול נגד דיכאון, פסיכולוגי ותרופתי. גם כאן אינך צריכה טובות, את יכולה לקבוע תור, באופן פרטי או דרך השירות הציבורי ולקדם את העניין. אם את לא תקומי ותעשי משהו למען עצמך אף אחד לא יוכל לעשות זאת עבורך. אם יש אפשרות לקבל עזרה מההורים או חברים כדי להזיז את הדברים בקשי עזרה זו. חבל על כל רגע בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לומדת במכללה והביעה שאני לא מרוכזת בלימודים בכיתה . אני יושבת בבית ומנסה ללמוד ואחרי כשעה אני מרגישה צורך לצאת מהבית אני מרגישה שאני נחנקת. אני מתכוננת למבחנים יודעת את החומר ,והכל בורח מהראש. אני כל כך רוצה להצליח מקבלת ציונים בינונים ומתחילה לבכוד.עושה בבית את המבחן ואז אני יודעת הכל ורואה את השגיות . אני מרגישה כל היום שרע לי.עלי לציין שישלי הורים תומכים ואוהבים מאד ובית תומך. בתודה לילך

לילך שלום יתכן שאת סובלת מסוג של חרדת בחינות. התופעה מתרחשת לא רק בזמן הבחינה אלא גם בתהליך הלמידה לקראת הבחינה. נסי לחשוב ממתי את סובלת מהבעיה והאם את סובלת מחרדה מנושאים נוספים. אני מציע שתבררי האם המכללה שבה את לומדת קשורה לפסיכולוג או מכון שמתמחים בעזרה לסטודנטים ובמידה וכן פני לפגישת ייעוץ כדי לתאר מה שקורה לך ולאבחן את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבחורה שיש לה בעיות ביצירת קשרים קרובים, וביחסים בינאישיים, מומלץ לה טיפול קבוצתי או אישי?

מתלבטת שלום שתי האפשרויות מתאימות, לכל אחת היתרונות שלה. בטיפול הקבוצתי את מתאמנת למעשה על הבעיה העיקרית עימה את מתמודדת ובטיפול האישי כל הזמן מוקדש אך ורק אליך. היעיל ביותר הוא מצב בו פעם בשבוע את במפגש קבוצתי ובפעם השניה במפגש אישי בו ניתן לעבד את הדברים שקרו במפגש הקבוצתי. במידה וזה אפשרי, זה האידיאלי. אם את צריכה לבחור את אחת האפשרויות הייתי מסתמך בעיקר על מגבלות טכניות והמלצות. כלומר, אם למשל קבוצה נפתחת רק בשנה הבאה אבל טיפול אישי אפשר להתחיל מייד, פני לטיפול אישי. לעומת זאת, אם המליצו לך על קבוצה מסויימת ואת יודעת שיש שם מטפל טוב, פני לנתיב הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי. מקווה שאתן עדיין מצ'וטטות לפעמים. איפה אתן? מה קרה? הפורום מרגיש מאוד בחסרונכן. חסר הפיתוח העמוק של המחשבות והסיטואציות וכמובן העצות החכמות והמילים התומכות. שיקלו מחדש את הפרישה. שבוע טוב, גלי

היי גלי אני עדיין קוראת, רק פחות ולא ממש רוצה לכתוב תגובות. אולי הנושא שלי הוא מעין הסבר... הנושא שלי: בזמן האחרון הרבה דברים מטרידים אותי - דברים תיאורטיים כאילו (אבל קשורים לבחירת דרכי בעתיד). מה שמטריד אותי במיוחד הוא המחשבה, שבבסיסו טיפול פסיכולוגי מטפל באדם, ורואה אותו כ"חולה" או כ"בעל בעייה", בעוד לי נדמה שהחברה שבה אנו חיים היא החולה. הערכים החברתיים מעוותים, יש הרבה ניכור (מובנה), בדידות (מובנה), דגש על השגים ועל חיצוניות. האם זה פלא שכל כך הרבה אנשים סובלים מחרדה או דכאון? או מתחושת ערך עצמי נמוכה? האם זה סביר שכל כך הרבה חברים שלי לוקחים תרופות פסיכיאטריות? והאם טיפול שמטרתו להפוך את האדם ל*מתפקד* בתוך החברה הוא נכון, בעוד שהחברה עצמה אחראית לכל כך הרבה מהבעיות שיש לאנשים? דוגמה: ילדים עם "ADHD" - או הפרעת קשב. או ילדים "היפראקטיביים" - האם הם זקוקים לתרופות וריטלין ולטיפול נפשי, או אולי זאת המערכת של בתי הספר, והמשפחה שפשוט לא יכולה להתמודד עם ילדים שהם פחות שקטים? יותר פעילים? משתוללים? האם חשבתם פעם שההגדרות אינן מוחלטות. ילד שבעיני הורים מסוג אחד יתפס כ"פראי" והיפראקטיבי, יתפס על ידי הורים אחרים כשובב. האם מישהו חושב על תזונה? זוכר שיש חשיבות לאוכל? לשינה? לפעילות גופנית? לטבע? ליופי? לאהבה? מהיכרות עם חברים, ומקריאה בפורום הזה, למדתי שהיקף הסבל הינו עצום. רק שבעוד בעבר הייתי משכונעת שטיפול נפשי הינו דרך טובה לפתור בעיות כיום נדמה לי שטיפול נפשי מטפל בסימפטום - לא של האדם - אבל של החברה. למה לי לקחת חלק בזה? חשבתי על תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני עדיין נמשכת לזה. אבל אני לא רוצה לתת לאנשים "תרופות" (לא רק לבליעה. גם במילים) ולחשוב עליהם כעל "מקרים" או "בעיות" כשבעצם אני חושבת שאנחנו חיים בעולם מטורף לחלוטין.

גלי בוקר טוב המחשבות שלי אחרות והן קשורות לעומס רגשי עצום. אני נמצאת בטיפול שהוא רוב הזמן מאוד קשה ואינטנסיבי (לאו דווקא בתדירות הפגישות). אני מרגישה שהרבה אנרגיה מופנית לכיוון הזה. הרבה יותר מדי. מנסה לנטרל את עצמי ולעסוק יותר ויותר בענייני היומיום ולפעמים אפילו לשקוע בהם, כדי לברוח מהמחשבות שמציפות פעמים רבות. בניגוד ללילה ששוקלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, אני מדברת אחרי תואר ראשון ושני בקרימינולוגיה, ועוסקת ביומיום עם הרבה מאוד מורכבויות של הנפש, שיקום עבריינים חולי נפש, והמצב מאוד לא פשוט, כרגע אין תרופות אחרות, פרט לאלו המוכרות ולכוחה של המילה, המגע והאמפטיה. אכן, החברה מביאה עלינו הרבה תחלואים אבל השקפת העולם שלי היא שיש להתייחס אליה כאל נתון במשוואה ולא לנסות לשנותה, אלא עם כל הכאב, לנסות ולהתאים את עצמנו אליה. אני עדיין כאן,לפעמים. יותר קוראת, פחות מתייחסת. שבוע טוב

שלום לכולכן ההודעות בפורום שהיו כאן בשבועות האחרונים היו באמת עמוסות ברגשות, ואני מכבד את רצונכן להוריד פרופיל כעת. כל אחת מכן מתמודדת עם משהו שונה במהלך החיים. הדברים שנכתבים כעת מספרים שלמרות המכנה המשותף והנושאים שעלו בהודעות הקודמות, כל אחת מגיעה ממקום אחר ועם התלבטויות אחרות. הפורום יכול לשמש מקור לתמיכה ושיחה, אבל גם יכול להפוך למוקד שמפריע, וכל אחד ואחת צריכים לדעת היכן לשים את המעצור, אם הוא נחוץ. יש משהו מפתיע בדינמיקה הקבוצתית המשמעותית שנוצרה כאן, הן במהלך ההתכתבויות הפעילות והן באופן העזיבה הקבוצתית. נראה שלמרות שהפורום הוא אנונימי וכל אחד נכנס אליו ללא הזדהות של ממש, עדיין יכולה להיווצר בו דינמיקה קבוצתית משמעותית ורק כך אפשר להבין לדעתי את האופן בו נוצרו הדיאלוגים וכך גם את האופן בו הם נפסקו. הפורום נשאר כאן ועומד לרשותכם תמיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

גלי, אני גם כאן, אבל מאחורי הקלעים. הרבה קוראת, לא עונה כמו השאר.. איזה כיף ששמת לב למי שחסר. אפי

הנני סובלת מהתקפי חרדה, אגרופוביה ודיכאון. מטופלת אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר אשר נתן לי סרוקסט ולוריוון (כבר 8 ימים), בינתיים כבר גם התחלתי לסבול מכאבים ביד שמאל, דקירות בחזה וכאבים בגב. מתי כבר אפסיק לסבול? האם אלו לא סימנים של התקף לב? הייתי לפני כחודש אצל קרדיולוג שעשה בדיקות ואמר שהכל בסדר. הצילו!!!!

אור שלום אם הקרדיולוג שלל בעית לב סביר להניח שלא שם הבעיה. תופעות של כאבים בחזה באופן שדומה להתקף לב מאפיינים גם מצבי חרדה ולפי התמונה שאת מתאר בהחלט סביר שההסבר הוא החרדה. אני מציע שתישארי בקשר עם שני המטפלים שלך ותעדכני אותם על התקדמות הטיפול או אי השיפור בו. התרופות דורשות התאמה ולפעמים נדרש סינכרון עד שזה פועל בצורה יעילה. שמונה ימים בוודאי אינם מספיקים כדי לבדוק יעילות. תזדקקי ליותר סבלנות ובינתיים חשוב שתנסי להרגיע את עצמך ולומר שוב ושוב שאת לא חולה ואין לך התקף לב כך שהתופעות הללו, לא נעימות ככל שתהיינה, הן תופעות לוואי של בעיה שנמצאת כעת בטיפול. סביר להניח שאם הכדורים יכנסו לפעולה ובשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי תוך חודש חודשיים תרגישי הרבה יותר טוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי ורד ואני בת 21 לפני כשנתיים נפרדתי מחבר שהיה לי במשך שנה וחצי וכרגע יש לי חבר אחר כמעט שנתיים שאותו אני מאד מאד אוהבת ואפילו עם תוכניות להינשא לו. הצרה היא שהחבר הקודם לא יוצא לי מהראש!! אם זה בחלומות או במחשבות ובזכרונות... זה נראה לי קצת יותר מהרגיל... ודי מוזר... האם יש דרך להוציא אותו מהמחשבות ,כי הוא לא רצוי...

ורד שלום השאלה מה בדיוק קורה במחשבות הללו ומה החבר שלעבר היה עבורך. לפעמים מחשבות נשארות תקועות בראש לא בגלל הנושא עצמו אלא מסיבות אחרות. כלומר, יתכן שזה מזמן לא החבר לשעבר, אבל שהוא מייצג עבורך את החלק הפנימי שלך ששואל שאלות, למשל האם הקשר הנוכחי באמת הוא מה שאת רוצה, האם בן זוגך מתאים לך וכו' וכו'. לא בהכרח שעצם הופעת המחשבות אומרת משהו שלילי על הקשר שלך. יתכן שאת מתקשה לשאול את השאלות הללו באופן ישיר וחלק פנימי ולא מודע שלך נותן תשדורות שמחייבות אותך להתמודד עם הקונפליקטים. אינני בטוח שזה רע כל כך, הכחשה של הקונפליקט עלולה להיות גרועה יותר בטווח הארוך. אני מציע לך לא לנסות ולפתור את הבעיה דרך העבר אלא דווקא דרך ההווה. כלומר, נסי לחשוב על הקשר הנוכחי שלך, וכיצד את משפרת אותו, האם יש ביניכם דברים שאינם מדוברים ומטרידים אותך. בהחלט יתכן שאם תתני מענה לקונפליקטים הללו, החבר הקודם יעלם מהמחשבות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי ורד ובזמן האחרון אני חולמת די הרבה על נחשים, החלום העיקרי הוא שנחש מכיש אותי ברחוב ואז לוקחים אותי לבית חולים, זה פחות או יותר מה שאני זוכרת.... יש פרוש לזה??? זה נורא מטריד אותי!!!

ורד שלום החלום בוודאי מייצג משהו אבל הייתי נזהר מלתת לך פירוש חד משמעי מבלי להכיר אותך. עדיף שתנסי לחשוב מה החלום הזה עשוי לייצג עבורך. מהו נחש, מהו המצב הזה בו את נפגעת ונלקחת לבית חולים, האם יש התלבטות או קושי בתקופה האחרונה שאליהם החלום יכול להתקשר וכו'. נשמע שהחלום מדבר על משהו שמדאיג או מטריד אותך, אבל רק את יודעת מה באמת הדבר הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הנחש הוא סמל לאיבר המין הגברי, תקראי קצת פרויד

בתי בת שנה וחצי איננה נרדמת בלילה אם היא איננה צובטת אותי הדבר גם נעשה מתוך שינה ניסית להפסיק אותה בהמון שיטות אך ללא הצלחה[הסברתי לה שזה לא נעים, צבטתי אותה חלש בכדי שתרגיש שהיא מכאיבה ואף עזבתי אותה לבד במיטה אך היא התחילה לצבוט את עצמה עד בכי וכשהיא נרגעה היא חזחה על התהליך בשנית. ממה נובעת התנהגות זאת? האם היא מצביעה על משהו? מה ניתן לעשות בכדי להפסיק את הפעולה הזאת היא עדיין לא מדברת כך שאינני יודעת מה לעשות

מירב שלום יש כמה התנהגויות דומות בגיל הצעיר, צביטות, משיכות שיער, נשיכות ועוד. יש הסברים שונים אפשריים להתנהגות הזו ואני לא חושב שכדאי לתת הסברים כלליים. בעיקרון יש שני כיוונים עיקריים עליהם אני יכול לחשוב כרגע. האחד משהו שקשור להיבט פסיכולוגי של הקשר של הילדה איתכם או של לשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת כעת. כאן חשוב להבין האם ההתנהגות הזו ייחודית רק לקשר איתך או האם יש גילויי אגרסיה גם בהקשרים אחרים ועם אנשים אחרים. אם זה הכיוון אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או מכון להתפתחות הילד כיצד להבין את הסימפטום ולהפסיק אותו. נדרשת לשם כך היכרות מעמיקה. אפשרות אחרת והיא רלוונטית רק אם ההתנהגות הזו ייחודית לזמן השינה וההרדמות בלבד - זה שיש הפרעה שקשורה לשינה עצמה. במקרה כזה כדאי להתייעץ עם מעבדת שינה לילדים, למשל לקבל ייעוץ במעבדת השינה של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. השאלה המרכזית היא כמה זמן התופעה הזו נמשכת, כמה זמן היא צובטת את עצמה באופן בו את מתארת וכו'. אם הנסיון לתת לה להירדם לבד נמשך רק ימים בודדים כדאי להמשיך ולראות כיצד העניין מתפתח לפני שפונים לייעוץ, אולי הוא יפסק מעצמו תוך מספר ימים נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 21 ואם לשני ילדים שנה וחצי ושלושה חודשים מאז לידת בני השני אני מוצאת את עצמי בוכה מכל דבר אינני מצליחה לתפקד אך עושה זאת כי אין לי ברירה בעלי לא גר איתנו אני אוהבת את ילדי מאוד ומוכנה להקריב את חיי למענם אינני מצטערת על המהלכים רק שהדמעות באות מעצמן אנה עזרו לי מיואשת יש לציין שאני בוכה כל היום ואינני יודעת למהומה הסיבה

מירב שלום חשוב שתפני לקבלת עזרה. לא ציינת מדוע בעלך לא גר איתכם, האם מדובר בפרידה שלכם או התרחקות זמנית לצורך עבודה וכד'. בהחלט יתכן שהקושי אינו נובע רק מדיכאון שאחרי לידה, אלא גם מההתמודדות להיות לבדך ללא עזרה ותמיכה. נסי לבדוק איזו תמיכה סביבתית את יכולה לקבל, למשל מהורים וחברים, ובכל מקרה מאוד חשוב שתפני לגורמים מקצועיים, פסיכולוג, עובד סוציאלי, פסיכיאטר, כדי להגדיר בצורה יותר ברורה מה קורה לך ולהתאים את הטיפול בהקדם האפשרי כדי לעצור את ההתדרדרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, שאלתי אותך ב 1.5 לגבי ילד בן 4.5 שעדיין עושה את צרכיו בתחתונים. הצעתי לי לעבוד איתו בשיטת מדבקות ופרסים, אכן עשיתי כך והבעיה נפתרה כמעט כליל. שאלתי היא איך להפסיק את שיטת הפרסים כי כרגע הדבר שהכי מלהיב אותו , זאת העובדה שהוא יהיה זכאי לפרס.

א. שלום השינוי צריך להיות הדרגתי, ולמעשה צריך לעורר בילד מודעות ושמחה להצלחה שלו. למשל, להתסכל בראי ביחד איתו ולמחוא כפיים כמה הוא גדול ובוגר. הפרס האמיתי הוא בסופו של דבר החיזוק והאהבה שמתקבלים מההורים וכן תחושת הגאווה האישית. את אלו אפשר לטפח במקביל לדילול הדרגתי של הפרס הקונרקרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת מה קורה איתי, רוב הזמן עצובה ומסוגרת בתוך עצמי. בתחילת השנה בכיתי הרבה והייתי מודעת למה שקורה איתי. עכשיו כבר כמעט לא בוכה, פשוט עצובה בלי להתעמק בסיבה, לפעמים אני אומרת לעצמי את הסיבות שהייתי אומרת בתחילת השנה, רק שעכשיו אני אומרת את הסיבה אבל לא בטוחה שהיא באמת מתאימה למצב. לא יודעת איך להסביר, פשוט לא טוב לי. רציתי לשאול אם הגיוני שאין סיבה להרגשה שלי, זאת אומרת, האם הגיוני שאין סיבה חיצונית שגורמת לי להרגיש ככה וגם כן אני לא רואה מה אני עושה שגורם להרגשה הזאת, למרות שאני יודעת מה גורם לה, אבל לא מרגישה את זה בתוכי, לא יודעת אם זה באמת זה... מה אפשר לעשות? אני הולכת לפסיכולוג אבל לא יודעת איך להסביר מה עובר עלי. אפילו לעצמי לא. ובטח גם מה שכתבתי גם לא ברור. אני רוצה לעזור לעולם להיות טוב יותר, אבל אני מאוד סגורה ובמצבי לא נראה לי שיש לי מה לתת.

שי שלום זהו נושא שצריך לברר עם הפסיכולוג אליו את הולכת. סביר להניח שהוא מכיר אותך הרבה יותר טוב ממה שאני יכול להכיר במסגרת הפורום. אני מציע שתקראי את הקישור הבא למאמרים על דיכאון ועל חרדה. קראי אותם ובדקי האם הסימפטומים בהם קשורים למה שקורה לך. ומידה ולא כנראה שהמשבר קשור למשהו שעובר עליך בתקופה האחרונה וצריך לחשוף אותו ולהבינו יותר לעומק http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

עד לא מזמן טוופלתי ע"י פסיכולוג במשך שנה , הוא עזר לי טיפה אך עדיין אני סובל. לפני כן טופלתי כמה שנים ע"י פסיכולוגית ופרשתי עקב אי יכותה לעזור לי בתכלס. נמאס לי מכל ניתוחי האישיות, כל החוסר מעשיות הזו. על אף שטופלתי בטיפול דינמי האחרון , חיי לא משתפרים בפרמטרים של אושר , של סיפוק אני אדם מאוד ציני , מאוד מריר ואני כולה בן 21 , מסיים שירות צבאי. איך אתקדם בחיי עם כל מרירותי? הדיוטות נרתעים מזה. יש לציין שהפסיכולוג אמר לי שיש לי בעיית אישיות. הגעתי למסקנה שעדיף לי להשקיע את כספי בדברים אחרים. אולם אין לי מוצא . אין לי אושר יש לי בעיות רבות, בכלליות אני אדם לחוץ , מריר , ציני, אני לא משיג מה שאני רוצה , מתוסכל , והפכתי בזמן האחרון לשונא אדם. יש לציין שאמי גם חולת סרטן (תודה לאל , היא בשפור ) . נמאס לי מאנשים. גם אם אשקיע , אני אתאכזב כל הזמן. יש לציין שעברתי טראומה בצבא : היתי דחוי קשות ע"י קבוצה מסוימת , על אף שהיתי חברותי, אולי "ילד טוב " מידי. בנוסף יש לי בעייה בזהות המינית... בקיצור אני מתוסבך ממש האם בכלל להשקיע בטיפול בכלל אני ממש מאוכזב מהכל

יוני שלום יש תהליכים שלוקחים זמן רב, במיוחד אם הם קשורים לאישיות מאחר ומדובר במשהו שנוצר לאט ובמשך שנים ארוכות ולא סביר שהשינוי יקרה מהר. לפי תיאורך כדאי שתהיה במסגרת פסיכולוגית, כדאי שתבדוק עם הפסיכולוג שלך מדוע אין התקדמות ומה צריך לקרות כדי שיהיה שינוי. אם היה משהו אחר בו היית יכול להשקיע את כספך והיה עוזר יותר הייתי בוודאי תומך בתוכנית הזאת. לצערי אני לא רואה פתרון שכזה ואני חושב שעדיין לא מיצת את האפשרות הטיפולית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית, תודה על שהגבת שנית, הפסיכולג אומר לי שבגלל בעיית האישיות אני רוצה לעזוב ואני לא יודע אם להאמין לו או שהוא סתם חמדן. אני לא מאמין כבר לאף אדם, תמיד היתי חשדן אולם במהלך שירותי הצבאי זה התחזק אין לי אמון באף אחד . כולם אינטרסנטים. לכן אולי זה סתם מסחטת כספים . הפסיכולוג אומר לי שיש התקדמות אולם אני לא מרגיש זאת, האין זה "עבודה בעיניים"? אני יודע שיש לי בעיות רבות, אולם אין לי פתרון להם נראה לי שגם הפסיכולג המיומן ביותר לא יוכל לעזור שכן אני אדם כל כך מורכב , רב גוני , מתוסבך.בעיותיי רבות . מעשיות, שינוי אמיתי , תכלס תוצאות-זה מה שאני מחפש האם, ד"ר קפלן, האם הפסיכולוגיה יכולה לספק זאת ?

שלום לך . אני בת 34 ,אם חד הורית לילדים ,עובדת בעבודה מסודרת ,קבועה ,ומרוויחה משכורת די גבוהה ומכובדת. אני עוסקת בתחומי קרוב ל12 שנים ,ועובדת כחלק מצוות שאני נחשבת למנוסה שבין כולם. הבעייה שלי היא הבוסית שלי שהיא ,לכל הדעות,אשה קשה,מרירה ,ומתוסכלת, אני ממש לא היחידה שלא מתסדרת איתה ,גם אנשים שלא כפופים אליה מאד סולדים מהתנהגותה הוולגרית,הצעקנית. האופן שבו היא מנסה כל הזמן "לחפש אשמים" ולהטיח בקורת הוא מאד מגמתי. אני חושבת שביחס לאנשי הצוות האחרים ,עליי היא "התלבשה" במיוחד. כשהיא מוצאת איזושהיא טעות (והרי כולנו כבני אדם טועים לא פעם)היא עושה מהעניין מטעמים ,, היא צועקת בכל החדר ,עושה מאתנו אנשי הצוות מטומטמים ללא יכולת להתגונן,או לנסות להסביר את מעשינו. יש לציין שגם היא עובדת שכירה בחברה ,ופנינו עם הבעייה הזו לממונים עליה ,ש"נשפו לה בצוואר"למשך תקופה מסויימת אך העניין חזר לקדמותו. כל התנהגות שלא ניסיתי -אם זה להוריד פרופיל ולא לענות לה,אם זה לענות לה ולהגרר למריבות,אם זה לנסות להתחבב עליה (למרות שזה ממש לא אני,,),שום דבר לא עוזר. יש לי הרושם שהיא די פוחדת מכישוריי ועושה הכל כדי לשבור אותי נפשית. היא גם דואגת תמיד להפיץ את השמועה שאני "ראש קטן" שלא לוקחת אחריות על שום דבר שקשור בתחום אחריותי - לכל העובדים האחרים במשרד -שלא כפופים אליה ולמנהלי החברה. דברתי איתה ,דיברתי עם הממונה על כולנו,אני מצידי עושה הכל על הצד הטוב ביותר ,הדבר נרגע לשבועיים ושוב חוזר על עצמו. אין לי כוח לבוא לעבודה ולהתחיל במלחמות ,אני מאוד מוערכת ע"י כל לקוחות החברה,שמבקשים רק את טיפולי(והדבר מאוד חורה לה). חוץ ממנה אני בקשרים טובים עם כולם וכולם אוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד. אין לי אפשרות להחליף כרגע מקום עבודה ,מה גם שתנאי העבודה מאוד מתאימים לי ,וכל שכן שאני מאוד זקוקה לפרנסה ולבטחון הכלכלי כחד הורית. איך אתה מציע לי להתמודד עם העניין ,בלי להחליף תפקיד בחברה ? תודה לך וסליחה על האריכות ענת

אני הייתי במצב דומה לזה שאת מתארת. עצתי לך בקשי שיחה רצינית עם הממונים עליך. והפעם בקשי לפתור את הבעיה ביסודיות, לא במגמה "להשקיט את הרוחות" לשבוע שבועיים, אלא לטווח הארוך. תגידי להם פשוט שאת לא מוכנה להמשיך כך, כי נגרם לך סבל נפשי מתמשך. תגידי להם שאת שוקלת לעזוב. אם את מאד רצויה ומוערכת כמו שסיפרת, הם ירצו לעשות הכל בכדי שלא תעזבי. במקביל אני מציעה לך להתעניין בקשר למשרה מקבילה בחברה אחרת. אולי תקבלי שם קצת פחות אבל תקבלי שקט נפשי וזה דבר שערכו לא יסולא בפז. בתודה מירי.

ענת שלום אני מסכים בהחלט עם עצתה של מירי. מאחר ויש ממונים גבוהים יותר שאליהם אפשר לפנות כדאי לנצל את האפשרות הזו ולמצות אותה עד תום. במידה וזה לא עוזר יתכן שכדאי להיכנס לסוג אחר של צורת חשיבה. זה לא פשוט, אבל אפשרי. ניתן לפתח סוג של "שריון" שיגן עליך בפני הבוסית שלך. מאחר והקשרים שלך עם שאר העובדים והלקוחות הם טובים ואינך מעוניינת לעזוב את מקום העבודה, יתכן שצריך לקבל שזו אישיותה הבעייתית של הבוסית, שזה לא קשור אליך ולקישוריך האישיים אלא לבעיות שלה, ובכל פעם שעולה עימות פשוט להירגע ולעבור את הגל העכור בשלום. תגדירי לעצמך תקופה של למשל שלושה חודשים (עד החגים) בהם את נכנסת לצורת החשיבה הזו, כשאחריה תבחני מה קרה ומה צריך לעשות הלאה. לפעמים במצבים הללו צריך לתכנן לטווח קצר כדי לשרוד את המיידי, ובעוד תקופה לבחון את הדברים מחדש. בכל מקרה, נסי את האפשרות הראשונה שהציעה מירי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בעלי ביצע את המבחנים אותם היזכרת. בנושא ה EMDR, האם יש רשימה מעודכנת של מטפלים (באתר עצמו הרשימה מעודכנת ל2003). שוב תודה

יעל שלום הרשימה באתר היא חלקית מאוד, יש הרבה יותר מטפלים בארץ בגישה זו. נסי לכתוב מייל דרך הפרטים באתר ובקשי המלצה למטפל מתאים באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

במסגרת לימודי אני צריכה לכתוב דף לחולה על Munchausen syndrome . האם יש מאמרים בעברית על התסמונת ותסמיניה?

סינדרום מינכהאוזן מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. סינדרום מינכהאוזן היא תסמונת נפשית בה האדם מכור לתשומת לב של הזולת ומוכן לעשות מעשים יוצאי דופן ומוזרים כדי להשיג אותה. היא קרויה על שם הברון מינכהאוזן שסיפר סיפורים דימיוניים ויוצאי דופן, כנראה כדי להשיג תשומת לב. בספרות הרפואית מתועדים מקרים של אנשים שהגיעו לחדרי מיון של בתי חולים, כשהם מביימים מחלות שונות, רק כדי לזכות לתשומת לב מהרופאים. לעיתים הצורך העז בתשומת לב מוביל לפגיעה באנשים אחרים התלויים באדם הלוקה בתסמונת. ביטוי קיצוני של תסמונת זו, הוא הורים הפוגעים בילדיהם, כדי לגרום לאשפוזם בבית החולים, מתוך צורך כפייתי לזכות בתשומת לבו של הצוות הרפואי. תופעה זו שהינה בעצם התעללות, עלולה להסתיים לא אחת בפגיעה חמורה בילד חסר האונים. חוץ מזה, אני מציעה שתכנסי לספריה כלשהי ותחפשי את הסינדרום בספרים העוסקים בבריאות הנפש.

טל שלום אינני מכיר חומר בעברית. אני מעריך שבספריה תוכלי למצוא חומר הסבר רב, כמו גם בחיפוש באינטרנט. הרוב יהיה מן הסתם באנגלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

במה מושג הפרעת האישיות דומה ושונה ממושג ההפרעה הנפשית? למשל, בדיכאון.

כי הפרעות אישיות נחשבות להפרעו נפשיות. המונח "הפרעת אישיות" נולד כדי לענות על מגוון נרחב של קשיים, שלא ניתן לסווג אותם בצורה חד- משמעית (כגון סכיזופרניה, מאניה-דיפרסיה וכו'). דכאון נחשב כמחלה בפני עצמה, אך לעתים קרובות הפרעות אישיות מלוות ברמות שונות של דכאון.

קרמיני שלום המושג הפרעה נפשית הוא מושג פופולרי ואינו הגדרה מקצועית. הוא מתייחס למה שאנשים בד"כ תופסים כבעיה נפשית או פסיכולוגית ללא הגדרה ספציפית. הפרעות אישיות הן הגדרה אבחנתית פסיכיאטרית שמתייחסת לדפוס קבוע של בעיה מסוג מסויים שחוזרת עליה שוב ושוב אצל אנשים בוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה השוני בין מצב EPISOD לבין הפרעה DISORDER? והאם ניתן למצוא דוגמאות במסווג DSM?

כל דבר כשמו כן הוא.

קרמיני שלום אפיזודה היא תופעה מוגבלת בזמן. הפרעה נחשבת בד"כ למשהו ארוך יותר. למשל, הפרעת קשב שנחשבת לתכונה שמאפיינת משהו לאורך זמן רב, אולי מלידה, לעומת אפיזודה דיכאונית או פסיכוטית שמתחילה בזמן מסויים אמורה גם להסתיים בתום טיפול מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש שוני בהגדרת הפסיכוזה בין הDSM ולבין הICD ? אם כן, מה השוני בהגדרת הסכיזופרניה? (או מצבי פסיכוזה אחרים)

באינטרנט אפשר למצוא את ההגדרות של כל אחד מהמסווגים. מה שצריך זה קצת זמן וסבלנות (וידע באנגלית, כי לא נתקלתי באתר ישראלי שממש מפרט לעומק).

תודה רבה על התגובה

קרמיני שלום שני הספרים פועלים בצורה שונה ולכן כל הגדרה פסיכיאטרית תהיה מעט שונה ביניהם. בסך הכל רב הדומה על השונה. ברוב המקרים ובוודאי בנושא סכיזופרניה מאבחנים יגיעו לאבחנה דומה באמצעות שני הספרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מודה לכם על העזרה

בני הבכור בן 4 לא ממש קשור אליי. אני עובד עד שעות מאוחרות ובסופי שבוע משתדל להיות איתו. אנו עושים פעילויות משותפות יחד הוא מחובר יותר לאישתי ומעדיף להיות איתה (יש לו אח בן 3). איך אני יכול לגרום לו להעריץ אותי ולהזדהות איתי. אני מרגיש שהוא בגיל קריטי ובגלל שהוא כל כך מחובר אליה הוא עלול להזדהות איתה. שאלה זו עלתה אצלי כיוון שלאחרונה הוא החל לצייר רק דרקונה (עם אודם, עגילים, שמלה וכו'). שאלותיי הן: האם זה מעיד על בלבול והזדהות עם המן האחר< האם זה בר שינוי? האם בכלל אני יכול לגרום לו להעריץ אותי ולהיות עבורו מודל לחיקוי? אני מוכן לעשות הכל תודה: אב מודאג

דן שלום תצטרך פשוט לפנות זמן ולהיות איתו יותר. נסה להגיע באופן קבוע אחר צהריים מוקדם אחד בשבוע ולהקדיש לו. צאו ביחד לבלות למשך כמה שעות. נסה שזה יהיה תמיד באותו יום ובאותה שעה כך שהוא ימתין ויידע שזה הזמן שלכם ביחד. נסה למנוע ביטולים ושינויים של הזמן המשותף הזה. הוא לא אמור להעריץ אותך אבל בהחלט יכול להזדהות איתך. הקשר שלו לאימו עשוי להיות דבר חיובי בהחלט והדברים לא אמורים לבוא אחד על חשבון השני. הייתי נזהר בפירוש הציורים כבעיה בזהות מינית. הילד צעיר מאוד ולאופן ביטויו כעת אין בהכרח קשר לזהות מינית, עם זאת בהחלט יתכן שחסרה לו נוכחותך בצורה רבה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

קיבלתי לאחרונה פרסום בנושא תואר שני מוסמך במינהל עסקים MBA התמחות בפסיכולוגיה קלינית בניהולך. לי יש תואר ראשון בעבודה סוציאלית ואני כיום עובדת במקצוע ולומדת באוניברסיטת חיפה הנחיית קבוצות. אני חושבת על תואר שני והתחום נראה לי מעניין. היכן אוכל לקבל עוד פרטים? מהי בדיוק פסיכולוגיה עסקית? מהו תואר MBA? האם הוא מוכר בארץ?

רקפת שלום התוכנית תיפתח בשנה הבאה בבית הספר למוסמכים במסלול האקדמי של המכללה למינהל. הקמפוס נמצא ברשל"צ. התוכנית היא MBA, תואר שני במינהל עסקים. התואר מוכר ע"י המועצה להשכלה גבוה כתואר שני ישראל מזה כמה שנים. ההתמחות הספציפית היא חלק מרשימת התמחויות שונות כגון מימון, שיווק, וכו' שיש במסגרת בית הספר למינהל עסקים. התוכנית הספציפית הזו מיועדת לבוגרי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית שמעוניינים לרכוש הכשרה בתחום הניהול מבלי לוותר על הרקע הפסיכולוגי שלמדו בתואר הראשון. לכן התוכנית שמה דגשים על היבטים פסיכולוגיים שונים בתחום העסקים וכן על החוויה האישית של הסטודנטים במסגרת סדנאית. תוכלי למצוא פרטים נוספים בקישור www.freud.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 23 וגרה עם ההורים. כרגע מציאות חיי היא שאני לא עובדת ולא לומדת, אני יושבת בבית כמעט כל היום, לפעמים זוללת ומקיאה, אך זו אינה בעיתי העיקרית. הבעיה העיקרית היא שאני פשוט לא עושה כלום. אני לא רוצה לעשות כלום, אני מנותקת מכל ההתמודדויות שבחוץ. פעם עבדתי ולמדתי, אבל עזבתי את זה, לא יכלתי לשאת את הלחץ. יש בי אפתיה כזו בגלים. יש לציין שהייתי בטיפולים שונים בעבר והמצב רק התדרדר, אני גם נעזרת הפרוזק אבל זה לבולימיה, איני בדיכאון כלל. פשוט אני "מטושטשת" מנטאלית. מה יש לי? זאת בעיה? ההורים שלי נלחצו בהתחלה, עכשיו הם מקווה שזה יחלוף ואני אתחיל לעשות משהו בעולם בחוץ. אני אפילו לא הייתי אומרת שיש לי חרבה חברתית, כי אין לי. וגם לא דכאון. פשוט המנעות טוטאלית. הפרעת האכילה היא מדברים הבודדים שעדיין מעסיקים אותי קצת, אבל זאת לא הבעיה העיקרית.........אפילו לא מפריע לי לחיות כך. זה מאוד נוח, אבל שכלית אני יודעת שיש פה ויתור עצמי טוטאלי. זנחתי את הכל ואני לא יודעת מה יכול להזיז אותי לשוב ולהשתלב בחברה היצרנית איכשהו. מה אפשר לעשות?

בזמן האחרות הפרעת האכילה מתגברת כנראה.. ואני אפילו מרדימה את עצמי כדי לא "להיות". חיי חולפים בלי שאני חיה ממש. רק אוכל קיים העולם הזה לפעמים.

מישהי שלום את מתארת מצב עגום למדי וקשה לי להאמין שתצליחי בכוחות עצמך לצאת ממנו בקלות. קשה לי לומר ממה בדיוק את סובלת אבל כנראה שיש כאן כמה דברים. אני לא בטוח שאין היבט דיכאוני במצבך למרות ששללת אפשרות זו, העניין המרכזי הוא שאת תקועה במצב בו את לא עושה כלום בלי יכולת לשנות אותו. את זקוקה לטיפול פסיכולוגי מסודר וקבוע במקביל לטיפול התרופתי. צריך להבין שהמצב יכול גם להתדרדר ולא רק להישאר סטטי. אני מציע שתדברי עם הוריך ותבקשי מהם לעזור לך למצוא מטפל טוב כדי להתחיל תהליך שבסופו של דבר יוציא אותך מהקיפאון אליו נכנסת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני כ-5 חודשים לאחר לידה, בחורה בת 27. יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי ולכן אני "משגעת" את הסובבים אותי (אמא שלי ובעלי). יש לי כל הזמן תחושה שהתינוק שלי בן ה-5 חודשים לא מחייך אליי, ואני צריכה ממש להתאמץ כדי שיחייך אליי ואילו לאנשים אחרים ולזרים הוא מחייך בקלות ואף קופץ מהידיים שלי אליהם. אני לוקחת את זה מאוד קשה למרות שאני לא חושבת שעשיתי משהו שיכול לגרום לו להעדיף אחרים על פניי. אני באמת אמא "טובה" ולפעמים יורדים עליי שאני נותנת יותר מדי תשומת לב - כי כשאני חוזרת מהעבודה אני מתישבת איתו ומשחקת איתו עד שהוא הולך לישון - כדי לפצות על הזמן שאני לא איתו. העצבות שלי מזה שאנ י מרגישה שהוא לא "שם" עליי אינה מוקרנת כשאני לידו, אך לפעמים כשהוא ישן אני מוצאת את עצמי בוכה או דנה בנושא הזה שוב ושוב עם בני משפחתי עד שהם מאבדים את הסבלנות. האם אתה חושב שיכול להיות מצב שהבן שלי יעדיף אחרים על פניי? כיצד אוכל להתגבר על תחושות אלו שלי? האם זו רק תקופה בגלל ששמתי אותו החודש אצל מטפלת? האם הוא כועס עליי בשל כך? אשמח לתשובתך

תמרה שלום מה שאת כותבת הוא רציני מאוד כי הוא מספר משהו על הקשר שלך עם התינוק ולכן חשוב שתטפלי בעניין ותבדקי אותו. אין כל טעם שאכתוב לך מה המציאות, בסך הכל אני גם לא יודע אותה. האם התינוק שלך באמת לא מחייך רק אליך ולאחרים כן, או שאת מפרשת את התנהגותו ככזאת. איך שלא נסתכל על זה זה יוצר בעיה שלא כדאי למשוך הלאה. אני מציע שתפני לפסיכולוג שמתמחה בגיל הרך ובטיפול באמהות ותינוקות. בזמנו היתה מרפאה כזו בבית חולים איכילוב (לאם ולתינוק). חשוב שתגיעי לטיפול ביחד עם התינוק ותבחני את מה שאת מעלה כאן בנוכחות ובשותפות מטפל מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני 25 שנה עברתי הפלה מאוחרת הייתי בדכאון ומאז החיים שלי לא אותם חיים אחרי ההפלה סבתי מהתקפי חרדה איומים ודיכאון קשה יצאתי מזה אבל לא ממש[ החרדות הגדולות עברו לי אך בכל מקום בו היתה לי התקפה אני לא חוזרת לשם אם זה לנהוג באוטוסטרדה לבד או ממים עמוקים וכד אני לא מסוגלת לתפקד בתחומים שונים וזה תוקע לי את החיים ממש זה ממש פחד מהפחד או משהו כזה ואני נמנעת[ מממצבים כאלה ואחרים מה אתה מציע לי לעשות תודה כנרת

כנרת שלום את כותבת על תקופה ארוכה מאוד של 25 שנה שבה את סובלת. חלק ממה שקורה לך הוא סינדרום פוסט טראומתי שעד היום לא החלמת ממנו. תופעות כאלה מלוות בדיכאון ובחרדות וזה חלק ממה שקורה לך. עם זאת, מה שקורה כיום כבר איננו רק הטראומה של לפני 25 שנה אלא כבר כולל את כל התופעות המשניות שהלכו והצטברו עם השנים, כך שכיום שיש מעמסה די כבדה שרובצת עליך ולא מאפשרת לך לחזור לחיי השגרה. הפתרון הוא לפנות לטיפול ולקחת בחשבון שתצטרכי לקבל ליווי למשך חודשים אם לא שנים עד שבאמת העניין יפתר. במקביל יתכן שיש צורך בטיפול תרופתי כלשהו. דווקא בגלל שהדברים החלו בהפלה ובנקודת זמן מאוד ספציפית הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול ב EMDR שנועד לטיפול בפוסט טראומה. יתכן שאם תצליחי לסגור את הטראומה הראשונית שממנה התחילה התקופה הזו, זה ייתן לך התחלה טובה שתאפשר הגברת האמון בעצמך שדברים יכולים להיות אחרת. תוכלי לקרוא על EMDR בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן 13 .מזה כחודש ולסרוגין הוא נכנס לפחדים בלילות אינו מצליח להרדם ומתחיל לפחד מהלילה עצמו מכיוון שהוא חושש שוב לא להרדם וחוזר חלילה .התופעה התחילה בחופשת הפסח שבא כמו כל בני גילו הוא ישן עד מאוחר ולכן לא נרדם בלילה .הבעיה היא עם הפרשנות שהוא נתן לענין, ולתופעת כדור השלג שהוא מכניס את עצמו אליה. לטענתו הוא פוחד להשאר ער אחרי כולם מה שגורם לו לחשוב שיש לו בעיה. ז"א הוא מכניס לעצמו שטויות לראש שיש לו בעיה . הילד לומד מצוין נמצא במסגרות של קבוצת כדורסל .וכאשר הוא בפעילות מלאה הוא נרדם נורמאלי אנחנו מנסים להרגיע אולם ללא הצלחה. לאחר שיחה מעמיקה איתו הבנו. שהבעיה המרכזית שלו זה שהוא פשוט פוחד .למשל מפורצים שיפרצו הביתה או מחיזרים שיבואו אליו וכו. הוא ילד שכל דבר בחדשות מענין אותו הבעיה שהוא לא יודע לעשות הבחנה בין מה שקשור ממש אליו לבין חדשות שנוגעות למשהו אחר. הבעיה עם השינה התחילה בזה שהוא נשאר ער בחופש מכיוון שישן מאוחר בבוקר .אבל הוא פחד להשאר ער לבד מכיוון שהוא פוחד.מה שיצא הוא שהוא התחיל להלחם בשינה. ניסה להרדם בכח.וכשלא הצליח נכנס לפחדים הידועים וגם החליט שיש לו בעיה בשינה.כאשר הוא בפעילות מלאה בזמן הלימודים לא היתה לו בעיה.כאשר הוא ישן אצל חבר הכל בסדר. ז"א שהבעיה הראשונית היא בפחדים שיש לו.בשיחה איתו הסברנו לו שידבר על הכל איתנו .לא ישמור בבטן כלום וזה יעזור לו להשתחרר.השאלה אם יש דרכים נוספות לעזור לו בנושא הפחדים או שלהמשיך בשיחות איתו ובהסברים רציונלים על הדברים שמפחידים אותו. מזה כשבוע הצענו לו לישון בחדר שלנו ומאז הוא נרגע. הבעיה שזה לא יכול להיות פתרון קבע ואני גם חושש שהצב יתקבע אצלו יותר ויותר .השאלה היא מה לעשות? לאן לפנות? אם צריך לפנות לעזרה חיצונית ?מה דעתך ? תודה על תשובתך .

אורי שלום אתה מתאר בעיה מעגלית של פחד שנוצר ומזין את המשך והגדלת הפחד. השאלה מה באמת נמצא בשורש העניין, מדוע בעצם הפחד הראשוני נוצר. נראה לי שאין לכם כרגע תשובה חד משמעית לכך. אני מציע לחשוב יחדיו מה קרה בתקופה הפסח ולפניה, איזה שינוי חל בחייו של הבן או בחיי המשפחה שגרם לפרוץ הסיפמטום. זה יוכל לתת קצה חוט למשמעות הבעיה. במידה והפחדים אינם חולפים מאליהם ופוגעים באיכות החיים של הילד והמשפחה בהחלט אפשר לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. יתכן שטיפול ממוקד באמצעות היפנוזה עשוי לעזור, הטיפול בהיפנוזה יעיל מאוד בגילאים הללו. תוכל לקרוא במאמרים שנמצאים בצד שמאל על היפנוזה, חרדות וטיפול ב EMDR, כולם רלוונטיים לבעיה שהצגת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 32 נשואה +1 אבי חולה במחלה סופנית הוא שוכב בביה"ח לאחר ניתוח בתרדמת.... אני לא מפסיקה לחשוב עליו ועל מה שהוא מרגיש \חושב אני מפחדת מהמצב בו הוא נימצא יש לי פחד נוראי לגבי העתיד,הרופאים לא משאירים מספיק פתח לתקווה איך אנחנו כולנו המשפחה נישרוד בלעדיו אני עצמי לא ממש יכולה להירדם בלילות, בנוסף יש לי לחץ נוראי בחזה ודפיקות לב חזקות במיוחד כשאני חושבת על העבר הלא רחוק כשהיה בריא וחזק איך המצב הבריאותי שלו הדרדר כל כך למה זה מגיע לו??? הוא סובל מאוד וכואב לי שכואב לו.... היה לי תמיד אבא בריא כמו "שור" אפילו אקמול לכאב ראש הוא לא לקח.... ופתאום לפני שנה ביום בהיר אחד הסרטן השתלט עליו והרס לו את כל הגוף והנפש יש לי ילדה קטנה ואני לו יודעת מה לענות לה כשהיא שואלת מתי סבא יבריא כבר וישחק ויקח אותה לים.?? אנא עיזרו לי אני לו יודעת איך להתמודד עם הכאב הזה והפחד מהעתיד אני מרגישה שאני ומשפחתי מקוללים!! תודה ,

שלום שרון, מניסיון (איבדתי אימא מהמחלה הזו), אני יכולה להגיד לך שאת תשרדי! החיים הם הכי חזקים שאפשר. שורדים! האגודה למלחמה בסרטן מקיימת קבוצות תמיכה למשפחות. לדעתי כדאי להעיזר בהם. גם בעובדת הסוציאלית של בית החולים כדאי להיעזר. אני לא יודעת בת כמה הילדה, אבל לדעתי כדאי שתעני לה לאחר התייעצות עם איש מקצוע, ולדעתי הלא מקצועית, ייאמר, שילדים מרגישים מה קורה גם אם לא אומרים להם במפורש. לדעתי היא מרגישה בתוכה שהולך לקרות משהו נורא. מקווה שהקלתי, עדי

שרון שלום הסבל שאת עוברת כעת הוא חלק מהמצב הקשה שבו נמצאת כעת משפחתך ואת בראשה. בעת שאביך שוכב במצב כזה בבית החולים טבעי להרגיש את כל מה שאת מרגישה וקשה להילחם בזה בצורה מוחלטת. אפשר לנסות לעזור לך לעשות הרפיות ולנסות להרגיע מעט את עוצמת הכאב. יתכן שבתקופה כזו כדאי גם להשתמש בתרופות הרגעה כדי לשרוד ולעבור את התקופה הקרובה. זו תקופה שבה נדרשת תמיכה משפחתית ומחברים עד כמה שניתן. אי אפשר להילחם במחשבות וצריך לתת להן לזרום. טיפולים פסיכולוגיים בתקופה כזו עשויים לעזור כמקור תמיכה וקבלה של המציאות במעט יותר קלות נסבלת, אבל לצערי כאשר אדם כה קרוב חולה במחלה קשה אין פתרונות אפקטיביים באמת כי הרי הפתרון האמיתי היה רק אם אפשר היה להתגבר על המחלה. במידה ואת מרגישה שחייך משתבשים ושהדבר אינו משתפר כדאי לפנות לקבל עזרה כדי לעבור את התקופה הקרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שוב קלעת בול. אכן היה לי מטפל שקלט אותי בצורה מושלמת, וכל כך ניקשרתי אליו וכל כך ניפגעתי מכל שטות שאמר בעוצמות מטורפות שנאלצתי לקטוע את הטיפול ממש אחרי 4 פגישות. אבל הותרת אותי סקרנית: 1. למה מטפל מושלם מרתיע אותי, כי עוצמת התלות שאני מפתחת אליו מטריפה אותי וגורמת לי להילחץ, וכמובן אותו הדבר עם גברים? ואם כן אז איך פותרים את זה, וממה זה נוצר? 2. כתבתי לך שסיימתי את הקשר הטיפולי האחרון שהיה לי וחוץ מיומיים של כאב לא הרגשתי כלום. כתבת לי שזו הדרך שלי להתמודד עם אהבה או שהיא גורמת לי לסבול או שאני מוציאה ממנה את המשמעות ואז אני סובלת בדרך אחרת - בתחושה של ריקנות וחוסר אהבה. איך אפשר להוציא מאהבה את המשמעות? הרי אם אהבתי את המטפל איך זה פתאום עבר אחרי יומיים? ואם ניקשרתי אליו במשך 8 חודשים ועזבתי כתוצאה מתלות איומה איך פתאום אחרי יומיים שום כלום? איך זה בדיוק עובד? זה מאו דמסקרן אותי, כי זה דפוס קבוע אצלי. תודה רבה, נטע

נטע שלום מה שכתבתי לך היו השערות שנבעו מהתיאור שלך. עם זאת אני לא מכיר אותך באמת ולכן אינני יודע לענות על השאלות שלך. אלו נושאים שאת צריכה לברר במסגרת הטיפול הפסיכולוגי והתשובות הן בוודאי מכלול רחב שקשור להיסטוריה שלך, לאישיות שלך ולמרכיבים רבים אחרים. מה שברור שנושא ההתקשרות שלך, במיוחד עם גברים, הוא דבר שמסבך אותך ולכן חשוב שתנסי לברר ולפתור אותו כדי שבהמשך החיים יהיה לך יותר קל בזוגיות ובקשרים בין-אישיים בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

כתבתי לך אתמול לגבי הפיטורין של בעלי. לראות אותו כואב כל כך ומוטרד כל כך פשוט שובר את ליבי. אני מוצאת את עצמי הרבה נסערת בדיוק כמוהו ולא מצליחה לעודד אותו מרוב שאני במצוקה. זה קשה לי כל כך...למה אני לא יכולה להיות חזקה כשאחרים צריכים אותי? זו לא הפעם הראשונה בחיים שזה קורה לי. כשאמי חלתה בסרטן לפני מספר שנים נשברתי, סבלתי מהתקפי חרדה קשים, חוסר תיאבון והקאות, פחדים וכד'. בסופו של דבר היא דאגה לי והלכה לעולמה כשהיא מוטרדת ממה יהיה איתי. אני לא מצליחה להתאפס ולעזור לאנשים שאני אוהבת כשהם זקוקים לי. זה שובר אותי. איך לחזק את עצמי למען אחרים?

רונה שלום אין טעם להאשים את עצמך. זו לא תכונה שלילית בהכרח, יתכן שאת מזדהה מאוד עם מי שלידך וזה חלק מהחברות שלך והשותפות שלך. לתכונה כזו יש היבטים טובים והיבטים שליליים. זה אולי אומר שאת יכולה להיות שותפה וחברה טובה אך ברגעי הקושי את סובלת מאוד עם האדם שקרוב לך. במידה ויש לך נטייה כללית לחרדה, גם לגבי דברים שקורים לך אישית, יש אפשרות לטפל בנטייה הזו, אך זה טיפול שקשור לחלקים שלך עם עצמך ומה שקורה כעת מול בן זוגך זו רק תופעה נוספת של הבעיה הראשונית. במידה ואין לך בד"כ מצבי חרדה, אלא בהקשרים בין אישיים יתכן שאת צריכה לקבל את עצמך יותר ולא להחמיר כל כך. תני כעת עוד כמה ימים לדברים לשקוע ולראות כיצד יתפתח המשך הסיפור. תגובה רגשית חזקה לפיטורין של בעלך נשמעת לי דבר טבעי, בוודאי אם מדובר בימים הראשונים שאחרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום זאת לא פעם ראשונה שלי בפורום. הבעיה שלי שלפני כחצי חבר שלי נפרד ממני ואני לא מצליחה להתמודד עם העובדה שאנחנו לא ביחד,אני חולמת עליו כמעט כל לילה ,כל פעם שאני נזכרת במשהו שעשיתי איתו או כל מה שלמדתי ממנו אני בוכה. אני כעיקרון החלטתי שברגע שאני אסיים את מה שיש לעשות בארץ אני מתכננת לעזוב. בינתיים אין לי מושג איך להתמודד עם העובדה שאני לא עם החבר.

אן שלום חצי שנה זו תקופה די משמעותית. השאלה מה קרה בתקופה הזו. האם אתם בקשר? האם עסקת בדברים אחרים והאם נפגע תפקודך השוטף ביום יום? יש תקופה טבעית לאבל על קשר משמעותי שאבד. חצי שנה זה עדיין בטווח הסביר לאבל שכזה. עם זאת, כעת אמורה להתחיל הפוגה של האבל ובוודאי תחושה פחות גרועה ממש שהיתה לפני מספר חודשים. במידה ואת לא מרגישה שינוי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולראות מה קורה. בהחלט יתכן שלא מדובר כבר בחבר עצמו אלא שהפרידה ממנו מייצגת עבורך דברים רבים ונוספים שאינך מצליחה לעשות. העובדה שאת מקשרת את הדבר לעזיבת הארץ מדגישה זאת. סביר להניח שאם העתיד יתחיל להיראות לך חיובי יותר מבחינות שונות, לא בהכרח קשורות לזוגיות, כל הסיפור יתחיל להשתנות עבורך ומתוך תהליך האבל יתחיל תהליך של צמיחה ושינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום היה בייני לבין חבר שלי קשר משוטף והוא סוסים ,הוא לימד אותי אילוף שלא כל איש סוסים בארץ יכול להבין אותה אני והוא חיינו עם זה במשך 9 חודשים. הוא גם לא הסיבה היחידה שאני עוזבת את הארץ,עולם הסוסים בארץ הוא בדיחה.

ד"ר קפלן שלום, יש לי שאלה קצרה, האם יש בכלל טעם לשאול את המטפל שלי מה הוא חושב עלי? זה רלוונטי לטיפול? אני מפחדת מהתשובה שלו כי הדבר בכלל לא רלוונטי ולמה בכלל אני שואלת. אשמח לדעת

שלום למעונינת, אני חושבת שזו שאלה שהמון מטופלים רוצים לשאול את המטפלים, ומקורה בחוסר בטחון וחרדות בדרך-כלל. חשבת למה את פוחדת לשאול את השאלה? מה את פוחדת לשמוע בתשובה? את השאלה תמיד ניתן לשאול. תמיד שווה להביא את כל מה שאת רוצה יחד עם הפחדים שבעצם הצגתה. גם אם לא תינתן לשאלה הזו תשובה, הרי שאם תבררו את מקורה, גם אז השגתם משהו. העניין הוא לדעתי שיש מילכוד בשאלה שכזו. המילכוד הוא למעשה במתן התשובה לשאלה. איני מכירה אותך, אבל יכול להיות למשל שאם הוא יאמר עליך דברים טובים ייתכן שתחשבי שהוא סתם אומר כי לא נעים לו, או שאם יש בך הרס עצמי יהיה לך בלבול גדול בפנים לשמע תשובה מעודדת לכאורה. לא פשוט, ובאמת כל מקרה לגופו, ואולי תלוי גם במצב הטיפול. מטפלים דינמיים בדר"כ ינסו לברר איתך את מקור השאלה הזו ולא יתנו לה תשובה.

שלום אני חושב שבהחלט יש טעם לשאול את השאלה הזו. נראה לי שבכל מצב, לא רק בטיפול, התשובה לשאלה כזו היא מורכבת בשל הרבה סיבות. בתוך הטיפול התשובה צריכה להיות קשורה למטרות הטיפוליות ולאופן בו המטפל מבין את השאלה. השאלה המרכזית היא מה מעניין אותך באמת לשמוע. האם אינך בטוחה לגבי האבחנה שלך? לגבי הקשר שלכם? לגבי מידת חיבתו אליך? שאלה כזו יכולה להצביע על כל כך הרבה אפשרויות וכיוונים ואני מעריך שלפני שנותנים עליך תשובה קונקרטית צריך להבין אותה יותר טוב כדי שהיא תעזור לך לפתוח דברים ולא רק לסגור אותם. בברכה ד"ר אורן קפלן