פורום פסיכולוגיה קלינית

בן 24. כל פעם שבחורה לא מעוניינת בי, אפילו שההיכרות שלי איתה שיטחית וקצרה נשבר לי הלב , אני נכנס לדיכאון, אני מפסיק לתפקד. מה אפשר לעשות?

שלום גיא, דחייה היא חוויה קשה, שהרבה פעמים מעוררת אצלנו זכרונות ותחושות ש"שייכים" לזמנים ומקומות אחרים. יכול להיות שזו הסיבה לתחושת הנטישה החריפה שמתעוררת אצלך לאחר כל פרידה. האם שקלת לשוחח על כך עם פסיכולוג? לפעמים הבנה של הגורמים היותר עמוקים לתחושותינו מאוד מקלה. בהצלחה, אורנה

ביום רביעי הזה עולה הצגה בה אני משתתף. אחרי חודשיים של עבודה קשה, בימים האחרונים יש אצלי נפילת מתח רצינית. החזרות שלי גרועות, אני לא מרגיש שאני מסוגל לתת משהו מעצמי, אני רוצה למות.

שלום אלכס, אתה מתאר נפילת מתח מבהילה, בדיוק לפני הרמת המסך... אפשר להבין את המתח שלך לאור ההתקרבות ל"נקודת האמת", לקראתה עבדת כל-כך קשה. אני מרגישה שכדאי שלא תשאר עם הדברים לבד - האם יש לך אפשרות לדבר על זה עם הפרטנרים שלך להצגה? עם חברים ובני משפחה? תמיד יש גם אפשרות לשוחח על כך עם פסיכולוג, ואפילו ללמוד טכניקות של הרפייה והרגעה, שיכולות להיות מאוד יעילות. בהצלחה בהצגה הראשונה, אורנה

לפסיכולוג/ית שלום רב, שמי נועם, אני בן 22.5, סטודנט לפסיכולוגיה תואר ראשון ויש לי אליך מספר שאלות: בהיותי בן 18.4, לפני כ-4 שנים לערך, עברתי אבחון פסיכו-דידקטי ללקויות למידה והפרעות קשב. המבחנים שהועברו לי היו: WISC-R (וכסלר לילדים), בנדר, ציורים, השלמת משפטים, REY חזותי ו REY שמיעתי, קריאה, כתיבה, מבחן דידקטי באנגלית (קריאה כתיבה, הכתבה, הבנה, אוצר מילים וסריקה ויזואלית). עד היום לא עשיתי שימוש רב באבחון, ולכן לא הייתי מיודע לבעיות שטמונות בתוכו. אך לאחר שנתתי אותו לאוניברסיטה ולגורמים נוספים, כולם טענו כי האבחון לקוי וכי אינם יכולים להשתמש בו וכי עליי לעשות אבחון חדש. הם טענו כי ההתנסחות ורמת האירגון של האבחון לקוי בחסר, וכי אין הפרדה בין הממצאים הרגשיים לבין השכליים, וכי לא נכתב באבחון שקיים לקות למידה, כלומר חסר אבחנה של הפרעות קשב וריכוז (ממנו אני סובל). קיימים ממצאים מובהקים להפרעות קשב וריכוז, אך מלבד לציין באבחון כי יש ירידה תפקודית לא כתבה כלום ! (נו אז מה אם יש ירידה תפקודית.... מה זה אומר !?) כמו כן, נודע לי היום (ממספר פסיכולוגיים) דבר נוסף שלא ידעתי עליו. המאבחנת עשתה לי מבחן וכסלר לילדים, WISC-R, שמתאימים לילדים עד גיל 16, ואני הייתי בן 18.4 כשעשיתי את האבחון, ולכן היית צריכה לעשות לי מבחן WAIS-R (וכסלר למבוגרים). בתוצאות המבחן וכסלר לילדים שעשיתי יצא כי אני מחונן, דבר שעשוי להיות שגוי בהחלט !!! וזה בהחלט גרם לי לעוול נפשי רב ! יש סיכויים רבים כי אני לא מחונן ואף נמוך בהרבה מזה ! שוחחתי עם הרבה אנשי מקצוע, וכולם אמרו לי כי יש באפשרותי לדרוש את כספי בחזרה ממכון זה או לדרוש לחילופין אבחון חדש ללא כל תשלום כספי ! אני אובד עצות ! אני כבר לא יודע מה לעשות ! מה את/ה אומר/ת ? אשמח לחוות דעתך המקצועית בהקדם ! בכבוד רב, נועם.

שלום נועם, לצערי אין באפשרותי לייעץ לגבי איכות המבחנים, מבלי שראיתי את החומר. אני סבורה שעליך לפנות לאיש מקצוע שיעריך את הלקויות שאתה מתאר בדרך העברת המבחנים, ויוכל להמליץ לך על צעדים כלפי המכון בו הועברו המבחנים. לתשומת לבך - למיטב ידיעתי האוניברסיטאות בישראל מקבלות חוות דעת לגבי לקויות למידה רק מהיחידות שהוכשרו לכך בדקנאט הסטודנטים, וכן בכל מקרה תצטרך לעבור אבחון נוסף במסגרת האוניברסיטה. מומלץ לברר את הנושא. בהצלחה, אורנה

שלום! אני א,בן 21.6,חייל משוחרר.יש לי בעיה די מציקה:הבטחון העצמי שלי. במהלך כל השרות הצבאי הבטחון שלי היה ממש גבוה.אך חודש לפני השחרור אחד העמיתים שלי לתפקיד זרק לעברי מילה די פוגעת.ממש נפגעתי מכך ועד עכשיו (חודשיים וחצי אחרי)אני סובל מהרגשה פנימית לא טובה.זה לא עוזב אותי.אני חושב על זה כמעט תמיד מאז ומנסה להבין מדוע הוא אמר זאת,נכנס לספקולציות.כתוצאה מכך מאוד מפריע לי שאנשים מסתכלים עליי ברחוב,אני מאוד מפחד שיאמרו עליי דברים לא טובים,אני נהייתי כבר פראנואידי בכל מה שקשור ואם מישהו ברחוב צוחק אני באופן אוטומטי מנסה להבין על מה והאם זה לא היה עלי!זה הורס אותי מביפנים,אין לי חשק לכלום,אני כבר לא מסופק ומאושר.כל דבר מציק לי,אפילו אם לא יושבים ליידי באוטובוס למשל אז אני מנסה להבין מדוע?האם משהו בי לא בסדר?אני מתחיל לחשוב שאני נראה שונה בעיני אחרים!רוצה לציין שאני מאוד אוהב את איך שאני נראה,יצאתי עם לא מעט בנות,היו לי חברות ויש לי חברה גם כיום.תמיד הייתי מקובל בחברה אך כל זה עדיין לא מעודד אותי וגורם לי להרגיש טוב יותר.אני לא יודע איך לצאת מזה... מה לעשות?מדוע זה ככה?

שלום א., אתה מתאר מצב של פגיעה רגשית, שמשפיעה על תחומים נרחבים בחייך. אני מבינה שיש בך רצון עז להבין את מקור הפגיעה, ומציעה לעשות זאת במסגרת של טיפול פסיכולוגי. לפעמים יש מצבים בחיים בהם קשה לנו להתמודד לבד, ובמקום לחשוב על האירוע ללא הפסקה כדאי לעבד אותו עם איש מקצוע. בדרך זו, תוכל להתמודד עם הפגיעה, להבין אותה ובהדרגה להיפרד ממנה... בהצלחה, אורנה

שלום רב, שמי ש'. יש לי בעיה שהערכה העצמית שלי נמוכה. זה נכון שאנשים עם הערכה עצמית נמוכה הם פחדנים? ואם כן, מה צריך לעשות כדי להשתנות?

אני מתצבנת ממש על שתויות ובדרך כלל זה על בעלי(והוא איש מקסים,שממש לא מגיע לו)אני מתצבנת מהר,אחרי דקה אני נרגעת,כאילו לא היה כלום,אבל באותו רגע, אני ממש לא שולטת בעצמי- צועקת והכי גרוע ,שהתחלתי גם לקלל ויותר גרוע מזה ,שלפמים זה קורה לפני ילדים,וילדה הגדולה ,שהיא בת4 מחקה אותי בהתנהגותה(היא גם ניהתה עצבנית)עצבנות הזו לא נובעת אצלי מלחצים או מתח. אני לא עובדת בחוץ.אני כל הזמן בבית, בסביבה מאוד רגועה .אבל ,איך שאני מבינה -זה המקור הבעיה שאני לא עובדת,שום דבר לא קורה איתי,אין לנו הרבה חברים ,ואני רואה את אותם 3 פרצופים כל הזמן וחיים שלי נורא משעמימים.אני יודעת פיתרון הכי טוב- זה לצאת לעבוד,אך זה לא רליוונטי.אני מאוד רוצה להשתנות וללמוד לשלוט בעצמי.האם תוכל לייעץ לי מה לעשות,האם יש שיטות מלמדות שליטה עצמית?אם אני אלך לפסיכולוג,הוא יוכל לעזור לי?תודה רבה .מחכה בקוצר רוח לתשובתך.gilia

שלום גילה, פעמים רבות דווקא מצבים שכוללים הישארות בבית גורמים ללחץ לא פחות מאשר לחץ חיצוני. כאשר אין לנו מסגרות חיצוניות פעמים רבות עולות שאלות של משמעות, שיכולות להוביל לתחושות של ריקנות או של חרדה מסויימת, שיכולות להתבטא בעצבנות. כפי שאת עצמך אמרת, ייתכן כי את חווה תסכול מסוים כרגע, שאולי קשור לזמן שבו את מבלה בבית, אך נראה כי לא לך עד הסוף ברור מדוע. זהו בדיוק המקום של הטיפול. טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך לגלות את מקור התסכול, ומתוך כך את הדרכים להתמודד איתו. אני חושבת שאם עבודה איננה רלוונטית, יכול להיות שפעילויות אחרות שאינן קשורות לבית (כמו התנדבות או חוגי העשרה) יוכלו לעזור (אם אכן מדובר בתסכול של שאלות הקשורות למשמעות ותוכן). אני בהחלט ממליצה לנסות ולפנות לטיפול לברר את הנושאים האלה, בעיקר משום שמההודעה שלך עולה דאגה לגבי ההשפעה של "מצבי הרוח" האלה על שאר בני משפחתך. בהצלחה אורנה

שלום אינני יודעת אם זהו הפורום המתאים לבעיותי אך אני ישאל בכל זאת. יש לנו בעיה, גיסתי איננה מדברת עימי מסיבות אלה ואחרות ( בתקופה שדיברנו תמיד היה ביננו חוסר תקשורת , כימיה וכדומה) באחד הוויכוחים שלנו, היא החליטה לא לדבר איתי יותר , וכך עבר למעלה מחצי שנה, כשבעלי יצא להגנתי, הוא נכנס לרשימת " הברוגז" . גיסתי בת זקונים אחרי שני בנים והיא לא קטנה בת 27 רווקה החיה בבית הוריה.מרגע שנכנסתי לבית בעלי שררה קנאה ביני לבינה וזאת בעקבות תשומת הלב של חמתי אילי. אני וחמתי חברות מאוד טובות , בקיצור היא מתייחסת אילי כאילו אני ביתה, ואני חושבת שזה מעורר את קנאתה של גיסתי. הננו רגילים להתארח בארוחות שישי שבת אצל חמתי , ומאחר שגיסתי אינה מדברת איתי ולא מרבה לדבר עם אחיה שזהו בעלי, אינה מעוניינת שנתארח בבית הוריה , לכן נאלצנו לעשות שישי שבת בביתינו.וחמתי בלית ברירה נאלצת להיכנע לה. ביום שישי האחרון ביקרנו עם ביתינו בת ה - 8 חודשים בבית חמתי , ונשארנו לארוחת שבת, גיסתי סירבה לשבת עימנו בשולחן, והפצירה באמה מדוע לא המתינה לה וסעדה עימה את ארוחת השבת, לאחר שנלך. בעקבות כך היא כועסת מאוד על חמתי ואינה מדברת איתה, חמתי איננה יודעת איך להתנהג עימה וכל הדרכים שניסתה כשלו,גיסתי עוד כועסת וטוענת מדוע לחמתי ישנם נושא שיחות עימי ולא איתה. מאחר שחמתי עומדת כאן באמצע , ולצערה היא כמו שק איגרוף ועל מנת שיהיה אווירה שקטה יותר היא ביקשה ממני , שאני לא יגיע לביתה (ורק היא תבוא לבקרני בביתי) האם זהו הדרך הנכונה לטפל במצב? חמתי במקצת חוששת מביתה שתזיק לעצמה כיוון שבעבר הרחוק שגיסתי היתה בת 17 לערך הייא ניסתה "להתאבד" בלעה 4 אופטלגינים. האם ייתכן שזהו הפיתרון היעיל ביותר ולהיכנע לגיסתי בכך שאנחנו לא יכולים לבקר בבית הורי בעלי ?לדעתי גיסתי מקנאה מהקשר שלי עם אמה. אנא עיזרי לנו והובילי אותנו לדרך הנכונה לפיתרון בעיה מסוג זה.

שלום ר., אני מבינה מהודעתך שהמצב מאוד מסובך בינך לבין גיסתך. הקשר עם בני משפחה עלול לפעמים להיות מורכב ומכאיב מאוד. לצד זאת, אני סבורה שהקשר בין חמותך ובתה הוא קשר נפרד - קשר בין אם ובת שיש לכבד אותו. למרות הקושי הגדול, אני ממליצה לתת לחמותך לנסות לפתור את הקשיים עם בתה בעצמה, ולהתרכז בבניית חיי המשפחה שלך עם בעלך ובתך. בהצלחה, אורנה

בהמשך לתשובתך נכון שעלי להביא את כל תשומת הלב לחיי הפרטים עם בעלי וביתי, הבעיה היא שכיוון שקיימת חוסר תקשורת וכימיה עם חמתי , המצב גורם לויכוחים רבים עם בעלי , מסיבות אלה ואחרות , אבל כולן קשורות לגיסתי במישרין או בעקיפין, מהי הדרך הנכונה , האם אני צריכה להפנים ולא להתייחס פשוט לגיסתי , ובכך אני לא ישתף את בעלי?, האם זהו הפיתרון הרלוונטי? בנוסף ישנה את הקנאה ביני לבין גיסתי, וזאת בגלל שחמתי נותנת לי המון תשומת לב ומתייחסת אילי כאל בת ולא כאל כלה ( וזה הדדי ביננו).

שלום אני בת 43 נשואה (לא באושר. אבל לא זו הנקודה פה). אם ל-4, בוגרים וצעירים. לפני חודש וחצי נפטר אבי האהוב בן 63 בבי"ח (ממש בידינו) לאחר מחלה וסבל רב של מעל חצי שנה. מאז מותו אני ואמי (פנסיונרית - בת 65) לא מצליחות להתאושש ואנחנו בדכאון. אחי (גם נשוי - בן 41)) פחות במצוקה או לפחות ככה אני מתרשמת. אמי במיוחד במצב נפשי מאוד קשה ולפני מספר ימים בעצה עם רופא המשפחה היא התחילה לקחת כדורים נגד דכאון. מצבי גם לא טוב במיוחד אבל מאחר ואני עובדת וגם מטפלת בילדיי ובבית, איכשהו אני מצליחה להעמיד פנים. אני מבקשת לדעת עד כמה זמן האבל והדכאון שלנו זה טבעי. אחרי כמה חודשים יש מקום לדאגה אם הדכאון שלנו לא יעבור. גם אני שוקלת לקחת כדורים נגד דכאון. האם זה עדיין מוקדם ועלי לחכות עוד עד שמצבי ישתפר? תודה על תשובתך (אודה לכל מי שיוכל לייעץ לי).

שלום חברה, אובדן של אדם אהוב הוא אירוע קשה ביותר, ולכל אחד מאיתנו יש סגנון וזמן התמודדות שונים. אני מרגישה שקשה לומר מה "טבעי" ו"נכון" לאבל, למרות שכן אציין שהתיאוריה מדברת על תקופה של שנה לערך (שבה "טבעי" לחוש דיכאון). אני ממליצה להתייעץ עם פסיכיאטר, שיוכל לאבחן את מצבך בפגישה אישית ולהציע טיפול תרופתי מתאים. כמובן שיש חשיבות גם בטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לעבד את רגשותייך. החזיקי מעמד, אורנה

אורנה שלום לדעתך עלי להתייעץ עם פסיכיאטר כבר עכשיו או לחכות תקופה נוספת? תודה. חברה.

ברצוני לשאול:מהי הפרעת אישיות גבולית? האם זה יכול להיעלם? האם זה חלק מהאישיות? האם הדבר יכול להופיע כך סתם באמצע החיים? האם זהו "פגם" באישיות?,מכל מה שקראתי עד כה,נשמע כאילו זו אישיות שאיננה מתמודדת כראוי עם החיים.... אותי הגדירו אחדים בפוסט-טראומה ואחדים התעקשו על הפרעת אישיות גבולית,הדבר גרם לי לצער רב..משום מה הדבר פגע בי,כאילו משהו לא בסדר איתי ועם תגובותיי...מה גם שלא הייתי תמיד כזו....הדבר קרה רק בשנים האחחרונות,ויש לכך סיבות טובות... אשמח לתגובות גבריאלה

גבריאלה יקרה, ההגדרות של הפרעות פסיכולוגיות משמשות פעמים רבות לתקשורת בין הפסיכולוגים, ואני חייבת לציין שיש מחלוקת לגבי השימוש בהן. העיקרון מאחורי ההגדרה של הפרעות אישיות הוא שמדובר במצבים בהם דרכי ההתמודדות של אדם גורמות לו למצוקה, בצורה שהיא יותר חריפה מאשר אצל רוב האנשים. אין מדובר ב"פגם" באישיות, אם כי פעמים רבות אכן מדובר על מצוקה די גדולה. לגבי ההגדרה של הפרעת אישיות גבולית, זוהי הגדרה רחבה למדי, וכוללת בתוכה אנשים שונים עם מצוקות ברמות שונות וקשיים ברמות שונות. עם זאת, החלק המשותף הוא שאנשים אלה מגיבים לעולם בדרך כלל באופן מאוד אמוציונלי, נוטים להרגיש כעס (כלפי אחרים וכלפי עצמם...) ופעמים רבות חווים את העולם כמעבר בין טוב ורע (מן תפיסה של שחור ולבן). פעמים רבות בגלל נטיות תגובה אלה, הם מתקשים ל"הישאר במקום אחד" לאורך זמן, וזה כולל גם מערכות יחסי ועבודה. יש תיאוריות לא מעטות שמדברות על הקשר בין אירועים טראומטיים (בדרך כלל בגיל הילדות) ואישיות גבולית. אגב, רוב הפרעות האישיות מקושרות לחוויות ילדות. לגבי טיפול, בדרך כלל מדובר על טיפול פסיכודינמי ארוך טווח. אחרי ההקדמה התיאורטית הזו, אני חייבת לציין שאני מאמינה שאולי זה יהיה יותר קל (ויעיל) עבורך לא לנסות להתאים את עצמך לקטגוריה זו או אחרת (כפי שאני מבינה שעשו אחרים) ולנסות ולבחון באופן יותר אישי וספציפי מה מעורר אצלך מצוקה, ולבחון כיצד ניתן לעזור לך. בהצלחה אורנה

אכן,עברתי דברים איומים בילדותי,ובהתחלה "קוטלגתי" כסובלת מפוסט-טראומה, ואז לאחר מס' ניסיונות אובדניים,ופגיעה עצמית,לפתע נשתנתה ההגדרה.... למה א"א להבין שאני פוגעת בעצמי כשם שפגעו בי כל חיי-זוהי דרך ההתמודדות שלי,ביטוי לשנאה הרבה שאני מרגישה כלפי עצמי,כלפי גופי,ומה שעוללו לו... קראתי הרבה על בורדרליין,כיוון שזה סיקרן אותי,ובעיקר לא הבנתי את סלידתי מהגדרה זו, אך הבנתי שיש דברים בגו-נכון הדבר שבשנים האחרונות,מאז ש"דברים נהיו לי קשים יותר"...הגבתי בעוצמה רגשית לדברים רבים,אך לא ניתקתי קשרים או עברתי מקומות עבודה/לימודים. והדבר שהכי מרגיז אותי,הוא כאשר הרופאה שלי שוב ושוב אומרת לי ש"לא הכל שחור לבן בחיים" - אני ל א רואה דברים שחור לבן!!! אני כן מגיבה (יותר נכון -הגבתי בעבר,כיום המצב משתנה...),באמוציונאליות,תמיד הייתי אדם רגשי,אבל גם עברתי דברים איומים בחיי-מותר לי!!!! מותר לי לכאוב על כל מיני דברים....,מותר לי לא לרצות שיחבקו אותי,כאשר הקרובים אליי השתמשו בכך לרעה וניצלו אותי,מותר לי לכעוס כאשר מיצרים את צעדיי,ומבקרים אותי על ימין ועל שמאל,כאשר אני מבקרת את עצמי השכם והערב,ומותר לי לבקש מעט תמיכה-דבר שלא קיבלתי מעולם!!! עד כה,לא הבנתי את עצמי,תחושותיי,רגשותיי...כעת אני מתחילה...וכל מה שמעניין את הרופאים הוא-לשלוט בתגובות שלך,מיד לשים אותך על מייצבים למינהם,על תרופות... אני הפסקתי הכל-וטוב לי,אני רוצה להרגיש!!!!!-רוצה להבין את עצמי,את מה שעברתי בחיים,לדעת להתמודד עם החיים אחרת... ואולי די עם הקיטלוגים המעליבים האלו?אולי אפשר להבין מהיכן האדם מגיע ומדוע הוא מגיב כפי שמגיב,במקום לבקר את צורת התנהגותו? תודה על ההקשבה

שלום סובל מסכיזופרניה שמתאפין בהיתפרצויות, אגרסיביות,קולניות.האם יש ויטמינים או מנרלים שיכולים להחליף כדורי ריספרדל? תודה

הי, הנושא נראה לי רציני מידי, חשוב ודי קריטי - ורצוי להתייחס אליו ככה ולפנות לפסיכיאטר שייעץ על בדיוק מה שמתאים. בכל אופן - עדיף לפנות לפורומים שעוסקים בפסיכיאטריה ותרופות, כי הפורום שכאן עוסק בפסיכולוגיה בלבד, מה גם שהמנהלים הם פסיכולוגים קלינים ויפנו אותך גם כך לפורומים אלו. המלצה אחת היא פורום פסיכיאטירה של דוקטורס: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385 בהצלחה תותי

שלום ר, תותי צודקת ברצינות בה היא מתייחסת לטיפול התרופתי. למיטב ידיעתי אין תחליפים "טבעיים" מספקים לטיפול אנטי-פסיכוטי, אך חשוב שתשוחח על כך עם הרופא המטפל בך. בכל מקרה, אל תעשה שינויים עצמאיים בטיפול התרופתי! בשביל זה יש רופאים... בהצלחה, אורנה

לבני בן ה-6 התנהגויות מוזרות- מזרות אימים: 1. דחף בלתי נשלט ומבוקר לירוק(לפלוט רוק בכמויות בלתי מבוטלות- שהיו לבטח מעלות את מפלס הכינרת) כל כמה דקות, בדרך כלל לשרוול החולצה ולעיתים על הרצפה וכשמעירים לו הוא יורק לתוך ממחטת נייר- במאסה אדירה. התנהגות שאינה מופסקת אף אם מעירים לו והנה כרונית- מעל ל-3 חודשים מתישים. 2.כשאני נוגעת בו בחיבה הוא לרוב נרתע ומביע התנגדות נחרצת לאקט החיבתי, למעט מקרים נדירים בו הוא דורש במפגיע תשומת לב מיוחדת ודרישה ליגוע בו על פי תכתיביו וגחמותיו ויש לו פולחנים וטקטיקות מוזרות- חדשים לבקרים. לאחר מגע יזום מצדי הוא אינסטנקטיבית "מנטרל" את המגע בהנף יד שלו או של אחרים בסביבתו. 3. טקסים סביב האוכל. הוא הופך את האוכל לזירת קרב- בוחר מי יגע לו בצלחת, מי יאכיל אותו, מכתיב מתי יוכל בעצמו, מי ימזוג לו שתיה. והכל מלווה בסנקציות ובטקסים רפלקסיים-המטריפים את דעתי- פליטת הרוק מתגברת ומלווה בעוויתות מוזרות. 4. הוא חוזר ברגרסיה מבחינת דיבור שאינו מותאם לגילו, לעיתים הרטבה בלילה וכדומה. כל הנ"ל בהחלט מהווים סימנים מדאיגים לבירור.: פיגור, סימנים של אוטיזים או הפרעת טורדנות כפיתית. הבעיה האמיתית נעוצה בכך שמאידך גיסא ברמה הקוגנטיבית הוא מחונן ומפותח הרבה מעבר לחתך בני גילו: 1. הוא קורא שוטף מגיל 4 וכיום קורא ספרות קשה של מבוגרים. 2. הוא כותב מגיל 4 וחצי בצורה יוצאת מהכלל ומעוררת השתאות. 3. יש לו הברקות מדהימות, בעל חוש הומור מפותח, שנון, מקיש מעניין למשנהו ומבין דבר מתוך דבר. 4. יש לו קליטה מהירה. הוא בעל תפיסה וזיכרון פנומנלי. 5.מבחין בין רע לטוב, בין אסור למותר, בין טפל לעיקר. 6. מנתח כל מצב/תמונת מצב בצורה לוגית ומיוחדת. בקיצור מחונן ויוצא דופן. האיך כל הכישורים הקוגנטיביים שלו אינם משרתים אותו ומייעלים אותו להתנהגות נורמלית ולהתפתחות רגשית תקינה? האם דאגותי מוצדקות ויצוקות בחשש סביר?למי עלי לגשת לאבחון וטיפול בבעיות שציינתי? אמא שיצאה מדעתה.

תשמעי, אם ילדך כ"כ מוכשר ומחונן, לא שווה לקחת ילד כזה לטיפול...?

לאמא שיצאה מדעתה, ניכר מהודעתך שבנך זוכה לתשומת לב רבה - הן בפיתוח כשרונותיו, והן בטיפול היומיומי. לא נותר לי אלא להצטרף לתחושתך, שהילד מסמן בהתנהגותו שמשהו אינו בסדר. פיגור אינו מסתמן כאופציה סבירה לבדיקה, אך בהחלט כדאי לגשת עם הילד לאיש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. אני ממליצה לפנות לסיוע השירות הפסיכולוגי החינוכי במקום מגורייך, אליו תוכלי להגיע באמצעות הגננת/מורה של ילדך. בהצלחה, והחזיקי מעמד, אורנה

היי התחתנתי לא מזמן ואני מרגישה שאני צריכה לשאול בנוגע לחיים החברתיים המשותפים שלי עם בעלי.אנחנו מבלים כאשר זה מתאפשר באופן נפרד כך שהוא יוצא עם חבריו ואני יוצאת עם חבריי ונראה לי זה נובע מכך שאיננו מצליחים למצא אנשים משותפים שיהיו מקובלים על שנינו מבחינת רמת עניין .לי ולבעלי יש תחומי עניין משותפים וגם יכולות חברתיות(לו יש יותר) אולם המצב הוא כזה שאנו יוצאים בנפרד איש איש עם חבריו.אני חושבת שאני שואלת מה עשוי לעמוד מתחת לפני השטח לחוסר היכולת למצא חיים חברתיים זוגיים ביחד ?(ללא קשר לאיוורור מתאים וללבד בתוך הביחד..זה מובן לי..אך נראה שכאן זה מעט יותר מהרגיל) נעמה

נראה לי שהבעיה מתחילה אם את מרגישה שזו בעיה. הרי אם לצורך העניין, פעם בשבוע אתם יוצאים יחד ופעם בשבוע כל אחד עם חבריו אין בכך כל רע. אם דיברתם על העניין ואתם רואים בכל שניכם רק בעיה של חוסר התאמה של חבריכם המשותפים - אז זה לא נשמע לא סביר או בעייתי. אבל אם בכל זאת את אומרת שזה נראה לך יותר מידי אולי את לא משלימה עם העניין או שיש משהו מתחת זה, אולי בכלל את שואלת שאלות על ההתאמה לבעלך. כי שימי לב לתחילת המשפט - התחתנתי לא מזמן - אז אולי גם על כך את שואלת בעצם את מה שאת שואלת. אני הייתי מסכמת את הכל בשיחה טובה ופתוחה עם בעלך החדש ושומרת על תקשורת פתוחה בנושא כל הזמן בכדי שלא יצטברו שאלות וספקות וכו'. שיהיה בהצלחה..

זו אינה בעיה.הקשר שלי עם בעלי מצוין וכזוג בתחילת דרכו יש בנו אנרגיה ורצון להתקדם ביחד. אלא שהתופעה הזו המשקפת יותר את חיי הרווקות מעניינת אותי וחשוב לי להבין האם זה נובע מחוסר התפשרות שלנו לכאלו שאינם מתאימים או שמא אולי משקף נטייה לשמר אורח חיים מוכר ובכך להתמודד עם מעבר הדרגתי לסטטוס אחר

שלום נעמה, מזל טוב לנישואיכם... אתם אכן בתחילתה של דרך, שצפויים בה כל מיני התפתחויות, קשיים, פשרות והתרגשויות... את שואלת האם יתכן שישנן סיבות עמוקות או נסתרות לקושי ליהנות מחיים חברתיים זוגיים, ואני מניחה שאת יודעת שלא אוכל לתת תשובה אחראית במקומכם... אם השאלה מטרידה את שניכם כדאי לבחון אותה במסגרת של ייעוץ זוגי, וכמובן שניתן לעשות זאת גם במסגרות פרטניות. בכל מקרה, אני מציעה לקחת בחשבון את העובדה הפשוטה ששניכם מסתגלים כעת לחיי הנישואין, ושההסתגלות אינה תמיד פשוטה... בהצלחה, אורנה

אולי תוכלו להאיר מעט את עיני.. איך בוחרים מטפל/ת? האם יש חשיבות לתיאוריות בהן מתמחה המטפל (פרוידיאני, לאקאניאני וכו' או שיטות טיפול מסויימות)? אם כן, איך יודעים מה מתאים לך? תוך כמה זמן-טיפול קשיים בנתינת אמון במטפל הופכים לבעיה? האם נכון, שלדעת שאתה זקוק לטיפול ועם זאת לפחד מכך ולהתקשות מאוד להחשף ו/או לדבר בכלל, מעיד על בעיה חמורה מאוד? (קראתי פעם איפשהו..) מהם ה'קווים השחורים', אם יש כאלה, אשר אסור למטפל (או למטופל) לעבור (מעבר למובן מאליו כגון יחסים מיניים או שבירת סודיות)? האם קורה שמטפל מרגיש חוסר רצון לעזור למטופל מסויים? והאם אפשרות כזאת, או כל מצב שבו מטפל חש כי אינו עוזר למטופל, תגרום למטפל להפסיק טיפול מיוזמתו? מלאת שאלות כרימון אנוכי: ) אשמח למעט תשובות.. תודה מראש.

בוקר טוב לתוהה, תשובות לגמרי לא מקצועיות אני אתן לך, אך בתור מטופלת מנוסה אני יכולה לענות על כמה. בתור התחלה הייתי רוצה לומר שעצם ההחלטה ללכת לטיפול היא חשובה. אם החלטת שאת הולכת על זה אז צריך להבין שחלק מהתהליך יהיה להתנגד לכך - וזה אומר פתאום לא לסמוך על המטפל, לחשוב שהוא ירצה להפסיק את הטיפול ולברוח לפני, לשנוא אותו ועוד כל מיני רגשות משונים.. מה שחשוב לדעתי הוא לשים בראש כברירת מחדל שכזו, שההצטרפות לטיפול והשמירה עליו היא לטובתינו, אז אלא אם כן אין באמת התקדמות בטיפול - שעל כך גם כן יש לדבר עם המטפל - רצוי מאוד לסמוך על התהליך ולהתמסר לו מתוך ידיעה שזה רעיון טוב.. שעצם הפנייה מראה שזה בדיוק מה שאת צריכה.. ועכשיו בקשר לשאלותייך הרבות והמעניינות: איך בוחרים מטפל? תמיד עדיף לדעתי ללכת למישהו ששמעת עליו דברים טובים, כך גם תגיעי עם הרגשה טובה ופחות ספקות. בלי שום קשר את יכולה לפגוש (כמו לראיין) מספר מטפלים ואז לבחור מי יתאים לך יות מכולם, עם מי יש ימיה חזקה יותר, ומי את מרגישה שיוכל לעזור לך. לגבי השיטה - תלוי. אם את צריכה טיפול התנהגותי קוגניטיבי אז כדאי לפנות למטפל כזה לדומא, אך אם את הולכת על טיפול דינאמי (מה שנשמע שאת הולכת) אז לדעתי פחות חשובה הגישה, ויותר חשוב הקשר שנוצר עם המטפל. אורן קפלן כתב על כך המון פעמים. בקשר לנתינת אמון במטפל- מה שנפלא בטיפול הוא, שאנחנו משחזים את כל בעיותינו בעולם יחד איתו מבלי להיות מודעים לכך. יש מצב שבעיה של חוסר מתן אמון היא בעיה אצלך בתחומים נוספים ולכן את משחזת אותה גם איתו - ובדיוק על כך יש לדבר איתו. אם את מרגישה ככה- את חייבת לומר לו את כל רגשותייך בעניין - והוא כבר ידע מנסיונו איך לעזור. מה שמעיד על בעיה חמורה מאוד לדעתי, זה בעיות בתיפקוד ובאיכות החיים. ם את מרגישה שבעיות מסוימות שלך לא נותנות לך לחיות כרגיל, לצאת מהבית ולנהל חיי עבודה חברה משפחה וכו'. עצם הפניה לטיפול מראה על חוזק בעיני כמו כן גם הפחד להיחשף הוא טבעי וברור והגיוני ואמיתי וזה ממש לא אינדיקציה לבעיה חמורה מאוד. הקווים האדומים (שאת קוראת להם שחורים) הם לבאחריותו של המטפל. כמובן כמו שאמרת, קשר מיני כלשהו אסור, רצוי גם להימנע ממגע אם מדובר במטופלת ומטפל לשם הדוגמא- אך המטפל חייב התמודד ולשים הוא את הקווים. עם זאת, אני מניחה שהכל תלוי בגישתו של מטפל - אני חושבת שיהיו כאלו שיסכימו שתתקשרי אליהם בכל שעה יום ולילה, ויהיו כאלו שיעדיפו לשמור את זכות ההתקשרות רק למקרי חירום - הכל תלוי בגישה ובאופי המטפל וגישתו אני מניחה. אני לא חושבת שמטפל מרגיש חוסר רצון לטפל במישהו. יכול להיות שעם מטופל מסוים יהיה לו קשה יותר להתמודד אך זו שוב אחריותו להתגבר על כך ולטפל בו כראוי. במקרים קיצוניים יכול להיות שהמטפל מרגיש שאין הוא עוזר למטופל - ואז מאחריותו להפנות אותו לטיפול אחר אצל מטפל אחר. אבל אני בטוחה שזה משהו שיורגש משני הצדדים, אני לא מאמינה שיום בהיר אחד את עלולה למצוא את עצמך מגיעה לטיפול והמטפל "נוטש" אותך. אני מניחה שזה החשש שהניע את שאלת השאלה שלך. השאלות שלך מעניינות ואני מקווה שתמשיכי אותן.. תותי

שלום תוהה, שאלת שאלות מצויינות, ונראה לי נכון להעלות נושאים אלה בפגישות ראשונות עם מטפלים/ת פוטנציאליים. אני מאמינה שמספר שיחות ראשונות כאלה יסייעו לך לדעת מהו המקום "הנכון" בשבילך, גם אם הידיעה הזו תתבסס בעיקר על אינטואיציה. לכל אדם יש דרך וקצב משלו במרחב הטיפולי, ולא נראה לי נכון לומר שאדם אשר אינו חש בנוח סובל מבעיות חמורות. בדומה לכך, ניתן לעבור תהליך טיפולי משמעותי עם מטפלים שונים, שעובדים במגוון דרכים ואוריינטציות תיאורטיות. לא תמיד אפשר לדעת בתחילת הטיפול לאן התהליך יתפתח... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, אשמח אם תגיבי לשאלתי בכותרת גיל ההתבגרות...

איפה השאלה? יש למטה תשובה ששאלת על גיל ההתבגרות ועליה קיבלת תשובה מאורנה. אם את מתכוונת למשהו אחר אני מציעה שתעתיקי אותה לכאן בכדי שגם אורנה תבין למה כוונתך.

צודקת. באמת לא ברור. הנה השאלה... למה כל הנערים והנערות המתבגרים שונאים את עצמם...? זה הגיל הכי יפה שלהם..אין שום אחריות... צריכים לאהוב את עצמם ולהנות ממה שיש. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהורסים את עצמם...למרות שאין להם שום סיבה! הם גדלים להורים אוהבים ומעניקים... בתודה מראש.

לאחרונה גיליתי שהחברה שלי בולימית.אני יודע שהיא הולכת לפסיכולוג בנושא. השאלה שלי מה אני יכול לעשות כדי לעזור לה? אני מפחד שאם אני יתחיל להתעמת איתה בנושא זה לא יעזור כי היגיון לא ידבר אליה בכל מה שקשור לבעיה הזאת (אם למשל אני יתווכח איתה "אל תלכי להקיא") ושזה רק יפגע ביחסים שלנו. מה לעשות?

היא בטיפול. לא נותר לך אלא לשמוע אותה כשהיא זקוקה לכתף תומכת. זאת העזרה היחידה שתוכל להציע לה, כי כמו שאמרת, זה לא ייעזור אם תתחיל להתעמת איתה בנושא. היא מודעת לכך שהיא פוגעת בעצמה ושהיא חייבת עזרה (עובדה שהיא ניגשה כדי לקבל אותה אצל אנשי מקצוע). לא קל לראות אדם קרוב הורס את עצמו. זה יכול מאוד לקומם. אבל היא מקבלת עזרה וזה אמור להרגיע אותך. כמו שאמרתי, הצורה שבה תוכל לעזור לה ביותר היא להקשיב למה שהיא רוצה להשמיע. ייתכן שתקל עליה בכך מאוד. כל הכבוד על הדאגה. ו...בהצלחה.

היא בטיפול. לא נותר לך אלא לשמוע אותה כשהיא זקוקה לכתף תומכת. זאת העזרה היחידה שתוכל להציע לה, כי כמו שאמרת, זה לא ייעזור אם תתחיל להתעמת איתה בנושא. היא מודעת לכך שהיא פוגעת בעצמה ושהיא חייבת עזרה (עובדה שהיא ניגשה כדי לקבל אותה אצל אנשי מקצוע). לא קל לראות אדם קרוב הורס את עצמו. זה יכול מאוד לקומם. אבל היא מקבלת עזרה וזה אמור להרגיע אותך. כמו שאמרתי, הצורה שבה תוכל לעזור לה ביותר היא להקשיב למה שהיא רוצה להשמיע. ייתכן שתקל עליה בכך מאוד. כל הכבוד על הדאגה. ו...בהצלחה.

היא בטיפול. לא נותר לך אלא לשמוע אותה כשהיא זקוקה לכתף תומכת. זאת העזרה היחידה שתוכל להציע לה, כי כמו שאמרת, זה לא ייעזור אם תתחיל להתעמת איתה בנושא. היא מודעת לכך שהיא פוגעת בעצמה ושהיא חייבת עזרה (עובדה שהיא ניגשה כדי לקבל אותה אצל אנשי מקצוע). לא קל לראות אדם קרוב הורס את עצמו. זה יכול מאוד לקומם. אבל היא מקבלת עזרה וזה אמור להרגיע אותך. כמו שאמרתי, הצורה שבה תוכל לעזור לה ביותר היא להקשיב למה שהיא רוצה להשמיע. ייתכן שתקל עליה בכך מאוד. כל הכבוד על הדאגה. ו...בהצלחה.

שלום אלון, הדאגה לחברתך מובנת, וטוב שאתה מרגיש רצון לעזור לה. אני מסכימה איתך שעימותים בנוגע לאכילה ולהקאות אינם בהכרח מועילים ועלולים להרחיק ביניכם. במקום זאת, נסה להביע תמיכה ואמון ביכולתה להתגבר על הבעיה שלה, ותן לה לחוש שתעמוד לצידה בכל עת. בעתיד יתכן ותוכל להצטרף לחלק מהפגישות הטיפוליות, בהן תוכלו לדון ביחד בדרכי המעורבות שלך. בהצלחה, אורנה

מהו טיפול פסיכודינמי? מה ההבדל בינו לבין טיפול אחר?

יפעת יקרה, טיפול פסיכודינמי הוא הגדרה כוללת למגוון של שיטות טיפוליות שרואות את הסיבות לבעיות נפשיות בעולמו הפנימי של האדם, ובאישיות שלו. פעמים רבות גישות דינמיות קושרות את ההתנסויות שלנו בגילאי ילדות עם ההורים, להתנהלות שלנו בחיים הבוגרים. למרות שמתייחסים לגישות דינמיות תחת כותרת אחת, יש בתוך הגדרה זו גישות די שונות זו מזו, שכל אחת מהן נובעת מתיאוריה לגבי איך אנחנו מתפתחים מבחינה פנימית ורגשית, איך אנחנו מרכיבים את הזהות העצמית שלנו, מהן הדינמיקות הפנימיות שאנו פועלים לפיהן ועוד... נהוג לחלק את הטיפולים הפסיכולוגיים לשלוש או ארבע גישות אב- שאחר כך התפצלו עוד יותר. הגישה הפסיכודינמית יצאה בעצם מהתיאוריה של פרויד, שהציע בתחילת המאה ה 20 תיאוריה מקיפה שמסבירה הפרעות נפשיות שונות על ידי התנסויות ילדות שהשפיעו על המבנים הפנימיים שלנו, בשילוב של דחפים מולדים. כהתנגדות לגישה הפרוידיאנית, קמו בארה"ב מספר גישות. הגישה הראשונה היא ההתנהגותית. הגישה ההתנהגותית טוענת כי בעיות נפשיות הן תוצר של תהליכי למידה מהסביבה. גישה זו מתנגדת לכל התעסקות ב"נפש" או במרכיבים פנימיים, ומתמקדת בשינוי ההתנהגות החיצונית. מהגישה ההתנהגותית התפתחה הגישה הקוגניטיבית, שכמו ההתנהגותית גם היא שמה לה למטרה לשנות את ההתנהגות המפריעה, אך היא הוסיפה לשינוי ההתנהגות גם שינוי של חשיבה. על פי גישה זו, ההתנהגות שלנו קשורה לצורה בה אנו חושבים על דברים. למשל, אם אני אחשוב שמשהו רע הולך לקורת לי, אני אתנהב בצורות מתאימות (למשל, אני לא אצא מהבית...) במקביל להתפתחות הגישה ההתנהגותית בארה"ב, התפתחה עוד גישה שיצאה כנגד התיאוריה של פרויד- הגישה ההומניסטית. גישה זו טוענת כי לכל אדם יש דחף אחד בסיסי מולד, וזהו הדחף לצמוח. כך שאם אדם סובל מבעיה נפשית, זה בגלל שהסביבה לא איפשרה לדחף החיובי המולד להתפתח. כל אחת מגישות אלה יוצאת מנקודות הנחה שונות לגבי מהות האדם, ומתוך זה היא מרכיבה טיפול: טיפול דינמי- יתרכז בקונפליקטים פנימיים, בצורה בה אנו חווים את עצמינו ואת אחרים, בזכרונות הילדות שלנו וכדומה הגישה ההתנהגותית- תתמקד בשינוי התנהגויות מזיקות (למשל בהימנעות שלנו מלטוס במטוס אם יש לנו פחד מטיסות) הגישה הקוגניטיבית - תתמקד בשינוי דפוסי החשיבה שלנו על דברים והגישה ההומניסטית- תתמקד בלנסות ולתת לנו את התנאים האופטימליים להתפתחות שלנו. זהו תיאור מאוד קצר ולא ממצה של התיאוריות והטיפולים. אני חייבת לציין שבכל אחת מהגישות האלה יש טיפולים שיכולים להיות מאוד שונים זה מזה, ושהיום יש גם עירוב בין הגישות השונות. עם זאת, ישנם טיפולים מסוג מסוים שהוכחו כיותר טובים מאחרים למצבים מסויימים (למשל טיפולים התנהגותיים-קוגניטיביים נחשבים ליעילים במיוחד לטיפול בהפרעות חרדה...) אני מקווה שזה עוזר מעט להבהיר את התמונה אורנה

הבהרת בהחלט את הנקודות בגישות השונות. לא בקיאה כמובן בעניינים פסכולוגיים, אך השלכתי על גישת המטפל שלי. מודה לך מאוד על תשובתך המהירה והבהירה

שלום רב. אנחנו שתי נערות ויש לנו חברה בת 18 שאנחנו רוצות להתייעץ איתך לגביה. בשנים האחרונות היא במצב של התייחסות לא ריאלית למצבים ואדישות, וכן תלויה כלכלית בהוריה (שגרושים מזה שנתיים). היא איננה לומדת בבי"ס, פרשה לפני שנה ונרשמה לבי"ס אקסטרני אליו היא מגיעה באופן לא סדיר, לפי חשק. למרות שיש לה המון שעות פנויות היא לא מחפשת עבודה, למרות המינוסים אליהם הגיעה כתוצאה מהוצאות מיותרות ולא מתוכננות, (לדוגמה היא קנתה זוג גרביים בחמישים שקל בזמן שהיא טוענת שאין לה כסף לדברים אחרים כמו אוכל שהיא אוהבת - אוכלת בעיקר שטויות כל היום). חשוב לציין שהיא בחוסר מודעות מוחלט למצבה - היא לא רואה את הבעייתיות באורח חייה ובטוחה שהכל תקין. למשל - היא בטוחה שהיא תתגייס, וזאת למרות שהצבא לא רוצה לגייס אותה משום שקיבלה תרופות נגד דיכאון. היא הבת האחרונה מבין 7 ילדים במשפחתה, גדלה וחיה בקיבוץ. אחרי שיכנועים הסכימה ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר, אותו הפסיקה, לטענתה מסיבות כלכליות (מאותה סיבה הפסיקה לקחת את הכדורים נגד דיכאון). נודה על תגובתך ודעתך - מה עלינו לעשות בקשר אליה שכן איננו רוצות לראותה מדרדרת עוד. בתודה, החברות.

דנה יקרה, קודם כל אני חייבת לציין שאני מתרשמת מהחברות האמיצה שאתן מספקות לחברתכן. פעמים רבות אנו נמצאים במצבים בהם אנחנו רואים את היקרים לנו פוגעים בעצמם בצורות שונות, בעוד אין בידינו ל"הציל" אותם מעצמם. מהמעט שסיפרת לי נשמע שהמצב שלכן עם חברתכן הוא מצב דומה. אם אדם אינו מעוניין לעזור לעצמו, או אינו רואה כל רע במצבו, לא ניתן לעזור לו להשתנות - בשלב זה. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות, הוא להמשיך לעמוד לצידה (למרות התסכול הגדול שאתן בוודאי חשות...). במוקדם או במאוחר אני משערת שהיא תגיע למקום בו היא תחוש משבר (אולי סביב הגיוס או במהלכו ואולי אחרי...), ואז היא תצטרך אתכן לידה. עד שהיא תגיע לנקודה זו, אני לא רואה משהו אקטיבי שאתן יכולות לעשות. חזקו ואמצו אורנה.

נער בן 23, עם בעיות נפשיות קשות ביותר, בעיות של אובדן הורה, שקרים, העלמויות, נסיון בסמים קלים ועוד הרשימה ארוכה ומייגעת. יעוץ עם פסיכיאטר שפגש אותו העלה כי הוא חייב טיפול משולב של פסיכולוג קליני עם טיפול תרופתי - ודחוף. מאחר ומדובר בבחור בוגר עם בעית עמידה במסגרת, בעיקר בבית המשפחתי, אנחנו פונים לאופציה של חיפוש מסגרת עבורו שתכלול טיפול פסיכולוגי, מסגרת משמעתית ולימוד כלים לחיים, שלנו לצערי הרב אין דרך לתת לו. שאלתי היא האם יש בארץ מסגרת כזו, אפילו בתנאי פנימיה לבחורים בגיל זה. כל מקום שבדקתי עד עתה מדובר בגילאי 18 לכל היותר. אנא עזרתך הדחופה, הוא זקוק למסגרת ולמישהו שיכול לעזור לו ללמוד איך לנהל את עצמו ואת "הראש" שלו. אם לא נמצא משהו בדחיפות אחנו חוששים שהוא יתדרדר אפילו יותר (אם זה אפשרי...). תודה.

שלום מיואשת, לצערי אינני מכירה מסגרות סגורות לאנשים מעל גיל 18 הסובלים מבעיות של חוסר יציבות וקשיים עם מסגרות, אלא אם מדובר בסכיזופרנים או במכורים לסמים קשים. אני מציעה להתייעץ עם "סאמט" בירושלים, שיש להם ניסיון עם מגוון של בעיות נפשיות ומקיימים מגוון של מסגרות טיפוליות, אולי הם יוכלו לסייע. בהצלחה אורנה

למה אף אחד לא מתייחס לשאלות?? ואם המתמחים יודעים שבמשך הימים הקרובים לא יוכלו לענות על השאלות שמתפרסמות, אפשר לפרסם בראש הפורום הודעה המודיעה על כך. ברור שהם לא חייבים כלום. אבל לא שווה שאף אחד לא ירגיש מקופח??

היי, אתה באמת נחמד. אני לעומת זאת קצת פחות סבלנית בעיניין. באמת לא ברורה ההעלמות של אורנה. ואולי זה מדגיש בפנינו כמה אורן היה מיוחד ומסור ואחראי. חבל. כי זה באמת פורום משובח. אלך לנדוד בשדות זרים.

בוקר טוב לכולם, לפני שאנחנו נסחפים, אנחנו צריכים לשמוח שבכלל אנחנו יכולים להיות חלק מפורום שאנחנו רואים בו משובח. אורן הוא נפלא ומיוחד- אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא בחר לנו מחליפה לא פחות נפלאה. ואם אתם קוראים באדיקות את התשובות שלה כמוני, ודאי תוכלו לראות כמה זמן ומאמץ ורצון היא משקיעה בתשובות - שימו לב גם בשעות מאוחרות. אני בטוחה שגם למנהלי הפורום יש חיים אישיים ולפעמים סביר להניח שיוצא שיש יומיים שלא ממש יוצא לענות, אבל אישית אני מכירה פורומים שלוקח הרבה הרבה יותר זמן לחכות לתשובה. אני מאוד שמחה שאורנה הצטרפה לפורום וריעננה לנו אותו קצת ברוח נשית ורגשית - ואני בטוחה שהיא כבר תענה על הכל.

לכל הנחמדים והנחמדות, העיקרון הבסיסי של האתר הזה (ובוודאי זה שמנחה אותי) הוא אנושיות. אני חושבת שאנושיות אמורה ללכת לשני הכיוונים. לצערי, אכן נמנע ממני לענות ביומיים האחרונים להודעות שונות, אך במקום להרגיש מקופחים או נטושים, כדאי לנסות ולהתמודד עם תחושות התסכול. אני חושבת שיש לכם זכות מלאה ומקום לומר את דעתכם (גם אם היא לא נעימה לי), אך אני גם חושבת שיש צורה ודרך להביע אותה. אני משתדלת (ואמשיך להשתדל) להשיב לשאלות בפורום במגבלות המציאותיות, עם הרבה כוונה, אהדה ונכונות לעזור. אורנה.

שלום, רציתי לדעת במה מתבטא "יצר הרס עצמי": למי זה קורה, מהם הסמפטומים, מה יכול להיות הרקע לכך, מהן דרכי הטיפול בתופעה, האם מדובר במחלה נפשית והאם אי פעם אפשר "להפטר" מכך? האם יצר הרס עצמי "כרוך" במניה דיפרסיה או בבעיות נפשיות אחרות? תודה.

שלום מיכאלה, השאלה של הרס עצמי נמצאת כבר בכתביו של פרויד. באחד משלבי התיאוריה שלו, פרויד טוען כי לכל אחד מאיתנו יש שני יצרים חזקים: יצר החיים ויצר המוות. יצר החיים הוא הצורך שלנו לבנות ולהתפתח וקשור לכל הדברים הטובים שאנו עושים בחיינו. יצר המוות קשור לצורך שלנו להרוס (בין השאר את עצמינו). עם השנים קמו תיאוריות רבות ושונות שחלקן הרחיבו ושיכללו את יצר המוות (כמו התיאוריה של מלאני קליין), וחלקן טענו כי לא קיים דבר כזה כלל (כמו תיאוריות הומניסטיות). הדיעה הרווחת היא שלכולנו יש חלקים שהורסים דברים מסויימים, והשאלה האם זו הפרעה קשורה פעמים רבות לכמות ולעוצמה של ההתנהגויות ההורסות שלנו. למשל, ברמות נמוכות של הרס עצמי אפשר למצוא כל מיני התנהגויות לא בריאות (כמו עישון או אכילה לא בריאה וכדומה). בצורות הקשות שלה אפשר למצוא צורות חמורות יותר של התנהגויות לא בריאות (כמו שימוש בסמים) או התנהגויות אחרות (כמו פגיעה בגוף על ידי חתכים או ההתנהגות ההרסנית האולטימטיבית - ניסיונות התאבדות). פרויד טען שכל אחד מאיתנו נולד עם כמות או עוצמה מסויימת של דחף (כלומר שחוזק ההרס העצמי הוא בחלקו מולד), אך היום מקובל יותר לחשוב שהתנהגויות המונעות מהרס עצמי קשורות יותר ליחסים המוקדמים שלנו עם הורינו (בשילוב גנטי מסוים). ניתן לטפל ברוב המקרים בהתנהגויות אלה, למרות שבדרך כלל התנהגויות אלה קשורות להפרעות יותר רחבות, שהן בעצם מוקדי הטיפול. טיפולים התנהגותיים קוגניטיביים ינסו לטפל בהתנהגויות עצמן, בעוד פסיכודינמיים ינסו לברר את התחושות של הצורך בהרס העצמי והמקורות שלהן. לגבי מניה דיפרסיה, ברוב המקרים נהוג להגדיר את המחלה כבעלת מרכיב ביולוגי משמעותי. כמובן שההתנהגויות במניה דפרסיה כוללות אלמנטים של הרס עצמי, אך אלמנטים אלה נמצאים כמעט בכל ההפרעות הפסיכולוגיות ואינן ספציפיות רק להפרעה זו. אני מקווה שהצלחתי להבהיר את העניין קצת יותר לעומק, אורנה

שלום לך.. אני בת 19 ואחרי מספר מקרים כמו ריבים עם חברים עובדים וכו'.. שמתי לב שיש לי חרדת נטישה זה הגיעה לרמות כאלה שעקז זה שרבתי עם חברים שלי לא ישנתי לילה שלם לא אכלתי לא קמתי מהמיטה,ובכיתי לילה שלם ללא הפסקה, אני מפחדת לריב מתנצלת על דברים שלא הייתי אשמה בהם נותנת את הנשמה שלי העיקר שלא יעזבו אותי, אני נקשרת בצורה מאד מהירה לאנשים ונקשרת ברמות גבוהות, אני כל היום נמצאת בחרדה שלא יעזבו אותי, אני תמיד מרגישה שאני זו שלא בסדר ותמיד משהו דפוק אצלי, יש י גם חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה ואפילו בצורה כזו שלפעמים שנהלים איתי שיחה מרוב לחץ אני לא יכולה לענות. ובקשר לרגישות כמעט כל דבר קטן שאומרים לי ופוגע אני מתחילה לבכות ולהפגע מאד. מה לעשות למה אני כזו?

שלום לחרדה מנטישה, הצורה שבה אנו מגיבים להתייחסות של אחרים אלינו, מורכבת מהרבה מאוד גורמים. חלקם מולדים (למשל, הטמפרמנט שלנו), חלקם קשורים ליחסים עם הורינו וחלקם קשורים לתחושות שלנו כלפי עצמנו. בגלל המורכבות של גורמים אלה, הדרך הטובה ביותר להכיר אותם היא לפנות לטיפול (רצוי פסיכודינמי), שיעזור לך להבין ובהדרגה לשנות גורמים מסויימים. בהצלחה, אורנה

היות ולא מצאתי פורום מתאים העוסק בפסיכולוגיה של הילד אני פונה בבקשה לייעוץ בפורום מקצועי זה.. אני אמא לילדה בת 6.5-כתה א'.. לאחרונה אינני מרוצה ממסגרת הצהרון שילדתי שוהה בו לאחר שעות ביה"ס ומחפשת אלטרנטיבות אחרות. מחנכת הכיתה העלתה אפשרות לקחת אליה לאחר שעות הפעילות מספר ילדים מהכיתה (מעין "צהרון" מצומצם..). כמובן שבנושא משמעת הכנת שיעורי הבית אני רואה רק יתרונות, החשש העיקרי הוא שהילדה תתבלבל בין דמות ה"מטפלת" לאחר שעות הביה"ס בהן תקבל תשומת לב מוגברת לעומת דמותה של המחנכת בשעות הלימודים, כשהיא חלק מכיתה שלמה - פה כמובן תשומת הלב שווה בין כולם ועלול להיות "דיסטנס" מצד המחנכת. עליי לציין כי הילדה מעריצה את מורתה וכששומעת שאני מתייעצת עם אמהות נוספות או עם בעלי, היא דואגת להביע את התלהבותה ורצונה לעבור ל"צהרון" של המורה..אולם אני חוששת כי מדובר בהתלהבות זמנית ואני דואגת כי בפועל היא תרגיש בלבול רגשי ויהיה לה קשה להבין את ההבדל ולשים גבולות.. הרי מדובר באותה דמות סמכותית שתתמרן בין שתי מסגרות שמטרותיהן שונות.. הייתי שמחה לקבל דעה מקצועית האם מומלץ או לא להשאיר את הילדה עם המחנכת שעות כה רבות וכן.. מהן ההשלכות על התפתחותה הרגשית של הילדה..למותר לציין כי נשארו רק 4 חודשים עד החופש הגדול וניתן להתייחס לשינוי זה כאל נסיון בלבד שאם לא יצלח אזי בשנה הבאה לא אמשיך איתו.. עד כמה יהיה משמעותי להעביר אותה ל"טיפול" המחנכת אחה"צ בפרק זמן זה?

שירה יקרה, זו שאלה טובה האם כדאי להעביר את ילדתך לצהרון אחר, כ- 4 חודשים לפני סיום שנת הלימודים. להרגשתי, לא מומלץ לבצע שינויים תכופים, ובמקום לערוך את השינוי השנה אולי כדאי להמתין ולבחון כיצד נושא הצהרון של המחנכת מתפתח. במידה והצהרון של המחנכת יתחיל לפעול, תוכלי ללמוד מהמשוב של הורים נוספים כיצד המפגש הממושך של ילדיהם עם המחנכת משפיע על הקשר עימה בכיתה. בהצלחה, אורנה

שלום, רציתי לדעת מה תחשבו על ילד שכל חייו כתלמיד ניסה להצליח ולא משנה כמה היה יושב ולומד הציונים שלו היו בינוניים ומטה. הייתם חושבים שהוא לא חכם? ואם אותו ילד גדל ובחר ללמוד תחום שקיבלו אותו ולא תחום שמעניין אותו, והוא מצליח בתחום אך תמיד מרגיש שהיה רוצה להיות במקום אחר אבל אין לו יכולת... מה שבטוח זה שאותו אדם לא מאושר.

שלום מישהו, אתה מתאר בעצם את ההשפעות ארוכות הטווח של כשלונות הילדות שלנו בבגרות. ילדים שלא הצליחו בבית הספר, פעמים רבות מסיבות שונות (כמו בעיות בבית או בעיות קשב וריכוז שלא אובחנו ועוד), סוחבים איתם תחושה שהם אינם "חכמים" או נבונים מספיק. הרבה פעמים התחושות האלה מלוות אותנו בכל מיני מקומות בחיים ומתבטאות בבחירות שלנו. אני חושבת שבמקרה אותו אתה מתאר כדאי לפנות לטיפול פרטני (פסיכודינמי) שיעזור לאתר את תחושת הכישלון ואת הביטויים שלה, ולמצוא את הדרך להתגבר עליהם, להכיר את ה"עצמי" האמיתי ובסופו של דבר להקל את בואו של "האושר" בהצלחה אורנה

רציתי לדעת מה ניתן לעשות איתי.. פיתחתי פחד מאוד גדול מסרטן.כל כאב הכי קטן שיש לי אני בטוחה שמדובר במחלה הנוראית הזו,ואני כבר משתגעת. אני סהכ בחורה צעירה- בת 24 ואני כל היום מחפשת גושים, חוקרת כאבים ובטוחה שזה זה. כל היום מבקשת בדיקות. האם יש לכך טיפול מתאים?איך אני יכולה להשיב לי את חיי בחזרה? חשוב לי לציין שזה החל לאחר מותו הפתאומי של אבי מהתקף לב- בתחילה הייתי בטוחה שיש לי התקפי לב ואחרי מיליון בדיקותשדרשתי והכל תקין- הפחד במקום שייעלם, התחלף לפחד מסרטן... אנא עזרו לי, זה הורס את חיי תודה לכם

שלום דלית, ברוב המקרים, ניתן לטפל בבעיית החרדה שפיתחת בצורה יעילה. כדאי לפנות לטיפול התנהגותי קוגניטיבי פרטני. בהצלחה אורנה

האם יש קשר בין פאסיב אגרסיב לבין תסמונת מינכאוזן וכיצד אפשר לדעת שמישהו מחלה את ילדו?

שלום אילה, עד כמה שאני יודעת, תסמונת מיכנהאוזן מתבטאת בדרך כלל בהתחלות של בעלי ההפרעה, כדי לקבל תשומת לב. זה נכון שישנם מקרים בהם יש שימוש בילדיהם (כלומר לטעון שהילד חולה) בכדי לקבל את אותה תשומת לב רפואית - חברתית. התסמונת בדרך כלל מיוחסת לאישיות ילדותית ולא בשלה, ופחות לפרשנויות של תוקפנות על ביטוייה השונים. לגבי הידיעה, צריך אבחון של איש מקצוע שייקח בחשבון את העבר הרפואי של הילד והמהלך הטיפולי המתמשך שלו. אני רק רוצה לציין שבמקרים רבים קשה לזהות את התופעה, היות והורי הילד מעבירים אותו בתי חולים שונים, כדי שלא יהיה מעקב אחרי הטיפולים. אורנה.

תודה רבה על תשובתך, עזרת לי מאוד

אם יותר לי לנצל את הנושא שהוזכר - בתור בת לאם חולה כזו (MSBP) לא היה מעולם מצב לגלות שהיא אשמה בכל תחלואיי המתמשכים (מה גם שזה היה לפני זמן רב מאד). למרות שהמקרה, לו רק היה מתגלה, יכול היה להיות כל כך שקוף, לא היה מי שהציל. מעולם לא היה. חיינו בבועה סגורה. מי שמטפל בי אומר שנדיר שנשארתי בחיים בגלל כל מה שנכנס אליי לפה בסתר. נדיר שלא חליתי באיזו מחלת נפש קשה בגלל החיים ארוכי השנים במחיצתה. נדיר שלא התאבדתי. היום אני כאן ועדיין חיה פיזית עם קושי אדיר לחיות עם הידיעה הזו ועם כאבים וקשיים רבים אחרים. כל ההגדרות בקשר להפרעות האישיות חסרות משמעות כאשר את הקורבן:-( אמא שלי פשוט חולה. זהו. אי אפשר לראות עליה מבחוץ. כלום. אני העדה היחידה. רק אני נחשפתי לצד הזה שלה. כל אחד אחר שמכיר - לא יאמין. לכי תחיי עם זה:-( אני יודעת שמאד פוחדים להסיק מסקנות ישירות וקשוחות כאלה גם כאשר הראיות שם והכתובת על הקיר. ישנם גם ארגוני התנגדות של אמהות שהגדירו אותן כחולות (למרות שאינן כאלה, או שהן סובלות מבעיות אחרות) מסובך מאד. נושא עדין ביותר. הרי נורא להאשים בפשע חמור כזה את מי שנעדרת אשמה. מלחמה שלמה. כמה עצוב :-(

תודה על ההתייחסות יש לי שאלה - אני יועצת בבי"ס וחושדת באמא שמחלה את בתה אך כולם אומרים שאם היא לא בבתי חולים כל הזמן אז זוהי לא תסמונת מינכאוזן, האם הם צודקים?

רציתי לדעת מה זה ביעותים, כיצד ניתן לטפל בזה, ומה עושים כאשר ילד בוכה כשמתעורר משינה במשך 45 דקות, האם זה יכול להיות ביעותים? אודה למי שיודע משהו על הנושא

שלום נעמה, ביעותים הם בעצם חלומות רעים (סיוטים) שפעמים רבות גורמים להתעוררות. סיוטי לילה (כמו פחדים רבים אחרים) אינם נדירים אצל ילדים, והדרך להתמודד איתם היא פשוט להרגיע אותם (לחבק אותם ללטף אותם ולהסביר להם שזה רק חלום....). בהצלחה אורנה

שלום, יש לי שאלה קצת מוזרה... משהו סיפר לי שהוא חולה (סרטן) והוא נראה די בריא - אני מכירה אותו כבר שנה. ולכן איני מאמינה לו לחלוטין. הוא מספר לי מידי פעם שהוא בטפולי כימוטרפיה - אבל לפי תגובותיו לטיפול ולפי הסיפור שלו, נראה שמשהו שם אינו לגמרי אמין. (כמו למשל שבמשפחתו לא יודעים על המחלה) חשוב לי לדעת האם הוא אומר זאת מאיזשהו אינטרס שקרי או שהוא באמת חולה. האם יש דרך לברר זאת הוא משום מה לא מטופל (לפחות לפי מה שהוא אומר) בבית חולים קבוע, הוא לא נשאר באישפוז יותר מכמה שעות וכו'... בבקשה עזרו לי לדעת האם אני חלק מפנטזיה או שהאיש באמת חולה. בברכה SOFIA

ראשית,העובדה שלא סיפר למשפחתו על כך או שסימני המחלה אינם ניכרים באופן חזותי כמו גם העובדה שאינו מאושפז עדיין אינם מהווים סימן בטוח לכך ששיקר.כנראה שהחשד הבסיס עליו את נשענת אינו קשור רק למהלך המחלה כפי שמספר לך אלא באופן כללי את חשה כי משהו אצלו אינו משדר אמינות.זה יכול לנבוע מתוך החרדות הפנימיות שלך ומצד שני זה עלול להיות כתוצאה מכך שאינו משדר אמינות באופן כללי. שאלי עצמך מה ירוויח מכך שישקר..האם את מזהה איזה רווח שעליו נשען כשמספר לך שהוא חולה?שאלי עצמך האם את נוטה לחשדנות מוגזמת בדכ? ובנוסף לגבי הפרדוקס..האם היית רוצה שייצא דובר אמת..ואז יהיה חולה..או שיתברר כי שיקר ואז הוא בריא אך לא אמין..איזה מהם היית בוחרת... את אומרת זה מישהו..ובכל זאת חשוב לדעת מהו הקשר שלך אליו,רגשי,או אחר.. אולי את פוחדת מכך שהוא באמת חולה ומנסה להימנע מהתמודדות עי ניסיון להעמיד את המחלה בספק...בכל מקרה...זה הכל לעכשיו

ניצה שלום, את צודקת בכל דברייך. יש לי קשר שאפשר להגיד רגשי כלפיו, אולם אני בטוחה מה התשובה המועדפת עלי. ובכל מקרה, הדברים שלך (שכפי שכבר אמרתי מקובלים עלי מאוד) לא נותנים לי שום כלי על מנת לדעת בוודאות אם הוא באמת חולה או לא. שהרי אם הוא אינו חולה ומשקר - יש להניח שהוא צריך עזרה נפשית... ואם הוא חולה - חשוב שיטפל בעצמו על מנת לנסות להבריא או לפחות לשפר את התקופה שנותרה לו בחים, את לא חושבת? ועדיין - הוא באמת נותן תחושה משונה של חוסר אמינות - אולם לכל דבר שאמר לי ושניתן לבדוק, מצאתי את דבריו כאמיתיים. לגבי אלו, אני לא יודעת איך למצוא. ולגבי עצמי - אני אדם מאוד תמיד שלא חושב שמשקרים אותו. לי באופן אישי - אין בעיה של אמינות ולא של אמון באחרים בברכה, SOFIA

שלום, יש לי בעיה דחופה. ראיתי שהחבר שלי (26) מסתכל באתרי פורנו, מעבר לזה , אלה לא סתם אתרי פורנו אלא אתרים שנקראים teens למיניהם. זה פשוט דחה אותי, אני חושבת שזה מגעיל ומבחיל. סיפרתי לו על כך, הוא לא רואה בזה שום דבר פסול, ואומר שה"שחקניות" שם הן לא קטינות, אפילו שהן נראות צעירות. אני ממש לא יודעת מה לעשות , בעיניי זה פשוט נורא... מה אתם חושבים?

מישל יקרה, בהתחשב בכך שהמיניות שלנו מושפעת מהחינוך אותו קיבלנו, ניתן למצוא פעמים רבות הבדלים בין המיניות של נשים ושל גברים. שימוש באתרי פורנו (כמו גם בסרטים אירוטיים) איננו סטיה מינית, ולהיפך, פעמים רבות זה דווקא אינדיקציה למיניות בריאה. כך שאני אישית, אינני רואה בעיה בכך שחברך נכנס לאתרי פורנו. לגבי סוג האתרים אליהם הוא נכנס, זה כבר מקושר לעולם הפנטזיות המיניות שלנו, ולכולנו יש פנטזיות שונות, שיכולות גם לא להיות "מקובלות" על פי הנורמות החברתיות שלנו. אני לא ממש רואה בעיה בכך שחברך מתגרה מצורה מסויימת של הגוף הנשי הצעיר -כלומר נערות (במיוחד כאשר אתרים אלה אינם כוללים ניצול של נערות). אורנה

אני בת 30. לפני כמה שנים עברתי משבר שבעקבותיו סבלתי מדכאון וחרדות קשות ועד היום אני סובלת מידי פעם מהתקף חרדה שנמשך כמה ימים ומטופלת בסרוקסט (חצי כדור ליום) ובקלונקס (רק בעת התקף חרדה). אני נשואה באושר ורוצה מאד להיכנס להריון אבל אני מפחדת מאד. אני חרדה שההריון והלידה יביאו איתם חרדות קשות (הורמונים, מצב חדש וכד'), חוששת מהבדיקות ומהלידה עצמה וחוששת מאד מהאמהות. אני בעיקר מפחדת שכל התהליכים האלה של הריון ולידה ואמהות עצמה יפילו אותי מחדש, יחזירו אותי לחרדות, ישברו אותי. אני כבר כשנה וחצי בטיפול פסיכולוגי וזה לא עוזר, אין התקדמות. ממש בא לי לבכות כי אני כל כך חרדה ויחד עם זאת, כל כך רוצה. מה עושים?

רונה יקרה, הריון הוא מצב מעורר חרדה כמעט עבור כל אחת, גם אם אין לה עבר של הפרעת חרדה. קודם כל, אני מייעצת לך לקרוא את הספר "הריון - העולם הפנימי" של יונה רפאל, שמתאר שיחות עם נשים בשלבים שונים של הריונן. אני חושבת שהקריאה בספר תעזור לך אולי להבין יותר טוב את החרדות האלה, ולהבין שהן ברמה מסויימת טבעיות. מעבר לכך, אני מבינה שאת בטיפול פסיכולוגי, השאלה היא האם הטיפול מותאם להפרעות החרדה. יש טיפולים שהם יותר ממוקדים לחרדה ויש טיפולים שהם פחות. אני לא יודעת או מכירה (וגם לא מתיימרת להבין) את התהליך הטיפולי שאת נמצאת בו. אני חושבת שכדאי לדבר עם המטפל/ת על תחושת חוסר ההתקדמות שבטיפול, ואולי לשקול ביחד החלפה של הטכניקה של הטיפול או אולי פניה לטיפול אחר ממוקד יותר. בהצלחה אורנה

שלום, אני בת 14 ולומדת בכיתה ט'. יש לי חברה אשר אני מאוד דואגת לשלומה מכיוון שמרגע שעברנו לחטיבת הביניים היא איבדה את בטחונה העצמי לחלוטין. היא תמיד הייתה ילדה חייכנית, פתוחה וחברותית, אומנם שקטה יחסית, אך יכלה בהחלט ליזום שיחה ולתקשר עם אנשים. כיום היא אינה מסוגלת כמעט כלל לדבר עם אנשים, כל דברגורם לה למבוכה, היא מתביישת בעצמה, עצם העובדה שמסתכלים לכיוונה מביכה אותה, וכתוצאה מהמבוכה היא מתחילה לצחוק ללא הפסקה. בנוסף נהיה לה קול צפצפני וילדותי מבושה, מה שגורם לאנשים לצחוק עליה יותר. יש לה צחוק קולני ומוזר, אשר מביך אותה עוד יותר, ובצורה הזאת היא איננה מסוגלת לתקשר בצורה נורמלית. חברתי החלה לאבד את חברותיה לאט לאט, מכיוון שאין לה על מה לדבר עם אנשים, אלא רק לצחוק מכל פיפס... וזה גורם לאנשים להתרחק ממנה ולא לרצות קשר איתה מכיוון שהיא אינה נראית בן אדם מעניין בצורה הזאת. חברתי משפילה מבטה בכל אפשרות, כוססת שיניה, ואינה מסוגלת להישיר מבט אל האנשים העומדים מולה. התנהגותה מורידה לה את הבטחון העצמי, וגורמת לה לה להיות לצחוק ולעג בשכבתנו, מה גם שבגלל קולה אנשים מחקים אותה כל הזמן. הוריה של חברתי אינם מעוניינים לקחת את בתם לטיפול, ואינם מתעניינים בשלומה כלל. חברתי מתביישת חקנות אפילו במקדונלס בעצמה, אן להזמין פיצה בטלפון, היא אינה מסוגלת למצוא בעצמה אף לא תכונה חיובית אחת,ובטוחה שכל תכונותיה שליליות. בינתיים אני על תקן הפסיכולוגית שלה, ורציתי לשאול כיצד אפשר לנסות לעזור לה להעלות את הבטחון העצמי?

בת 14 יקרה, את מתארת מעגל מוכר, שבו ככל שאנו חרדים יותר במצבים חברתיים, אנו מתנהגים בצורה פחות מקובלת, שיוצרת דחייה נוספת מהחברה (שכמובן גורמת לנו להרגיש עוד יותר חרדים ונבוכים...) את צודקת שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לפנות לייעוץ מקצועי, ולמרות שאין לחברתך תמיכה מהוריה היא יכולה לפנות ליועצת בית הספר, שתעזור לה בהפניות נוספות. יתכן שעזרה חשובה שלך תהיה לסייע לה להגיע למצב של פנייה כזו לעזרה. בינתיים, בהחלט אפשר לנסות לעזור לחברתך באמצעות יצירת מצבים בין-אישיים יותר אינטימיים. נסי למשל, לבלות איתה זמן בחברת חברה אחת נוספת, ולא חבורה שלמה של ידידים. בילוי כזה אינטימי יכול אולי להוריד את רמת החרדה של חברתך, ולתת לאנשים אחרים להכיר אותה בצורה שאת מכירה אותה. זה יקל עליה מאוחר יותר כאשר היא תפגוש אנשים אלה במצבים אחרים, ויגרום לה להרגיש פחות בחרדה. בהצלחה (וכל הכבוד לדאגה לחברתך ולפניה לאתר...) אורנה

היי קוראים לי שני ואני בת 14! ויש לי בעיה... אני מתעצבנת במהירות, וצועקת על אנשים ואומרת להם דברים מגעילים או עושה דברים מגעלים בלי לשים לב! ואחר כך אני מתחרטת על זה... ניסיתי להשתנו, אמרתי לעצמי לשים לב ונלסות אבל פשוט לא הצלחתי, כל פעם שאני מתעצבנת אני שוכחת מהכל וזהו... עכשיו, אני ממש ממש רוצה להשתנות, אבל אני לא יודעת איך! זה גורם לאנשים לשנוא אותי ודווקא אני לא מתפלא עליהם! אתם יכולים אולי לעזור לי להשתנות כי אני באמת משתגעת פה! תודה רבה! -שני-

שני היקרה, קודם כל, חשוב לי להגיד שמצבי רוח משתנים וקיצוניים הם חלק טבעי מגיל ההתבגרות (מעצבן...אבל זה עובר...). עם זאת, אני מרגישה שקשה לך עם מצבי הרוח האלה, ואכן לפעמים ניתן ללמוד להרגיע את עצמינו בדרכים יעילות יותר. האם את יכולה לפנות להורייך ולבקש את עזרתם בפניה לפסיכולוג/ית? אם כן, יכול להיות שזה יעזור לך גם לברר מדוע את "מתעצבנת" כל כך בקלות (כפי שאת אומרת) וגם למצוא דרכים להתמודד עם כך... בהצלחה אורנה

לכבוד אורנה ראובן מגריל ג.נ שלום רב, שמי נועם, אני בן 22 ואני סטודנט לפסיכולוגיה תואר ראשון. ויש לי מספר שאלות: 1. כיצד מאבחנים הפרעת קשב וריכוז ? 2. כיצד מאבחנים לקויות למידה ? 3. האם אבחון פסיכו-דידקטי יכול לתת מענה איבחוני בצורה המלאה ביותר, לאיתור לקויי קשב ולקויות למידה ? 4. מהם המבחנים והתתי מבחנים שעורכים באיבחון פסיכודידקטי ? מה שמם ? 5. אני מעוניין ללמוד להיות מאבחן דידקטי. מהם הקריטריונים ? ואיפה לומדים ? אשמח לתשובתך המהירה והמלאה ! בכבוד רב, נועם ס.

תואר ראשון דרך הרשת?

שלום נעם, אבחונים פסיכודידקטים נערכים בדרך כלל על ידי פסיכולוגיים חינוכיים או פסיכולוגים יעוציים. היות וההתמחות שלי (התמחות בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר) איננה כוללת בתוכה התמחות חינוכית, אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לענות על שאלותיך היא לפנות למגמה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטה בה אתה לומד (אני חושבת שאפשר גם לעשות אבחונים גם מתוך בית הספר לחינוך- אבל שווה לברר את זה). אגב, לפעמים פסיכולוגיה חינוכית נלמדת ביחד עם פסיכולוגיה קלינית של הילד (הלומדים במגמה זו עושים התמחות כפולה- אחת לקינית ואחת חינוכית...) לגבי לימודי המשך, שוב, כדאי להתייעץ במזכירות תואר שני (פסיכולוגיה או חינוך) או אפילו בידיעונים. צר לי שאינני יכולה לענות על שאלותיך המפורטות... בהצלחה אורנה

אורנה שלום אני מעוניינת לדעת מה עצתך בנושא - איך לדרוש מנער בגיל ההתבגרות לסדר את החדר. לטענתו - זה לא העניין שלי מה שקורה בחדר שלו. הוא גם ביקש מפתח. אני מצדי אמרתי שהחדר הוא חלק מהבית. בכל אופן אני רוצה שהקשר והשיחות ביננו לא יסבו דווקא על נושאים "מעצבנים", אלה שהוא יגיע להכרה בעצמו שכך רצוי, בלי שאני אהיה האמא המעצבנת. מה את אומרת? תודה מראש אלינור

ואם אפשר, עוד שאלה... למה כל הנערים והנערות המתבגרים שונאים את עצמם??? זה הגיל הכי יפה שלהם..אין שום אחריות... צריכים לאהוב את עצמם ולהנות ממה שיש. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהורסים את עצמם...למרות שאין להם שום סיבה! הם גדלים להורים אוהבים ומעניקים...

ואם אפשר, עוד שאלה... למה כל הנערים והנערות המתבגרים שונאים את עצמם??? זה הגיל הכי יפה שלהם..אין שום אחריות... צריכים לאהוב את עצמם ולהנות ממה שיש. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהורסים את עצמם...למרות שאין להם שום סיבה! הם גדלים להורים אוהבים ומעניקים...

ואם אפשר, עוד שאלה... למה כל הנערים והנערות המתבגרים שונאים את עצמם??? זה הגיל הכי יפה שלהם..אין שום אחריות... צריכים לאהוב את עצמם ולהנות ממה שיש. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהורסים את עצמם...למרות שאין להם שום סיבה! הם גדלים להורים אוהבים ומעניקים...

היי אלינור, ברוב המקרים, עבור המתגברים ההורים הם מעצבנים, קטנוניים ולא מבינים דבר....כך שברמה מסויימת צריך לקבל את חלק מה"שגעונות" האלה כחלק טבעי מההתבגרות וההיפרדות מהתפקיד של ה"ילד" אל תפקיד של בוגר. אני מאמינה כי יש רמה מסויימת של פרטיות שמתבגרים צריכים (אני יכולה לחשוב על כל מיני סיבות בגללן בנך לא ירצה שתיכנסי אליו לחדר...). עם זאת, האוטונומיה שלו חייבת להיות מקובלת עלייך, ואסור שתחצה את הגבולות שלך. פרופ' חיים עומר, שעושה עבודה מרשימה עם הורים, כתב את הספר "שיקום הסמכות ההורית". בספר הזה, כמו גם במודל של פרופ' עומר, הוא טוען שילדים זקוקים לגבולות ברורים. ילד, גם בגיל ההתבגרות, צריך לדעת שיש לו הורה. זה אולי לא כל כך פופולרי היום (כשהרבה הורים הם צעירים שהיו מעדיפים להיות חברים של ילדיהם...), אבל אני מאמינה שזה הכרחי לשמור על התפקידים (הורה-ילד). אני בהחלט ממליצה לך לקרוא את הספר... באופן ספציפי יותר לחדר...אולי תנסי לעשות איתו הסכם.הוא מסכים לסדר את החדר פעם ב...(כל זמן שנראה לך הגיוני ושהוא יוכל לעמוד בו), ואת מבחינתך תפסיקי לעשות דברים אחרים שמעצבנים אותו (ואני די בטוחה שיש...היות והוא בגיל ההתבגרות). ולגבי המפתח...אם לא מקובל עלייך העניין, תנסי אולי להבטיח שלא תכנסי אליו לחדר (כל עוד הוא אחראי לסדר אותו) מבלי לדפוק על הדלת או כשהוא לא בבית. אולי זה יספק אותו. בכל אופן, אני מקווה שתצליח לצלוח את הגיל כפוי הטובה הזה (גיל ההתבגרות), ואולי כדאי רק לזכור שהם גדלים ומתבגרים ועוברים גם את הגיל הזה. אני עדיין ממליצה על הספר של פרופ' חיים עומר, בהצלחה אורנה

אודה לך מאוד אם תוכלי להתייחס לשאלתי. בטעות כתבתי אותה כתגובה לאלינור.

אני מרגישה שאני שונאת שנאת מוות, אנשים ספיציפיים בחיי, אשר לא מגיעה להם השנאה הזו. שונאת שונאת ושונאת. זה ממלא את כולי ברגעים מסויימים. מרגישה שעומדת להשתגע מרוב שנאה. מרוב כעס. גם, הלחץ חונק. עד שאין אויר. לחץ ושנאה, שכל כך עמוקים וגורמים לי "להחנק". יוצא שכל היום אין אויר. נדמה שכל רגע אשתגע. לעיתים מרגישה שגם אם ארוץ במשך שעות על שעות לא אתעייף. השנאה חזקה ממני. יותר מכל דבר. ניסיתי לחתוך את עצמי, רק כדי לחזור לנשום. רק כדי להתאפס. אבל אפילו זה לא הצליח. ניסיתי לכתוב. אבל התפילות חוזרות על עצמן. עזרה...

היי לא ממש מסרת את שמך או שם בדוי....מההודעה שלך נשמע שאת עוברת תקופה קשה במיוחד. אני חושבת שזה לא רצוי שתעברי אותה לבד.אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול. כשאנחנו מגיעים לרמות מסויימות של מצוקה, היכולת שלנו להרגיע את עצמינו לא מספיקה וכדאי לפנות למישהו נוסף שיוכל לתת לנו עוד כוחות. נראה לי שאת בסוג של מקום כזה עכשיו.... אם את סטודנטית את יכולה לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה בה את לומדת...אם לא, את יכולה לפנות למרכזים לבריאות הנפש באיזור בו את גרה או דרך קופת חולים (הטיפול במקרים אלה הוא בתשלום סמלי....) שלך אורנה

לא נסגרה בצורה ברורה , לא הבנתי מה גרם לפרידה כי לא קבלתי הסברים . כל הזמן רצו לי בראש אפשרויות של "אולי בגלל... ". שיחה עם חברה -לא אפשרית מבחינתי כי היא גם מכירה אותו ונמצאת בקשר הדוק עם משפחתו ואני נמנעת במכוון מלדבר עליו, מה שמקל ומפחית את ההתעסקות. חשבתי על טיפול - אך אם אני לא יודעת מה הבסיס לפרידה ויש רק השערות שאני מעלה, איך יהיה באמת אפשרי להבין מה קרה בזוגיות ההיא?

עינת, אני חושבת שטיפול הוא רעיון מצויין. על מנת לעבד את התחושות והרגשות שלך לגבי הפרידה לא צריך "לדעת" את העובדות, להיפך - צריך נכונות להישאר עם הבלבול והעצב שבאי הידיעה... בהצלחה, אורנה

שלים רב שאלתי בקשר לחבר בו 30 נולד עם מעט פיגור שכלי שהתבטא באיחור בהתפתחות ועם כל הטיפולים נראה כבחור רגיל אבל לא הצליח בלימודים ולא בעבודה ואפילו לא ביחסים בין חברים התחתן לפני9 שנים ואז לא הצליח בקיום יחסים כי התיפקוד המיני היה כשל ורד אחרי טיפולים הצליחו להביא בן שעכשיו בן 6 ותמיד התחמק מללכת למיטה ונרתע מלנסית לקיים יחסים הבעייה עכשיו שהוא מתוך השינה כשעודנו רדום מתפשט וכשמספרת לו אשתו לא זוכר וקרה שבנו ראה אותו פעם עירום ולא רוצים שזה יקרה ולפעמים יורד מהמיטה ויושב על השטיח אנא תנו עיצה מה לעשות

שלום אסף, נשמע לי שהבעיה שאתה מתאר היא קצת יותר רחבה מאשר התופעה של הסרת בגדים מתוך שינה. אני ממליצה לפנות לייעוץ אישי עם פסיכאטר. במידה ויש בעיה כלכלית, ניתן לפנות למרכז לבריאות הנפש הקרוב אל ביתו של החבר שלך או לקופת החולים בה הוא חבר. בהצלחה אורנה

היי אורנה, אם תוכלי בבקשה לחזור לשרשור שלנו במורד העמוד, ולענות על השאלות שנשארו - אני אשמח מאוד. תודה רבה לך!

היי קוקי, לא שכחתי את ה"שרשור" שלנו, זה בעיקר מאילוצי זמן. אני מקווה לחזור אליך מאוחר יותר הערב (כולל הפניה למאמר שעוסק בדיוק בנושא....) אורנה

היי קוקי, אז ככה...בדרך כלל ניתן לזהות תהליך פסיכוטי על ידי ההתנהגות והמחשבות של האדם. אם לא ניתן לתקשר כלל עם האדם (או דרך שיחה או כתיבה או כל אמצעי תקשורת אחר...), ניתן (אולי) להסיק על התהליך מהתנהגותו. בכל מקרה, אני לא מכירה מקרה בו אין תקשורת כלל עם אדם (למשל דרך שפת סימנים או תקשורת בסיסית ביותר). ברוב המקרים אם יש איזשהו סוג של תקשורת ואז ניתן לבחון את רמת ההתאמה של המחשבות של האדם למציאות ואת ההתנהגות שלו יחסית לנורמה. לגבי מניעה - אם מדובר בהפרעות אישיות, טיפול (בדרך כלל ארוך) יכול למנוע הידרדרות לגלישה פסיכוטית. כמו שהזכרתי קודם, גורמי לחץ מאיצים התדרדרות, כך שאם אדם נמצא בטיפול, האפקט של גורמי הלחץ יכול לרדת באופן משמעותי. לגבי הרעיון למנוע מאדם לבצע את ההתנהגות המונעת ממצב פסיכוטי - במקרים חמורים בהם יש סכנה ממשית לאדם עצמו או שיש חשש אמיתי שהוא יכול לגרום נזק לאחרים, ניתן לבקש מה שמכונה "אישפוז כפוי", ובאישפוז עצמו האדם נמצא תחת השגחה. לגבי לנסות לעצור את האדם עצמו לבד - אינני בטוחה שזה רעיון מצוין כל כך למי שאין לו רקע או ניסיון בעבודה עם מצבים פסיכוטים. אבל אני חייבת לציין שאני מתייחסת למצב פסיכוטי ממשי וחריף. אם השאלה שלך היא מונעת ממצב מציאותי ולא תיאורטית - אני מציעה להתייעץ עם איש מקצוע באופן פרטני וספציפי (כלומר לספר על המקרה עצמו לפרטים...). אם יש קושי כלכלי, יש בכל עיר מרכז לבריאות הנפש (בתל אביב יש שלושה....) שניתן לקבל בו עזרה ללא תשלום או עם תשלום מינימלי.... לגבי ארגון אישיות גבולי, אני חושבת שהתרגום הוא די מילולי - personality organization level שזה "רמות ארגון אישיות" אבל אינני בטוחה שזה המינוח המדוייק. גבולי זה borderline. לגבי הפרעות אישיות, מצאתי באינטרנט אתר שמסכם באופן כללי מהן הפרעות אישיות (אני חושבת שזה סיכום משיעור במכללת לוינסקי) http://www.levinsky.macam98.ac.il/psycho/lesson12.asp אבל אם את רוצה לקרוא משהו יותר מעמיק ושקשור לגלישות פסיכוטיות (שאגב באנגלית מכונות אפיזודות פסיכוטיות psychotic epizodes) - כדאי לחפש תחת Krenberg Otto שהוא בעצם הציע את התיאוריה על הרמות השונות של ארגון האישוית. אני חייבת להגיד (בצער....) שלא תרגמו את ספריו לעברית. אבל אני בטוחה שבג'ורנל לפסיכותרפיה הישראלי "שיחות", יש כמה מאמרים על כך..... אני מקווה שזה עוזר במשהו, אני עדיין מנסה לחפש באוסף המאמרים שלי את המאמר הספציפי שאליו רציתי להפנות אותך....ברגע שאמצע אותו אכתוב לך את שמו המלא... בהצלחה אורנה

שלום,שמי נורית ,אני בת 32,גרה בירושלים, יש לי ארבעה ילדים ואני מוגדרת כאמא למופת,כמו כן גם בעבודתי אוהבים ומערכים אותי, אך בפנים אני סובלת מבעיה שגדלה ומתנפחת מיום ליום, במסגרת עבודתי נערכות ישיבות צוות לעיתים תכופות, בהם יושבים כ 15 - 20 משתתפים, כשאני נדרשת לדבר , אני מרגישה שאין ביוכלתי לעשות זאת,המילים "נתקעות לי בגרון",ומרגישה סחרורות, ופשוט בא לי באותו הרגע "להיעלם" מין המקום, הדבר גורם לי מבוכה רבה, וכיום אני מוצאת את עצמי מתחמקת מן הישיבות בהמצאת סיבות שונות ומשונות ומשבש את מהלך חיי היום יומיים. אשמח לשמוע על דרכים ומקומות מומלצים לפתרון הבעיה וכמו כן מאמרים באינטרנט בנושא. תודה רבה!!!

היי נורית, הדרך הטובה ביותר לטפל בחרדה חברתית היא בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. אני חייבת לומר שאחוז ההצלחות בטיפול הזה הוא די מרשים ומעודד.... ניתן לפנות לטיפול פרטני או לטיפול בקבוצות. טיפול בקבוצות מתבצע בדרך כלל במכונים שונים (אם את רוצה לפנות באופן פרטי). ניתן גם לפנות למטפל/ת שעובדים בשיטה זו. ברמה הציבורית ניתן לפנות למרפאה לבריאות הנפש (אני לא ממש מכירה את אלה בי-ם אבל אני יודעת שיש אחת ברחוב רות ואני די טבוחה שיש עוד כמה באזורים אחרים. אני גם מצרפת לך שני אתרים שמצאתי שמסבירים לגבי חרדה חברתית. http://www.geocities.com/harada_hevratit/files/social_anxiety.html http://www.sahar.org.il/anxiety-hebrew.asp בהצלחה אורנה

בבקשה, הייתי רוצה לקבל חוות דעת על המקרה הבא. (בקשר לחברה הראשונה עליה דיברתי במייל הראשון), מדובר במשהי שנפגעה בצורה בלתי הפיכה מסרטן במוח והפכה לסיעודית קשה ללא תקנה. כיום הבת מטפלת בה. היינו בקשרים הדוקים בעבר.אני יודעת מהבת שהיא במצב מנטלי ופיזי גרוע ביותר. פניתי אליה מספר בבקשה לקבל את הסכמתה לבקר את האם. הסברתי באחת הפעמים שהייתי רוצה ולו רק לדקה להפרד ממנה כי ברור לי שאין החלמה במצבה. הבת טוענת שהאם כפי שהיא מכירה אותה לא הייתה רוצה שיראו אותה במצבה זה (האם עצמה כבר לא מדברת). הפגישה הבאה תהיה בוודאי כבר בבית הקברות, האם אפשר לשנות את המצב לדעתך? ira

שלום ira, המקרה שתיארת נשמע מאוד קשה. נדמה לי שיש צורך לכבד את הרגשתה של הבת. שלך, אורנה

מאז שנינו נשואים לאחרים ובעלי משפחה ובמשך השנים אף שהיה קשה למדתי להדחיק את הזכרונות הלא-טובים ולא לדבר על זה (הוא זה שבחר לסיים את הקשר).. כיום,הוא עבר לגור עם משפחתו קרוב מאוד לדירת מגוריי ואף רצה הגורל וילדינו באותה הכיתה ובכל פעם שאני רואה אותו (אחת לחודש בבמוצע) אני מרגישה פרפרים בבטן ואני יודעת כי הרגש שלי לא דעך כי זה ממשיך ללות אותי בימים ובלילות? שאלתי היא - האם לא הגזמתי אחרי כל-כך הרבה שנים? איך אני יכולה לעזור לעצמי?

האינטואיציה שלי היא לדבר על זה. לדבר על זה הרבה, אולי בטיפול פסיכולוגי, אולי עם חברה טובה, אולי אם זה אפשרי ונכון מתישהו גם עם בעלך (למרות שאולי לא עכשיו - את בטח יודעת הכי טוב). בהשקפה שלי זה כאילו שיש רגש לא פתור שנשאר "תקוע" עוד מאז, וכדי להתגבר עליו, או לראות מה הוא באמת כיום, צריך לגעת בו, להתמודד איתו. עם האהבה, עם הפגיעה שהיתה אז, עם הציפיות והאכזבות, כל מה שנדחק למטה, לשחרר. למה לעשות זאת באופן יזום? כי זה מה שממילא קורה, ועדיף שזה יקרה בתוך תהליך שיש לך איזושהי שליטה עליו, במקום שזה יהיה משהו שפשוט מציף אותך.

שלום עינת, כשקשר אהבה נגמר, ובמיוחד כאשר עוזבים אותנו, הפגיעה של העזיבה היא עמוקה. מעבר לאובדן של האדם שאהבנו, יש מגוון תחושות אחרות שקשורות לפחדים שלנו לגבי הערך שלנו (כמה אנחנו שווים). פגיעות אלה הרבה פעמים גם קשורות לפגיעות אחרות שעברנו בגילאים שונים, והאפקט שלהם גולש מעבר לרגשות האהבה שלנו לגבי אדם ספציפי. כאשר אנחנו פוגשים את האדם שפגע בנו, הרבה פעמים עולות תחושות מאוד חזקות שיכולות להיות גם סותרות (למשל, געגוע, תסכול, עלבון, רצון לנקמה ועוד). קשה הרבה פעמים לראות מתוך כל סבך הרגשות האלה כמה מהם הם עדיין אהבה....וכמה קשורים לצורך שלנו ליצור "סוף" אחר למשהו שלא קבל "סוף שמח"... וכאילו המצב איננו מסובך גם ככה, הרבה פעמים מתעוררת בנו הפנטזיה "מה היה אם"...עם התחושה הלא מציאותית שהקשיים שיש לנו בזוגיות העכשווית (ובכל זוגיות יש קשיים...) לא היו אם הזוגיות ההיא הייתה מצליחה. הרגשות האלה, ברוב המקרים אינם ממש קשורים למציאות. לצערי, אני לא מכירה מישהו שיש לו תרופה ודאית ומהירה ללב שבור. אני מסכימה עם לילה ששיחה על הנושא יכולה לעזור. אבל גם השיחה צריכה להיות שיחה מאוד מסויימת. נראה שלמרות הזמן שעבר, את עצמך עדיין לא "סגרת" את כל מה שהיה בתוך מערכת היחסים הזאת, ואולי גם לא עד הסוף הבנת מה בעצם קרה. אם את מרגישה ששיחות עם חברות אינן עוזרות, אולי באמת כדאי לפנות לטיפול, בכדי שיהיה לך מקום לפתוח ולהבין את מה שקרה בתוך הזוגיות ההיא, מה שקרה אחר כך, ואיך זה קשור למה שקורה לך היום, בזוגיות הנוכחית. אני חושבת שברגע שתצליחי לתת לעצמך הסבר לגבי מה שקרה, תוכלי גם לשחרר את האחיזה של זכרונות העבר במציאות שלך..... בהצלחה אורנה

תודה על תגובתך העניינית, ענית לעוד הרבה בנות שעדיין מתעוררים אצלהן פרפרים בבטן,ועולה במחשבתן שאלת "מה היה קורה לו?" הכאב והבלבול עולים וצפים, ולעיתים הם המלווים הקבועים שלי.

ביתנו הבכורה בת שבע וחצי, ויש לנו אחות בת ארבע וחצי ואח בן שנתיים. עד הולדתה של אחותה היתה ביתנו ילדה עצמאית, שמחה, יצירתית וחברותית מאד. מאז נולדה ביתנו השניה, ולאחר מכן בנינו, הפכה ביתנו הבכורה להיות מסוגרת יותר בבית, היא משווה בין כל דבר שאחיה מקבלים למה שהיא מקבלת, מרגישה תמיד תחושת קיפוח(למרות שאין לכך כל אחיה במציאות) מתנהגת בחזירות כלפי כל דבר - אוכל, משחקים, משתלטת על דברים כאילו זו פעם ראשונה שהיא רואה אותם וכו'. היא הפכה ילדותית ומאד תינוקית בהתייחסות שלה לדברים חומריים, וזה מאד מנוגד ליכולת השכלית והאינטליגנציה שלה. לא יכולה לדחות סיפוקים לחלוטין, פיתחה כמעט אובססיה לקנות דברים שהרבה פעמים היא מאבדת בהם עניין כמה דקות אחרי הקניה. יש לציין שהיא מאד אוהבת את שני אחיה ודואגת להם ומשחקת איתם. ובבית הספר היא ילדה מאד מוערכת ואהובה בשל יופיה וחכמתה. ההתנהגות שלה גורמת לנו לעיתים להגיע איתה לעימותים שאין מהם מוצא. אני רואה שמאד קשה לה וחושבת איך אפשר לעזור לה? האם העניין הוא קנאת אחים? משבר שנתקעה בו?

אני רציתי להציע כתרופה, שיהיו מועדים שבהם את או אביה מבלים רק איתה. זה יכול להיות בילוי, או עזרה בישוערי בית, או טיול ביחד, אפילו נסיעה במכונית... אולי, מכל מיני סיבות שלא חייבות להעיד על בעייה, היא פשוט מאד זקוקה לחיזוק התחושה שהיא חשובה, אהובה, מקבלת. במקום ללכת נגד הצורך שלה, הייתי מנסה באופן חלקי למלא אותו. למצוא זמן ודרך לגרום לה להרגיש שהיא גם עדיין ילדה קטנה שמטפלים בה ומעניקים לה תשומת לב. אני לא אומרת שאתם לא עושים את זה, אבל אולי, לתקופה, יהיה לה טוב לקבל עוד קצת. עד שמשהו בה יתחזק, ויבשיל, והקינאה ותחושת החוסר, תתחלף בתחושה פנימית יותר בטוחה.

שלום שושי, לידה של אח או אחות קטנים היא משבר גדול בחייו של ילד. המקום של הילד מתערער ופעמים רבות הוא מרגיש זנוח. מעבר לכך, להורים יש נטיה לצפות מהילדים הבכורים להתנהג כ"גדולים" יותר מאחיהם, מה שכולל בדרך כלל ויתורים לאחים ועוד כל מיני מטלות ואחריויות. אחת הדרכים לעזור לילדים הבוגרים יותר, זה לתת להם גם פריוילגיות שקשורות לכך שהם גדולים יותר (למשל, להחליט כל מיני דברים או כל דבר אחר שאת חושבת שיכול להתאים לצורה בה מתנהלים חיי המשפחה שלכם...). דרך חיזוק התחושה שזה יכול להיות גם "כיף" להיות גדול, יכול להיות שהמקום שנלקח מבתך יהיה פחות כואב. מעבר לכך, אני יודעת שמאוד קשה לגדל שלושה ילדים יחדיו, ותמיד נראה כאילו צריך לפחות עוד 5 שעות יומיות (רצוי בלי הילדים...) כדי להתמודד עם הכל. עם זאת, אם את מרגישה שבתך במצוקה, ואת מייחסת את זה לאחיה, אולי באמת כדאי לדאוג שיהיה לכן זמן ביחד, לבד ללא האחים. זמן כזה אולי גם יאפשר לכן לשוחח על דברים יותר בנוחות וברוגע, וייתכן שגם זה ירגיע קצת את תחושת ה"הזנחה" שבתך מרגישה (וכמובן את הקנאה הגדולה, והמובנת, שלה). לבסוף, אני חושבת שאם את מרגישה שהמצוקה של הילדה היא ברמה שאת ובעלך לא מצליחים לעזור לה, אני בהחלט ממליצה להתייעץ עם גורמים מקצועיים. אם יש קושי כלכלי לפנות לטיפול, בכל עיר יש תחנה ציבורית של משרד הבריאות עבור ילדים, והטיפול שם בדרך כלל חינם או בתשלום סמלי. בכל מקרה כדאי ללכת להתייעץ, ואולי אפילו לפנות לייעוץ משפחתי, היות ונשמע שהקושי של בתך מקרין גם על המשפחה כולה......

האם אתה מוצא קשר שיכול להיות קשור בביולוגיה לגבי הבעייה הבאה: אני ואחיי מאוד לא מרוצים מהחיים דהיינו מאוכזבים ומרגישים שחיינו אינם כפי שהיו צריכים להיראות מעין ייאוש כזה. אתמול היתה לי שיחה עם אחי שסובל מסכיזופרניה( התקף חל בשנות העשרים- היום הוא בגיל 35) הוא מטופל בכדורים ונמצא בעבודה מטעם סל שיקום. מדי פעם הוא "מתעורר" ומחפש דרך אחרת כלומר בא לו לעבור דירה או להחליף עבודה למרות שכמובן המשפחה לא מסתכלת על זה באופן רציני כי התחלופות במצבי הרוח וברצונו "למצוא "עצמו מרובים. בקיצור,כשדיברתי איתו אתמול ושאלתי מדוע לא הלך לעבודה שבועיים טען שמרגיש מתח ולחץ כשהוא צריך לעבוד ויש לו משימות במקביל הוא נלחץ וזה גרם לו לסחרחורות ולהישארות במיטה שבועיים שלמים. הזדהיתי איתו בעניין הזה של לחץ בבוקר ומתח מהעבודה וכן לגבי נושא הזוגיות-הוא הציע לבחורה נישואין ולאחר חודש הוא רצה לברר מה קורה עם חברתו לשעבר..כששאלתי מה פשר העניין הוא טען שהוא לא יציב והוא יכול לאהוב מישהו היום ולמחרת מישהו אחר - שוב מצאתי אצלי דמיון כי גם לי זה קורה. אני לא יודעת אם אני אוהבת מישהו והרגש שלי יכול להשתנות .אני רואה עצמי הרבה יותר יציבה מאחי כי אני אמנם מתקשה לעבוד ברוגע אך יחסית אליו מחזיקה מעמד בייחוד בהשוואה שעבודתו מתונה ואצלי היא כרוכה בסבל נפשי ממש...גם בנושא הזוגיות עולים לי הלבטים לגבי כל גבר אך אני נשארת במערכת כדי להרגיש בטחון. תמיד חשבתי האם יתכן שבגנים יש גורם שקשור לדימיון..או שמא זה קשור לאורח חיים משותף שיוצר הדמיון..

היי טלי, השאלה של ביולוגיה וסביבה היא אחת השאלות העתיקות בפסיכולוגיה. כיום מקובל לחשוב שלשני הגורמים (גנטיקה וסביבה), והאינטראקציה ביניהם, יש השפעה על מי אנחנו.לכל אחד מאיתנו יש מה שנקרא "מזג" (טמפרמנט), שזוהי הנטייה שלנו להגיב לגירויים חיצוניים בצורה מסוימת. הדרך הכי קלה לחשוב על כך זה לנסות להיזכר באנשים שהם מאוד פעילים ואנשים אחרים שהם ברמות אנרגיה נמוכות יותר. ה"מזג" הזה, כך מאמינים, הוא מולד. עם זאת, הדרך בה המזג הזה מתבטא, והאם או לא הוא יוצר בעיות, בדרך כלל נחשב למשהו שהסביבה בה גדלנו ובה אנו חיים הן בעלות האחריות העיקרית לגביו. . אז התשובה לשאלתך מה משפיע גנטיקה או סביבה התשובה היא גם וגם. מקווה שלכך כיוונה שאלתך... אורנה

אכן כך, טוב שיש למי לפנות המשיכו בעזרתכם.

ההודעה לא יצאה במקומה הנכון, אך גם כאן המקום לומר תודה לכל הכותבים.

שלום רב אני אלמנה מזה 8 חודשים בת 66 ,לפני כחודשיים תקף אותי דכאון קשה מלווה בחרדות ופחדים שאינם תואמים את אישיותי שעד להתאלמנותי הייתי אישה מאד חזקה ופעילה בתחומים שונים,ולפתע בום רעידת אדמה. בהמלצת המטפלת שלי פניתי לפסיאטרית שהמליצה על תרופת רסיטל את התרופתה אני לוקחת מזה חודש ימים בהשפעה טובה, אבל לצערי אני גם לוקחת כדור שינה מאז שבעלי חלה ז"א מזה כשנה וחודשיים, הייתי מאד להתמודד ללא כדור השינה , כי אני מאוכזבת מאד מעצמי ששלא הכדורים איני מתמודדת , אנא מה דעתך ועצתך מתי אחזור להיות מה שהייתי אם בכלל.

אני חושבת שהתמודדות עם אובדן לוקחת זמן, ומלווה בהרבה קושי. אני חושבת שהאבל שאת חשה הוא תגובה טבעית למצב של אובדן אדם קרוב ואהוב. אני חושבת שחבל שאת מאוכזבת מעצמך, במקום זאת, אולי את יכולה להקדיש יותר מאמץ בנסיון להסביר לסביבה הקרובה שלך מה עובר עליך, מה יכול לעזור לך. אני מאמינה שבהתמודדות נכונה את תעברי את התקופה הקשה הזאת, אבל אולי יש תהליכים שפשוט אי אפשר להאיץ. אם תקראי קצת חומר על אובדן ועל אבל תגלי שמה שקורה לך אינו זר או יוצא דופן, ואולי התחברות עם אנשים נוספים שחוו אובדן כמו שלך תוכל לעזור לך. אני לא יודעת איפה יש קבוצות כאלה, אבל היתרון הוא שבחברה כזאת, תגלי שהדכאון והחרדה והכאב הם הנורמלייים, ולא דבר שמעיד על "חוסר שפיות" או בעייה פסיכיאטרית.

ריטה היקרה, אובדן של משיהו יקר הוא התקפה קשה ואכזרית על העולם הפנימי שלנו. ההתמודדות עם אובדן, במיוחד של בן זוג, נחשבת לאחת ההתמודדויות הקשות בחיים. אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, ואני מקווה שזה עוזר לך להתמודד עם הכאב והקושי הבלתי נסבלים. למרות שאנשים רבים שנעזרים בתרופות חשים סוג של אכזבה דומה למה שאת מתארת לגבי זה ש"אינם מתמודדים לבד", זה אינו ממש תואם את המציאות. הרי אם אנחנו נתקפים (להבדיל אלפי הבדלות) בכאב ראש, רובינו לא נהסס להשתמש במשכך כאבים, ללא שום תחושה של אכזבה או אשמה על כך שאיננו יכולים להתגבר על כך "לבד"...דבר דומה קורה עם תרופות פסיכיאטריות. התרופות, במיוחד בצירוף של טיפול, מאפשרות את ההתמודדות שלך, אבל בהחלט לא מחליפות אותה. שמונה חודשים נחשבים עדיין לזמן קצר בשביל להתגבר על אובדן כל כך גדול, שכולל בתוכו מספר רב של הרבה שינויים (פנימיים וחיצוניים) מעבר לכאב או הגעגוע כלפי מי שאיננו. לכן את יכולה להיות יותר סלחנית כלפי עצמך בעניין הזה....גם הציפייה לחזור להיות מי שהיינו היא טבעית, אבל בסופו של דבר, המצב השתנה בצורה כל כך חריפה, שמן הסתם לוקח לנפש שלנו זמן רב להתרגל ולהסתגל לכך. לגבי הזמן....אנשים שונים מתמודדים בדרכים שונות, ולכל אחד יש את הזמן שלו. החדשות האופטימיות הן שבני אדם הם חזקים יותר ממה שנדמה לנו, ובסופו של דבר, גם כשזה נראה בלתי אפשרי, רובנו מצליחים לעבור גם את המשברים הקשים ביותר של החיים. לגבי התרופות והשימוש בכדורי שינה, יש כאן גם אלמנטים רפואיים הקשורים בשימוש בכדורי שינה (כמו למשל, פיתוח תלות פיזית בהם), ואני חושבת שאולי כדאי להתייעץ עם פסיכאטר בנושא ולבחון את הפן הרפואי של הנושא. ואולי לסיום, יש לא מעט ספרים היום שעוסקים באובדן ובהתמודדות איתו (גם ספרים על טראומה והחלמה מטראומה- היות ואובדן בן זוג נחשב בספרות הפסיכולוגית לטראומה נפשית), והם נמצאים ברוב חנויות הספרים. אולי תנסי לראות אם יש איזשהו ספר שמדבר אליך. ייתכן וזה יעזור לתת לדברים שעוברים אליך משמעות רחבה יותר, ואיזשהו סוג של הרגעה. שלך אורנה

שלום מעונין לדעת באיזה מקרים מומלץ ללכת לטיפול קבוצתי . איזה תוצאות מצופות מטיפול זה ? תודה מני

היי מני, טיפולים קבוצתיים יכולים לעזור במגוון של בעיות. יש קבוצות שהן ספציפיות לבעיות מסויימות (למשל קבוצות לחרדת בחינות, קבוצות לחרדה חברתית, קבוצות לנפגעי פגיעה מינית, קבוצות למשפחות שכולות, קבוצות להפרעות התמכרות וכו). במצבים של מטרה או נושא ספציפי של הקבוצה, בדרך כלל מגיעים להקלה בקושי אליו מכוונת הקבוצה. יש גם טיפולים קבוצתיים פחות ממוקדים ואז התרומה שלהם יכולה להיות, כמו בטיפולים דינמיים - שינוי תובנות לגבי העצמי, ודרך כך התגברות על הקשיים אותם אנחנו חווים. גם מבחינת האנשים המתאימים לטיפול קבוצתי, יש מגוון רחב. קודם כל צריך לראות שהאדם מתאים לקבוצה (וזה התפקיד של המטפלים....), אבל בסופו של עניין כמעט כל אחד יכול למצוא תועלת (כזו או אחרת) בטיפול קבוצתי. אני חושבת שהבחירה בין טיפול קבוצתי לאישי היא בסופו של דבר, בידי המטופל. אני רק רוצה לציין שלקבוצות יש פעמים רבות כוח מאוד חזק על המשתתפים בהן, ולכן פעמים רבות אנשים חווים עוצמות גבוהות יותר בקבוצות מאשר בטיפולים אינדיווידואלים. אז שוב, טיפול קבוצתי באופן כללי מתאים למגוון של אנשם ומצבים וצריך פשוט לבחון כל מקרה לגופו. בהצלחה אורנה

ד"ר אורן/ אורנה שלום אני בחורה בת 23, בריאה לגמרי. בגיל ההתבגרות, הופיעו אצלי בערך 3 התקפי חרדה, עליהם התגברתי עם הזמן ובקושי רב (ללא תרופות). שבע שנים שלמות היה לי שקט.... עד לפני שבועיים, ישבתי עם חברותיי ללמוד למבחן והיה לי התקף. נורא נבהלתי כי כבר שכחתי את ההרגשה הנוראית הזו (דפיקות לב, יובש בפה, צמרמורת, תחושת אי שקט, זרמים בגוף). חברתי הטובה האיצה בי ללכת לרופא המשפחה ביום למחרת- הוא נתן לי לוריוון שעבד כמו קסם (רק גרם לתחושת נמנום..). מאז יש לי חשש ללכת למקומות מסוימים שמא אני אקבל בהם התקף נוסף ולא אדע מה לעשות. מה עושים? (אציין שאני לא לוקחת את הלוריוון באופן קבוע) תודה נעמה

היי נעמה, מה שאת חווה איננו נדיר. יש אנשים לא מעטים שיש להם תגובות של פחד והימנעות לאחר התקף חרדה (שגם מכונה התקף פניקה). תרופות אכן עובדות על השקטת החרדה, אבל ייתכן כי יהיה יעיל יותר (והאמת שגם מחקרים מראים זאת) לשלב בין טיפול תרופתי לבין טיפול פסיכולוגי. היות והפחד שלך מללכת למקומות מסויימים הוא רק בתחילתו - אני מציעה לנסות ולהתחיל עכשיו טיפול פסיכולוגי (קוגניטיבי התנהגותי), שיהיה ממוקד לפתרון בעיית החרדה, כדי שהבעיה לא תחמיר. אני רק רוצה לחזור ולציין (כפי שציינתי בהודעות אחרות) שהטיפולים הפסיכולוגיים היום (בדרך כלל עם טיפול תרופתי) הם מאוד יעילים ועוזרים למצבי הקשורים לחרדה. בהצלחה (בכלל ובמחבנים בפרט....) אורנה

שלום רב אורנה, ברוכה הבאה לפורום הכי מוצלח לפסיכולוגיה. יש בידי מספר שאלות בנושא פסיכוזה. 1. האם יש דבר כזה - נטיה לפסיכוזה? האם יש אנשים שייטו יותר לפסיכוזה וכאלו שפחות? האם בעלי נטיות חרדתיות קל להם יותר לפתח פסיכוזה? 2. האם פסיכוזה זהו מצב זמני של אובדן בוחן המציאות? האם הפסיכוטי יודע את מצבו? האם זה עובר מעצמו? אם הפסיכוטי הינו מתבודד - כיצד תתגלה בעייתו? וכמה זמן נמשך התקף פסיכוטי? האם הוא מרגיש את זה כהתקף או שבשבילו זהו המשך רגיל? 3. האם ניתן למנוע פסיכוזה? אם לאדם יש מחשבות לדוגמא שהוא חושב שהמוסד עוקב אחריו ושם מכשירי ציטוט בביתו, עבודתו, גופו וכו'-ומחשבות אלו משפיעות על מעשיו והתנהגותו - האם יש מצב שהוא יכול למנוע הדרדרות מבלי להיעזר בטיפול תרופתי? אני רואה שיש לך הרבה תשובות לענות, אך מקווה שתוכלי לענות לי בכל זאת על כל מה ששאלתי... תודה רבה.

שלום קוקי, תודה על ברכת השלום...אכן לא מעט שאלות. כמו תמיד בפסיכולוגיה, השאלה היא על פי מי? ישנן גישות הטוענות כי יש ארגוני אישיות שהם יותר פגיעים להתקפות פסיכוטיות (מה שמכונה "ארגון אישיות גבולי" על פי תיאורטיקן שנקרא קרנברג). לפי גישות אלה, לכל אחד מאיתנו יש מבנה אישיות מסויים, ויש אנשים שמבנה האישיות שלהם מסיבות שונות (פעמים רבות מייחסים זאת להתפתחות שלנו בגיל ילדות) פחות יציב, ולכן הם מועדים למה שנקרא "גלישות פסיכוטיות". לגבי הפרעות קשות יותר שכוללות פסיכוזה (כמו סכיזופרניה) הדיעות הרווחות הן שזה גורם של פגיעות ביולוגית (כנראה גנטית) שבשילוב עם סביבה (למשל חוויות ילדות קשות או אפילו מצבים מעוררי חרדה כמו שירות צבאי) הן בעצם פורצות החוצה.אבל אני חייבת לציין שבכנס מסויים שהייתי בו בשנה שעברה היו שטענו שאפילו הפרעות קשות אלה (כמו סכיזופרניה) הן בעצם יותר תוצר של טראומות ילדות מאשר ביולוגיה- כך שישנו ויכוח בנושא. הקשר בין הפרעות חרדה לפסיכוזה איננו ברור או ישיר, וכדי לענות על כך צריך אולי לשאול למה את מתכוונת כשאת אומרת "פסיכוזה". מצב פסיכוטי מתייחס, בדרך כלל, למצב בו שיפוט המציאות שלנו נפגע, ופעמים רבות הוא מלווה בדלוזיות (מחשבות שווא) ולעיתים אף הלוצינציות (הזיות). יכול להיות קשר בין לחץ (סטרסס) ובין התפרצות פסיכוטית, אך אני לא מודעת לקשר ישיר בין הפרעות חרדה והתקפה פסיכוטית. במקרים שיש מה שמכונה קו-מורבידיות, כלומר שיש התקפה פסיכוטית בליווי של הפרעה אחרת, קשה הרבה פעמים להחליט מה קדם למה.... על השאלה השנייה שלך קשה לענות. יש טווח שלם של מצבים פסיכוטיים, שחלקם יכולים להיות מאוד זמניים (כמו בגלישות פסיכוטיות) וחלקם ארוכים מאוד (כמו בסכיזופרניה). גם לגבי המודעות למצב יש שונות בין אנשים ובין מצבים ובין הזמן שעבר מאז תחילת ההתקפה. לגבי אדם בהתקף פסיכוטי מתבודד, זה כמו השאלה של העץ ביער (אם עץ נופל ביער....) ואני לא ממש יכולה לענות על זה....יש מצבים עבור אדם בהתקף פסיכוטי שהפסיכוזה היא המציאות, ויש מקרים בהם יש איים של מודעות למצב - כך שצריך לבחון כל מקרה לגופו לגבי השאלה השלישית, יש הבדל בין מניעה לבין מניעת הידרדרות. אני לא ממש מכירה משהו שיכול "למנוע" התקף פסיכוטי, פשוט שאם אכן, למשל, טיפול מנע התקף פסיכוטי לא נדע זאת...לגבי מצבים בהם יש התקפות חוזרות של פסיכוזה (כמו במניה דיפרסיה או בסוגים שונים של סכיזופרניה), בדרך כלל תרופות עוזרות להפחית את הישנות המקרים ואת המשך שלהם. אך שוב, לא בכל המקרים. יש מקרים בהם תרופות לא עוזרות כלל. לגבי טיפול לא תרופתי בפסיכוזה, יש לא מעט תיאורטיקנים שמטפלים בפסיכוטיים (אחד הידועים הוא וילפרד ביון שיצאו לו כמה ספרים בתרגום עברי). אך גם בטיפולים האלה, כמה שידוע לי, נהוג לשלב בין טיפול לבין תרופות. והרבה מהטיפולים מתמקדים בעצם בניסיון לעזור למטופלים לחיות עם הסימפטומים ולא ממש "לרפא" אותם. ושוב, גם כאן נכנסת ההגדרה של פסיכוזה - האם מדובר בסכיזופרניה או בהתקפה פסיכוטית כחלק מהפרעה אחרת (מניה דיפרסיה או הפרעת אישיות עם גלישות פסיכוטיות) או אפילו פסיכוזה שנוצרת כתוצאה משימוש בסמים. כך ששוב, גם כאן כל מקרה צריך להיבחן לגופו. אני מקווה שהצלחתי להאיר קצת את העניין...(במגבלות המקום והזמן...) אורנה

הי אורנה, תודה רבה על התשובות (הארוכות והטובות) על אף השעה המאוחרת בליל שישי.. כמובן שעוד מספר שאלות שעלו תוך כדי ושהטרידו אותי עוד קודם. לצורך הבהרה - לא דיברתי על מאניה דיפרסיה או סכיזופרניה אלא יותר על הדברים האחרים שתיאת כמו בעיית אישיות עם גלישות פסיכוטיות (שאין לי מושג מה זה..) לא לגמרי הבנתי איך כן מןנעים הדרדרות. למשל אם אדם מפתח מחשבות לא מציאותיות כמו בדוגמא שנתתי, על אנשים המצוטטים לכל דבריו ועוקבים אחריו ואחר כל מעשיו - האם ישנה דרך להימנע הדרדרות כך שלא יגיע מצב של אי עזיבת הבית עקב אותן מחשבות? לגבי שאלתי על האדם המתבודד, אני אשאל אחרת. האם מישהו אילם , לצורך הדוגמא, יכול לחוות התקף פסיכוטי מבלי שאף אחד ידע מכך? איך ניתן להבחין אם אדם שרוי במצב פסיכוטי אלא אם כן הוא משתף במחשבותיו? ושאלה אחרונה להלילה - ארגון אישיות גבולי. האם תוכלי לפרט עוד על מה זה בדיוק, או שלחי אותי לקרוא משהו בנושא? אני מודה לך מכל ליבי, אין ממש את מי לשאול את השאלות האלה בימים כאלו.. קוקי

האם תוכלי בבקשה לתת את ההגדרות באנגגלית - של ארגון אישיות גבולית, ושל גלישות פסיכוטיות? מטדה מאוד. לילה טוב.

התמכרות לרשת זו תופעה ידועה . גם התמכרות לצאטים . מכירה את שניהם מקרוב. הבעיה שלי כרגע היא שהכרתי באחד הצאטים גבר שהוא החצי השני שלי. נשמה תאומה. אני נשבעת.אני חיית צאט ותיקה מאד.היו לי כבר קשרים וירטואלייים ממושכים וכואבים. ואף פעם לא התפתתי לצאת מתחומי הצאט. אני אישה נשואה באושר ובאהבה רבה לבעל מקסים. לא מושלם אמנם אבל את החסכים השלמתי בצאטים וחיי המשיכו להתנהל על מי מנוחות . ההכרות החדשה הזו עם הגבר יצרה אצלי בלבול מוחלט. הסכוי שלי למצוא לי תאום נפש כזה היה קרוב לאפס. והנה זה קרה. לא רוצה לפספס את זה. גם לא רוצה להרוס לעצמי את החיים בבית. בוירטואלי זה לא יכול להימשך בלי סוף. צריכה להחליט. מבקשת את עצתכם

זו פנטזיה. נפש תאומה באינטרנט, יכולה להרגיש תאומה, והקשר יכול להיות משמעותי, אך כאשר הקשר עובר לפסי מציאות, לפעמים אין את אותה "כימיה" כלל. לרב. למרותשאת כותבת שאת נשואה באושר, אני מסיקה שאת כנראה גם בודדה בתוך הקשר הזוגי שלך, ולא מרגישה מסופקת, ולכן הצורך בקשר עם אדם אחר מתגבר. אני ממליצה לך, לעבד את הנושא לעומק, אולי בטיפול, אולי אפילו מול ויחד עם בעלך, להבין מדוע הקשר הזה כל כך תופס אותך, מה חסר לך בזוגיות שלך וכו'. בסופו של דבר זאת פנטזיה. פנטזיות לא מממשים - זאת דעתי. פנטזיות יכולות לשמש אותך להבין את עצמך ואת החיים שלך, ולהתקדם למקום יותר טוב עבורך. צריך להשתמש בפנטזיה בתבונה. לפגוש את הגבר, לחצות את הגבול בין משחק ברומן, לבין רומן, נראה לי יכול להיות בעל מחירים מאד גבוהים (במציאות, לא בפנטזיה).

שלום בתיה, כשקראתי את ההודעה שלך נזכרתי באמירות מסויימות על האכזריות של המציאות למול עולם הפנטזיה. אחד הדברים שמגלים מהר מאוד בנישואין זה את ההבדל בין האגדות ובין החיים המציאותיים עם בן זוג, שהם רצופים מתיחויות והרבה מאוד התפשרות. במובן הזה האינטרנט הוא המימד הכמעט אולטימטיבי לפנטזיות שלנו. הוא מאפשר לנו להשתחרר מכל מיני עכבות שבדרך כלל מלווים אותנו באינטראקציות בינאישיות. זו אולי אחת התכונות המושכות של המדיום, אך זו גם אחת הבעיות שלו. הרבה פעמים (כמו בניקואין) ההתממשות של הפנטזיה במציאות איננה תואמת את התמונה הפנימית שהייתה לנו. אני לא יודעת לגבי הממשות של המושג "נפש תאומה" ואולי פורומים שיותר קרובים למימד הרוחני יוכלו לספק תשובה אחרת...אבל אני כן חושבת (וכפי שכתבת כך גם את) שהאינטרנט עוזר לך למלא חלקים מסויימים שאת מרגישה כי הם חסרים כרגע בחייך האישיים או בזוגיות שלך. ייתכן כי אין בזה כל רע, אך נראה כי כרגע את במקום שזה אכן מהווה איום מסויים (לפחות ברמת המחשבה שלך או הפחדים שלך) על הקשר המציאותי בינך ובין בעלך. לצערי אינני יכולה לייעץ לך באופן אחראי מה לעשות בתושבה כל כך קצרה ומבלי להכיר אותך, את בעלך או את היחסים ביניכם. התשובה לכך בעצם טמונה בך ובחייך עם בעלך. אני חושבת שכדאי לנסות ולפנות לגורם שיוכל לעזור לך ולבעלך לבחון את יחסיכם מקרוב יותר, וכך תוכלי לשאול את עצמךן באופן יותר אחראי האם את מעוניינת לשמר את המסגרת או לא. החלטות גורליות כאלה רצוי שיעשו בתוך מסגרת של ייעוץ זוגי. לבסוף, אולי כסוג של תרגיל מחשבתי, אולי תנסי להיזכר ברגשות והמחשבות שהיו לך כלפי בעלך כשרק התחלתם את יחסיכם ולהיזכר כמה חזקות וממשיות יכולות להיות הפנטזיות שלנו בתחילה של קשר..... בהצלחה אורנה

אפילו אם עכשיו חברך לצ'ט נראה לך מושלם אם לא יהיה ביניכם בפגישה הראשונה קליק, משיכה מינית, זה לא יעבוד. בשביל לדעת אם יש בכלל סיכוי למשהו תצטרכי להיפגש איתו פנים אל פנים ולראות לאן זה מוביל. אם הוא שווה בגידה בבעלך הנוכחי זה כבר סיפור אחר. אולי כן כי אחרת לא היית מתלבטת. אם לא תפגשי איתו אפילו באופן חד פעמי זאת תהיה טעות מצידך ותמיד תרגישי תחושה של החמצה.

שלום רב בתיה הייתי מבקשת אם את יכולה לשלוח לי את כתובת האתר של הצ'ט שלך , אינ י מצליחה להכנס לצ'טים עם אנשים שאפר לשוחח איתם ממש ולא שטויות. תודה

שלום!אני מקווה שהגעתי למקום הנכון. אז ככה אני בן 25 אדם רגיל לגמרי עם חיים טובים משפחה טובה והכול מסודר וגם מתחתן בקרוב! לפני כמה חודשים פתאום הופיעו אצלי דפיקות לב ו חולשה,אני נבהלתי ועד שסיימתי את כל הבדיקות(לב,דם,בלוטה,שרירים,עצבים ועוד המון)עבר הרבה זמן,הייתי אצל הרבה רופאים ורובם היבחנו אצלי חרדה. שתיתי קלונקס שבוע וזה באמת עזר אבל אני לא מתכוון לקחת אותו שוב כי פעם הייתה לי פציעה בכליה לכן תרופות שלא חובה אני לא לוקח. והבעיה הנוכחית שלי היא ככה:אני כנראה היפוכונדר, אני בוחן כל יום את הגוף וכל דבר קטנטן ולא מציאותי גורר אצלי בהלה נוראית ועד כדי הליכה לרופה ומן הסתאם אומר שזה כלום ,אני גם מסתכל הרבה בתמונות שלי מהעבר כדי להשוות כל מני דברים לדוגמא שהעצם הזאת הייתה בגודל הזה גם לפני שנתיים וכו',יש לציין שהפכתי לכזה רק אחרי הסיפור הזה עם הבדיקות. בנוסף לזה יש לי שתי סבתא בגיל מבוגר שכרגע לא מרגישה טוב אבל כנראה אין לה משהו חריף במיוחד(יש לה לחץ דם)וגם היא חיה בין מאניה לדיפרסיה ועליי זה נורא משפיע! היא אומרת שהיא מרגישה טוב יותר אז אני מרגיש הקלה וחוזר להיפוכונדריה שלי:) אם היא מרגישה פחות טוב אני מרגיש לחוץ,וזה לא רק היא ,אני פשוט מקבל את הסביבה מאוד קרוב ללב ואני רוב היום מרגיש לחץ כבד!זה מטבתה בנשימה קשה וחוסר שקט נפשי! אגב לגבי סבתא לדעתי אני כמעט בטוח שאני לוקח את זה קשה מדי! תתנו לי בבקשה עצה או דרך לחזור לחיים נורמלים ולהגן על עצמי מהסביבה ומעצמי כי אני מרגיש שזה פוגע בבריאות ואורך החיים ,אני לא הילך לפסיכיאטר ולא יקח כדורים כי אני יודע שיש לי מספיק כוחות להתגבר על זה אני רק צריך הכוונה! איך אני יושפע פחות מהסביבה ויחיה חיים שלווים? PLEASE תודה רבה על תשומת הלב ועצם זה שכתבתי את זה זה כבר עזר לי:)

שלום רפי, ממה שכתבת בהודעה נשמע שמה שחווית לפני כמה חודשים יכול להיות מה שמכונה "התקפת פניקה". מבחינה סטטיסטית הרבה מאוד אנשים חווים התקפת פניקה, בדרגות חומרה שונות, לפחות פעם אחת בחיים. זו אכן חוויה לא נעימה ומאוד מערערת ומפחידה. היא פעמים רבות מלווה בתחושה של אובדן שליטה (על הגוף או על החיים). יש כל מיני תיאוריות לגבי מדוע זה קורה (חלקן גישות דינמיות שמדברות על תגובה למתח נפשי מסויים, שיכול להיות אפילו לא מודע, חלקן ביולוגיות, וחלקן קוגניטביות שמדברות על ההקשבה שלנו לתהליכים גופניים). פעמים לא מעטות התקפת הפניקה גוררת אחריה אוסף של התנהגויות ורגשות שבעצם קשורים לחרדה מפני התקף נוסף, והניסיון להימנע ממנה. נראה לי כי רצוי שתפנה לעזרה מקצועית כדי להתמודד עם כך - הכוונה היא לפסיכיאטר או מטפלים שמתמחים בהפרעות חרדה (מטפלים התנהגותיים-קוגניטיביים). אני רוצה לציין כי פנייה לפסיכיאטר או לפסיכולוג איננה מחייבת בהכרח טיפול תרופתי. ישנן טכניקות טיפוליות לא תרופתיות שיכולות לעזור לך להתמודד עם זה, אם כי ברוב המקרים התוצאות הטובות ביותר מושגות בשילוב של תרופות וטיפול פסיכולוגי. בהצלחה אורנה

-------------------------------------------------------------------------------- שלום יש לי בעיה שאני אומר כל הזמן נודר ... או כשאני נמצא ליד מישהי אני אומר : הרי את.... - מה שאומרים בחתונה. ואני מנסה לצאת מזה. הבעיה שלי שפשוט אמרתי בלב פעם נודר.. ואחר כך עוד פעם ואז זה הפך למחלה ואותו דבר שהייתי אומר הרי את... ואז זה הפך לכמו מחלה שאני מנסה כשאני רואה מישהי לא לחשוב על זה ואז בעצם כמו שכתוב במה ששלחת כשנלחמים בזה והמחשבה אי אפשר לנצח אלא רק על ידי התעלמות מהמחשבה למרות שהייתה נוראית. זה קורה לי כשאני אוכל, מצחצח שיניים ובכלל בכל דבר ולמה... כי לפני שאני עושה זאת אני מנסה להשתדל לא לחשוב על זה וכמובן נכשל כי אני מנסה להילחם בזה. הבעיה היא למה : כי כשאני אוכל ותוך כדי אומר בלב נודר או נודר לא (אגב נודר לא אני אומר כמניעה - וזו הטעות במקום להמשיך לחשוב ניסיתי להילחם במחשבה) ואז אני מפחד שזה נדר כי אני אוכל ומזיז את הפה בזמן האוכל ומפחד שנדרתי- וגם כשאני אומר הרי את בזמן שאני רואה מישהי או אוכל אני מפחד שיש התחייבות כלפינו ואלו בעיקר הבעיות. אני מפחד מהמילה נדר והמילה הרי את.... אני למדתי ממה ששלחו לי במאמרים שזה מעיד על 2 יצרים ואסור להילחם ביצר הזה אלא לתת לו לעבור ולחלוף ולא להתמודד מולו. שכשזה קורה לי באותו רגע אני אומר לעצמי לא להילחם - כי אם אלחם זה יינצח ולא יעבור. אך בעצם מה זה אומר ? האם זה נחשב נדר לגבי מה שרשמתי לך? האם כשאומרים הרי את .. בלב ובמחשבה ותוך כדי אוכל ושתיה - מה זה אומר מבחינת ההלכה והתורה ? זה מה שחשוב לי. וזה משגע אותי למרות שאמרו לי שלא. עזרה........

פ היקר המחשבות האלה (שמכנים אותן "אובססיות") הן אכן מאוד מטרידות ובלתי נסבלות. אני חושבת שזה מאוד טוב שהצלחת לפנות ולתאר את המחשבות שלך בפורום. החדשות האופטימיות הן שאפשר היום לטפל במחשבות האובססיביות (דרך טיפול פסיכולוגי ו/או תרופות) ולהקל על המצב. למרות שקריאה של מאמרים או ספרים הרבה פעמים עוזרת לנו להבין דברים, יש מקרים בהם ידע תיאורטי לא מספיק, ויש צורך לפעול בצורה ממשית. אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול שמתמחה בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (טיפול קוגניטיבי התנהגותי). בהצלחה אורנה

שלום, בעקבות ויכוח שהיה לי עם מישהי, אשמח עם תוכלו לעזור לנו להגיע אל התשובה המתאימה. הויכוח נסב סביב הסוגיה של אבחון הפרעות אישיות בגיל ההתבגרות. עד כמה שידוע לי, לא נהוג לתת למתבגרים אבחנה של הפרעת אישיות משום שהאישיות עדיין מתעצבת בגילאים הללו. לעומת זאת, המישהי ההיא אמרה שזה לא משנה, ושאפשר לאבחן מתבגרים כסובלים מהפרעת אישיות זו או אחרת. אז מה בעצם נכון? אני מניחה שזה לא עניין של שחור-לבן, אבל יש איזשהו קו מנחה, לא? תודה מראש.

שלום מישהי אכן התשובה היא לא שחור ולבן. יש נטיה כללית שלא לתת אבחנות של הפרעות אישיות בגיל הילדות וההתבגרות, והן מקבלות כינויים של "הפרעת התנהגות" וכדומה. עם זאת, יש מקרים מסויימים בהם יש קווים מסויימים של הפרעות שהם יותר בולטים (גם בגיל ההתבגרות), ויש גם וריאציות בין מטפלים וגישות. מעבר להתעצבות של האישיות, גיל ההתבגרות עצמו כולל הרבה מאוד גילויי התנהגות ורגש שבזמנים אחרים היו סממנים של הפרעות אישיות. לכן, אם הייתי צריכה לבחור את שני הקצוות שהצגת הייתי תומכת יותר בקצה שמנסה להימנע מלתת אבחנות של הפרעות אישיות בגיל ההתבגרות. מקווה שזה עוזר לויכוח אורנה