פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך ד"ר אני בן 23 מזה חודש אני מרגיש שיתוק בפלג שמלי של הגוף שלי כול חלק שמלי של הראש עשו לי הרופא מצאה אין לי רפלקסים בבדיקה השגרתית ברגלים עשו לי סי טי מוח הכל תקין כמו כן הרגשת השיתוק הזה תוקף אותי עד לשעתיים עם חולשה וחולף הנורולוג שלי אמר לי שיכול להיות שאני לחוץ ושלח אותי לפסיכיאטר לא יודע למה והפסיכיאטרית נתנה לי כדורים בשם "פקסאט" במינון של ילדים לחודש חצי כדור ליום ואני לא יודע מה הקשר לפסיכאטר אני אין לי שום בעיה נפשית ושאלתי אילך האם יש קשר לבין שאנ מרגיש לבין פסיכיאטריה?? תודה וסליחה

שלום, אני מניחה שהנוירולוג שלך סבר שבעייתך קשורה למצב לחץ נפשי, ולכן ניתן לעזור לך גם באמצעות טיפול תרופתי פסיכיאטרי. אנא, חזור לרופאיך עם התלבטויות אלה. בברכה, אורנה

שלום, ילד בן 10 החליט לגדל שיער, במצב הנוכחי השיער מבולגן, מאוד לא יפה ולא מחמיא לו (לפי דעת המשפחה והורים של חברים שלו שהעירו שצריך לספר את הילד). אימו של הילד חושבת שזה באמת לא יפה אך חושבת שזכותו של הילד לא להסתפר. אביו של הילד לוחץ עליו ללכת להסתפר ואומר לו שהמראה שלו עכשיו אינו יפה. רציתי לדעת איזו מהגישות של הוריו היא הנכונה ? האם מותר לקבוע לילד בגיל כזה ללכת להסתפר בניגוד לרצונו ? האם מותר להגיד לילד שתספורתו הנוכחית אינה יפה ? תודה

שלום עדי, אני חוששת שאין גישה הורית נכונה באופן אבסולוטי, וניתן למצוא דברים טובים גם בגישה שמאפשרת לילד מרחב עצמאי ופתוח, וגם בגישה ששואפת להציב גבולות ברורים. נראה לי נכון שההורים יגבשו מדיניות משותפת (שמין הסתם תהווה פשרה מסויימת...), שתקל על הילד להתמודד. בשלב הזה, נראה שיש יותר מחיר לעמדות הוריות סותרות ומבלבלות, מאשר לשיער מבולגן... בהצלחה, אורנה

שלום! אני בטיפול כבר שנה וחצי אצל מטפלת משפחתית-זוגית (התחלנו בטיפול זוגי ואחרי כמה פגישות רק אני נשארתי בטיפול). בזמן אחרון שמתי לב שאני חושבת זמן רב על המטפלת, המון פעמים ביום אומרת את שמה, חולמת בלילה שאני ילדה קטנה והיא מחבקת אותי, אני דואגת למטפלת, רוצה גם לתמוך בה. אני רואה בה גם אמא, חברה. אני יודעת שחלק מהדברים אני משליכה, אך לא הכל. מאוד כואב לי שקשר הזה לא יכול להיות דו-צדדי. למרות שהמטפלת לפעמים משתפת אותי בדברים אישיים שלה, אני מרגישה שאני רוצה מעבר...

שלום מעין, על-פי התיאוריה הפסיכולוגית הקלאסית, את מתארת את נפלאות תהליך ההעברה (transference), המתבטא בהתקה של תחושות השייכות למערכת יחסים משמעותית בחיי המטופל/ת אל דמות המטפל/ת. במקרה שתיארת נראה שמדובר במערכת יחסים של הורה וילד, וזה יכול להיות מעניין להתבונן בטיפול עצמו בהקשרים השונים ליחסייך עם הורייך ובן-זוגך. אני רוצה להוסיף לכך גם תשובה "פחות קלאסית", לפיה המטפל/ת בהחלט יכול להוות דמות שהיינו רוצים להיות עמה בקשר גם מעבר לשעות הטיפול, וברגעים כאלה כדאי להזכיר לעצמנו שנפגשנו בהקשר טיפולי, והקשר אינו יכול ואינו אמור להפוך לקשר חברי על-מנת לאפשר את המשך העבודה הטיפולית. אני יודעת שזה יכול לעורר רגשות רבים וסותרים, ולהיות מבלבל ביותר, ואני מציעה בחום להביא את הקונפליקטים האלה לתוך הטיפול! בהצלחה, אורנה

שלום יש לי אחיינית בת 8. היא ילדה עם עולם דמיון מאוד עשיר. מלבד זאת שיש בכך יתרון מאוד גדול כי היא מאוד כשרונית, היא משתשמשת בעולם הדמיון שלה כדי להימנע מהתמודדות עם קשיים. לדעתי ולדעת הוריה היא מתקשה ליצור קשרים חברתיים מכיוון שהדבר דורש ממנה וויתור מסוים והיא מאוד רוצה שהדברים יתנהלו לפי רצונה. יש לציין כי היא ילדה יחידה במשפחה וכמו כן לפני קצת פחות משנה הם עזבו לארה"ב לשליחות. במשפחה יש מודעות לכך שעצם המעבר יוצר עליה לחץ נוסף ומפגש עם ילדים הופך ליותר קשה עקב שפה, יחסי חברות שונים מאשר בישראל, הבולטות שהיא זרה וכ"ו. תמיד יש לה מה להעיר על ילדים אחרים, שהם לא בסדר. יש לה חברים אך אין לה חברויות עמוקות.הייתה ילדה אחת שהיא התחברה אליה אבל הילדה הזו גנבה ממנה דברים. אחיינית שלי דווקא הגנה עליה.אולי היא הגנה עליה משום שהילדה הזאת, למרות הגניבות, קיבלה אותה איך שהיא ללא יותר מדי שאלות. בארה"ב יש אפשרויות יותר מוגבלות ליצור חברויות מכיוון שאין פתיחות כמו בארץ. המסגרת הכי טובה ליצור חברויות היא בבי"ס. הסביבה שבה היא נמצאת בבי"ס לא כל כך מאפשרת זאת משום שיש שתי קבוצות עיקריות שהן סגורות: עשירים או קוריאניים. המעבר לארה"ב ללא ספק מוסיף קשיים אך גם בארץ היה נראה כי היא מתקשה למצוא חברים. נראה שהיא לא כל כך מתאמצת לעשות זאת, אז היא משתמשת בעולם הדמיון שלה - הי משחקת לבד, ממציאה סיפורים, הצגות ונראה שאין לה בעיה להסתדר לבד.נראה שבעולם הדמיון הדברים יותר פשוטים. בנוסף לכך, יש לה תקופות שהיא נהיית ממש מעופפת, שוכחת דברים, מתבלבלת במספרים, מילים. פעם היה חשש לבעיות קשב וריכוז. נעשתה בדיקה והיה נראה כי יש הפרעה מאוד קלה. זה נראה יותר כי מדובר בגורם רגשי. מה דעתכם על המצב? האם כדאי לפנות לייעוץ? תודה מראש

שלום נטלי, האחיינית שלך אכן נשמעת ילדה יצירתית עם עולם פנימי עשיר, ויתכן שהיא פחות זקוקה בשלב זה של חייה לקשרים חברתיים מעמיקים. לא כתבת על הקשרים שהיא מקיימת עם הוריה ועם בני משפחה אחרים, ובהחלט כדאי לשים לב האם גם בשטח זה אתם חשים בבעייתיות כלשהי. אני מסכימה איתך שהמעבר לארץ אחרת יכול להציב קשיים ואתגרים רבים, במיוחד אצל ילדה שנוטה מראש (גם בארצה ובשפת אמה) לקשיים חברתיים. לאור זאת, נראה לי נכון להתייעץ עם איש מקצוע המתמחה בעבודה עם ילדים. ילדים מגיבים לעיתים קרובות באורח נפלא לטיפול! בהצלחה, ועדכני אותנו בהמשך, אורנה

שלום מפנה את תשומת ליבך לתגובתי בנושא איבחון פסיכולוגי בשרשור למטה... יעל

שלום יעל, מאחר ואני אמורה להשתלב בשרשור שנשמע כבר די מתקדם, אשמח אם תפני אותי באופן מדוייק לשאלה הרלוונטית (ראיתי מספר פניות של יעל בדפים הקודמים של הפורום). כמובן שתוכלי גם להפנות שוב את השאלה לגדעון, שמשיב בימים א'-ג'. בברכה, אורנה

יעל שלום, אכן פספסתי את תגובתך בשרשור ההוא.מצטער. את מעלה נקודה חשובה מאוד - חשיבותו של האבחון המדוייק במצבים משולבים כגון חרדה ודיכאון. אכן זה לא תמיד קל ופשוט לאבחון וחשיבות הדיוק כאן הינה רבה. צר לי שסבלתם מכך. אך כמו שאמרת מאוד יתכן שאת לא לבד בכך. תודה על הערתך. בהצלחה, גדעון ( דרך אגב, אין לי תואר דוקטור)

אני רווקה בת 22 . נמצאת במערכת זוגית עם גבר המבוגר ממני ב- 16 שנה ואב לילדה בת 9 . שנתיים היינו חברים טובים מאד ובשלוש השנים האחרונות הפכנו לזוג שעמד לפני חתונה . בזמן מגורים משותפים החלה אצלי קנאה עזה כלפי הילדה למרות שהיא לא גרה איתנו. חשוב לציין שביתו אוהבת אותי מאד ואני לעומת זאת רואה אותה כמכשול ביננו . הקנאה התבטאה בכאבי בטן עזים, עצבים, חוסר נינוחות והרגשה כאילו יש לי מתחרה על אהבתי אל הגבר (כאילו היתה המאהבת שלו) . חברי הוא דמות מאד אבהית, מגוננת , תומכת ותמיד מוכן להקשיב להכל. אנא עזרו לי מה לעשות.

הי שירי. אני בטוחה שלדבר אל ההגיון שלך לא יעזור במקרה הזה, כלומר - את בוודאי יודעת בהגיון שהבת שלו היא אינה "בת תחרות" עבורך, האהבה שהוא חש כלפייך והאהבה שהוא חש כלפיה הן לא על אותו מישור וממילא הלב שלו רחב מספיק כדי להכיל די והותר אהבה עבור שתיכן... אני בטוחה שאת כל הדברים האלה כבר אמרת לעצמך ובכל זאת זה לא עזר. נראה לי שתיטיבי לעשות אם תפני לטיפול של פסיכולוג, שינסה לעזור לך לעבד את התחושות האלה ולבדוק מאין הן מגיעות. העובדה שבחרת להיות בקשר עם אדם שמבוגר ממך ב-16 שנים ולדברייך הוא מאוד אבהי - אולי מעידה על איזה שהוא רצון מצידך בדמות אבהית, מעבר לדמות הזוגית שהוא מהווה בשבילך. אולי זו שורש הבעיה, ואולי מכך שאת רואה בו מעין דמות אב את מרגישה קנאה בבת ה"אחרת" שלו, אשר מתחרה בך על אהבתו של האב. התמזל מזלך והבת שלו אוהבת אותך, זו באמת ברכה גדולה (כי הדברים יכלו להיות אחרת ואז הבעיה היתה מסתבכת בהרבה), נסי להתקרב אליה יותר, לעשות פעולות רק שתיכן יחד שיהפכו אתכן לקרובות יותר. יכול להיות שככל שתתקרבי אליה יותר, כך יהיה לך קל יותר "לפרגן" לה זמן עם אבא שלה, ולזכור שזה לא בא על חשבונך.

שלום שירי, הקונפליקט שאת מתארת וודאי מוכר לאנשים רבים המתחילים פרק ב' של זוגיות, ומביאים למשפחה החדשה את ילדיהם ו/או "מקבלים" את ילדיהם של בני-זוגם. אין ספק שמשפחה כזו היא מורכבת ומאתגרת, אך בוודאי שאפשר להצליח בכך. אני מסכימה עם עדי שכתבה לך על הקושי הייחודי להיות אשה צעירה, שצריכה לחלוק את "הגבר" שלה עם עוד מישהי שזקוקה וראוייה לתשומת לבו. אני מסכימה גם עם ההצעה ליצור לעצמך מרחב אישי שבו תוכלי לחשוב על הדברים לעומקם, לפעמים לכעוס ולפעמים להיות עצובה, ולמצוא את הדרך שלך להתמודד עם המצב המורכב. טיפול פסיכולוגי דינמי יכול להיות מרחב נהדר לכך. בהצלחה, אורנה

למה הכוונה טיפול פסיכולוגי דינמי?

לכבוד הפסיכולוגים הנידון: בהמשך להתכתבותינו האחרונה (ירידה קוגניטיבית, קשב וריכוז, ותוצאות מבחני IQ שונים) לאור החרפה של יכולות קוגניטיביות שהחלו לפני כשנה וחצי... וסימפטומים מוזרים... הלכתי לנוירולוג בהמלצת רופא המשפחה (למעשה הלכתי לכמה, עד שמצאתי אחד טוב), ונשלחתי לכמה בדיקות: בדיקות דם- תקינות. CT- (לפני 4 שנים) תקין. EEG- (לפני כחצי שנה) תקין. הרקע הכללי מכיל פעילות אלפא ובטא לסרוגין נמוכי מתח. SPECT- (לפני כחצי שנה) ירידת פרפוזיה בלתי ספציפית לקוטב קדמי של אונה טמפורלית שמאלית. ירידת פרפוזיה לאונה פריאטלית אחורית מימין, יתכן עקב ארטפקט תזוזה. פרט לכך פרפוזיה מוחית תקינה. מומלץ ביקורת בעוד חצי שנה (עכשיו למעשה). ללא תאונות או פגיעות ראש משמעותיות. (פה ושם קיבלתי מכות בראש כמו כל אדם). הרופא לא התרגש מה-SPECT.... נרשם לי ריטלין והוא אכן עוזר ! אך לאור תופאות הלוואי לא בא לי עליו כרגע... עד לקבלת תוצאות.... כמו כן יש לי לאחרונה שינויים במצבי הרוח, אך כנראה בעקבות הריטלין... אני כבר לא נוטל אותו. הפסיכיאטר לא התרגש מההחרפה... הוא טוען שלפי דעתו יש הפרעת קשב וריכוז.. והגברת פשוט שינתה את צורתה "אותה הגברת בשינוי אדרת".. מה דעתך ? כמו כן לפני כחצי שנה האבחון הפסיכו-דידקטי עבר בדיקה מקרית ע"י האוניברסיטה כשניתן למחלקה ללקויות למידה, בה ציינו כי יש באבחון ממצאים להפרעת קשב וריכוז אך ללא אבחנה מבדלת (לא ברור למה) וכי נעשה לי מבחן וקסלר לילדים WISC-R, בגיל 18.5. בשיחה עם המכון שמטעמו נערך לי האבחון, טען שיבדוק את תלונות האוניברסיטה, והנושא עדיין בטיפול... אגב, האם האונ' צודקת ? האם ישנה פשלה באבחון שלי ? האם זה הגורם ללירידה של 30 נקודות בין מבחני הוקסלר ? כמה אנשי מקצוע אמרו לי כי בעקבות מבחן הוקסלר שלא התאים לגילי.. ייתכן ירידה בתוצאות מבחן הוקסלר אך לא יותר מ-10 עד 15 נקודות ! וכי למרות זאת עדיין מוזר שיש קיצוניות שכזו... וזה לא הגיוני... מה דעתך ? בשבוע הבא אני נפגש לפגישת סיכום עם צוות בי"ח ואני חושש שהם לא יידעו מה להגיד לי... (תחושת הבטן שלי אמרה לי עוד בתחילת האבחון שהם לא צוות מקצועי כל כך, והם מאוד צעירים...) אגב, יש לי זכות לדרוש מהם חוות דעת שניה ולערוך אצל פסיכולוג אחר באותה מחלקה את המבחנים שוב... או רק את וקסלר ? איך אני יכול לבדוק מה קורה לי והאם זה באמת קורה ? אשמח לתשובתך. בכבוד רב, נועם.

נועם, זה רק פורום באינטרנט..... אני בטוחה שיש עוד מומחים שיוכלו לעזור לך פנים אל פנים עופר

עופר, זה רק פורום באינטרנט.... אני בטוחה שאפשר למצוא עוד כמה מומחים שתוכל לסמוך עליהם, והם יוכלו לשבת אתך פנים מול פנים עם הנתונים הרבים שאתה מביא ולעזור לך. עופר

לכבוד עופר אינני מתכוון לפגוע (באם אשמע כך), ואני מודה לך על תשומת הלב, אני בטוח שכוונותך טובות, אך בבקשה תשאירי לי את הזכות לקבל את דעתם של הפסיכולוג/ים (גם אם מדובר בפורום שאמינותו אינו ברור...), ובאותה העת לזכור ולשמור על גבולות.... לאור המצב הנוכחי,כרגע, כל עזרה מקצועית (ככל שתיהיה) תתקבל בברכה.... בייחוד כשאין תשובות. תודה ובברכה, נועם.

נועם שלום, עסקנו בשאלותיך בהרחבה לפני מספר שבועות, ואינני רואה צורך לחזור על הדברים. אני חושבת שתצטרך למצוא דרך לשאת את התסכול שכרוך בתהליך האבחוני, למשל, שהתהליך לוקח זמן... בדומה לכך, נדמה לי שתצטרך למצוא את הדרך שלך להתמודד עם חוות הדעת של אנשי המקצוע שראו אותך למספר מפגשים אישיים. אורנה

להסביר לי מה זה מוקד בפונס משמאל.יתכן ארטפרק

ראיתי שאתה מחובר האם עצם העובדה שעשו לי מבחן WISC-R בגיל 18.5 יכלוה לגרום לסטייה של 30 נקודות ? אמרו לי שתיהיה סטייה אך לא יותר מ-10 או 15 נקודות.

נועם, עיין בתשובתי הקודמת. כאמור, תוצאות המבחנים הפסיכולוגיים אינן הדבר העיקרי אלא הבדיקות הרפואיות והמצב הרפואי. אנא ענה על השאלות ששאלתי ואז נוכל להתקדם. בברכה, גדעון

לפסיכולוגים בהמשך לשאלתי הקודמת בנוגע לשני מבחני הוקסלר והתוצאות השונות (131 ו- 103). 1. האם ייתכן וישנה טעות, ואחד מהמבחנים לא אמינים, (לא חישבו נכון, לא בדקו טוב וכן הלאה...) האם זה אפשרי ? האם זה ניתן לבדיקה ? כלומר אם אני אביט בתוצאות מבחן הוקסלר שנעשה לי לפני 4.5 שנים (בממצאים עצמם) האם אני אוכל לבדוק האם הוא חושב נכון או לא ? האם אני אוכל להסיק מסקנות אם שני הממצאים של שני האבחונים ישבו לי מול העיניים ? 2. אחד מהסיבות למה אני נשלחתי לאבחון נוירופסיכולוגי מלבד לבדוק האם אני סובל מהפרעות קשב וריכוז, זה מדוע אני מתלונן על ירידה קוגניטיבית בשנה האחרונה... (מבחינה רגשית אני הרגשתי ועדיין מרגיש נפלא...) הסימפטומים העיקריים הם: ירידה בקשה וריכוז, ירידה בזיכרון עד לידי שאני לא זוכר מה עשיתי באותו היום, לעיתים חוסר התמצאות (איפה אני נמצא ברגע נתון) ריחוף קשה, חוסר הבנה של משפטים פשוטים, קריאה לא נכונה כגון: במקום לקרוא את המספר 129 כפי שהוא, אני אומר 109 או 119והדבר נכון גם בקשר למילים, היפוך אותיות בעת כתיבה וקריאה וגם השמטה של אותיות (כמו בדיסלקציה) דבר שלא היה קודם לכן ! גימגום, "עודף מרץ" ותנועתיות. רעידות ביד ובראש וטיקים בגוף. תחושת סחרחורת. במידה ואכן שני המבחנים אמינים, זה שנערך אז... לפני מספר שנים WISC-R, וזה של עכשיו WAIS-R ו- 3, האם ייתכן כי מדובר בהפרעה אחרת ? אולי נוירולוגית ? האם ישנה אפשרות כי הפרעה נוירולוגית אחרת... היא זו שגורמת לבעיותיי וההוכה לבעיה זו היא תוצאות מבחני וקסלר השונים ? במה אתה היית חושד ? מה דעתך ? 3. מהם זכויותיי מבחינה חוקית כעת ? האם יש לי זכות לדרוש שיעשו לי מבחנים חוזרים ? מה ניתן לעשות בכדי לבדוק את הנושא ? 4. מאוד חשוב לי לדעת מאחר ואמרו לי כי בעייתי הנושא. לא ייתכן שמבחן WISC-R יתן תוצאה 131, ומבחן WAIS-R ו WAIS-3 שנעשו ביחד חלק מהמבחן הזה וחלק מההוא.... יתן תוצאה של 103 גם אם מדובר בשני מבחנים שונים.. בזמנים שונים ובגילאים שונים...!!! שוחחתי עם כמה פסיכולוגים על האפשרות שמבחן WISC-R לא התאים לי... אך הם עדיין טענו כי המצב לא הגיוני וכי לכל היותר אקבל תוצאה של 15 נקודות פחות כלומר שהמבחן החדש יתן תוצאה של 116 ועדיין קרוב לוודאי שאקבל ציון יותר גבוה ! מה אתה חושב ? אשמח לתשובה בהקדם בכבוד רב, נועם ס.

נועם שלום, מה שמטריד אותי יותר זה לא אי ההתאמה בין המבחנים,שכפי שכתבתי לך זה אכן חריג. התלונות שאתה מתאר כגון רעידות, עודף מרץ, סחרחורת, טיקים וכדומה - הן התלונות המטרידות. השאלות שיש לי אליך הן רפואיות: האם רופא המשפחה מיודע למצב? אילו בדיקות רפואיות נערכו לך? האם נבדקת ע"י נוירולוג?האם נבדקת ע"י פסיכיאטר? מה האבחנה הרפואית כרגע? מה הDd? האם נערכו בדיקות EEG? ממתי הבעיה והאם בעקבות ארוע טראומתי או ארוע חבלת ראש? בברכה, גדעון

שלום האם מישהו יכול להמליץ על ספר בנושא חרדה חברתית לבחור בן 24 שרוצה להבין את התופעה כדי להכיר את עצמו ולנסות לעזור לעצמו, בנוסף לטיפולם של אנשי מיקצוע כמובן. שירה

שירה שלום, אני לא מכיר ספיציפית ספר כזה. זה לא אומר שאין רק שאני לא מכיר. ניתן לנסות לחפש באתר של סטימצקי או אתרי חנויות הספרים באינטרנט. גם תחת הכותרת היותר כללית "חרדה". בברכה, גדעון

אני אמא ל 5 ילדים. אקדמאית ,מפתחת תוכניות לימודים נשואה ועייפה אין לי כח לתת יותר.אני נימצאת כל הזמן במצב של נתינה - כל הזמן צריכים ממני משהו - הילדים - העבודה - בעלי. לא נישאר לי כח לעצמי אני בוכה כבר שבוע רק ממחשבות. אני רוצה לישון ולא לקום יותר.אני מונעת בכח האנרציה - דבר גורר דבר ואני מרגישה שלא מאמינים לי כשאני אומרת שלא נישאר לי יותר כח. למה כולם מחכים? לראות אותי עם ורידים חתוכים או ..., כבר שבוע שאין לי תאבון - אבל יש החושבים שזה נהדר - תרדי במשקל אומרים לי אני עושה את הדברים כי אני מרגישה שכך מצפים ממני ולא בגלל שאני רוצה לפני כמה ימים התפרקתי - וצעקתי שאני צריכה עזרה - אבל בעלי כעס שאני צועקת ובוכה ומאז הוא מתרחק ממני - אני צריכה מילים חמות והוא מתעלם אני מפורקת תעזרו לי !!!!!

אהבתי את חוש ההומור בכותרת ובשם שבחרת, ואיכשהו קיבלתי את הרושם שאת כן יכולה לעשות את זה, לדעתי המאוד לא מקצועית, כולם התרגלו לקבל ולקבל, עד כדי כך שהם חוו את הצעקה שלך כ"מעידה חד פעמית", שאם יענישו אותך עליה (בהתרחקות ונטישה), את תחזרי לתפקוד הרגיל. אני חושבת שלא צריך לזעזע אותם על ידי חיתוך ורידים, אלא למצוא את הכוחות והדרך הנכונה להתחיל לקחת ולא רק לתת. אני למדתי לעשות את זה בטיפול שעברתי. בהתחלה לקחתי - על ידי כך שהיה לי מקום רק שלי פעם בשבוע בו יכולתי להתפרק ולפרוק בביטחה, ולהבין את מה שקורה לי. ואחר כך למדתי לקחת עוד ועוד בלי לפחוד מהתוצאה, עד שכולם למדו שגם אני מישהי עם רצונות וצרכים. אני מקווה שתשכילי למצוא את הדרך הנכונה לך.

מילי שלום, את מתארת מצב של התרוקנות מרוב נתינה.ואולי מה שחמור יותר שאף אחד לא רואה את המצוקה שלך ואת הכאב שלך. מצפים ממך להמשיך ולתת ולך אין כוח יותר. לדעתי את זקוקה ליותר ממילים חמות. את זקוקה ללמוד גם לקבל ולקחת ולא רק לתת. כפי שציינה רינת , את זקוקה אולי למקום שיהיה שלך ורק שלך. ושלאט לאט תלמדי מהמקום הזה שיש לך זכויות וצרכים משלך שאולי נשכחו במהלך שנות הנתינה. אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יכול לדעתי לסייע לך רבות. זוהי זכותך לעשות את הצעד הזה עבור עצמך ! בהצלחה, גדעון

מקווה מאוד שאת קוראת את מה שכותבת אני עכשיו כי אני מגיבה קצת באיחור קודם כל לדעתי תורידי קצת מהעומס של מספר הדברים שאת מרגישה שאת רק נותנת ונותנת למשל מקום עבודה , כי הרי עבודה נעשית בעד שכר אז נכון את משקיע ונותנת הרבה מעצמך אבל את גם מקבלת תמורה (שכר) ואת גם אפילו יכולה לבקש העלאה ואפילו להתפטר אם זה לא נראה לך . וחוץ מזה את לא צריכה לתת את כל כולך במקום העבודה כי לכל דבר יש גבול תסתכלי על העובדים האחרים ותגלי שהם מרוויחים כמוך ועובדים קשה כמוך אך שמים לעצמם גבולות. לגבי הילדים לפחות תראי תוצאה בסופו של דבר כי אין דבר חשוב מאשר לתת ולהשקיע בילדים ובחינוכם ולעולם אין להתייאש ולמרות כל זאת את יכולה להציב להם גבולות ולא לתת כל מה שרוצים. ותחלקי בין הילדים את עבודות הבית האחריות וכו". תצאי פעם בשבוע עם חברה לסרט הצגה בית קפה וכו" . רק לגבי דבר אחד צריכה להידלק אצלך נורה אדומה וחזקה בתוך הראש ואני מתכוונת לבעלך , כי לפי מה שאת תיארת הוא אטום ואינו מבין אותך ולא תומך בך כך שאם כבר את עצבנית תוציאי את זה עליו ולא על הילדים שאח"כ יצברו כלפייך כעסים ויזכרו לך את זה עד מי יודע מתי... ועל תוציאי את זה בעבודה כי בדרך זו תאבדי את עבודתך. אני בטוחה שלבעלך יש אשמה לא מעטה לכך שאת מרגישה כפי שתיארת ושאינו עוזר בבית וגם בטח לא בטיפול ובחינוך הילדים ועוד שיא חוצפתו היא שגם מונע ממך לצעוק בכך שהגיב כפי שתארת וזה כאילו שלא מסכים עם תגובתך ועוד גרוע מזה עם הרגשתך שרק נותנת כל הזמן ולא מקבלת. לכן , לדעתי את צריכה להפסיק לדאוג לו מבחינה רגשית וחומרית תראי לו מה זו אטימות וכך אולי יבין מה את מרגישה שהוא אטום כלפייך דבר שני כדאי מאוד שתארגני את זמנך מחדש ובצורה כזו שיהיה לך זמן לעצמך בסופי שבוע וגם שעתיים ביום חול . בהצלחה.

בהמשך לשאלתך באבחון הפסיכו-דידקטי עשו לי מבחן וכסלר WISC-R, ובאבחון האחרון (החודש) ב- WAIS-R וכן גם ב-WAIS 3 כלומר חלק מהמבחנים היו של הישן וחלק של החדש... והפסיכולוג חיבר את תוצאות הנורמות של כל מבחן... הסיבה שהוא ערך לי את הוקסלר כך משום שלא היה לו את הבטריה המלאה של הוקסלר החדש.... כלומר הוא השתמש נניח בכל המבחנים המילוליים של וקסלר החדש... והביצועיים בישן. משהו כזה... ובסוף חיבר את כל ציוני התקן. מה דעתך בנושא ? האם יש שוני בן המבחנים ? כלומר שמעתי שמועה של WAIS-R יש נטייה להוריד את הציון הסופי כי יש איתו לא מעט בעיות... ואילו החדש... הוא הרבה יותר טוב ונותן תוצאה מהימנה... ומדוייקת ! מה דעתך ? למרות שרובם טוענים שאין כל כך הרבה שוני במבחנים השוואתיים בין כל הוקסלרים... מה דעתך ? שוחחתי על כך עם כמה פסיכולוגים (כולל הנוירופסיכולוג).. כאשר ידעתי אותם בסוגי המבחנים.. וכן בגילי בכל מבחן (כן, הם מודעים ל WISC-R) וכולם טענו כי ייתכן הבדל של 10-15 נקודות פחות ה-131 שקיבלתי במבחן WISC-R, אך הם חידדו שמדובר בסטיית תקן אחת בלבד לכל היותר, ושזה לא הגיוני שבמבחן החדש קיבלתי 103 ושיש כנראה טעות. מה דעתך ? אשמח לתשובה מפורטת ככל הניתן... איך ניתן לבדוק אם אכן מדבור בטעות....? אם לומר לך את האמת... אני לא חושב שאני מחונן,131 אך אני בטוח שאני גם לא ממוצע 103... אם היית מכיר אותי היית מגלה כי ניחנתי בחשיבה מתקדמת לגילי... (ותמיד הייתי חריג !!) הייתי משער שאני באזור ה-115 לכל הפחות ! מה דעתך ? בכבוד רב, נועם ס.

נועם, אכן סטיה של 30 נקודות - 2 סטיות תקן הינן דבר חריג. את ההסבר לכך ניתן אולי למצוא בחיבור שני מבחנים (הווקסלר הישן והחדש). אך זה עדיין לא מסביר הכל. יתכן שצריך לחפש את ההסבר בהתפלגות תתי המבחנים. מה אומר הפסיכולוג שלך. מה דעתו ? סביר שמתוך ההיכרות שלו עם המבחנים השערותיו תהיינה יותר טובות משלי. בברכה, גדעון

שלום אני סובל מסכיזופרניה לא מסווגת ואני מקבל זריקה פעם בשבועיים שם הזריקה הוא מודיקט רציתי לדעת למה הזריקה הזאת ומה תופעות הלוואי. תודה אמיר ח

אמיר, פסיכיאטר יוכל לענות על שאלתך בצורה מדויקת יותר, ולכן כדאי שתשאל אותה בפורום פסיכיאטריה הסמוך. ס.מ.

אמיר שלום, שאלתך נוגעת יותר לתחום הטיפול הרפואי הפסיכיאטרי. לכן ממליץ לך גם לפנות לפורום פסיכיאטריה השכן לנו. גם לחפש באינטרנט אודות התרופה ותופעות הלואי שלה וגם להתייעץ עם הרופא המטפל. בברכה, גדעון

שלום.. זה מספר שנים בגלל בעיות משפחתיות וחברתיות אני סובל מדיכאון ומחשבות על המוות . שנים שאני בטיפול ושום דבר לא עזר לי .אם אומרים כלכך טוב בצד השני אזלמה צריכים לסבול את כל זה? בתודה.

הרן, לא ציינת באיזה טיפול אתה נמצא (פסיכולוגי, פסיכיאטרי), הטיפול המוצלח ביותר בדכאון משלב הן שיחות והן תרופות. גם לא ציינת כמה זמן אתה בטיפול, וזה חשוב מאוד. מעניין מי אמר שכל כך טוב בצד השני... הרי אף-אחד לא חזר משם כדי לספר. נוח לנו לחשוב שטוב שם, כי אם כאן כל-כך גרוע, אז כנראה ששם טוב... אבל זה לא פתרון אמיתי. אתה יודע, האמת היא שלא "צריך" לסבול. זה לא חוק שמחייב אותנו. אבל החיים לא נקיים מסבל, שמהווה חלק מהקיום האנושי. אל תוותר על עצמך כל-כך מהר, את הבעיות שנוצרו סביבך והשפיעו עליך כנראה שלא תוכל לפתור, אבל כן תוכל ללמוד איך לחיות עם ולמרות הדברים הקשים שקרו לך, כי למען האמת אין ברירה אחרת. בינינו - למות זה קל. הכי קל שיכול להיות לעומת התמודדות אמיתית עם הקשיים, אבל אני מאמינה שאם תילחם על עצמך ובשביל עצמך, תרוויח הרבה יותר. ס.מ.

הרן שלום, במצבי דיכאון מומלץ לשלב טיפול תרופתי עם טיפול שיחתי. אני ממליץ לך לבדוק אופציה זו. בנוסף עליך לדעת שתהליכי הטיפול כאן הינם ארוכים ודרושה סבלנות רבה מצד המטופל. יתכן שעליך לפתח עבור עצמך עיסוקי זמן פנוי, עיסוק בספורט או כל דבר אחר שיכול להנות אותך ולעזור לך להסיח את הדעת מהצרות המשפחתיות והחברתיות. לעיתים עיסוק היתר והמיקוד בכל מה שרע לא מסייע וישנה חשיבות לעיסוקים אחרים בתחומים שהינם פחות כואבים ויותר מהנים. איחולי סבלנות והצלחה, גדעון

שלום המלצת לי על שילוב של טיפול תרופתי ו- CBT מה זה טיפול CBT? תודה שירה

שירה, CBT הן ראשי תיבות של Cognitive behavior therapy. הכוונה היא לטיפול התנהגותי קוגניטיבי. תוכלי למצוא באינטרנט ובספרים הרבה מידע על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי. כעקרון מדובר על שינוי דרכי חשיבה ועל שינוי ההתנהגות, בלי להתעמק בעבר, אלא להתמקד בכאן ועכשיו. ס.מ.

מהילדות תמיד הייתי סגורה ומופנמת בחברה, בקושי הייתי מדברת וכל העניין פגע בי מאוד, משום שזה הוביל אותי לדיכאון קל- דיסטימיה. את התכונה הזאת ירשתי מאבי , כולל הדיכאון. בסוף התיכון חשבתי על התאבדות, אך לא עשיתי זאת כי לא היה לי אומץ. בב"ס מאוד אהבתי צילום, וכרגע זה לא עושה לי כלום, שום דבר לא עושה לי משהו. כשהתגייסתי העניין החריף,לפני כן חשבתי שאני אתגייס והחיים שלי ישתנו ויהיו לי חיים אחרים, אך שם בכלל לא מצאתי את עצמי. לאחר השחרור לא מצאתי עבודה כשנה, מה שעוד יותר דיכא אותי בנוסף לדיכאון. חשבתי שכשאני אמצא עבודה הכול יסתדר,לאחר שנה מצאתי עבודה אך כלום לא היסתדר,הדיכאון כבר הפך ליום יומי. כיום אני בת 22 ומטופלת מינואר (השנה) בכדורים, ניסיתי- רסיטל, ציפרלקס ( שלא עזרו ) ופלוטין שעשה לי פריחה. חוץ מהריכוז וטיפה הקלה, הכדורים לא עזרו לי באופן משמעותי התחלתי השבוע בשיחה ראשונה עם פסיכולוג. הבעיה היא שניראה לי שזה לא תלוי בכדורים, אלא בי - שום דבר לא מענין אותי, אין לי עניין בליצור קשר עם אנשים אני מרגישה שאני רוצה להיות עם עצמי, בתוך עולם משלי בלי דיכאון. אבל אני לא יודעת ממה אני מדוכאת. אני מרגישה כ"כ אבודה וכ"כ מתה כבר הרבה זמן,ניראה לי שזה לא יעבור לעולם והחיים לא מענינים אותי, האם יכול להיות כזה דבר? או שאני צריכה לחכות בסבלנות עד שהכדור הנכון והמתאים יגאל אותי מייסורי? בבקשה זה מאוד יקל עלי לקבל תגובות ותמיכות מצוות הפורום ומאנשים שעוברים דבר דומה. חוצמזה יש לי הרבה תלונות על העולם- שאין פה צדק בכלל, שאני לא מוכנה להתחתן- ולנקות ולבשל בשביל אף אחד, רק בגלל שאני אישה ולמה יש אנשים נכים או מנוונים ומצד אחד אנשים שחיים כמו מלכים? אני כל הזמן חושבת על הילדות בכאב, ומקנאה בילדים על התמימות שלהם ואני חושבת גם על לפני הדיכאון, לפני שהתגייסתי זה לא היה כזה דיכאון חמור, כמו עכשיו, קודם הייתה תקווה עכשיו אין. מחכה לתגובתכם בציפייה, בתודה מראש המיואשת.

a.m. ברוב המקרים דכאון נגרם כתוצאה מחיסור איזון כימי במוח (בין היתר), ולכן לתרופות יש חשיבות גדולה בטיפול... כך שהחלמה תלויה גם בך וגם בתרופות. למעשה, התרופות יכולות לסייע לך לעבוד טוב יותר במסגרת הטיפול הפסיכולוגי, משום שהן מטפלות בגורם הפיזיולוגי של הדכאון ומאפשרות לך לטפל בגורמים ובהשלכות הנפשיים של הדכאון שלך, שמלווה אותך כבר הרבה זמן. כשנמצאים בתוך מצב דכאוני, ובעיקר כזה שמתמשך לאורך זמן, בהחלט קשה להאמין שיש סיכוי לימים טובים יותר... אבל התמדה בטיפול (פסיכיאטרי + פסיכולוגי) היא אחד המפתחות החשובים. מייאש ככל שזה ישמע, התשובה היא כן - צריך להתאזר בסבלנות עד שמוצאים את התרופה המתאימה (וזה לא מעודד, אבל החיפוש יכול להימשך גם שנה), ובמקביל להשקיע בטיפול הפסיכולוגי. את לא יודעת כמה שאת צודקת... צדק בעולם? כרעיון זה נחמד, במציאות - אין! לא סתם אומרים שהצדק עיוור. העולם הוא לא מקום סימפטי - באופן כללי... ואת זה, לצערנו, קשה מאוד לשנות (אם בכלל). ס.מ.

לa.m שלום רב, אחד ממאפייני הדיכאון זה שהכל נראה שחור, שההסתכלות על העולם היא דרך משקפיים של חוסר תקווה ויאוש. את כפי הנראה בדיכאון כבר הרבה זמן ולכן כבר לא ברור לך עד כמה אלו רק משקפיים שצובעות לך את ההסתכלות על העולם. וכחלק מהדיכאון את מתקשה לדמיין שיום אחד יהיה אחרת. הנסיון מראה שהשילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי משנה אט אט את התמונה לתמונה פחות דכאונית. את תזדקקי לסבלנות. גם כדי למצוא את התרןפה הנכונה עבורך וגם כי רק עכשיו התחלת את הטיפול הפסיכולוגי. (ולדעתי עשית צעד גדול וחשוב עבור עצמך) יתכן שעוד שנה כשתסתכלי אחורה תוכלי לחייך לעצמך ולומר שהנה את רואה את תחילת השינוי. אבל עד אז אכן צריך סבלנות. בנוסף לסבלנות למצוא את הדברים.תחביבים.עיסוקי זמן פנוי שעושים לך טוב ולטפח את החלק הזה. בהצלחה, גדעון

לכבוד הפסיכולוגים שלום רב, הנידון: מבחני וקסלר (מנת משכל). שמי נועם, בן 22, סיימתי כרגע איבחון נוירו-פסיכולוגי מלא, לאיתור הפרעת קשב וריכוז. לצערי אנו בדילמה. לפני שנים מספר (4.5 שנים, בהיותי בן 18.5) ערכו לי אבחון פסיכו-דידקטי, כאשר עשו שימוש בין היתר במבחן וקסלר. תוצאות מבחן וקסלר- ציון סופי: 131. באבחון הנוירו-פסיכולוגי שנערך והסתיים לפני כחודש (לאחר חודשים רבים של בדיקות), ובו גם עשו שימוש במבחן וקסלר, ונמצא שהתוצאות שונות לחלוטין ! תוצאותיו- ציון סופי: 103. מדובר בכ- 2 סטיות תקן, קרוב ל-30 נקודות. מה קורה פה ???? מה זה אומר ? אני מחונן ? ממוצע ? איפה שהוא באמצע ? מה ההמלצות שלכם....??? אנא תנו את חוות דעתכם, זה מאוד חשוב.... (גם הפסיכולוג אובד עצות....) בכבוד רב, נועם ס.

נועם שלום, אכן דילמה . האם עשו שימוש בווקסלר החדש או בשני המקרים בwais-r? האם ישנה ירידה בכל תתי המבחנים או רק בחלקם? האם ישנה ירידה במבחנים המושפעים יותר מ: חרדה, קשב, ריכוז? מה מצביעים המבחנים האחרים ? לדעתי, התשובות , או לפחות חלקן מצוי בהתבוננות על סך המבחנים והאינטגרציה ביניהם. מי שהכי יכול לסייע כאן הינו הפסיכולוג שביצע את המבחנים. בודאי יותר מאיתנו שלא רואים את כל התמונה הדיאגנוסטית מול עינינו. לסיכום: לדעתי עליך לחזור לפסיכולוג שביצע את המבחנים ולברר איתו מה יכולות להיות הסיבות האפשריות לפער. בהצלחה, גדעון

אני נמצאת בטיפול כשנתיים וחצי. בחודשים האחרונים החל להיפתח בהדרגה אירוע טראומטי מן העבר. ההתמודדות איתו קשה לי ומביאה לחרדות, פלשבקים ודכאון. אני מרגישה שאני חייבת להירגע באמצעות תרופה, כדי שאוכל להתמודד (בעבר טופלתי בתרופה ממשפחת הפרוזק במשך שנה, מסיבות אחרות. ההשפעה היתה טובה, למעט תופעת הלואי הידועה של פגיעה בחיי המין). המטפלת שלי סוברת, שעלי "להיות שם" כדי לעבד את החוויה ולצמוח, ושתרופה תטשטש בחזרה את החוויה). אשמח לשמוע את דעתכם בעניין. תודה יעל

יעל שלום, את מעלה שאלה גדולה ומורכבת, לגבי היחס של מטפלים בפסיכותרפיה אל שילוב תרופות בתוך תהליך הפסיכותרפיה. וגם כאן ישנה שונות. ישנם מטפלים הסבורים שזהו אמצעי מלאכותי המונע מלחוות ולעבד את הכאב ואחרים הסבורים כי יש למנוע מהמטופל סבל נפשי מיותר ואם ניתן לעשות זאת בעזרת התרופות אז הם בהחלט תומכים בכך. ישנם במקרה שלך משתנים נוספים כגון היותך בטיפול תקופה ארוכה כך שהמטפלת שלך מכירה את התמודדותך עם ארועים רגשיים. (אבל גם את מכירה את ההתמודדות שלך עם ארועים אלו). השאלה בעיני היא מה יכול לעזור לך להכיל ולעבד את חווית הטראומה באופן שהסבל שלך הינו נסבל פחות או יותר וכמו כן לא נגרמת רגרסיה ופגיעה בשאר תחומי חייך. תרופות (ממשפחת הפרוזק) הן אכן אופציה אחת. אופציה נוספת היא לעבור לתקופת זמן מוגדרת לפגישות של פעמיים בשבוע שיכולות לתת תחושת הכלה ועיבוד טובים יותר. בכל מקרה נראה לי שרמת ההיכרות ויכולת הדיאלוג ביניך לבין המטפלת שלך הן הגורם המרכזי ולשם צריך לחזור בתוך ההתלבטות הזו. יכולת היעוץ האינטרנטי במקרה זה היא מאוד מוגבלת. בברכה, גדעון

שלום, אני עושה עבודה בפסיכולוגיה במסגרת ביה"ס ואני צריכה לרשום הגדרה על התנהגויות מין (בגיל ההתבגרות בפרט). אשמח לקבל עזרה בנושא זה. תודה

תותי שלום, נראה לי שהדרך הטובה ביותר תהיה חיפוש באחד ממנועי החיפוש, גוגל לדוגמה. היה רצוי אולי להגדיר טוב יותר את התוכן המבוקש, התנהגויות מין נראה לי לא מספיק ברור. בהצלחה, גדעון

שלום, רציתי לקבל פרטים ומידע בנוגע לתרופה הנ"ל. אשמח לשמוע מהד"ר וגם מאנשים בעלי ניסיון אישי. וגם בנוגע לתופעות לוואי של התרופה, האם אחת מהם היא אי-שקט? תודה ושבוע טוב לכולכם.

רוני, ראשית כל, תוכלי למצוא מידע על הזיפרקסה במנועי החיפוש השונים. ובכל מקרה, בפורום פסיכיאטריה תוכלי לקבל חוות דעת מפסיכיאטר. ס.מ.

רוני שלום, כפסיכולוג אני לא מוסמך להתייחס לנושא של תופעות לואי של טיפול תרופתי. אנא פני לפורום פסיכיאטריה השכן. בברכה, גדעון

היי, קוראים לי נועה ואני בת 17. בעייתי היא קצת מוזרה וכפולה. לפני כשנה ידיד שלי החל במקום פומבי לגעת בי בצורה לא מתאימה, ואני סירבתי ובסוף לא קרה כלום. כמה חודשים התהלכתי בתחושה שאני שונאת אותו, ולפתע מצאתי את עצמי מתאהבת בו. מכיוון שהוא בן אדם די בולט בבית ספר שלנו, וכמובן שחברות שלי מיד ידעו על הכול, התחלתי לדבר עליו הרבה, ולצחוק מדברים שהוא עושה, ולפתע לא הפסקתי לדבר עליו, על אף החלטותיי להפסיק. כמה חודשים לאחר שהתאהבתי בו, סיפרתי לו. הוא דחה אותי מסיבה שלא ממש קשורה אליי. אמרתי לעצמי שהצד החיובי הוא שעכשיו לפחות יעבור לי ממנו, אבל עברה כבר כחצי שנה, ואני לא יודעת באמת אם אני מאוהבת בו, או סתם באובססיה אליו. נראה לי שאני כבר כל כך מורגלת ללאהוב אותו, שאני פשוט מאמינה שזה המצב. ויכול להיות שאני פשוט עדיין מאוהבת בו, אין לי מושג. העניין הוא שאני מרגישה שהעניין מוגזם. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו, אני נכנסת איתו לויכוחים רק על מנת שיהיה לי על מה לספר לחברים שלי אחרי זה ואני ממש רוצה להפסיק ולעבור הלאה. הבעיה השנייה היא כזאת. אבא שלי, שאליו הייתי קשורה בצורה שלא תתואר במילים, מת לפני חודש וחצי. בהתחלה חשבתי שאני אצליח לעבור את זה, אבל עכשיו אני פשוט מתהלכת במחשבה של "מה הטעם?" ורק מתמרמרת במוחי על העובדה ששום דבר לא הולך לי. לפני שאני נרדמת בלילות אני מתחילה לחשוב עליו ואז אני בוכה. זה התחיל רק לאחרונה, משהו כמו שלושה ימים עכשיו. הסיפורים מתערבבים בחלומות שלי, שאין לי מושג למה לייחס אותם. בחלומות שלי אני והידיד הדמויות הראשיות, ואנחנו או יוצאים לאינשהו ביחד (לא בצורה מינית או משהו כזה), או שפעם אחת עלינו ביחד במעלית, ותמיד אבא שלי היה מעין ברקע, ובאופן של די "מובן מאליו:". או שהוא הסיע אותי, או שבחלום עם המעלית אני פשוט עמדתי עם הידיד במעלית וסיפרתי לו על אבא שלי. מה שאני לא מבינה זה למה הם משולבים בחלומות, למה הידיד בצורה ראשית ואבא יותר משנית, למה החלומות חוזרים על עצמם, ואיך אני יוצאת מהאובססיה לבחור (אם ככה יש להגדיר את זה) ומשקמת את המוטיבציה שלי. הרבה, אני יודעת, אבל זה מטריד אותי מאוד... :) בבקשה אל תייעצי לי ללכת לטיפול פסיכולוגי, אני לא בראש של לעשות את זה בצורה קבועה. בתודה מראש.

נועה שלום, את עוברת שני תהליכים רגשיים רבי עוצמה ובתקופה קצרה. האחד - תהליך של התאהבות או רגש רב עוצמה לבחור בן גילך . אך טבעי הוא שתהיי מבולבלת, לא תדעי מה את מרגישה בדיוק ותתקשי לברר לעצמך האם זוהי אובססיה או התאהבות. השני - אובדן קשה של אב אהוב ואת נמצאית רק חודש וחצי לאחר ארוע זה. זהו זמן קצר מאוד כדי "לשכוח" ולחזור לשיגרה. החלומות הינה דרכה של הנפש לנסות לעבד את כל התחושות והרגשות, לתת משמעות למה שקרה ולעזור לך לחזור לאיזון מחודש בחייך. כל מה שאת מתארת נשמע נורמטיבי, הן לתהליך עם הבחור והן לתהליך האבל והאובדן. וכמו שבחיים שני התהליכים קורים בסמיכות זה לזה גם בחלומות הם מתערבבים. אז מה לעשות? בדיוק את מה שאת עושה כבר היום. את משתפת חברות במה שאת עוברת, את משתפת בפורום , את לא מסתגרת. את פורקת רגשות ע"י בכי עם עצמך, כאשר קשה מידי. אכן מה שחשוב בתקופות כאלו זה לא להסתגר ולשתף את הקרובים לך. חשוב שתדעי שתהליכי אבל הינם ארוכים . לכן אל תבואי לעצמך בטענות שאת עדיין לא יוצאית מזה. עצם זה שאת חולמת אומר שנעשית עבודה בפנימיותך להתארגן עם המצב החדש ועם התחושות, הרגשות והמחשבות הנלוות אליו. חזקי ואמצי, גדעון

תודה ד"ר גדעון, הקלת עליי... חשבתי שמשהו לא בסדר... :) תודה רבה.

שלום רב האם השיטה הזו יכולה להיות יעילה לטיפול בחרדה חברתית שלא על רקע חחוויות טראומטיות? שירה

שירה שלום, לטענת חסידי הEMDR השיטה יעילה לכל מצבי החרדה גם אלו שאינם על רקע טראומתי. במקור השיטה נועדה למצבי טראומה. למיטב ידיעתי הטיפול היעיל ביותר למצבי חרדה חברתית הינו שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול CBT. מה שקובע הרבה פעמים בסופו של דבר הינה השיטה המועדפת על הפסיכולוג אליו את הולכת והבנתו את הבעיה. בהצלחה, גדעון

אני מטופלת בציפרלקס כבר שנה עכשיו והייתי רוצה לדעת האם כדאי לי להפסיק עם הטיפול כי אני די מרגישה שנמחקו לי כמה וכמה תאים במוח מהטיפול

לי, רצוי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל בקשר להפסקה של טיפול תרופתי, ולא להפסיק על דעת עצמך. בכל מקרה, הציפרלקס לא "מוחק תאים במוח" כהגדרתך, אך מכיוון שמשהו בכל זאת מפריע לך, תקבעי פגישה עם הפסיכיאטר שלך ותבררי מה האפשרויות שעומדות בפנייך. ס.מ.

לי, מסכים עם ס.מ. נראה לי שהכי פשוט יהיה להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך לגבי שינוי או החלפת התרופה או הפסקת התרופה. לא רצוי להפסיק לבד טיפול תרופתי בלי שהרופא המטפל יתן את בירכתו לכך. בהצלחה, גדעון

בתנו כמעט בת 6 והיא נהנהת לאונן בעת צפייה בטלויזיה הסברנו בצורה נעימה שאם זה נעים לה אין לנו שום בעיה שתמשיך רק שתעשה את זה בחדרה בצורהאינטמית ולא לידנו וליד אחיה בן ה2.5 . אנחנו מוצאים את עצמנו "מעירים" לה ללא הפסקה והיא מיד מפסיק ואחרי מס' דקות שוב חוזרת. מה עושים??????????.

נוני שלום, אכן טוב שהערתם לה בצורה נעימה על כך שתעשה זאת בחדרה בפרטיות. פחות טוב שזה לא עוזר. כמה שאלות לי אליכם: האם היא מאוננת גם בחדרה? האם יכול להיות שהיא עייפה או משועממת ואז מאוננת? האם היא מאוננת בזמן תוכניות הטלביזיה למבוגרים? (כצורת תקשורת אל המבוגרים) האם היא מאוננת בזמן תוכניות הילדים? לעיתים פעילות אוטואירוטית אצל ילדים היא סימן לעייפות או שעמום, לעיתים צורך בנחמה כאשר הם מרגישים דחויים. (המבוגרים מדברים ביניהם, שמים לב לאח הצעיר ולא אליה...) עד כמה היא משחקת גם משחקים אקטיביים ולא רק צפיה בטלביזיה. האם ניסיתם להסיח את דעתה במשהו שאינו טלביזיה , ואז מה קרה לאוננות? (דרך אגב, כמה זמן היא כבר מאוננת ואתם מעירים לה וזה לא עוזר?) כל השאלות הללו נועדו בעיקר לעודד חשיבה שמסתכלת על האוננות כעל חלק ממכלול ולחפש אולי את התשובה למה עושים במישור נוסף. את מוזמנת לחשוב על כך , או לענות לי ונחשוב ביחד, גדעון

גדעון תודה רבה על התשובה המהירה . הילדה הינה ילדה מושקעת אהובה ומרגישה את זה וחשוב לי לציין שהיא נבונה ולדברי הגננת אפילו אינטלגנטית מגילה. נכון שהדבר קורה רק כאשר היא רואה טלויזיה ולא קורה כאשר היא עסוקה בפעילויות אחרות כגון : יצירה , ציור, מחשב וכו'. מבחירה אין לנו כבלים כך שאנו שולטים במה שהיא צופה בו ואין בתוכניות שהיא צופה בהן שום רמז למיניות או תוכניות למבוגרים. ייתכן שהעניין נובע משעמום , היא מעט תזזיתית גם כאשר יושבים לאכול היא חייבת להיות כל הזמן בתנועה. עניין האוננות כבר קיים מספר חודשים (אפילו 1/2 שנה) התייעצתי אפילו עם אשת מקצוע (לא בצורה פורמלית) שיעצה לי לא לדכא לה את האוננות אלא להציע לה לעשות זאת בפרטיות אבל... זה לא ממש עובד. אנו חוששים שהעניין מבלי לשים לב נהפך להרגל ואז היא עלולה לעשות זאת גם במקומות אחרים. מקווה שסיפקתי יותר מידע אשמח לשמוע ממך. כאשר אנו מסבים את תשומת ליבה לעניין היא מיד נבוכה ומפסיקה אבל אחרי מספר דקות חוזרת שוב ומסרבת ללכת לחדר. חשוב לנו בראש ובראשונה לא לעשות טעות שעלולה ל"פגוע" בהתיחסות שלה למין ומיניותה בעתיד. ממתינה בכליון לתגובתך

לבעלי ולי 5 ילדים בני 14-28 לבעלי בקורת קשה על חלק מהילדים . בני זוגם לא מוצאים חן בעיניו או ההתנהגות הכללית (חברים, לבוש, וכו') הדבר גורם לו לתחושת חוסר אונים, עצב , ודיכאון קל. אני מאד מבינה מה מפריע לו ואת העובדה שהוא מאוכזב ,הילדים לא הולכים בדרך בה ציפה אך מאמינה שעם חלוף גיל ההתבגרות רובם יישרו קו. הוא לא מצליח להתמודד עם מציאות זו ומסתובב במחיצתם עם פרצוף זועף ומקרין תחושה של תתרחקו ממני. כיצד ניתן לעזור לו ולי המרגישה מאד לו נח במצב זה?

לרעיה ולאם את מתארת קצר בתיקשורת בין בעלך לילדים. קשה לו איתם בגיל ההתבגרות, אולי הוא לוקח את הבעיות שלהם באופן אישי? נפגע? נעלב? זוהי הזדמנות בשבילו ללכת לייעוץ מקצועי ולברר מה עובר עליו... יעל

רעיה ואם, אין הרבה הורים שלא רואים קדימה עבור הילדים שלהם, ולמעשה "מתכננים" להם מראש את החיים. אבל לילדים יש נטיה לגדול, להתגבר ולקבל החלטות עצמאיות. סביר להניח שאתם כהורים, חושבים שהם גם טועים בבחירות שלהם. אבל צריך לתת להם ללמוד מהטעויות האלה, אחרת יחסרו להם כלים להתמודדות עם העולם שבחוץ. ההודעה שלך מזכירה לי את השיר של אריק איינשטיין - עוף גוזל. וזו בדיוק המשמעות של להיות הורים, לדעת שמגיע שלב שבו אפשר וצריך לשחרר את הילדים לחיים משלהם. זה לא אומר שהם מעריכים אתכם פחות כהורים, זה רק אומר שלא תוכלו - ואת זה בעלך צריך להפנים - להמשיך ולכוון להם את החיים בלי סוף. בעלך מאוכזב משום שהילדים מגבשים אישיות משלהם, וזה כולל רצונות, העדפות, בחירות והחלטות משלהם? תנסי לדבר איתו ולומר לו, שעדיף שהוא יתמוך בהם - גם אם הם טועים. אם הוא ימשיך להסתובב לידם עם פרצוף זועף ולשדר להם מסר של "תתרחקו", זה עלול לקרות, והם אכן יתרחקו ממנו. ס.מ.

רעיה ואם שלום, בנוסף לתשובתי אנא קראי את ההתיחסויות הנוספות של יעל ושל ס.מ. ילדים מתבגרים הופכים לילדים בוגרים ומוצאים את דרכם בחיים. לפעמים בעזרת ההורים ולפעמים למרות ההורים. משימת ההורות בשלב זה אינה קלה: לאפשר את השונות ולקבל אותה ולתמוך בה אך גם לכוון. אבל מה עושים כשלא מקבלים את השונות, איך אפשר לתמוך כשהילד "טועה" או מתנהג בצורה שפוגעת בו או מצוי בבעיות פסיכולוגיות (כפי שראינו בשאלות קודמות)? . או אז משימת ההורות אינה קלה כלל ועיקר וזה מה שאתם חווים בתקופה זו. את מציינת כי בעלך זועף, מרגיש חסר אונים, עצב ודיכאון קל. אני מסכים שאדם במצב כזה זקוק ליעוץ. את מציינת שעם "חלוף גיל ההתבגרות רובם יישרו קו". אני לא בטוח, לא בהכרח.יתכן שדרכם בחיים תהיה שונה משלכם. מה יהיה אז? את מזהה עצמך כ"רעיה ואם" ובכך את גם מכוונת לקושי שלך - כמצויה בין שני התפקידים הכל כך מרכזיים ותובעניים אלו. להיות רעיה ולתמוך בבעל ולהיות כאם לחמישה ילדים, חלקם כבר גדולים. אני סבור כפי שאת מציינת, שאכן גם לך קשה , גם לראות את בעלך וגם לראות את הילדים המתרחקים ממנו. גם להסכים בחלק מהמקרים איתו וגם לחשוב ולקוות שהדברים יסתדרו. אני סבור שטוב היה לו הייתם מגיעים ליעוץ במשותף. יעוץ שיעזור לכם להבין ולראות את החלק הנורמטיבי בדילמה שאת מעלה וכך לא להרגיש לבד. יעוץ שיעזור לבעלך להרגיש פחות מדוכא, ולך להרגיש יותר בנוח עם התפקידים השונים שלך כרעיה ואם. הצלחה, גדעון

שלום תודה לכל המשיבים ובמיוחד לך גדעון שהטבת לתאר ולהבין את הקושי בו אני נמצאת . אחת הבעיות העיקריות עם בעלי שהוא לא מוכן לשמוע מיעוץ , להבנתו בת בגיל 16 (שבמקרה כרגע היא במוקד הבעיות) חייבת להשמע לו . לאחר הסברים ושיחות רבות בינהם הוא דורש ממנה לעזוב את החבר שלה שהוא שלילי מאד גם בעיני ומאיים בסילוקה מהבית אם לא תעשה כן . חבר זה גורר אותה למעשים שלילים רבים (בלשון המעטה) היא עדייו תלמידה במוסד טוב ואנו חוששים לשלומה בכלל ולאפשרות שיזרקו אותה משם עקב העדרויות וכד'. היא מתעלמת מהאיום וממשיכה להפגש עם החבר ...מה עושים? אני זו שלא נותנת לו לבצע את איומו כי אני רואה בזה סיכון עצום וצעד מסוכן. ייתכן בהחלט שהיא תאלץ להפרד ממנו , אך אנני יודעת מה יהיו המחירים . מה עושים? תודה על הסיוע וההתיחסות.

שלום גדעון, האם אדם מוגדר כך לפי קריטריונים מסוימים או שפשוט הכוונה לרגישות יתר? האם יש "תרופה" לרגישות יתר? והאם בכלל צריך?

שלום תותי, אני לא בטוח שהבנתי את השאלה, אבל אנסה בכל זאת. היפרסנסיטיביות הינה תופעה אותה מוצאים בד"כ אצל ילדים של רגישות יתר למגע. (בחודש האחרון היו על כך כמה שאלות). כך למשל ילדים שקשה להם עם בד מסויים או עם מגע התוית בעורם וכדומה. התרגום של היפרסנסיטיביות זה אכן "רגישות יתר". בדרך כלל ניתנת להורים הכוונה לגבי ילדיהם במידה והילד מאובחן כסובל מהבעיה הזו, ולמיטב ידיעתי לא ניתן טיפול תרופתי. מקווה שעניתי לפחות במשהו. בברכה, גדעון

בס"ד שלום רב , ברצוני לקבל המלצות לספרים על היפנוזה עצמית , אני רוצה להשיג דרך ההיפנוזה ריכוז , זיכרון ורגיעה ללמודים . תודה רבה !, נוגה!

נוגה, תכנסי לאתרים מקוונים של ספרים כגון: "מיתוס" - http://www.mitos.co.il/Book/BookMain.asp בחלון החיפוש פשוט תכתבי "היפנוזה" ותקבלי רשימה של ספרים שעוסקים בנושא. תוכלי לקרוא במה כל ספר עוסק ולבחור מה מתאים לך. ס.מ.

לנוגה לדעתי אין אפשרות לעשות היפנוזה עצמית יעל

יעל, הרבה מהרעיונות של הנזירים הבודהיסטים מבוססים על היפנוזה עצמית, כך שזה בהחלט אפשרי. סביר להניח שלא מדובר בהיפנוזה מהסוג הקליני, אבל יש לנו אפשרות להכניס את עצמנו למצבי מודעות שונים. טראנס, למשל, הוא אחד מהם. ס.מ.

למה לא ?....דווקא קראתי שזה עוזר מאוד !!!

נוגה123 שלום, אני לא מכיר ספרים על היפנוזה עצמית. ישנם ספרים העוסקים בהרפיה ורגיעה וכוללים גם קלטות. אלו ספרים וקלטות המשתמשים בכל האלמנטים ההיפנוטיים להשגת רגיעה. יש כאלו התומכים בהם ואחרים המתנגדים להם. ניתן לנסות ולגבש דיעה אישית. כיוון נוסף הינם ספרים לשיפור הזיכרון הכוללים טכניקות לאימון עצמי. ניתן להגיע לתוצאות מרשימות גם באמצעות טכניקות אלו. במידה ואת מתנסה בספר טוב, שאכן עוזר לך אודה אם תשתפי אותנו. בהצלחה, גדעון

בתי בת 23 וסובלת מהפרעת אכילה, בולמיה. קראתי באחד העיתונים שאצל אנשים בולמים ישנה הפרעת אישיות גבולית. האם זה נכון? מה זאת אומרת? בתי נמצאת בטפול פסיכולוגי כבר שנתיים, האם תופעה זו יכולה לעבור בעקבות הטפול? היא מנסה כבר הרבה זמן להתקבל לעבודה במקומות גדולים, וכאשר היא עוברת את שלב המיון הפסיכולוגי, תמיד היא נעצרת ומקבלת תשובה שלילית פתאומית. מה יכולה להיות הסיבה? מה רואים באבחון כזה?

סמדר, בקשר לחלק הראשון של הודעתך: בולמיה והפרעת אישיות גבולית הן שתי הפרעות שונות, אשר לא חייבות להופיע במקביל, כך שקשה לומר שבולמיה מצביעה בהכרח על קיומה של הפרעת אישיות גבולית (ולהיפך). כדי לדעת אם בתך סובלת מהפרעת אישיות כלשהי, בנוסף להפרעת האכילה, היא צריכה לעבור אבחון פסיכולוגי מלא. ס.מ.

שלום אני מתחברת לשאלה של האם כי: בני בן 24 לוקח כדורים נגד דיכאון כ- 4 שנים. הדיכאון לא על רקע טראומטי, הוא גדל בסביבה סבירה +... היום, הוא לומד על אף שמאוד התנגד לכך, אך בתחום העבודה יש לו בעיות. הוא מתקבל מאוד מהר (לעבודות פשוטות - נהג, שליח...) אך עד מהרה הוא מסתכסך עם הממונים עליו ומתפטר\ מפוטר. האם יש מבחנים כלשהם שיכולים להצביע על הבעייה ולתת כיוון לטיפול? לונה

סמדר שלום, הפרעת אישיות גבולית הינה הפרעה באישיות. לעומת זאת הפרעת אכילה, כשמה כן היא הינה הפרעה בהתנהגות האכילה. אין בהכרח קשר בין שתי ההפרעות. לגבי השאלה של האם הפרעת האכילה יכולה לעבור בעקבות הטיפול הפסיכולוגי? בעקרון התשובה היא כן. לעיתים יש צורך לשלב גם טיפול תרופתי וטיפול דיאטנית כדי להגביר את האפקטיביות של הטיפולים. תלוי חומרת ההפרעה. הימשכותה והמלצת הפסיכולוג המטפל. לגבי הקבלה למקומות עבודה: כאן השאלה כבר נוגעת לתחום המיון התעסוקתי. אני מעריך שבקבלה למקומות עבודה גדולים היא עוברת סידרה של מבחנים פסיכולוגיים ותעסוקתיים. המבחנים אמורים לתת תמונה של הכישורים והיכולות של המועמדים לתפקיד ובצורה כזו להבחין בין המועמדים. לכן ישנן הרבה אופציות מדוע ביתך לא מתקבלת לעבודה. החל מזה שישנם מועמדים אחרים טובים יותר. המשך בכך שמתגלות בעיות תפקודיות או אישיות שלדעת מכון המיון אינם רצויים לסוג העבודה אליה היא מנסה להתקבל. אז מה עושים? א. ממשיכים לנסות. ב. ניתן בחלק מהמקומות לקבל פידבק על התוצאות והסבר לגבי התוצאות.ג. ישנם מכונים אשר עוסקים בהכנה לבחינות מיון לעבודה. ד. ביתך נמצאית בטיפול פסיכולוגי. אני מאמין שגם נושאים אלו מתבררים להם בתוך הטיפול. לסיום - לא פשוט להיות הורים כשהילדים עוברים את גיל 18, והבעיות נמשכות או מתחילות, אך נראה לי שביתך מטפלת בעצמה וזה מה שחשוב. שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום גדעון, האם באופן גורף כל מי שיש לו מאניה דיפרסיה צריך לקחת תרופות או כדאי שיקח תרופות או האם זה תלוי בסימפטומים? (הכוונה היא שאם הדיפרסיה לא מובילה למחשבות אובדניות ואם המאניה לא גורמת נזקים חמורים פרט לבעיות כספיות שהמטופל מוכן לסבול אותם, האם יש מצב להיות משוחר מתרופות לפחות כמו ליתיום?) זו לא שאלה לפורום פסיכיאטריה כי אם על התפיסה בכלל את המאניה דיפרסיה כמחלה או כאופי, מן אישיות מסוימת שאפשר ללמוד לחיות ולהנות מצדדיה החיוביים והפורים... תודה קוקי

קוקי, הכל תלוי בחומרת הסימפטומים. אם אין סימפטומים חריפים לכאן או לכאן, למעשה אין ביטוי של מאניה-דיפרסיה. יכול להיות מצב של היפומאניה, שבו הסימפטומים המאניים מופיעים בצורה קלה יחסית, אבל אז תלוי מהי חומרת הדכאון. במילים אחרים, תנודות במצב הרוח, שאינן מגיעות למצבים קיצוניים מאפיינות הפרעות רבות ואינן מחייבות בהכרח התערבות של מייצבי מצב רוח כגון ליתיום. ברגע שאת מגדירה מצב כ"מן אישיות מסוימת", את מוציאה את קיום האפשרות של מאניה-דיפרסיה, אשר מוגדרת בצורה ברורה וחד-משמעית ב - ICD או ב - DSM. ולכן לא כל אדם עם עליות ומורדות במצב הרוח מאובחן כבי-פולרי. ס.מ.

קוקי יקרה, גדעון יוכל להתייחס לדברייך מחר (אולי כדאי לשלוח לו תזכורת לגבי הודעות מאתמול), אך רציתי בכל זאת לומר, שלמרות שלאיזון יש מחיר, והוא בהחלט לא מלהיב ויצירתי כמו המאניה, הוא מאפשר דרך חיים יותר מאורגנת ומווסתת. כך שמי שרוצה ללמוד ולעבוד, לקיים קשרים קרובים ויציבים וכן הלאה, צריך לפעמים לוותר ביודעין על המאניה, ולזכות בתמורה בשלווה ויציבות. אולי תוכלי לבדוק עם עצמך, האם את יכולה למצוא בתוכך חלקים מלהיבים ויצירתיים, גם כשאינך במצב מאני. אגב, אני בטוחה בכך. שלך, אורנה

שלום, אני באמצע שנות העשרים. גדלתי כילד דחוי חברתית וכבן למשפחה לא מתפקדת. הייתי דחוי בעיקר בגלל מראי החיצוני (ילד שמן ומכוער).לא הצלחתי להשתלב או להחזיק מעמד באף מסגרת (לא בי"ס,לא היו מעולם חברים,לא שרתתי בצבא). בבית סבלנו מגיהנום של התעללות מילולית ומהזנחה.נאלצתי ל"גדל" את עצמי,בהיעדר משהו שיראה לי קצת הבנה ואהבה,ולא הצלחתי כל כך. כיום אני עדיין בודד מאוד.אין לי אף אחד ואני לא מצליח לתקשר או ליצור ידידות. אני סובל מפחדים רבים (בעקר בלילה) מכאבים בחזה ובהתעסקות אובססיבית עם המוות (שאני מרגיש אותו כל הזמן, וזה מפחיד אותי).אני מנסה להשאר במקום אחד, אבל לא מסוגל ואני בורח תמיד.אני זקוק לעזרה מקצועית,אך אין לי מושג למי לפנות.אני רק חושב על לסיים את חיי.אבדתי עניין בכל,שום דבר לא מעניין אותי יותר.אפילו אנשים נהיו בשבילי מפחידים,אני לא מסוגל להסתכל לאף אחד בעיניים ואנשים חושבים שאני שחצן.על מערכת יחסים עם אשה אין על מה לדבר..כל כך הרבה כאב,טוב כבר לא נשאר טעם להמשיך,מקווה שתענו לי..תודה

אינלושם, אתה מתאר מצב מתמשך של חוסר אונים, שהוליד פגיעה קשה ביכולת שלך לתפקד בעולם כפי שהיית רוצה לתפקד, וכן תחושות קשות של בדידות וחוסר אונים., כתבת שאתה זקוק לעזרה מקצועית, וזה טוב שאתה מוכן לקבל אותה. תוכל לקבל עזרה מקצועית אצל פסיכולוג (או באופן פרטי, או דרך המרפאה הציבורית לבריאות הנפש באזור מגוריך או דרך קופ"ח), ונדמה לי שככל שתקדים ליצור קשר עם איש מקצוע, כן ייטב. ס.מ.

לאינלושם שלום רב עברת כיברת דרך ארוכה... אני בטוחה שהיום יותר טוב לך מאתמול... החיים הם תהליך... אין יום דומה למשנהו... במבט לאחור בטוח היו לך תקופות קשות יותר... אני בטוחה שבעזרת תמיכה מקצועית תמצא את מקומך בעולם ותגשים את עצמך אל תיכנע!!!~ בהצלחה

שלום, כתבת על תחושה מתמשכת של בדידות וייאוש. כשקראתי את דבריך הרגשתי שעשית עבודה לא רעה בכלל של "גידול עצמי", אבל כמובן שיש גבול למה שילדים (וגם מבוגרים) יכולים לעשות לבד. נשמע שבאמת הגיע הזמן שלך למצוא בטיפול מקום מיטיב, מקום שבו תוכל לעבד את הרגשות והתחושות הכואבים. כפי שכתבו לך, אפשר לחפש מטפל באופן פרטי, דרך קופות החולים השונות ובמרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. נסה להתעניין אצל מכרים שלך לגבי מטפלים מומלצים באיזור מגוריך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ומקווה שתמשיך לעדכן אותנו, אורנה

אני בת 34 בעלת מקצוע חופשי והמון זמן בלבטים לגביו - בררתי עם עצמי ועם חברים ומשפחה ואפילו במכון הדסה הייתי (עסק לא זול...). לא מצליחה להחליט מה הכי מתאים לי בעולם לעסוק בו לא כפשרה - אלא כמשהוא שימלא אותי ויעשה אותי מאושרת. אני מנסה להתחבר לעצמי שוב ושוב בעניין הזה והדבר היחידי שעולה הוא דיילות אויר או עיסוק בייבוא מהמזרח הרחוק (בגלל הטיסות). אבל לא ברור לי אם דיילות אוויר תתאים במידה ואחליט להיות אמא ולגבי הייבוא אין לי מושג לגבי המקצוע וקשייו. בינתיים הזמן רץ ואין לי פרנסה. לא נעים. מה דעתך בבקשה? פרט לכך אני כבר מס' חודשים עם חבר מקסים וכיון שאני בעלת בי איי והוא לא בעל תואר אני בסתר ליבי מזלזלת בו הוא הרבה יותר אינטיליגנטי ממני ועולה עליי באופי ובתכונותיו ובמוסריותו הוא חמוד מתוק ישר ואוהב מאוד מאוד אני בטוחה שיהא אב מקסים איך עוקרים את הספק על מנת שלא ישתלט וישבור את היחסים היפים שנרקמו ביננו : ) אני לא רוצה לזרוק אותו אחרי כמה שנים כמו שכבר עשיתי עם מישהוא אחר מאותה סיבה אני רוצה להתפכח להתבגר להבין שהשכלה זה כלום תודה

פרט לכך אני כבר מס' חודשים עם חבר מקסים וכיון שאני בעלת בי איי והוא לא בעל תואר אני בסתר ליבי מזלזלת בו הוא הרבה יותר אינטיליגנטי ממני ועולה עליי באופי ובתכונותיו ובמוסריותו הוא חמוד מתוק ישר ואוהב מאוד מאוד אני בטוחה שיהא אב מקסים איך עוקרים את הספק על מנת שלא ישתלט וישבור את היחסים היפים שנרקמו ביננו : ) אני לא רוצה לזרוק אותו אחרי כמה שנים כמו שכבר עשיתי עם מישהוא אחר מאותה סיבה אני רוצה להתפכח להתבגר להבין שהשכלה זה כלום תודה

זה אותה הודעה בשינוי כינוי......... מי נגד מי פה? מוזר.

סיוון/מיכל שלום, אני מתייחסת לחלק השני של שאלתך, מאחר ולחלק הראשון התייחסתי בעבר (ונדמה לי שלכך הייתה כוונתך). את מתארת תחושה מסויימת של אי שביעות רצון מבן-זוגך. הוא אמנם אינטליגנטי מתוק ומקסים, אך "משהו" מציק לך ומפריע לך. את קוראת ל"משהו" הזה רמת השכלה, אך פעמים רבות אנחנו בוחרים כותרת חיצונית לאיזו תחושה פנימית של אי נחת. אני חושבת שכדאי לברר לעומקה את החוויה הזו של אי נחת מבן-זוגך, אשר בוודאי קשורה בצורות שונות גם לחוויית אי נחת מעצמך. אולי תרצי לחקור את הדברים לעומק בעזרת פסיכולוג? בהצלחה, אורנה

בס"ד שלום רב. אישתי סובלת מדיכאון אחרי לידה. זה לא הדיכדוך של הימים הראשונים ולא המצב המסוכן הפסיכוטי. לפי התרשמותי והתרשמות הרבנית (עימה התייעצתי)זה המצב האמצעי של בכי רב,עצבות,חרדות ,חוסר ביטחון עצמי ,עייפות ורגשי אשם. כיצד אדע האם יש להפנות אותה לעזרה מקצועית? מה הסימנים מעוררי הדאגה שצריכים להדליק אצלי נורה אדומה? תבורכו, אהרון.

הי אהרון, אם הייה לך חום - לא 37 אבל גם לא 42 - רק 40 וקצת.... היית הולך לרופא? היית שולח את ילדך לרופא? היית מציע עזרה? נראה לי שזה דומה בתפיסה.

אהרון, לא צריך להגיע למצב של דכאון פסיכוטי כדי לטפל בדכאון שאחרי לידה. גם הדכאון הנוכחי, כפי שאתה מתאר אותו, יכול להשתפר אם אישתך תפנה לטיפול. אני מאמינה שגם במצב הנוכחי רע לה, וחבל שבמקום שהיא תהנה מהאימהות ומהטיפול בתינוק היא סובלת מחרדות ורגשות אשם. לפעמים דכאון לא מטופל עלול להחריף, ואז קשה יותר לטפל בו. אם יש אפשרות להתחיל טיפול, אז חבל לחכות. ס.מ.

שלום אהרון, אני מאוד מסכימה עם ההצעות שקיבלת לפנות לייעוץ מקצועי. אף שאין לי ספק שהרבנית עמה התייעצת מכירה היטב תופעות גופניות ונפשיות שונות המתחוללות לאחר לידה, בכל זאת כדאי להיפגש עם פסיכולוגית קלינית או פסיכיאטרית שתוכל לאבחן את אשתך ולייעץ כיצד נכון לפעול. בהצלחה, וכמובן מזל-טוב... אורנה

שלום רב האם אפשר לקבל הסבר קצר על מהות השיטה הטיפולית EMDR , מה משמעות השם, ולמי השיטה הזאת מתאימה. חג שמח שירה

http://www.psychologia.co.il/emdr.htm שמפרט בדיוק את מה שאת מבקשת. קוקי

http://www.emdr.org.il

שלום שירה, אני מניחה שהקישורים שקיבלת מספקים אינפורמציה מתאימה. עדכני אותנו בהמשך... אורנה

מממממממ 0

אני בת 49 נשואה 26 שנים עם ילדים. בעלי אלים מילולית כלפי ולאחרונה החלטתי להתגרש ממנו. במקביל הכרתי אדם צעיר ממני בשנה וחשבתי שאיתו אוכל לבנות מחדש את חיי. הוא היציע לי לעזור לי בתהליך הגירושים כאשר מבחינתו אמר שישמח שאהיה אדם חופשי, בעל חופש לבחור את מי הוא רוצה בחייו, ואם אחליט להכניס אותו לחיי זה יהיה נהדר , ומצד שני אם אחליט לאחר שיעזור לי בתהליך הגירושים שאין לי רצון להמשיך בקשר איתו זה גם בסדר מבחינתו. הוא לחץ עלי להודיע מיידית לבעלי על רצוני להתגרש ואני התמהמהתי. הוא ניתק עימי את הקשר למשך שבוע בו הרגשתי שאיבדתי אדם יקר, אדם שברצוני לחלוק איתו את שארית חיי, ולכן חידשתי איתו את הקשר. לפני שבוע הקשר נותק שוב- והפעם בטונים מאוד צורמים, מאחר ואמרתי לו שהודעתי לבעלי על רצוני להתגרש, ובעלי ביקש צ'אנס לנישואים שלנו ואני הסכמתי. מיותר לציין שלדעתי הצ'אנס הזה לא יצליח כי בעלי לא ישנה, ואמנם גם לא משנה התנהגותו. ניסיתי להסביר למאהב (כך אקרא לו כאן לצורך הענין) שהצ'אנס הזה מבחינתי ניתן רק כדי שארגיש לגמרי שלימה שעשיתי את כל מה שביכולתי לעשות, ואין שום דרך גישור ביני לבין בעלי, כלומר- למען הפרוטוקול שיירשם שניסיתי הכל. המאהב לא היה מוכן לשמוע כלום ואמר שאני נוכלת, סידרתי אותו, ופתח בפרץ של קללות. בסופו של דבר איים שהוא יספר לבעלי שאני בקשר איתו כבר שנה ושוכבת איתו (השתמש במילים בוטות יותר) יום יום. למרות שזה ממש לא לענין לצייין- בכל זאת אציין שהקשר הוא רק חצי שנה ושכבתי איו רק לאחרונה, 3 פעמים, כשכבר הייתי נחושה בדעתי שהוא הגבר של חיי ואיתו אמשיך את פרק ב'. אני נתונה בחרדה שמא הוא יספר לבעלי ואין לי מושג כיצד לנהוג. ברור לי שהוא לא אמר זאת רק בגדר איום , וברור לי שהוא מסוגל לעשות זאת, מאחר והפעיל גם כן איומים כלפי חברתו לחיים , אשה שאיתה היה בקשר לאחר גרושיו. הוא גרוש פעמיים, ולאחר מכן חי עם חברה במשך 5 שנים. אני נכנסתי לתמונה לאחר שאיתה הכל הסתיים. הוא קילל אותה באוזני , אך אלי מעולם לא דיבר בצורה לא יפה.. את הקללות שמעתי רק בשיחה האחרונה בא אמרתי לו ששוחחתי עם בעלי ונתתי לו צ'אנס (כביכול) לחברתו שלא נהגה כנראה כמצופה ממנה- הוא היזיק בכך שהפיץ במייל מכתב לכל חבריה, להוריה, ולמקום עבודתה בה הוא מספר כמה שטן היא. לכן אני מסיקה שהוא יכול לממש איומו כלפי. שאלתי היא- האם עלי להמשיך בשתיקתי ולשכוח ממנו(הקשר שלנו נותק לפני שבוע).. ברור שאין ברצוני להמשיך איתו בקשר כי אני יודעת שבאיזשהו זמן הוא יכול שוב להתפרץ עלי כך, במילים שהדעת לא סובלת ובלללות בלתי הגיוניות. או - אולי, מצד שני עלי בכל זאת לשוחח איתו ולרכך אותו בדרך זו או אחרת כדי שלא יממש איומו כלפי . שוב אני אומרת- אין שום סיכוי שאחזור אליו, ודי ברור שהוא מחק אותי כפי שמחק את 2 נשותיו הקודמות ואת חברתו לחיים. איני יודעת איך נוהגים עם אדם כל כך אלים מילולית ואולי גם פיזית, איני יודעת למה לצפות ממנו. האם טלפון ממני יעלה שוב את חמתו?? אולי כדאי להשאר בשתיקתי וכך הכל ירגע וגם הוא ישכח.. אנא עיזרו לי...

שאלה לי אלייך - למה את ממשיכה בקשר איתו אם ידעת שהוא אלים? זה מסוג היחסים האלו שנשים תמיד מסתבכות איתם, כשהן רגילות לאלימות הן מוצאות עוד גברים אלימים.. אם אלו כאלה איומים את יכולה לפנות למשטרה. חוצמזה שמעניין לשמוע את הסיפור שלך, בד"כ יש היפוך תפקידים, זו האישה המאהבת שמאיימת...

לאיילת שלום וברכה, לפי דעתי עליך לא לעורר פילים מרבצם דהיינו: לא ליזום קשר מצדך היות ומדובר באדם לא צפוי ואין לך כל נקודת הנחה ואחיזה מה יהט יחסו כלפיך בעת האינטראקציה המחודשת ויתכן מאד כי תהווי לו טריגר מעורר. אלו מסוג האנשים שמתרגזים בנקל אך באותה סחרחרה נרגעים... ומאחר והחיפזון הנה מהשטן, ברגע שחמתו תבער בו שוב הוא עלול לממש את איומו במחי רגע אחד זועם, אגרסיבי ואימפולסיבי ואף להתחרט על המהלך שנקט כאשר יהא מאוחר מידי. מצדך עליך לנתק כל מגע עם אדם מסוגו- בכל המישורים. ובמידה ויצור הוא את הקשר- מחדש, עליך להיות נעימה ומרככת אך עם זאת אסרטיבית דיו על מנת להבהיר לו שהמניפולציות שלו אינן עובדות עליך ואת שלמה עם עצמך ועם החלטתך שאינכם מתאימים זה לזו (ללא כל תלות וקשר למוסד הנישאוין- אם יעמוד על תילו או לא) ושמבחינתך את מוכנה לשמור על קשרי ידידות גרידא ותו לא (גברים כמעט תדיר אינם נעתרים לידידות סתמית שאינה מולידה מעבר לכך..על כן זאת התחמקות נון שאלנטית כשידך על העליונה) ואל תזכירי את דבר אותם האיומים , לזכר אותם הימים הנוראים.... (שסביר להניח כשחמתו שככה אף האיומים נהיו עמומים ויתכן כי אינם ברי תוקף בכלל) ולשקול את שיקום מוסד הנישואין או פירוקו, תחת עיין פקוחה, מתוך מודעותף הכרה ובחירה ללא מניעים אישיים- סוביקטיביים ואינטרסנטיים... בהצלחה רבה.

שלום איילת, ההחלטות העומדות בפנייך הן מורכבות ובעלות השלכות משמעותיות, וטבעי להתלבט בהן בצורה רצינית וממושכת. כשקראתי את הודעתך עלתה בי התהייה האם ייתכן שאת עצמך עדיין לא בטוחה ביחסך כלפי הבעל וכלפי המאהב, ומתוך ההתלבטות שלך מתקשה לבחור בדרך פעולה ברורה. נראה לי נכון להגיע בעצמך להחלטה סופית לגבי הגירושים, ולעמוד מאחורי החלטתך. אם את מעוניינת לתת לנישואים צ'אנס, תני להם צ'אנס אמיתי, ואם אינך מאמינה עוד שיש לכם אפשרות להצליח, הרי שאין חשיבות ממשית ל"פרוטוקול" בו יירשם שעשית כל מה שאפשר (פשוט כי אינך רוצה לעשות "הכל"...) באופן דומה, תצטרכי להגיע להחלטה פנימית ברורה בנוגע למאהב, ואני מאמינה שאז יהיה לך ברור יותר כיצד נכון להתייחס לאיומיו. אני יודעת שמדובר בתהליכים קשים ביותר, ונראה לי חשוב שתדעי מה את עצמך רוצה לעשות, ופחות להתנהל בהתאם לרצונות הבעל והמאהב. אולי תרצי לעבד את הדברים בצורה מעמיקה יותר בשיחות עם פסיכולוג? בהצלחה, אורנה

תודה רבה לכן,נגה, מיוחדת במינה, וכמובן אורנה ראובן-מגריל... עברו מספר ימים מאז כתבתי בסערת רגשות. בינתיים החלטתי לתת צ'אנס אמיתי לנישואין.. את המאהב-החלטתי כמובן להשאיר כפרק מאחורי, אמנם פרק כואב אך למדתי ממנו הרבה.. מקווה שלא יממש איומיו- אך אם כן- אדע טוב יותר כיצד להתמודד עם זה, והרבה בעזרתכן... איילת

אף פעם לא חשבתי על כך, אבל בד"כ כשאני יוצאת עם בחור כמעט תמיד קורה שאנחנו כבר מתמזמזים על הפגישה הראשונה. אני בת 23 ורוב הבחורים שאני יוצאת איתם מבוגרים ממני בכמה שנים. רציתי לדעת מה באמת נחשב "נורמלי" או "מקובל" לעשות, האם זה בסדר מצידי "לתת להם" או לא? אני שואלת את השאלה הזו, כי אני עוקבת קצת אחרי תגובות של אנשים בעניין ואני רואה שמצד אחד הרבה בחורים יאמרו שהם יתייחסו לבחורה יותר ברצינות אם היא תדחה אותם מבחינה מינית לפחות בהתחלה, מצד שני, הרבה מהבחורים האלה גם לא שוללים סטוצים והם בעצמם יוזמים חלק מהפעילויות המיניות האלה.. ומצד שלישי חלקם גם מתייחסים אח"כ לבנות אולי בצורה זולה. קרו לי מספר מקרים שאחרי פעילות מינית כלשהיא, בחורים היו פחות רציניים או התייחסו אלי יותר בקלילות מאשר ברצינות. מצד שני, תמיד חשבתי שכשמגיעים לגיל בוגר, הדברים האלה כבר לא באמת משנים ומכיוון ואנחנו "בוגרים" אנחנו כבר לא משחקים במשחקים של גיל טיפש-עשרה. אז אני די מבולבלת עכשיו. מצד אחד הם יוזמים ואח"כ משנים את דעתם? ואם בחורה יוזמת - מה היא בשבילם? אני יודעת שתמיד תהיה "מלחמה" בין המינים וכיו"ב, ואולי זה ישמע קצת פרמיטיבי לומר, אבל אני שמה לב שבחורים יותר נהנים להשיג את הבחורה שלהם בדרך המסובכת - לנסות לצוד אותה כדי שאח"כ הם או יכבדו אותה יותר או יהנו יותר מהקשר. אני לא מבינה למה זה ככה, ולמה צריך את כל המשחקים האלה, פתאום כשאני חושבת על זה, אני לא יודעת איך באמת מתנהגים כשיוצאים עם מישהו. תמיד נראה לי שאם אני לא "אתן" לו (אפילו אם זה רק להתנשק) הוא לא ירצה אותי או יחשוב שאני לא מעוניינת בו. דיברתי עם ידיד שלי והוא אמר שיכול להיות שאני באמת "קלה" מידי להשגה ואולי אני צריכה לשקול להיות מתונה יותר אם אני רוצה שבחורים ירצו אותי. למרות שאני לא חושבת ככה על עצמי. דברתי גם עם אמי והיא אמרה שלא מתנשקים בפגישה הראשונה. אז צחקתי ואמרתי לה שזה דור אחר וצעירים היום מתנהגים אחרת ומתייחסים בצורה יותר חופשית למין מאשר בדור שלה. היא ענתה לי שהדברים האלה לא משתנים לעולם. בנוסף, יצא לי לדבר עם חברים אחרים והם לא הבינו את הבעיה. יש לי חברות שבעד סטוצים והן לא רואות בזה בעיה. יותר מכך, הן גם לעגו לי שבכלל אני מושפעת מהצורת יחס של הבחורים איתם הייתי ושהגיבו בצורה "שלילית". הן אומרות שבחורים כאלה הם פרמיטיבים ולא שווים את היחס שלי אליהם. אז מי צודק? מה נכון? ועכשיו ככל שאני חושבת על זה, אולי אני באמת לא יודעת איך מתנהגים ואיך מקובל להתנהג היום ובגיל שלי ובגילאים מבוגרים יותר. אשמח לקרוא תגובות רציניות בעניין גם מהד"ר וגם משאר הקוראים. תודה!

נגה, שלום. לדעתי את צריכה לנהוג כפי שאת מרגישה, ולא לפי תכתיבים כלשהם. יש הרבה שמחפשים את הצד השני רק למטרה אחת... . גם אותי זה מביך אם הצד השני מנסה לנשק אותי כבר בפגישה ראשונה. אם הוא מנסה לשלוח ידיים (בייחוד אם מדובר במסעדה או בית קפה או מקום ציבורי אחר), אז אני משלמת, מתרצת תירוץ, ופשוט הולכת. עוד דבר, אל תנדבי על עצמך יותר מידי פרטים בפגישה ראשונה. מקווה שעניתי, עדי

בקשר ללנדב פרטים - למה הכוונה?

הי נגה, מתוך ההודעה שלך בלטו לי 2 משפטים: 1. "תמיד נראה לי שאם אני לא "אתן" לו (אפילו אם זה רק להתנשק) הוא לא ירצה אותי." דיברת על ההרגשה שאחר כך יעריכו אותך פחות (אם "תתני" ישר על ההתחלה) אך בעצם עוד לפני שהגעתם לזה, יש בך כבר סוג של תחושה של חוסר ערך (מי ירצה אותי אלא אם כן אתן לו מה שהוא רוצה-במילים אחרות). 2. "היא ענתה לי שהדברים האלה לא משתנים לעולם". ציטטת את אמך ונראה לי שאת נוטה להסכים איתה.. אני חושבת שאין חוקיות של מה צריך ומה מקובל ומה עדיף. סביר להניח שתשמעי על סיפורי אהבה מוצלחים שהתחילו בכל הדרכים, השאלה היא מה טוב ונכון לך. יכולה להיות תשוקה מהפגישה הראשונה, ולכן גם מין כשלעצמו איננו רעיון רע תמיד, אך עם זאת כדאי שהוא יגיע ממקום של רצון טהור (שזה בסדר!) ולא מתוך תחושה של חוסר ערך, או שהערך יהיה קשור במין. מה את אומרת?

אני אומרת שאתה צודק... חשבתי על זה כבר, אבל אני פשוט לא יודעת איך להראות לבנאדם שאני מעוניינת בו אחרי שאני דוחה אותו כאשר הוא מעוניין לנשק אותי.

שלום אורנה, שלום גדעון. מדוע אינכם מעלים את תמונתכם לאתר, הרבה יותר סימפטי לראות גם את הנפשות הפועלות מאחורי התגובות המלומדות שאתם נותנים, בברכה, שולי.

שולי שלום, נוח לי עם האנונימיות היחסית או לפחות אשליית האנונימיות, שיש לי בשלב זה. אולי בהמשך... גדעון

שלום וחג שמח אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים - אבל אשמח אם תוכלו לעזור לי בכל זאת בתי בת 3 ו-8 חודשים - גמולה מטיטולים כבר למעלה משנתיים. היא הקטנה בבית ויש לה אחות בת 8. במשך השנתיים מאז הגמילה היא לא פיספסה פיפי יותר מפעם-פעמיים וקיבה מעולם לא. בשבוע האחרון (מיום חמישי) היא עושה פיפי כרגיל בשירותים אבל קיבה בתחתונים!!! בפעם הראשונה חשבתי שמדובר בפיספוס ולא התרגשתי אבל מאז היא עושה רק בתחתונים!! אחרי שיחות והסברים ... היא הבטיחה שתגיד לי כשיש לה קקי, אבל היא לא אומרת לי... היא מתחילה להתנהג מוזר להצמד אלי.. לקפוץ במקום... וזה הסימן בשבילי שיש לה קקי. אני מרימה אותה במהירות (כי היא מסרבת ללכת בכוחות עצמה) ומושיבה אותה על האסלה, היא מתחילה לבכות בכי היסטרי... ואז מוציאה את מה שממש לחץ, ולא מנסה להוציא עוד. לפעמים היא מצליחה גם לא להוציא את מה שלוחץ.. לציין שמדובר בילדה בוגרת, פקחית, ובריאה. כמו כן, לא נראה לי שעברה עליה איזה טראומה בימים האחרונים שכן היא בחופשה מהגן והיתה צמודה אלי ב10 ימים האחרונים... פרטים חשובים נוספים: אני נמצאת בחודש השביעי להריוני השלישי. (היא הקטנה). ואנחנו עומדים לפי מעבר לדירה חדשה. שאלתי - מאוד נראה לי שמדובר בתופעה פסיכולוגית, אולי בעקבות השינויים שעתידית להיות, למרות ששום שינוי לא התרחש בפועל, בנתיים... אבל האם בכל זאת יכול להיות שמדובר בבעיה רפואית....? לציין שהקיבה קשה ולא שונה מבעבר... אנא עזרתך !! תודה וחג שמח !!

מור, נשמע שאכן יש קשר בין ההריון לבין השינוי בהתנהגותה של ביתך. כפי שציינת היא אכן פקחית. היא מבטאת בהתנהגותה החדשה את החרדות שלה, במודע או שלא במודע; חרדות שמא להורים יהיה תינוק חדש שיחליף את מקומה, ואולי כבר ההורים חושבים שהיא מספיק גדולה ואיננה דורשת עוד טיפול. כך למעשה היא "מלמדת" אתכם (ע"י הרגרסיה בהרגלי היציאות שלה) שעודנה "קטנה" וזקוקה לטיפול והשגחה מצדכם. ייתכן בבירור שזוהי גם מעין מניפולציה מצידה להשיג את תשומת לבכם. כך או אחרת מדובר בביטוי התנהגותי לגיטימי. לטעמי, כדאי לשוחח עם ביתך ולהכינה היטב לקראת הלידה הצפוייה, ובעיקר להבהיר לה שהיא רצוייה ושיש די מקום בשבילה וגם בשביל התינוק הצפוי להיוולד. במקביל יש לדעתי גם להבהיר לה שהתנהגות שכזו אינה מקובלת עליכם, אך להימנע מכעס שיגרור "מאבקי כוחות".זו דעתי בכל אופן. שיהיה במזל- טוב.

מור שלום, לפני ההסברים הפסיכולוגיים, הייתית ממליץ לשלול בעיות גופניות/רפואיות. ואף לפני כן להתבונן היטיב על הרגלי האכילה של הילדה. את אומרת שהיא נמצאית בבית ולא בגן. האם היא אוכלת שונה? האם למשל היא אוכלת מצות עם שוקולד והדבר גורם לה לעצירות? האם היא שותה מספיק? האם לילדה ישנה קיבה נורמלית או קשה מהרגיל? קודם כל תבדקו את זה. לאחר מכן תתיעצו עם רופא המשפחה ורק לבסוף הייתי מגיע להסברים פסיכולוגיים ולהתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בכל מקרה, העבירי מסר מרגיע לילדה ואל תלחצו בעצמכם. גם בתוך התפתחות נורמלית בהרגלי הנקיון ישנן רגרסיות זמניות. אנא עדכני אותנו לגבי ההמשך, בברכה, גדעון

שלום, יש לי חבר כבר ארבע וחצי שנים, כרגע אנו במשבר כלומר, אנחנו עכשיו פרודים עד שאני יחליט האם אני יכולה לקבל אותו כמו שהוא עם כל המגרעות שלו- זה קצת מוזר שעכשיו אני צריכה לקבל את זה אחרי כל הזמן הזה אבל בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מעירה לו על המון דברים בערך פעם ביום, אמא שלי אומרת שנמאס לי ממנו, אני לא יודעת האם זה נכון, כלומר, איך אני אדע את זה? המגרעות שאני מדברת עליהם הם (בהסבר כללי מאד) העובדה שהוא חי את החיים כאילו כל יום הם יכולים להיגמר ולכן, הוא עושה מה שהוא רוצה בעוד שאני בן אדם שמאד (אפילו יותר מידי) אכפת לו מה האנשים מסביב אומרים.אני מאד מפחדת לעשות את הצעד ולסיים את הקשר אבל אני יודעת שיגי היום שאני אצטער ואתחרט על זה כי בהסתכלות כללית הוא מקסים בתור בן זוג, איבדתי את ההסבר למושג אהבה, אני לא יודעת האם אני אוהבת אותו למרות שזה מוזר, כלומר, איך יודעים אם אוהבים מישהו אחרי כל כך הרבה זמן? אני לא יודעת להגיע להחלטה ולהיות שלמה איתה, בבקשה עזרו לי.כי אני לא רוצה להתחרט.

שרית שלום, את מתארת קשר עם אדם ששונה ממך. הוא עושה מה שהוא רוצה ואילו את חיה לפי ציפיותיהם של האחרים. לכן לא פלא שכאשר את צריכה לקבל החלטה לפי מה שאת רוצה את לא יודעת, שהרי לא "התאמנת" על לעשות את מה שאת רוצה וכפי שזה בדרך כלל במצבים כאלו, מה שאת רוצה מטשטש וחומק ממך. אני מתקשה לראות איך בעצה אינטרנטית עוזרים לך בסוג החלטה כל כך אישית וכל כך חשובה. מה גם שאת צריכה לשים לב לכך שבמצבים כאלו יש נטיה להיסמך על הנאמר לנו ופחות על מה שאנו מרגישים. המלצתי לך היא לגשת ליעוץ מקצועי. איש מקצוע יוכל לעזור לך לזהות מה את באמת מרגישה ורוצה ולהיות שלמה עם החלטתך. בהצלחה, גדעון

היי אני מפחדת מכל דבר, ממעליות, רעמים, רעידות אדמה, פיגועים, מטוסים... ועוד הרבה! זה התחיל מתי שטסתי לברצלונה אז היה ענני אוויר גדולים והמטוס שלנו נכנס לאחד מהם בטעות, ואז הוא נפל משהו כמו 15 שניות, מאז קשה לי לטוס, ואני פוחדת מכל דבר, וזה כבר מפריע לחיים שלי... אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג כי אני לא יכולה לספר עלי דברים אישיים למישהו שאני לא מכירה, המשפחה שלי מודעת לכל זה... מה אני יכולה לעשות כדי שזה יפסיק? תודה! רוני

הי רוני, אני לא פסיכולוגית אבל לדעתי מה שקרה לך בטיסה לברצלונה גרם לך לטראומה ולפחד רב. העניין הוא שהפחד שלך הוא לא רק ממטוסים אלא הוכלל להכל, כמו שאמרת. את צודקת שזה אולי קצת מלחיץ ללכת לפסיכולוג ולספר לאדם זר דברים אישיים ופרטיים, אבל שתדעי לך שזה לפעמים הכי קל.. מה גם שיש טיפול לבעייה הזו. זה לא חייב ללוות אותך לנצח הפחד הזה, אפשר להתמודד איתו. לדעתי רצוי טיפול קוגנטיבי התנהגותי שיטפל ישירות בפחד. בטיפול, את תלמדי להבין למה את פוחדת והכי חשוב איך להפסיק לפחד. אין לך מה להתבייש, אנשים רבים עוברים כל מיני משברים וטראומות בחיים ולעיתים צריכים עיצה או עזרה. פסיכולוג זה לא רק לחולי נפש,גם אנשים בריאים נעזרים בהם כל הזמן... המון בהצלחה לך, דנה.

הי רוני, קודם ל עצם העובדה שפנית לפורום פסיכולוגיה מראה שיש לך אמונה שהם יכולים לעזור לך, גם אם כרגע נראה לך שאת לא תלכי לפגישה אמיתית. 2. בתור מטופלת עם נסיון, אני מוכרחה לומר שאני מזדהה עם חששותיך, אך כמו שדנה אומרת זה באמת קל יותר באיזשהו מובן, והיום המצב הוא הפוך, שלפסיכולוג אני יכולה לספר דברים אישיים כל כך שלא ייאמרו לאף אחד אחר, לפעמים גם לא בעלי. 3. אני מציעה לך לנסות ללכת לשלוש פגישות. תקבעי לך שחודש שלם את מנסה ומנסה לראות מה קורה. ברגע שתאמרי לו או לה שזה קשה לך הם יעשו הכל בכדי להקל עלייך ולכן אל תדאגי. תחשבי שהמציאו אותם בעולם בכדי לעזור לנו עם בעיות כאלו, אז למה שלא נשתמש בזה, נהנה מזה ונרגיש טוב יותר ושמח יותר אחר כך? בהצלחה קוקי

שלום. לאמא שלי יש ידיד והוא נשוי עם ילדה, עכשיו בקשנו מהילדה שתצייר את המשפחה שלה ורצינו לדעת מה הציור אומר... היא ציירה את עצמה באמצע, רגליים מאוד מאוד ארוכות לשני הורים, ואת החולצה של האבא צבעה בשחור... מזה אומר?? תודה רבה הדס

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=333

הילד שלי בן 4.5 מצייר אנשים ללא ידיים. מה זה אומר?

הדס, קצת מסוכן לנסות ולפענח ציורי ילדים בלי הכשרה מתאימה לכך. גם המידע שנתת לא מספיק, משום שפסיכולוג מסתכל על התמונה הרחבה ועל הפרטים הקטנים. כדי לפענח ציור בצורה נכונה צריך להכיר את הילדה ואת ההסטוריה ההתפחותית שלה, ולראות את הציור. תיאורים מילוליים שלו אינם מספיקים. ס.מ.

הדס, אני מסכים עם תשובתה של ס.מ. - זה יהיה לא רציני לנתח ציור בלי לראות אותו ולהכיר את הילדה. נסי לחפש ספרות בנושא כדי קצת להעמיק את יכולתך. בברכה, גדעון

הילד שלי בן 9 ומזה חצי שנה הוא לא שולט בצרכיו. כלומר במהלך היום הוא פשוט עושה צואה במכנסיים ומנסה להסתיר את זה. בניסיון להסתיר את זה הוא מלכלך את בגדיו ואת כל הסביבה.והוא כמובן מסריח מאד. זה קורה לו בבית הספר, בחוגים ואצל קרובי משפחה. האם זו יכולה להיות בעיה פיזיולוגית ? או שמה עלי לפנות לפסיכולוג?

רוני שלום, בראש ובראשונה הייתי ממליץ לפנות לרופא משפחה/גסטרו כדי לשלול סיבה רפואית/פיזיולוגית. במידה ונשללה סיבה כזו סביר אז להניח כי מדובר בתופעה שקרויה "אנקופרזיס" - הפרעה בהפרשת הצואה על רקע פסיכולוגי. (בדרך כלל תופעה שתחילה לאחר ארועי חיים סטרסוגניים כגון לידת אח, אשפוז, מעבר לביית חדש) . או אז הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוג ילדים . בברכה, גדעון

היי, אני ובעלי עברנו משבר רציני לפני חצי שנה, כולל בגידה שלו. נפרדנו, חזרנו והיום הכל מצוין, הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני המשבר. העניין הוא שעד אז (לפני המשבר) נורא האמנתי לו, סמכתי עליו והוא ניצל את זה ושיקר לי. גיליתי שיש לו מישהי דרך הפלאפון שלו (היא התקשרה ובמקרה אני עניתי). אחרי זה היו הרבה שיחות נפש מאוד ארוכות, כמו שכבר אמרתי נפרדנו ולאחרי כמה חודשים החלטנו לפתוח דף חדש. הבעיה היא שמאז שחזרנו יש לי אובססיה ופחד נוראי שהוא מסתיר משהו ממני. כל פעם שיש לי הזדמנות אני מחטטת בפלאפון שלו בלי שהוא יודע ובודקת שיחות נכנסות, שיחות יוצאות, הודעות וכו'. אני יודעת שאם הוא יידע שאני עושה את זה יהיה פיצוץ. אסור שהוא יידע. אבל כל פעם שאני עושה את זה משהו לא מסתדר לי. דוגמא: שמעתי שהטלפון שלו צילצל, אחרי שהוא דיבר שאלתי מי זה, הוא אמר מעבודה. כשהייתה לי הזדמנות לבדוק לא היה שיחה נכנסת באתה שעה. ז"א שהוא מחק את המספר שהתקשר. וכל מיני מקרים מוזרים כאלה. אני לא יכולה לדבר איתו על זה כי אני מתביישת מי זה שאני מחטטת בטלפון שלו ומצד שני זה אוכל אותי מבפנים ולא נותן לי שקט. אתמול גיליתי עוד משהו. כמובן שבהודעות שלו הכל ריק, גם נכנסות וגם יוצאות. אני לא יודעת אם היה והוא מחק או לא היה. אז ניסיתי דבר אחר. נכנסתי למונה הודעות וגיליתי שהוא שולח הודעות למספרים לא מוכרים וגם שולחים לו. יכולתי לראות רק את שעת ההודעה ומספר, לא את התוכן. התקשרתי למספר האחרון. זה היה קול של אישה. אמרתי שזה טעות. ניסיתי לרמוז לו, שאלתי אותו אם הוא מסתיר ממני משהו, הוא אמר שלא ואני לא יכולתי להגיד כלום. מה לעשות? אני רוצה לדבר איתו על זה, לשאול. מצד שני אסור שהוא יידע שאני מחטטת בפלאפון שלו. בבקשה תעזרו, אבל בלי לצחוק ובלי לפגוע. תודה, שרית

אני לא פסיכולוגית או משהו, אבל נראה לי שלמרות שלדעתך חזרתם והכל מצויין, זה לא באמת כך. לא סתם אומרים שאמון זה הדבר הכי חשוב במערכת יחסים, וכשאין אמון, אין כלום. אם תמשיכי ככה את תשגעי את עצמך ובעצם תמשיכי להעניש את עצמך על משהו שהוא עשה! את חייבת להפסיק ללכת על קליפות ביצים בשבילו, זכותך להיות חשדנית וזכותך לקבל הסברים, הוא צריך לספק לך אותם כי את הסכמת לסלוח לו, וזה דבר גדול. את צריכה לחשוב עם עצמך טוב טוב מה את צריכה שיקרה כדי שבאמת הקשר יחזור להיות טוב ומבוסס על אמון, ולהפסיק לבטל את עצמך ואת חששותייך. גם אם את טועה, יש לך סיבה להתנהגות הזו ויש לך כל זכות שבעולם לרצות לדעת מה קורה. אני באמת חושבת שאולי ייעוץ או טיפול יכולים לעזור, להחזיר לך את האמון בו- כמובן שיש לוודא שהוא אכן ראוי לאמון... המון בהצלחה לך,ונחכה לראות מה המומחה יגיד...

שרית שלום, "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים". את מספרת בדיוק רב ובכאב, את מה שקורה בהרבה מערכות יחסים שבהם היתה בגידה . מה שנשבר ומתפרק זה האמון. האמון שלך בו, ולאט לאט האמון שלך באינטואיציות שלך ובזכותך להחזיר את האמון ביניכם ולשקם את מערכת היחסים. בדרך כלל ארועים כאלו בתוך זוג, לא עוברים בשקט כלל ועיקר. הן פותחות שאלות נוקבות לגבי הזוגיות וגם כל אחד לגבי עצמו. (במה הייתי לא בסדר? מה לא נתתי לבן זוגי שהוא נזקק לו? האם זה יכול לקרוא שנית? איך לא ראיתי? ועוד ועוד) בקצרה, תגובתך הינה נורמלית ומובנת ואת לא יכולה לצפות מעצמך שלא להיות חשדנית. אז מה לעשות? את לא חייבת לחשוף את הטקטיקות הטלפוניות בפני בעלך. זו רק טקטיקה והיא עדיין השיטה שלך לבדוק מה קורה. הייתי ממליץ בחום שתלכו לטיפול זוגי. דברי עם בעלך, תגידי לו שלמרות שמערכת היחסים השתקמה את עדיין לא רגועה ומעוניינת להבין טוב יותר מה היה. תגידי לו שאת עדיין מודאגת שמא מה שהיה יחזור. ותקבעי פגישה אצל מטפל זוגי (יש תחנות ליעוץ למשפחה וליעוץ זוגי ליד כל שרות פסיכולוגי באזור מגוריכם, או דרך קופת חולים). בהצלחה, גדעון

אני בן 22 . יש לי בעיות רבות: מאמא חולת סרטן עד בעייה בזהות מינית. טופלתי בעבר אצל פסיכולוג קליני שעזר לי להתגבר על טראומה חברתית בצבא יש לציין אני אדם די חברותי אני עובד בעבודה איכותית וכאלו "הכל" רגיל. אבל מפנים אני ממש חש בודד , אני נזכר כל הזמן בטראומה, במה שהיה , אני מתייסר על מחלת אימי ,עם יחסים מאוןד מאוד עכורים בין אימי לאבי.. ובתוך כל זה כאלו מנסה להמשיך רגיל: לומד לפסיכומטרי, מתכנן עתיד וכו'... ההתלבטות שלי היא האם לטוס כרגע לחו"ל ואולי זה יעזור להתרחק מהכל,,על אף שאין לי עם מי לטוס ואני חושש שאני אהיה בחו"ל אני אחוש לבד . או שמא זה יפתח אותי לעולמות חדשים, אתרחק מהצרות..אני מפחד מכך שלא אצליח להתחבר לכל מיני סוגי אנשים ולא יהיה לי עם מי לחלוק דברים ...או אולי כדאי לי להיות לבד? לחוות דברים?...אני בכלל לא רוצה ללמוד כמו שאימי מתחננת שאעשה שנה הבאה...אני כבר לא יודע מה נתיב חיי,,,אני חש בדידות איומה, ואני לא יודע מה אני רוצה כבר...אני שאפתן מאוד אך מאידך בא לי כאלו לשבור את הכלים... אז...לטוס או לא?

לדעתי אתה צריך למצוא חבר שיטוס איתך, תתרחק קצת מהסביבה ומהכל. לדעתי זה יעזור לך, אבל אל תטוס לבד... מקווה שעזרתי! -מרווה-

ברק שלום, אתה מציין כל כך הרבה עומס שיש על כתפיך: הטראומה שעברת, שאלת הזהות המינית, תחושת הבדידות, מחלת אימך, הקשרים בין ההורים. לא פלא שאתה מחפש מעט שקט, להיות עם עצמך, לבחור את דרכך בחיים. נראה לי שאתה שם על הטיסה משא כבד מידי. הטיסה והטיול יכולים להקל על העומס, לפתוח אותך להתנסויות חדשות ולאנשים חדשים, אך עדיין תשאר עם עצמך ומחשבותיך. לעומת זאת אם תטוס במחשבה שזה זמן טוב להתרעננות, לצבירת כוחות ולא לפתרון כל הבעיות, יתכן שמשא הטיסה יהיה קל יותר. ישנן אופציות רבות שלא לטוס לבד: טיול מאורגן או מציאת שותף לטיול (אינטרנט, חנויות המתמחות בטיולים...). דבר נוסף וחשוב : יש לך כבר נסיון חיובי עם טיפול פסיכולוגי. אולי זה זמן טוב להיות בטיפול נוסף - לשם תוכל להביא את ההתלבטויות שיש לך עם עצמך ואת כאבי הווה והעבר. בהצלחה בכל בחירה שתיקח על עצמך, אשמח אם תשתף אותנו בהחלטך כאשר תקבל אותה. גדעון

אבל הבעייה שאני מפחד לטוס עם זר או בכלל לבד כי אני לא ארגיש בנוח , ואני מפחד שאני לא אתחבר לאנשים ואני אתגעגע לרע שפה ...ואני גם עוזב עבודה שהיא יחסית טובה, והאם באמת זה חכם לטוס עם זר שאני אמצא בנט שאני לא ארגיש איתו חופשי?

האם משהו יכול להפנות אותי למידע על טיפול פסיכ אנליטי. אני נפגשת עם משהו שעובר טיפול מסוג זה וזה גורם לי לחששות. תודה מראש אני

שלום למתלבטת, הנה למשל האתר של החברה הפסיכואנליטית בישראל, אולי תוכלי למצוא כאן מעט מידע. http://www.psychoanalysis.org.il/info/info1.html הנה קישור לויקיפדיה, אני בספקות אם יעבוד בגלל שמופיעה בו מילה בעברית (שאמורה להופיע בסוף הקישור ולא בתחילותו) http://he.wikipedia.org/wiki/פסיכואנליזה חיפוש הערך "פסיכואנליזה" במנוע חיפוש ייתן לך תוצאות רבות נוספות. גם אני בטיפול מסוג זה. מדובר על טיפול ארוך, עמוק ביותר ומיוחד במינו, אם כי ממש לא הכי "איני" בימינו:-) תוכלי לומר אולי מדוע את חוששת?

החששות שלי מתחלקות למספר נושאים: 1. אחת הסיבות שבגללה הוא פנה לטיפול היא: בעיות תפקוד מיני, אשר לא נפתרו גם לאחר 3 שנות טיפול. 2. אני חוששת שהוא לא מסוגל לתפקד ללא הטיפול - ואם כך אינני מסוגלת לתחנן איתו עתיד (משפחה, ילדים) 3. אני לא אוהבת שאדם נוסף מעורב בחיי. אני יודעת שכל דבר שנעשה ביננו עולה בטיפולים שלו.

שלום. בעייתי היא הקשר שלי עם אמא של בעלי. לפני החתונה היחסים ביני לבין חמתי היו טובים .לאחר מס' חודשים של נישואים יחסה אלי השתניה ב180 מעלות וזאת בעיקבות המקרה הבא: במשך מס' שבועות גרנו אצל אמא של חמתי יום אחד כשלא הייתי בבית החליטה חמתי לסדר לי את החדר בו אני ובעלי ישנים.הסידור שלה כלל הוצאת תחתונים וחזיות שלי משקיות והכנסתם לסלסלאות. אני מאוד כעסתי על הפגיעה בפרטיות שלי ובעלי אמר זאת לאימו . לאחר המקרה הנ"ל חמתי לא דיברה איתי חודש והשלימה איתי רק לאחר שבעלי איים שאם היא לא מדברת איתי הוא יותר לא יבוא הביתה של ההורים. מאז אומנם היא מדברת איתי אך היא תמיד "מחפשת" לריב. היא עוקצת , לא מחזיקה את ביתי - נכדתה בקיצור מתנהגת מגעיל. ראוי לציין שחמתי רבה עם כולם -החתן שלה , האחים שלה וכד'. שאלתי היא כזו - כיצד להגיב ליחסה ? להפסיק לבקר בביתה ?(בעלי מסכים שאני והבת נפסיק לבקר שם ) לענות לה בזמן שהיא עוקצת? אם אפסיק לבקר אני מענישה גם אנ חמי שהוא אדם מקסים אם אענה אני בסוף כביכול לא בסדר האם יש לך פתרון אחר? תודה מראש

יעל שלום, לא בכדי נושא יחסי חמות - אשת הבעל תופש מקום נכבד במשפחות. שאלתך היא רק דוגמה למצבים מורכבים ביותר שיכולים להיגרם בתוך משפחות. לכאורה התנהגותה של חמותך אינה מובנת שכן היא עצמה נפגעת מהמצב ובכל זאת היא ממשיכה בה. לדעתי המפתח לפיתרון הינו בכך שאת ובעלך תהיו בחזית אחידה ומאוחדי כוחות בכך שאינכם מוכנים להמשך התנהגותה של החמות כך כלפייך. בנוסף, פעם אחת שיחה של בעלך עם אמו עזרה מאוד, יתכן שעוד שיחה כזו תשנה את המצב לחיוב. ואחרי השיחה הזו בכל פעם שהיא עוקצת אותך תני לבעלך לענות. בצורה כזו הויכוח לא יהיה שלך עם חמותך (ובאופן עקיף הפרדה של הזוג) אלא אתם מהווים יחידה אחת ויוצרים בכך גבול יותר טוב של התא המשפחתי שלכם. הרבה הצלחה, (תעדכני אם העצה עזרה) גדעון

תודה על התשובה . לצערי אני לא בטוחה ששיחה עם החמה תעזור שכן השיחה שיזם בעלי בעבר עם אימו לדעתי לא ממש עזרה שכן היא אומנם הפסיקה את הברוגז שלה והחלה לדבר איתי אך מאז היא לא מפסיקה לעשות תרגילים לדעתי היה עדיף שלא תדבר איתי ובכך לא תעצבן אותי אתן לך דוגמאות ליחס שלה אלי. ילדתי לפני חודשיים תינוקת חמתי לא עזרה בכלום לא שאלה לשלומי ולשלום התינוקת אלא להיפך כל כמה ימים החליטה שהיא כועסת על בעלי ולכן לא באה. התעקשה לשים מזרון ישן (בן 9 שנים) שעליו תשן ביתי בביתה - אני התעקשתי על מזרון חדש אותו אני אקנה אך היא אינה מסכימה - לדעתי זו השיטה שלה להמעיט בביקורינו. התקלקל לנו התנור בבית חמתי החליטה שאבי (חשמלאי ) יודע לתקן תנורים שהדבר רחוק מלהיות נכון וטענה שאם קצת מאמץ הוא היה מתקן את התנור . ועוד ועוד מקרים דומים לאלה. אני חייבת לציין שלא אני ולא בעלי עשינו לה משהו אנחנו רק מחפשים שקט במשפחה . התנהגותה אינה נורמלית ולא רציונלית. אתה יכול להבין מדוע אדם מתנהג בצורה הרסנית כזו כלפי עצמה וכלפי בנה.אם אבין אותה אולי אוכל לפתור את הבעיה

דר יקר יש לי ילדה בת 13 וחצי שעברה איתי מאז גן חובה עקב הלידה של הבן השני דיכאון אחרי לידה היא עברה איתי אישפוזים היא ראתה אותי במצבים שהייתי בדיכאון ולא תיפ0קדתי למרות הכול בעלי והסבא ןהספתא היו וטיפלו בה ותמכו ובזמנים שהירגשתי טוב מאוד השתדלתי לעניק לה ביטחון מזה אתה בטח מבין שלא היתה לה ילדות קלה.... כיום היא ילדה עצמאית ודעתנית ורגישה מאוד למה שקורה בבית ובעיקר ביחסים שלי עם בעלי לפעמים אני מרגישה מבולבלת מול המילם שלה והאמיתות שלה ואתה יודע מה רציתי רק ליכתוב לכול אלה שעברו משהו דומב שיתחזקו למרות שזה גיל בלתי רגיל תודה שוש

שוש שלום, בודאי לא קל לעבור את מה שעברת ואפילו קשה שבעתיים לחשוב על כך שבתקופה זו גם ביתך סבלה. אבל... צריך לראות גם את הפן החיובי: לביתך ישנן תכונות המראות על בריאות וחוזק כמו עצמאותה ודעתנותה. כפי הנראה הטיפול והתמיכה שקיבלה מבעלך מהסבא ומהסבתא וגם ממך בתקופות הטובות היו טובים דים כדי שיתגלו בה דברים טובים אלו. מאחל לך שנים של הנאה מביתך וקשר טוב איתה, גדעון

הבעיה שלי היא כזו: לאור מעשים שאני עושה (דברים לא יפים לאנשים שכן איכפת לי מהם או מעשים לא יפים לאנשים שאיכפת לי מהם ואני אומרת שכביכול לא אעשה אותם שוב אבל עושה בכל זאת) הגעתי למסקנה שכנראה או שאני מאוד אפתית לגבי עצמי או הסביבה או שפשוט אני עושה דברים מבלי לחשוב על התוצאות ואח"כ מתחרטת ומתייסרת. מה עושים?

אני גם שמה לב שיכול להיות שאני גם על הזמן בודקת גבולות, בכל מה שקשור למין וכולי. אולי זה משהו לא טוב? לפני שאני עושה את המעשה אני לא חושבת שאני אתייסר ככה אח"כ אבל אח"כ מתייסרת. חשוב לציין שאני גם לא כל כך נהנית רגשית בד"כ מהמעשים האלה ולא פיזית, אלא רק התרגשות מהמעשה האסור או מהמעשה הלא קונבנציונלי. או משהו כזה. אני כאילו לא יכולה לשלוט בעצמי. למה זה קורה?

לאפתית שלום, את מתנהגת בצורה שלא מובנת לך: עושה מעשים שמתחרטת עליהם ולא מבינה מה מניע אותך. את שואלת את עצמך אם את בודקת גבולות או אולי אפתית ולא איכפתית מאנשים שחשובים לך. ישנן כמובן דרכים רבות להעלות השערות מדוע את מתנהגת בצורה כזו. את בעצמך מעלה חלק מההשערות, כמו להתרגש מהמעשה האסור. יתכן שאת בשלב בחיים בו את בודקת מי את ואחת הדרכים לבחון זאת זה למתוח את הגבולות שלך ודרך ההתנהגות החדשה והגבולות החדשים להכיר את עצמך. הקושי הוא כפי שאת מציינת לחיות עם התוצאות ועם תחושות החרטה על מה שנראה בדיעבד כמעשה שלא טוב לך איתו. נסי להמשיך ולחשוב עם עצמך "מה מניע אותי בהתנהגות הזאת?". ככל שתגיעי לתובנות טובות יותר, תגלי שיותר קל לך לשלוט על ההתנהגויות הללו וגם שיש לך פחות צורך להתנהגות שבודקת את גבולותייך. בהצלחה, גדעון

שלום, אני בוגרת בת 37 נשואה , אם לשני ילדים. איבדתי בפתאומיות אב אליו הייתי קשורה באהבה הדדית גדולה.אנני יודעת מה עושים עם געגוע כה עמוק. אני עסוקה מאוד לחזק את אימי שחיה עמו בסמביוזה 45 שנה. הוא היה מאוד דומיננטי בחיינו והקרין חיוניות גדולה ואהבה ופינוק אין קץ. מה כדאי לעשות כדי לעזור לכולנו, לעצמי ? עוד לא יצא לי להתמודד עם אובדן כה כואב ! וחטוף.

לבת האוהבת שלום, משתתף בצערך על האובדן הפתאומי והכואב. בשלב ראשוני זה את מתמודדת עם ההלם והפתאומיות של האובדן. מה שמסייע בשלב זה הינו העיסוק בדברים הקונקרטיים והמעשיים הקשורים לפטירה: ההלוויה, הודעות לקרובים וחברים וכל מה שקשור לשבעה: לבטל תוכניות שהיו לשבוע הקרוב . כעת עלייך לפנות את עצמך להיות עם עצמך,אמך, משפחתך ואבלך. דבר נוסף שמסייע הינו להיות מוקף באנשים קרובים: גם עבורך וגם עבור אימך. אנשים יתקשרו ויבואו ויציעו תמיכה ועזרה. אל תהססי להענות. בתוך הצער שאת מצויה תוכלי כך להרגיש את התמיכה והאהבה של הקרובים לך. מה שאולי מנחם בתוך הכאב הזה הינו האהבה והפינוק והקשר הטוב שהיו מנת חלקך וזכו להם גם משפחתך וילדייך. שלא תדעי עוד צער, גדעון

היי ממצב? קוראים לי שלי ויש לי אחות שלא יודעת איך להתמודד עם כעס, לא כמו כל האנשים שבוכים או צועקים היא מוצאת דרכים אחרות. היא התחילה בכך שהיא חותכת את עצמה והמשיכה לכך שהיא מקיאה (לא כדי לרזות) היא אמרה לי שכבר היא נסתה להפסיק אבל כל פעם היא מוצאת דרך אחרת... איך אני יכולה לעזור לה? היא לא רוצה ללכת לפסיכולוג והיא כבר בת 18... תודה! -שלי-

הי שלי, זה טוח קשה לראות שהיא לא רוצה לעזור לעצמה, שזה שלב הכרחי בדרך להיפתר מההרגלים של פציעה עצמית שהיא פיתחה. אני שולחת לך קישורים לאתרים על פציעה עצמית, (ביניהם: איך לעזור למי שפוצעים את עצמם?) אולי יהיה מצב שם היא תסתכל בהם ותבין את הבעיה ותרצה עזרה וטיפול. בהצלחה קוקי http://www.macom.org.il/self_injur.asp http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/selfinjury.htm http://www.voices.co.il/SI/ http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/self_injury1.htm

אחותך זקוקה לעזרה מקצועית. מכיון שאין אפשרות לעזור למי שלא מעוניין או לא משתף פעולה , אין לך ברירה אלא להמשיך לשכנע אותה ולהסביר שאם לא תקבל טיפול מצבה ילך וידרדר ואז יהיה קשה יותר לעזור לה.

שלום שלי, את מתארת קושי של אחותך להתמודד עם רגשות הכעס שלה, ומספר צורות של פגיעה עצמית. כפי שמרמזים הקישורים שהציעה קוקי, פגיעה עצמית היא תופעה מוכרת ואפשר לטפל בה. חשוב שאחותך תגיע לשיחת אבחון וייעוץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. נסי לדבר איתה על נסיונותיה הקודמים להפסיק לפגוע בעצמה, ומה חסר לה אז על-מנת להתמיד ולהצליח בכך. אני מקווה שהיא תבין שליווי מקצועי ותמיכה של אחות דואגת הם בדיוק מה שצריך... בהצלחה, ועדכני אותנו על התקדמותכן בתהליך, אורנה

רציתי להודות לכל אלה שענו לפנייתי וניסו לתמוך בי. כל הכבוד

אולי תגלה לנו מה תעשה בסוף ואת שלומך גם..