פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב אני בחור בן 25 אשר סובל מחרדה בכל פעם שאני מקבל צו מילואים בסדיר הייתי חייל קרבי ואף מצטיין. קיבלתי טיפול במהלך השירות, סבלתי בעיקר מדיכאון קל אך לטענת המטפל לא היה צורך לשחרר אותי מהיחידה , הטיפול היה בשנה האחרונה של השירות ולכן המשכתי לסבול עוד קצת. כיום אני לא מתפקד בגלל הצו אף על פי שזה בלבד לחמישה ימים של אימון ,רק המחשבה שלא אוכל לישון בבית מעוררת בי חרדה . אני באמת לא מנסה להשתמט וגם אין לי כוונה לשקר בשביל לצאת אך נוצר מצב שאם אין לך הפרעה או מחלה נפשית אין מקום להתחשב בך אני כל היום לא מתפקד בגלל זה כל הזמן לחוץ מוכן לעשות מילואים אך לא מסוגל לישון מחוץ לבית אני כבר באמת נואש זקוק לעזרה בברכה אלמוני

לאלמוני שלום, תבקש מקצינת הקישור שלך לראות קב"ן מילואים. הוא כבר ידע מה לשאול אותך ואיך לסייע. אפשרות נוספת היא לבקש ראיון עם המפקד שלך בצבא ולהתייעץ איתו. שנה טובה, גדעון

אני אוהבת את המטפל שלי (כמה מפליא). האם בגלל שלא שאל על זה מעולם, אני אמורה להבין שהוא לא יודע...? הרי שאם היה חושד שכן, היה שואל בצורה מפורשת.........לא? שנה טובה ומאושרת (!!!!) לכל המשתתפים בפורום, וכמובן גם למנהלי הפורום (למרות שבתור מטופלת זה לפעמים נראה שאתם מושלמים ומאושרים גם בלי כל הברכות).

בובית שלום, קשה לדעת מה המטפל שלך יודע או חושד. הפשוט ביותר זה לשאול אותו ישירות. שנה טובה גם לך, גדעון

שלום מגע של מטפלת אחרי 3 שנים של טיפול מה זה אומר? ולא לפי מה שאני הרגשתי! תודה

תלוי מאוד מאוד איזה מגע. אם זו לחיצת יד אז לא נראה לי שהיא בכלל הייתה מודעת שזה מ-ג-ע. ואם זה חיבוק או יותר מזה אז תעשי מזה ביג דיל- ותקפצי מרוב אושר שזה קרה לך. כי רוב מטופלים מפנטזים על זה שנים וזה פשוט לא קורה :(

תלוי מאוד מאוד איזה מגע. אם זו לחיצת יד אז לא נראה לי שהיא בכלל הייתה מודעת שזה מ-ג-ע. ואם זה חיבוק או יותר מזה אז תעשי מזה ביג דיל- ותקפצי מרוב אושר שזה קרה לך. כי רוב מטופלים מפנטזים על זה שנים וזה פשוט לא קורה :(

המגע היה בצורה של לטיפה על השכם.

לטיפה על השכם מראה שהיא מחבבת אותך בתור בן אדם, בתור מטופלת. אני לא חושבת שהם מבינים עד כ-מ-ה כל מגע מהם משמעותי עבורנו. ברור שהם יודעים, ולמדו על זה. אבל אם היו יודעים כמה שעות מטופל עלול לחשוב, לנסות להבין, מה זה אומר- אולי לא היו עושים את זה בכלל (למרות שגם אז לא בטוח שלא היינו נפגעים). אני זוכרת כל מגע שנתן לי להרגיש. איפה, מתי, ואיך זה קרה. גם נגיעות חסרות כל משמעות מצידו- שחזרתי בפעם האלף. מוכנה לשתף מה הרגשת בעקבות המגע?

תודה רבה על תשובתך, אם אפשר עוד לשאול, האם אתם יודעים, מה הסיכויים להתקבל בארץ לפסיכולוגיה של הילד ( תואר שני) האם הם קלושים כמו פסיכולוגיה קלינית רגילה או אף יותר מכך? כמו כן מה הן אפשרויות ההשתכרות? האם זה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו טוב יחסית למשך הזמן הרב שיש להשקיע בלימודים? ומה בעצם הזמן ? אחרי תואר שני צריך עוד התמחות? מה זה אומר התמחות? זה כבר כמו עבודה? ושאלה אחרונה - האם זה יכול להשתלב איכשהו עם קלינאות תקשורת לילדים, או שזה כבר מוגזם?

מלי שלום, אורנה תשוב לענות בהמשך השבוע. הקבלה לפסיכולוגיה של הילד קשה. אין לי נתונים מדויקים אך להערכתי זה קשה כמו פסיכולוגיה של המבוגרים. לגבי נושא השכר: זה מאוד מורכב. כשעובדים פרטי משתכרים היטיב, אבל עד אז ישנה עבודה במסגרות ציבורית ושם הרווח מועט. וכמו כן לימודים ארוכים והתמחות ארוכה ורוב הפסיכולוגים הולכים לטיפול בעצמם וגם זה עולה כסף...כמה זמן זה לוקח? 3-4 שנים תואר ראשון. 2-3 שנים תואר שני (כולל תיזה). התמחות קלינית: עוד 4 שנים. (בד"כ בחצי משרה, בתנאי שכר ירודים). לשלב עם קלינאות תקשורת? נשמע לי קצת קשה. יחד עם זאת לא חייבים להיבהל, זה אולי לוקח זמן אבל מקצוע מרתק. שנה טובה, גדעון

שלום רב בני בן 15 ילד סובל מלקויות למידה. בנוסף בני ילד נמוך קומה דבר נוסף שגורם לו לחוסר בטחון. הדבר גורם לו לא לצאת מהבית, מרבה לחשוב על כמה רע לו, שהחיים רעים, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלו. המצב לפעמים עד כדי בכי. הוא אף אומר הדבר שהייתי מבקש מאלוהים שיתן לי בטחון. מה אנחנו ההורים יכולים לעזור לו בחיי היום יום? אני תמיד אוזן קשבת בשבילו, אך אולי יש עוד "טיפים" למצב זה להעלות ולו במעט את הבטחון העצמי שלו. בברכת שנה טובה

אסתי שלום, גם נפוליון היה נמוך קומה וראי לאן הוא הגיע. מהפרספקטיבה של גיל 15, הדברים יכולים להראות רעים וחסרי תיקווה. הייתי ממליץ לבנך לפתח את כישוריו וכשרונותיו, באותם דברים שמהם הוא נהנה ובהם הוא טוב. זה יתרום לביטחונו העצמי. פעילויות כמו קפואירה, ג'ודו, ואמוניות הלחימה למינהן יכולות להיות כיוון שבו הוא לא נדרש להתחכך עם חסרונותיו. באותה מידה פעילויות אמנותיות כגון צילום, יכולות להוות עבורו מקום טוב להנאה. יתכן שאם הוא עד כדי כך נמנע וחסר ביטחון שהוא ירצה להעזר לתקופה ביעוץ פסיכולוגי. יתכן שגם אתם תוכלו להנות מהדרכת הורים לגביו. מנסיוני עם מתבגרים לקויי למידה חל שינוי כאשר הם מוצאים את התחום שבו הם טובים ומביאים עצמם לידי ביטוי . בברכה ושנה טובה, גדעון

קראתי באינטרנט על שיטה זו וברצוני לדעת עד כמה השיטה באמת נפוצה ועד כמה היא אמינה, ובאיזה מיכשור נהוג להשתמש בשיטה זו. המידע שקראתי באינטרנט ניראה בעיני כמידע פרסומי ולכן לא יכולתי לסמוך על אמינותי ובחרתי להציב את שאלתי גם כאן.

תיכנסי לפורום לנפגעות תקיפה מינית. אני יודעת שאחת ממנהלות הפורום עובדת גם בשיטה זו. בהצלחה.

http://www.psychologia.co.il/emdr.htm

שיטת EMDR הינה אחת הטכניקות לטיפול הארועים טראומתיים. היא בהחלט נפוצה. לגבי האמינות של השיטה - הייתי ממליץ לבחור מטפל שיש לו נסיון בשיטה זו ובטכניקות נוספות לטיפול בטראומה. בעקרון: המצודדים בשיטה זו חושבים אותה ליעילה וטובה. לרוב אין מכשור מיוחד והמטופל עוקב עם עיניו אחרי תנועות היד של המטפל. אני ממליץ לקרוא על הטכניקה במאמר שצרפה קוקי. ואם ישנן שאלות נוספות לאחר מכן, את מוזמנת להתייעץ ולשאול. בברכה, גדעון

שלום. אני בת 32. רווקה. עובדת. גרה אצל ההורים. טיפוס שקט ועדין. הבעיה היא שאין לי חברים וחברות. ניסיתי להכיר חברות דרך מודעה בעיתון אבל זה לא הצליח. ניסיתי להכיר גם בחור לקשר רציני דרך מודעה בעיתון אבל כולם עד כה דיברו איתי על סקס ולא על דברים אחרים וזה לא מצא חן בעיני. אני גם לא יוצאת לאף מקום כי אין לי עם מי. אני הולכת רק לחוגים. רציתי לדעת האם אני צודקת במחשבה שלי לגבי הבחורים, ומה אפשר לעשות בענין הזה שאין לי ידידים וידידות?

אורית שלום, נשמע לי שעלייך להרחיב את טווח מכרייך וליצור לעצמך ידידים וידידות. אפשרויות כמו חוגי פנויים-פנויות או היכרויות דרך האינטרנט. יתכן שעלייך לשקול גם טיפול קבוצתי כדי להבין טוב יותר, כיצד את נתפשת במגעייך החברתיים והביןאישיים. גם טיפול פרטני יכול לסייע בהגברת התובנה להתנהגותך ולהיכרות טובה יותר עם עצמך.. אני מעודד אותך ליתר אקטיביות בכל הקשור לתקשורת הביןאישית שלך. בברכה, גדעון

בני בן 5. ילד חכם, נבון, בעל שפה עשירה. מטופל בהתפתחות לילד עקב בעיות במוטוריקה עדינה. עד גיל 4 ביקר בגנים פרטיים. מגיל 4 נכנס למסגרת של גן חובה (לא רציתי להכניס לטרום חובה בגלל תוכנית הלימודים). הגננת ביקשה לשים לב לכך שבני לא יושב בשקט במפגשים, מפריע לילדים, קשה לו לדחות סיפוקים. אם הוא רוצה לענות - עכשיו. אם לא מצליח במשהו פורץ מיד בבכי (סף תסכול נמוך). נוטה להתווכח עם חבריו. רוצה תמיד להיות ראשון, לנצח. גם בבית יש לו את הרצון להיות תמיד ראשון (לפני אחיו הקטן). גם השנה, בגן חדש הסיפור חוזר על עצמו. מה עלי לעשות? יש לי בעוד שבועיים פגישה עם רופא התפתחותי של התפתחות לילד. האם זו בעיה פסיכולוגית? האם עלי לדרוש פגישות עם פסיכולוג? אני מאוד לחוצה. הייתי רוצה ששנה הבאה הוא יעלה לכיתה א' - ואני יודעת שהתנהגות זו תפריע לו בלימודים (אני מורה בעצמי). הוא ילד גבוהה מאוד ונבון. לאן עלי לפנות? אודה מאוד מאוד על תשובתך!!!!!!! חג שמח!

אנה שלום תשאלי את עצמך האם בבית הוא משיג דברים ע"י ההתנהגות הזו. כלומר,אם הוא בוכה ומפריע, הוא מקבל את מה שהוא רוצה?. האם את מצפה ממנו לדחות סיפוקים או שכל מה שהוא מבקש,את עושה מייד מחשש שיבכה. אולי את צריכה להציב גבולות יותר נוקשים בבית. אולי תשקלו אבחון של הפרעת קשב וריכוז.(אי היכולת לשבת בשקט,אי היכולת לדחות סיפוקים וכ"ו מתקשרים להפרעה זו). נסי לשים לב אם הילד מסוגל להתרכז בדבר אחד לאורך זמן או שהוא "קופץ" מדבר לדבר. שבת שלום :)

שלום לך, נשמע שאת מתארת בעיית קשב וריכוז. האם זה לא עלה בעבר? במסגרת הבית או הגן? במסגרת המכון להתפתחות הילד הבדיקה כוללת בד"כ בדיקה פסיכולוגית. את בהחלט יכולה לבקש בדיקה כזו ולבקש להיות במעקב של המכון. במידה ומדובר בבעיית קשב וריכוז יוכלו לכוון אותך במכון לגבי ההתיחסות לנושא. במידה והילד נמצא בטיפולה של מרפאה בעיסוק (בשל בעיות המוטוריקה העדינה) ניתן להתייעץ גם איתה. בברכה, גדעון

שלום רב לפורום הנפלא יש לי חברה שסובלת מ OCD קשה מאד, היא הייתה מאושפזת כמה שנים ובכלל.. המצב שלה לא ממש משתפר. בכל אופן, כעת היא השתחררה מבית חולים והיא מתקשרת אליי כמעט כל יום ( למרות שהיא חברה בכלל לא קרובה, ולפני כן היינו מדברות פעם בכמה חודשים לכל היותר) לשאול שוב האם זה נכון המחשבות שהיא חושבת, ואני אומרת לה שהן סתם מחשבות, ואז אחרי דקה היא מתקשרת שוב וככה. השאלה היא מה הדבר הנכון לעשות? האם יכול להיות שאני מזיקה לה? ( למרות שאני אומרת לה שהיא בסדר, ושהמחשבות לא נכונות וכו') אולי עדיף להגיד לה שאני לא מוכנה לדבר על זה? מה כדאי לעשות? עצם קיומי מזכיר לה את הנושא ,כיון שהבעיה התפתחה במקום שבו שתינו עבדנו והשאלות הן לגבי אותו מקום העבודה. לכן המחשבה שאולי הקשר איתי מזכיר לה .. מה עדיף לי לעשות? האם לשתף את ההורים שלה ( היא בת 21) במה שהיא עושה לי? הם עברו איתה כל כך הרבה שאני לא רוצה להטריד אותם סתם

שלום דנה, הלוואי והיו "נכון" ו"לא נכון" ברורים שהייתי יכולה לתת לך... נראה שבהתנהלות הנוכחית שלכן את נותנת לחברתך אישור למחשבה אובססיבית מסוימת, ולאחר זמן החברה שלך זקוקה לאישור נוסף. במילים אחרות, את כרגע חלק מהמערכת האובססיבית-קומפולסיבית. אני לא יכולה לדעת מה יקרה אם תפסיקי למלא את "התפקיד" הנוכחי שלך, אבל כמובן שיש גבול גם ליכולת שלך לשתף פעולה. האם יש לך אפשרות לשוחח, בהסכמתה של חברתך, עם הפסיכולוג/ית שמטפלים בה? יתכן שיהיה להם רעיון יותר ברור כיצד כדאי להתמודד עם המצב. חזקי ואמצי, ואיחולים לשיפור במצב לחברתך, אורנה ראובן-מגריל

אני מתעניינת במקצוע הפסיכולוגיה לילדים , ברצוני לשאול האם זה שונה באופן מהותי מטיפול פסיכולוגי שעובר מבוגר? האם יש בזה באמת עבודה? איפה בדיוק? במרכזים להתפתחות הילד? זה דבר נפוץ או סתם מקצוע שאף אחד לא צריך? מה בדיוק פסיכולוגים של ילדים עושים? הרי אי אפשר לדבר איתם על הילדות שהייתה ועל משמעות החיים וכו' . האם יש הבדל בין פסיכולוגיה חינוכית וקלינית של הילד לבין זו רק קלינית?

שלום מלי, טיפול פסיכולוגי בילדים נושא הרבה פעמים אופי של משחק, ולא רק שיחה. במהלך המשחק המטפל מציע התבוננויות שונות במה שהילד עושה ובאינטראקציה שמתרחשת בחדר. ישנן התערבויות רבות ומגוונות, בהתאם לגיל הילד ותחום הבעיה. אני חושבת שאחת הדרכים הטובות ביותר לקבל מושג ראשוני היא לקרוא תיאורי מקרה של טיפול בילדים, דוגמת הספרים "דיבס" ו"הילדה פיגי". בכל מקרה, יש הרבה מאוד עבודה בתחום, מהשירות הפסיכולוגי החינוכי, דרך מחלקות ילדים בבתי חולים ועד קליניקה פרטית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, ראיתי בפורום זה מלפני כשבוע שאמא התייעצה לגבי גן שבו ילד בן 5 תקף מישהו מינית בגן. יש מישהו מבוגר שאני מכירה שסיפר שכשהוא היה בגיל 5 הוא הוריד לאחת הילדות בגן את התחתונים, האם זה אומר שאדם זה כעת בהיותו בוגר הוא אדם מסוכן? ובכלל, איך ילד בן 5 יכול לתקוף מישהו מינית? האם המקרה שתארתי יכול להקרא כך? מעולם לא חשבתי על זה בצורה כזו אלא כעל מעשה שובבות ילדותי.

שלום מיכל, האירוע הספציפי שתיארת צריך להיבחן לגופו - הוא יכול להיות חלק ממשחק שובב ולא לגמרי מודע, והוא יכול להיחוות כהתנהגות תוקפנית שיש לתת עליה את הדעת. זה מאוד תלוי בהקשר ובתדירות ההתנהגות. עם זאת, אין כל אפשרות להסיק מסוכנות בבגרות על סמך האירוע שתיארת מהילדות. צריך הרבה יותר אינפורמציה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, ראיתי בפרטייך שאת מתמחה ב- OCD. אחי בן 14 סובל מההפרעה הזו, היה מטופל ולבקשתי הפסיק את הטיפול. הוא לא הרגיש שיש לו באמת בעיה, ופיתח אנטגוניזם כלפי המטפלת. היא מצידה אכן אישרה שהחומרה של ה- OCD היא לא משמעותית, ולא מפריעה למהלך חייו ולכן הטיפול הופסק. מאז הסימפטומים עדיין קיימים - סגירת דלת, יציאה וכניסה מהבית בטקסיות של צעדים, הרטבה בלילות, חזרה על סידור השער, טקס ארוך של "לילה טוב", נשיקות וחיבוק להורים שבלעדיו הוא לא יכול להרדם וכו'. הסימפטומים אכן לא באמת נוראיים ואם לא מכירים אותו טוב, לפעמים אף קשה להבחין בהם - אבל הם שם. והחשש שלי הוא שככל שהוא יתבגר זה יפריע לו יותר מול החברה שסובבת אותו (כבר היום יש כמה ילדים "רעים" בכיתה שמציקים לו) האם את חושבת שזה נכון שהוא לא יהיה בטיפול? ואם לא, מהם לדעתך סוגי הטיפול שאפשר לנקוט בהם בכדי להקל עליו, ולגרום לו לרצות להיות בטיפול?

שלום ירון, ראשית, היה נעים לקרוא בין השורות את דאגתך ואהבתך לאחיך... כפי שאתה יודע, במרבית המקרים טיפול פסיכולוגי יכול להצליח רק אם המטופל מעוניין בו. נסה לשוחח עם אחיך, ולהביע בפניו את התחושה שכדאי לטפל בדברים גם אם הם לא "נוראיים" (אגב, לא כל הסימפטומים שציינת הם סימפטומים של OCD, דוגמת הרטבה. עם זאת, אני בטוחה שזה מפריע לו כשעולה למשל האפשרות לישון אצל חברים). כדאי שתדעו שהטיפול המועדף להפרעות חרדה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא לרוב טיפול קצר וממוקד יותר מטיפול דינמי. במידה והטיפול הקודם היה דינמי, אולי אחיך יסכים לנסות משהו אחר... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה תודה רבה, אני אכן אנסה לדבר איתו שוב. על אף שהטיפול הקודם היה קוגניטבי-התנהגותי - אולי הוא שינה את דעתו מאז. בכל מקרה תודה ושנה טובה! ירון

ביתי בת 3 וחצי חודשים, היא יושנת גם בבית וגם אצל הסבתא במשך השבוע ורציתי לדעת אם זה בסדר שהיא יושנת בשני מקומות בבתים שונים למרות שהיא רגילה להיות אצל הסבתא. בבית היא יושנת בעריסה ואצל הסבתא בלול. שאלה נוספת, באיזה גיל מעבירים את התינוקת לחדרה הפרטי?

שלום עינת, אני חושבת שזה מצויין שבתך התינוקת מגלה גמישות ויכולת הסתגלות, ונשמע שהיא נינוחה ורגועה בשני הבתים. לגבי עיתוי המעבר לחדר משלה, זה קשור לנושאים רבים (מהנוחות של ההורים ועד הטמפרמנט של התינוק), ואין "כללים" חד-משמעיים. נסי לסמוך על התחושות שלך, ואם את רוצה התייעצי באופן אישי בטיפת חלב או עם פסיכולוג התפתחותי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני סטודנטית המסיימת את השנה השניה ללימודי, כאשר את השנה הראשונה העברתי בפקולטה שלא התאימה לי, ולאחר מכן עברתי לפקולטה הנוכחית, בה אני מרגישה עניין רב והתאמה. הבעיה היא לא חרדה "רגילה", כלומר אני כן מתרגשת לפני בחינות וכו'- אבל בצורה שלא משפיעה לרעה על התפקוד. הבעיה היא בבחינה עצמה, שאני מרגישה כאילו מוחי "נאטם","נסגר" ונותר רק "פתח" מאד מאד צר למחשבה. אני לא מצליחה לחשוב באופן רחב יותר, או באופן בו אני חושבת שלא בשעת הבחינה..לפעמים, בסופו של דבר, אני כן מצליחה איכשהוא "לפתוח" את אותו ה"פתח", אבל זה מתרחש לאחר אמצע הבחינה ולא מותיר לי מספיק זמן, ומנסיון אני לא פותרת בשלב הזה כל שאלה בצורה איטית , כי במקרה כזה אני פשוט לא אעבור את הבחינה כי לא יהיה לי מספיק זמן (כאמור, זה לא מתרחש תמיד, אלא רק לפעמים, ובדר"כ לאחר אמצע הבחינה). בשנה שעברה חשבתי כי המצב מושפע עקב אי ההתאמה לפקולטה. בסמסטר הראשון של שנה זו היה שיפור קל, אולם לא בכל המבחנים, ובסמסטר הזה הבעיה התחילה להופיע שוב. כלומר, הבנתי שמדובר בבעיה אחת זהה בכל המבחנים אותם פתרתי עד כה (במסגרת האקדמית... בתיכון, בבגרויות- התופעה הזו לא הופיעה. להיפך- במבחן הייתי בשיאי...) בעיה זו גורמת לאי "הבאת" החומר מצידי לבחינה באותה צורה בו למתדי אותו, לחוסר ביטוי אמיתי של הידע שלי ולתסכול (למרות שדי "התרגלתי" לרעיון, אבל בזמן האחרון אני פשוט מרגישה שאני לא רוצה לוותר סתם כך על העניין). יש לציין כי בשנה שעברה הייתי בקבוצת חרדת בחינות.

שלום, התחושה שאת מתארת, של המוח "נאטם", היא בהחלט ביטוי מוכר לחרדה. אני מבינה שכבר היית בקבוצה לחרדת בחינות, אבל נראה לי נכון להמשיך את העבודה שהתחלת בה. כדאי להתייעץ לגבי עבודה פרטנית, למשל טיפול שיתמקד בשלב הראשון בחרדת הבחינות, ובהמשך יעבור לעסוק בהיבטים רחבים יותר של תחושות אלה. בברכה להצלחה (ושנת לימודים פורייה...) אורנה ראובן-מגריל

תודה על התשובה המהירה.. אני נמצאת כרגע בטיפול, אך לא נגעתי בעניין הזה מול הפסיכולוגית. השאלה עלתה בעקבות מבחן שכתבתי השבוע, ומבחן נוסף שיתקיים עוד מעט. אך עקב ראש השנה והמבחן (שיוצא על שעת הטיפול..), לא תהיה לי פגישה לפני המבחן הבא. לכן, רציתי לשאול, מה בכל זאת ניתן לעשות. כמובן שאין "פתרונות בזק", אך אשמח להכוונה מאחר ואני רוצה לעבור את המבחן הבא (למרות שאני יודעת שמגיע לי הרבה מעבר לעובר.. אך כאמור, זה כבר עניין לטיפול). תודה רבה, שבת שלום וחג שמח!

שלום חברה שלי סובלת מבולימיה. מצבה הוחמר לאחרונה. היא ניסתה טיפול אצל שני פסיכולוגים ולא הלך. יש לה הרבה התנגדות לטיפול. לאחרונה הצלחתי לשכנע אותה כי היא חייבת לנסות שוב פעם טיפול. היא קיבלה המלצה על מטפל שמתמחה בבולימיה. היא הייתה אצלו שלוש פגישות והלך טוב. היא אמרה לי שהמטפל הזה מאוד נראה והוא גם אמר שלדעתו יוכל לעזור לה. אך כמה ימים אחרי פגישה אחרונה המטפל התקשר ופשוט בשיחה מאוד קצרה אמר לה שילא יוכל לטפל בה בטענה שיש סוגים מסוימם של מטופלים שהוא לא יכול לטפל בהם וכי עדיף להפסיק את זה על ההתחלה. היא הייתה בשוק. זה היה מנוגד לגמרי ממה שהוא שידר בטיפול. היא הרגישה שעולמה חורב עליה. היא פירשה את זה באופן שהיא בעייתית מאוד ואין תקנה למצבה. מיד לאחר שסיימה שיחה צלצלה אליי וסיפרה לי את זה הייתי בשוק. אבל אני ידעתי דבר נוסף שהיא לא ידעה וחשבתי שיוודע לה בפגישה הבאה שלה עם הפסיכולוג. יש מישהי שעובדת איתי בעבודה ואמא שלה חברה של אמא של חברה שלי. והיא פלטה לי כי אמא של חברתי צלצלה למטפל הזה וביקשה ממנו שישכנע אותה שהיא לא צריכה טיפול פסיכולוגי אלא היא חייבת ללכת לפסיכיאטר כי יש לה התקפות זעם והיא חייבת לקחת תרופות.הוא אמר כי הוא לא מוכן לדבר איתה וכי פגישה הבאה שלו עם בתה הוא יספר שהיא צלצלה. אני מצדי לא סיפרתי זאת מייד לחברתי במחשבה כי בפגישה שלה הבאה עם המטפל הוא יספר לה על כך. לחברה שלי יש התקפות זעם רק על אמא שלה כי היא אמא שלה משגעת אותה. היא כל הזמן אומרת לה שהיא פסיכית ומטורפת והיא צריכה תרופות ושהמטפל שלה מסיט אותה נגדה. יום לאחר שאמה התקשרה לפסיכולוג, הוא התקשר לחברה שלי והפסיק את הטיפול. כשהיא צלצלה אליי לספר שהוא הפסיק את הטיפול, אני סיפרתי לה על כך שאמא שלה התקשרה לפסיכולוג ודיברה איתו. אז נפל לה האסימון והיא אמרה שהיא חושבת שאולי היא איימה עליו או משהו כזה. אני חושבת שאם לא הייתי מספרת על השיחה של אמא שלה עם הפסיכולוג, היא הייתה במצב הרבה יותר קשה. איך הוא יוכל לעשות דבר כזה ללא הסבר מפורט כשפתאום הדברים נראים מנוגדים לפגישות שקדמו לכך?? איך הוא עושה את זה בטלפון??תופס אותה באמצע בסופר ואפילו לא שואל אם היא יכולה לדבר?? הוא ראה שהיא במצב קשה. לפני שסיפרתי לה על השיחה של אמא שלה עם הפסיכולוג, היא אמרה לי דברים מאוד קשים, היא חשבה שהסיבה להפסקה היא שהיא מקרה קשה ללא תקנה והיא פשוט הרגישה איום ונורא. אני חושבת שמה שקרה כאן הוא לא אתי ואסור לעזוב את העניין סתם כך. לא משנה מה קרה, קודם כל הוא היה חייב לעשות את זה פנים מול פנים עם הסבר וגם מה, הוא נבהל מאמא שלה? הוא השאיר אותה עם הרבה שאלות. כך עושה פסיכולוג מנוסה עם המלצות? חוסר רגישות וגם מאוד מסוכן לעשות את זה לאדם שנמצא במצב עדין. אני חושבת שהיא צריכה לדבר איתו, להיפגש איתו ולברר את העניין ואולי אפילו לדווח לאגודה של עו"ס (הוא עובד סוציאלי בהכשרתו).

את לא יודעת שזו באמת הסיבה .סתם ניחוש שלך . שתתקשר אליו לשאול במקום סתם ניחושים

שלום נטלי, את מתארת התרחשות מורכבת שיש בה הרבה מאוד חלקים תמוהים. אני חושבת שכדאי לקבוע פגישה נוספת עם המטפל, ולשוחח עמו על האופן בו הוחלט ונמסר על סיום הטיפול. בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

בסדרה "בטיפול" גילה (מדריכת הפסיכולוג) אומרת לראובן (המטפל) בפגישתם, שאסור לו להתפתות וליצור קשר מיני עם המטופלת שלו שמאוהבת בו, כי ברגע שיעשה זאת היא תעזוב בבוז. האם יש הגיון בדבריה? כלומר האם זה אומר שאם המטפל שלי ינצל את אהבתי אליו ארגיש כלפיו בוז? מן הסתם- לי זה נראה מופרך. זאת הרי הפנטזיה שלי. ואין סיבה שאתרחק ממנו ברגע שזה יקרה. שתיהיה שנה טובה לכולנו.

זה טרמינולוגיה בסיסית של פסיכולוגיה כשהמטופלת מתאהבת בראובן היא משחזרת איזו חוויה מהעבר בחדר הטיפולים. הפנטזיה הגלויה היא להיות איתו , אבל הפנטזיה הסמויה היא להתאהב בו אבל שהוא בתגובה יעשה את הדבר הנכון ולא ינצל את חולשתה. כדי לפתור את הקונפליקט שהוביל להתאהבות הזו צריך לחוות מחדש את החוויה המכאיבה בסביבה הטיפולית המוגנת בה לא יהיה לעולם ניצול. ברגע שראובן יתמסר לה, היא תרגיש שהוא כמו כל שאר הגברים בחיים שלה - מנצלים אותה , והפעם זה לא סתם גבר, זה אולי הבן אדם היחיד שיכול לעזור לה לפתח מערכת יסים בריאה עם גבר ולהיפתר מהתסביך הזה.

על איזו חוויה מכאיבה כולם מדברים? כמעט כל המטופלות מתאהבות במטפל!!! האם בהכרח עברה חוויה מכאיבה בעברה? האם בהכרח אביה ניצל אותה??? הוא פשוט נראה לה מושלם בגלל שהוא לא נחשף בפגישה הטיפולית ובגלל זה מתאהבת בו. "קונפליקט שהוביל להתאהבות הזו צריך לחוות מחדש את החוויה המכאיבה"

בנות יקרות, חוויית ההתאהבות במטפל/ת היא אכן תופעה מוכרת מימיו הראשונים של הטיפול הפסיכולוגי, ואינה מפסיקה להפתיע, לרגש ולטלטל עד ימינו... ההנחה הקלאסית היא שמדובר בהעברה של תחושות השייכות לזמן ולמקום אחר (קרוב לוודאי לקשרים הראשוניים) אל המרחב הטיפולי. לכן אגב, חשוב על-פי התיאוריה הפסיכואנליטית לשמור על המרחב הטיפולי ניטרלי, כדי שהמטופל יוכל להשליך תחושות אלה ואחרות על דמות המטפל "ללא הפרעה" של דמותו האמיתית... אני יודעת שרעיון ההעברה נוטה "להרגיז" מטופלים שיודעים עד כמה אהבתם היא חיה ואמיתית, ובעיני חשוב לזכור שמצב זה הוא הזדמנות מצויינת להתבונן ביחד בדפוסים של אהבה וקשר (שבאמת מופיעים לא רק בהקשר להתאהבות הספציפית הזו...). אחת הסיבות לכך שאפשר לנצל את ההזדמנות להתבוננות, למידה וצמיחה אישית, היא שההתאהבות לא יכולה להפוך לקשר זוגי ממשי בטיפול פסיכולוגי תקין - והכלל הזה שומר על כולנו ומאפשר לנו מרחב התבוננות חשוב. אני מקווה שזה עוזר להבין, ומאחלת לכן המשך צפייה מהנה, אורנה ראובן-מגריל

אני נשוי 24 שנים ,הכל מסודר ותקין אוהב את אישתי ודואג לה,הבעיה שאני איתה מרגיש זקן,היא אוהבת שאני מגדל כרס ומסתלבט איתה בבית ,הכרתי בחדר כושר צעירה ממני ב 15 שנה ,אין ביננו כלום אבל רק המחשבה עליה מעירה אותי .אני משווה את הרגשת הזיקנה שיש לי ליד אישתי מול הרעננות והחיוניות שיש לי ליד הצעירה .אני לא מחפש הרפתקאות ונאמן מטבעי ,אבל כל הסיטואציה הזו מכניסה אותי לדכאון ,הצעירה נשואה באושר עם ילד קטן ואין לי אפילו צ'אנס שיתפתח משהו כי אני בן 48 ,איך יוצאים מזה? שבועיים לא הלכתי לחדר כושר כדי לא לראות אותה ואני מרגיש נובל בבית -מה את מציעה?

שלום יוני, אין ספק שאפשרויות חדשות יכולות להיראות מרעננות ומרגשות בהשוואה למוכר שהוא "מסודר ותקין"... נראה לי נכון להקדיש מחשבה לשאלה כיצד אתה עצמך יכול להרגיש רעננות וחדשנות, קודם כל בעולמך הפנימי ובהמשך בקשר הזוגי. אני בטוחה שאם תמצא את הדרך להרגיש פחות "זקן" ו"נובל" בתוכך, תוכל להביא משהו מהרעננות החדשה גם לתוך הקשר הוותיק והיציב שלך עם אשתך. כך שהמוקד צריך להיות פנימה - איך אני עצמי יכול להרגיש יותר שבע רצון ומלא כוחות, ורק אז המוקד עובר החוצה לבת-הזוג... באיחולים להצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום! הייתי רוצה להבין לעומק מהן הנקודות השונות והדומות בין פסיכולוגיה קלינית ופסיכואנליזה. אם אפשר גם בדוגמאות שיפשיטו את הנושא. אם התשובה נמצאת בחומר מקצועי אשמח אם תוכלו להפנות אותי אליו. תודה רבה ושנה טובה!

שלום אבי, פסיכואנליזה הוא שמה של שיטת הטיפול שייסד זיגמונד פרויד לפני כ- 100 שנה. היא מבוססת על שיחה שיש לה מאפיינים קבועים מסוימים: למשל שהאנליטיקאי והאנליזנד (המטופל) נפגשים 4-5 פגישות שבועיות הנמשכות 50 דקות, האנליזנד שוכב על ספה והאנליטיקאי יושב כך שאין בינהם קשר עין, האנליזנד מתבקש להגיד כל דבר שעולה בדעתו מבלי לסנן ועוד. האנליטיקאי מתבסס בעבודתו על תיאוריה, שכוללת מודלים לגבי מבנה האישיות, הכוחות המפעילים את הנפש, קונפליקטים, תסביכים, הגנות וכיוצא באלה. פסיכולוגיה קלינית עוסקת בחקר ובטיפול בהפרעות נפשיות. לגבי טיפול, ישנן שיטות השואבות מהפסיכואנליזה (פסיכותרפיה פסיכואנליטית למשל כוללת 1-2 פגישות שבועיות המתנהלות בישיבה פנים אל פנים, אך רבים מהרעיונות הפסיכואנליטיים מקבלים בה מקום של כבוד), וישנן שיטות שהתרחקו מהפסיכואנליזה מרחק רב או כלל לא התחילו את דרכן משם (כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי). אם תרצה לקרוא עוד בנושא אני בטוחה שחיפוש בגוגל יפנה אותך לאתרים מרתקים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא יודעת איך להתחיל.... החיים כל כך קשים וכבדים, נראה לי שמיציתי את עצמי כאן, לא מרגישה מחוברת לעולם הזה, נגעלת מהחיים, סגורה בתוך עצמי ולא יכולה שחודרים לי לפרטיות למרות שכבר זה אין לי. אני על סף התמוטתות, המחשבות האבדניות כל כך חזקות אצלי ואני מאוד מקווה שהמוות שאני כל כך מייחלת לו יגיע ומהר, אם רק היה לי את האומץ מזמן הייתי עושה את הצעד עם תכנון טוב טוב להצלחה מושלמת אבל מה יהיה אם אני לא יצליח ורק אפצע את עצמי? אוףףףףףףףףףףף למה צריך להיוולד בכלל ולסבול כל החיים? אלה שאלות שאני שואלת את עצמי ואין לי תשובה עליהם, אומנם אני בת 27 ועובדת אבל חיי הם רק בזמן העבודה ואחר כך? מה אחר כך??? אני מגיעה הביתה והכל שוב פעם מת בתוכי אומנם העיניים שלי פתוחות והלב שלי ממשיך לפעום אבל אני מרגישה מתהההההההה. מתי המוות יגיע??? מעיין.

מעיין יקרה, אני יכולה רק להזדהות עם מה שאת כותבת והייתי יכולה להוסיף עוד מאה מחשבות מדכאות משל עצמי אבל אני זוכרת שהמטפל שלי תמיד אומר שלדיכאון יש התחלה אמצע וסוף - וכנראה שאנחנו נמצאות ממש באמצע. כדאי למשוך את הזמן, לפנות לטיפול, להיעזר בחברה ומשפחה ולחכות שזה ייגמר וימים נפלאים יותר יגיעו. ליאת כתבה לפני יומיים שגם אחרי רגעי אסון ומשבר אפשר להגיע לרגעי סיפוק ואושר כמו קודם - ולכן כדאי להעביר את הימים הקשים האלה ולחכות קצת - משהו כבר יסתדר. בהצלחה לך בימים האלו, תכתבי הרבה.זה מרגיע. אגב יש את האתר של סהר, שאפשר לדבר עם יועץ מתשע עד חצות. שווה לנסות.

מעיין ועוגיה יקרות, התחושות כל-כך קשות, ואני לא יודעת עד כמה מילים מבחוץ מצליחות להגיע עכשיו ולגעת בכן. באמת לגעת בכאב העמוק. אני רוצה להצטרף למילים של המטפל של עוגיה, ולהזכיר שדברים לא נשארים אותו הדבר לאורך זמן. התקף חרדה שוכך באופן טבעי, דכאון יכול לשנות את פניו - גם אם אנחנו לא מאמינים שזה יכול לקרות. אם אתן יכולות - בקשו ממישהו קרוב חיבוק, נסו לא להיות לבד, קחו אוויר לעוד יום... בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה. תודה שענית לי... תראי, הלוואי ומה שאת אומרת היה כזה קל, אין לי אדם קרוב כי את כל הקרובים אליי הרחקתי פשוט לא יכולה שיש אנשים סביבי זה מכניס אותי לדכאונות יותר קשים. קשה לי להאמין באנשים, יש לי בעייה רפואית שאני לא רואה אותה כבעייה ( יש לי הפרעת אכילה ) ( אני חושבת שכתבתי כאן על זה ואת ענית לי ). המצב במקום להשתפר רק הולך ומחמיר. התחלתי טיפול בבי"ח תל השומר והם החליטו שאני צריכה אשפוז הבהרתי להם שהדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה למות ואני מתכוונת לזה, זה אוליי נשמע שאני זקוקה לעזרה אבל אני לא מסוגלת לקבל אותה, הרופאה היחידה שהצליחה להחזיק אותי הרבה זמן אצלה זאת דר' שולמית בלנק שאני אגב עד היום לא יודעת איך היא הצליחה. אורנה, מיציתי את עצמי כאן ואני לא רואה שיש טעם להמשיך.. תודה על ההקשה. מעיין.

שלום רב, אני סובל כבר 3 שנים מהיפוכונדריה ומ OCD כנראה חריף ביותר. מטופל ב פבוקסיל כ 175 מ"ג ליום + טיפול פסיכולוגי. הקונפליקט שתוקף אותי כעת גורם לי בנוסף לתחושת פטאליות גורלית לחרדות גופניות קשות ביותר. לאחר הזמנת מקום לנופש ביוון בשבוע של יום כיפור (מרצון לא להיות בארץ בזמן זה ותחושה שזה מתאים לי) שיניתי זאת לשבוע של ראש השנה - בעקבות 2 עצות של חברים: שיהיה םחות קר, ובגלל שאני לא עובד כרגע, לנצל את הזמן. כעבור זמן קצר התחילה החרדה שמה בשבוע זה יהיה יותר המוני ובעצם אני מעדיף להיות פה בראש השנה ולא ביום כיפור. אני אמור לסוע עוד 3 ימים ואני לא שלם עם ההחלטה בכלל, אך גם חרד ביותר להזיז את זה שוב. אני פשוט משתגע, מפחד שאגיע לשם ולא אהנה. מה אפשר לעשות במקרה כזה שאני לא יכול להחליט דבר. והחרדה והדיכאון תוקפים אותי באופן קטלני????

שלום רני, אכן קשה להחליט, כאשר כל כיוון נחווה ככל-כך הרה-גורל... אני חושבת שכדאי לנסות להיזכר בכך שמדובר בחופשה שאמורה להסב לך הנאה, ובעצם אפשר להנות בכל אחד מהמועדים שאתה מתלבט בניהם. בראייה כזו, זה פחות חשוב מתי תסע, ויותר משמעותי לבדוק עם עצמך מה יאפשר לך לחוש נינוח. אני יודעת שזה קל להגיד וקשה לבצע, אבל נסה לחשוב על האפשרויות השונות כפחות מנוגדות זו לזו וכבעלות משמעויות פחות קריטיות. אני מאחלת לך הנאה רבה בחופשה שכל-כך רצית, אורנה ראובן-מגריל

אני חושבת על ההגיון של הטיפול מהבחינה המקצועית שבו: אדם מרויח את שכרו ממפגש עם אדם אחר, אותו הוא שומע. תארי לך שיש לה נגיד 20 מטופלים בשבוע, שאת כל אחד מהם היא "כואבת", נשאבת, מתקנת.. זה בעיני בלתי אפשרי. נכון שזה המקצוע שלה ולהיות אמפתי ולהביא את עצמך כאדם זה חלק מהטיפול,, אבל אני חושבת שפסיכולוגים כבר לומדים עם הזמן לשמור על עצמם, אולי בהיותה מסוייגת היא שומרת לך את העיניים פקוחות בהבנה שהיא אינה אימך אלא מטפלת פסיכו'. בכל אופן בעניין הימים, אני הייתי משתפת אותה, אולי היתה אי הבנה, אולי היא לא מבינה עד כמה זה חשוב.. זה יכול רק לעזור אם תשתפי אותה, אחרי הכל היא רק בן אדם :)

שלום ליאת. יש לי בעיה מזה כמה שנים. נורא קשה לי להטיל את מימי במקומות ציבוריים ולפעמים זה אפילו בלתי אפשרי למרות שהשלפוחית מלאה. אני מבין שזה משהו נפשי. בעיה זו מציקה לי מאוד. ניתן לאבחן ממה זה נובע וכיצד לטפל? אשמח לקבל עזרה.

שלום אלי, בהחלט כדאי להתייעץ בנושא עם פסיכולוג קליני. חשוב לברר לאילו מחשבות ותחושות קשור הקושי להשתמש בשירותים ציבוריים (למשל, האם זה קשור לזיהום? לחשיפה?). לאחר שתבין את מקורות הקושי, בהחלט ניתן להקל. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

לאחר טיפול וקריאת ספר "הטרדה נפשית" הבנתי שבן זוגי לשעבר מוגדר כפרוורטי נרקסיסטי . האם טיפוסים כאלה יכולים להשתנות בעקבות טיפול?

אני לא הייתי ממהרת לאבחן דרך ספר, בעיקר כי דברים אלו מורכבים מאוד ודרוש ידע מקצועי בכדי לאבחן בבירור.

גם אם יש לך חשד שבן זוגך סובל מבעיה, את וודאי לא יכולה לאבחן. טיפול יכול לשנות אנשים שסובלים מהפרעות אישיות אם הם רוצים. הבעיה אצל נרקיסיסטים זה שהם לא צריכים אף אחד ולכן יש סיכוי קטן ביותר שיגשו לטיפול. הבשורה הטובה היא שעם השנים, בעיקר לקראת גיל 40 יש הפחתה בעוצמת ההפרעה.

שלום נטע, אני נוטה להסכים עם התגובות שקבלת, שאבחון על-פי ספר אינו רעיון כל-כך מוצלח (הנטייה של סטודנטים לפסיכולוגיה לאבחן את עצמם ואת מכריהם במיטב מחלות הנפש לאחר עיון בספרות מקצועית, מהווה דוגמה טובה לבעייתיות...). עם זאת, כהערה כללית אני רוצה להוסיף שקונפליקטים נרקיסיסטיים הנם מאוד נפוצים, ובמרבית הטיפולים הדינמיים עוסקים (בהצלחה) גם בקונפליקטים מסוג זה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני נמצאת בטפול (דינמי) כשלושה חודשים עקב דיכאון קשה. מצד אחד - המטפלת שלי משדרת הזדהות ואמפטיה לכאב ולסבל אך מצד שני יש לי תחושה שזה מן "משחק". הפגישה הבאה שלנו נופלת על חג, והיא אמרה לי שהיא יכולה רק ביום אחר בשעה מסויימת (שעה לא נוחה בשבילי כי קצת קשה לי לבקש לצאת מהעבודה אחרי תקופה רבה שהחסרתי, והיא יודעת מזה) ואם זה לא נוח לי אז אין לה מועד אחר. הייתי במצב מאוד רע, ואמרתי לה שאני מניחה שבסוף אסתדר עם השעה, ולא התעסקתי בזה. אני מבינה שיש לה את העיסוקים שלה, אבל, הייתי במצב מאוד לא טוב באותה פגישה, ורק היום, לאחר כמה ימים פתאום קלטתי, שמבחינתה זה בסדר שלא נתראה שבועיים. ואני תוהה האם זה מקצועי ואנושי להתנהג כך? האם אני מגזימה בתחושותי שבתכלס - לא מעניין אותה ? התגובה שלה עשתה לי תחושה שאולי היא חושבת שאני "ממציאה" או מגזימה ולכן אפשר לדלג על פגישה? אחרת, היא היתה מנסה לחפש עוד מועד, ולא לוותר בכזאת קלות על הפגישה הבאה. אני פתאום מרגישה שגם היא לא מסוגלת לתמוך בי בזמן מצוקה, והתמיכה היא רק לכאורה. אני מרגישה שאני רוצה להפסיק את הטפול. מה דעתך? הגזמתי ?

יעל יקרה, קודם כל אני רוצה להבהיר שאני לא פסיכולוגית. רק עוד מטופלת. אבל קשה מאוד לדעת מכאן מה קורה אצלך בטיפול. ראשית שלושה חודשים זה ממש ההתחלה של הטיפול. שנית יכול להיות שהיא באמת לא יכולה במועד אחר. אולי היא יוצאת לחופשה? הרבה פסיכולוגים יוצאים עכשיו לחופשה. האם היא השאירה לך אופציה להתקשר עליה אם את מרגישה צורך? ואולי היא בכלל שומרת על הגבולות לטובתה ולטובתך גם יחד. אם את מעניינת אותה רק את יכולה לדעת. מה את מרגישה? יש ביניכן כימיה? אגב מכאן זה נשמע שאת כן מענינת אותה. בעיני תהיה זאת החלטה פזיזה להפסיק טיפול שעוד לא ממש התחיל, הוא עוד נמצא בחיתוליו. זאת דעתי בכל אופן. מאחלת לך רק טוב וחג שמח. ואת יכולה לנסות ולהעזר גם כאן בפורום בתקופה שבין הפגישות. סוף שבוע קל!

שלום יעל, אני מבינה ממה שכתבת שלפעמים את יכולה להרגיש בתוך הטיפול אהובה ו"מוחזקת", ולפעמים את יכולה להרגיש אבודה ונטושה. לא קל לנוע בין שני קטבים אלה, במיוחד כאשר התחושות (לשני הכיוונים) יכולות להיות רבות עוצמה. אני חושבת שזו שאלה חשובה ומעניינת האם את מכירה את התנודות האלה ממקומות וזמנים נוספים בחייך, והאם יש משהו שהיית רוצה להבין באמצעות התהליך שמתרחש בטיפול. במילים אחרות, נראה לי חבל להפסיק את הטיפול בנקודה כל-כך משמעותית, ובמקום זאת כדאי לדבר עם המטפלת שלך על התחושות המורכבות האלה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ברצוני לשאול איך מגדירים (מבחינה מקצועית וחוקית) התעללות בתינוק. האם אמא שמביאה את תינוקה בן השנה וחצי מהגן,מניחה אותו ישר במיטה בלי אוכל, (למרות שנמסר לה כי הילד נראה רעב) וכשהוא בוכה היא לא מתיחסת אליו בטענה "שבסוף הוא יירדם" - האם זה מוגדר כהתעללות (וזו רק דוגמא אחת) ? מבחינתי האישית זו התעללות , אך רציתי לבדוק כיצד מגדיר זאת החוק, והאם אפשר לדווח במקרה כזה לרשויות, וכן האם ידוע לכם מה הרשויות נוהגות לעשות במקרים אלה. למרות שיחות רבות עם האמא, היא לא מבינה את מעשיה וממשיכה. מדובר בבן משפחה קרוב, ואני כבר לא יכולה להתאפק מלעשות משהו בנדון. תודה רבה !

את מעלה סוגיה מאד קשה . ילדים, כל עוד ההסתכלות עליהם תיהיה כחלק מהמשפחה, כחלק ממערכת סגורה וקדושה, אז ההגדרה של התעללות בילדים וההתערבות בה הנה בעייתית מאד. כיום , בעקבות האמנה של זכויות הילד ורצח מורן 1989, יש תזוזה בנושא: הילד הנו בזכות עצמו ולכן יש לו זכויות, חלק מהזכויות שלו:עקרון טובת הילד שאינו מוגדר בחוקים אלא בפסיקות. מה שאני מנסה להגיד שההגדרה להתעללות הנה פרוצה, חלק מההגדרות הנן:התעללות נפשית, מינית, פיזית, הזנחה, אלימות, פגם במסוגלות הורית, ..זה מאד מפוזר ולא חד משמעי, מה שכן נכנס: חוק חובת דיווח- שאומר, כל אדם שיש לו חשד שילד עובר התעללות, חייב לדווח, החובה הנה על כולם. מה שנותר לך לעשות: זה לדווח לעובדת סוציאלית על המקרה אני הייתי גם מספרת לאחות טיפת חלב, בגילאים הללו הילדים באים הרבה לטיפת חלב והיום המעורבות רבה יותר. מקווה שעזרתי ניבה

שלום מיטל, אכן נושא כאוב ביותר, וההגדרות אינן מספיק ברורות. אני חושבת שבשלב הראשון חשוב שתמשיכי לשוחח עם האם, ולהסביר לה את חששותייך. נסי לקשר אותה עם אדם שיוכל להדריך אותה ולסייע לה, למשל אחות בטיפת חלב או אפילו אימא אחרת שתשתף אותה בניסיונה. אני מסכימה עם ניבה שבמידה ולא יתחולל שינוי מהותי בזמן הקרוב כדאי להתייעץ עם איש מקצוע, שיוכל להעריך מהי ההתערבות הרצוייה. בתקווה לטוב, אורנה ראובן-מגריל

אודה לך אם תעזרו לי למצוא באיזור המרכז בדחיפות פסיכולוג או מטפל קוגנטיבי התנהגותי לפי מיטב ידיעתי לא קיימים כאלה הרבה אך חשוב שיהיה מומלץ ביותר תודה מראש

שלום לילי, אנחנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים בפורום, אך אם תשלחי מייל לכתובת האישית שלי אשמח לשוחח עמך ולנסות לעזור. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום יש משהו שמאוד מטריד אותי קודם כל יש לי חשק מיני עצום, דבר שני אף פעם לא הייתה לי חברה, דבר שלישיכמעט אף פעם לא היה לי סקס, למעט נערות ליווי, ולמעט 2 מקרים בודדים עם בחורות רגילות ששכבתי, בכל המקרים אחרי שאני שוכב עם הבחורה היא כבר לא עושה לי את זה ומבחינתי היא כבר לא שווה. למה זה? איך יכולה להיות לי זוגיות אם אחרי פעם אחת כבר אני לא ארצה את הבחורה?

אני הייתי כותבת את גילי בכדי שהעצה תהיה מתאימה.

שלום אחד, אני חושבת שאחד המשתנים החשובים שכדאי לקחת בחשבון הוא מידת ההיכרות והחיבה שאתה רוכש לבחורה עוד לפני הסקס הראשון. יתכן שאם תרגיש שאתה נהנה להיות עם בחורה מסוימת, נעים לך לשוחח עמה ולבלות איתה זמן, תגלה שאחרי הסקס הקשר רק מעמיק. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, איך היה בכנס? יש משהו חדש? איזה שיקוי פלאים שיצא בקרוב ושיפתור לכולנו את הבעיות? :-) התיעצתי איתך בעבר, לפני חודשיים בערך, לגבי סיום טיפול. אני עדיין בטיפול, כואב אבל יהיה בסדר... :-) סתם התגעגעתי... :-)

שלום דניאלה, איזה מילים חמות ומתוקות! הכנס היה מעניין מאוד, אבל שיקויי פלאים עדיין אין... אני מקווה שבקרוב יכאב פחות, אורנה

שלום לכם, מתי אמורים לדאוג למישהו שמדבר על התאבדות כל הזמן - האם כאשר הוא מדבר עליה כעל אופציה, האם כאשר הוא חושב על זה כל היום או האם רק כאשר הוא מתכנן תוכניות קונקרטיות? התוודה לפני חבר שכבר יש לו תוכנית בראש. הוא אמר שהוא לא מתכון לבצע אותה אבל יש לו את כל הפרטים. למי לכתוב מכתב, צורת ההתאבדות, מקום - למרות שהוא מדגיש שאין לו תוכניות ביצוע. הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי ותרופתי (שלא עוזר לו לדעתי כי הוא ממש בדיכאון עמוק כבר חודשים רבים מידי). קראתי שהעניין נהיה בעייתי כאשר נעשות תוכניות קונקרטיות אך עם מחשבת ביצוע, ולא כמו שהוא מתאר את זה - שהוא לא מתכוון לבצע. מה אתם אומרים? תודה.

שלום רימון, אני מתרשמת שלחבר שלך יש תוכנית מאוד מפורטת, ושבהחלט כדאי לשוחח עמו ולהביע את דאגתך. כדאי שהוא ידע עד כמה הוא חשוב לך, ושאתה מוכן לעמוד לצידו ברגעי משבר. בנוסף, כדאי לוודא עמו שהוא מדבר על התוכניות שלו גם בטיפול הפסיכולוגי, על מנת שהמטפל שלו יוכל להעריך שינויים במצבו. באיחולים לשקט, אורנה ראובן-מגריל

אז ככה אני בן 23 ואני אובד עצות בהקשר לטיפול הפסיכולוגי שאני עובר.יש לציין שכבר עברתי טיפול פסיכולוגי (שניהם התנהגותיים ושיחות ..) בצעירותי ע"י אחרת. בכל מקרה הפסיכולוג הזה אכן חיזק אותי במשבר מסוים שהיה לי ,אך אני חש אני לא מתקדם בחיי היום יום מבחינת נושאים רבים: 1רור המיניות , שליליות יתר שלי,עצב על מחלה של אימי ועוד ...הפסיכולוג אומר שאני מאוד נוקשה ברמות מטורפות ,שאני אדם של שחור ולבן ..הקטע המעצבן הוא שאני מסכים והוא מוכיח לי את אמיתות הדברים אך אין שום פעולה שננקטת לשנות את הדברים(אני מדבר כאן על השליליות ופסימיות יתר)...כל פעם ,לא רק שהוא גם שוכח על מה שדיברנו פעם שעברה שזה בכלל משגע אותי (ואני מחליק את זה ומזכיר לו..) ,אנחנו מדברים על הבעיות אבל אין פתרון קונקרטי בפועל.דיברתי איתו על זה והוא אומר שזה לוקח זמן(יש לו שיטה ליעני שינוי המחשבה:הוא קורא לזה :רציונליות,מחשבה אלטרנטיבית ,ועוד כמה שלבים ששכחתי) ...-אני בטיפול ON OFF משהו כמו שנתיים... הקטע הוא שאני לא מפסיק כי אין לי כח לספר לפסיכולוג חדש את כל הסיפור שלי ורק על זה אני "אבזבז" כמה פגישות...מה גם שאמא שלי גם טופלה אצלו והוא מכיר את ענייני לעומק... האם לעבור לאחר? האם בכלל לנטוש את הפסיכולוגיה? מה זה נמאס לי...אני חש כאלו זה בזבוז כסף כבר ....מה לעשות???????????(אגב הוא מגדיר אותי כהיסטריוני)

שלום אדיר, זה מסובך להגיד משהו על טיפול של אדם אחר (בערך כמו שקשה לדעת באמצעות התבוננות מבחוץ, מה בדיוק קורה בתוך מערכת יחסים זוגית...). לכן אין באפשרותי לייעץ לך באופן מעשי האם להחליף מטפל (ואני מקווה שבכל מקרה לא תנטוש את הפסיכולוגיה...). מה שכן עולה מאוד בבירור הוא שתחושות האכזבה והייאוש שלך צריכות לקבל ביטוי בתוך הטיפול. ההרגשה שאינך מתקדם מספיק, והעובדה שאתה מתוסכל כאשר המטפל אינו זוכר את דבריך וכד' הן חלק מהעבודה הטיפולית, ואפילו חלק חשוב. אז אל "תחליק" דברים אלא תפתח אותם, ותנסה לשים לב האם דברים מסוימים שאתה מרגיש מזכירים לך תחושות ששייכות לזמן או מקום אחר בחייך. זו יכולה להיות הזדמנות משמעותית ללמוד משהו מעניין. בברכה, אורנה ראובן-מגריל .

ליאת שלום, בטיפול ישנם סוגים רבים של העברה, התאהבות , שנאה, כעס וכ"ו האם יש הסבר מסוים מי יפתח מה כלפי המטופל? למשל מישהי שמאוהבת בטירוף למה היא מתאהבת ולא שונאת? או הפוך את יכולה להפנות אותי לחומר קריאה? אני חושבת שראיתי שאלה דומה בנושא ולא מצאתי תודה ושנה טובה

שלום לך דבש יקרה (איזה שם נחמד לכבוד החג) אני שולחת לך קישורים לדיונים קודמים בנושא ההעברה בטיפול. אם יהיו לך שאלות נוספות, אנא פני שנית ואשמח לענות לך. שנה טובה ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/562/xFT/525091/xFP/525091 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/561/xFT/524244/xFP/524229 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/560/xFT/523957/xFP/523957 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/555/xFT/520992/xFP/520988

שלום, אני מרגישה עכשיו תשישות וחוסר תקווה בכ"כ הרבה אספקטים בחיי. אני שונאת את העבודה שלי ואת האנשים שעובדים איתי ישירות או בסביבתי. אני כבת 28 ועובדת כמזכירה במקביל ללימודי תאור ראשון כללי (בתחילת הדרך). כבר לאחר הצבא התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי בתפקיד מינהלי. הינני עובדת ארעית. אני לא מסמפטת את הבוסית שלי, היא אדם קר, לא אמפטי, אנטיפטית. קשה להסביר במילים מה מפריע לי במשרד. גם כשלא נאמר משהו, האוירה לא חביבה ולא נעימה, מין עוינות ברמה מסוימת, לא מילולית. אתמול התקיימה מסיבה קטנה של המחלקה לקראת ראש השנה. מדובר במוסד אקדמי, האנשים נראו לי פלצנים, ייצוגיים, לא אמיתיים. אחדים מעובדי המחלקה אפילו לא משיבים לי כשאני מברכת אותם לשלום. שנאתי את אותם אנשים שמצליחים להגיע לעמדות גבוהות והם חסרי ייחודיות או כישרון. אלא אנשים מניפולטיביים, דורסניים ומלאים בעצמם. (שגם דאגו לסיים תואר ראשון ושני). ואילו אני, בחורה נאה מאוד, מרדימה, מבריקה, חיננית מקבלת יחס מזלזל מאנשים המחלקה שנמצאים בעמדות בכירות, כי אני מזכירה.. אני מגיעה מרקע קשה במובנים רבים, בהתאם לכך פיתחתי חוסר בטחון מאוד גדול. כאשר אני מרגישה שאני בסביבה לא אוהדת, אני נעשית מאוד חסרת בטחון והדבר היכר בקול שלי, בשפת הגוף, ביטול עצמי, נחמדות-יתר. כמובן שמצב זה מכניס אותי למעגל של תיעוב עצמי בגלל חוסר הבטחון, תסביך הנחיתות, המרמור. אני מרגישה שאני לא במקום הנכון עבורי. אני רגישה ויצירתית וכמזכירה בסביבה מבוגרת ולא סימפטית, המהות או העצמיות שלי מדוכאת או נפגעת. מצד שני, אין לי כ"כ הרבה ברירה. אני עובדת במשרד שמספק תנאים סוציאליים טובים וזה מאפשר לי עצמאות כלכלית, הוצאות מחייה. אני משערת שתפנו אותי לטיפול פסיכולוגי לצורך שיקום והעלאת הבטחון העצמי. כבר הייתי. צריך להתמודד עם המצב הזה ואני כנראה יודעת מהם הכיוונים הנכונים: טיפול פסיכולוגי, שימוש בטכניקות הרפייה: מדיטציה, יוגה, נשימות..פעילות גופנית, שינוי גישה - להתרכז יותר בחיים שלי, מאשר בתסכול על אותם אנשים גועליים ומצליחים. פשוט, סף הרגישות שלי כ"כ נמוך..חשבתי לקחת תרופה מקבוצת SSRI שתסייע לי לפתח שריון או אדישות ותמנע ממני את הביקורת העצמית התמידית. רעיונות אחרים? תודה

חשבתי על שימוש בתרופה מקבוצת SSRI, והחלטתי שלא, לעת עתה. אני חושבת שהתרופה הזאת מקלה על ההתמודדות, אבל המחיר שלה עלול להיות יקר - נזק עתידי. (קראתי מחקרים רבים).

לא יודע איזה מחקרים קראת אבל עשרות מליוני אנשים נעזרים בכדורים ממשפחת ה SSRI בעולם לתקופות ארוכות ללא כל נזק, תופעות הלואי אם ישנם נעלמות עם הפסקת הכדור , כך שזה שיקול שלך ותמיד את יכולה להפסיק במידה ואת מתחילה לקחת. תשקלי תועלת (איכות חיים) מול תופעות לואי אפשריות.

מיטל, מיטל, מה כבר נשאר לנו להגיד לך? את יודעת מהם הכיוונים הנכונים, ובכל זאת בוחרת להיכנע לתחושת ה'איכס'. אני חשה אותך חוסמת (מראש) כל פתח אפשרי לפיתרון. בעבודה כולם נגדך, אבל גם אי אפשר ללכת משם כי זו עבודה מכניסה ובטוחה. את יודעת שטיפול הוא הכיוון הנכון, אבל "היית כבר". את חושבת על טיפול תרופתי, ומיד חוזרת בך מתוך ביטחון שהוא יזיק לך. (גם אני חושבת שתרופות, סתם ככה, בלי טיפול, הן לא הפיתרון). את מציינת שבאת מרקע קשה ושאת חסרת ביטחון, אבל כמעט באותה נשימה יודעת לומר שאת נאה מאד, מבריקה, חיננית, רגישה ויצירתית. אלה נתוני פתיחה לא רעים כלל, ובכל זאת, את מעדיפה לא להעמיד את כישורייך במבחן, ולהישאר בסביבת עבודה שעושה לך רע. יש משהו פסיבי בעמדה הזו, ופסיביות זה הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו. חשוב יותר לפעול למען עצמך, מהסיבה הפשוטה והעצובה - שאיש לא יעשה זאת טוב ממך ! חשבי אם המקור העמוק לתחושות האי-נחת הוא אכן מקום העבודה שלך, או שמא מדובר במשהו אחר, עמום יותר ונגיש פחות. חשבי על השעות שאחרי העבודה, ובדקי מה את עושה בהן. מה את עושה גם למען אנשים אחרים? לפעמים התגייסות למען מישהו אחר מחייה נפשות. ואהבה? מה איתה? והרשי לי להזכיר לך, שתמיד אפשר לחזור לטיפול, לאותו מטפל או למישהו אחר, ולגלות שמכל נקודת פתיחה צומחות הבנות חדשות. לעיתים קרובות צריך איזו בשלות לטיפול, וכשזו מגיעה, התועלת רבה יותר. אני חייבת להודות שמשהו בדברייך, בין השורות, אולי אפילו 'עוצמת הקיטו?ר', משדר הרבה עוצמה. בעיני את לא נחווית כלל כאדם חלש וחסר אונים. אני מאחלת לך שתצליחי לרתום את העוצמה הזו לטובת שינוי משמעותי בשנה הקרובה. שנה טובה ליאת

היי שוב, תודה על התשובה האמפטית, המכוונת והאכפתית כל כך.. אחרי שפרקתי אתמול אחה"צ את שעל ליבי נרדמתי עד לשעות הלילה. יותר מאחור, כשהתעוררתי והרגשתי השתפרה, קראתי את תשובתך המפורטת שנוגעת בנקודות חשובות ומרכזיות. התשובה מאוד חיזקה אותי ונתנה לי חומר למחשבה. המלכוד שאני יוצרת לעצמי, הפרדוכס של הבטחון העצמי, הפאסיביות שבהתנהלות שלי, חוסר לקיחת אחריות על מהלך חיי, (שמתקשר כמובן לפאסיביות), פעילויות בתם יום העבודה, לסטות מהמיקוד העצמי ולתמוך באחר.. אפשר להגיד שהיה לי לילה לבן, שליוו ומפוכח. גרמת לי לחשוב על כל נקודה אחת לאחת ולחשוב על קידום מטרות. כבר היום קידמתי כמה ענינים חשובים כגון: הלימודים בשנה הקרובה וכו'. אני גם מנסה ליישם גישה חדשה במקום העבודה, שתיטיב עם הרגשתי. אני מודה לך מקרב לב. נתת לי "דחיפה" קלה, מלווה בכמות נדיבה של אמפטיה ואמון ביכולותיי וזה עורר את החיוניות וניתב את האנרגיות שלי לכיוון הנכון. שנה טובה, את עושה רושם של אדם ומטפל שניחן באינטלגנציה רגשית מאוד גבוהה, כן ירבו! מיטל

שלום שוב אני...קודם כל תודה על היחס והתשובה המהירה... רציתי לשאול מספר שאלות נוספות: האם הבעייה ניתנת כלל לריפוי???? האם יש סיכוי לכך? אם אכן יהיה צורך בטיפול תרופתי- באילו תרופות מדובר? האם מדובר בתרופות לתקופה מסוימת או לכל החיים? תודה מראש דניאל

דניאל יקרה, לדברייך, בן הזוג שלך סובל מחרדות ודאגנות בלתי פוסקת, ובעקבות כך גם מדיכאון. מאחר ואין זו "אבחנה" מקצועית, אלא תיאור בלבד, לא אוכל להתנבא בפרוגנוזה זו או אחרת. בהנחה שאכן מדובר בתופעות של חרדה ודיכאון, המצב בהחלט ניתן לטיפול (לאו דווקא תרופתי), ואפשר לקוות שיחלוף. כשמדובר על טיפול תרופתי, הניתן ע"י רופא פסיכיאטר בלבד, הכוונה בדר"כ לנוגדי-חרדה ודיכאון (ממשפחת SSRI - חוסמי קליטה חוזרת של סרוטונין), הניתנים לתקופה מסוימת (מס' חודשים, אך לא כל החיים). אני שבה ומדגישה שטיפול תרופתי, נחיצותו ואופן השימוש בו, הוא בתחום אחריותו של רופא פסיכיאטר בלבד. מאחלת לכולכם, שוב, שנה טובה ורגועה ליאת

שלום , מעניין אותי לדעת האם גלישות פסיכוטיות הופיניות לכל הפרעת אישיות או רק לחלקן. אם רק לחלקן אז לאילו מין ההפרעות? תודה מראש ותודה על הפורום הנפלא. קטיה

קטיה יקרה, ככל הידוע לי, הפרעת האישיות הגבולית היא בסיכון גבוה יותר מהפרעות האישיות האחרות לגלישות פסיכוטיות או מצבים דיסוציאטיביים (ניתוק מהעצמי), כאשר בעקבות פגיעה, יש התמוטטות של ההגנות, מבלי יכולת לגייס במהירות הגנות חלופיות. גלישות פסיכוטיות יכולות להתרחש, כמובן, גם במצבים נפשיים אחרים. שנה טובה ורגועה ליאת

שלום רב, עברתי תקופה של שנתיים דיכאון ברמות היותר נוראיות שלו. מצבי כעת טוב בהרבה. אבל מרגישה אדישות לחיי. עדיין רוצה למות (אני מטפלת בכך- אל דאגה), והכל בצבעים אפורים...אין כמעט דברים שמצליחים "להעיר" את נפשי מתרדמתה. אני לפעמים חושבת שהנפש שלי איבדה רוח-חיים, בשנתיים הללו. האם זאת תחושה שתעבור? אולי זאת המציאות ועליי להשלים שהנפש שלי לא תשוב להרגיש? (או לא תשוב להרגיש כמו בעבר?) שאלה כללית: האם יכול להגרם נזק נפשי לאדם שעבר משבר קשה, במשך תקופה ארוכה? (כלומר אני יודעת שיש לכך יתרונות. הוא יוצא נשכר- עם כוחות מחודשים וכמובן- "מה שלא הורג מחשל") אך האם יש בכך גם חסרונות? (מעבר לשנים בחייו שעברו בסבל גדול). שתיהיה שנה טובה. ותודה רבה על כל תשובה.

לי יקרה, את שואלת שאלה חשובה. האם משברי חיינו מותירים בנו נזקים? נדמה לי שאם היינו יכולים לבחור, היינו כולנו מעדיפים שחיינו ייראו כמו א.ק.ג תקין. אצל כולנו קיימת משאלה לחמוק מצרות ומשברים שחורצים בנו צלקות. אני חושבת שהשאלה החשובה היא לא "האם למשבר יש יתרונות/חסרונות?" אלא "האם בכלל ייתכנו חיים בלא משבר?". ממש כשם שקשה להעלות על הדעת חיים ללא מחלה פיזית מתישהו, כך קשה לחשוב על חיים נפשיים בלא משברים. דיכאון הוא בהחלט שבר, המרסק לתקופת מה את חיינו, וקוטע את הרצף הבריא של הקיום. האפרוריות והתרדמה הנפשית, כמו שקראת לזה, הם שלב ביניים טבעי בין תקופת הדיכאון העמוק לתקופה של התעוררות והתחדשות. את שואלת האם תשובי להיות מי שהיית בעבר, האם תרגישי דברים כמו פעם? קשה לענות על כך. אני, אישית, מאמינה שלעולם אין אנו חוזרים להיות מי שהיינו. אנחנו ממשיכים לעמוס על עצמנו עוד ועוד חוויות, חלקן קשות ומכאיבות, חלקן מספקות ומרגשות, וכולן מעשירות אותנו, מוסיפות נפח, עומק ומשמעות לקיומנו. אני יכולה להעיד מניסיוני, שגם לאחר תקופות משבר ואסון, רגעי האושר והסיפוק נחווים שוב בחריפות ובעוצמה - אם רק נותנים להם הזדמנות. שנה טובה באמת באמת ליאת

שלום לכולם, אני מחפשת ספר שאיני זוכרת את שמו או את שם המחברת... )-: זה ספר שתורגם לעברית והפך לקלסיקה . בנושא אכילה כפיתית. אחד הדברים שאני יודעת שנאמרו שם זה שהגוף משמש כשכבת מגן מהעולם. שקורבן אונס יגרום לעצמו להשמין כדי להרגיש מוגן. פרטים מעטים ובכל זאת , אולי מישהו יודע...

אולי התכוונת ל"נשים אוכלות את עצמן" -על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. של מירה דנה ושל מרילין לורנס. אגב, בהרבה מקומות הדנים בהפרעות אכילה נאמר שהגוף משמש כשכבת מגן מהעולם. זאת תיאוריה די נפוצה... שתיהיה לכולם שנה טובה.

רחל, אני מציעה לך להפנות את השאלה בפורום 'הפרעות אכילה' באתר זה. שם ודאי יהיה מי שיוכל לפגוע בול... האם התכוונת לספר עליו המליצה תותית? לילה טוב ליאת

ליאת שלום. נעזרתי בך בעבר, ואני חוזרת שוב, נהנתי מאד לקרוא את תגובותייך. אני בטיפול פסיכולוגי מזה כשנה וחצי, קשה לי והכל מאד איטי אך כנראה מותאם לקצב שאני יכולה להתקדם. בזמן האחרון, לאחר הפגישה עם הפסיכולוגית, אני לא ישנה במשך כמה לילות, וחווה תהליך בו אני מרגישה רגשות מאד קשים, דוקא מתוך שינה , מתעוררת ובוכה, כל כך בוכה... משהו שבכלל לא אופייני לי. זה קרה לי כבר שלוש פעמים, רגשות קשים שבאים תוך כדי שינה/נימנום בו אני חושבת על תקופה מסויימת בגיל מאד צעיר, ועולים רגשות שקשה לי כל כך להרגיש אותם, רגשות שגם אם אני מנסה להדחיק , יוצאים החוצה, ממש מתפרצים ואני בוכה... מה דעתך? האם יש החמצה בזה שזה לא קורה בטיפול עצמו, אבל אין סיכוי שזה יקרה בטיפול עצמו, או שמא זהו התהליך, אשמח אם תכתבי לי כמה מילים בנושא תודה מראש ושנה טובה נעמה

נעמה יקרה, אמרת כל כך יפה, שקצב הטיפול הוא כנראה זה המתאים ליכולתך הנוכחית. קשה לדעת מכאן מה בדיוק עובר עליך בימים אלה בטיפול, ומהם התכנים שמציפים פתאום עוצמות רגש כאלה, אבל יש לי הרגשה שזה יכול להיות קשור במה שקורה לך בטיפול. רגעי התפר, בין שינה לערות, הם מעין מצב ביניים, שבין ממלכת הלא-מודע של החלום, למציאות והחוויה המודעת. רגעים אלה מהווים לפעמים הזדמנות, סדק צר, בעדו מזדחלים אל התודעה תכנים ורגשות מאותן שכבות נפש פחות נגישות. אני לא בטוחה שהם לא יגיעו בסופו של דבר אל חדר הטיפול, בקצב שלהם. עד אז, נסי לא להתנגד לתהליך, ואולי לשתף בזה את המטפלת שלך, ולו רק כחוויה ללא תוכן. אני מאחלת לך המשך עבודה פוריה בטיפול ובכלל. וכמובן שנה נהדרת ליאת

שלום בן זוגי סובל מחרדות ופחדים אשר מבאים אותו לדכאונות. החרדות והפחדים הם בעיקר מהעתיד הלא נודע. הנה מספר דוגמאות: מה אעשה כשאסיים את הלימודים באוניברסיטה? האם אמצא עבודה טובה? האם אהיה מאושר? האם הזוגיות תהיה טובה גם לעתיד הרחוק? איך הזוגיות תראה בעתיד? וכדומה...כשהוא בדיכאון הוא מסתגר בתוך עצמו, ולא רוצה לדבר...בזמן האחרון זה קורה לעיתים יותר תכופות (אולי כי הוא קרוב לסיום לימודיו/ אולי כי אנחנו כבר יוצאים זמן מה וצריך להחליט..אני לא יודעת) בעבר היה אצל פסיכולוג במשך זמן מועט, אבל ארגיש שלא קבל תמורה, ולכן אפסיק. אני והוריו רוצים שילך לטפל בבעיה זו. האם לדעתך הוא זקוק לטיפול כלשהו? אם כן איזה? אנחנו לוחצים עליו בעניין זה, והוא עכשיו מתנגד לכל העניין (נראה לי בגלל שלחצנו עליו), מה לעשות? להמשיך ללחוץ? תגובתו לעניין הטיפול היא: הוא לא חושב שזה יעזור..ושזה מקרה אבוד...שוב פחד וחרדה תודה על הייעוץ!!!!

דניאל יקרה, כמו שניתן להבין מדברייך, בן זוגך אכן נמצא תחת מועקה כבדה, ויוכל להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי, ואולי גם תרופתי. אבל באמת יש חשיבות לאופן בו עושים זאת. כמו שכבר אמרתי כאן פעם, לפעמים לחץ מצד הסביבה הקרובה יכול להוסיף חרדה ואשמה, והתבצרות בהתנגדות לטיפול. אני מציעה לך להניח לו לזמן מה. צריך לכבד את בחירותיו של אדם בוגר, גם אם הוא בוחר להיות מבולבל וחרד. יש לי הרגשה שאם תאמרי לו שאת מכבדת את הבחירה שלו, הוא יפסיק להתבצר. את יכולה להציע את עזרתך ולומר, למשל: אם תחליט לנסות שוב, אני מוכנה לעזור לך לחפש מטפל טוב. מעבר לזה, אין בידינו לעשות דבר. אני מאחלת לכם בכל זאת שנה של נחת וזוגיות טובה. ערב טוב ליאת

בני בן 5 השוהה בגן חובה. לפני כשבוע הועבר לגן בני ילד, שפגע מינית בילדים אחרים. באספת ההורים שהתקיימה היום, היתה מחלוקת בין ההורים. יש הטוענים , שיש להשבית את הגן, ועל הילד לעזוב את הגן,. לעומת זאת יש שטענו שהילד לא חיב להיות במסגרת יולא [יום לימודים ארוך] , . מה דעתך. אנו חוששים מאוד לילדינו, ולא היינו רוצים שיהפכו לשפני ניסיון של המערכת, פן ילד אחר עשוי לעבור התעללות מינית.

לילי יקרה, אני יכולה להבין את החרדה שמעורר מקרה של תקיפה מינית בגן. לשמחתנו, זה לא קורה הרבה. כמובן שאיני מכירה את פרטי המקרה, אבל חשוב מאד לזכור שילד בן חמש הוא קודם כל ולפני הכל ילד בן חמש ! ההחלטה להעביר ילד מגן אחד לאחר, מלווה בדרך כלל בשיקול דעת. איש לא יעלה על הדעת שילד 'מסוכן' יוכל להמשיך להוות סיכון, והפעם על קבוצת ילדים אחרת. מן הסתם, המעבר נעשה בתקווה לאפשר לאותו ילד להשתחרר מתווית נוראה שקיבל במקום הקודם, מה שיאפשר גם פעולות שיקום ועזרה יעילות יותר, לו ולמשפחתו. עוד חשוב לזכור, שילד בגיל הזה, אינו פועל בדר"כ מתוך דחף מיני שאינו ניתן לכיבוש. סביר יותר להניח שהילד הזה חווה בעצמו סוג זה או אחר של תקיפה, וחשוב מאד לאפשר לו סביבה מכילה, תומכת ויציבה. יהיה עצוב מאד לדעת שגם בגן החדש הוא יקבל את תווית המפלצת. יש לזכור כי מרבית התקיפות המיניות בגיל הגן נעשות תוך משחק, כאשר שני הצדדים לא מאד מודעים למלוא המשמעות של הדברים. יש לנו תפקיד חשוב ומהותי בחינוך הילדים לשמירה על עצמם ועל גופם. כל הורה צריך לעשות זאת בתבונה ורגישות, מתוך היכרות עם הילד שלו, עם רמת ההבנה שלו ועם עולם התוכן שלו. עלינו להבהיר לילדינו שגופם הוא 'שטח פרטי', ושהאיברים האינטימיים בגופנו צריכים להישאר מחוץ להישג ידם של אנשים אחרים, ללא קשר אם המגע נעים או לא. לא כדאי להזהיר ילדים מפני ילד ספציפי, משני טעמים: ראשית, בהחלט יתכן שה'תקיפה המינית' בגן הקודם הייתה מעשה תמים לכאורה, מאותם מקרים שקורים בכל גן אך לא מתגלים. כך הילד זוכה לגינוי ותיוג שלא מאד מגיעים לו (לטעמי, בגיל הזה הם לא מגיעים לו בכל מקרה). שנית, אזהרות מסוג כזה עלולות לעורר חרדה אצל הילדים, ולערער את תחושת הביטחון בגן. הייתי ממליצה לכם, כהורים בגן, לוודא שנעשה כל מה שצריך כדי להבטיח את שלומם של הילדים, כמו תמיד, ולנסות לבחון את הסיטואציה בפרספקטיבה המציאותית שלה, ללא התלהמות. אני מאחלת לכולנו שנת לימודים מהנה ופוריה, והרבה שקט ושלווה. ליאת

בפורום נפגעי תקיפה מינית ואנו נוכל לסייע לך בכל ההבטים של המעשה המאוסה והצדדים המצודים למטבע. ולהפנות אותך לגורמים המתאימים.

שלום לך ... האמת כואב לי לספר על המקרה שלי אך אני חייבת עצת אדם מקצועי ... הייתי בקשר רציני ב 3 השנים האחרונות עם בחור נחמד, עברתי איתו המון דברים אך הוא היה אדם קשה בדעותיו לפעמים היה קיצוני ... פעם הוא נתן לי סטירה והשפיל אותי ... למרות שדילגתי ונתתי לו עוד משום שהרגשתי ... שהוא אדם שצריך עזרה וזקוק לי ... הרגשתי פעמים רבות קשה אך ... ידעתי שהוא אדם טוב ... אך הוא חזר על מעשיו.. הכוונה להשפלה , וראוי לציין שהוא היה מקנא נורא ורצה לדעת הכל איפה ועם מי אני ... נפרדנו ... לפני כמה שבועות ... אך אני מרגישה שהוא זקוק לי ... למרות שגם אני רוצה לחיות

סוזי יקרה, הבחור הנחמד שאת כואבת את הפרידה ממנו, הוא אדם נוקשה, קיצוני, אלים, קנאי ומשפיל. על טעם לא מתווכחים. אני חושבת שהצלחת לראות נכון את הפגיעות והנזקקות שלו, המסתתרות עמוק תחת המעטה התוקפני שלו. אבל יש הבדל מהותי בין רצון לעזור (האם ניסית להמליץ לו על פנייה לטיפול?) לבין המוכנות לשמש שק החבטות שלו. בהחלט יתכן שגם את תוכלי להפיק תועלת רבה מטיפול פסיכולוגי, שיעזור לך להבין את המשיכה שלך לדפוס יחסים כזה, המנציח את העמדה הקרבנית. אני מאחלת לך שתצליחי למצוא את הכוח להיחלץ ממצבי השפלה וסבל, למרות הכל. כל טוב ליאת

מציעה לך להתרחק ממנו, ויפה שעה אחת קודם! מי שמרים יד פעם אחת, זוהי פעם אחת יותר מידי!!! ההתנהגות שלו כפי שאת מתארת, מזכירה לי את בן זוגי לשעבר, אבי ילדי. אצלי זה נגמר במקלט לנשים מוכות יחד עם ילדי... ולהתחיל לאחר מיכן את החיים, הכל מחדש, עם נזקים נפשיים שספק אם יימחו. בשביל מה לך? הבחור לא זקוק לך. הוא זקוק לטיפול נפשי שיגרום לו להבין מה מניעה את ההתנהגות האלימה שלו..... אל תתימרי לתקן את העולם. למה לך? מאחלת לך מכל הלב זוגיות מלאה באהבה ונטולת אלימות.

כבר כמה זמןם שאני תולשת את השיער מהראש.. זה התחיל בכיתה ח והיו לי ממש קרחות ענק שתירצתי בנשירה והתאמצתי מאוד להסתיר ואחרי זה התחלתי שוב לגדל את השיער כי לא רציתי להיות עם קרחת ... אבל מידי פעם עדיין תלשתי ..ועכשיו אני שוב עושה את זה יותר ויותר והקרחות מתחילות להופיע זה ממש ממש מציק לי ... מה הבעיה שלי ? ואיך אני מפסיקה ?

שואלת יקרה, לבעיה שלך יש שם קצת ארוך ומוזר : ט?ר?יכו?ט?ילו?מ?נ?י?ה. זוהי בעיה מוכרת, הרגל רע, שאפשר וכדאי לטפל בו בשיטה קוגניטיבית-התנהגותית. אני מציעה לך לקרוא קצת על התופעה, גם כדי ללמוד עליה וגם כדי לראות שאת בהחלט לא לבד. יש לא מעט אתרים ופורומים שעוסקים בנושא. הייתי מתחילה מהקלדת המילה "טריכוטילומניה" במנוע החיפוש של גוגל, ואז, אחרי שתכירי קצת יותר, תוכלי לחפש לך את המטפל המתאים (אולי תוכלי להיעזר בהמלצות של אנשים אחרים בפורומים הללו). בהצלחה ליאת

www.trichotilomania.info באתר יש גם פורום ופסיכולוגית.

אם אתה מתקשר מיד - אתה נואש אם אתה מחכה 4 ימים - אתה לא מנומס אם אתה מציע להפגש בפאב- אתה רק מחפש זיון אם אתה מבקש ממנה להציע מקום- אתה לא יוזם מספיק אם אתה לא מציע לאסוף אותה - אתה לא ג´נטלמן אם אתה מציע לאסוף אותה בביתה - אתה לא מכבד את פרטיותה אם אתה לא מציע להזמין אוכל - אתה קמצן אם אתה מזמין אוכל והיא לא רוצה - אתה מרוכז בעצמך אם אתה דורש לשלם - אתה שוביניסט אם אתה מסכים להתחלק בחשבון -אתה קמצן אם אתה לא מלוה אותה לאוטו - אתה חסר נימוס אם אתה מציע ללוות אותה הביתה - אתה חצוף אם אתה מתקשר באותו הערב להגיד שלא נראה לך- אתה פוסל בלי לתת צ´אנס אם אתה יוצא איתה 3 חודשים כדי לתת צ´אנס ואז חותך - אתה שברת את ליבה אם אתה מחכה כמה ימים לתת לה צ´אנס לחוות דעתה קודם - אתה חסר התחשבות אם אתה חותך ממנה באס אמ אס - אתה חתיכת מניאק וכל זה בלי לקחת בחשבון שאולי שכבת איתה בפגישה הראשונה אז אתה בכלל אבוד מסקנה: בכל מקרה אתה ניאנדרטל, גבר גס רוח, ילד שעוד לא התבגר, חסר כבוד וחסר טאקט, חושב את עצמו, שחצן, מריח לא משהו, בעל זין קטן, גומר מהר, תקוע בשלב האנאלי, לא שווה התייחסות, חסר רגישות, לא קשוב לרגשות אחרים, קמצן ובאופן כללי חרא של בן-אדם. מה לעשות?

דבר ראשו ןהצחקת אותי מאוד, ואני דווקא חושבת שאתה כנראה בעל רגישות גבוהה לסביבתך אם לקחת חלק מהדברים פה ללב. דבר ראשון אתה יכול לתת לעצמך טפיחה ל השכם בעניין זהה, וגם להבין שלא תמיד הכל תלוי במה שאתה תעשה או לא תעשה. אתה יכול לשלוט רק על ההתנהגות והמחשבות שלך, ולא תמיד עלההתנהגות והמחשבות של הבחורה שאתה יוצא איתה. איןחוברת הדרכה לדייט, וכל בחורה רוצה דברים אחרים, ורגישה לדברים שונים, ואין דרך לדעתאלא בניסוי וטעייה. ועכשו לפרשנות שלי: אם אתה מתקשר מיד אבל מדבר בביטחון - זה נחמד מאוד ואומר שאתה לא משחק משחקים. אם אתה נשמע לחוץ זה לא מושך אם אתה מחכה 4 ימים - אם חיכית 4 ימים כנראה הבחורה לא מספיק שווה עבורך אם אתה מציע להפגש בפאב- תלוי איזה, אם זה מקום רועש שאי אפשר לדבר בו, אז כן. אם זה הפאב השכונתי השקט, בירה בזול ולבוש קז'ואל זה מאוד נחמד. אם אתה מבקש ממנה להציע מקום - זה לא הוגן להאשים בחור בחוסר יזמות כבר בדייט הראשון, אבל אם אתה מתקשר כדאי לך להציע את מקום שאתה מכיר ואוהב שיהיה לך נוח בו. אם אתה לא מציע לאסוף אותה - אם יש לך סיבה טובה, אז נכון, אבל זה בהחלט נותן תחושה שלא מדובר רק בזיון אלא ברצון לקשר. אם אתה מציע לאסוף אותה בביתה - אני אוהבת להגיע לבד, יש בחורות שאוהבות שאוספים אותן.תניח שנחמד שאוספים. אם היא לא רוצה היא תגיד. אם אתה לא מציע להזמין אוכל - אם היא רעבה שתזמין. למה שתרצה לצאת עם מישהי שלא יודעת מתי היא רעבה ולא יכולה להזמין לעצמה? אם אתה מזמין אוכל והיא לא רוצה - אז אתה רעב והיא לא. תאכל בתיאבון ותציע לה ביס. אם אתה דורש לשלם - אל תדרוש , אלא תגיד שתשמח להזמין אותה. ואם היא מרגישה לא בנוח, תציע שהיא יכולה להזמין אותך פעם הבאה. אם אתה מסכים להתחלק בחשבון -אתה הגיוני וכנארה לא מליונר. הדייט הוא גם שלה, לא רק שלך. אם אתה לא מלוה אותה לאוטו - אם זו סמטה חשוכה ולילה, והיה ערב נפלא, אז אתה באמת לא נחמד. אחרת, זה סתם נחמד ולא הכרחי. אם אתה מציע ללוות אותה הביתה - אתה לוחץ. אם היא רוצה סקס היא תרמוז לך. אם אתה מתקשר באותו הערב להגיד שלא נראה לך- אתה ישר וגם עושה לה טובה. אם אתה יוצא איתה 3 חודשים כדי לתת צ´אנס ואז חותך - אם גרמת לה להבין שאתה מרגיש כמוה זה לא יפה. אם לא, ועדיין נשבר לה הלב, היא תתגבר. אין מה לעשות. לא כל חבר זה חתונה. אם אתה מחכה כמה ימים לתת לה צ´אנס לחוות דעתה קודם - אתה כנראה לא מספיק מעוניין. אחרת היית בעצמך רוצה לדעתמה קורה. אם אתה חותך ממנה באס אמ אס - אתה חתיכת מניאק חסר חוט שדרה ואפס. וכל זה בלי לקחת בחשבון שאולי שכבת איתה בפגישה הראשונה אז אתה בכלל אבוד - ברור!! אתה מתייחס למישהי כבר בפגישה הראשונה כאילו הדבר היחיד שחשוב לך זהסקס, ואז מצפה שהיא תכבד אותך? נו באמת... כמו שבחורים מעריכים פחות בחורה שהם כבר השיגו, ככה בנות לא מכבדות בחורים ששכבו איתן בפגישה הראשונה.

מתוסכל יקר אתה גדול ! אתה חמוש בנשק יום הדין, שעובד על כל אישה - אתה מצליח להצחיק. המסקנה העגומה שלך, שם למטה, מסכמת לא רע את מאפייני הרווק המצוי, אבל אני חייבת להודות בעצב, שהשורות שמעליה לא מחמיאות מאד גם לנו, המין היפה. איכשהו, אתה לא מצליח להדאיג אותי :-) שנה טובה מאד ליאת

אני בת 29...בשנה האחרונה הוספתי לעצמי עוד תחום, שבו אני בררנית לגבי מציאת בן זוג- גודל איבר המין תוך העדפה לאיבר מין גדול. אני מעלה כאן את הסוגיה משום שאני חשה שזה מתחיל להוות בעיה כי פסלתי כמה בחורים טובים ואיכותיים לאחר שאיבר מינם לא מצא חן בעיני וזה קרה לאחר שכבר יצאנו תקופה והתפתחו רגשות כלשהם. משום מה, כאשר האיבר הזכרי לא מרשים אותי, אני מאבדת עניין, לא משנה כמה הבחור מתוק/מתחשב/מעניין וכו'........גם ככה קשה למצוא בן זוג בימינו בלי שום קשר לגודל איבר המין, אז כשמוסיפים גם את זה (וכמובן אני רוצה שיהיה לטעמי מבחינה חיצונית וגם יהיה בעל אישיות טובה ובעל ערכים) אז, זה הופך את העסק לכפליים קשה. למרות שנסיוני המיני במין מלא הוא לא גדול כל כך, עדיין אני מרגישה שאני מעדיפה גבר בעל איבר מין מרשים...וכשאין את זה, אני מאבדת עניין עוד בשלב המזמוזים ובכלל לא מגיעה לשלבים מתקדמים יותר. ברור לי שאני יכולה תוך ערב או שניים לגלות מיד איך נראה איבר המין של מישהו ואז להחליט אם להמשיך או לא, כשעוד אין לי רגשות אך מצד שני אני ממש לא רוצה למהר בעניין הזה...אני בכל זאת, רוצה להכיר בחור בצורה רצינית, להנות מהמפגש, מהשיחה, מהביחד איתו ולא לרוץ ישר למיטה, זה פשוט לא האופי שלי. אז מה דעתך בנושא?

יש כמה שאלות שמתעוררות אצלי בעקבות מה שכתבת. מהם הנושאים האחרים בהם את בררנית? מדוע את בררנית כל כך? האם ייתכן כי את בוררת את הגברים כי יש בך חשש לפתח מערכת יחסים רצינית ולכן את דוחה את הגברים בגלל סיבות שונות? האם העדפת איבר מין גדול התחילה בעקבות איזה מקרה מסוים? או עם בן זוג מסוים? מצד אחד את אומרת שהיו גברים טובים ואיכותיים, ומצד שני ברגע שאין להם איבר מין גדול כל האישיות שלהם מתבטלת ברגע. זה משהו הרי שהם לא יכולים לשנות... האם פעם קרה לך שגבר איבד בך עניין לאחר שראה כי איבר זה או אחר בגופך אינו לטעמו?

מיטל יקרה, אני זוכרת את פנייתך הקודמת לאורנה. לא לגמרי ברור לי מה את שואלת, ולא נותר לי אלא לאחל לך, שתצליחי למצוא את מבוקשך בשנה הקרובה. למצוא בחורים טובים ואיכותיים זו משימה נכבדת עד מאד, ואם את בוחרת לצמצם את האוכלוסיה הזו עוד יותר, עליך להתאזר בסבלנות, ולדעת שהחיפוש עשוי להימשך זמן רב יותר. אני סומכת על טובי בחורינו שיוכלו להעמיד עצמם לשיפוטך, ללא חת. בהצלחה ליאת

שלום לכולם! רציתי לשאול: מה האבדלים בין מתח, חרדה,פחד,לחץ, ועצבנות? חלק מהם הם מילים נרדפות או כל אחד אומר משהו אחר? תודה לכל עונה!

צדוק יקר, פתחתי למענך את מילון אבן שושן. קבל: מתח - דריכות, מצב של התרגשות וכוננות. חרדה - פחד גדול, בהלה, רעדה. פחד - מורא, יראה. לחץ - דחיקה, העקה על משהו ע"י כובד ומשא. עצבנות - מתיחות עצבים. הגבה מופרזת של אדם שלא בהתאם לגירוי, נטייה להתרגזות. אלה ההסברים המילוניים (אגב, משהו יודע - בלי להציץ במילון מה פירוש המילה "ט?ר?פ??ע?יק"? סתם, אם כבר פתחתי מילון, אז למה לא לשלוח לכם חידה שתוסיף מעט מתח ועצבנות? ניחושים יתקבלו בברכה :-) ). ונחזור לשאלתו של צדוק. המילים שהבאת אכן מתארות מצבים נפשיים שונים. ההבדל החביב על פסיכולוגים הוא זה שבין פחד לחרדה. נהוג להתייחס אל הפחד כאל תגובה תואמת מול גירוי מאיים באמת, בעוד החרדה היא תגובה חזקה ועוצמתית לא תמיד מול גירוי ספציפי (כלומר, יכולה לבוא משום מקום) ולא בהכרח תואמת את גודל הסכנה הממשית. מתח ולחץ בשימוש הפסיכולוגי קרובים למדי, אם כי ללחץ מיוחסות איכויות אקוטיות יותר, ואילו עצבנות יכולה להיות מיוחסת גם לתחושה פיזית של אי שקט, חוסר מנוחה וקופצנות. מאחלת לכולנו שקט ושלווה ליאת

היום כתבתי באיזה פורום שעברתי הטרדה מינית כשעליתי טרמפ עם בחור לא מוכר בצהרי יום והיעד היה מ ושב קרוב הכביש היה הומה אז לא ציפיתי שיקרה משהו והכי הדהים אותי תגובות הבנות שאמרו שאני אשמה ב100% ושאני לא יכולה לחשוב שהעולם מלא אנשים נחמדים וטהורים. פשוט לפני אותו מקרה לא עברתי שום הטרדה מינית ואותו יום גם היה נורא קר זה היה בחורף והאוטובוס איחר ואני במצב שכבר נמאס לי מזה שאין לי אוטו ואני גם לא יכולה כל הזמן להתחננן לקרובי משפחה או חברות שיקחו אותי ממקום למקום. מה דעתך על תגובת הבנות האם בחורה שלוקחת טרמפ אם חס וחלילה נתקלת בסוטה אשמתה 100% אם קורה משהו ? חשוב מאוד לציין שהייתי לבושה מאוד צנוע לא מחשוף לא חולצת בטן חצאיות מיני וכו... אשמח לדעה? ביי!!

הייתי מציע להפריד בין אשמה לבין לקיחת סיכון. האם את אשמה ? לא. אשם מי שהטריד אותך. האם כשאת נכנסת לרכב של גבר לא מוכר, את מגדילה את הסיכוי שתוטרדי מינית ? יתכן בהחלט שכן. תישמרי על עצמך.

שלום לך, את לא אשמה. ועם זאת יש משפט שאומר : "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". אז למה לקחת סיכונים אם אפשר שלא לקחת אותם. בכל מקרה, אני לא חושב שאת צריכה להאשים את עצמך, אבל כן לשמור על עצמך. בברכה, גדעון

שלום רב. אני רווקה בת 34 . יתומה מהוריי. אני חיה בשכירות עם שותף. היו ביננו יחסי קירבה ומין בעבר אך לא קשר שמוביל לחתונה. כיום הקשר ביננו חברי מאוד ותו לא. בשנים האחרונות אני לא מצליחה להכיר בחור וזה די מתסכל. אומנם חלק מהזמן היתי בדיכאון לאחר מות הוריי וסביר ששידרתי לצד הנגדי חוסר עניין ורצון. כיום אני נראית טוב יותר ומרגישה שיצאתי מהדיכאון אך עדיין אנני מצליחה להכיר בחור. אני בחורה טובה ביתית ונראית טוב מאוד. בנוסף אציין כי היו לי מערכות יחסים ארוכות בעבר אך הם לא הובילו לחתונה. גם חברות אין לי חוץ מחברה אחת של קשר פעם בשבוע שבועיים. מה הבעיה שלי ומה ניתן לעשות

דנה שלום, לדעתי דווקא הגדרת את הבעיה שלך בצורה טובה: את לא מצליחה להכיר בחור. מה הגורם לבעיה הזו? זו כבר שאלה יותר מסובכת. אולי את לא נמצאית בחוגי הפנויים - פנויות המתאימים. אולי את לא רשומה באתרי האינטרנט המתאימים. אולי אין לך מזל. אבל אולי גם יש משהו בדרך התקשורת שלך עם בחורים שמשדרת משהו שאת לא מודעת לו. מה ניתן לעשות? תלוי מה את תופסת שהינו המוקד הבעייתי. אם הקושי הינו טכני, כדאי אולי להרחיב את חוג האנשים שישמעו עלייך וירצו לצאת איתך. אם ישנו קושי מהותי יותר (ואת רומזת לכיוון הזה, בכך שעברת תקופת אבל לא פשוטה) את יכולה למצוא עזר רב בטיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

ברצוני לשאול - בתקופה האחרונה שמתי לב שחלק גדול מפרטי הלבוש או הנוי שאני קונה אני מחזירה לחנות ומחליפה למוצר אחר. האם זה מעיד על בעיה פסיכולוגית כלשהי?

ורד שלום, אם זה לא מפריע לך ואם החנות מוכנה לקבל את המוצרים ואם שיגרת חייך לא נפגעת מהותית ע"י החזרת המוצרים. אז איני רואה בעיה פסיכולוגית בכך. בברכה, גדעון

שלום! אני התחלתי לעשות דיאטות כבר בגיל 10, הייתי אצל מירי בלקין, שומרי משקל, דיאטניות וכו'. כמובן שלאחר כל דיאטה שעשיתי הוספתי עוד מס' קילוגרמים... בגיל 16 עשיתי דיאטה (בשומרי משקל) הורדתי 15 ק"ג והתחלתי לעלות בחזרה, זה שהמנחה בשומרי משקל ירדה עלי כל פעם שעליתי לא עזר במיוחד... אז התחלתי לעשות שטויות- לאכול 150 קל' ביום ולהתעלף אחרי שבוע, היו לי בולמוסים נוראיים, אבל לא הצלחתי להקיא... לבסוף וויתרתי והעלתי הכל. תמיד נורא אהבתי ספורט אבל כשהעלתי במשקל התביישתי ללכת והפסקתי. אחרי הצבא העלתי קרוב ל- 15 ק"ג. הייתי בדיכאון במשך מס' חודשים (בערך חצי שנה), היו לי שוב בולמוסים, הסתובבתי בבית כל היום בפיג'מה, לא יצאתי מהבית חוץ מלאוניברסיטה. לפני שנה וחצי, אבא שלי, שראה באיזה מצב אני נמצאת וממש הכריח אותי להתחיל ללכת למכון כושר. כשהתחלתי ללכת לשם התחלתי גם דיאטה מבוקרת, יצאתי מהדיכאון, ירדתי 20 ק"ג בחמישה חודשים, הרגשתי מצויין. אבל אח"כ שוב התחילו בולמוסים, עליתי 6 ק"ג, שוב הביטחון העצמי שלי ירד, אני יודעת שאם אני יעלה עוד 2 ק"ג אני אפסיק לעשות ספורט כי אני אתבייש לחזור לשם. אני כל הזמן מרגישה שאנשים בוחנים אותי ובודקים כמה השמנתי... בנוסף לכל זה, למרות שלא הובחנתי, אני די בטוחה שאני לקויית למידה. בתיכון לא הייתה לי שום בעיה, קיבלתי ציונים גבוהים למרות שלא השקעתי יותר מידי,קיבלתי קרוב ל- 700 בפסיכומטרי בלי להתאמץ יותר מידיי. אבל כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ניתקלתי בקשיים...למרות שלמדתי הרבה הציונים שלי היו מאוד נמוכים, אני לא מסוגלת להתרכז ולקרוא הרבה חומר. לאחר שנה באוניברסיטה, עם תחושה של כישלון, החלטתי להתחיל ללמוד משהו חדש, מה שלא עזר במיוחד לבטחון העצמי שלי. מאז הצבא גם התחלתי לגמגם ולשכוח מילים... אני פשוט מרגישה מטומטמת... אני כל הזמן חושבת על מה שאנשים חושבים עלי- אם חושבים שאני טיפשה או שמנה. מנסה למצוא חן בעיני אנשים באופן פתטי... מעולם לא חוויתי קשר זוגי עקב ביטחון עצמי נמוך. היה לי קשה מאוד בראיונות עבודה כי אני פשוט לא מסוגלת להגיד על עצמי דברים טובים. (אני עובדת כרגע) אני מרגישה שאני שוב שוקעת לתוך דיכאון ולא יודעת מה לעשות! יש לי עודף משקל של 25 ק"ג ואני מפחדת לעלות בחזרה את מה שכבר הורדתי המצב הכלכלי שלי כרגע לא מאפשר לי ללכת לפסיכולוג פרטי, הקשר שלי עם ההורים לא פתוח מספיק כדי לספר להם ולבקש מהם עזרה. האם אוכל לקבל הפניה מרופא משפחה לפסיכולוג מהקופה? הבנתי שיש כל מיני התמחויות של פסיכולוגים, איזה פסיכולוג לבקש? אשמח לקבל חוות דעתך! תודה רבה, לילי

לילי שלום, בהפרעות אכילה רצוי בד"כ לשלב בין כמה אנשי מקצוע: דיאטנית - להיבט התזונתי. רופא משפחה - להיבט התמונה הגופנית. פסיכולוג - להיבט הרגשי והנפשי. (ולעיתים גם פסיכיאטר, שכן לעיתים יש צורך בשילוב של טיפול תרופתי אנטי דכאוני). ברוב קופות החולים אין צורך לפנות לפסיכולוג דרך רופא המשפחה אלא ישירות דרך רשימות הפסיכולוגים שיש בביטוח המשלים. אם כי כאמור במקרה שלך כן הייתי ממליץ להתייעץ עם רופא המשפחה ודיאטנית. עלייך להסתכל ברשימות על פסיכולוג קליני (רצוי עם התמחות בתחום הפרעות האכילה ). הטיפול הפסיכולוגי גם יתייחס לתחום של הביטחון העצמי הנמוך. בברכה ובהצלחה, גדעון

היי שגבר בן 40 ישכב עם בת 17 והיא לא חברה רצינית שלו...?או אשתו? הכוונה מבחינה חברתית ולא חוקית?

זה לא ממש סטיה אבל השאלה היא מה בת 17 מחפשת אצל גבר בן 40? הרי הוא יכול להיות אבא שלה........ אולי העניין הוא משיכה לגברים מבוגרים? אז צריך לברר מה בדיוק הסיבה למשיכה הזאת כי זה לא ממש נורמטיבי.

נעמה, פורמלית בהיבט הפסיכולוגי זו לא סטיה. בהיבט החברתי- סוציולוגי אינני יודע. אני מעריך שזה לא כל כך נפוץ. השאלה בעיני היא: מה בן ה40 מחפש אצל בת ה17 ומה בת ה17 מחפשת אצל בן ה40? בברכה, גדעון

גם את פיתית אותו כמוני? סוטה קטנה!!!

אבא שלי בדיכאון. לא אפרט כאן את הסיבות ודיכאון רק אציין שהוא בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי של בית החולים (על ידי קופת חולים) משום מה נראה לי שטיפול פרטי יהיה מושקע יותר ויעזור לו יותר (הוא מטופל רק פעם בשבוע וגם לוקח תרופות והמצב שלו מדרדר במקום ההפך). הוא מטופל כבר כחצי שנה. גיסתי היא פסיכולוגית שחיה בארה"ב והיא המליצה לי (עפ"י מה שהיא מכירה את אבי) שהוא יטופל אצל פסיכולוגית מסוג "אקזיסטיאליסטית הומנית" האם יש דבר כזה בארץ? ממי אני יכולה לקבל מידע על פסיכולוגים באיזורי (אני מתכוונת האם יש איגוד פסיכולוגים או משהו כזה שיכול לתת לי תמיכה במציאת פסיכולוג לאבי) תודה מראש, אורית

http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=5454

אורית שלום, ישנן אכן תיאוריות אקזיסטנציאליות - הומניות, אך איני מכיר אגודה כזו בארץ. (יתכן שיש, אך אני לא מכיר). אני מאמין שמה שחשוב עבור אביך הינו טיפול טוב, עם מטפל שיצור איתו קשר טיפולי עמוק, שיוכל להבין אותו באופן אמפתי. לטעמי (וגם מחקרית), זה חשוב יותר מהגישה הטיפולית, או הכותרת של הטיפול. איך למצוא פסיכולוג טוב באופן פרטי? זו שאלה מצוינת שנדונה בפורום יותר מפעם אחת, דוקא בשל מורכבותה ודוקא בגלל שאין פתרון בי"ס. היות וחשובה הכימיה והתקשורת עם הפסיכולוג/ית . חשוב הנסיון הטיפולי וההכשרה הפורמלית ועוד ועוד מדדים שונים. הייתי ממליץ לגשת דרך השיטה הבדוקה של המלצות, דרך חברים, ידידים, קרובים, פסיכולוגים אחרים ולבסוף כשיש שם או שניים לקבוע פגישת התייעצות ולהתרשם. איחולי החלמה לאביך ובהצלחה, גדעון

ד"ר שבול שלום. המון תודה על תגובתך המהירה. אך דבר אחד ששאלתי לא נענתי. לא חיפשתי אגודה של מטפלים ע"י תאוריה אקזיסטיאליסטית, אלא אני שואלת אם יש אגודה של פסיכולוגים שתוכל לתת לי מידע מהי שיטת הטיפול של הפסיכולוגים הקיימים תחתיה. ושוב תודה על התגובה ועידוד, אורית