פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני מבקשת עזרה. אני מבקשת אותה כבר הרבה זמן ללא הואיל.. אני בחורה צעירה, בת 25- שעד לפני שנתיים הייתי בריאה ומאושרת.לפני כשנתיים החלו לי כאבים בחזה וכאבים ביד שמאל. התחלתי בירור רפואי- הכל תקין. ( בירור קרדיולוגי ובדיקות דם ושתן כלליות). הכאב לא חלף- ולכן עברתי צילום חזה ומיפוי עצמות- הכל תקין. לאורך התקופה החלו לי קשיי נשימה- עברתי בדיקת ריאות אצל מומחה ריאות- בדיקת תפקודי ריאות תקינה. מאז הספקתי לעבור- סחרחורות ותחושות נימול בפנים- בדיקה נוירולוגית תקינה. דופק מהיר- הולטר תקין. הסמפטומים לא נעלמים ורק מתחלפים ביניהם- כל הרופאים אבחנו אותי כסובלת מחרדות ונשלחתי לפסיכולוג עם המלצה לפסיכיאטר. ( בעיקר כי כלהממצאים הרפואיים תקינים, והבעיות החלו לאחר שאבא שלי נפטר מהתקף לב פתאומי). אני צריכה דיעה נוספת- בבקשה- אני סובלת ומפחדת שמא לא אובחנתי נכון ולכן אני לא מטופלת.בבקשה, אל תזניחו את חיי- האם זה אכן מראה על תמונה של חרדה או שמא אולי התפספס משהו.. בבקשה- בבקשה- תעזרו לי. אני מתחתנת בעוד חצי שנה בעזרת השם ורוצה להרגיש טוב יותר- אני מתחננת לעזרה תודה, באמת...

יעל שלום, לא מומלץ לעבור אבחון דרך האינטרנט. התמונה שאת מתארת יכולה להתאים לתמונה קלינית חרדתית. הדינמיקה של טראומה או התקף לב אצל קרוב משפחה ולאחריו התקף חרדה אצל בן משפחה הינה שכיחה ומוכרת. ממליץ לך בחום לגשת לבדיקה פסיכיאטרית. היות והפסיכיאטר הינו קודם כל רופא הוא יוכל גם לודא שלא פספסת בדיקה רפואית רלבנטית. בעיקרון, שילוב של טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי יכול לסייע לך. דרך אגב, גם נישואין, עם כל השמחה שבכך, מהווה מקור לחץ לא קטן. אז ברכות והצלחה לכל השמחות שבדרך, גדעון

יש לי בעיה שמאד מטרידה אותי. לפני כשבועיים חזרתי משהות של שנה בחול, (הייתי בהודו 7 חודשים ובאירופה 4 חודשים). לפני כחודשיים וחצי ניתקלתי בבעיה מאד מטרידה: בוקר אחד קמתי עם לחץ נוראי בתוך הראש. חשתי כאילו אני מסוגל להשתמש רק ב 40% מהיכולת המוחית הרגילה שלי. מעיין תחושת אפיפות כאילו שיש לי ערפל בתוך הראש אשר מונע ממני מלחשוב בבהירות ומלתפקד כראוי. לפתע הכל נהיה לי קשה, אפילו דברים פשוטים כמו ניהול שיחה או להכין לעצמי ארוחת בוקר. יכולת השיפוט שלי ירדה, קושי בביצוע החלטות, תחושת בלבול קבוע, חוסר התמצאות וחוסר הבנה של המתרחש סביב, ירידה בכושר הזיכרון בריכוז ובקשב, חוסר עניין בכלום. כל הזמן תחושה של אני כאן אבל לא ממש כאן, אני לא ממש מחובר למציאות ולמתרחש. נהייתי אפטי לחלוטין לא מעוניין בכלום וללא כל רצון לכלום. רצון רק לדבר אחד, שזה יעבור לי ואחזור לתפקוד נורמלי. זה כל מה שעניין אותי. יחד עם הסמפטומים הנפשיים היו גם פיזיים: כל הגוף רגיש, לא נינוח, לפעמים הידיים רועדות, תחושה כאילו כל הגוף תפוס ומכווץ. לפעמים הלב מתחיל לדפוק בקצב מטורף (הדופק מגיע ל 120) ולא נרגע שעות. דפיקות לב חזקות. לעיתים עייף כל הזמן ולא מצליח לישון בלילות. במשך הזמן המצב השתפר מעט, הלחץ בראש כבר לא היה קבוע אלא בא והלך, הסימפטומים הפיזיים גם לא נשארו קבועים. אבל התחושה של אפיפות וחוסר יכולת לחשוב בבירור ותחושת הניתוק מהמציאות נשארו זהים. זה כבר חודשיים וחצי מאז שזה התחיל וזה מאד מטריד אותי. אני לא יודע ממה זה נובע, כיצד לטפל בזה והאם זהוא מצב ידוע ומוכר??? אנא אם תוכלו לתת לי כל פיסת מידע בנושא, כיצד להתמודד והאם זה מצב מוכר. שכן אני חש כבר שאני נואש מהמצב...

שלום רב, אני בחורה באמצע שנות העשרים, נראית מצויין, אך כבר תקופה ארוכה אני לא מצליחה לפתח קשר אינטימי עם בחורים ואין לי מושג ממה זה נובע. האם לדעתך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי לפתור את הבעיה, או שזה עניין של זמן?

דפנה שלום, אחת הסיבות השכיחות בהגעה לטיפול פסיכולוגי הינה סביב שאלות הקשורות ליכולת לפתח קשר קרוב עם בני המין השני. לדעתי ומנסיוני טיפול פסיכולוגי יכול להיות מקום מצויין לבחון את השאלה: מדוע אינך מצליחה בקשר אינטימי עם בחורים. בהצלחה, גדעון

בימים האחרונים אישה זו שולחת למייל שלי הודעות שונות הקשורות בכדורי סרוקסט. אין לי מושג איך היא הגיעה למייל שלי ומדוע רשמה את מה שרשמה. לא זכור שאי פעם נכנסתי לפורום הזה או דומה והתעניינתי בסרוקסט. יתכן שזו מתחזה אך קודם לכן החלטתי לברר כאן אם מישהו מכם מכיר אותה.

טלי שלום, אינני מכיר את ד"ר שרה לוי. מה דעתך לשלוח לה מייל חזרה עם השגותייך? בברכה, גדעון

היי, רציתי לשאול שאלה. האם חוסר רצון להתחייב לזמנים ולקבוע דברים לעתיד (גם הקרוב) מצביע על איזושהי הפרעה ידועה? האם העובדה שפלוני נלחץ בכל פעם שעולה איזושהו רצון לקבוע משהו לזמן עתידי, אם זה נסיעה, פגישה או אפילו נופש, מצביעה על איזושהי בעיה? בתודה מראש, משה

משה שלום רב, חוסר המוכנות להתחייב על משהו בזמן עתידי יכול להצביע על : נטייה לדחיינות או חוסר מוכנות לקבל על עצמו התחייבות או נסיון להתחמק מהבן אדם אשר כן רוצה לקבוע משהו עתידי. אני חושב שישנה כאן בעיה , שכן איני רואה איך בעולם המודרני בו אנו חיים אפשר להתארגן מבלי לקבוע ולהתחייב למשהו עתידי. בברכה, גדעון

אם הבעיה אינה מול אדם ספציפי אלא מול כולם? ורציתי לדעת, מעבר לעובדה ולהכרה בכך שזו אכן בעיה, האם יש לבעיה הזו איזשהו מונח מקצועי או שהיא מתקשרת לאיזושהי תופעה אחרת המוכרת בפסיכולוגיה? שאלה נוספת היא, האם יש איזושהי דרך לטפל בבעיה? (חוץ מהברור מאליו - להתחיל להתחייב :-) ) האם יש דרך או תהליך שמומלץ?

שלום רב! אני בת 38 אם ל3 ילדים נפלאים.לפני כחצי שנה עברתי ארוע לא נעים.החלו אצלי רגעים פתאומיים של חולשה.(ערכתי את כל הבדיקות שיכולות להיות).גם CT מוח, בדיקות דם, מבחן מאמץ יעוץ קריולוגי וכו. המיחוש הזה הוא פתאום לא התראה אני מרגישה רגע של חולשה על כל הגוף ודפיקות לב כמובן. בעבר הייתי מאוד נלחצת בוכה ופחדתי לצאת מתחומי הבית, רק לעבודה שאיני צריכהלנסוע... לאחר התייעצות עם הרפא משפ' סיכמנו שהמצב הזה כנראה מלחץ כמובן כככללל הבדיקות תקינות. (יש לי קצת MVP? אך אני במעקב לפי הקרדיולוג הכל בסדר. המחושים אלו עברו ועכשיו חזרו לקראת החגים לחץ בעבודה בבית וממש מדי יום אני מרגשה פתאום את החולשה. אני לא מחליפה צבעים בפנים בכלל אףצ אחד לא שם לב שמשהו עובר עלי אם אני לא אומרת. מלחיץ אותי מאוד כל התחושות אלו. יש לי איכשהו שליטה על זה.ביום של החג כל היום חשבתי שאני מקווה שאני ארגיש טוב וכמובן איך שעליתי לאותו הרגשתי חולשה כמו שמרגישים בחדר סגור. זה רקורא לי גם במעליות או כשהילדים חולים. אני ממשיכה לתפקד רגיל בכל המובנים אבל ברור שזה משפיעה על איכות חיי. שבוע הבא אני אמורה לנסוע לאילת לנופש עם המשפיחה וכבר חוששת שאני לא ארגיש טוב ואעשה הצגה לבעלי.אני רוצה לצאת מזה ומשתדלת לא להתייחס אך אני סובלת בשקט ומפחיד אותי שזה משהו אחר ולא עולים על הבעייה. היום שוב חזרה החולשה ריפיון בגוף באמצע עבודה כשני בישיבה מול מחשב.תחושה רגעית מאוד לא נעימה.היתכן שיש מקור למצוא את הסיבה? או אצטרך מכאן לחיות עם הדבר, כאשר לרופא המשפחה אין תשובות. הייתי רוצה יעוץ או כיוון. תודה וגח שמח. אישה מודאגת.

שלום אישה מודאגת, לאור הממצאים הרפואיים התקינים שתיארת, נראה לי נכון לפתוח ערוץ נוסף של עזרה - והפעם מהכיוון הפסיכולוגי. למרות שאי אפשר לאבחן את מצבך בפורום אינטרנט, חשוב שתדעי שהסימפטומים הגופניים שאת מתארת, וגם הרצון להימנע מיציאה מהבית, מוכרים היטב לפסיכולוגים שמתמחים בהפרעות חרדה. לכן, אני ממליצה בחום לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג קליני, ולבחון את האפשרות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני בת 20 ולא היה לי אף פעם חבר כאשר מתחילים איתי במועדון ,אני ניתקפת פחדים, או אם מישהו מתחיל איתי והוא סתם מדבר אני ניבהלת מיזה ... הדבר היחיד שיש לי בראש זה שבטח הוא מתחיל איתי רק מסיבה אחת ואני מתחמקת... זה לא עוזב אותי כבר מגיל צעיר.. אני מפחדת להיתאהב שיהיה לי בן זוג ומצד שאני אני קצת מדוכאת שאף פעם לא היה לי חבר.. כי אני נידלקת אם אפשר להגיד על בחורים ואני ממש מיתאהבת בהם, אבל אני מסוגלת רק מרחוק ולא לנסות להיתקרב ולהכיר אותן, מה יכול להיות הבעיה שלי? מצד אחד אני רוצה ומצד שאני אני מפחדת להיפגע והקטע שבחיים לא היה לי חבר בכלל....אז מה הקטע שלי... ?

שלום עלמה, זה טבעי לחוש מתח וחששות בשלבים הראשונים של יצירת קשר. עם זאת, נדמה לי שעדיין לא הייתה לך הזדמנות ממשית להכיר בחור מקרוב ולראות שבסה"כ מדובר בבן-אדם... אני תוהה אם יהיה לך קל יותר להכיר בחורים בנסיבות פחות המוניות ורועשות, למשל דרך איזושהי פעילות משותפת. אז תהיה לך הזדמנות להכיר את האדם עצמו, ולבדוק עם עצמך האם הוא נחמד בעיניך... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, מצטערת מראש על הכתיבה הארוכה. אני בחורה בת 24 ,קיימות אצלי כמה הפרעות שמציקות לי ואין לי מושג איך להמשיך להתמודד איתן עוד למרות שעד היום אני חייתי עם זה ואני מספיק בוגרת ודי מבינה את מצבי, קשרים הם אחד הבעיות שקיימות,יש לי פחד נטישה,זה כמובן תוצאה של בעיות מהעבר וזה גורם לי לא ליצור קשרים עם בחורים עד היום, לא הרגשתי שאני אוהבת או נאהבת מהצד השני שזה חסך רגשי עמוק מאד שקיים אצלי ואני מתמודדת עם זה בכל יום למרות שאני מנסה תמיד לדלג על זה שיש לי את הפחד הזה האיום אבל שפת הגוף שלי משדרת דחייה וחוסר רצון אצל המין השני להתקרב אליי בניגוד למראה החיצוני שלי המאד מקובל. אני מאד זקוקה לחום אהבה ולשותפות ,זה חסר לי מאד כל הזמן,ולפעמים למרות שאני מודעת לתזונה נכונה ולגוף בריא ,יש ימים בלילה שתוקפים אותי רגעי התקפה על כל מיני מאכלים שאני משתמשת בזה כדי לסגור פערים ולהקל על עצמי מחוסר האהבה שאני מקבלת וזה כמובן טעות גדולה, איך אפשר לשפר את זה אם ניתן,ואיפה אפשר לקבל ייעוץ פסיכולוגי שהעלות שלו לא גדולה. תודה מראש,

שלום, שאלתי קצת לא קשורה אבל בכל זאת... מה אפשר לעשות עם תואר ראשון בפסיכולוגיה??

שלום, השאלה בסדר גמור... תואר ראשון בפסיכולוגיה מהווה בדרך כלל צעד בדרך לרכישת מקצוע טיפולי או מחקרי שנלמד בתואר השני. כך שתחומי העיסוק האפשריים עם תואר ראשון בלבד הם מאוד מוגבלים (בכיוון הטיפולי למשל, מדובר בתפקידים כמו חונך, מדריך וכד'). עם זאת, חשוב לדעת שיש טווח שלם של מקצועות מעניינים מאוד שניתן להתפתח אליהם לאחר התואר הראשון - מתרפיה באמנות ועד ייעוץ אירגוני... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מזה בדיוק תרפיה באומנות? והיכן אני יכולה לראות את כלל המקצועות שאפשר להתפתח מהם מתואר ראשון בלבד?

להרשם לתואר שני... וברצינות, האפשרויות עם תואר ראשון בפסיכולוגיה די מוגבלות כיוון שאת/ה לא פסיכולוג (להבדיל למשל מעבודה סוציאלית). העדיפות הראשונה היא לתואר שני באחד מהמגמות של הפסיכולוגיה. ניתן גם ללמוד תואר שני במקצוע קרוב (שוב, עבודה סוציאלית) לאחר תהליך של השלמת לימודים. לעבוד עם תואר ראשון ? אולי תפקיד טיפולי או טיפולי למחצה כמו חונך, מדריך או מנחה. אפשר גם לעסוק במחקר. באתר פסיכולוגיה עברית יש מידי פעם הצעות עבודה לבוגרי תואר ראשון. בהצלחה

איך הייתם מגדירים מישהי החיה חלק נכבד מזמנה בפינטוז על מקומות רחוקים? מישהי שלא מסוגלת להתמודד עם רגשות ברמה הבסיסית ביותר? לא מביעה אף לא רגש אחד אמיתי מהנשמה? מישהי שמרגישה שהנשמה שלה כלואה! לא בצורה ניירוטית (מידי).. האם אני משתגעת? אני גם אוסיף ואומר שאני חווה שינויים במצבי רוח קיצוניים (לא מגיעה לתחושות של High, וגם לא דיכאון עמוק, הכל מאופק ונשלט). אז במקביל לזה שאני נכנסת יותר ויותר לקריאה והתעסקות בקבלה, אסטרולוגיה, יהדות וממשיכה להרגיש תחושת ריקנותמתסכלת שלא מניחה לי, אני אשמח לשמוע אם לדעתכם אני צריכה טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי, הורמונים, What ever. מיכל

שלום מיכל, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יהיה מקום מצויין להתחיל ממנו. אני אמנם "משוחדת" (כפסיכולוגית), אבל באמת מאמינה שזה מרחב מתאים לברר לעצמנו את הכאבים והתהיות, ולשאול אנא פנינו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני יוצא עם מישהי זמן רב ממש טוב לנו יחד ואני רואה אותה כפרטנרית לחיים, אני אוהב אותה אך אני מרגיש שלא בעוצמה שאמורה להיות (לפעמים אני תוהה אם בכלל...) האם ניתן לברר בטיפול של היפנוזה אם באמת אוהבים אדם מסויים???

יניב היקר, לעניות דעתי, אם טוב לכם ביחד, אתה רואה אותה כפרטנרית לחיים ואוהב אותה - מה זה משנה איך "קוראים" לזה? ולשאלתך - לא, היפנוזה אינה נותנת תשובות ספציפיות לשאלות. היפנוזה היא בסה"כ תהליך של מעבר מודרך לרמת מודעות מעט אחרת, אבל אנחנו נשארים "אנחנו", עם אותן תהיות ושאלות... טיפול דינמי, לעומת זאת, הוא מקום מצויין לחקור בו נושאים מעין זה, ואתה מוזמן לנסות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מהו טיפול דינמי? ע"י מי הוא מתבצע? תודה

בפנקס הפסיכולוגים רשומים שמות של מי שאין להם תואר "מומחה", אך הם רשומים שם כי אינם מתמחים. האם מותר להם להעניק טיפול עצמאי?

שלום דורון, בפנקס הפסיכולוגים רשומים אנשים שסיימו את חובות לימודי התואר השני בפסיכולוגיה. חלק ניכר מהרשומים כפסיכולוגים נמצאים בתהליך התמחות, ואין זה נכון להסיק ש"הם רשומים שם כי אינם מתמחים". פסיכולוג בתהליך התמחות מטפל עם הדרכה מפסיכולוג מומחה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בפנקס מופיע הסטטוס "מומחה" למי שסיים התמחות (ועמד בהצלחה במבחן) וכן "מדריך" למי שסיים תהליך של הסמכה להדרכה (אותו ניתן להתחיל כ- 3 שנים לאחר סיום ההתמחות). מי שלא מופיע באחד מהסטטוסים הנ"ל, יכול בהחלט להיות במהלך תהליך ההתמחות, או לא. למיטב ידיעתי אין סימון המפריד בין מי שנמצא בתהליך ההתמחות למי שטרם החל בו, או בכלל לא חושב להתחיל בו. לפסיכולוגים בתהליך ההתמחות מותר להעניק טיפול עצמאי בכפוף לתנאים מסויימים. לאחר נסיון מסויים ובעיקר חובה עליהם להיות במסגרת הדרכה אצל פסיכולוגים בכירים. מבלבל ? נכון, קצת מבלבל. המלצה: לשאול את המטפל מה ההכשרה שלו ומה ההסמכות שלו. בהחלט מקובל לפני תחילת הטיפול. בהצלחה.

קראתי את ההודעה הזו והסתקרנתי ובדקתי וגיליתי שהפסיכולוג שלי גם כן רשום בפנקס הפסיכולוגים לא כמומחה בשום תחום שהוא. הוא כבר פסיכולוג 6-7 שנים בערך והוא אמר לי פעם שהוא מטפל כבר הרבה שנים. אני יודעת שהוא עובד גם בשירותי יעוץ באוניברסיטה (אני הולכת אליו באופן פרטי). האם יכול להיות שהוא עדיין מתמחה ולכן הוא לא רשום כמומחה? האם פסיכולוג שהוא לא מומחה ולא מתמחה יכול לטפל? אני אצלו בטיפול כבר שנה וחצי ולא נעים לי פתאום לשאול אותו מה ההכשרה שלו וכולי.

שוב אני דיברתי בטלפון עם הפסיכולוגית שלי לקבוע מועד אחר לפגישה כי יש חג, ונראה לי שהיא פנתה אלי במין עצבנות, קבענו וסגרתי את הטלפון. אני מרגישה שאולי היא לא רוצה שאני אבוא בכלל ושאולי נמאס לה ממני אחרי כל כך הרבה זמן. אני יודעת שבטח תגידו שזה השלכה לגביי אבל אני לא בטוחה. ומצד שני אולי תגידו שהיא הייתה עצבנית על משהו אחר שבכלל לא קשור אליי! מה שצפוי. בכל מקרה אין מה לעשות אלו כנראה החיים! תודה

א, ויש גם צד שלישי - אולי היא בכלל לא כעסה ושמעת בקול שלה דבר שבעצם לא היה שם? במקום להיות מוטרדת במה שנאמר ולא נאמר, דברי איתה על זה בפגישה הקרובה. תציגי בפניה את הדברים שכתבת פה. וזה בהחלט מראה שכנראה יש מה לעשות... להשתמש בטיפול בשביל לבחון דברים שמתרחשים במסגרתו, ומתוך כך לגדול עוד קצת ולשפר את התפקוד היומי. ס.מ.

שוב שלום, אני מאוד מסכימה עם התגובה שקבלת, וחושבת שכדאי לדבר עם המטפלת על תחושת האכזבה והפגיעה שלך. לצורך העניין, זה אפילו לא לגמרי חשוב אם זיהית עצבנות "אמיתית"בקולה, והאם העצבנות הייתה קשורה אלייך או לשלל נושאים אפשריים אחרים. מה שחשוב הוא שהרגשת נטושה ולא רצויה, ואלה רגשות שכדאי לבדוק ביחד איתה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

הייתי באשפוז יום, הייתי גם בטיפול פסיכותרפי, ועכשיו אני בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי. יש לי מחשבות בלתי פוסקות על איזשהו פגם אצלי (חיצוני..) שקשור בשיער. אולי נשמע מצחיק או שטותי אבל יש לי ממש אובססיה עם השיער, עד כדי כך שעברתי ניתוח מסויים.. מבחינתי הוא צריך להיות מושלם, ואני חושב עליו כל הזמן ושם את כל המשקל של המראה שלי עליו, הוא אפילו היה טריגר שגרם לניסיון התאבדות. איך אפשר להיפטר מזה???? אני רוצה לנסוע לחו"ל, ונמאס לי לפחד להסתכל במראה בגלל.. שיער והמצח הגבוה שלי.

שלום בן 22, זה לא נשמע מצחיק או שטותי בכלל, אלא מאוד מכאיב. לצערי אין לי פתרונות קסם שאני יכולה לשלוח באינטרנט, ואני יכולה רק לעודד אותך להמשיך בטיפול ולהמשיך לקוות... מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

מה יכולה להיות הסיבה שאיני אוהבת אנשים? אני מרגישה שאפחד לא באמת אמיתי שהכל מונע מתוך אינטרס ולכן קשה לי לפתח קשר אמין עם מישהו.לכן..עם השנים הפסקתי בכלל לשוחח ולהיפגש עם חברים כי מצאתי ריקנות חוזרת על עצמה ומאחר ולא קיים בי אמון בסיסי אני תמיד מעדיפה לא לספר על חיי וכך אני בכלל מבינה שאין לי צורך בחברתם כי לא בא לי רק להקשיב לשטויות שלהם. מדוע אני שופטת כל דבר ובעיקר לשלילה? מדוע אני גורמת ל"אש" כי אני תמיד אומרת על ליבי...?. מה יהיה הסוף?.. אני מרגישה שכל דבר שנאמר על ידי נבדק אח"כ ואני מוצאת עצמי אומרת " למה אמרת כך וכך..זה לא יפה..? אני ממש לוקחת בכובד דברי אחרים וסיטואציות חברתיות ולכן אני מנסה בכל תוקף להימנע מהן.רק שלא ידברו עליי רע ורק שלא "אבהילם" בדעות הקיצוניות שלי. פשוט קשה לי להיות סטנדרטית ואני משתגעת מזה.. רוצה להרגיש "פשוט ונקי יותר..,"

שלום טובה, אני חושבת שזה נחמד שהצירוף של 'נושא ההודעה' ו'שם המחבר' מתקבל במקרה שלך "חברה טובה". נחמד כי זה בדיוק העניין - את לא חייבת לאהוב "אנשים" באופן כללי וגורף, אבל כן כדאי לבדוק עם עצמך מה קורה לך בנוכחות אדם קרוב, כמו חברה טובה... נשמע שאת חווה משהו מאוד ביקורתי, גם כלפי עצמך וגם כלפי אחרים, ובו בזמן את כמהה למשהו זורם ופשוט יותר, ונראה לי נכון להעמיק ולחקור את העניין. מה דעתך לשוחח בנושא עם פסיכולוג/ית? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום האם איי פעם החרדות נגמרות ולא חוזרת יותר לעולם?(בלי כדורים כמובן) למרות שאני נמצאת בטיפול תרופתי כי אני כבר לא יכולה יותר לסבול את זה! תודה

בעצם אל תענו לי אני כבר לא רוצה לדעת !

שלום, חרדה היא חלק מטווח התחושות האנושיות, וכולנו חווים חרדה במידה מסויימת ובזמנים מסויימים. מבחינה זו, החרדות לא "נגמרות", פשוט כי הן חלק מהחיים. העניין הוא שאפשר ללמוד לחיות יותר טוב לצד החרדות, ולסבול מהן במינון ובעוצמה פחותה. אני מקווה שזה מעודד אותך, כי זה באמת לא כל-כך מעט... אורנה ראובן-מגריל

ליאת יקרה , זו שוב מישהי מהעץ למטה, לא הוספתי שם את התגובה הזאת כי פחדתי שתפספסי... השאלה שלי היא, מה מביא תוך כדי תהליך הנתק בזמן הטיפול, הרגרסיה כמו שקראת לזה. לתחושות קשות בכי, כאב פיזי (באמת) מראות ריחות, ובכלל תחושה של חזרה בזמן, אפילו הפחד הוא קיומי ואמיתי? הרי אני לא נמצאת כבר במקום הפוגע, אז מה מסביר את התחושות הללו? ולמה לא צפו כל השנים, אלא רק תוך כדי טיפול? אני מודה לך על התשובות החכמות והמעשירות שלך... ההתיחסות הרצינית שלך משמחת אותי...ומחכימה אותי... מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ואם יהיו לי עוד שאלות אבוא לבקר ברשותך כמובן. וסתם הערה אחרונה, מקווה שהשאלות שלי כאן לא מהוות בגידה במטפלת שלי, זה עבר לי בראש לרגע...

מישהי יקרה, אני "גונבת" קצת מהיום של ארנה, כדי לענות לך. אני לא חושבת שאת בוגדת במטפלת שלך, שכן אין להעלות על הדעת שפורום אינטרנטי יכול להחליף טיפול בשום צורה ואופן. ולעצם העניין, כאשר נוצר בטיפול האמון והביטחון במטפל, והמטופל מרגיש "מוחזק" היטב, הוא מרשה לעצמו מעין נסיגה למצב פחות שמור, ומרופף חלק מן ההגנות שלו. כתוצאה, עולים אותם תכנים כואבים שהודחקו בעבר, אולי גם בגלל הידיעה שהמטפל (בניגוד אולי לדמויות חשובות בחיינו) לא יתמוטט מזה, ויצליח להכיל אותנו גם כשאנחנו כה שבריריים וכאובים. וכן, לפעמים המכאובים והעצב מופיעים במלוא עוצמתם גם לאחר שנים, והתקווה היא, שעיבוד שלהם דווקא "כשהמלחמה כבר נגמרה" יאפשר התגברות והחלמה. מקווה שהדברים מעט יותר בהירים עכשיו. סופשבוע נעים ושוב שנה טובה ליאת

אם כבר מדברים על פסיכולוגיה וטלוויזיה מה לדעתך קורה בסופרנוס אמנם יש שם פחות דגש על הקטע הפסיכולוגי של הגיבור ויותר על עלילה אבל טוני סופרנו הוא הדמות היחידה שלומדים מה היא מרגישה באמת ( שחקן גדול ההבעות פנים שלו זה משהו שלא נראה זמן רב על המסך הקטן) אגב לעיתים אני חושב שההליכה שלי לנערת הליווי נעשה בגלל משיכה שלי אחרי דמויות כאלו כמו טוני סופרנו או דמויות שמשחק אל פאצינו אפלות מדוכאות שמזיקות לעצמם את חושבת שטיפול יעזור לי ולבעיהה שלי היא מאוד מעיקה עליי?

הי שוב, לצערי איני צופה בסדרה שהזכרת ולכן לא אוכל להתייחס לשאלותיך. על הסיבות והמניעים למעשיך מוטב באמת לדבר בטיפול, יחד עם מי שמכיר את מלוא רוחב היריעה ההיסטורית של חייך. אני ממליצה לך בחום להישאר בטיפול ולנסות לקבל שם את התשובות. הערה: אני מגיבה לך כאן, למרות שזה היום של ארנה, רק די לשמור על הרצף, וכדי לא לחייב את אורנה להיכנס להיסטוריה שלנו. אשמח לשוב ולדון עמך בדברים ביום שני,כשיגיע שוב תורי... :-) סופשבוע נעים ליאת

אחי, לגברים אמיתיים יש חיים של ממש שם בחוץ וקורים להם דברים. לכן אני מציע לך לקחת את עצמך בידיים ולהפסיק לחיות מסדרות ומכתיבה בפורומים אלא מחיים של ממש. כל טוב לך ולבני משפחתך. טוני.

היי תוהה כל חיי זה היה נראה לי הזוי לעשות דבר כזה נורא ואיום למשהי תחשוב איך היא מרגישה שכל רגע יכול להגיע בנאדם להרביץ לה להתעלל בה או שאולי יבוא סוטה מנייאק יש כל כך הרבה דברים איומים בדבר הזה לכן אני סובל מדכאון עצום בשל השתתפותי ביחס משפיל ומבזה לאדם כלשהו שזה דבר לא מוסרי יכול להיות שאני משמע צדקן או גבר מוזר אבל אני בהחלט מרגיש שבצעתי פשע באישה הזו למרות שאני מתאר לעצמי שהיא לא זוכרת אותי בכלל

היי, איני יודעת מה יעזור לך להתמודד כרגע עם תחושותיך. צר לי שאיני יכולה להצטרף להלקאה העצמית שלך ולשפוט אותך על המעשה. אבל יום כיפור בפתח, ותמיד אפשר להתנקות מחטאים בדרך של חרטה ובקשת מחילה. הדיון המוסרי-אינטלקטואלי שהתפתח כאן זאת כבר שאלה אחרת... בברכה ליאת

אניבת 26 ובשנים האחרונות יש לי דיכאון יומולדת. בערך שבועיים לפני המועד אני מתחילה להתכנס בעצמי, להתבודד, להתעצבן מכל דבר, אין חשק וכח לכלום. אנימתחילה לחשוב על כל הדבריםש רציתי לעשות בשנה שעברה ולא הצלחתי כמו שציפיתי או לא הגעתי אליהם. ברך חודש אחרי היומולדת אני מצליחה להחזיר לעצמי איזשהו מצב רוח סביר ולהתעלם מהפיספוסים של חיי. מה אפשר לעשות עם זה?

היי, יש לי רשימת דברים להציע. א. את צריכה ממש לשמוח כי את מרגישה רע אבל את יודעת בדיוק למה כך שרמת התסכול יכולה להיות גבוהה יותר ולכן יש בכך משהו מנחם, במודעות. ב. אם את מרגישה שיש דברים שרצית לעשות ולא הספקת - אז הפעם לכבוד היומולדת הנוכחי הכיני לעצמך רשימה - עם דברים גדולים וקטנים שאת צריכה לעשות ושימי אותה היכנשהו בחדר. אולי בדלת הפנימית של הארון בגדים או משהו כזה, אולי בביפנוכו של היומן. ואז כל פעם שביצעת משהו קטן או גדול תעשי עליו וי. כך תוך שנה תוכלי לראות שלא באמת לא הספקת כלום, ובנוסף תמיד תהיה לך תזכורת לדברים האלו שנראים לך חשובים. ג. את יכולה בכדי להפוך את הרגשת הנאחס מהיומולדת לתכנן לך יום ממש מרגש. את יכולה לקחת חופש מהעבודה, ללכת לקבל מסאז' עם חברה טובה, ללכת לאכול קינוחים באיזו מסעדה מעולה, לקנות בקבוק יין ולפתוח אותו עם מישהו נעים, ללכת לים - כל מיני. פשוט להפוך את זה ליום שאת מחכה לו ולא שאת מחכה שייגמר. ד. אולי זו יותר תחושה פנימית של פספוס, אולי את קשה עם עצמך, אולי יש לך ביקורת חזקה מידי על עתך - ולכן אולי כדאי להכין רשימה בדיוק הפוכה. במקום לראות כל מה שפיספסת נסי להכין רשימה של מה כן עשית השנה. איזה אנשים מדהימים פגשת, כמה דברים טובים עשית, מה היה לך כיף נורא ועוד. אני בטוחה שזה יעשה לך להרגיש נעים ויעשה לך להתמקד קצת במים ולא באוויר שבכוס.. אני מאחלת לך המון שנים של אושר. ותחזרי לדווח על חגיגות יום ההולדת..

מתוסכלת יקרה, אשתף אותך במשהו אישי - גם אצלי, יום כיפור ויום ההולדת הם שני ימי חשבון הנפש. למזלי הם אינם כה רחוקים (ואני מבינה שגם אצלך...). העצות של דייזי נשמעות לא רע בכלל, ואולי גם אני אאמץ חלק מהן. אני יכולה להבטיחך נאמנה שדיכאון יומולדת של שנות ה-20 הוא אין ואפס לעומת זה של שנות ה-40. גם זאת נחמה, לא? :-) מזל טוב, שנה טובה, וגמר חתימה טובה (אם כבר הזכרנו את יום כיפור) ליאת

באחת מהודעותיך את מזכירה את סידר הטלביזיה בטיפול. מענים מה אתם אנשי המקצוע חושבים על סדרה זו (בכלל בתקופה האחרונה בהמון סרטים מוסיפים דמות של פסיכותרפיסט) האם היא מקצועית בעינכם? משקפת את מה שאתם עוברים? האם היא מביאה למודעות של האנשים טוב יותר מה זה פסיכולוג וגורמת לאנשים להגיע לטיפול או שלהיפך מרחיקה אנשים מפסיכולוגים ? תודה מראש

רחל יקרה, השאלה שלך נשאלה בחודש האחרון הרבה מאד, גם ע"י המטופלים שלי. לטעמי, מדובר בסדרה מרתקת, המעבירה באופן נאמן למדי את מה שמתרחש בחדר הטיפול. בגלל שבכל זאת מדובר בתכנית טלויזיה, שאינה נקייה משיקולי רייטינג ולוח זמנים, התהליכים בה קורים מהר מכפי שהם מתרחשים במציאות, ולעיתים גם בווליום גבוה יתר על המידה. איכשהו, יש לי הרגשה שחלק ממעטה המיסתורין סביב הטיפול הפסיכולוגי מוסר באמצעות הסדרה, ויש - אולי - פחות פחד מפני מה שקורה שם, בחדרי חדרים. אבל יש גם חשש שנוצרת כאן איזו תבנית, עפ"י מידותיו של ראובן, שאינה בהכרח הולמת את המטפלים כולם. אם התכנית תביא יותר אנשים לקליניקה שלנו, זאת שאלה שאיני יודעת להשיב עליה. נצטרך לחכות ולראות. אגב, באתר "פסיכולוגיה עברית" נפתח פורום בנושא הסדרה, בו לוקחים חלק אנשים הצופים בתכנית, בהם מטפלים ומטופלים. נדמה לי שהפורום נסגר כרגע עד לשובה של התכנית, וייפתח שוב עם תחילת השידורים מחדש. ביקרתי שם פעם, והתרשמתי שמעניין שם. אשמח לשמוע התייחסויות של משתתפי הפורום (שלנו) האחרים. שנה טובה ליאת

בדקתי והפורום שם הוא עבור מטפלים בלבד, יש בזה הגיון,ממבטו של מטופל , אני לא חושבת שפסיכולוגים יוכלו לכתוב בצורה משוחררת שאולי אחד מהמטופלים שלהם קורא מה שהם כותבים.

שלום, אחי בתחילת שנות ה-40 לחייו יוצא כבר שנים רבות עם אישה מבוגרת,המבוגרת ממנו בכ-15 שנה,שמנצלת אותו והורסת את חייו,בעיקר בגללה אין לו עדיין עבודה קבועה,אין לו בית משלו ואת רוב דבריו הוא נותן לה,הוא כל הזמן מבזבז את כספו עליה,ולא חיפש עבודה במשך כשנה, בגלל שנאלץ לטפל בה כשחלתה. איני יכולה (וזה לא רק אני-גם כל בני-משפחתי האחרים וחבריו וכו')לסבול יותר את הניצול הבלתי-פוסק שלה אותו ואת כספו,וגם אותנו,כשהוא לא נמצא; אך מצד-שני איני יכולה להגיד לו או לה את זה בפרצוף,כי אז הוא יגמור איתי לגמרי את היחסים. בכל נושא אחר אני מעריכה אותו כאדם חכם עם שכל רב,ובנוגע אליה הוא נראה לי כמו "שפוט שלה", שאין לו שכל להבין ולראות עד כמה היא מנצלת אותו. זה הגיע עד למצב שאימי כבר מוכנה לוותר על אחי לגמרי עם הוא יחזור לגור עם "אישה שטן " זו,ואיני מגזימה כי קשה לתאר עד כמה היא ממררת לכולנו במשך שנים רבות את חיינו.מילא שבגללה אין לו ולא יהיו לו ילדים, ושהוא לא יתחתן,אך למה אנחנו כל הזמן צריכים לעשות טובות לנצלנית החוצפנית הזאת.איני יכולה לסבול יותר את האישה הזאת, ובגלל שכרגע הוא בחו"ל ואנחנו צריכים להעביר לה דברים מסויימים שהוא שלח לה וכו',אנחנו צריכים לשמור עם ה"טיפוס המגעיל הזה" על קשר. כשהיתה לו הזדמנות לעזוב אותה -מספר פעמים,היא מיד "טירפדה" זאת. מה עושים? אני מיואשת?בא לי להגיד לה הכל בפרצוף. ( איני מבינה מה הוא מוצא בה,אין לה לא יופי,לא חוכמה,לא כסף-לא שום דבר ששווה להקריב את חייו למענה,והוא "קופץ" על כל "ציוץ" קטן שלה,ובנוסף היא מתייחסת אליו בזילזול,כמו אל ילד קטן,יחס שלא היה מוכן לספוג מאף-אחד וממנה כן). זה בטח ישמע מוגזם אבל היא כמו "קללה" שנפלה עלינו ולא מרפה מאיתנו,ואין פתרון לקללה הזאת. אני פשוט מיואשת ממנה וממנו-בעיקר, כבר.

לאלמונית היקרה, קראתי את מה שכתבת, ואמרתי שאני חייבת לשתף אותך בדבר דומה... לפני כמה שנים אחי הכיר מישהי... במקביל "אבא" שלי התאהב בה. באותו הזמן "אבא" שלי יצא לפנסיה מוקדמת, ואת הפיצויים הגדולים שהוא קיבל הוא בזבז עליה ועל אחי(אחי טיפוס תמים) אף שכל העולם ראה ש "אבא" שלי מאוהב בה. הבחורה שבאה ממשפחה שמרנית קלטה איזו הזדמנות נפלה בחייקה. היא התחתנה עם אחי כעבור זמן קצר רק בשביל הכסף... קרוב למאה אלף דולר הוא בזבז עליה. קנה לה יחידת דיור שהוצבה בחצר הבית של הוריה. מכונית חדשה. תכשיטים יקרים, בזמן שאני הבת שלו בשר מבשרו נאבקת בתהליך גרושים עם ילדים קטנים, שידעו ימים קשים של רעב אפילו... הבחורה אחרי שגמרה לחלוב את הפרה, אחרי שילדה בת שיהיה מקור פרנסה כמובן... זרקה את אחי, אגב כשנה וחצי בלבד לאחר הנישואים. ידענו למה התהליך יוביל הזהרנו ולא עזר כלום. הבחור תמים עד כדי כסילות אפילו... אחרי שזרקה את אחי, זרקה כמובן גם את "אבא" שלי שנכנס למשבר נפשי, הפך ללעג ולקלס. עזב את הבית ושוב חזר. מה שנשאר לו היום זה כיס ריק. המשך חיים בחוסר וודאות כלכלית. ויחסים עכורים עם כל הילדים שלו. אני מקווה שאחיך יתעשת במהרה... אולי תגייסו למטרה הזאת איזה בן משפחה שהוא מעריך במיוחד, ומכבד. כדי שידבר על ליבו. אולי תגייסו איזו הוכחה אם יש לכם על בגידה או משהו אחר מצידה ותראו לו כשיחזור. ההתפכחות ממנה יכולה לבוא גם אחרי שנים... ואז יכולה לבוא הנפילה הגדולה. חבל... מקווה שיסתדר לכם. גם אני באופן אישי שונאת את הטיפוס של הנצלניות האלה... כל טוב.

גילי שלום, תודה על תגובתך, הסיפור שלך נגע לי ללב,ואני מצטערת על מה שעברת,סיפורך הראה לי שיש מצבים יותר גרועים ממצבנו (לא שלא ידעתי זאת קודם, אך לא שמעתי זאת אישית מפי מישהי מהצד שלי,שפחות או יותר מבינה את מה שעובר עליי ועל משפחתי). בנוגע לאחי נראה לי שזה "מצב אבוד",כיוון שהוא כבר שנים איתה ובלעדיה,ולא קולט שהיא מנצלת אותו.כל חבריו ניסו להכיר לו בחורות אחרות ולהתערב בעיניין זה(שנמשך כבר שנים),אך הוא כמו "עיוור לחלוטין" בכל מה שקשור אליה,כך שחלק מחבריו כבר לא מנסים אפילו לדבר על-כך יותר,והוא ניתק את הקשר עם אחד מחבריו הטובים ביותר - חבר ילדות,רק בגלל שהוא הציק לו בקשר לקשר הזה שלו. אני שונאת בחורות נצלניות,הן משיגות את מבוקשן בכל מחיר,ובלי שאיכפת להן במי הן פוגעות תוך כדי כך. דבר נוסף שהעיר את תשומת-ליבי הוא שרשמת את המילה "אבא" במרכאות,ולא בדיוק הבנתי מה הסיבה(למרות שיש לי השערות),ואודה לך מאוד אם תגידי לי מה הסיבה,רק אם תירצי כמובן.

אלמונית יקרה, לפעמים הבחירות של האנשים המקורבים לנו נתפסות מוזרות ותמוהות. כך קורה עם אחיך, וכך קרה גם עם אחיה ואביה של גילי. בהיותם - כולם - אנשים בוגרים ואוטונומיים, אין לנו אלא להתעצב בתוכנו, ולהניח להם לחיות את חייהם עפ"י בחירתם. בהחלט יתכן שאותה אישה שבעינייך היא מפלצת, ניחנה בסגולות כלשהן, הגורמות לאחיך להיות כה כרוך אחריה. אני מציעה לשתיכן לנסות לשמור על הקשרים המשפחתיים ככל האפשר, ולקוות לטוב. לרוע המזל (או אולי למרבה המזל) הבחירות הרומנטיות של בני המשפחה אינן באחריותנו. אני מאחלת לשתיכן שנה טובה ורגועה בכל זאת. ליאת

תודה ושנה-טובה, היתה לי תחושה שזאת תהיה תשובתך,כי זה הגיוני,למרות שבתוך-תוכי אני מחפשת מישהו שיצדיק אותי ושייעץ לי לפעול נגדה,ונגד הניצול שלה,ואיני מקבלת חיזוקים לרצוני העז לפעול כדי למנוע קשר זה.

שלום, יש כאן מישהו שיכול להפנות אותי למאמרים בפסיכולוגיה בנושא של ילד סנביץ?

יש אתר מעולה: www.hebpsy.co.il נסה לחפש שם - יש המון המון חומר.

היי, ילד סנדביץ הוא מושג פופולרי, אך אינו מושג פסיכולוגי מדעי. יתכן שאפשר יהיה למצוא משהו באתרי הייעוץ לגיל הרך, דרך גוגל. שווה לנסות ללכת גם בעקבות ההמלצה של דייזי. מילות מפתח נוספות אפשריות הן :סדר לידה, אחאים, ילד אמצעי. מצטערת שאין ביכולתי לעזור כרגע יותר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

כשאתאומרת שהסיכון הוא לא רק מחלות מין למה את מתכוונת? המעשה שעשיתי לא נעשה מתוך חרמנות פשוט רציתי לבדוק מה יקרה לי ואיך אני אחיה עם דבר שכזה שתמיד נראה לי הדבר הכי נורא שיכול בנאדם לעשות לעצמו נכשלתי במבחן הזה אני חש ברע מאוד ואני לא ילד אני אדם בוגר אמנם רווק בלי חברה כרגע ואני לא חייב כלום לאף אחד אבל הדכאון שאני חש זה דבר שלא חוויתי מעולם

היי, אני מתכוונת, למשל, לתחושות של אשמה או בושה כמו אלה שאתה חווה עכשיו... אני מציעה לך להירגע, ולנסות להתמסר לטיפול שלך, כדי לחזור לשגרה המבורכת. ליאת

למה גבר שמשלם לזונה תמורת חדירה נטו צריך אח"כ להתבייש או להצטער? אם כבר אז הבחורה צריכה להתבייש שהיא עוסקת במקצוע הזה. אבל מה יש לגבר להתבייש. שהוא לא הצליח להשיג זיון בחינם? חוץ מזה, תגידו לי, בחורה שמזדיינת עם המון גברים בלי כסף (ולא חסר כאלה), אלא רק תמורת איזה משקה בפאב, או ארוחה קטנה, אז מצבה הנפשי יותר טוב? ככה לפחות יש לבחורה הכנסה מכובדת כל חודש. נו אז מה אם היא לא תמיד (או אף פעם) נהנית מהעבודה שלה. ממתי מישהו חייב להנות מהעבודה שלו? אם הבחורה היתה עובדת בשטיפת כלים, או ניקוי חדרי מדרגות, היא היתה נהנית יותר? זה כסף קל, מזומן, מהיר ונטול מיסים.

אני לא צוחק על כולם אני באמת באמת בדכאון קשה מזה אני לא ישן לא אוכל ואני בפרנויה אמיתי שיש לי 1001 מחלות מין שונות ומשונות אני התחלתי ללכת לפסיכולוגית ועשיתי כבר מיליוני בדיקות אז תן קצת כבוד עשיתי שטות ואני מצטער עליה מאוד ואני סובל מדכאון עצום ומחרדה איומה

MR BLUE יקר, אני שמחה לשמוע שפנית לקבל עזרה. אשמה היא רגש שיכול לחולל בנו שמות. אני מקווה שתצליח למצוא שלווה מהר, ולחזור לחייך כבראשונה. אני מאחלת לך שנה נפלאה של אהבה אמיתית ליאת

אולי אני לא קשור לכאן? לפני 3 שבועות קיימתי יחסי מין עם נערת ליווי בפעם הראשונה והאחרונה כל חיי אהבתי נשים ובאמת התנהגתי אליהן למופת אף פעם לא שלחתי יד או כפיתי עצמי על משהי היה לי קשר ארוך של מספר שנים ונתתי לה את נשמתי אך היא הכאיבה לי לאחר שנפרדנו חפשתי באמת ובתמים אהבה חדשה במהלך החיפוש ולאחר האכזבה שנחלתי לאחר הקשר הארוך עם חברתי הקודמת הרגשתי דכאון שאולי לא נולדתי להיות מאושר תמיד הפריע לי ניצול ציני של נשים ותמיד כאב לי שקראתי על אונס (לפעמים יותר מנשים שאני מכיר) כשראיתי סרטי תעודה על נערות ליווי תמיד התחלחלתי כעת אני מרגיש שאנסתי אישה ונאנסתי אני מפחד שלא אוכל להכיר אישה חדשה ולהביט לה בעיינים בגלל רגע אחד שנכנסתי לדכאון עצום לא חשבתי על ההשלכות של מעשיי כלפי אותה אישה וכלפיי אני יודע שהיא נערת ליווי ושזה העבודה שלה אך אני חושב על זה הרבה היא הגיעה לזה אולי בגלל גורל אכזר שהחיים בעצם גלגלו אותה למצב הזה ואני במקום להושיט לה יד עשיתי את מה שרוב הגברים עושים נצלתי אותה ואת הבעייה שלה אני חש דכאון מוחלט אני מרגיש שמתתי באותו היום ונולד אדם חדש רע אני לא אוכל ולא שותה רק חש נקיפות מצפון ופחד מפני מחלות אני מת מהלך האם אוכל אי פעם למצוא אהבה חדשה? אני בחור שיוצא עם נשים אבל בגלל האכזבה הקודמת נהייתי מאוד בררן והתקשתי למצוא משהי מתאימה לי נכון שזה פרדוקס(כי בסוף הייתי עם נערת ליווי) אבל מאוד חששתי גם מקשר חדש

אין כאן ממש עניין של ניצול. היא קיבלה כסף תמורת שירות שהיא נותנת. גם פסיכולוגית מדברת איתך תמורת כסף. איך זה מתחיל? הרבה פעמים זה מתחיל בזה שבחורה צעירה מזדיינת עם כולם, עד שבסוף היא אומרת לעצמה, למה לתת בחינם כשאפשר גם להרוויח באותה הזדמנות? כלומר הרבה פעמים זה באופי שלהן ולא דבר מקרי. לא תמיד הן באות ממשפחות מצוקה. יש גם סטודנטיות שרוצות להרוויח כסף קל וזה באמת כסף קל וגם פטור ממס.

אני לא חושב שמשהי נהנית לעשות את זה אני סמוך ובטוח שיש מס נשים שעושות את זה כי זה כסף קל וזה דבר ידוע אבל אני מאוד מפחד שאני אכיר משהי שלא תרצה אותי בגלל זה ושאני לא אמצא אהבה חדשה ויש פחד להדביק משהי בשל מחלה כלשהי ויש את הפחד לקום כל בוקר ולבדוק את איבר המין שלי אולי התפתח נגע כלשהו זה דבר שיהרוס את חיי לחלוטין לא תהיה לי תקווה בחיים האלו גם ברגעים קשים מה שהחזיק אותי תמיד זה שהייתה י חברה או שהייתי לבד זה היה שלא נורא נכיר משהי עכשיו אני הולך לבדיקות ואני לא יכול להכיר משהי חצי שנה עד שאדע שהכל בסדר וגם אז לא בטוח כי יש מחלות שאין להן סמנים

היי, גדלתי בבית כאוטי, מה שהפך אותי לנוירוטית מתוסבכת. אני מנסה להכניס לחיי סדר, הגיון ויציבות. יש תקופות שבהן זה מצליח לי יותר, ובאחרות פחות. יש לי רגשות מעורבים כלפי הוריי. חמלה, אמפטיה, רחמים, צורך לאהוב שנתנגש עם חוסר יכולת. ואילו עתה מתחולל משבר ענק בתוך המשפחה, אני נשאבת לתוך זה, בני המשפחה (הקרובה מאוד) במצב נפשי קשה מאוד והרסני, צער, חוסר שליטה.. בניתי את חיי במנותק מהם באופנים מסוימים (רגשיים) ואתה המעורבות שלי נעשתה גדולה מידיי. הם הורסים לעצמם את החיים, אורח חיים קלוקל, תפיסות מעוותות וחוסר פתיחות..אני מתקשה להשלים עם מה שהם. ובנוסף, אני מרגישה מין אשמה להרגיש טוב או להמשיך בחיי שגרה, שכל חייהם מתמוטטים כעת. נקלעתי למצוקה. אני חשה מיוסרת ולכודה. אני מפחדת שאני חוזרת להיות האדם שהייתי פעם, אדם שלא סבור שיש לו זכות קיום נפרדת, זכות להיות מאושר, לחיים טובים. התחושות הישנות מאיימות ומתעתעות. מיטל

מיטל יקרה, אני לא חושבת שאנחנו חוזרים כל כך מהר להיות מה שהיינו. הישגים שהושגו במאמץ כה רב אינם יורדים לטמיון. אם משפחתך בצרות, ועוברת תקופה נוראה, איני רואה סיבה מדוע לא לסייע במידת הצורך, ואז, לחזור בהדרגה לחייך, כפי שהיו לפני המשבר. יש הבדל בין מעורבות ונוכחות מסייעת, לבין סימביוזה הרסנית. אני מציעה לך לנסות לגייס עמדה לא שיפוטית כלפי משפחתך, להיות שם בשבילם במידת הצורך, ולשוב הביתה בשלום. אם את מרגישה שהקרבה המחודשת מאיימת מדי, כדאי לעשות זאת בליווי של איש מקצוע (או לחזור למטפל שלך, אם היה כזה) עד יעבור זעם. מאחלת לך ולמשפחתך שהסערה תחלוף והחיים ישובו מהר למסלולם. שנה טובה ליאת

הי, אני בת 32, בעיקרון טיפוס די חזק ודי אהוב. יש לציין שלמרות זאת אני רגישה. בכל אופן, אתמול (בגילי המופלג) גיליתי שההורים שלי, בעיקר אמא שלי לא אוהבת אותי. אני לא כל כך יודעת איך אני ממשיכה מכאן.... זה ממש כואב... אני

ערב טוב, אני לא יודעת מה קרה אתמול שהביא לתגלית המכאיבה, אבל חשוב להזכיר שתקופות של חגים וארוחות משפחתיות עלולות להביא ללא מעט "תקריות גבול", ולא כדאי לבסס מסקנות מרחיקות לכת על סמך מאורעות מקריים. טיפוס חזק ואהוב - כפי שאת מתארת את עצמך - לא יכול בדר"כ לצמוח בתוך הקשר של דחייה והזנחה. לאהבה פנים רבות, ולעיתים קשה לנו להבחין בה. אם תמשיכי להרגיש כמו שאת מרגישה היום, כדאי לנסות ולעבד את הכאב עם אדם נוסף (אחים, קרובי משפחה, אבא, פסיכולוג) וללמוד לצמוח ממנו אל מערכות יחסים מספקות יותר. אני מקווה שהמסקנה שלך תתברר כנחפזת ומוטעית. שנה טובה ליאת

שלום רב , יש לי שני בעיות ורציתי לדעת אם הם ידועות בעולם הפסיכולוגיה וכיצד מטפלים בהם. 1. אני לא מסתכל לאנשים בעיניים על דרך קבע... (אין לי חרדה חברתית או משהו כזה - אני קצת ביישן אבל). 2. הדבר היחיד שאני מחפש כל הזמן הוא אהבה של אישה - בצורה די כפייתית ולפעמים אומללה. (אני בן 20+). אני לא יכול לחשוב על דבר אחר במשך היום והחברים שלי והמכרים שלי כמעט ולא מעניינים אותי (או תחביבים אחרים). אשמח לייעוץ ולדעת האם הבעיה מוכרת ויש לה שם. תודה,

ערב טוב וחג שמח קשר-עין הוא אחת מצורות התקשורת הבינאישית, אולי אפילו הבסיסית שבהן. חשוב על תינוק שזה עתה נולד. קשר העין עם האם הוא הדרך הכמעט יחידה לתקשר עמה. לעיתים, הסטת המבט היא הדרך היחידה של התינוק לשמור על עצמו מפני גריית-יתר. אצל בעלי חיים (ואנחנו גם בעלי חיים, מה לעשות...) מבט ישיר כמוהו כקריאת תגר. השפלת המבט כמוהו ככניעה. הקושי ליצור קשר עין בהחלט יכול להיות קשור לביישנות וחוסר ביטחון. בהרבה מאד קורסים לאנשי עסקים או אנשי מכירות מתייחסים למיומנות הזו כדרך לשכלל את התקשורת עם לקוחות פוטנציאליים, לשדר ביטחון ומקצועיות, ולהגביר את יכולת ההשפעה. הבעיה השניה שאתה מתאר היא הצורך באהבת אישה. אתה אומר שהחיפוש שלך נעשה בדרך כפייתית ואומללה, וגם אם לא מאד ברור לי למה אתה מתכוון, ברור שאתה סובל ומוטרד מכך. אנשים צעירים, כמו שכבר נאמר כאן היום, עסוקים מאד בשאלות של זוגיות ומיניות, ואין בכך שום דבר חריג. עם זאת, מדבריך עולה "ארומה" של חוסר ביטחון, דימוי עצמי בעייתי וחרדה סביב עניינים אלה. ההימנעות מחברתם של אנשים וחברים מותירה אותך בבדידות, ויוצרת בעיה משנית של כישורים חברתיים פגועים. נראה שתוכל להפיק תועלת רבה מפנייה לגורם מקצועי שיוכל לסייע לך ברכישת מיומנויות חברתיות ותקשורתיות מסתגלות יותר, ובשיקום הדימוי העצמי וההערכה העצמית. אני מאחלת לך הצלחה רבה ושנה טובה ליאת

שלום, אני בחורה בת 26 שלא מסוגלת להחדיר אפילו טמפון עקב וגיניסמוס שאובחן רק לאירונה. מעולם לא עברתי שום סוג של התעללות מינית, אמנם אני באה מרקע של יחסים קשים בין ההורים. מהן הסיבות הידועות לתופעה? האם זה פגם פיזי ונפשי מולד?

ערב טוב וחג שמח, תופעת הוגיניסמוס, הגם שהביטוי שלה הוא פיזיולוגי מובהק (התכווצות של שרירי הנרתיק), היא תופעה פסיכולוגית במהותה. לא מדובר בפגם - לא פיזי ולא נפשי - אלא ברתיעה קשה מהחדירה הכרוכה במגע המיני. ישנם מספר הסברים לתופעה זו, וכדי לדעת איזה מהם הוא ההולם אותך, יש להכיר היטב את הרקע והעבר שלך. בכל מקרה, יש מגוון שיטות טיפול, ואני מציעה לך מאד להתחיל להתעניין בהן ולפנות ללא דיחוי לאיש מקצוע בתחום. אם תקלידי "וגיניסמוס" במנוע החיפש של גוגל הישראלי, תמצאי שפע מידע הן על התופעה והן על השיטות המקובלות לטיפול בה. אני מאחלת לך שנה טובה, שנה של התחלות חדשות והתחדשות. ליאת

תודה לך על התשובה וחג שמח. אני מרגישה שקיימות בעיות רגשיות אצלי, אך לא יודעת אם לבחור בשיטה הפרקטית-כלומר, טיפול מיני או לגשת לטיפול פסיכולוגי מעמיק. הזמן הוא גורם מכריע, אני כבר לא ילדה ומעולם לא היה לי קשר עם גברים בגלל הפחד והרתיעה. מאיפה מתחילים?

זו טעות להגדיר אדם, יצור אנושי, לפי קריטריונים שכתובים באיזה ספר (DSM/ICD). אבל אני עושה את זה, כי אני וההפרעה שלי בלתי נפרדות בעליל. כי אני תוצר של ההפרעה שלי, שהיא תוצר שלי. לקח להם זמן להבין. זה כנראה בגלל סוג מסוים של סקפטיות שאופף את ההפרעה. הדעות החלוקות סביב הממשות שלה. קשה להבין ולקבל - אפילו לאנשי מקצוע - את הממשות שב - DID. קשה לי להבין את זה. ובכל זאת, התובנה שהגיעה באיחור (כמו הרבה דברים אחרים, שכנראה אחראים במידה זו או אחרת על לידתה של ההפרעה) האירה את הקיום באופן שונה, נכון יותר. עברתי בדרך שלל אבחנות, חלקן נכונות במובן מסוים, במובן של הדיסוציאציה וההשלכות שלה. אבל הן לא שיקפו את מי שאני באמת. אי-אפשר לתאר את החיים תחת שלל ה"זהויות" השונות. זה לא מעניין בכלל. אבל ראש השנה עכשיו, ואני יודעת שגם אם לעולם לא אהיה שלמה (במובן הזהות הכללית), לפחות הייתי רוצה שהשנה הזו תהיה אחרת - פחות סוערת, מכאיבה, פוגעת, מזיקה, הרסנית. ואולי זו סתם משאלה של ראש השנה, כי הדברים כאלה כבר הרבה שנים. יותר מדי שנים. ולמה שהשנה יהיה אחרת? ואני לא מתעלמת מההיבטים החיוביים שבהפרעה; אבל הם לא מצדיקים את שימורה. אז עוד טיפול ועוד טיפול. כמעט חצי חיים אני מעבירה בטיפולים. לא מתייאשת (עדיין), אבל מבינה היטב שזה יכול להיגמר ככה סתם, כל יום, כל שעה.

שלום לך, אני שמחה שבחרת, דווקא בראש השנה החדשה, לחלוק איתנו את הרגשות והמחשבות סביב הקיום המורכב בצל תופעות הדיסוציאציה. אני מאד מסכימה עם המחאה שלך כנגד הניסיון לתייג אנשים תחת קריטריונים שרירותיים של אבחנה זו או אחרת. לצערנו, עדין אנו נזקקים לאותן אבחנות, ולו כדי להמשיך ולקיים שפה משותפת מקצועית, ולאצור את ההבנות התיאורטיות ומסורות הטיפול. אני מצטרפת למשאלה שלך לשנה חדשה ושונה, שתביא איתה נחמה, הקלה ואולי אפילו שלווה לכולנו. חזקי ואמצי ליאת

שלום ליאת ושנה טובה - מה באמת הגישה של הממסד (פסיכיאטרי, פסיכולוגי) כלפי הסוגיה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית? איך יכול להיות מצב שבו לא כל אנשי המקצוע מכירים בקיומה של ההפרעה? או שהיא באמת לא קיימת? ואם היא לא קיימת, מדוע היה צורך בשינוי שמה MPD ----> DID? תודה.

כי קודם כל זה נראה לי משהו מאוד יקר, ודבר שני אני חושב שעצם זה שאני אהיה בטיפול מיני יפגע לי קשות באגו הלא חזק גם כך שלי. סרוגייט זה נראה לי משהו שפונים אליו בגיל יותר מאוחר אם אני עדיין אהיה באותו מצב בו אני עכשיו. ברור שנערת ליווי זה גם משהו שלא יוסיף לי לתחושת הערך העצמי, אלא להיפך... אני מאד מתבייש בעובדה שמחשבות כאלו נכנסות לי לראש. אבל אני פשוט כבר לא יודע מה לעשות. אני כל כך זקוק למגע אנושי חם ואני מדבר אפילו על חיבוק או ליטוף ולאו דווקא מגע מיני, שאני כבר לא יודע מה לעשות. אם לפני כמה שנים הייתי יודע שעכשיו בגיל 22 אני אאלץ להשתמש בשירותיהם של זונות, נראה לי שהייתי מתאבד, זה כל כך מנוגד לאופי שלי ודוחה אותי. אבל זה כל כך קשה לחכות שמשהו כזה יבוא מעצמו... כמה זמן שאני כבר מחכה ויש כל כך הרבה חומות לפרוץ ומחסומים לשבור לפני שזה יקרה אם בכלל, ובנוסף יש את הדחפים שלפעמים חזקים יותר מההגיון עד שאני לא יודע מה לעשות. אלוהים, באמת שאני אבוד...

שוב שלום, קראתי פעם מטאפורה יפה המתארת את מה שקורה אצל אנשים צעירים מבחינת התגברות הדחפים המיניים: "נוכל לדמיין לנו את המתרחש בבניין שמתקיימת בו ישיבה חשובה, בה מנסים להגיע להבנה ולמיזוג של כמה חברות ענקיות, ובו זמנית, יש הצפה אדירה, הבאה מפתיחת צינורות המים והקיטור שבמרתפי הבניין" (שמואל ארליך, מתוך מאמרו על פריצת המיניות אצל מתבגרים). זה נכון. אתה נמצא בגיל בו יוצאים לחיים. מחליטים על כיוון לימודים, על בחירת מקצוע, אולי יוצאים לטיול בעולם, מחפשים את בת הזוג האחת הנבחרת - החלטות חשובות ומרכזיות בחיינו. במקביל, ב"מרתפים", הלחץ בשיאו. אני לא חושבת שאתה אבוד כלל וכלל. יש אנשים רבים בגילך שעדיין לא חוו מערכות יחסים מיניות ואחרות, אך החיים עוד בהחלט לפניהם. העובדה שאתה בטיפול חשובה ומהותית. אני חושבת שיש מקום להתגבר על המבוכה ולפתוח את הנושא בטיפול. חומות לא שוברים ביום אחד, ואתה בהחלט בדרך. נצל את השנה החדשה לגדילה, התפתחות ויצירת שינוי. אנחנו, מכאן, נמשיך לעודד, ונשמח לשמוע על ההתפתחויות. שנה נהדרת ליאת

אבקש לדעת מה משמעותה של תופעה של אדם בגיל כ-30 לערך שכאשר יושב לאכול,עד שמקבל את האוכל ,שפתיו רועדות.עם קבלת האוכל נרגע.

גד יקר, איני יודעת לענות על שאלתך. אולי מישהו ממנחי הפורום האחרים יוכל לעזור? שנה טובה ליאת

מה בעצם הרעיון שעומד מאחוריי טיפול באמצעות שיחות? כלומר , מה שאני מנסה לשאול זה, מה מתרחש במוחו שח מטופל (שמטופל באמצעות שיחות) שמשפר את מצבו באמצעות השיחות ? קל להבין שאדם שחולק את בעיותיו עם אדם אחר מרגיש הקלה - יש יש לו שותף לעול, אבל האם יש לטיפול אפקט עמוק יותר ?

קשה לדבר על רעיון אחד שעומד מאחורי שיחות... אבל אפשר להתייחס - בצקרה, בהתאם למגבלה של פורום - לכמה היבטים: 1. הטיפול מעניק למטופל מקום שבו הוא יכול לדבר על ה-כ-ל, ולא שופטים אותו, משום שהמטפל הוא צופה-משתתף אובייקטיבי, שלא מעביר ביקורת. זה דבר שבד,כ לא מתאפשר בשיחה עם חברים, שמרשים לעצמם - מתוקף החברות - להעיר, לבקר כמו גם לתמוך ולעודד. 2. שיחה עם אדם אובייקטיבי, שאינו מעורב באופן פעיל בהתנסויות היום-יומיות של המטופל, אלא באמצעות דיווח של המטופל, מאפשרת נקודת מבט שונה, חיצונית, ונטולת אינטרסים. 3. הטיפול, כמיקרו-קוסמוס, מאפשר למטופל לשחזר חוויות ולעבד אותן מחדש. או, כפי שנהוג לומר, לפתוח את הפצע ולנקז את המוגלה - הפצע מחלים מחדש, אבל כבר פחות מכאיב, ובד"כ אי-אפשר להימנע מצלקת; אבל זו גורמת פחות יסורים מפצע מזוהם. 4. באמצעות תהליך ההעברה משחזר המטופל גם יחסים עם אובייקטים שונים (לרוב ההורים), ומאפשר לעצמו להחלים מפגיעות שנגרמו לו (בכוונה או לא) בזמנים אחרים בחיים. אין לי ספק שיש עוד מטרות לטיפול, אבל השעה קצת מאוחרת... ובכל זאת - ערב חג... שאלת גם "מה מתרחש במוחו של המטופל?" ובכן, קשה לי להאמין שיש תשובה נכונה וכללית לשאלה הזו, משום שלכל מטופל יש עולם פנימי שונה, מחשבות שונות, דרכי עיבוד שונות, התנסויות שונות וכו'... המחשבות משתנות כל הזמן ותלויות הן בסיטואציה הטיפולית והן בתקופות שונות בחיים. אז כן, לטיפול אמור להיות אפקט עמוק יותר. המטרה היא לא לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח; יש סיבה לכך שהן הזדחלו משם החוצה. המטרה היא לרדת לשורש העניין (עד כמה שאפשר) ועבד מחדש את הדברים. אגב, כל הנ"ל מתייחס בעיקר לשיטות טיפול דינמיות. שיטות טיפול התנהגותיות-קוגניטיביות עוסקות בתכל'ס, בכאן ועכשיו. הרעיון הכללי הוא, שמטפלים במה שרואים ובכלל לא מחטטים בנבכי הנפש. שנה טובה, ס.מ.

ערב טוב וחג שמח, אין שאלה גדולה מזו לשעות הראשונות של שנה חדשה בפורום פסיכולוגיה קלינית ! השאלה ששאלת היא אחת השאלות המרכזיות בתחום שלנו: מה בעצם קורה בטיפול? למה זה "עובד"? ולמה לפעמים זה "לא עובד"? כדי שנוכל להעריך האם טיפול הצליח, עלינו להגדיר קודם מה אנחנו מצפים מהטיפול. תיאוריות שונות ניסו להגדיר מטרות מרכזיות בטיפול - סילוק סימפטומים? הגמשה של הגנות? פתרון קונפליקטים תוך נפשיים? הרחבה של העצמי? שינוי עמדות ואמונות? נשאלת גם השאלה, כיצד נוכל להעריך או למדוד הצלחה? האם הטיפול עזר? האם האומדן הוא ההרגשה הסובייקטיבית של המטופל? אולי של המטפל? האם יש איזה מבחן פסיכולוגי שיוכל להעיד על השיפור? לרוע המזל, אין דרך 'אובייקטיבית' להערכת האפקטיביות של הטיפול. לכן גם אין הסבר אחד ל"מה עובד". לתפיסתי, הסיטואציה הטיפולית, המוגדרת היטב בתוך מסגרת ייחודית וקבועה של מקום וזמן, עם כללים ברורים וקבועים מראש, מאפשרת למטופל עיסוק מעמיק בתוככי נפשו בתוך מרחב מוגן ובטוח, בעזרתו של אדם נוסף, המחוייב לכללי אתיקה מקצועיים, עמו נרקמת מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית. בניגוד לסברה הרווחת, מטפלים אינם יודעים מה מתרחש במוחם של המטופלים. תפקיד המטפל הוא ליצור עבור המטופל את התנאים האופטימליים לעבודה הנפשית. הקשר מטפל-מטופל זכה להרבה מאד כינויים - קשר של "אמפתיה", "ברית טיפולית", "קבלה בלתי מותנית", "הורות טובה דיה", ועוד. הקשר הייחודי הזה, הוא אחד התנאים החשובים ליצירת זירה מאפשרת ובטוחה להתבוננות עצמית. מי שמחולל את השינוי בסופו של דבר הוא המטופל ! הרבה פעמים מתקשים מטופלים לקבל רעיון זה, ואז על המטפל לעבוד קשה מאד כדי לשכנעם בכך. בסדרה "בטיפול", אמר אחד המטופלים לראובן, הפסיכולוג: אני משלם לך 400 שקל לפגישה, אז אני רוצה לראות אותך מתאמץ ! עד כמה שהדבר ייראה מוזר, לעיתים מטופל משלם הרבה כסף כדי ללמוד להתאמץ ולהבין את עצמו. ברוב המקרים שם טמון המפתח לשינוי/ריפוי/צמיחה/הקלה. זה אכן נושא גדול, מורכב ורגיש מאין כמוהו. אני מזמינה אנשים נוספים בפורום להעלות מחשבות בנושא, ולספר מחוויותיהם כמטופלים (או מטפלים). מה "עבד" או "לא עבד" אצלכם? אשמח לשמוע עוד ליאת

שלום ליאת, אני בטיפול כבר שנה וחצי, ואני נמצאת עכשיו במקום אחר. רציתי לשתף מה "עבד". בפגישה הראשונה הרגשתי כאילו זרקו אותי לתוך אמבטיית מי- קרח. המטפל נתן לי בדיוק את מה שהייתי זקוקה כדי לצאת מהמשבר קשה : אמפטיה, עדינות, רוך, סבלנות אין קץ כשלא הצלחתי לדבר, מחמאות שנאמרו בזמן המתאים ובשיא הטאקט. ובעיקר- נתן את ההרגשה שלכאב שלי יש זכות קיום.... זה היה כ"כ במקום, וכ"כ הייתי זקוקה לזה, אז שיחזרתי בראש את הפגישות איתו : את תשומת הלב והאיכפתיות הרבה שהביע, וזה בהחלט גרם לי להרגיש טוב יותר גם ימים אחרי. מה לא "עבד"? הרבה דברים לא "עבדו". וזה כאב מאוד. ועדיין כואב. אבל מה שיפה פה זה שעכשיו יש לי יותר כלים להתמודד! חג שמח לכל משתתפי הפורום.

גם אני במהלך טיפול ארוך. אכן שאלת מיליון הדולר.... אומרים, שטבטיפול המטופל לומד לאהוב את עצמו יותר. אני מניחה שזה קורה עקב הימצאותו מול אדם שאין לו שום אינטרס אחר מלבד לשקף למטופל מה קורה לו ולעזור לו להבין ולשנות. בשום תגובה או תשובה של המטפל (האולטימטיבי...) לא מעורב משהו לא "נקי". כלומר - איזשהו חשבון מן העבר, איזשהו כעס על המטופל בגלל מה שאמר לו בפגישה הקודמת וכ"ו. ואם עולה דבר כזה, הוא מעובד על ידי המטפל בפגישת ההדרכה שלו, כדי שיבוא שוב "נקי" לפגישה. בטיפול שלי אני נמצאת דווקא בתקופה פחות טובה, בה אני אוהבת את עצמי פחות, עקב מה שקורה לי בתוך ומחוץ לחדר הטיפול. אני מקווה שזו תקופה זמנית, ויש לה תפקיד בהתקדמות הטיפול. חג שמח ושנה טובה

טלי יקרה תודה גם לך על ההתייחסות. ללמוד לאהוב את עצמנו, או לפחות לקבל את עצמנו עם מעט פחות ביקורת ומעט יותר חמלה, זאת מטרה חשובה בטיפול. זכרי שטיפול מתקדם לפעמים בקצב הטנגו (שני צעדים קדימה וצעד קטן לאחור) :-) בהצלחה ושנה טובה ליאת

דהיינו: ירידה לצורך עלייה. וזה מוכיח כי הטיפול אפקטיבי ופרודוקטיבי. שנה טובה לך והצלחה בהמשך המהלך הטיפולי ו"במגרש החיים".

גם השנה / לאה גולדברג כל שנה ושנה מוריק הדשא ועולה החמה ויורד המטר. כל שנה ושנה אדמה מתחדשת, מלבין החצב ומזהיב ההדר. כל שנה נולדים אנשים לרוב לדמעות ולצחוק, לאחוה ושנאה. יש מישהו הרוצה רק טוב - גם השנה. * * * לכל באי הפורום, הרבה הרבה טוב בשנה החדשה, מאחלת מכל הלב ליאת

ליאת יקרה מאחלת לך ולכל חברי הפורום, שנה נפלאה , שנה של הגשמה , שנה של אור אושר ואהבה. זהו פורום נפלא ואני אוהבת לבקר כאן.תודה לכולכם. נועם דוייב

שלום איזה סימפטומים חייבים להופיע כדי שאדם יאובחן כסובל מהפרעת אשיות גבולית משום שההפרעה יכולה להיות דומה להפרעות אחרות כמו דיכאון, לדוג'.מה מבדיל בין הפרעת אשיות גבולית לבין דכאון? תודה

נטלי יקרה, ככלל, הפרעת אישיות היא חוויה או תפקוד המלווים את האדם כמעט כל חייו. מדובר בתופעה עקבית המתמידה לאורך זמן, זאת - בניגוד להפרעות נפשיות אחרות. אפילו בהפרעות נפשיות כרוניות, בכל זאת נראה איזשהו מצב אקוטי ואחריו הפוגה (שלא כמו בהפרעות האישיות). מבלי להיכנס לקריטריונים המגדירים הפרעת האישיות הגבולית, אוכל לציין כי מדובר בחוויה של חרדה ואי-יציבות, בהגנות נמוכות (השלכה ופיצול), בקושי לעבד חוויה פנימית או לסבול חוויה של פגיעה פנימית. הדימוי העצמי נוטה להיות נמוך ולא יציב, ובעקבות כך גם דפוס לא יציב של יחסים בינאישיים (התקרבות קיצונית, ואז, במקרה של פגיעה, התרחקות קיצונית) מסוג "שחור או לבן". למרות בוחן מציאות תקין, העולם הבינאישי מתאפיין בבוחן מציאות פגום, ומערכות היחסים יהיו אימפולסיביות ותנודתיות. המאפיין הבולט ביותר הוא הפחד הגדול מנטישה, גם אם יש רק איום רחוק לכך. גם רמז קטן לאובדן או נטישה של האחר המשמעותי עלול להביא לנסיגה מהירה וטוטאלית. העולם הרגשי מאד סוער: או אהבה עזה, או כעס, זעם ושנאה. אין רגשות מעובדים או מעודנים. מאפיין בולט אחר של ההפרעה הגבולית הן התנהגויות של פגיעה עצמית. תוכלי לראות, אם כן, שהסערה הזאת לא מאד דומה לסימפטומים של דיכאון, הגם שדיכאון יכול להופיע לעיתים קרובות כהפרעה נלווית להפרעה הגבולית. מקווה שהעמימות התפזרה, לפחות חלקית. בברכת שנה טובה ובריאה ליאת

כאדם המצוי בסופת הוריקן תמידית? נתון לתנודות חדות ותכופות במצבי הרוח וביחסים הבן אישיים ונטול הגנות טיבעיות לויסות הסופה? היש דרך קלינית מוכחת ובטוחה לטיפול בהפרעה הנוראה? איך עולה בקנה אחד בוחן מציאות תקין ואילו לקות של בוחן בינאישי- בוחן בינאישי פגום?

שלום, זו הזדמנות טובה להודות לכם על העזרה והזמן שאתם משקיעים כדי לעזור ולכוון אותנו.אתם מבצעים עבודת קודש, כשמדובר במכאוביי הלב והנפש.. אני מאחלת לכם שנה נהדרת ומבחינה אישית התפתחות בכיוונים שתחפצו. בהערכה, מיטל

מיטל יקרה דברייך מחממים את הלב, וממלאים בכוח להמשיך. אני מאחלת גם לך ולמשפחתך הרבה שמחה, נחת ובריאות בשנה החדשה. חג שמח ליאת

שלום וחג שמח. לי ולרעייתי יחסים תקינים ומצויינים בכל התחומים פרט לתחום אחד : היחסים עם המשפחה. עקב בעיות בנושא הזה בעברה של משפחתי אני מאוד רגיש לנושא של ביקורי הורים וכבוד להורים ולא מוכן לשמוע ביקורת מכל סוג שהיא על הורי. בנוסף, יש לנו בעיות בתקופת החגים לגבי ארוחות משפחתיות (במשפחה שלי או במשפחה שלה ? וכו'). אנחנו מתקשים לתקשר בנושא זה בינינו וגם עם ההורים, והדבר גורם למתיחות בלתי פוסקת בינינו ולהשפעה על איכות חיינו. שאלתי היא : לאיזה סוג טיפול עלינו ללכת ? הבנתי שיש מספר גישות, ומספר סוגים של טיפולים, אנחנו מעוניינים לדעת איזה טיפול מיועד עבורנו ואיפה ניתן לקבל המלצות על מטפל מתאים. תודה

אתם צריכים ללכת לטיפול זוגי. לא ניתן להמליץ בפורום על מטפלים. רשמו איזור מגורים ודוא"ל,כך משתתפי הפורום יוכלו לתת לכם המלצות דרך המייל

למי שיש המלצה- המייל שלי הוא [email protected] (איזור ת"א והמרכז)

חג שמח אם זאת הבעיה היחידה בזוגיות שלכם, מצבכם בהחלט לא רע. הבעיה שלכם נפוצה מאד, והיא נוטה להתפרץ בעיקר לפני חגים חשובים כמו ראש השנה ופסח. אתה אומר שאתה מאד רגיש לנושא של כיבוד הורים, ולכן אתה ודאי מבין גם את אשתך ואת הצורך שלה לכבד את משפחתה. למזלנו הגדול, עם ישראל מסודר, והמסורת שלנו מזמנת לנו שפע של אירועים וחגים, ארוחות ושמחות. מדוע בעצם לא להנהיג תור? פעם פה ופעם פה? ולמה, בעצם, שההורים לא יישבו יחד, אצלכם? למרות האמור לעיל, יש מקרים בהם הויכוחים סביב ביקורי ההורים משקפים בעיה עמוקה יותר, של נפרדות/סימביוזה עם משפחת המוצא. במקרים אלה אפשר להיעזר באמת באנשי מקצוע. כדי להעריך את מצבכם אפשר לנסות להתחיל מפסיכולוגים המתמחים בייעוץ וטיפול זוגי. אני מאחלת לכם חג שמח, ושנה של זוגיות טובה. ליאת

שלום, אני בן 22 אני נמצא בטיפול פסיכולוגי / תרופתי. חלק מהסיבות להיותי בטיפול היא בדידות וקושי ביצירת קשרים. הטיפול אמנם מסייע ואני התקדמתי מאד הן ע"פ דבריה של המטפלת שלי והן ע"פ תחושתי האישית. שאלתי היא כזו: יש לי דחף מיני מאד גבוה, ואין לי נסיון מיני. האם לדעתך ללכת לנערת ליווי מידי פעם זה משהו שיכול לפגוע בי? לאחרונה אני כן מנסה ליצור קשרים עם בנות ואפילו נוחל הצלחה כלשהי בעניין, ונערות ליווי זה לא תחליף לחברה ואני יודע את זה. אך האם זה יכול לשמש כדרך לסיפוק בינתיים מידי פעם ואפילו דרך לצבור ניסיון כלשהו. כי גם מאד מטריד אותי שכשכן יהיה לי קשר אינטימי עם מישהי חוסר הנסיון שלי בגיל הזה ידחה אותה. אני נבוך מידי מכדי להעלות את הנושא הזה בטיפול. תודה.

ערב טוב וחג שמח שמחתי לקרוא שהטיפול שלך עובד יפה ויש שיפור. טוב אף יותר לקרוא על ניסיונותיך ליצור קשרים עם נשים, ואף להצליח בכך ברמה מסוימת. הדחף המיני הגבוה הוא טבעי ובריא אצל אנשים צעירים כמוך, ויש בו כדי לחפות לפעמים על חוסר ניסיון. כאשר מוצאים את הבחורה המתאימה, ונוצרת קרבה ואינטימיות, הדחף (והטבע) עושים את שלהם. זאת ועוד, כל אישה היא אדם בפני עצמו, ובכל מקרה תאלץ "ללמוד" מחדש מה מתאים לכם כזוג ייחודי. אתה צודק- נערת ליווי זה לא כמו חברה קרובה, והיא יכולה להוות תחליף אך ורק לאספקט המיני. עם זאת, מדובר במקצוע העתיק בעולם, וככל הנראה ההישרדות הזו מעידה על כך שיש מי שמוצא בכך תועלת ונחמה.זאת בחירה לגיטימית. אני מאחלת לך שבשנה הקרובה תוכל למצוא את האהבה האמיתית לה אתה מחכה. שנה טובה מאד ליאת

לליאת, נערת ליווי איננה תחליף למין במובן המקובל, שכן מין לא מסתכם רק בפורקן ואורגזמה. מין זה בעצם כל הקשר כולו, גם ליטופים זה מין ולא רק החדירה. האם המין עם בעלך דומה למין של 15 דקות עם זונה? סביר להניח שלא, לכן אני מתפלא שאת כותבת שזה "יכול להוות תחליף".

נערת ליווי לא תיתן לך שום ניסיון. עדיף לך לאונן לבד ולהגיע לפורקן עצמי. תתפלא, אבל יש בחורות שאוהבות גברים שהם רגישים וביישנים.

אני מסכימה,אני היתי מעדיפה בחור חסר ניסיון מאשר בחור שכל ניסיונו המיני מסתכם בקיום יחסי מין עם זונה... אני גם חושבת שהניסיון שינתן לך הוא מעוות ואף בחורה לא היתה רוצה שתממש אותו עליה...אני חושבת שהעצה של גידי (סרוגייט) תהיה הרבה יותר נעימה לך ויותר פרקטית

אני בן 23 אחרי שנה שאני משוחרר מצה"ל.לא מצליח להחליט מה ללמוד ואני מתלבט בין קיצון: משפטים ותקשורת או קולנוע וטלוייזה. הרוב אומרים לי שמתאים לי יותר משפטים. הבעיה היא שאני מתעניין הכל ...באמת מתאים לי משפטים אבל אני מפחד מאוד שלא אתן דרור ליצירתיתיות שבי... כל חיי תמיד הלכתי על "בטוח"... וכעת הבעיה היא ההרשמה לקולנוע וטלוויזה נסגרה בת"א והאופםציה היא או ללמוד משפטים היכן שהתקבלתי(ואגב מחיר ה"טעות" הוא 30 אלף שח)... או לחכות עוד שנה... אני מרגיש שאני רוצה כבר ללמוד (גם זו הייתה התלבטות..) ולהתחיל את דרכי.. ואני לא יודע מה לעשות..עשיתי מבחני התאמה שאמרו לי בכלל שמתאים לי שיווק ופרסום ...אני בטיפול פסיכולוגי והוא לא מצליח לעזור לי בענייין... אני חש שכל החלטה היא גזר דין...כלומר אם אבחר במשפטים זהו חיי הולכים לכיוון הזה ...ואולי זה טוב ואולי לא אבל זה קביעת גורל...ולהפך.. בא לי פתאום (אחרי שהיתי נעול על משפטים תקשורת) ללמוד קולנוע וטלוייזה,אבל אני מפחד מההשלכות..(בזבוז של שנה, האם זה מתאים לי באמת,? ) ... זהו מחר זהו המועד האחרון שאני יכול לשלם את המקדמה למשפטים ואם לא-לא אלמד ... אני מדמיין את עצמי בעוד כמה שנים בהמון מובנים: אולי עורך בכיר בחדשות? אולי בעל משרד פרסום לייעוץ פוליטי? משהו בסגנון...ומשפטיםן ותקשורת זה תואר טוב לשני תפקידים אלו אבל התואר של טלוייזיה הרבה יותר הארד קור ומעשי... והאווירה שם יותר יצירתית כזו. אני ממש ממש מבולבל..אחרי שהחלטתי כבר סופית שאני הולך למשפטים פתאום אני חש פחד וחרטה... בבקשה תייעץ לי דחוף...תודה

גולש יקר, כמו שאתה ודאי יודע, לא יהיו אנשים רבים שיתנדבו לקבל החלטות עבורך (בקושי אנחנו מצליחים לקבל את ההחלטות שלנו...). הרשה לי לחלוק עליך בעניין אחד: אתה אומר - "אני חש שכל החלטה היא גזר דין...כלומר אם אבחר במשפטים זהו חיי הולכים לכיוון הזה ...ואולי זה טוב ואולי לא אבל זה קביעת גורל...". אז כמי שעברה כמה מהפכים בחייה, אני יכולה להעיד ששינוי כיוון אפשרי כמעט תמיד, והחלטות שנעשות בגיל צעיר לא בהכרח חורצות את גורלנו לנצח נצחים. ידע משפטי עוד לא הזיק לאף אחד, וכך גם ידע בתחום התקשורת. אני מאחלת לך שכל ההתלבטויות בחייך יהיו כרוכות באפשרויות טובות כמו אלה. ההחלטה אמנם קשה, אבל הבחירה לא יכולה להיות כל כך רעה, נכון? מאחלת לך שנת לימודים פוריה, עם הרבה הישגים והצלחות. ליאת

אני יודעת שזה קשה להחליט , במיוחד שההחלטה כרוכה במספר רב של שנים. קראתי מה שכתבה ליאת ואני מסכימה עם כל מילה.כל החלטה שתיקח היא לא כל כך גורלית , כמו שאתה רואה זאת. גם אני עברתי הרבה תהפוכות. וזה בהחלט לא כל כך נורא. ואולי היום אני בשלה יותר ומעריכה יותר את האושר בלעסוק במשהו שאוהבים. נכון , שהזכרת הרבה כסף,אבל בסופו של דבר זה רק כסף... לפעמים צריך לעבור מסלול כל שהוא בשביל להבין שמה שאנחנו עושים עכשיו זאת ההחלטה הנכונה. ואולי רמז, מה אתה עושה בשעות הפנאי שלך? במה אתה מתעניין גם כשאף אחד לא מסתכל עליך? איזה תוכניות טלויזיה אהובות עליך? מי האנשים הנערצים עליך? ראה לאיזה תחום זה קרוב יותר.משפטים או תקשורת, ואלוי...משהו אחר לגמרי? הנשמה שלנו תמיד מראה לנו את הצעד הבא.נסה להקשיב לה. עצום את העיניים ונסה לדמיין את עצמך בעתיד - כל פעם עם החלטה אחרת שלקחת. ואז ראה איפה מרגיש לך הכי נעים והכי נכון. ואז לך על זה - לא החלטות של יוקרה ולא החלטות של כסף- אך ורק החלטות שבאות מהנשמה. מאחלת לך המון הצלחה בכל החלטה שתיקח. ושנה טובה מלאת אור אושר ואהבה נועם

כבר במשך שנה וחצי בערך פחוך או יותר, יש לי פחד מממוות, יש לי התקפים פתאום בלי סיבה על מחשבות על המוות שיגיע, אני לא יודעת מה לעשות? כאשר אני עסוקה אני לא חושבת על זה, אבל אי אפשר להיות כל הזמן עסוק.. למשל אני הולכת לים ומסתכלת על הים ופתאום ההתקף מתחיל ואני חושבת על כך שיום אחד אני ימות ואני לא יהיה קיימת עוד.. ואני ניתקפת בפאניקה ואז מנסה לחשוב על משהו אחר,,, אף פעם לא היה לי מצב כזה תמיד אתה יודע שיום אחד תמות , אבל במהלך תקופה ארוכה זה לא עוזב אותי ואני נכנסת ללחץ מהמחשבות הללו....במשך התקופה הזאת אני מרגישה שהמוות סביבי ויש לי פחד שמישהו שאני מכירה ימות... זה קורה לי במיוחד בערב שאני שקוע במחשבות ואני לא מסוגלת להיפטר מזה, מה אליי לעשות?

עלמה שלום, את מתארת מצב חרדתי ממנו את סובלת תקופה ארוכה של למעלה משנה. למה לסבול? ממליץ לך להגיע לאיש מקצוע שיאמר יותר במדוייק מה האבחנה ומה הטיפול המומלץ. בהצלחה, גדעון

אודא לך אם תוכל לענות לי לשאלת ההמשך בנושא "העברה". תודה וחג שמח.

עניתי חג שמח ושנה טובה גם לך, גדעון

מהם הסימנים של הפרעת אישיות גבולית,האם היא נחלת הנשים בלבד או גם גברים? האם ניתן לקיים ולחיות בזוגיות עם בחורה שלוקה בהפרעה זו? האם טיפול פסיכולוגי יעיל כנגד הפרעה זו?

הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בחוסר יציבות רגשית, ביחסים הביןאישיים ובדימוי העצמי. זו הפרעה המתקיימת גם אצל נשים וגם אצל גברים. ניתן לחיות בזוגיות, אך השאלה היא מה מידת היציבות של הזוגיות הזו. וכן ניתן לטפל בכך, אך זהו טיפול ארוך טווח. והערה אחרונה: הפרעת אישיות גבולית אינה "מידה אחידה". יש רמות שונות של ההפרעה הזו. ישנם אפיונים שונים וסגנון ואופי שונה לאנשים הלוקים בהפרעה הזו. כך שהן שאלותיך והן תשובותי לוקות במידה רבה של הכללה. שנה טובה, גדעון

ברצוני לשאול האם בחורה בשנות השלושים לחייה מתנהגת בצורה מאוד אינפנטילית כמו ילדה בת 12 ,למרות שמתפקדת בצורה בוגרת בתחום העבודה ושאר מחויבותיה, קראתי פעם מאמר של פסיכולוג אמריקאי שאמר שאינפנטיליות היא תגובה של בחורה שבילדותה לא באה על סיפוקה ,ובאופן תת מודע מתנהגת כילדה בבגרותה, שאלתי היא,האם עצם היותי נמשך אליה מאוד ואפילו מתקשר איתה לאורך זמן מעיד גם עלי משהו? הקשר אמנם נפסק,אך לאחר תקןפה יחסית ארוכה

ירון, אני שב ומזהיר בפני הסקת מסקנות אישיות לאחר קריאת ספרים או מאמרים.אני מעריך שנמשכת לבחורה והיית איתה בקשר בגלל תכונותיה הטובות והבוגרות ולאו דוקא בגלל תכונותיה הילדותיות ואין בכך כדי להעיד עליך מלבד זה שנמשכת אליה. שנה טובה, גדעון

האם התקפות זעם בגיל שנתיים ו-11 חודש עדיין לגיטימיות? הבן שלי עבר, בגדול, את גיל שנתיים האיום אבל ההתקפות שלו מתבטאות בשני מישורים: 1. כשהוא עצבני אן עייף הוא יעשה דברים מרגיזים שוב ושוב עד שהתגובה שלנו תגרום לו לבכי (התגובה שלנו בד"כ שקולה ולא עצבנית) 2. כשהוא מאוד מאושר ועם המון אנרגיות, לפעמים זה ייצא החוצה עם תגובה אלימה: לדוגמא, מכה חזקה לפנים. חשוב לציין שזהו ילד מאוד נמרץ עם גבולות נוקשים שהוא בד"כ מכבד.

"גיל שנתיים האיום", הינו למעשה "גיל שנתיים וחצי האיום" והוא בהחלט נמשך יותר מיום אחד. כך ששנתיים ו11 חודש זה עדיין לגיטימי. ובנוסף טמפרמנט הינו עניין מולד. כך שתגובותיו הם גם עניין של אופי. אז מה לעשות? אפשר לבחון עד כמה ניתן להגמיש את האיסורים ואת הגבולות הנוקשים עד "לקווים האדומים" . שתהיה שנה טובה, גדעון

קודם כל סליחה על מכתבי הארוך. אך הנושא לא נותן לי אפילו לישון. בהשך המשך לתגובתך ב: 1-10-05 שעה 17:06 לגבי בני בן 15 שסובל מחוסר בטחון. המלצת חוג לחימה ואף טיפול פסיכולוגי. שקלתי בין טיפול פסיכולוגי לריפוי באומנות. היות ובני ילד כישרוני . בעבר הוא רכב על סוסים. רכיבה רגיל . בכוונה לשפר את בטחון העצמי שלו. המצב הוא לא רק בגלל הגובה הנמוך שלו. בשיחה איתו אתמול, שמעתי ממנו דברים כל כך קשים כמו שהוא מרגיש תמיד שאומרים לו תפסיק לדבר שטויות, הוא לא מוצא את מקומו עם אף קבוצת חברים (בני לומד בכתה ט' בחטיבת בינים) הוא לא יוצא מהבית לא לתנועת נוער ולא עם חברים. רק עם ההורים. הוא לא מדבר בבית ספר כי ילדים גורמים לו להרגיש שהוא מדבר שטויות, חוץ מביי להתראות הוא אומר שהוא כמעט ולא מדבר. הוא מספר לי שהוא כל כך רגיש שעל כל דבר הוא מסוגל לבכות. (גם בשיחה שלי איתו הוא בכה. לפני כחודשיים ביקש ללכת לפנימיה. הוא אכן נשלח לפנימיה (הרצון לפנמיה היה כדי לשפר את הציונים וללמוד במקום אחר). אחרי יום אחד הוא כבר רצה לחזור הביתה ואכן שבוע לאחר התחלת הפנימיה הוא חזר הביתה. היום יש לו מחשבות כמו: כמה יהיה לי קש בצבא, דבר שמטריד אותו מאוד. כל העתיד שלו נראה לו שחור. הוא טוען שהוא חושב רק על דברים רעים. בעבר היה לו התנגדות רבה מטיפול פסיכולוגי. אך היום הוא מוכן ללכת למי שרק יכול לעזור לו. אך הוא פוחד שגם שם הוא יבכה. שאלתי היא : האם טיפול באומנות יכול לעזור במצב קשה זה או רק פסיכולוג חינוכי או קליני? האם כדאי לחזור לפסיכולוגית שאיתה נפגש לפני כ- 7 שנים? (עקב בעיות רגשיות טופל אצלה) או כדאי פסיכולוג זכר? סליחה על מכתבי הארוך ברכת שנה טובה.

אסתי שלום, ישנה פתיחות רבה ביניך לבין בנך וזה כבר דבר טוב. לאיזה טיפול ללכת? שיחתי או מטפלת באומנות? תשאלי את בנך, מה הכי נכון עבורו בשלב הזה. ניתן גם להתייעץ עם הפסיכולוגית שטיפלה בבן. זה אכן מטריד , שהוא מוטרד כבר עכשיו לגבי הצבא ולכן מומלץ האפיק הטיפולי. גם לגבי השאלה: מטפל או מטפלת: תשאלי את בנך אם יש לו העדפות. לגבי החוגים: כפי שכתבת הוא ילד כשרוני. לכן נכון יהיה , לדעתי, לפתח את התחומים בהם הוא מוכשר. ואף הייתי ממליץ על חוגים בהם יוכל ליצור קשר עם ילדים אחרים. חשוב שהחוגים יהיו בתחומים בהם הוא מרגיש בנוח ויש פוטנציאל להנאה. ישנם חוגים כמו קפואירה שיכולים לפתח את הצד החברתי בגלל האפיון הקבוצתי שבהם. שנה טובה, גדעון

אני שלילי פסמיפט וציני ללא תקנה.אנשים לא אוהבים את זה.על כל דבר אני אמר משהו רע...הפסיכולוג לא מצליח לשנות אותי

גיא שלום, נפטרים משליליות היתר אחרי שני השלבים הבאים: 1. שליליות היתר מפריע לך יותר מאשר לשאר האנשים, "שלא אוהבים את זה". 2. כשהמשפט: "הפסיכולוג לא מצליח לשנות אותי" יהפוך להיות: "אני לא מצליח להשתנות". במילים אחרות, נראה לי שכל האחריות על מה שקורה לך מצויה אצל האחרים ובמצב כזה אנשים נוטים להיות פסימיסטיים. שתהיה לך שנה טובה, גדעון

שלום מגע של מטפלת אחרי 3 שנים של טיפול מה זה אומר? ולא לפי מה שאני הרגשתי! תודה

סליחה, פספסתי את השאלה. נראה לי שזה אומר שהיא תומכת בך, מביעה קירבה, אולי מתרגשת ממשהו שנאמר בחדר. מה שאת הרגשת משמעותי מאוד בהבנה של : מה זה אומר. בברכה, גדעון

שלום דוקטור שובל, האם ישנה סיבה מסוימת שיכולה להצביע (בצורה גסה כמובן ), למה אני מרגישה כעס ושנאה כלפי המטפלת שלי , ולאו דווקא רגשות של התאהבות . האם ישנו "דגם" מסוים שיכול להסביר למה אני מאוכזבת ממנה באופן עקבי. מקווה שאני ברורה... האם זה משהו משותף שקשור להפרעה התלותית ממנה אני סובלת? בתודה ושנה טובה , דבש

דבש שלום, נראה לי שתלותיות "הולכת טוב" עם עוינות וכעס. אנו תולים באחר את יהבנו ותקוותינו ולאחר האכזבה, ( שהרי המטפלת לא יכולה תמיד לעמוד בכל הציפיות והתקוות ששמים עליה) מגיע גם הכעס. שנה טובה, גדעון

גדעון , תודה על התשובה . היא עזרה לי מאוד , למרות שהשאלה שלי למעשה הייתה אחרת. כנראה לא הסברתי את עצמי טוב.. התכוונתי לשאול האם ישנו הסבר לגביי הקשר עם ההורים - אמא- בילדות. האם העובדה שאני מרגישה כעס כלפיי המטפלת יכולה להעיד על הקשר בילדות? שוב תודה , התשובה שלך עזרה מאוד. (-:

שלום, אני רק יצין ששאלתי את השאלה גם בפורום פסיכיאטריה - כי אני חושב שהבעיה שלי יכולה לנגוע גם לפסיכולוגיה ואולי גם לתרופות.... אני בן 20 בקירוב וכרגע רזה מאוד בלי שום כרס. הבעיה שלי היא שאני מפחד מאוד מלהשמין , אפילו טיפה, בעיקר מלגדל כרס. אני ממש ממש מפחד מלגדל כרס ולהיות לא מושך עקב כך. בגלל זה כל פעם שאני אוכל או סתם מרגיש את הבטן או מתחיל להיות מודאג מהמשקל אני מכווץ את שרירי הבטן ומכניס אותה פנימה - הבעיה שאני עושה את זה כל הזמן, ובלי להרגיש. לפעמים זה ברמות חזקות ורוב הזמן זה חלש אבל עיקבי, אני לא שולט על זה - וזה מפריע לי לנשום נורמלי, לצחוק ומכניס אותי למתח רב. פעם הייתי ממש ממש רזה ועדיין פחדתי להשמין למרות שכולם אמרו לי שאני עוד רגע נעלם (אף פעם לא הייתי אנורקס ...). שאלתי היא האם הבעיה הזאת מוכרת? ויש לה שם? והכי חשוב מה עושים להפסיק אותה? תודה מראש

לא הייתי רוצה לתת אבחנה רק דרך תיאור קצר של הבעייה. בכל מקרה נשמע שאתה במצוקה וזקוק לסיוע. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. שם כבר תוכל לקבל אבחנה מדוייקת יותר ולטפל בחשש שלך להשמין. בברכה, גדעון

שלום היכן ניתן לטפל ב- OCD? באילו תרופות מטפלים במחלה זו?

שיר, הטיפול המומלץ לרוב במצבי OCD הינו שלוב של טיפול התנהגותי-קוגנטיבי עם טיפול תרופתי. לגבי הטיפול התרופתי מי שרשאי לתת אותו הינו פסיכיאטר והתייעצות לגבי זה תוכלי לעשות בפורום פסיכיאטריה השכן. לגבי הטיפול הפסיכולוגי אפשר לקבל אותו באופן ציבורי דרך פסיכולוגים של קופת החולים בה את חברה. בהצלחה ושנה טובה, גדעון

אם את צריכה המלצה אישית לגבי פסיכולוג ופסיכיאטר, את מוזמנת לכתוב לי למייל: bernardine_hotmail.com

מה הפירוש O.C.D ?

מה הפירוש O.C.D ?

מה הפירוש O.C.D ?

שלום רב אני בחור בן 25 אשר סובל מחרדה בכל פעם שאני מקבל צו מילואים בסדיר הייתי חייל קרבי ואף מצטיין. קיבלתי טיפול במהלך השירות, סבלתי בעיקר מדיכאון קל אך לטענת המטפל לא היה צורך לשחרר אותי מהיחידה , הטיפול היה בשנה האחרונה של השירות ולכן המשכתי לסבול עוד קצת. כיום אני לא מתפקד בגלל הצו אף על פי שזה בלבד לחמישה ימים של אימון ,רק המחשבה שלא אוכל לישון בבית מעוררת בי חרדה . אני באמת לא מנסה להשתמט וגם אין לי כוונה לשקר בשביל לצאת אך נוצר מצב שאם אין לך הפרעה או מחלה נפשית אין מקום להתחשב בך אני כל היום לא מתפקד בגלל זה כל הזמן לחוץ מוכן לעשות מילואים אך לא מסוגל לישון מחוץ לבית אני כבר באמת נואש זקוק לעזרה בברכה אלמוני

לאלמוני שלום, תבקש מקצינת הקישור שלך לראות קב"ן מילואים. הוא כבר ידע מה לשאול אותך ואיך לסייע. אפשרות נוספת היא לבקש ראיון עם המפקד שלך בצבא ולהתייעץ איתו. שנה טובה, גדעון