פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך שוב! אני ממש משגעת אותך,כי יש לך ממש תשובות לענין. קראתי שאת מטפלת גם בילדים,אז יש לי אחות בת שנה ושמונה חודשים והיא בזמן האחרון אלימה,בעיקר כלפי המשפחה אבל גם לילדים בגינה היא לא הולכת לגן אלא נשארת עם אמא. בבית אין אלימות. איך עלינו להגיב מה להגיד לה.? כי כשאנו אומרים לה שאסור היא מתחילה להרביץ דוקא,אבל אח"כ היא ישר לבוא ולחבק כי בהתחלה אמרו לנו אחרי שהיא הרימה יד על מישהו אז שתרחם,והיא אכן עשתה וכך היא ממשיכה מכה מכה ואז מרחמת. מצפה לתשובה נ.ב- תודה תודה תודה על מה שאמרת לי לחפש. המשך ערב טוב וכנראה תיהיה פה בלילה,אז לילה טוב והמון תודות,אמן שתיהי מבורכת

ויקטוריה, ילדים סביב גיל שנתיים מתקשים מאד להתמודד עם תסכולים ולווסת את תגובותיהם הרגשיות. זהו גיל של דחפים ויצרים, ומעט מאד יכולת לשלוט בהם. אין טעם לבקש מילד בגיל כזה 'לרחם' על הקורבן או לחבק אותו בבקשת סליחה, שכן לדברים אלה אין עדיין משמעות אמיתית בגיל זה. ילדים בגיל זה מתאפיינים עדיין בחשיבה אגוצנטרית, ואינם יכולים להבין דברים מנקודת מבט שונה משלהם. לכן היא ממשיכה להכות ולחבק, להכות ולחבק, ואולי אפילו נהנית מהשעשוע הנחמד הזה. אלה לא באמת רחמים. במקום זאת, כאשר היא מכה, יש לעצור אותה במידת האפשר או (אם כבר הכתה) להרחיק אותה מהסיטואציה עם אמירה קצרה כמו - "אנחנו לא מרביצים!". המסר הזה חייב להיות עקבי בכל מקום וזמן, עד שהילד לומד להפנים את האיסור הזה. אני מזמינה אותך לקרוא כאן עוד על גיל שנתיים http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/573/xFT/530999/xFP/531017 אני מאחלת לכם הרבה נחת מהאחות הקטנה, למרות הכל ביי ליאת

שלום לך פסיכולוגית נהדרת! תודה לתשובה אני אגיד לאמי ונשתדל לישם. את ממש נהדרת תדעי לך מי שנמצא סביבך זכה באדם נפלא המשך ערב טוב ולילה טוב חלומות מתוקים ושבת שלום ומבורך.

שאלה חשובה מאוד. ידוע שיש חמישה שלבים לשינה. בשלב ראשון יורד קצב הלב, גלי המוח מאטים והשרירים נרפים. שלב שני דומה לשלב ראשון עם התפרצויות של גלים מהירים. בשלבים שלישי ורביעי פוחתים הגלים המהירים ומופיעים גלי מוח איטיים. מכאן חוזרת פעילות המוח ועוברת לשלב שני עם התפרצויות גלים מהירים ואפילו סוג של התעוררות, ואז הוא עובר לשלב השינה החמישי הידועה כשנת REM. השאלה שלי היא האם תמיד חייב להיות הכל בסדר זה או שיש מקרים שסדר השלבים שונה?

היי, ככל הידוע לי, מחזורי השינה קבועים בדר"כ, אך חלוקת הזמן הפנימית, בין השלבים של כל מחזור משתנה לאורך הלילה. נדמה לי שקראתי פעם שבמצבי חסך שינה חמור, כאשר מאפשרים לאדם לישון רק משכי זמן קצרים, תהא זו בעיקר שנת REM. למרות האמור לעיל, איני רואה עצמי מומחית לנושא ברזולוציה שאתה מבקש, ואין לך מנוס אלא לחקור באמצעות קריאה עצמית. בהצלחה ליאת

היי ליאת, האם אני אצדק אם אכתוב שלמעשה המדע נמצא פחות או יותר ברמת הידע של אריסטו מבחינת כל הקשור לשינה ולחלומות? כלומר לא יודעים הרבה? דרור

ראשית אני רוצה להודות לך על המילים החמות, על העידוד והתמיכה. אתמול היתי בביקור פתוח אצל בעלי ב "ניצן" עם הבן שלנו עידן. אחרי המפגש הזה לא ישנתי בלילה. נתנו לנו רק חצי שעה, הוא החזיק את התינוק ולא יכל להגיד מילה, אני רק ניסיתי להתאפק כי הדמעות הגיעו לי עד הגרון, לא רציתי שיראה אותי בוכה כי זה לא יעשה לו טוב. כל המערכת הזאת היא אכזרית ביותר, זו פשוט התעללות בבני אדם. אחרי המפגש הקצר הזה לא יכולתי להרגע ולשכוח את המבט של בעלי על הבן שלו שהיום כבר בן חודשיים והוא מחזיק אותו בפעם הראשונה! לא יכולה לשכוח את המקום המגעיל הזה שלשם נאלצתי להביא את בני הפעוט שהוא נקי מכל הרוע הזה! אני יודעת שאת מבינה את הרגשןת שלי בגלל זה אני מספרת לך את זה היתי חייבת לספר את זה למישהו שיבין אותי. מקווה שתביני אותי. מחכה לתשובה רינה.

רינה יקרה, קצת עצוב לי לראות את הפנייה שלך, ככה מיותמת, ולכן, עד שאנונימית תגיב לך, אני רוצה לעודד אותך, ולחזק אותך בצעדייך הראשונים כאמא לעידן. אני יודעת כמה קשה לגדל תינוק בחודשי חייו הראשונים, ובטח בנסיבות העצובות שלכם. נסי לתעד ככל יכולתך את התפתחותו, גם למען בעלך, וגם כדי שבעתיד, עידן יידע שאבא היה שותף מרחוק לכל הרגעים המרגשים של ראשית ימיו. זכרי שתקופות קשות, גם אם נדמות כנצח, מסתיימות בסופו של דבר, והחיים חוזרים למסלולם. שמרי על כוחות הגוף והנפש, ודעי ללקט רגעים מיוחדים של שמחה גם במציאות המורכבת הזו. אנחנו, בכל מקרה, כאן בשבילך. ליאת

הי ליאת בתי בת ה-10 חודשים נמצאת אצל מטפלת. המטפלת היא אמא שבחרה להשאר בבית, יש לה שני ילדים משלה כאשר הקטן מבינהם, בן השנתיים נמצא איתה ולא הולך לגן או לכל מסגרת אחרת. אני לא יודעת אם אני עושה נכון שביתי אצלה. הדילמה שלי היא כזאת: מצד אחת היא בבית, אשה מאד שקטה, נקיה, כל היום מבשלת ועסוקה בבית. מצד שני אני לא יודעת אם היא בכלל מטפלת בילדה שלי, אלא רק בדברים שהילדה צריכה: אוכל , החתלה.. מאד מפריע לי למשל , שבבית לא מפוזרים צעצעוים על הרצפה, למרות שהבאתי לביתה צעצועים ואף רמזתי בצורה מאד גסה על כך, הצעצועים נעדרים לרוב ורוב הזמן הטלויזיה דולקת ואני בטוחה שהילדה לא מקבלת כל העשרה שהיא, אני מקווה שהיא לא משתעממת.. מצד שלישי- הילדה הולכת אליה בלי בעיות, ואני לא יודעת אם זה נובע מכך שטוב לה ונחמד לה, או שפשוט היא התרגלה.. התחלתי לחשוב על חיפוש משפחתון שיותר מכוןן לטיפול בילדים ולא רק להעביר זמן איתם. מעצם הגדרתו הוא מכוון לטיפול בתינוקות והעסקתם, ואולי זה שסיפחתי את ביתי לאמא שהיא בבית, על מנת שלי תיהיה הרגשה נוחה שהיא מקבלת את מלא תשומת הלב, לא נכון הדבר. ברור לי שהיא עושה זאת למען הכסף, אבל אני לא יודעת אם זה נוגד, או מעיד על משהו שלילי, בעייני לא , זכותה , כל עוד היא עושה זאת כמו שצריך. מה אני עושה? מאד מפריע לי למשל שיש לביתי תפרחת בטוסיק, הרי יש לה רק תינוקת אחת לטפל בה , איך זה שהטוסיק שלה פורח, למה היא לא מחתלת בזמן?! זה מראה שהיא עסוקה בדברים אחרים (לא סיפרתי שהיא גם ספרית, ואני לא יודעת אם היא מקבלת לקוחות בבקרים), כך שאני מאד לא רגועה, מאד מפריע לי שביתי עם תפרחת , זה מעיד לטעמי על חוסר נגישות/ זמינות שלה.. מה דעתך? תודה מראש ניבה

ניבה יקרה, החשש והחרדה מ'ידיים זרות' שמטפלות בילדינו מאד מובנים, בעיקר על רקע סיפורי הזוועה שמתפרסמים בעיתונות חדשות לבקרים. האחריות שלנו, כהורים, למצוא את הדמות הראוייה, אכן כבדה. מאד קשה לי, מכאן, להעריך את טיב הטיפול בתינוקת, אבל נדמה לי שזה שהיא נפרדת ממך ברצון ועוברת בשמחה אל המטפלת, זאת אינדיקציה חשובה. את יכולה לבקש במפורש (ולא רק לרמוז) שיהיו כל הזמן צעצועים וגירויים בהישג חושיה של התינוקת. אני הייתי ממליצה לך לשקול היטב ובזהירות את רעיון המשפחתון. אני, אישית, מעדיפה טיפול סולו, דווקא של מטפלת. אשמח לשתף אותך במחשבות שלי בנושא, אם תתקשרי ביום ראשון ל"קו להורה" (03-6406888). הפריחה בטוסיק לא תמיד מעידה על החלפה לא מספקת, ויש הרבה גורמים אפשריים אחרים. תוכלי להתייעץ איתה ולשתף אותה בדאגה שלך, מתוך עמדה סומכת ולא ביקורתית. ככה תוכלי לגייס אותה לאתגר הטוסיק החלק, ונראה לי שאין מטפלת שלא תענה לאתגר... תתקשרי ביום ראשון ונוכל לחשוב ביחד ליאת

שלום רב בחודשים החרונים אני חשהצורך עז לגשת לטיפול פסיכולוגי אך : 1. אינני יכולה להרשות לעצי פסיכולוג אשר גובה 400 ש"ח לפגישה , אך מאידך גיסא אני כן מחפשת פסיגולוג מקצועי אשר יכיר מקסימום שיטות טיפול 2. אינני מכירה פסיכולוג ואני לא מכירה מישהו שיכול להמליץ על פסיכולוג שהיה מרוצה ממנו. 3. מאחר וזו הפעם הראשוה שלי מאד מאד חשובה לי רגישותו של המטפל , שיגלה אמפתיה (לא כולם כאלה) , הבנה ומעבר לכל שיעזור לי להתגבר על המועקות שיש לי. אינני מעוניינת לפנות למכונים אשר להם מס' פסיכולוגים. אני מעוניינת בהמלצה של שם ספציפי של פסיגולוג או אפילו שנים שלוש אשר איתם אוכל ליצור קשר ולהתחיל לטפל בעצמי. אני בת 33 נשואה עם ילדה וגרה באיזור השפלה. אודה לכם מאד באם תוכלו לעזור לי (למרות שאני מודעת לעובדה שאינכם יכולים להמליץ)

גלית ערב טוב, 1. אני מכירה פסיכולוגים פרטיים טובים שגובים הרבה פחות מ-400 ש"ח. 2. לא צרפת כתובת מייל, ולכן גם אם מישהו מכאן ירצה להמליץ לך, הוא לא יוכל. 3. גם כשפונים לפסיכולוג בפעם השניה או השלישית, חשוב מאד שיהיה רגיש ואמפתי. אני סבורה שמרבית אנשי המקצוע ניחנו בתכונות אלה, והיוצאים מן הכלל הם מיעוט. 4. (למרות שלא שאלת משהו רביעי): אם מחפשים מוצאים!!! אני מציעה לך לצרף כתובת מייל, ואולי יימצא מי שיוכל לעזור לך גם מכאן. כל הכבוד על ההחלטה החגיגית. ליאת

תודה ליאת. אשמח אם תוכלי להמליץ לי על שנים-שלושה פסיכולוגים .

שלום, אני בת 32.לאחרונה התחלתי בטיפול דינמי.המניע לפנייה היה ההבנה כי איני מסוגלת לקיים קשרים זוגיים לאורך זמן. במשך הטיפול,בתקופה האחרונה עלו ארועים מהעבר שחודדו כמשפיעים על הקושי ביצירת זוגיות. אני מרגישה ,היום ,שכשאני נמצאת בנסיבות חברתיות,והצעות על רקע רומנטי עולות,מן רתיעה כיוון שאני מרגישה שאולי העובדה שיש ארועים בעברי שמשפיעים,אין טעם להתנסות בקשרים. מה דעתך?

ערב טוב, הרבה פעמים נשאלנו כאן על הסיכוי להתגבר על משברי חיים או על חוויות עבר שלנו. הטיפול הדינמי מתבסס על ההנחה לפיה אירועי עבר (כמו טראומות או קונפליקטים לא פתורים) יכולים לעבור עיבוד מאוחר ולבוא על פתרונם המוצלח גם שנים רבות לאחר שהתעוררו בנו לראשונה. העובדה שאת מתמודדת כרגע עם אירועי עבר קשים דווקא מגבירה את הסיכוי לשינוי דפוסים בעייתיים, גם אם השינוי הוא איטי. אני חושבת שכדאי לדון בשאלות שאת מעלה במסגרת הטיפול שלך, ולחשוב יחד מה נכון לך כרגע. בברכה ליאת

היי ליאת, הכוונה שלי אחרת. מבינה היטב את כוחו של הטיפול וכן את התהליכים שמתרחשים. אני שואל האם עיבוד בהווה והתמודדות הם סימן לקחת צעד אחורה ולא להיות למשל בקשר זוגי עכשיו.

אני לא יודע אפילו איך אני מספר את הבעיה לאשתי .אפילו היא לא יודעת על הבעיה כי אני "משחק " אותה כאילו שאין לי .היא רק יודעת שאין לי חברים והיא לא מבינה איך זה .אני יודע את כל הפתרונות .אבל לא מסוגל לעשות כלום .ממש מתסכל .הבעיה גרמה לכך שאני לא אתקדם בעבודה .ואני נשאר כבר תקוע באותו מקום המון שנים .אם יש לך איזה פתרון מעשי אני יודה לך מאד

שוב שלום גד, אם אתה מצליח כל כך הרבה שנים לתפקד למרות החרדה, ולהסתיר אותה מן האחרים, יש לך, כנראה, הרבה כוחות. חשו?ב כמה מן הכוחות הללו יוכלו להתפנות למשימות חיים שוטפות, אם החרדה תיעלם. הפיתרון הכי מעשי שאני יכולה לחשוב עליו (בהנחה שאתה נרתע מטיפול פסיכולוגי כרגע) הוא ביקור חד פעמי אצל פסיכיאטר, שיוכל לעזור בטיפול תרופתי, שנמצא יעיל למדי בטיפול בחרדות. כשהחרדה שוככת, ניתן לשקול שוב עבודה התנהגותית עם פסיכולוג, שהרי אז האיום כבר אינו כה גדול. אם גם זה מפחיד, אפשר להתייעץ עם רופא המשפחה. הללו רשאים כיום לרשום תרופות נוגדות חרדה ממשפחת הSSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין). צא לדרך! ליאת

אני בן 48 סובל שנים רבות מחרדה חברתית .כל מה שאני עושה קשור בחרדה זו ,ומה שמעניין אותי זה איך אני נראה בעיני האחרים .כלפי חוץ אני נראה אדם נורמטיבי לחלוטין ,עקב הרצון שלי להראות מה שפחות יוצא דופן ,אני מאד חושש מביקורת של אחרים ובמיוחד של אנשים בעלי סמכות .שאני נמצא בחברת אנשים אחרים אני נמצא בלחץ נוראי במיוחד כאשר אני נמצא עם מישהו בשיחה .אני חושש ביותר מתגובות של אנשים כלפי .אני מרגיש מתוח ביותר כאשר אני נמצא בחברת אנשים .עקב כך אני גם לא מעיז לקבל עזרה מקצועית . אני סובל מאד .ולא מסוגל ללכת לטיפול עקב החרדה .כך שאני נמצא במבוי סתום ואני לא יודע כיצד להחלץ ממנו .המתח שאני שרוי בו גורם לי לתשישות ניכרת ואני ממש מתקשה לתפקד .האם אני יכול להחלץ את עצמי מהמצב ?

ערב טוב גד, חרדות שנמשכות זמן כה רב, אינן מסתלקות בקלות בדר"כ, וכדאי 'לעזור להן' באמצעות טכניקות נלמדות. תוכל לקבל את הכלים הללו בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, עם או בלי תרופות. אני מבינה שהחרדה מפריעה לך בפנייה הראשונית לטיפול, אך נראה שהמאמץ הראשוני הכרחי. עליך לזכור שאנשי מקצוע מנוסים מאד בסוג כזה של חרדה, ואין הם מתרגשים במיוחד מהתנהגות 'מוזרה'. פסיכולוג לא יחשוב שאתה חריג או נלעג, ויגיב אליך בהבנה ואמפתיה. אני מציעה לך לקרוא באינטרנט על סוג החרדה שלך, ועל הטיפולים המקובלים בה. (CBT). פעם, בצבא, לימדו אותנו ש'ידיעה מונעת פחד', זוכר? אם תרצה לשאול עוד, אתה מוזמן. אנחנו כאן ליאת

אני בת 22 ונמצאת במצב נפשי לא קל.יש לי המון בעיות נפשיות אני חושבת שיש לי חרדה חברתית כי אני לא ממש פתוחה ואוהבת להיות עם אנשים אני גם שמנה, למרות שעשיתי דיאטה אבל עכשיו התחלתי שוב לאכול הרבה שמעתי שקוראים לזה אכילה כפייתית. לא היה לי חבר גם אין לי חברים ואני מרגישה מוזרה וחסרת ביטחון אני סובלת מדיכאון. אני לא נהנית מדברים, אני לא אוהבת לבלות במועדונים ומקומות רועשים, אני שונאת את איך שאני נראית ואין לי תכנונים לעתיד (מקצוע עבודה) אין לי חשק לעשות כלום. אני לא רוצה ללכת לפסיכיאטר ולא לקחת תרופות אני רוצה לצאת מזה לבד.... אני חושבת שזה אפשרי כי הייתי פעם במצב הרבה יותר קשה... גרתי לבד תקופה ושם הייתי סגורה ובכיתי הרבה אבל לא אכלתי באופן כפייתי כמו עכשיו. מה דעתך על רגיעון של הדס? האם זה יכול לעזור במקום תרופות כימיות?

ג'וזפין יקרה, את מתלוננת על "המון בעיות נפשיות", אך מתעקשת להישאר איתן לבד. לא מאד ברורה לי הבחירה הזו, אבל אני מכבדת אותה לחלוטין. הידע שלי בנוגע לטיפול תרופתי אינו מאפשר לי לייעץ באופן מקצועי, גם כשמדובר בתרופות מדף כמו רגיעון. האם גם טיפול פסיכולוגי (שיחות) הוא מחוץ לתחום? אם לא, אני חושבת שזו הדרך הראויה להתמודד עם קשת הבעיות שפרטת. מאחלת לך הצלחה רבה ובריאות טובה ליאת

אני לא רוצה לפנות לטיפול בגלל כמה סיבות: אני מפחדת שיהיה צורך בטיפול פסיכיאטרי, ואני לא רוצה לקחת תרופות כימיות. אין לי יכולת כלכלית ללכת לאנשי מקצוע פרטיים, לכן האפשרות היא דרך קופ"ח. דבר שיפגע בתיק הרפואי שלי ויופיע שם... ואני גם לא בטוחה שזה יעזור לי.

היי ג'וזפין, כשקראתי את דברייך היה נדמי לי שאני קוראת את דברי בגיל 22. ערך ודימוי עצמי נמוכים, אכילה כפיתית, בדידות, קושי בתחום הזוגי... גם אני חשבתי שאוכל לעזור לעצמי לבד מכיוון שבגיל 22 הייתי במצב הרבה הרבה יותר טוב מבשנים קודמות. כן, היה לי ברור שאני צריכה טיפול (כמו שאני חושבת שלך ברור) ובכל זאת היה משהו שמנע ממני לעשות כן כאשר התרוץ שהיה קל ביותר להשען עליו היה התרוץ הכספי. היום חמש שנים מעל, אני ממש רוצה לבקש ממך שתעזרי לעצמך (בעזרת טיפול) כדי שלא תגיעי לגילי ותביני כמה שנים התבזבזו להן. להיות בגילי כאשר כולם מתחילים להקים משפחות וכל החיים של כולם מתקדמים ורק שלך עומדים במקום זה מאוד לא נעים (בלשון עדינה). לפני שנה וחצי התחלתי טיפול ואני יכולה להגיד שהחיים שלי השתנו מאוד. אגב, אני עוסקת בחיי בתחום שנמנה על משפחת הפסיכולוגיה (אני לא פסיכולוגית) ועשיתי המון עבודה עצמית חשובה וטובה- אבל הגעתי לגבול שבו כל מה שיכלתי לעזור לעצמי לבד כבר נעשה והיה צורך בעוד אדם שיעזור לי להמשיך את העבודה. העניין הוא שאני יודעת שעד שאדם לא מוכן לטיפול, או הוא לא ילך או שהוא ילך אבל יכשיל אותו. אני הגעתי לטיפול רק כאשר הנפש שלי יכלה להתמודד עם דברים שונים ואני מניחה שלכן הטיפול היה אפקטיבי. אני תקווה שהדברים שלי אולי יותר ידרבנו אותך ויגרמו לך להפנים עד כמה את אכן זקוקה לעזרה, ושתעשי כן כמה שיותר מוקדם על מנת שימנעו ממך הקשיים בעתיד.

שלום דנה! אני שמחה שהמצב שלך השתפר, שלמדת ושאת עוסקת במה שאת אוהבת :-) איך אפשר ליצור איתך קשר מחוץ לפורום? אייסיקיו או אימייל? אשמח מאוד לדבר איתך..

שלום. בבקשה ענו לי לשאלות: 1. האם ידוע למדע במדויק למה ישנים ומה התפקיד של השינה? 2. האם ידוע למה חולמים? 3. האם ידוע למה יש שיתוק בכל האיברים בזמן שחולמים? תודה רבה מראש

דרור יקר, שאלת שאלות גדולות ומרתקות, וכל תשובה כאן, במסגרת הפורום, תחוויר לעומת שפע הידע שנאגר סביב נושא קסום זה. אני מזמינה אותך לקרוא על קצה המזלג בקישורים שצרפתי, וכמובן לחפש בעצמך בגוגל. החומר הוא כמעט אין-סופי. על תפקידה של השינה תוכל לקרוא בהרחבה כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94 על החלימה תוכל לקרוא כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D אם תרצה הפניות לספרות בנושא, כתוב לי ואשלח לך המלצות בשפע. לילה טוב ליאת

ליאת, תודה על תשובתך, אבל לא תאמיני, אין בקישורים תשובות אלא רק הסברים טכניים. אינני מצפה לתשובות מדעיות מנוסחות היטב. הרי אם מישהו יצליח להוכיח את הדברים מבחינה מדעית, בטח יקבל פרס נובל. אני מבקש, אם את יכולה, לענות אפילו ברמה של תיאוריה... שוב תודה. ואלו השאלות: 1. האם ידוע למה ישנים ומה התפקיד של השינה? 2. האם ידוע למה חולמים? 3. האם ידוע למה יש שיתוק בכל האיברים בזמן שחולמים?

שלום. אני בן 21 , חייל. לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי מקנא באנשים. כבר המון זמן שאני מאוד מקנא לדוגמא במפקד שלי שהוא קצין ואני לא , שכולם ממש אוהבים אותו , שמאוד מעריכים אותו. איך אני אמור להתמודד עם רגשות קינאה שגורמים לי לתסכול נוראי? בתודה מראש , דניאל.

דניאל יקר, קל לי יותר להתייחס אל הקנאה מן הקוטב המנוגד לה, הפירגון. אדם יכול לפרגן לאחרים ממקום של יש, ממקום של שפע. כשיש לי מספיק, אני יכול להעניק לאחרים. הקנאה באה דווקא ממקום של חוסר, של חסך, של אי נחת. ממקום של קושי בדימוי העצמי ובביטחון העצמי. אני מזמינה אותך לבחון מה קורה לך בתחומים אלה, ובמידה ותחליט שיש מקום לחקירה דקדקנית ומעמיקה בנושא, כדאי מאד לעשות זאת בעזרת פסיכולוג קליני. בכל מקרה, חשוב להימנע מגינוי עצמי, ולזכור שכולנו אנשים, כולנו בנויים מאותם חומרים, וככל הנראה כולנו גם מקנאים לפעמים באנשים הנתפסים בעינינו כשווים יותר. לילה טוב ליאת

היי ליאת (זו אני מההתכתבות הארוכה) אני ממש אוהבת איך שאת עונה לכולם ובפרט לי בפורום. אני רשמתי לך שלכולם את ממליצה ללכת מכיוון שחשבתי שהרי לכל אדם יש קצת בעיות בחיים לא? א ז איך אתה באמת יודע שאתה צריך ללכת לטיפול(זה אני עדיין לא יודעת) וזה נכון מה שאמרת(שלקחת את הסיכון...) שיש לי רצון ללכת לטיפול ושיפתרו כל הבעיות ומצד שני החשש והקושי(אחרי שהייתי בפגישה).אני יודעת שאף אחד לא מכריח אותי ללכת לטיפול וזו לא חובה,זה תלוי בי. רק שכל רגע אני חושבת משהו אחר. פעם אני חושבת שאני מסוגלת לבד לפתור את הבעיות ואולי, פשוט יקח קצת זמן. אולי מעבר מקום יוכל לשנות את זה, עבודה חדשה, אני לא יודעת.אני מרגישה שאני לא צריכה עזרה מאף אחד ופעם לא. (חברה שלי שאני משתפת אותה בזה פחות או יותרכבר אין לה כוח לקיטורים שלי ולמחשבות שלי וכו'- והיא דרך אגב אומרת לי שאני חייבת ללכת...) ת'אמת אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי...זה רק מתסכל עוד יותר. (נראה לי שאת כבר מיואשת ממני...מקווה שלא..)

אולי זו גם סיבה ללכת לפסיכולוג מפני שלסביבה כמו שאת מציינת נמאס לשמוע קיטורים. אני בטוחה שזו לא סיבה מספקת(הסיבה שלחברים נמאס וכד') ניתן להפיק תועלת רבה מטיפול בצרוף כל הגורמים שאת מציינת אם יש לך את האפשרות הכלכלית, אז למה לא? מה מרתיע אותך? כל הקטע ללכת לפסיכולוגית נשמע מאוד מטריד אותך (אולי, מה את מפחדת שיעלה שם.....)

ערב טוב, יש לי את כל הסבלנות לענות לך ככל שיידרש, ובודאי שאיני מיואשת ממך. אני חושבת שהשאלה אינה "האם אני צריך טיפול", אלא "האם אני רוצה טיפול" או "האם אני חושב שאני צריך טיפול". בדרך כלל כשאנשים פונים לפסיכולוג הם יודעים למה. וזאת סיבה מספיקה כדי להיות בטיפול. אני מציעה לך לנסות להשיג קלטות של הסדרה "בטיפול", ולהציץ קצת לחדר הטיפול של ראובן, הפסיכולוג. חלק ממעטה המסתורין יוסר, ותוכלי לשקול שנית אם זה מתאים לך. נשמח לשמוע מה דעתך על הסדרה לילה טוב ליאת

רציתי להשיג קלטת ולראות את הסדרה..רק שהיא נגמרה...

ליאת את מקסימה!!!

ליאת שלום! ממש תודה שענית אני יודעת שאת עושה זאת בהתנדבות מלאה תודה מעומק הלב האם את יכולה להמליץ לי אז אישהו ספר בנושא? או פתגם משהו שיחזק אותי? המשך ערב טוב ומלא אהבה ושוב תודה שתיהי מבורכת

ויקטוריה יקרה, תודה על דברייך החמים. ולבקשתך - המונח המקצועי לתופעה שהזכרת נקרא "הסתופפות בזיו הזולת" או "הסתופפות בזוהר הזולת". נסי לחפש בגוגל, אולי תמצאי. זה מושג מתחום הפסיכולוגיה החברתית, המתאר תופעה של גאווה בזולת, אך גם המחיר שהצלחתו גובה מן הדימוי העצמי שלנו... קריאה מהנה (ספרי לנו אם תלמדי משהו חדש) לילה טוב ליאת

הסתופפות בזוהר הזולת http://ceti.macam.ac.il/courses/socpsy/self2.htm

שלום ליאת תודה תודה רבה על התיחסות המשך ערב נעים וממולא אהבה

ביתי בת שנתיים, בדרך כלל ילדה טובה ושמחה. היא ממושמעת יחסית ויודעת לאכול רק במטבח ולצייר רק ליד השולחן וכדומה. היא גם לרוב מתייחסת למילה אסור (אם כי לא תמיד). עם ילדים אחרים היא לפעמים מתעמתת על צעצועים או טריטוריה אבל גם אוהבת את חברתם. הבעיה שלי היא שבתקופה האחרונה היא מגיבה מאד קשה לתסכול. זה יכול להיות כי אסרתי עליה משהו, או שמנעתי ממנה לקחת לילד אחר צעצוע או אפילו שתוך כדי משחק נקרע לה הדף והיא מבקשת ממני לחבר ואני אומרת שאי אפשר. היא מגיבה בבכי ממושך בלי שאוכל לנחם אותה. אני מנסה לחבק (לפעמים היא דוחפת אותי) מנסה להסיח את דעתה או להציע לה משהו אחר, מנסה להסביר למה אי אפשר (את מה שנקרע אי אפשר לחבר, אסור לדחוף אבל אפשר לשחק ביחד וכן הלאה), ואפילו מנסה להתעלם. לרוב שום דבר לא עוזר והיא יכולה לצרוח עד השמיים בגלל שהכוס לא במקום הנכון. קרו כבר פעמים שאחרי עשרים דקות של צרחות פשוט צרחתי אני עליה "די כבר" (מה שהגביר כמובן את הבכי אבל לפעמים גם העצבים שלי פוקעים). אני אכולת רגשות אשם כשזב קורה ובפעם האחרונה היא אמרה לי יום למחרת "מאיה בוכה ואמא צורחת" מאד קשה לי להרגע מהאמירה הזאת ומצד שני אני לא בטוחה שאוכל תמיד להשאר שלווה. ברצוני להוסיף שאחרי התקף בכי, היא יכולה לחזור להיות עליזה כאילו לא קרה כלום, גם לא מצאתי קשר לרעב עייפות שיעמום או עודף גרויים. אני חסרת אונים. אנא יעצו לי.

נועה יקרה, אני מצרפת לך לינקים לשלושה דיונים קודמים סביב "גיל שנתיים האיום". אם תרגישי שלא קיבלת מענה, כתבי עוד ואשמח להתייחס שוב. ובינתיים- קריאה מהנה http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/573/xFT/530999/xFP/531017 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/572/xFT/530848/xFP/530918 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/572/xFT/530840/xFP/530909 חזקי ואמצי ליאת

האם גברים בגיל 40 בערך מתעניינים בבחורות בגילאי 20-24 נניח למטרות כיף ובילויים בלבד או גם למטרות נישואין אני אישית בטווח הגילאים הללו 20-24 ונורא מאוהבת במישהו רווק בגיל זה אך חוששת שירתע מקשר למטרה רצינית איתי מה דעתך? יש אפשרות להסתדר בכלל?פשוט מעולם לא היה לי חבר רציני גם לא בן גילי...... אשמח למענה.........

היי סיוון, אנשים יכולים לאהוב ולהימצא בקשר משמעותי ומחייב, גם עם פערי גיל גדולים. השאלה שלך עוררה בי סקרנות, בעיקר על רקע העובדה שמעולם לא היה לך חבר, אפילו לא בן גילך. להתאהבות באדם המבוגר ממך בעשרים שנה יש, מן הסתם, משמעות, מעבר ליד המקרה. חשוב שתנסי להבין, לפחות בינך לבינך, מה עומד מאחורי בחירה כזו, ומה השלכותיו של קשר כזה, אם אכן יתממש. אני מאחלת לך שתצליחי למצוא את בן הזוג הראוי לך, ולהנות מקשר עמוק וחם איתו, יהא גילו אשר יהיה. לילה טוב ליאת

אני בת 23 התחלתי ללמוד באקדמיה גם לפני שנתיים למדתי כבר בשנה הראשונה נכשלתי הלימודים לא עניינו אותי והיה קשה לי אבל הבעיה היא שנורא קשה לי לשבת בשיעורים ולרשום כל מה שהמרצה אומר אני רואה את הסטודנטים יושבים כמו פסל ואני לא מסוגלת כבר מתחילת השיעור אני זזה בכיסא בחוסר נוחות מסתכלת כל הזמן על השעון ורושמת כ70% ממה שהמרצה אומר ככה זה היה גם בתיכון במיוחד יש לי בעיה עם נושאים משעמים בעיניי שאני בכלל לא משקיעה בהם דווקא ממוצע הבגרות שלי בסדר כ83 ללא בונוסים אך אני רוצה להיות מסוגלת לשבת בשיעור פלוס האזנה וריכוז מלא דווקאט הנושא שבחרתי כעת נורא מעניין בעיניי ומעולם לא אובחנתי כלקוית למידה או משהו.

רונית יקרה, זה שאף פעם לא אובחנת כלקויית למידה לא בהכרח מעיד שאין לך אחת כזו... :-) את אומרת שהקושי לשבת בנחת מלווה אותך מאז התיכון, ונראה לי ששווה לבדוק את זה. לכל אדם יש טווח קשב כלשהו, שמעבר לו החומר פשוט לא נכנס. כאשר החומר שמולנו אינו ממש מרתק, הקשב והריכוז נפגעים מהר יותר. אצל אנשים עם הפרעת קשב וריכוז טווח הקשב הבסיסי קצר יותר מהנורמה, ובהחלט יתכן שזה המצב אצלך. בנוסף, את מתארת קושי לשבת במנוחה, מה שיכול לרמז על תנועתיות-יתר (היפראקטיביות) או היפוטוניה (מתח שרירים נמוך המקשה על שהות ממושכת באותה תנוחה). כדאי מאד לגשת לאבחון, כי אפשר לעזור ולשפר את התפקוד שלך. אני מציעה לך לגשת לייעוץ הלימודי במוסד בו את לומדת ולשאול היכן ניתן לעבור אבחון לקויות למידה. עד אז, נסי לשבת מעט רחוק מן המרצה, כדי שלא תרגישי אי נעימות כשאת זזה. תוכלי גם לשוחח עמו, ולהסביר את הקושי שלך. כך הוא יוכל לקבל בהבנה הן את התזוזות שלך והן הפסקות קלות ("עצור להתרעננות!") שאולי יעזרו לך. את החומר הכתוב תמיד אפשר לצלם מחברים טובים שיהיו מוכנים לעזור לסטודנטית במצוקה. זכרי, ניתן להתגבר על הקשיים במידה ויודעים בוודאות מהם. אני מאחלת לך הרבה הצלחה ליאת

1. עד כמה המטפל צריך או לא צריך להביע את הדעה והעמדה שלו, האם בכל טיפול המטפל לא מביע עמדה או שיש פעמים שמטפל יכול לומר את דעתו האישית מתוך ההתרשמות על המטופל, ואם כן יש הבעת עמדה אולי השקפת העולם של המטפל עלולה להשפיע על המטופל. 2. בתהליך ההכשרה, כמו למשל בשלב שעדין לא עובדים בקליניקה פרטית והמשכורת נמוכה מאוד האם היו רגעים של "שבירה" ומחשבות אולי של חרטה על הבחירה...... 3. האם יכ רגעים מספר של מעט יאוש ואכזבה מהתחום מהשינוי האיטי שמתרחש באנשים וכד' ובכלל האם לפסיכולוגיה יש תמיד פתרונות למצוקות האנושיות.

היי רחל, אנסה לענות לך עפ"י סדר השאלות- 1. לטעמי, גם אם מטפל עושה מאמצים כבירים להימנע מלומר את דעתו, המטופל הרגיש מצליח לזהות את עמדתו של המטפל בנוגע לדי הרבה עניינים. למרות זאת, מרבית המטפלים מעדיפים לשמור על מידה מכסימלית של ניטרליות, כדי לאפשר למטופל לנוע בחופשיות במרחב התוך נפשי, מבלי לנסות לכוון לדעת המטפל או לרצותו. יש, כמובן, סיבות נוספות לניטראליות הטיפולית, הנובעות מרעיונות תיאורטיים ספציפיים. 2. מסלול ההכשרה המפרך של הפסיכולוגים הקליניים רצוף קשיים ותסכולים, אך שועלי הקרבות שהגיעו עד להתמחות אינם נמנים בדר"כ על התבוסתנים. וברצינות, אני מניחה שיש פה ושם נקודות שבירה אצל כל אחד, ללא קשר למסלול ההכשרה שבחר. 3. ברוב המקרים קוצר הרוח ביחס לתהליך הוא של המטופלים. לפעמים קורה שגם מטפל חש תסכול ויאוש. בשביל זה יש הדרכה וקולגות שנחלצים לעזרה. ולא, אני חושבת שלפסיכולוגיה אין עדיין את כל התשובות לכל המצוקות. ולמי בעצם יש? :-) ליאת

ליאת תודה!!!!!!! אני כל פעם נהנית לקרוא את תשובותיך(גם קוראת סמויה בימי שני ושלישי) לגבי השאלה הראשונה שאלתי זאת כי פשוט תיקלתי בטיפול שהפסיכולוגית שלי פשוט קבעה לי מה מה לדעתה מתאים לי בחיים בנושא מסוים.... ואני מרגישה שזה פשוט לא לענין לדבר איתה בנושא .

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני שהוא PH.D לבין PSY.D?

PHd הוא תואר דוקטור לפילוסופיה הניתן גם בחוג לפסיכולוגיה והינו תואר מחקרי, שמשמעותו שמי שהשיג אותו עשה עבודת מחקר אקדמית מקיפה בתחום הפסיכולוגיה. PSY.D הינו תואר דוקטור לפסיכולוגיה שאינו ניתן בארץ כאשר המסלול הלימודי הינו יותר מעשי וניתן לפסיכולוגיה קלינית. זה מסלול הדומה למסלול M.D. שהוא התואר דוקטור לרפואה הניתן בארץ. ממסלול כזה בדרך כלל לא ניתן להמשיך במסלול אקדמי מחקרי והוא נועד למתן הכשרה מקצועית בלבד. בארצות הברית למשל, על מנת להיות פסיכולוג קליני יש לעבור לפחות מסלול הכשרה של PSY.D לעומת בארץ, פה מספיק תואר שני. חשוב לציין שכל הפסיכולוגים שעשו דוקטורט בארץ הם בעלי PHD (לדעתי מסלול יותר מפרך) ואילו בארצות הברית ישנם פסיכולוגים קליניים בעלי או PHD או PSY.D . משמעות נוספת - מרבית מסלולי הלימוד של PHD בארצות הברית הינם בעלי אוריינטציה קוגניטיבית בעוד שמרבית מסלולי ה PSYD הינם בעלי אוריינטציה דינמית.

אנחנו נמצאים במשבר זוגי זמן רב. כעת כלו כל הקיצין.. אנו מחפשים בדחיפות מטפל זוגי טוב באיזור באר שבע. תודה רבה מראש!

אני בן 25 ואני מצוי בקשיים. זאת עובדה. אני מעוניין להתחיל טיפול והייתי רוצה לדעת כל מה שאפשר על מהות הטיפול הנפשי: איך בכלל מוצאים מטפל? איך מוודאים שהמטפל מתאים לי? כמה זמן נמשך הטיפול, מה הן העלויות הכרוכות בו ולאיזו תוצאה עלי לצפות? האם עלי לערוך בתחילת הטיפול תיאום ציפיות מול המטפל, או שהוא אמור לדעת מה טוב בשבילי? ושאלת השאלות - האם יש סיכוי שיום אחד אוכל לומר לאנשים "אני מאושר" ולהתכוון לכך? קצת על עצמי: אני יוצא קיבוץ (מאחרוני הבוגרים של מערכת החינוך המשותף ה"קלאסית") בן 25 משוחרר מצה"ל מזה שלוש שנים, עומד לפני לימודים אקדמיים, בעל אינטלגנציה גבוהה, רגיש ומופנם מאוד ביחסים בין אישיים ומתקשה ליצור קרבה אינטימית ועם זאת עוסק בקשר עם לקוחות ובהדרכת קהלים מגוונים מאוד ללא קושי (פוחד מה"חבר'ה" אבל לא סובל מפחד קהל). הקשר שלי עם חברים הוא על בסיס שכלתני ולא על בסיס רגשי.) במישור הרומנטי: אני חי לבדי ומעוניין בקשר זוגי אבל חושש מפגיעות נוספות (לאחר זעזוע שחטפתי בעקבות פרידה מחברתי-אהובתי הראשונה והיחידה לפני כ3.5 שנים בתום קשר קצרצר) ולכן איני יוזם קשרים. נעלב ונפגע בקלות. מבחינה חיצונית אני תופס את עצמי כנראה טוב מאוד עד מצויין. עוד משהו?

ערב טוב לאופטימיסט, טיפול פסיכולוגי הוא רעיון טוב מאד, שכן שם תוכל - בניגוד לעברך הקולקטיבי - לקבל מקום שהוא רק שלך. בטיפול תוכל לבחון את הקשיים בזירה החברתית והבינאישית, להבין מה מכשיל אותך, ולהתמודד עם הקשיים בדרך מסתגלת יותר. אני ממליצה לך לקרוא כאן, על הדרך למצוא מטפל מתאיםhttp://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לענות כמיטב יכולתי בהצלחה רבה ליאת

לאחר יציאה של חודשיים וקיום יחסים לא מוגנים נכנסתי להריון ממנו ואני מתעתדת לבצע הפסקת הריון בקרוב! והנה לא די בגזירה הקשה הזו שנחתה עלי, בשל חששות כבדים שאני מתעסקת עם סוטה בעל תפיסות עולם מעוותות וחולניות, חקרתי ונברתי וגיליתי שהוא התעסק עם הבת שלו כאשר היתה קטינה ותמה מגיל 5 עד 12 לערך. כאשר לטענתה אביה פתח אותה והפך אותה לאשה טרם זמנה אך בדיקה פתולוגית מהתקופה ההיא מוכיחה שלא כן הדבר. הוא טוען ומודה שהוא ביצע בה מעשים מגונים אחת לכמה זמן במשך שנים והביע חרטה עמוקה בפני ובפניה התוודה וכרע ברך מלפניה על מנת שתסלח לו כאשר היא בוכה בכיות קורעות לב ומסרבת להאמין לו. היחסים בינהם מאד לא טובים כיום. ולדעתי הדבר נובע מכך שהוא לא סולח לעצמו ולא יכול לכפר על העוולות שלו כלפיה ועל כן הוא כועס עליה על לא עוול בכפה. מני אותה ידיעה מרעישה אני בקושי מתפקדת. בוכה ללא הפסקה. אני מאוהבת באדם הלא נכון! זה נקודת התורפה הכי קשה שלי בחיים! אף אני ניצולת פגיעות/התעללות מיניות מגיל ילדות (מגיל 3 ואילך....)ואני מסרבת להאמין כי אני מאוהבת בחלאת המין האנושית הזאת. אני לא מסוגלת להפרד. אני לא יכולה ללכת נגד הלב. אך כל קיום יחסים אינטימיים עמו גורר בכי תמרורים בלתי נשלט מכיווני. אני מתעבת אותו ומאוהבת בו בד בבד. בדואליות מתעתעת שכזאת. בתו כיום בת 19. ואני יודעת מעבר לכל ספק שהוא שומר לי אמונים ולא מתפתה למבוגרות כל שכן לקטינות. אך איך אני יכולה לעבור על הידיעה הזו לסדר היום? כאשר זה נקודת התורפה שלי? והרגישות הכי גבוהה שלי בחיים???! איך אני מסוגלת לשכב עמו כרגיל ולדחוק לקרן זווית את הידיעה על הסטייה החולנית הזאת, ועוד עם בתו טובת הלב-עצם מעצמיו, בשר מבשרו??!

שלום לך, מאוהבת לא לגמרי ברור לי מה שאלתך, הגם שהמצוקה שלך ניכרת במלוא חריפותה. באופן מוזר, קרבנות של התעללות או תקיפה מינית עשויות לשחזר את העמדה הקורבנית שוב ושוב במערכות היחסים שלהן. החזרה לזרועותיו של התוקף (אב שתקף את ילדתו הקטנה) משחזרת את סיפור ילדותך, ונראה שחשוב מאד לטפל בכך, עם כל הקושי הכרוך בזה. אני ממליצה לך מאד מאד לפנות ולקבל עזרה פסיכולוגית מאיש מקצוע מיומן, שיוכל לסייע לך בעיבוד חוויות הילדות שלך ובהתמודדות עם השלכותיהן על חייך העכשוויים. אל תחכי ליאת

שלום ד"ר. אני בת 27. לאחרונה אני מאוד לחוצה מהתופעות שהתחילו אצלי וממש מפוחדת, אני מאוד מבקשת שתיתן לי תשובה מפורטת ומוסברת היטב כי אני ממש במצב לחוץ. אז ככה, התחתנתי לפני 4 חודשים, יש לי בעיות במציאת עבודה ומציאת תחום עבודה ואני לא עובדת כבר כמה שנים. ובמקביל סובלת מעט מחרדה חברתית וביישנות ודיבור לפני קהל ברמה מעטה, בגלל הבעיה של החרדה חברתית ודיכאון שהיה לי פניתי לטיפול פסיכיאטרי - הרופא רשם לי כדורי "ציפרלקס", נטלתי אותם במשך כחודשיים, חצי כדור ליום, במקביל גם התחתנתי, והכדורים עזרו לי מעט להתמודד עם החתונה. כשבועיים אחרי החתונה הפסקתי עם הכדורים. בעלי מתנגד להם וגם אני. מאז שהפסקתי עם הכדורים הכל די בסדר אצלי ואני לא מרגישה צורך בכדורים בכלל. חוץ מדבר אחד: פתאום בזמן האחרון, לפני 3 שבועות בערך התחילו אצלי מחשבות שחוזרות על עצמם על אלימות ופגיעה בי ובעיקר באחרים, רק באנשים שאני אוהבת. מחשבות שחוזרות על עצמן כל היום. ואני ממש מתוסכלת מהם. בעיקר בגלל שאף פעם לא היו לי מחשבות כאלה ואני חוששת שזה קרה בגלל הכדורים. התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי ואני ממש מפוחדת שמא המחשבות האלו יישארו איתי כל הזמן, אני גם לא מבינה למה זה קורה לי. מחשבות ללא סיבה הגיונית וללא מניע. בבקשה תענה לי. למה זה קורה? האם יש קשר לכדורים שלקחתי? האם זה יפסיק? ומה משמעות המחשבות? בבקשה תענה לי בהקדם.. תודה לך

בסמת יקרה, בכל הנוגע ליעילותו של הטיפול התרופתי, כמו גם על השלכות אפשריות של נטילה/הפסקת תרופות, יש להיוועץ בפסיכיאטר בלבד. אני מנצלת פנייה זו כדי להזכיר לכל באי הפורום, שאך ורק רופא פסיכיאטר רשאי לייעץ בתחום הטיפול התרופתי והשלכותיו. באתר זה ישנו פורום פסיכיאטריה בניהולו של ד"ר הידש, והוא הכתובת הראוייה היחידה לעניין זה. בסמת, לאור התאור שלך, נראה לי שיש מקום לחזור לרופא שרשם לך את התרופה, כדי שיעריך את מצבך ויוכל להרגיע אותך. האינטרנט אינו תחליף לדבר האמיתי. כל טוב והרבה בריאות ליאת

שלום,האם ניתן לבדוק אם פסיכולוגית מסוימת אכן רשומה במשרד הבריאות או איפה שהיא צריכה להיות רשומה? בינתיים לא אציין את שמה...

כן , באתר של משרד הבריאות יש את פנקס הפסיכולוגים את יכולה אם היא רשומה תאתרי אותה שם.....(מענין מה התדירות שהם מעדכנים את הרשימה...)

בערך כל חצי שנה.

ולמטפלים בכלל בשרות הציבורי... בפגישה האחרונה צירפת אותי לשיחה. זה הולך להיות ככה כל כמה מפגשים. הבאתי את הבת שלי אליך לטיפול ברצון רב, ומתוך הכרה שזה לטובת הילדה. כמעט בת שתיים עשרה.. שמתי לב לעניין שכל כך קומם אותי, וזה הזלזול שלך בי ובבת שלי שבא לידי ביטוי במשך הזמן היקר שאת מבזבזת על שיחות טלפון במהלך הטיפול. 17 דקות יקרות מתוך 45 דקות שבועיות שהבת שלי מצפה להם כל השבוע... אגב שמתי לב לתוכן השיחות, ולא היה כאן עניין של חיים או מוות. כאן המזכירה ניסתה לתאם לך פגישה... כאן עמית שצילצל לדבר על כנס כלשהו.... ומה היה כל כך דחוף, למה אי אפשר לבקש שלא להעביר לך שיחות בזמן טיפול. במיוחד כשאת יודעת שהילדה מופנמת, והשיא המכוער, היה חוסר הרגישות שלך כששיתפתי אותך בחוויה לא נעימה שהילדה עברה, והדגשתי בפנייך לא לספר לה. ואת פתחת את העניין, כאילו מדברים כאן על מזג האוויר. תדעי לך שעד היום היא כועסת עליי בגללך... עזבנו אותך מסיבה אחרת, ואולי זה יצא לטובה. מקווה שתכבדי מטופלים אחרים שלך. גם אם הם ילדים. וגם אם אין להורים שלהם כסף לטיפול פרטי....

היא באמת חראית, על פי התיאור שלך. נמאס מכל היחס השיקרי שלהם.

אמא יקרה, קראתי את דברייך, והרגשתי מחנק, בושה וצער גדול. צר לי שנותרת עם חוויה כזו של בגידה ועלבון. כשהצטרפתי לצוות המשיבים בפורום זה, הבטחתי לעצמי שלא לדבר סרה במטפלים אחרים. אני חושבת שלא אעשה זאת גם היום. עם זאת, הדברים שלך קשים לעיכול, ומכעיסים. אני שמחה שיכולת למצוא בפורום שלנו ערוץ לדברי המחאה הראויים שלך. חשוב לי לציין - למרות הכל - שכמי שעבדה מס' שנים לא מבוטל במסגרות ציבוריות, מעולם לא נתקלתי במדיניות של זלזול בכבודם של מטופלים, ללא קשר לגילם. אני מאושרת שזכיתי לעבוד במחיצת אנשים שכבוד האדם, החמלה והאנושיות היו תמיד לנגד עיניהם. מקווה שאת ובתך תצליחו לשקם את האמון באנשי מקצוע, ולהיחשף גם לפניה היפות של הפסיכולוגיה. בברכה ליאת

לפני שבועיים רשמתי כאן הודעה באשר לחוסר הסתגלותי מבחינת אנשים באוניברסיטה. כל מה שצפיתי קרה : להזכיר אני לומד במסגרת מצומצת עם אנשים מסוימים_ככה זה בתכנית הזו. ניסיתי להיות נחמד ,ניסיתי להיות סבבה אך אין מענה.מה אני אמור להתחנן לאנשים שיהיו חברים שלי??? אני אחלה בן אדם ,מצחיק,ציני .מה הגבול ? אני לא אמור להזדקק לאנשים כל כך ויוצא שזה מה שאני חושב עליו כל השעורים .אני לא מרוכז בחומר רק באיך אמרתי משהו ואיך ההוא הגיב.אני פשוט רוצה שיאהבו אותי זה הכל. כפי שציינתי אז אני מפחד מסממני גבריות ולכן כל תקשור עם הבנים הוא בעייתי כי אני ממש לא מצחיק אותם ואני לא"גבר גבר" ממש לא...אני יותר עדין ואינטלגנטי ורגיש (אני גם גיי כפי שציינתי אז) בכל מקרה הסיבה שאני פונה שוב היא כי פעם שעברה תמיד אתם נותנים עצות:תנסה להתחבר ,תסתובב עם אנשים.אוקיי ניסיתי מאוד כמה אפשר?<??? הם פשוט לא מעוניינים ואני חש מסורס.אני חייב לצחוק עם אנשים אני חיייב שלפחות יהיה לי חבר אחד שאני אוכל לזרוק הערות ציניות וכולם ככה בחבורה אחת ואני בחוץ . נמאס לי כבר.אני באמת חושב לפרוש מהלימודים ץעזרו לי או תחזקו אותי .תודה

שלום שוב, קראתי שוב את דבריך מלפני שבועיים, וגם את תשובותי. לא ראיתי שם שיעצתי לך להסתובב עם אנשים או להתחבר. כן זכור לי שהמלצתי לך לא להקריב את עתידך האקדמי על מזבח הזעם והעלבון. אני עדיין מחזיקה בדעתי זו. אתה קובל על עצות שאינן עוזרות לך, ובו בזמן מצהיר (שם) שאינך מוכן לשום עזרה מקצועית (לא פסיכולוג ולא סדנאות!). אני שבה ומציעה לך לפנות לטיפול אישי, בו תוכל לברר את הצורך הכל כך נואש להיות אהוב בכל מחיר. אין להעלות על הדעת שקשיים חברתיים ובינאישיים והיסטוריה של פגיעה טראומטית בצבא יבואו על פתרונם המוצלח בעקבות כמה עצות באינטרנט, טובות ככל שיהיו. כדי לא לאכזב אותך שנית, אסיים בכך, מתוך תקווה עמוקה וכנה שלא תוותר לעצמך. חזק ואמץ ליאת

חשבתי על עצתך...ובאמת אני לא רוצה לוותר בעקרון על הלימודים.אך כך קרה גם בצבא .ומה יצא לי מזה? סבל. בצבא סבלתי אבל אמרתי לא נצא מהצבא,נתמודד.ועברתי טראומה !!! התעקשתי להשאר בסביבה המגעילה ולהתמודד.וזה הייתה גם עצת הפסיכולג שאז היתי אצלו.לכן אין לי אמון באף אחד זה הבעיה. אני שילמתי אלפי שקלים והנה מה יצא מזה??? חשבתי שיצאתי מהטראומה ומסתבר שלא. מה גם שאל תשכחי שזה עלות כבירה וכיוון שאין לי עודף כסף זה הקרבה אדירה.אני כותב כאן כי אני במצוקה . ואין לי עם מי לדבר. ואני מוכן ללכת לסדנאות (השאלה היא אם זה לא רק לביישנים וכו'? כי אני לא) .אני לא יודע איפה אבל שאלה: האם כל אדם נורמלי לא רוצה להשתייך לקבוצה? אולי הבעיה היא שאני מיוחד ואני צריך להכיר בכך שאיני כמו כל האנשים? שהלך מחשבתי מעוות קצת?

שלום יש לי חברה מאוד טובה וקרובה היא אפילו מעבר לחברה אבל יש לי משהו שמציג לי נורא וגורם למצב נפשי רע אני עושה רוב הזמן השואוות ביני לבינה,זה לא שאנחנו מתחרות אבל נראה לי שהתת מודע שלי חושב שאנחנו כן וזה בכלל לא כך

היי ויקטוריה, את מתארת מצב מוכר, בו אנחנו אוהבים מישהו אך גם מקנאים בו או מתחרים בו קצת, אפילו נגד רצוננו. חוקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית גילו שאנחנו אוהבים וגאים מאד בהישגים של אנשים קרובים לנו, כל עוד הישגים אלה אינם מאפילים על אלה שלנו. אם חברתך תצליח מאד כמדענית אטום, תהיי גאה בה מאד, ואפילו תרצי שכולם יידעו שאתן חברות. אבל אם היא תצליח לגנוב את כל התהילה בפאב בו את מנסה למצוא גבר, ההצלחה שלה תשמח אותך הרבה פחות. ההשוואות הללו הן בלתי נמנעות, והרגשות שלך אנושיים ומתקבלים על הדעת. נסי לשמור אותם על אש קטנה, ולהזכיר לעצמך שכל אחת מכן שווה בזכות עצמה. לילה טוב ליאת

אני לא אוהב שנוזפים בי, כאילו אני ילד קטן. אני כבר בן 22. קבעתי תור לשיננית. שעה לפני, ביקשתי לדחות מסיבות מסוימות. פקידת הקבלה ישר נזפה "עכשיו מודיעים?" והרגשתי כאילו אני צריך להצטדק. מן הסתם, אם הייתי יכול - לא הייתי מבקש לדחות. אני לא עושה "דווקא". אבל זה סתם מציק, שיש אנשים שמרשים לעצמם בגלל תפקידם לנזוף באנשים צעירים כמוני.

אסף יקר, יש לי הרגשה שהנוזפת לא נזפה בך 'מתוקף תפקידה', וגם לא בגלל פער הגילים ביניכם, אלא משום שיצרת לשיננית חלון לא מנוצל באמצע היום, שגורר גם הפסד כספי. אני בטוחה שה'הברזה' שלך אכן הייתה מוצדקת, ובכל זאת, כשמבריזים ברגע האחרון חייבים לקבל את הנזיפה כמו גבר, להתנצל, ולקוות שהיא תסלח לך עד הפעם הבאה שתשכב אצלה עם פה פעור. בינינו, רופאי שיניים ושינניות הם אוכלוסייה מועדת לפורענות מבחינה זו, ולכן לא כדאי להחמיר איתם כל כך. מאחלת לך שיניים לבנות לנצח ליאת

שלום רב בתי בת 16, אשר נמצאת בעיצומו של משבר גיל ההתבגרות על כל הבטיו הקשים טוענת כי אני , אמה , אמרתי באיזה שהיא הזדמנות כי היא חושקת באביה - בעלי . למותר לציין כי לא אמרתי דבר שכזה , ואני אף לא חושבת בכיוון . מאז ועד היום ( כשבועיים) , היא מאוד מאוד כועסת , מתייחסת אלי באופן קיצוני וכועס , ואינני יודעת איך לטפל בבעיה ולהתייחס לדבר הזה . היא אף ספרה זאת לחברותיה , שמוכנות כמובן לשמוע ולהאזין לספור הזה ( דבר שמיותר לדעתי - ויכול להזיק לה ) והן מצידן אמרו לה כי לדעתן אני לא נורמאלית . האם יש לך איזה שהיא עצה למצב הזה ?

לילך יקרה, חוסר האונים שלך, מול מתבגרת 'בועטת', מוכר כמעט לכל הורה של ילד בגיל העשרה. בגיל זה, גיל המרד, העימותים מתגברים מאד בעוצמה ובתדירות. אולי ינחם אותך לדעת, שמרד זה, נורא ככל שיהיה, מאפשר למתבגר המבולבל לגבש זהות יציבה ונפרדת מזו של הוריו. נושא המיניות הוא מרכזי ורגיש בגיל זה, וכמו שקורה לנו לפעמים מול נושאים רגישים מאד, השיפוט שלנו נפגם. יתכן שאמירה תמימה שלך, עוררה חרדה כה רבה אצל בתך, עד כדי יציאה מפרופורציה. יתכן שהיא משליכה עליך מחשבות ותכנים שאינה יכולה לשאת בתוכה. כך או כך, מישהו חייב להישאר שפוי ורגוע במצב כזה, ונראה שהמשימה הזו מוטלת עליך. זכרי שעבור רבים מבני נוער, כולנו - המבוגרים - לא כל כך נורמליים (או לפחות מעוררי רחמים, שאבד עליהם הכלח...) נסי לעבור מהר ככל האפשר לסדר יום, ולקבל ברוח טובה את העלבונות הזמניים הללו. ההיסטוריה מלמדת שבסוף זה עובר :-) החזיקי מעמד ליאת

שלום, אני בת 23, ראיתי כמה אנשים שרשמו על כל מיני בעיות שלהם והאם יש צורך בטיפול פסיכולוגי.. כי נדמה לי שלפעמים אני מדמיינת את מה שעובר עליי.. אני לא מספרת בדר"כ הכל נשמר בבטן, וזה גורם לי לכאבים נוראיים, קיבלתי אבחנה של IBS, כאב בטן פשוט תמידי שמוציא אותי מדעתי עד כדי כך שאני בוכה לפעמים.. זה גורם לי למחשבות לדוגמא כמו אולי אני לא אוכל ארוחה היום, אילו רק יכולתי לדלג על ארוחה כי בלאו הכי הבטן תכאב לי ואני ארגיש לא טוב.. עוד בעיה היא שנעשתי אובססית לשומנים במותניים.. אני כל יום בודקת אם יש לי משהו שם..עד לפני כמה שנים הייתי רקדנית ואז התגייסתי והפסקתי.. היום אני עושה יוגה..אבל זה כאילו לא מספיק.. אני מפחדת להשמין..למרות שאני נמצאת בתת תזונה גדולה מאוד עפי הדיאטן שלי.. הוא נתן לי תפריט ענק לא נורמלי.. אמרתי לו שאני לא מסוגלת לאכול את כל זה.. התשובה הייתה: תנסי.. חברה שלי טוענת שאני מתקדמת אל בעיות אכילה וכדאי שאבדוק את זה עכשיו.. חשבתי אולי להפסיק את הדיאטן, ללכת לפסיכולוג ולראות מה לעשות בהמשך.. בעצם כל היום שלי סובב סביב נושא האוכל..מתי..איך..מה.. זה מכניס אותי למצבי רוח קשים שכל היום נדפק..ואני לא מצליחה לצאת מזה.. בנוסף עוד שאלה איך אני יכולה לספר את כל מה שאני מרגישה לחבר שלי.. כי הוא מרגיש שעובר עליי משהו..אבל אני לא מצליחה לספר לו את זה..! תודה רבה!

ערב טוב, הרעיון לפנות לטיפול פסיכולוגי נשמע לי נכון והולם את נסיבות חייך כרגע. ההחלטה להפסיק ללכת לדיאטן נשמעת מוצלחת הרבה פחות, בעיקר על רקע החשד להפרעת אכילה. שתי דמויות אלה (פסיכולוג/ית ודיאטן/ית) הן קריטיות להצלחת טיפול בהפרעת אכילה או בבעיות בדימוי הגוף. גם הפרעת אכילה וגם תסמונת המעי הרגיז הן תופעות סומטיות המתקשרות מצוקה רגשית שאינה מוצאת אפיק ביטוי מספק (כמו שאת מרגישה כאשר אינך יכולה לשתף את החבר). תמיכה והכלה הן מצרך יסוד עבור כולנו, ובודאי למי שסובל פיזית ברמת היומיום. אני שבה ומעודדת אותך לפנות לפסיכולוג/ית שיסייע לך בהפחתת רמת המצוקה ובשמירה על משקל גוף שאינו מסכן אותך. נשמח לשמוע שעשית צעד ראשון קדימה לילה טוב ליאת

אני סובל מדיכאון מתמשך, וחוסר עיניין בחיים (ללא שום כוונות אובדניות). רציתי לדעת למה יש לצפות מטיפול פסיכולוג, ובכמה זמן מדובר (לפחות עד שינוי חיובי מסויים) בנוסף, האם טיפול דרך קופות החולים יעיל או לפנות למישהו פרטי ? אשמח לקבל תשובה מקצועית מהצוות, וגם לשמוע תגובות מניסיון האנשים בפורום.

ערב טוב, דיכאון - גם קשה - בהחלט ניתן לטיפול פסיכולוגי. באופן גס, ניתן להניח שהשיפור המהיר ביותר צפוי בעקבות שילוב של פסיכותראפיה (שיחות עם פסיכולוג) ותרופות נוגדות דיכאון (יש צורך בהיוועצות פסיכיאטרית). במקרה כזה, הקלה מסוימת יכולה להיות מורגשת כבר לאחר כחודש ימים. טיפול פסיכולוגי אינו חייב להיעשות אצל פסיכולוג פרטי, ובהחלט אפשר לקבל טיפול ראוי דרך קופת החולים שלך. מאחלת לך הקלה מהירה ליאת

שלום, האם יש סיכונים כלשהם בקבלת טיפול בהיפנוזה ע"י מישהו שלא הוסמך לכך? אם כן, מהם הסיכונים?

אורלי שלום, החוק קובע כי טיפול בהיפנוזה ינתן ע"י מי שהוסמך לכך, זאת לאור מקרים של שימוש בהיפנוזה בידורית וארוע מפורסם של נערה שהופנטה על במה במופע של היפנוזה בידורית ולאחר המופע מצבה הידרדר מבחינה נפשית עד כדי אישפוז. (במקרה שלה עם סוף טוב וחזרה שלה למצב נפשי תקין). מכאן התשובה ברורה: יש סיכון של הידררות במצב הנפשי. זה בניגוד לחוק. ולכן טיפול היפנוטי צריך להינתן ע"י מי שהוסמך לכך. בברכה, גדעון

היי ליאת, מקווה שאת זוכרת זו אני שהייתי היום בפגישה בסוף... אז ככה חצי מהפגישה בכיתי וחצי ניסי לדבר...אך לא כ"כ הצלחתי. לשבת ולבכות אני יכולה גם בבית (אני לא צריכה בשביל זה לשלם כסף ). אני לא כ"כ יודעת מה לעשות עכשיו. מה את מציעה? יש אולי עוד דרכים חוץ מפגישות פרונטליות? (זה נראה לי לא בשבילי) הרי הבעיה שלי להפתח אז בטח שלא אצליח אצלה להפתח לא? מחכה לתשובה תודה

בוודאי שלבכות את יכולה גם לבד , אבל האם לבד את גם מצליחה להגיע לשורש הבכי? האם לבד הצלחת לשנות ולהגיע לפתרונים? אני חושבת שכדאי שתתני לטיפול עוד צ'אנס, יש דברים שהמטפלת שלך רואה שאת לא רואה-לא בגלל שהיא יותר חכמה אלא מכיוון שהיא מכוונת כלפי דברים שונים שאת אולי עדיין לא הגעת אליהם. אני בטוחה שהפתיחות היא רק עניין של זמן, אולי השינוי יתחיל להגיע כאשר תתחילי להפתח. תהיי אמיצה ותשארי, לאדם סגור דרוש המון אומץ על מנת להפתח-תתני לעצמך הזדמנות לשנות ולשפר, תשארי לא בשבילה אלא בשבילך. מחזיקה לך אצבעות ובהצלחה

הי עדיין מוקדם להסיק מסקנות מפגישה ראשונה שהיא פגישת הכרות בלבד.הדרך עוד ארוכה ורצופה בקשיים ומשברים מהסוג שאת חווה.נדמה שאת מכשילה את הטיפול ואת עצמך עוד לפני שנתת לזה הזדמנות וזה מתחבר לתחושת התקיעות שכתבת עליה.אני מניחה שפנית לטיפול משום שהגעת למסקנה שמשהו צריך להשתנות ולא הצלחת להתמודד עם הקשיים לבד אז אל תוותרי לעצמך הפעם! אם את מרגישה שאת לא מתחברת לפסיכולוגית הזו,נסי אחרת אך אל תוותרי. בהצלחה ותמשיכי לשתף! :-)

אני אחרי מאות פגישות ועדיין לא מצליחה לבכות...:-( כלום. לא שם. לא במקום אחר. עדיין אין לדמעות אמתיות פתח. אין. אפילו לא בחלומות. עדיין אין שחרור במקום הזה. למרות שאולי כן ניתן לזהות עמוק בפנים את המשאלה שזה יקרה, שיפרוץ החוצה. המממ... החרדה לא נותנת. נשאר רק הכאב הנורא הזה. תראי עד כמה את יכולה להיות מאושרת שאת מצליחה לבכות. כן, להיות מאושרת ופחות כועסת. להיות מאושרת שהצלחת לא סתם לבכות, אלא לבכות למישהי שתנסה לעזור לך. אילו הייתי יכולה לדעת שאני מרגישה קנאה, זה בוודאי מה שהיה קורה עכשיו. זה הכי נורמלי שהמון ציפיות לא הוגשמו שם באותה פגישה, וזה כשלעצמו נושא לשיחות ארוכות, הו, לו היית יודעת. יש הבדל גדול בין לבכות לבד ללבכות בנוכחות מישהו, או לבכות בסיטואציה כזו או אחרת. זה שונה לחלוטין, וגם ממספר קטן של פגישות עוד לא ניתן ללמוד ממש על הטיפול ומה שקורה בו. קל לוותר. קל לברוח. קשה להילחם במיצי הבטן שלוקחים אותך משם. מאד. נראה לי שימליצו לך פה להמשיך ולבדוק אם מתאים לך. אולי יתאים לך אולי לא, אולי הבדיקה תיארך זמן רב, אולי אחרת. כן... גם אני עוד בוחנת, וגם לי יש עוד כל כך הרבה ללמוד ותמיד, תמיד יהיה. הבכי האטום שלי ואני...

רציתי לספר לך על הטיפול שלי. לי לקח המון המון המון זמן עד שהצלחתי לדבר בטיפול. הייתי יושבת ושותקת המון (כבר אמרתי המון?). כשהייתי מיואשת מהשתיקה שלי והייתי מתחילה לדבר, זה אף פעם לא יצא כמו שרציתי. ובכיתי, ואדני עדיין בוכה. וגם עדיין שותקת לפעמים. בהתחלה, הרגשתי שאני ממש מעדיפה פגישות לא פרונטליות - פינטזתי על טיפול אינטרנטי, על חלופת מכתבים ובדיעבד, אני שמחה שהחזקתי את עצמי חזק בתוך הטיפול, והכרחתי את עצמי ללכת למרות שלפעמים כל מה שרציתי זה רק לברוח משם. היום הרבה יותר קל לי לדבר וגם קל לי יותר לשתוק. והפסיכולוגית שלי למדה להכיר אותי ואת השתיקות שלי והיא יודעת מתי לעזור לי לדבר ומתי לאפשר לי להמשיך ולשתוק. מתי לדבר בעצמה ומתי לעשות מקום לדברים הלא מילוליים שיש שם בחדר. קשה להפתח, בטח, ועוד מול אדם זר שפוגשים לבערך שעה בשבוע (בוקרה הטוב שעתיים בשבוע), אבל לאט לאט לומדים להתקלף. זה לא בא בבת אחת. לא בפגישה אחת ואפילו לא בחמש. אין כאן מקרי קסם. אבל יש תהליך איטי של הכרות ודווקא בגלל הקושי שלך להפתח ב"חיים האמיתיים", אני מציעה לך להמשיך ולנסות. אני יודעת להגיד על עצמי שעם הזמן המודעות שלי לתפקיד של השתיקות שלי לסוגיהן, ולדרך שבה אני משתמשת בהן, וגם השיחה עליהן (דיברנו המון על הקושי שלי לספר ולהפתח, וזה היה נושא טיפולי בפני עצמו. קל היה לי לדבר על זה שאני לא יכולה לדבר, הרבה יותר מאשר פשוט להחיל ולדבר) - כל זה עוזר לי. לא שהפכתי לאדם פתוח, שמתחבר בקלות וישר שופך כל אשר על לבו, אבל לפחות אני מצליחה לראות מה אני עושה, ולפעמים אפילו לבחור בהתנהגות אחרת. וזה העניין של טיפול, לא? האפשרות לבחור אחרת. בהצלחה, ותמשיכי לעדכן אותנו.

תודה על התמיכה של כולם!! רציתי לשאול אותך על השתיקות שלך (אני חושבת שיש לנו משהו במשותף..) לא הבנתי היא הצליחה לפתור לך את הבעיה של השתיקות או לא? הפכת לאדם פתוח יותר? היא הצליחה לשנות משהו?כי זאת מאחת הסיבות שאני הלכתי לפגישה תודה

היי, ראשית, כל הכבוד על שהצלחת בסופו של דבר להגיע לפגישה כמתוכנן. הדיון המרתק והמרגש שהתפתח כאן, ממחיש לך בדרך הטובה ביותר את מורכבותם של הדברים. לא רק לך קשה, מסתבר, וכנראה שבסוף מתגברים על הקשיים - איכשהו - ומצליחים להניע את התהליך. כרגע, אשמח להניח לשיח שהתפתח כאן להמשיך, ולשמוע עוד ועוד חוויות. אין לי דבר להוסיף על הנאמר כאן, מלבד התקווה שהדברים החכמים שנכתבו כאן יצליחו להגיע אליך ולנסוך בך כוח להמשיך. עוד נדבר ליאת

היי ליאת, תודה! אני רוצה לדעת אם יש לך דרך אחרת או פיתרון אחר לבעיותיי. חוץ מטיפול פרונטלי.אני לא מסוגלת לחזור לשם. אני לא יודעת אם זו הפסיכולוגית (שלא נחמדה...)או אני... תודה

היי ליאת, רציתי לדעת למה את מעודדת ללכת לטיפול פסיכולוגי כמעט כל אחד שרושם כאן בפורום. האם באמת הבעיות לא יוכלו להפתר אם האדם מספיק חזק למשל? או משהו בסגנון הזה.

גדעון שלום, רציתי לדעת אם זה מקובל להקליט שיחות של טיפול. הייתי מאוד רוצה להקליט ולא נעים לי. מה לדעתך? נתקלת בזה כבר שמישהו הקליט את השיחות שלכם? אני כותב באופן קבוע מה שהיה בשיחות ותמיד מחסיר חלקים או שכותב אחרי הרבה זמן ולא זוכר וזה תמיד עוזר לי לעבד את הדברים בבית, בלי זה אני לא חושב על הטיפול בכלל. תודה ואני מאוד אוהב את התשובות שלך ומעריך את דעתך שאול

שאול שלום, בטיפול פסיכודינמי זה לא כל כך מקובל, אבל אם זה עוזר לך אז למה לא לדון בכך עם הפסיכולוג/ית שלך? הרצון לעבד בין השיחות את מה שהיה בטיפול נראה לי לגיטימי ואף מקדם את התהליך הטיפולי. אפשרות נוספת לרשום לעצמך נקודות תוך כדי הטיפול במחברת או פנקס המיועדים לכך. דרך אגב, ישנן שיטות שבהן מקובל לא רק להקליט אלא גם לצלם את הטיפול. למשל שיטתה של פרופ' עדנה פואה לטיפול במצבי טראומה. בקיצור: דבר על כך בטיפול. נשמע לי נושא לגיטימי לחלוטין. תודה על המחמאות, בברכה, גדעון

האם יכול להיות מצב הפוך עקב תיעוד שיחות, כלומר שהמטופל ירגיש מאוים מהתיעוד, ויפחד לדבר בחופשיות,ואז זה רק יפגע בטיפול?

שלום אני רוצה לשאול מה עלי לעשות לחץ נפשי כהו רב בזמן בחינה ממש בלחץ ואני רוצה להשים לזה קץ הלחץ משפיע עלי בכול תחומי החיים איך אפשר להירגע סוף סוף אני עושה בחינה אני לא רגועה ואני מבינה את החומר פשוט בלחץ אך נרגעים מה עושים עיזרו לי בבקשה אני כבר לא יודעת מה לעשות נימאס לי מזה אני נעשת נורא עצבנית בגלל שאני מבינה את החומר ואבל הלחץ הורס לי הכול ? מהם הפיתרונות להיתמודד עם לחץ לפני הבחינה אפילו באותו היום ??..

שיר, מה דעתך על השתתפות בסדנת "חרדת בחינות". ניתן לעבור סדנה כזו בשרותים הפסיכולוגיים של האוניברסיטאות. הסדנא מאפשרת: היכרות עם הנושא משולבת בדרכי התמודדות, באוירה תומכת והיכרות עם אנשים הסובלים מאותה בעיה. בברכה, גדעון

היי, אני מודה לכן על התשובה, אני מרגישה שאכן במצבי כרגע אני צריכה טיפול פסיכולוגי או איזו שהיא הכוונה השאלה היא איך עושים את זה?- האם אני צריכה לפנות לרופא המשפחה שלי... תודה מראש. קסם. נ.ב - עברתי בעבר פיזויותרפיה אבל, בלי קשר קבעתי לשבוע הקרוב תור לבית החולים תל השומר בהמשך לעצתך. (אני יודעת כרגע שהחרדות שלי יעלמו במחצית ברגע שהסחרחורת יעברו, אבל, תמיד החרדה תהיה שם, שמא הן עוד יחזרו ברגע שאני לא אהיה מוכנה ולכן אני בטוחה שאני צריכה טיפול)

קסם שלום, טיפול פסיכולוגי ניתן לקבל דרך רשימות הפסיכולוגים של קופת החולים שלך. זה לא חייב לעבור דרך רופא המשפחה, אך ניתן תמיד להתייעץ איתו. הטיפול המומלץ הינו טיפול במצבי חרדה במקביל לטיפול בורטיגו. בהצלחה, גדעון

שלום, אני בת 21, סטודנטית במכללה. לפני קצת יותר משנה קרה לי משהו שערער את כל העולם שחייתי בו ולקח ממני את כל העולם שחייתי בו. השנה שחלפה מאז הייתה לי קשה ביותר, אולי הכי קשה שתהיה לי אי פעם. במשך כל התקופה הזאת לא הייתי ביעוץ פסיכולוגי,סירבתי ללכת וגם המחיר הגבוה הרתיע אותי מאוד. כל השנה הזאת לא דיברתי עם אף אחד ואף אחד לא ידע מה עובר עלי, נראיתי בסדר גם כשבפנים הייתי מרוסקת. כיום אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל לפעמים עדיין יש לי הרגשה רעה והרבה פעמים אני בוכה בגלל מה שקרה. קשה לי מאוד לסמוך על אנשים מאז ולכן אני מתרחקת מאנשים ואני מפחדת גם מהסיבה הזאת לפנות לפסיכולוג. השאלה שלי היא: האם לנסות לגשת למרות הכל לפסיכולוג או לתת לזמן לעשות את שלו? האם יש אפשרות לפנות לפסיכולוג בצורה אנונימית? תודה מראש.

שלום לך, נראה שעברת טראומה קשה ואת מתקשה להחלים ממנה בכוחות עצמך. אחד המרכיבים של ארוע טראומתי הינו אובדן האמון באנשים ובעולם וזה בדיוק איך שאת מרגישה. חבל שתישארי כך מרוסקת מבפנים ונראית בסדר כלפי חוץ. אני מעודד אותך לפנות לטיפול פסיכולוגי. טיפול טוב יכול לעזור לך לחדש את האמון בעולם, לעבד את הטראומה/ארוע שעברת ולהיות שוב עם כוחות. אנני מבין למה הכוונה בפניה אנונימית לטיפול. ישנה סודיות רפואית על פנייתך ואף גורם לא מוסמך לא רשאי או יכול לדעת עליה. מאחל לך שתמצאי את האומץ והכוח בתוכך לפנות לטיפול, גדעון

שלום לכם, אני זקוקה לעזרתכם. אני גרושה עם שני ילדים וחיה עם בן זוג מזה כשנה. במהלך התקופה עלו ספקות לגבי יושרו של הבחור. העיניין התפוצץ השבוע כשהוכחתי אותו על שקריו החוזרים ונשנים, לאחר שמבחינתי הוא כבר עבר את הגבול. אני מבקשת לדעת מה זה שקרן פתולוגי? האם ניתן לטפל בזה ולפתור, כלומר, האם ניתן להחלים מהמחלה הזו? באילו דרכים - טיפול פסיכולוגי? תרופות? על תשובתכם המהירה אודה, הגר.

שלום רב לך, התופעה שאת מציינת היא בעיה קשה וספק אם ניתנת לטיפול. ישנן סיבות עמוקות לכך שהבחור משקר ויתכן שאינו מודע להן. ניתן לנסות טיפול פסיכוטרפי לברור הסיבות. יש להניח שאת לא היחידה שהוא משקר לה והוא עושה זאת גם לאחרים. השקרים אינם בגלל רצון לחפות על משהו או להסתיר ממך משהו אלא נובעות מבעיה נפשית. אני במקומך הייתי תופס מרחק.

הגר שלום סיפורך מזכיר לי את סיפורה של אחותי, גרושה עם שלושה ילדים ... היא הכירה גבר שלקח לה זמן לגלות שהשקרים הם חלק מאישיותו, שהמון דברים שהוא אמר אינם אמיתיים.. היא התחילה להתעמת איתו ולנסות לישר קו מולו , שכן היא אהבה אותו. הוא היה משקר ולצד זה היו לו תכונות גם טובות: אהבה ענקית לאוחתי ולילדיה, נתינה חומרית... לקח לה המון שנים להחליט לפרק את הקשר, היא החליטה שכל הדברים הטובים שהוא עושה, נותן לה ולילדיה איינם שווים את חוסר יושרו ואת המציאות שאינה אמינה מולו, שכן היא אף פעם לא ידעה אם מה שהוא מסר אכן אמיתי, וזה ערער מאד את הקשר.. היא החלה טיפול להבין בכלל למה היא התחברה דוקא איתו ולמה כל כך קשה לה לעזוב אותו, הוא במקביל ניסה טיפול ( עד היום היא לא יודעת אם הוא הלך לפגישות וכמה זמן ערך הטיפול שלו), הם דיברו גם על טיפול זוגי אבל הרבה דברים כבר נהרסו שם בדרך, תוך החיפוש שלה אם להשאר איתו או לא , עימותים וריבים... היא הבינה שהשקרים הם חלק ממנו ברמה לא רצונית אבל בכל זאת לא הסכימה להם , כי היא גם התביישה בבחירה שלה, בעיקר מול ילדיה.. הקשר ידע ימים טובים בהתחלה, לפחות בשלוש שנים הראשונות, רק לאחר שהיא עשתה חושבים והחלה לשאול, החלו הבעיות.. כשהם נפרדו הוא היה אובססיבי לגביה, לא האמין שזה יקרה... היום הרבה יותר טוב לה , שקט לה, היא לא צריכה לכפות על דבריו , ולא צריכה להצדק על כל מני פליטות פה שלו... לילדים אני חושבת שהוא כן חסר, כי בסה"כ הוא היה הרבה זמן בתמונה... סיפרתי לך את סיפורה של אחותי, שברור שהוא לא זהה לשלך אני אישית חושבת שאמינות, יושר הם א"ב של כל קשר, קל וחומר של קשר זוגי שיש בו המון מטען, המון נגיעה בכל מני רובדים של החיים הפיזיים ושל החיים הנפשיים... ממה שאת כותבת זה אכן מפריע לך, אבל את גם רוצה שזה יטופל, סימן שגם אכפת לך שהקשר ימשיך, או לפחות לנסות.. השאלה היא אם הוא רואה בזה כבעיה, אם הוא רוצה לטפל בזה, אם הקשר בינכם כל כך חשוב לו שהוא מוכן לטפל בנושא ... אני לא ארפה את ידיך, אבל חשוב לבדוק, לטעמי, מה הצד השני רואה, חושב כמפריע לקשר ואם בכלל יש לו נטיה ורצון לשפר ולהשתנות? מקווה שעזרתי במעט שיהיה רק טוב ניבה

הגר שלום, כפי שראית בהתייחסויות שקיבלת, שקרנות חוזרת ונשנית אינה עניין של מה בכך. היא יכולה לנבוע מגורמים רבים. לא ברורה מה המוטיבציה של השקרן הפתולוגי להשתנות וגם אז זהו תהליך ארוך ומורכב. עד כאן אמירה כללית בנושא שקרנות פתולוגית. ולעצם העניין שלך: הרי לא ברורה האבחנה של בן זוגך ומה הסיבות לשקריו. את צריכה לשאול את עצמך : האם את מעונינת בקשר איתו ומה המחירים שאת משלמת? בכל מקרה הייתי מייעץ לך לגשת ולהתייעץ עם איש מקצוע ולא להסתפק בתשובות כלליות. יש צורך לבחון את כל המערכת הזוגית ואת עצמך בתוכה. שיחה בארבע עיניים תעשה לך שרות טוב יותר מאשר התייעצות אינטרנטית. בברכה, גדעון

שלום למנהלי הפורום רציתי לספר על בעיה שיש לי ואני לא מש יודעת איך להתמודד אני בחורה בת 22 וחצי ויש לי אובססיה מטורפת למשקל שלי אחרי דיאטה ארוכה הגעתי למימדים מדהימים ונהנתי מכל רגע בזמן האחרון עליתי משהו כמו 3 4 קילו ואני מרגישה שאני לא מתחברת ושאני לא שווה יותר חיצונית ופנימית אני רוצה לציין שאני עדיין רזה וכנראה שזו בעיה מאוד עמוקה כאילו הגוף היה בשבילי כמשהו מנצח שווה ומדהים ועכשיו כביכול ששמנתי אני לא מרגישה כך אני מאוד מתוסכלת מזה ורוצה להתגבר על והרגיש טוב ושווה עם עצמי גם אם מעלים קצת במשקל תודה מראש!

נטלי שלום, את מציינת שתחושת הערך העצמי, ואהבת העצמי שלך מזוהה עם משקלך. כשאת במשקל היעד, את מרגישה מנצחת ושווה ומדהימה, וכשעלית כמה ק"ג במשקל את מרגישה פחות שווה. בכך את לא לבד. אנו מצויים בתרבות שמעודדת את פולחן הגוף ויוצרת למעשה את ההזדהות הזו בין עליה במשקל ליחס לעצמי. אני סבור שהמודעות לכך והרצון שלך להרגיש טוב עם עצמך גם כשעלית כמה ק"ג במשקל הינם צעד ראשון וחשוב, אך לא מספיק. עלייך להמשיך ולעבוד על כך שחוויתך את עצמך והדימוי העצמי שלך לא יושפעו עד כדי כך מק"ג אחד לכאן או לכאן. גם העיסוק האובססיבי במשקל אינו דבר בריא בפני עצמו. הייתי ממליץ לך לשקול טיפול פסיכולוגי שיכול לסייע לך להבין טוב יותר את היחס לעצמך, גופך ומשקלך. בברכה, גדעון

שלום אני עומדת ללדת (בחודש 8 להריוני) בבית יש לי שני ילדים ילדה בת 7 (כתה ב') וילד בן 4.5 (הסובל מבעיות קשב וריכוז) אני חרדה לגבי הלידה קנאה, קנאה, קנאה.... ועוד בעיות שעשיות להווצר בני בעיקר מדאיג אותי כי היום ביתי ("סובלת") מפחות יחס לפעמים מכיוון שאנחנו מעניקים לבני קצת יותר ממנה, אנו מצפים ממנה להרבה יותר (לא קצת). אני מרגישה שבני הוא ילד מועדף כי הוא עם בעיה של קשב וריכוז והוא זקוק להמון בעוד שביתי היא אם אפשר לקרוא לזה "ילדה רגילה" שאין לה כלל בעיות ואני דורשת טיפול מיוחד בה... מה עושים??? נ.ב. שמתי לב שאני צועקת המון בעיקר על בני - כי הוא סובל מבעית קשב וריכוז ועל ביתי - כי אני מצפה ממנה ליותר....

שרונינה שלום, קודם כל שיהיה בהצלחה. אכן תקופת טרום הלידה הינה תקופה לחוצה והשאלה כיצד תתארגן המשפחה לקבל את הרך הנולד?. איך יגיב כל אחד מהילדים?. ההתארגנות הזוגית, הכלכלית... כל אילו שאלות שגוררות איתן הרבה לחצים. הילדים מרגישים גם הם במתח. בצד השמחה על האח הנולד הם מרגישים בציפיות, ובמתח ההורי המתגבר. אז מה עושים? א. מבינים שזו תקופה קשה ומנסים להתארגן בהתאם. ב. הרבה שיחות עם הילדים ועם הבעל. ג. לארגן תמיכה: הורים, אחים, חברים... ד. לא לשכוח לדאוג גם לעצמך. את זקוקה לכוחות לאתגרים שבדרך. ה. כדאי שיהיה ספר טוב בבית על גידול הילדים. ו. להתייעץ עם אנשי מקצוע כשמרגישים צורך בכך. למשל "קו להורה" באוניברסיטת תל-אביב בטלפון: 03-6406888. בימי ראשון ורביעי 09:00 עד 15:00. שיהיה בהצלחה ובמזל טוב, גדעון

הי ליאת, זו אני שהייתי אמורה ללכת לפגישה ולבסוף דחיתי אותה. זוכרת? (אני מקווה שכן) מאז שקבעתי את הפגישה המצב הזה רק מדכא אותי עוד יותר. אני לא מפסיקה לחשוב על זה. כבר לפני שקבעתי תור אצל הפסיכולוגית הרגשתי יותר טוב. מה לעשות?

היי, מקווה שתצליחי להגיע לפגישה של מחר. נראה לי שהחרדה שלך קצת יצאה מפרופורציה. זאת רק שיחה !! לא יעקרו לך שן ולא יוציאו לך את התוספתן :-) מחכים לשמוע חוויות. אנחנו.

היי ליאת רציתי לשאול משהו אחרון האם ישנו רישום בתיק רפואי כולשהו? תודה על התמיכה

פןטרתי מהעבןדה , אני ןבעלי מסוכסכים, בדרך כלל אני בן אדם חזק אבל כרגע מאוד קשה לי להתמודד לבד בקיצור אני צריכה עזרה נפשית . אין לי כסף . איך אני יכולה לקבל טיפול ? איך בוחרים פסיכולוג? האים יש אפשרות לקבל טיפןל דרך קופת חולים מבלי שזה ירשם בתיק האישי? .

שלום לך, טיפול בחינם ניתן לקבל במרפאות הממשלתיות לבריאות הנפש. כמה תשובות מתחתי צרפה אורנה קישור של רשימת כל המרפאות הללו. טיפול במחיר מוזל ניתן לקבל דרך הביטוח המשלים של קופת החולים שלך. כל קופה בהתאם לסידור שלה. בררי בקופה את הנוהל המדוייק. למיטב ידיעתי כן ישנו רישום בתיק הרפואי שלך בקופת חולים, אך הרישום פתוח רק לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. זאת לצורך מעקב ופיקוח על הפסיכולוג המטפל. בכל מקרה ישנה סודיות רפואית והחומר לא עובר ללא רשותך הלאה. בהצלחה, גדעון

שלום חיפשתי באינטרנט ולא מצאתי את מה שהמלצת עליו . אודה לך מאוד אם תוכלי להוסיף קישור. תודה

ארול, הסתכל בשרשור הקודם. אורנה

שלום, אין לי חבר,אני מרגישה בדידות, אני חושבת שהחיים קצת משעממים, כלומר יש לי ירידות ועליות. הייתי מעוניינת לדעת אם זו סיבה לפנות לפסיכולוג.

שלום ttt בוודאי שזו סיבה לפנות לטיפול פסיכולוגי. הטיפול יעסוק בכל נושא שתרצי... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

הרי בטיפול היא לא תוכל לדאוג לי לחבר, לחברים ועיסוקים נוספים, נכון? אז מה בדיוק אוכל לקבל שם. תודה

נמצא בדיכאון קשה, ובמצב כלכלי קשה, איפה אפשר לקבל טיפול? למי פונים?

שלום דני, נסה את הקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc המון הצלחה בהתמודדות הקשה, אורנה ראובן-מגריל

היי. אני סטודנטית בת 26. סובלת כ-8 שנים מורטיגו, וכן מבלט דיסק בצוואר, בשל כך אני סובלת מסחרחרות שבאות בתקופות מסוימות, בעבר לא ידעו מאיפה באות הסחרחורת אבל לאחר בדיקה משמעותית הבינו זה ורטיגו, ורמת החרדה שלי ירדה. אבל, לצערי חשה אני שהסחרחורת מעכבות אותי בחיים: בתקופה שיש לי סחרחורת (לעיתים סחרחורת יכולה להיות לי שעה ואני לא יכולה לקום מהמיטה), לכן פיתחתי לי כל מיני "דרכים" בתקופה הזו כמו ה י מ נ ע ו ת לצאת מהבית בתקופת הסחרחורת , הימנעות עם מפגש עם אנשים חדשים בכדי שאם ותתרחש לי הסחרחרת- אין לי כוח להסביר לכל אחד שאני לא מרגישה טוב. חשוב לי לציין שאני בחורה חברותית שניראת טוב מאוד אבל בתקופה של סחרחורת אני מרגישה כמו חזרה לאחור ונסגרת. בתקופת שאני מרגישה טוב אני יוצאת ומבלה אבל עדיין מנסה להימנע מדברים שעושים לי לא טוב(כמו נסיעות ארוכות מחוץ לבית,הליכות ארוכות, =כל מה שבתנועה גורם לי סחרחורת לפעמים קטנה ולעיתים גדולה). בתחילה כולם חשבו שאני בלחץ וחווה התקף חרדה- אבל יש לי חרדה מהבעייה המהותית שלי ואינני מדמיינת אותה. מה עליי לעשות? בתקופה האחרונה אני מרגישה צורך לטוס, להסתובב לבד (מה שהייתי עושה לפני כן בעבר) כלומר להיות עצמאית(אני מפחדת להיות בבית לבד שמא בבוקר כשאני מתעוררת אני אחטוף סחרחורת ולא אצליח לקום מהמיטה ואף אחד לא יוכל לעזור לי(דבר שגם קרה!), אבל, הפחד משתק אותי שמא אני לא ארגיש טוב ברחוב ואפול(דבר שקרה.)מלימודיי אני יודעת שטיפול התנהגותי יכול לעזור לי (קבלת חיזוק מפעולה) אבל הוא תקף למשך זמן מסויים - ברגע שחוזרת לי הסחרחורת כל הניסיונות שלי והחיזוקים הולכים לאיבוד!!! כולם בגילי נסעו בעולם ונמצאים במערכת יחסים. ואני עדיין מנסה להתמודד יום ביומו עם איך להגיע ממקום למקום בשלום . מה לעשות? ? ?

שלום קסם, כתבת שמלימודייך את יודעת שטיפול התנהגותי יכול לעזור, ואכן אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. הטיפול יכול לעזור לך להתמודד עם ההימנעויות שפיתחת, ויש דרכים להתמודד עם חזרה של סימפטומים. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי קסם, (רק למקרה שאת לא יודעת, ובגלל היכרות עם הנושא...) בבתי החולים הגדולים קיימות מרפאות סחרחורת, שמתמחות בשיקום המערכת הווסטיבולרית בעזרת פיזיותרפיה מיוחדת, המותאמת עפ"י תכנית אישית. אני, אישית, שמעתי דברים טובים על המרפאה של תל השומר. שווה לדעת. רק בריאות ליאת

שלום, איך אני אמורה לדעת שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי? על סמך אילו דברים? תודה

שלום שם בדוי, נסי/ה לשאול את עצמך האם יש נושאים אישיים ובין-אישיים שמסבים לך מצוקה כלשהי, שהיית רוצה לשנותם. נסי/ה לבדוק עם עצמך האם היית רוצה להבין דברים מסוימים בהתנהלות שלך יותר לעומק. ובכל מקרה, אפשר לנסות קצת ולראות מה ההרגשה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, יש נושאים שאני לא מבינה למה אני מתנהגת בצורה מסוימת. בנוסף אני אדם שקשה לו להתפתח ואת זה הייתי רוצה לשנות, אם אפשר בכלל. האומנם? אז איך אצליח להפתח בפני הפסיכולוגית? בנוסף ההרגשה הכללית שהכל שגרתי ומשעמם. אני לומדת ועובדת אך בכל זאת. תודה

האם התעסקות התינוק/הילד בעצמו תורמת לבגרותו הנפשית והשכלית או שמא רק מעכבת את בגרותו הנפשית והשכלית ? האם יש דבר כזה שאדם בתקופה קצרה יחסית פתאום מתבגר ? האם אדם מתבגר (שכלית ונפשית) מהר בעקבות טראומות או שמתגבר מהר בעקבות תנאי חיים נוחים ורגועים יותר ?

שלום שני, את שאלות שאלות שנשמעות כמעט כמו text-book בפסיכולוגיה, והיה מעניין לדעת כיצד השאלות שלך קשורות אלייך באופן אישי. אנסה להשיב לך בקצרה: * לא ברור למה כוונתך ב"התעסקות התינוק/הילד בעצמו". תינוקות וילדים מרבים להתעסק בגופם, בתחושותיהם ובסביבתם הקרובה, ולמעשה כך אנחנו גדלים. * אפשר להתבגר בכל מיני צורות, ולא ברור מהי תקופת זמן "קצרה" מבחינתך. * לגבי טראומה - שוב תלוי למה הכוונה. אירועים המסכנים את שלומנו אינם מקלים על ההתבגרות, אך ברור שאנחנו גדלים ומתפתחים דרך כל מיני התמודדויות עם עצמנו ועם סביבתנו, אכזבות, קשיים, כאבים וכד'. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב למומחים,התפטרתי עכשיו מהעבודה שלי ששם ניהלתי צוות מקסים אבל כבר נעשיתי חסרת סיפוק ומיאשת המשכורת לא הצדיקה את שעות העבודה זה היה גלובלי זה ככה בקצרה עכשיו לבעיה העיקרית:בחורה שאני המלצתי עליה לניהול שהייתה תחתי קודם ובתקופת העבודה ממש נעשינו חברות טובות שממש מדברות על הכל על הפרטים הכי איישים בכל אופן היא גרה באזור מקום עבודתי ובינתיים נתנו לה לנהל שם עכשיו מה שמציק שהיא באה בהתנשאות כאילו היא הכי טובה ורוצה להראות שהיא מסדרת את העיניינים כמו גדולה כאילו על הגב שלי ורק מבקרת ובמילים פשוטות"משחקת אותה כאילו מי ומה זה פשוט פגע בי תרתי משמע נתנה לי להרגיש כאילו לא ניהלתי כשורה וגם ממנה או לא ממש לא ציפיתי גם פתאום קשה למרות שעזבתי מבחירה וויתרתי על פיצויים פתאום יש מקום בלב שמתגעגע וכאילו זה היה פרטי שלי והיא פשוט נכנסה לפרטיות בגאווה ושינתה דברים חשוב לי לציין שהיא מאוד רוצה להראות שהיא טובה ולהתקדם בחברה ופשוט איפשהו זה על חשבוני (בתחום המכירות )ובכלל בכללי בכל מה שקשור לניהול ולתפקוד אני רוצה לנטרל אותה מראשי ובאמת להתחיל דרך חדשה בחיי ולעבור הלאה כמו התכנון שלי ושאוף קדימה והכעס וזה שנפגעתי פשוט הורגים אותי אני מרגישה שאני פשוט שונאת אותה ומאלת לה שתיפול ומצד שני אומרת שיהיה לה בהצלחה לא טוב לשמור טינה ולקלל וחבל על האנרגיותשלי בשביל דברים שכאלו אודה לכם מראש על תמיכה וקצת כיוון מה לעשות איך לגשת בדף חלק לדרכי החדשה ולניות מאושרת

שלום בת 22 זה תמיד קשה לעזוב תפקיד שהשקעת בו את כל כולך ואז לגלות בעצם "שלכל אדם יש תחליף" והכל מתנהל כשורה גם בלעדייך. עזיבת התפקיד היתה בחירה שלך וכפי הנראה היית שלמה עם בחירה זו,זה הזמן לסגור את הפרק הזה ולהמשיך הלאה. סיפרת שהבחורה הזו היתה תחתייך, אם היא מצליחה בתפקיד את צריכה להיות מאד גאה משום שהצלחת ללמד אותה טוב את התפקיד ולהביא אותה לעצמאות!.נשמע שהיא עדיין מתייחסת אלייך כאל "בוסית" ובאה לספר לך,בעלת הניסיון,על הצלחותיה כדי שתהיי גאה בה. והערה אחרונה:אם באמת היא מתנהגת בצורה שלא נעימה לך,מדוע לא תנתקי איתה את הקשר?!

שלום בת 22, נשמע שהיו לך סיבות טובות לעזוב את העבודה, ובו בזמן יש דברים שקשה להיפרד מהם, כמו הפידבק החיובי, הרגשת האחריות והגאווה על יכולות הניהול שלך. אני חושבת שכדאי לנסות לקבל את הסיטואציה הזו כמורכבת, ככזו שיש בה טוב ורע, ולא לצפות מעצמך להרגיש הקלה בלבד. מקום עבודה רציני הוא קצת כמו משפחה, ויש לנו כל מיני סוגים של יחסים ושל תחושות כלפי בני משפחה - כמו למשל הרגשת קנאה וכעס כלפי "אחותך" שהמלצת עליה לתפקיד ועכשיו "משחקת אותה". נסי לבדוק עם עצמך האם כדאי לשוחח אתה או לטפל בדברים בתוך עצמך, וכמובן כדאי למצוא לעצמך משפחה חדשה, בה תוכלי לבטא את יכולותייך ולהכיר אנשים חדשים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה,ליאת וגדעון שאלה שעלתה בפורום אחר ומעניינת אותי גם תשובתכם: "עד כמה אתה משתף את המטופל באבחנה,בדרכים לטיפול,בהרגשה שלך כלפיו וכ"ו.אם מטופל יעורר בך כעס או דחייה האם תאמר לו את זה(בעדינות...) על מנת לשקף את מצבו? אני יודעת שלרוב נמנעים מלאמר את האבחנה ובכך להדביק תווית, אך אם מטופל ישאל תענה לו?(זאת זכותו לדעת,לא?) "

שלום ירדן, השאלה שהצגת אכן מעניינת, והתשובה עליה אינה פשוטה כלל. מצד אחד, כל התערבות טיפולית היא בעצם שיתוף של המטופל בתחושות ובמחשבות של המטפל, ומצד שני ברור שלא הכל אומרים. אין לי ספק שהשיתוף יכול לפעמים להועיל מאוד, ובאותה מידה יש מקרים בהם הוא מזיק ומיותר. בעיני זה כל-כך תלוי בפרטי המקרה שקשה לי לתת תשובה כללית. בכל אופן, כדאי לדעת שהגישות הטיפוליות השונות מאוד עסוקות בנוכחות של המטפל בחדר. יש גישות טיפוליות בהן המטפל מאוד לא משתף, כמעט אפשר לומר משתדל להיות "לא נוכח" (אגב, לא כדי להיות "לא נחמד", אלא מתוך הכרה שהשיתוף אינו מאפשר סוג מסויים של קשר טיפולי, שהוא הרצוי ע"פ התיאוריה), ויש גישות טיפוליות שבהן מכירים בכך שהסובייקטיביות של המטפל (התחושות, המחשבות, הדעות וכד') היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי ומעודדים שיתוף. מבחינתי כמטפלת, לפני שאני משתפת מטופל בתחושות שלי כלפיו, אני משתדלת לחשוב היטב מהי התועלת בכך מבחינתו, באיזה אופן זה מקדם את התהליך הטיפולי, מהם המניעים האישיים שלי וכד'. אני משתדלת לקחת הכל בחשבון, ולעשות את הדבר הנכון ביותר... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב! שמי א בן 22,חייל משוחרר,עבדתי לא מזמן וכרגע לומד... הבעיה היא כזו:יש לי בטחון עצמי נמוך!!! זה מתבטא בזה שאני לא בטוח בזה שאני נראה טוב,תמיד חשוב לי שהסביבה תקבל אותי ותאהב אותי...ואני ממש נעלב מאנשים או מדברים שהם אומרים ואם זה קורה אני נכנס לדכאון ומחשבות של למה הוא אמר ככה?האם יש סיבה?(אני לא מגיע לתשובה,אלא נכנס לדכאון עמוק ולמחשבות אין סוף והורס את כל היום,לא מסוגל לתפקד). בנוסף לכל זה,מה שקורה לי די הרבה(וזה הדבר שהכי פוגע בי,לכן אבקש התייחסות) זה כשאני הולך ברחוב ואם יש אנשים שהולכים ליידי וצוחקים ואולי גם מסתכלים לכיוון שלי(גם אם לא) אני נכנס לדכאון עמוק ומרגיש שהם צוחקים עליי,וזה פשוט לא עוזב אותי,אני לא מצליח להבין למה?אני תמיד הייתי מקובל,אנשים אהבו אותי.אז מה השתנה עכשיו?מה קורה?אני רואה את עצמי אחרת?או שהם רואים אותי אחרת?אולי אני פראנוייד והם לא צוחקים עליי?ואני סתם חושב כך בגלל הבטחון העצמי שלי?זה ממש פוגע וקשה לחיות ככה מהפחד הזה שהנה האדם הזה עוד שנייה צוחק עליי...אני כבר מפחד להסתכל על אנשים,כי אני פוחד להיפגע... מה לעשות?משהו בי שונה פיזית?או הכל בראש? במהלך כל חיי הייתי אדם ביישן,אך מעולם לא היה לי כל כך רע בחיים.אני אוהב את איך שאני נראה,וכל חיי אנשים אהבו אותי,הייתי מקובל,היו לי המון חברים,בצבא הצלחתי,חברות היו לי המון,יצאתי עם בנות בלי סוף.אנשים מחמיאים לי לפעמים. אבל עדיין מרגיש שחיי השתנו...מה לעשות?

שלום א, קשה לדעת מבלי לפגוש אותך האם מדובר בירידה בביטחון העצמי (שיכולה לנבוע ממגוון סיבות) או בבעיה חמורה יותר. לכן אני מאוד ממליצה שתיצור קשר בהקדם עם פסיכולוג קליני, שיוכל להגיד לך דברים יותר ברורים לאחר מפגש פרטני. אני מקווה שבקרוב תרגיש טוב יותר, אורנה ראובן-מגריל

שלום א. אני חייבת להגיד לך שגם אני נמצאת במצב כמו שלך. במלים ברורות אמרת בדיוק את מה שאני מרגישה גם. אני מבינה מה אתה עובר עכשיו כי גם אני מרגישה כך. ואני החלטתי ללכת לקבל עזרה אני אחר חיפוש פסיכולוג קליני. ורצוי שגם אתה תלך אשמח אם תהיה בקשר ומה אתה מתכוון לעשות בהצלחה.

הי, ממשהי שהיתה במצב הזה ממש מזמן תן לי לתת לך משפט שנתן לי המון פעם. גדולה של אדם היא לדעת לצחוק על עצמו. ברגע שלא תיקח את עצמך ברצינות תהומית. הכול יהיה קל יותר. עוד כמה מסקנות אי אפשר לרצות את כול האנשים כול הזמן. גם לא בחלק מהזמן. תרצה את עצמך. תמיד תעשה מה שטוב לך , והרבה אנשים אולי חוששים כמוך והם לא מראים את זה. תשאל את עצמך למה יש לך את כול המחשבות האלה. וברור שהם לא צוחקים עליך פשוט עברת שם במקרה. מנסיוני הכול מתחיל ונגמר בהערכה עצמי. בגיל עשרים פלוס אין טעם להשתמש במילה מקובל וכו, זה כבר לא לענין. תברר עם עצמך מה הדבר שקרה לך שגרם לשינוי הגדול הזה . ותשתדל לחייך יותר להיכנס לדכאון פחות . אנשים מתחברים עם אנשים עם חיוך. ברגע שתואהב את עצמך זה פשוט יקרין ממך החוצה. בהצלחה והמון אהבה .מממני שהייתה שם

שלום רב, אני בן 25, מאז ומתמיד היתה לי בעיה לתת שתן במקומות ציבוריים אך לאחרונה הבעיה החמירה. פניתי לאורלוג שהפנה אותו לבדיקות דם, שתן (גלוקוז ותרבית) ואף אולטרסאונד לשארית שתן. כל הבדיקות יצאו תקינות. הרופא שטיפל בי חסר עצות. אני עצמי מרגיש שמדובר בבעיה הנובעת מלחץ אך אינני בן-אדם לחוץ בחיי היום-יום ובעיותי לשמחתי מתסכמות בעיקר בבעיה הנ"ל. ניסיתי במשך תקופה ארוכה להתגבר על הבעיה אך ללא הצלחה. אודה אם תוכלו לתת המלצה לטיפול אפשרי או אפילו כיוון כללי - כמו איש מקצוע המטפל בבעיה.

שלום רובי, לא לגמרי ברור מהודעתך האם הקושי במתן שתן מופיע רק במקומות ציבוריים, והאם הוא קשור למחשבות ספציפיות כמו בושה, פחד מזיהום ועוד. בכל מקרה, אני ממליצה לפנות לייעוץ אישי עם פסיכולוג קליני, שיוכל להעריך בפגישה מהם מקורות הקושי ומהו הטיפול המועדף. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל