פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני בת 40 ולוקחת מזה כשנה כדורים נוגדי דיכאון בשם ויאפאקס. בחצי השנה הראשונה כשנטלתי אותם לא היה לי תיאבון בכלל. וא פילו ירדתי במשקל. וחצי שנה לאחר מכן העלתי במשקל והתיאבון שלי גבר. אני מניחה שסיבה זו מקורה בכדורים אלו. ואני מאד פוחדת שאמשיך להשמין. רציתי לדעת האם באמת הכדורים הם הסיבה להשמנה ואם כן מה עלי לעשות כדי שלא אשמין יותר. (נ.ב. עליתי כבר 3 ק"ג). עדי המודאגת. תודה מראש על תשובתכם.

אני מניחה שהפסיכולוגים יפנו אותך לפורום פסיכאטריה, ועוד אני מניחה שבפורום פסיכאטריה יאמרו לך שתופעות לוואי מופיעות עם לקיחת הכדורים ולא שנה אחרי. מנסיון - אותו כדור, אותו גיל, פרק זמן מעט ארוך יותר אבל עם הפסקה - יש דברים שמשתנים לאורך התקופה: איבוד התאבון נהיה תאבון (אין מה לעשות אלא להקפיד על משטר אכילה), חוסר החשק המיני משתנה, וכן גם מגיעים לסיפוק מיני בסופו של דבר. יש תשלומים גבוהים על חיים נטולי כאב. ולא לכולם ישנן אותן תופעות לוואי.

ל "אני" תודה רבה על האינפורמציה.

אני מניחה שהפסיכולוגים יפנו אותך לפורום פסיכאטריה, ועוד אני מניחה שבפורום פסיכאטריה יאמרו לך שתופעות לוואי מופיעות עם לקיחת הכדורים ולא שנה אחרי. מנסיון - אותו כדור, אותו גיל, פרק זמן מעט ארוך יותר אבל עם הפסקה - יש דברים שמשתנים לאורך התקופה: איבוד התאבון נהיה תאבון (אין מה לעשות אלא להקפיד על משטר אכילה), חוסר החשק המיני משתנה, וכן גם מגיעים לסיפוק מיני בסופו של דבר. יש תשלומים גבוהים על חיים נטולי כאב. ולא לכולם ישנן אותן תופעות לוואי.

שלום עדי, כמו ש'אני' אמרה לך נכון, בכל הנוגע לתרופות והשפעתן הכתובת היא הפסיכיאטר או הרופא שרשם לך אותן. בהחלט ייתכנו גם סיבות עקיפות להשמנה, כמו, למשל, שיפור במצב הרוח שהגביר את התיאבון. תודה ל'אני' על הערותיה החשובות. שנה טובה ליאת

היי ליאת כתבתי לך המשך להודעה של אתמול אודה אם תקראי....

ואגב שנה טובה לכולם ותודה לליאת ולשאר חברי ומפעילי הפורום שעזרו לי בשנה כה קשה

MR BLUE יקר, עניתי לך למטה. תודה על הברכות. אני משוכנעת שהשנה הבאה תהיה טובה יותר עבורך, אם רק תתן לזה הזדמנות. עכשיו אני רצה לעבוד קצת, ואחזור לכאן בשעות הערב המאוחרות. ליאת

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל

שלום לאחיינית של ניבה, יקירה, כמי שעומדת להינשא בעוד שלושה שבועות, אני מבקשת ממך לא להטריד את עצמך, דווקא בימים חגיגיים אלה, בפרשיות אפלות מן העבר. מעשיו של אבא, איומים ונוראים ככל שיהיו, אינם בשום פנים ואופן באחריותך!!! משימת הטיפול בכך אינה שלך, ואין שום דבר שאת צריכה לעשות בנוגע לכך. פגיעה מינית בתוך המשפחה היא עניין הרסני ומרעיל, כפי שאת לומדת עכשיו על בשרך. הקושי מחריף אף יותר, כאשר התוקף עצמו הוא גם בן משפחה קרוב ואהוב, אשר בהקשרים אחרים מתפקד היטב. הרעיון של פנייה לטיפול נראה לי נכון וחשוב, מתוך תקווה ששם תוכלי לנסות ולהתמודד עם הרגשות הסותרים כלפי אביך, וכלפי קורבנותיו. אני מאד מבקשת ממך (וגם מניבה, אם היא קוראת אותנו) לחסוך ממך - לפחות עד אחרי ירח הדבש שלך - את העיסוק בפרשה כאובה זו. מגיע לך להתחיל את חייך הזוגיים מתוך התרגשות, ציפייה, ותקווה לטוב. מאחר והודעתך נקטעה בפתאומיות, ולא ממש ניסחת את חששך, תוכלי לשוב ולכתוב עוד. אישית, אשמח מאד אם העיסוק בזה יידחה בחודש. מאחלת לך שנה טובה, והרבה מזל טוב לרגל נישואייך. ליאת

הי ניבה. תודה לך שהגבת, את צודקת אני לא צריכה לעסוק בזה עכשיו. אבל אמרת לרשום מה החששות שלי אז ארשום לך - אני חוששת לגבי אימי (למרות שדודותי אומרות שבתת מודע היא יודעת) זה כ"כ עצוב שהיא תצטרך לדעת מזה. היא אישה מיוחדת כל כך ואמא מקסימה וחברה טובה ואני לא רוצה שיכאב לה, אני לא בטוחה שהיא יודעת מזה באמת אף ע"פ שהן טוענות שהיא יודעת בתת מודע.היא עברה איתו דרך ארוכה עד היום ביחד כזוג, ופתאום שהכול ייחרב? אני יודעת שלפעמים הם לא מסתדרים כמו כל זוג שמתווכח אבל ברמה העקרונית הם עושים הכול יחד ולא היתי רוצה שזה ייגמר. כואב לי על דודותי, בייחוד על הקטנה שעברה דברים קשים ושהיא סובלת וחושבת על זה כל יום. לא מגיע לה לסבול ככה , כואב לי על אבא שלי כי בשבילנו הוא מתפקד כאבא טוב ועושה בשבילנו הכול,ואני מרחמת עליו. בקיצור זה נושא כאוב, לא ידעתי שבמשפחה שנראית מאוחדת ואוהבת (לפחות כך חשבתי עד היום, יכול להיות דבר כזה). דרך אגב לי הוא לא עשה שום דבר אני בטוחה בזה למרות שאני לא זוכרת את תקופת הילדות שלי. אני בחורה עם אינטואיציות והרגשות חזקות ואני בטוחה שאם היה משהו הייתי יודעת. ניבה בכל זאת למרות שאמרת לי לא להתעסק בזה זה פתאום לא יוצא לי מהראש ואני לא יודעת מה לעשות. אני חושבת על דודה שלי כול יום וכואב לי, אם זה היה זר הייתי מתנקנמת בו בשבילה ומפלילה אותו ולא מגלה שום רחמים כליפיו גם אם עברו שנים והוא נראה בסדר, לא היתי סולחת לו , וכאן בגלל שהוא אבא שלי אני מרגישה שאני לא יכולה לעורר את הנושא ושאני לא רוצה שידע שאני יודעת מזה (למרות שיש לי הרגשה שהוא יודע שאני יודעת) כי פעמים רבות שהיינו מתווכחים היתי זורקת לו : "אתה מרצה לי עם כל החטאים שלך" , או אני אביא לסוף שלך , ומשפטים רעים כאלו. כשאני עצבנית אז אני מדברת ככה, מזל שאני לא גרה בבית כבר תקופה, אני גרה עם בעלי לעתיד המקסים. אבקש שוב את עצתך שיהיה לך יום טוב ותודה רבה לך את מקסימה.

ליאת, איזה מזל יש לי שאני מגיעה כל פעם שאת אונליין. רע לי עכשיו ואני מרגישה מן דיכי כזה,מן נפילת מתח,לא יודעת מה יש לי,ואיך אני אגרור את עצמי לעבודה עוד מעט... קשה לי עכשיו אבל אני מקווה שלא נמאסתי עלייך ושאת לא עונה לי עם"פרצוף חמוץ" . מקווה שאת לא כועסת. אין לי כח נמאס לי מהחיים שלי שהם בזבל. חן

שלום חן, הנה בסוף נפגשנו... לפעמים, אחרי רצף של חגים ושבתות, הרעיון של חזרה לעבודה יכול באמת לדכא נורא. שמחתי לשמוע שהצלחת להתגבר על המשבר מול הפסיכולוגית שלך. זה מעיד על בגרות, אבל גם על יכולת טובה יותר לכבד את עצמך, ולא להתפתות ל"ברוגזים" הפוגעים בסופו של דבר בעיקר בך. נסי לא להתחיל את השנה החדשה עם עויינות כלפי עצמך וכלפי חייך. יש לא מעט אנשים המאמינים בכוחה של המילה והאמונה. אולי אם תתחילי להגיד לעצמך משהו חדש, נעים יותר, סלחני יותר, מקווה יותר - גם המציאות תתאים את עצמה. מקווה שתצליחי להעביר את שעות העבודה היום בשלום. אם תרצי, תוכלי להיכנס לכאן מאוחר בערב ולספר מה שלומך. :-)) ליאת

היי ליאת, קודם כל תודה לך על דברייך. כשהגעתי לעבודה באמת הרגשתי יותר טוף:) לגבי המטפלת את צודקת לא הייתי צריכה לכעוס... היא לא התכוונה באמת לזרוק אותי מהטיפול כפי שחשבתי... היא באמת דאגה לי וכאב לה לשמוע איך דיברתי על עצמי ושאמרתי שאני רוצה להרוג את עצמי.... זה באמת כואב לשמוע אני בהחלט מבינה את ההרגשה שלה לשבת מולי ולשמוע אותי יורדת על עצמי ומקללת את עצמי קללות שהשתיקה יפה להן ועוד אומרת שאני אתאבד ומפרטת לה איך בדיוק...אולי מה שאמרתי נורא צרם לה והכאיב לה...ואולי היא התייאשה ממני באותו רגע וכבר הרגישה שזהו די אין לה כוח להתמודד איתי. היא אומרת שלא .היא רוצה לעזור לי.היא רוצה להיות שם בשבילי.היא דואגת.והכי חשוב שהיא לא מרימה ידיים(כי אני לפעמים כן...). בכל מקרה לא הייתי מוותרת על קשר כזה כל כך בקלות כמו שלא הייתי מוותרת על קשרים אחרים בחיי בגלל אי הבנה קטנה. אני עדיין קצת מבולבלת בכל זאת ותוהה איך היא פגעה בי והכאיבה לי באמירה שלה וכשהייתי כל כך צריכה אותה ולמה ולמה ולמה,אני לא מאמינה לה 100 אחוז...אני לא בטוחה עדיין שאני יכולה להגיד הכל בטיפול...למה אני חוששת מהתגובות שלה וקשה לי לבטוח בה? שנה אני אצלה בטיפול ועדיין יש לי בעית אמון בה... ומשהו קטן ואחרון ,ליאת אם נמאס לך ממני,ועצבנתי אותך והכעסתי אותך אז באמת סליחה(עוד מעט כיפור...) וחשוב לי שתגידי לי ואל תתביישי ותרגישי בנוח ואני לא אפגע שאם את לא רוצה שאני אכתוב כאן,אז אני מבטיחה לא לכתוב.אל תתחמקי מלענות לי חשוב לי לדעת אם אני מפריעה כי אני לא רוצה להיות במקום שאני אולי מפריעה בו אז תגידי לי את האמת ודעי לך שאני לא אפגע אם תגידי לי שנמאס לך ממני :)) (כי אני מבינה גם למה נמאס לך .אני קרצייה לפעמים וסליחה.) חן

שלום רב, שמי אושרית אני בת 23, אני מעוניינת לעשות טיפול בהיפנוזה על מנת להתגבר על כל מיני משקעים מעברי שמפריעים לי בהתנהלות היומיומית שלי, אך ההיתי מעוניינת לעשות טיפול זה ע"י פסיכולוג מורשה בתחום כיוון שהתעסקות במוח זה דבר מסוכן הייתי רוצה לדעת היכן אפשר לקבל טיפול כזה ע"י אדם מוסמך בתחום שהינו גם פסיכולג, בתודה אושרית.

שלום אושרית, גדעון שובל שלנו הוא פסיכולוג המתמחה גם בטיפול בהיפנוזה, ותוכלי להתייעץ עמו באמצעות המייל הפרטי שלו. בנוסף, תוכלי להיעזר באתר האגודה הישראלית להיפנוזה- http://www.hypno.co.il/information.asp בהצלחה ליאת

בהמשך להודעות שלי ולתגובתו של גדעון שובל: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592350,xFP-592392,m-Doctors,a-Forums.html קראתי באינטרנט על השיטה הטיפולית הנקראת "טיפול דיאלקטי התנהגותי להפרעת אישיות גבולית" - DBT השיטה נשמעת לי מאוד מעניינת ולפי הבנתי היא תוצר של הCBT - הטיפול הקוגנטיבי ההתנהגותי. ובכן, ביררתי בכמה מרפאות ציבוריות ואמרו לי שאין להם כרגע מטפלים שעובדים בשיטה הזאת. שאלתי היא: איך ואיפה אני יכולה למצוא סוג כזה של טיפול? זה נחמד מאוד לדעת שהשיטה קיימת אבל איזה מטפלים קיימים? מיותר לציין כרגע שאני בינתיים מאוד סובלת ונמצאת במצוקה נוראית... אני כל כך קרובה לעשות משהו בלתי הפיך לעצמי... זקוקה לעזרה ולתגובתכם המהירה. תודה מראש.

שלום מישהי, נסי להתעניין ב"איתנים" (ע"י ירושלים), שהיא מסגרת אשפוזית. יתכן שיש להם גם מרפאות חוץ-אשפוזיות. ועוד משהו. כאשר מרגישים כל כך רע וכל כך לבד, אין טעם לברור לעצמך משהו כל כך אקסלוסיבי. כדי להוציא את עצמך מהמשבר האקוטי הנוכחי, כל התערבות טיפולית תומכת ומכילה תהיה רלוונטית ומועילה. כשתתייצבי מעט, תוכלי להתמקד בחיפושים בצורה יותר יעילה, אולי גם בעזרת המטפלת הזמנית. החזיקי מעמד. ליאת

להחזיק מעמד? אני מתפרקת לאט לאט... אני לא מסוגלת לשרוד עוד יום אחד... ואין שום התערבות טיפולית תומכת! אף אחד לא מוכן לטפל בי בטענה שאני מקרה קשה מדי! ובמרפאות לא אכפת להם! לא אכפת להם בכלל! אני מרגישה שעכשיו, ברגעים אלו ממש אני רוצה לפגוע בעצמי! אין שום מקום שיכול להכיל ולקבל את המצוקה שלי. הסיבה שאני מתעניינת בDBT היא בגלל שהתרופות לא משפיעות עלי ומטפלים מתייאשים ממני! אני לא מבינה, העובדה שאני מנסה לחפש לעצמי טיפול טוב לא מצביעה על כך שאני רוצה לצאת מזה? ומה אם אי אפשר לצאת מזה? מה אם אני אחתוך ואנסה להתאבד כל הזמן עד שאני אצליח? מה אז?!!

קיים אצלי תופעה שבמהלך השבוע מחוץ לטיפול יש בי רגשות אמביולנטים כלפי המטפל, כלומר אני חש לפעמים גם חוסר הערכה כלפיו מה שלא קורה בזמן הטיפול שמאוד נעים לי הטיפול ואני תמיד יוצא עם תחושה טובה ומספקת. האם מוכר לכם תחושות מעין אלו?

שלום ניר, התחושות שאתה מתאר מוכרות לי מאד, הן מדיווחים של מטופלים והן מחוויותי כמטופלת. אין בהן שום דבר בלתי רגיל. השיח הטיפולי מציף פעמים רבות תכנים קשים שממשיכים ללוות אותנו גם בחוץ, כאילו אומרים "מה הייתי צריך את זה...". בנוסף, קיימת נטייה להעביר אל דמות המטפל רגשות ומחשבות ממקור מוקדם יותר, שהיו מכוונים במקור לדמויות משמעותיות אחרות בחיינו. בוא נמתין ונראה אם אנשים נוספים יגיבו גם הם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

אני חדשה בפורם הזה, אבל קראתי מה שכתבתם ואני גם מרגישה אותו הדבר. בטיפול טוב לי עם המטפלת אבל קשה לי עם התכנים, אבל כשאני יוצאת אני תמיד אומרת "למה אני צריכה את זה" או "למה היא צריכה לדעת את זה" או "מה היא תעשה עם מה שאמרתי" "למה אני צריכה לשלם כסף בכדי שמישהו זר ישב ויקשיב לי" זה הרגשה מוזרה ונרא מעיקה שהולכת איתי לאורך כל השבוע, עד לפגישה הבאה.

לאורנה שלום. בראש ובראשונה ברצוני לאחל לך שנה טובה ,אם שמת לב לא כתבתי די הרבה זמן,ודווקא נהנתי מאד מהעיצות המחכימות אבל יש לי בעיה, אני מאד חרדה מלהקשר,אצלי קשר משמעו כאב,פגיעה ואובדן.כיום אני כבת24,ובכיתה ח הייתה לי חברה טובה שאמרו לה שלטובתינו כדאי להיפתח לכיתה ונגלה עוד בנות נחמדות,והיא ניסתה להיות חביבה ולעשות את זה ביחד איתי ואני הראיתי לה שזה בכלל לא מפריע לי למרות שבפנים הכאב יקד ומאז החלטתי לא להיקשר לאף אחד כמו שאומרים שאדם שנכבה ברותחים יזהר בצוננים.היום אין לי עם אף אחד שום שיג ושיח מעבר ל"שלום שלום"וגם זה בקושי.ויש לי סף רגישות ופגיעות מאד גבוה,ואם המטפלת שלי פוגעת בי בלי משים אני נפגעת אבל די שמחה כי אז אתקשה לחבבה ואז אמנע מקשר מכאיב ,והיא כמובן מרגישה בכך ומביעה אמפטיה ואני דווקא מרוצה ממנה למרות שאני לא מפרגנת לה לדעת מזה.ברגע שמתקרב לאינטימיות אני בורחת או מרגישה בחילות ואז אני עונה לה או משחיזה את לשוני והיא מסכנה אמורה להתמודד עם זה,ואז היא אומרת לי למה את מגיעה אלי?אני מעונינת לעזור לעצמי אבל הפחד לופת וחונק אותי,אני מרגישה ריקה,אין לי יותר כוחות נפש וכל דבר הכי קטן יפיל אותי. תודה על הסבלנות והעזרה.

שלום הילה, אורנה תשוב לענות כאן בימים חמישי-שישי, ואני בטוחה שהיא תשמח לראות שחזרת אלינו לאחר היעדרות ממושכת. בינתיים אוכל להמליץ לך לנסות ולהמשיך בקשר הטיפולי למרות הפחד המחניק מפגיעה. הקשר הטיפולי, גם אם כרגע הוא נראה מאיים כמו כל קודמיו, שונה מקשרים רגילים, בהיותו מתקיים בסביבה בטוחה, עם דמות טיפולית, שלא תנטוש אותך גם מול גילויים של כעס ותוקפנות. היכולת לקיים קרבה אינטימית יכולה להשתפר מאד בעקבות ההתנסות הטיפולית, ולכן כדאי מאד לשתף את המטפלת שלך בקושי שלך כפי שהוא. תוכלי, אולי, להדפיס עבורה את מה שכתבת לנו כאן ולהשאיר לה לקריאה. לפעמים זה עוזר מאד. בהצלחה ושנה טובה ליאת

התחלתי טיפול פסיכולוגי לא מזמן ואני מרגישה שאני לא מסופקת. אני די לחוצה כלכלית אבל החלטתי שבשביל הנפש שלי, שווה לי להשקיע, גם כשאין לי ממש את האפשרות. אין לי הרבה ניסיון עם טיפולים פסיכולוגים ולפעמים נראה לי שאני מבזבזת זמן וכסף יקר בשביל לבוא למישהו זר, לברבר קצת, הוא יהנהן ובסופו של דבר לשלם וללכת. יש לי שני חברים טובים שאיתם אני עושה בערך אותו הדבר (רק בלי לשלם להם בסוף)... נראה לי שעם קבוצה, כמו בסדנא, שבה יש חבר'ה במצב פחות או יותר כמו שלי, כך שאפשר לתמוך אחד בשני, לעודד וכו', יהיה לי הרבה יותר קל והרבה פחות כאב לב על ההשקעה (שאני לא יודעת אם בסופו של דבר תשתלם לי), הבעיה היא שכל הסדנאות האלה מתקיימות בערבים ואני עובדת אחה"צ-ערב. ניסיתי באינטרנט קבוצות של בוקר ולא מצאתי כלום! הסדנא שאני מחפשת היא בכיוון של יחסי אנוש, אינטלגנציה רגשית, מודעות עצמית וכו'. למישהו יש אולי רעיון או מכיר סדנאות בוקר?

שלום רונית, אני מקווה שיימצא מי שיוכל להמליץ לך מכאן על מבוקשך. אם לא, נסי לתת עוד הזדמנות לטיפול שלך. אם תדפדפי מעט בפורום, תמצאי לא מעט עדויות לכך שהטיפול הופך משמעותי ותורם, הרבה מעבר להמהום יקר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב, בני בן השש עובר לכל הדעות תקופה קשה: שינויים תקופים ובלתי נעימים במערכת המשפחתית (ב"גזרת" האחים), התמודדות עם 2 מקרי מוות במשפחה בשנה החולפת, וכעת גם כניסה לבית-הספר... עד תחילתה של שנת הלימודים התמודד עם הקשיים די יפה, דיבר ושיתף (מאוד וורבלי), המשיך בשגרת יומו, בקשרי החברות ובעיסוקיו. ככלל ילד שליו, בעל שמחת חיים וחוש הומור, מקסים, סקרן, אינטליגנטי ומאוד רגיש לסביבתו , מחפש מושא "טיפולי" ומגדיר את עצמו "יש בי אהבה" :) לקראת תחילתה של שנת הלימודים פיתח ציפיות מאוד גבוהות מבית הספר, הלך לשם עם מוטיבציה מאוד גבוהה ובהתרגשות עצומה, ככל הנראה ציפה "לכבוש" את עולם הקריאה והכתיבה ב"יום אחד", וכעת ציפיותיו התבדו. ניכרת עליו רמה הולכת וגוברת של תסכול, מתלונן על "שעמום בכיתה", במגביל לאחרונה ניכרת הופעה והחרפת החרדה (פתאום אחרי 6 שנים שלוות ונטולות דאגות הופיע "פחד מגנבים" החוזר באופן כפייתי מדי ערב בשעת השכבה, ותופס נתח נכבד בעימותי הערב), התקפי רוגז ובכי פתאומיים ("באמצע יום בהיר"), הגולשים לעיתים להתקפות זעם אלימות (מתחיל להרביץ לנו, לנסות לנשוך, לצרוח, לקלל).לצערי, הנסיון להיות איתו תקיפים ולהבהיר לו ש"אצלנו לא מרביצים" ממש לא משיג את המטרה, בעודנו מדברים ב"קול תקיף ורגוע" הוא ממשיך להנחית מהלומות כבדות, וסשנים כאלה יכולים להמשך עד חצי שעה, עד שהגל רוגע מעצמו. יש לציין כי בסך הכל במהלך היום מתפקד בסדר, ישנה ירידה מסוימת בתאבון, אבל לא דרמתית. אנחנו מבהירים לו עד כמה חשוב שהוא יאכל וישתה בזמן והוא די משתף פעולה. הנסיגה ההתנהגותית לרוב מתרחשת כשהוא עייף, רעב או לאחר ישיבה במבנה לא ממוזג.המעברים ממצב זה לאחר (שובע/רעב, ערנות/עייפות) הם מוקצנים ומוחצנים. מאחר שלא ניתן לבטל באופן ניכר את השפעות הארועים בסביבתנו על הילד, אני מחפשת דרך לתמוך בילד על-מנת לנסות ולמתן את השפעות הסטרס, וגם להתמודד טוב יותר עם הסמפטומים הקשים. אודה לכם על המלצות לטיפול בבעיה, מה כדאי להגיד כדי להרגיעו, וכיצד להתנהג עם התקפי הזעם. תודה מראש.

שלום רב לאמא המודאגת, בהחלט יתכן שההתנהגות שאת מתארת אינה אלא תגובה משברית נוכח התגברות גורמי לחץ בסביבתו של הילד. הכניסה לבית הספר מהווה כשלעצמה סטרסור רציני, וכשהיא "נופלת" על היסטוריה קודמת של אירועי משבר, היא יכולה לגדוש את הסאה. את מתארת כאן כמה מוקדי קושי שונים, אשר כל אחד מהם דורש סוג אחר של התערבות. אני בספק אם תוכלו לעשות זאת ללא הכוונה של איש מקצוע. בכל מקרה, כרגע יש עדות לחרדה רבה ומצוקה ממשית של הילד. החרדות לפני השינה נראות קשורות בעיני למקרי המוות, אשר לא ברור לי, מכאן, האם וכיצד עובדו ע"י הילד והמשפחה. גם אם ילדים נראים כאילו קיבלו את עובדת המוות ועברו לסדר יום, לא תמיד הדבר כך, ויש להבטיח שהדברים אכן ידוברו ויעובדו באופן ההולם. הקושי בביה"ס וההתפרצויות נראים קשורים יותר לסף תסכול נמוך, חוסר בשלות רגשית או קושי בהצבת גבולות. בהחלט יכול להיות שבשל האסונות המשפחתיים שעברתם, משהו ביכולת העמידות שלכם, כהורים, נפגע זמנית, ויש מקום להדרכה קצרה שתסייע לכם להחזיר את הביטחון לילדים. בינתים, מול התקפי הזעם תוכלו להשתמש בטכניקת ה"החזקה" (holding), שהיא החזקה מחבקת אך תקיפה של הילד מאחור, באופן המרסן את זרועותיו כדי שלא יוכל לפגוע, לנשוך או לבעוט, ובו בזמן מרגיש מחובק וקרוב להורה. אין להרשות בשום מקרה פגיעה אלימה כלפיכם, ויש לעצור אותה פיזית בכל פעם שיש ניסיון כזה. המלצתי החמה לכם, היא לפנות לפסיכולוג ילדים להדרכה קצרה. בהצלחה, ושנה טובה ורגועה ליאת

שלום,אני מנהלת עסק פרטי,ומתייחסת בחיוך וסימפטיה ללקוחותיי נשים וגברים כאחד.חלק מלקוחותיי מביע את שביעות רצונו מהיחס הלבבי שאני מעניקה להם ונוהג מדי פעם להעניק לי שי סימלי לפני חג, או בשובם מטיול בחו"ל.ערב החג העניק לי אחד הלקוחות הוותיקים ויברטור,שגרם לי לחייך אך גם הביך אותי מעט. בכדי לא לפגוע ברגשותיו של הלקוח הסכמתי בלא מעט מבוכה לקבל את השי.אני אשה נשואה +ילדים והוא יודע זאת,ומדי פעם כאשר הוא מבקר בעסק לקניות הוא נוהג להדבדח עמי על נושאים שיש להם קונוטציה מינית אך אני באדיבות רבה משדרת לו את אי נוחותי מכך.אני אשה מטופחת ומתלבשת מאד אופנתית,בעבר בתגובה למנהגו ללחוץ את ידי ולאחוז אותה הערתי לו בתקיפות שאיני אוהבת זאת ושיחדל מכך,והוא בתגובה נעלבת חדל מלבקר בחנות לתקופה ארוכה.עד לשי המוזר שהגיש ערב ראש השנה. כמובן שהמקרה הזה העסיק אותי במשך ימי החג במחשבות האם נהגתי כשורה שהסכמתי לקבל ממנו את הויברטור.והאם יכולה להתפרש אצל הלקוח מחשבה שנוצרה אפשרות להרחיק לכת בכוונותיו.אשמח לכל תשובה והתייחסות,ובברכת שנה טובה.

שלום אורית, אכן מחווה מרטיטה. מאחר והמתנה כבר בידייך, נראה כי אין טעם לחשוב מה היה נכון לעשות, אלא מה עושים הלאה. נדמה לי שמי שנותן מתנה כה בלתי שגרתית, לא עושה זאת בתום לב, לא סובל מעודף טאקט, ואף אינו מוטרד יתר על המידה מהשלכות אפשריות של צעד כזה על מקבל השי. הדאגה שלך בעניין כוונותיו נראית בעיני מיותרת, שכן קשה להאמין כמה אפשר עוד להרחיק לכת... כנקמה, תוכלי להתעניין אצלו איפה אפשר להחליף, כי את רגילה (מבעלך) למידה הרבה יותר גדולה... מועדים לשמחה ליאת

היי ליאת אני מצטער אם אני מעיק אבל חייב להעלות קצת מחשבות....אתמול ראיתי סרט שתיאר כיצד הנאצים טיפלו במפגרים ובנכים אצלהם הם בנו תוכנית להשמדתם(זו בדרכ הדרך של הנאצים לפתור בעיות (: ) בכל מקרה הם חיסלו אותם בשיטות הידועות והמוכרות שאנו דנים בהם ביום הזכרון שלנו....הסרט עסק בעיקר בסרטי התעמולה של הנאצים כדי לשכנע את הגרמנים כי המעשה הוא נכון ואף צודק....הם קראו לזה "קיום ללא חיים" הקטע שאני לא מסכים עם הנאצים או משהו כזה אבל ההגדרה הזו של "קיום ללא חיים" הגדרה שנשמעת כמעט אקדמית דיי מתארת את מה שאני חש כבר הרבה זמן אני נושם וחי על מנת לרצות את ההורים ואת המטפלת שלי ויש לי אחריות כלפיהם....ותו לא אין שום סיבה אחרת שאני רואה לקום בבוקר ולנהל את היום...ולא שאני מסכים עם הנאצים ברור שלא...אבל אני לעומת אלו שהנאצים פגעו בהם יכול להגיע להחלטות באופן רציונלי....וההחלטה שלי למות בעצם כבר נעשתה השאלה הזה העיתוי והמקום והצורה....וגם על הצורה והמקום דיי עניתי לעצמי....המטפלת שלי אמרה שהיא מאוד מודאגת בקשר אליי שהיא חושבת שאני מסוכן לעצמי שתפתי בזה חברים ומכרים זעקתי לעזרה אבל אף אחד מאלה שאני מחשיב כחברים לא התקשר או לא בא לראות מה קורה איתי זה לא מעניין אף אחד....אני מעביר את רוב ימיי האומללים באוננות אינסופית שזה הדבר היחדי שמרגיע אותי ואת המחשבות הנוראיות אוננות כמעט כפייתית ובשינה כמעט לא לומד רק חושב מחשבות קשות ביותר........ומחכה לרגע הגואל....ולמה שוב אני חי בשביל הורים ומטפלת....שוב חי בשביל אחרים עושה מה שאחרים רוצים ומצפים כמו תמיד....אולי אני אחליט לבד אחליט שדי נמאס אני רוצה שזה ייגמר שחיי הם "קיום חסר חיים" אני יודע שהטיפול וכו הם תהליך....העניין הוא שאני קרוב לגיל 30 ואם עכשיו לא טוב לי וגם בעבר לא היה לי טוב אז איזה נרטיב של חיים יש לי....ועכשיו טיפול שייקח שנתיים שלוש ארבע...וישאיר בי צלקות קשות....אני כל יום מנסח בראש עשרות מכתבי התאבדות ...בוכה במשך שעות....אני פשוט עייף מריר כועס על החברה שאף פעם לא באמת אמצה אותי לחיקה כועס על עצמי שניסיתי להיות נאהב ולא נותר בי כלום אין לי אלא להסכים להגדרת הצוררים המרושעים "קיום חסר חיים" כי אני כלפי עצמי אכן צורר מרושע...וגם אני הייתי שם רק את עצמי ברכבת להשמדה עצמית......ושוב מצטער על ההטרדה אבל באמת באמת אני לבד לגמרי אין מי שיקשיב לי ואני כל כך עייף........וגם שאני מדבר על כאב עם אנשים הם לא יודעים ולא מכירים את העוצמות של זה בתוכי.....

MR BLUE יקר שלנו, לא ראיתי את הסרט ההוא על הנאצים. אבל כשאני קוראת את מה שאתה כותב כאן, נדמה לי שהרחקת לכת. אתה מספר שהזדהית עם ההגדרה האקדמית בה השתמשו הנאצים לתיאור מצבם של הקורבנות, אך יודע לומר גם שמדובר בתעמולה שתכליתה ליצור *מראית עין* של הצדקה להשמדתם. על סמך אותה הגדרה אקדמית ותעמולה שקרית, אתה מבקש השמדה עצמית? כל כך מהר הצליחו להפיל אותך בפח, הנאצים?? :-)) מאחר ואנו יודעים שהנאצים לא היו בררנים גדולים, והתאמצו להשמיד אוכלוסיות "קיום ללא חיים" יחד עם אוכלוסיות "קיום עם אחושילינג חיים", בוא נניח להם לרגע, ולא נצליב נראטיב חיים אחד עם אחר. אני חושבת שדיברנו כאן לא פעם, בפורום, על טעם החיים. אני יודעת (לצערי גם מניסיון) שהחיים יכולים להיות לפעמים עיסה מרה ואכזרית, הנצמדת אלינו, מכבידה את תנועותינו, הופכת אותנו משותקים, מיואשים, מבוהלים עד אימה. כאמא לילדים, ולפעמים גם כפסיכולוגית המטפלת בהם, אני בוחרת להשתמש ברגעים אלה של ייאוש וחידלון אצל ילדים בכוחה המרפא של האגדה. המחשבה כאילו גורלנו נחתם מעתה ועד עולם, כאילו מה שהיה הוא מה שיהיה, היא מחשבה מדכאת ומצמיתה. כחובב קולנוע, אני רוצה להאמין שלמרות ההתנהלות המאד עצובה שלך כרגע בעולם, נותר בך אותו חלק ילדי ותמים, אותו חלק בתוכנו שאיש לא יכול לרצוח, ואשר מאפשר לנו ליצור במקרה הטוב, או להתפעל מיצירה טובה, במקרה הפחות טוב. האגדות הקלאסיות, שנולדו מתוך הכאב והמצוקה האנושית האוניברסאלית, מדברות לא פעם על מאבק בכוחות-על בלתי-מנוצחים, על התגברות, ועל ניצחון שהושג - לא תמיד מכוחו של נס פלאי - אלא דווקא מתוך כוח האמונה, עוז הרוח והנחישות של הגיבור. אני לא חושבת שהייתי מפנה נוסח מוזר כזה למישהו אחר בפורום, מלבדך. אתה יקר לי באמת, והצלחת להבהיל גם אותי קצת. האם תצליח לגייס - אולי טיפונת גם למעננו כאן - את אותו חלק אגדי שבך, ולנצח את דרקון הייאוש ואת מפלצות המוות יורקות האש? אם אהבתם של הוריך והמטפלת שלך חשובות מספיק כדי לעצור את אותה רכבת להשמדה עצמית, הוסף נא גם את אהבתי אליך, צא ממנה מהר (מהרכבת), ותן לה לדהור, בלעדיך, לכל הרוחות. אתה חשוב לנו כאן. איך אתה לא רואה את זה??? ליאת

היי ליאת תודה על התשובה הנפלאה והמרגשת.... אבל אני כל כך מפחד....אני כמו ילד שזקוק לחיבוק ושיגידו לו שהכל יהיה בסדר...לצערי מכל מיני נסיבות שאני מניח שחלקן את מבינה אני לא רואה איך אני יזכה לזה... ושוב תודה על הדברים שכתבת...

אני בת 24 בערך מגיל 15 אני סובלת מדכאונות היו גם הפרעות אכילה ובעיה קשה בדימוי העצמי שנמשכות גם היום ,אף פעם לא הייתי חובבת טיפול פסיכולוגי ,תמיד נתתי צאנס וויתרתי כי זה נראה לי צבוע ואדיוטי ,לפני שנה וחצי התחלתי טיפול בפלוטין שהיה מצוין אילולא הייתי שותה איתו אלכוהול ,אז היעילות ירדה ועברתי לרסיטל וסרוקסט שגם לא עזרו ,חזרתי לפלוטין התייצבתי ואז החלטתי להפסיק על דעת עצמי- לפני כחודשיים התגלתה אצלי מחלה שמחייבת נטילת 6 כדורים ביום(אורמוקס) -גורמות לי לדיכאון ולעצבנות ,עקב תופעות הלוואי של הכדורים -וחוסר ריכוז נכשלתי בכל המבחנים באוניברסיטה עזבתי את העבודה וכרגע אני בבית בבטלה מוחלטת , אני במצב מאוד מאוד לא טוב וכל הזמן חושבת על התאבדות כי פשוט נמאס לי מהכל אני לא רואה עתיד טוב יותר ,,אף פעם לא היתה לי מערכת יחסים רצינית עם גבר כי אין לי מספיק ביטחון ואני חושבת שאני לא שווה לא משנה כמה יגידו לי אחרת , ועל חברות אני לא כ"כ יכולה לסמוך ,אפילו התחלתי להוציא את כל התסכול שלי על אבא שלי ואחותי שהיו הכי יקרים לי פעם ,אני מנסה להרחיק אותם ממני התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני שבועיים והייתי פעם אחת אבל אני לא כ"כ מאמינה בו וגם הכדורים האלו שיבשו אותי לגמרי אז אני לא כ"כ רוצה לחזור אליהם ,הגעתי למצב שאני כבר לא נהנית מכלום לא לשבת עם חברות ולא לצאת לשתות ובעצם מרגישה קהות חושים ,אני רק שורפת זמן ושורפת את החיים האומללים האלו שאני שונאת כ"כ הלוואי הלוואי כל הזמן אני מתפללת שיקרה לי משהו ואני ימות כמו איזו תאונה או מחלה .. בקיצור זה הכל הרגשתי צורך לשתף ולראות מה אתם חושבים אז תודה על הסבלנות ביי

ערב טוב, קראתי בתשומת לב רבה את דברייך, וקצת קשה לי להסכים עם הכותרת שבחרת. אינך קהת-חושים כלל וכלל. אדרבא, את רגישה מאד, כאובה וסובלת. טוב שהתחלת טיפול, והייתי ממליצה לך בחום לנסות - אולי הפעם - ללכת נגד הדחף להרס עצמי, ולהישאר, למרות מה שנדמה בעינייך כ"צבוע ואידיוטי". טיפול פסיכולוגי, גם המשובח ביותר, אינו עוזר אלא אם נותנים לו הזדמנות וזמן. את כואבת את האומללות של חייך, אך למעשה פועלת בעקביות לחסימת כל פתח לתקווה ושינוי. מול מחלה פיזית באמת אין לנו הרבה שליטה או בחירה, אבל איכשהו, במקומות בהן זה אפשרי, הבחירות לא היטיבו איתך. הלוואי שיימצאו לך הכוחות הפעם הזאת. החזיקי מעמד ליאת

שלום, אני בת 24. לאחרונה הבנתי שיש לי הפרעת אישיות גבולית. היות וסיימתי תואר בפסיכולוגיה יש לי ידע בנושא והמודעות העצמית שלי גבוהה. בעקרון, אני אדם נורמלי שמתפקד לכל דבר- לימודים, משפחה (נשואה+1), חברה... אבל עדיין, לא קל להיות גבולית. אמא שלי גבולית ביותר (מערכת יחסים "נורמלית" איתה הינה בלתי נסבלת לחלוטין) וחיי היו חיים קשים כרוכים בהתעללות פיזית ונפשית, בגיל ההתבגרות היתה לי הפרעת אכילה- והכל כנראה עשה את שלו. אני מרגישה שלפעמים קשה לי ושאני מקשה על בן זוגי- אבל לא יודעת עד כמה טיפול הכרחי עבורי, במה הוא יעזור ולכמה זמן הוא נמשך? ובאופן כללי- כל חיי שאיפתי היתה לעסוק בתחום של פסיכולוגיה ושאיפתי כרגע להמשיך לתואר שני ולהתקדם- מצד אחד, אני מרגישה תקועה לפעמים, מצד שני המודעות הגדולה שלי לעצמי ולסובב מעלה אותי מעלה... האם אוכל לעסוק בתחום זה? מעוניינת בחוות דעת מקצועית לכל העניין. בתודה מראש, שני.

שלום שני, כמי שמבינה בתחום הפסיכולוגיה, את ודאי יודעת עד כמה אין זה נכון שאדם יאבחן את עצמו ! עם כל הכבוד לידע ולמודעות, כשמדובר באבחנות - בעיקר חמקמקות ומעורפלות כמו ההפרעה הגבולית - מוטב להשאיר את המלאכה לאנשי מקצוע מיומנים. את מבקשת חוות דעת מקצועית בשאלת התאמתך למקצוע הפסיכולוגיה, ולצערי אין בידי נתונים וכלים לעשות כן, מה גם שאיני בטוחה שאני יודעת מי מתאים. אוכל לומר רק שיש אנשי מקצוע שהתמודדו ומתמודדים עם קשיים נפשיים משמעותיים, ואין בכך כדי לגרוע מיכולת התפקוד שלהם. מבחינה זו, אם את נחושה להתקדם במסלול הטיפולי, והישגייך האקדמיים עומדים (ויעמדו) בדרישות, איני רואה מניעה מדוע לא לעשות כן. מיותר לציין עד כמה טיפול פסיכולוגי חשוב במקרה שלך, הן כדי להתמודד עם ההיסטוריה הקשה שאת מתארת, והן כדי להכינך - במידת הצורך - לתפקידך כמטפלת. בהצלחה ליאת

אני חייבת לרוץ עכשיו אז אולי אני אספר לך בהזדמנות... תודה לך על שאת כאן

חן יקרה, יופי. שמחתי לשמוע שאת בסדר (וגם קראתי את דברייך לגדעון). אני מקווה שאת רצה לעניינים טובים :-)) נתראה כאן בטח בהמשך ליאת

היי, אני מטופלת שלוש שנים, כאשר הטיפול מלווה ברגשות חזקים כלפי המטפל (כאב, כגבר) במשך כל הטיפול עברתי חוויות הכי חשובות בחיים- נישואין הריון ובת מדהימה (בת 3 חודשים). אחרי כל זה עדיין הרגשות ממשיכים. כשמטופל עובר חוויות כאלה, התחושות לא אמורות לעבור כבר? הרי יש לי הרבה על מה לחשוב. נ.ב אני מאד רוצה לומר לו שזה לא עבר לי, אבל אין לי אומץ

שלום עמית, יש אנשים בחיינו, שממשיכים ללוות אותנו בנוכחותם הממשית או המדומיינת שנים ארוכות. כאשר אנחנו מתחתנים ומביאים ילדים לעולם, איננו מפסיקים לאהוב את הורינו, את חברינו הטובים או את הפסיכולוג שלנו. אדרבא, הם זוכים למעמד חדש, כדמויות משמעותיות עליהן אפשר להישען בשעת הצורך. לפעמים אנו נוטים להעריך הערכת-יתר את כוחו של תינוק לחולל שינויים רגשיים בחיינו. תינוק אינו יכול לשקם מערכת יחסים כושלת בין בני זוג, ממש כשם שאינו יכול לדחוק ממחשבותינו אהבות אחרות. מה שהוא כן יכול, זה להעסיק אותנו פיזית, לשנות את סדרי העדיפויות שלנו, וללמד אותנו כמה דברים חשובים על עצמנו. הכותרת ומשפט הסיום שלך, נשמעים כאילו דיברת על פצע או מכה כואבת. אם זה אכן כך, הטיפול הוא הכתובת הראויה לדיון בנושא. בברכה ליאת

גדעון שלום רב, האמת שנכנסתי רק כדי לקרוא ואז נזכרתי שרציתי לשאול אותך משהו לגביך , מה אתה היית עושה אם מטופלת שלך היתה אומרת לך שהיא רוצה להתאבד? היית אומר לה שיותר לא תטפל בה, או שהיית מנסה לבדוק למה היא אומרת שהיא רוצה להתאבד,ואולי קרה לה משהו, ובכלל למה היא מרגישה רע? (כמו שאני מכירה אותך מכאן נראה לי שהאפשרות השנייה נכונה...) מקווה שאתה לא כועס עליי שאני שואלת את זה. אודה לך על תשובתך, חן

אני לא חושבת להתאבד. אני סתם רק שואלת. אז לא לדאוג. חן

חן שלום, אכן, האפשרות השניה נראית לי נכונה יותר - הכרזת התאבדות הינה קודם כל קריאת מצוקה ולכן צריך לברר את המצוקה עצמה. אני לא כועס עלייך - למה שאכעס? בברכה, גדעון

גדעון, חשבתי שתכעס כי אולי שאלתי היתה אישית מידי, הרי לא אמור לעניין אותי מה תעשה ואיך תנהג עם מטופלות שלך.אם אתה לא כועס אז יופי,סבבה לגמרי. רציתי לבדוק משהו לגבי המטפלת שלי היא אמרה לי שלא תטפל בי יותר רק כי אמרתי לה שרע לי ובא לי להתאבד ..... ולא,היא לא ניסתה לשאול למה כל כך רע לי. פשוט היא אמרה לי שאם אני "מאיימת" שאתאבד היא לא תטפל בי.נקודה. שנה שאני מטופלת אצלה ואני לא מבינה איך היא אמרה לי דבר כזה. מה,אני מישהי מהרחוב? אני מטופלת שלה,לא? חשבתי שהיא אמורה לעזור לי,לא לזרוק אותי.

אני שוקלת לדבר עם האחראית שלי בעבודה מחר בבוקר ולהגיד לה שלא אוכל להמשיך לעבוד בשנה הקרובה. ואז להתקשר לאונ' ולבטל את הקורסים שנרשמתי אליהם בסמסטר הבא. ככה, לא להשאיר מחוייבויות פתוחות. ואז להגיד להורים שלי (לא שבאמת אכפת להם) שלקחתי חופש מהעבודה והלימודים ואני נוסעת למדבר לכמה ימים. ואז להגיע למדבר, לבלוע כמות מאוד רצינית של כדורי שינה מסוג LUMINAL - שזה ברביטורטים אגב וזה הורג באמת לא כמו כל הבנזודזיאופינים והבונדורמין שאנשים מנסים להתאבד איתם, ויש ברשותי כמות גדולה של הכדורים האלה כי אספתי במשך חודשים. ואז, למות בשקט במדבר. ואני לא עושה את זה סתם. אני עושה את זה כי זה הגיוני. אם כולם מסביבי ויתרו והתייאשו אין בשביל מה להמשיך להילחם. השיתוק הורג אותי. אני לא מצליחה למות ולא מצליחה לחיות. .....

מישהי שלום, קראתי את מכתבך למטה ונשמע לי שאת נחפזת מידי להתאבד ולא בררת עד תומם את כל האופציות. הייתי מציע לך לברר כמה דברים: א. האם ניתן בכל זאת במרפאה הציבורית שבה את מטופלת לקבל טיפול המשך ולא במסגרת של פעם בשבועיים. ב. המתיני לפגישה שקבעת ביום חמישי עם הפסיכולוגית מקופ"ח כללית. אולי היא כן תוכל לתת לך מענה. ג. האם שמעת על הטיפול הדיאלקטי התנהגותי להפרעת אישיות גבולית? Dilalectical Behavior Therapy for Borderline Personality Disorders ישנן מרפאות ציבוריות שהחלו לטפל בשיטה זו . נסי לקרוא עליה באינטרנט ולברר אם את יכולה להיות מטופלת שם. ונקודה אחרונה למחשבה: זה שאחרים מוותרים עלייך, זה עדיין לא אומר שאת צריכה לוותר על עצמך. בברכה ועדכני אותנו, גדעון

היתי רוצה לדעת איפה ניתן למצוא פסיכולוג באופן פרטי לשיחות פעם בשבוע? לא מעוניינת דרך קופת חולים.

מישהי שלום רב, היות ואני לא ממליץ על פתיחת "דפי זהב" כדי למצוא פסיכולוג, עשיתי cut & paste לתשובה שעסקה בבחירת פסיכולוג והנה היא לפנייך: השאלה "איך לבחור פסיכולוג"? נשאלת בפורום לעיתים קרובות. אמנם זו שאלה שלא שונה מהותית, מכל שאלה העוסקת בבחירת בעל מקצוע טוב אך בכל זאת: כמה המלצות לתהליך בחירת הפסיכולוג: 1. למד על מהות הטיפול פסיכולוגי. ספרים כגון: "טפול נפשי – מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. או "Rating your psychotherapist" by Robert Langs או "סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל. מאמרים ברשת אודות טיפול פסיכולוגי ובחירת מטפלים יכולים גם כן לעזור. (חיפוש בגוגל תחת השאלה" איך לבחור פסיכולוג" מעלה כמה מאות אתרים, חלקם בהחלט סבירים). 2. הכר את בעייתך. לכל בעיה אמור להיות הטיפול המומלץ (Treatment of Choice). כך למשל בטיפול בהפרעות חרדה מומלץ טיפול התנהגותי – קוגניטיבי (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי). בטיפול בבעיות דימוי עצמי או בעיות בין אישיות מומלץ טיפול דינמי. וכן הלאה. 3. הכר את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. המטפלים השונים שייכים לאסכולות שונות : עוס"ים קלינים, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, קליניים. בהעדר חוק פסיכותרפיה כולם רשאים לטפל. לפני ההגעה למטפל: דע לפחות מי למד מה ומה הכשרתו. 4. החלט האם מעוניין בשרות ציבורי או בשרות פרטי. לשרות הציבורי כמה יתרונות – הוא זול יחסית וזמין וישנו פיקוח מסוים על המטפל. חסרונותיו – זמן המתנה ארוך, מטפלים שהינם בתהליך הכשרה, מגבלות על זמן הטיפול. שרות ציבורי יכול להיות מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, פסיכולוגים של קופות החולים, שירותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. 5. הגעה לפסיכולוג אך ורק לפי המלצה. זו בסופו של דבר ההמלצה המרכזית. פשוט, ישר ולעניין. כל המלצה הינה טובה, אך גם כאן ככל שההיכרות של הממליץ עם המומלץ הינה מעמיקה יותר – כך ייטב. אם אפשר רצוי המלצה של אנשי מקצוע, במידה ולא: חברים, קרובי משפחה, מישהו שמכיר. 6. ניתן לבקש המלצה גם בפורום זה. אך בפורום אנו תמיד נמליץ על השרות הציבורי כדי לא לעשות פרסומת לפסיכולוג זה או אחר. גם כי השרות הציבורי הוא בהחלט מומלץ ומתאים לחלק גדול מהקהל הרחב. מעוניינים בהמלצה אישית, ניתן לכתוב לאי מייל האישי של מנהלי הפורום. במידה ואנו מכירים פסיכולוג רלבנטי באזור הרצוי, נשמח להמליץ. 7. התכוננו לשיחת הטלפון עם הפסיכולוג. מטרתה של שיחת הטלפון הינה לקבוע פגישה, אך ניתן לשאול גם שאלות הבהרה. למשל: האם מטפל בסוג כזה של בעיות? מה עלות הפגישה? 8. שיחות ראשונות הן שיחות היכרות. אם עקבתם אחר השלבים המומלצים, אתם בודאי יודעים כי שיחות ראשונות נועדו להיכרות ולהכרת השפה המיוחדת והשונה של המפגש הטיפולי. התחל לשאול את עצמך: האם אני מרגיש בטוח ובידיים מקצועיות? 9. חשיבות הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הינו מהות העשייה הטיפולית. לוקח זמן לקשר הזה להירקם ולהיות מה שהוא. חשוב שתרגיש שאתה יכול לסמוך על הפסיכולוג שלך. חשוב שתרגיש שאתה נותן אמון באדם אמין, אחראי ואיש מקצוע מיומן. תן זמן לתהליך הזה. הוא לא קורה במפגש אחד. חשוב שתהיה מסוגל לדבר עם הפסיכולוג שלך על מה קורה לך איתו ומה קורה ביניכם. 10. סמוך על האינטואיציה שלך. התייעצת. הומלצת. הלכת. דיברת. נתת לזה זמן ועדיין אתה בספק. לא כל מה שטוב לאחר, או לממליץ טוב בהכרח גם לך. זה אפשרי שלא תהיה כימיה עם הפסיכולוג. אפשרי גם שקורים דברים לא טובים בקשר הטיפולי. מותר לעזוב טיפול בהסתמך על האינטואיציה שלך. התייעץ עם אחרים אך החלט בהתאם למה שנראה כנכון ומתאים לך. בברכה ובהצלחה, גדעון

חג שמח אני בת 40 אם ל- 2 ילדים בני 14,16 ואני בהריון במחצית הדרך. הריון מתוכנן , החלטנו די מאוחר ואפילו בגלל גילי היה צורך בטיפולים. היום, יש לי מחשבות שמטרידות אותי והן: מה אני צריכה את זה עכשיו כשהילדים כבר גדולים ואני חופשיה לחלוטין? להכנס שוב לבלאגן, חיתולים, חוסר שינה בלילה, עבודה, מי ישמור לי על הילדים. לא ציינתי שזה הריון של תאומים שמלחיץ אותי כפליים. בעיות כלכליות, בעתיד מקום בבית . וכו'. גם דבר נוסף , שהיו לנו עליות ומורדות בחיי הנישואים, היה שיפור עצום שרק אחריו חשבתי על הריון נוסף, אך היום אני רואה שוב את חיי הנישואים שלנו בירידה דרסטית, דבר המטריד אותי וגהכי מפחיד גורם לי להצטער על ההריון הזה. בוא נאמר שזה הדבר שמטריד אותי יותר. היו לי מחשבות מה אני מביאה ילדים נוספים למשפחה כזאת? גם בחברה יש כאלה שמפרגנים ויש כאלה שאומרים לי: מה היית צריכה את זה עכשיו?? דבר נוסף המלחיץ אותי. אני כולי תקווה שאחרי הלידה בעלי קצת ישתנה . היו לי מחשבות של באמת להוריד את מה שיש ולצאת מההפתקאה הזאת אך יש חשש גדול מזה ואין לי אומץ לכך. אני לא יודעת אילו מחשבות לחשוב ומה לעשות במצבי זה. אנא התייחסותכם, אם דרושה אינפורמציה נוספת, אשמח להשיב. חג שמח

אסתר שלום, במכתבך את קושרת בין ההחלטה והרצון בילד נוסף לבין מצב הזוגיות. זה אמנם נורמטיבי וחשיבה המשותפת להרבה זוגות, שילד ישפר את הזוגיות. אך לדעתי יש צורך להפריד בין השניים - הרצון לילד אמור לשקף משהו טוב שקורה בזוגיות ורצון להרחיב את המשפחה (או להיהפך למשפחה). אך ילד לא אמור להיות במקום טיפול זוגי. במצבך הנוכחי, שבו את כבר בהריון וחוששת (חשש לגיטימי) לגבי ההמשך, הייתי מייעץ לכם לגשת ליעוץ זוגי. במצב האידיאלי הבעל אמור להיות בשלב הזה גורם תומך ולא גורם מסבך. יתכן שיעוץ יוכל לעזור לכם לחזור לשיפור המערכת הזוגית וחלק גדול מהתלבטויותייך יפוג. בברכה, גדעון

התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל מטפל מטעם הביטוח ואני לא שקטה ראשית: נראה לי שנתתי יותר מידי פרטים (תעודת זהות, מקום עבודה) וזה מטריד כי זה מונע ממני להיות מאוד גלוייה. למרות כל מה שאמור להיות לעולם אין לדעת אם יעשה שימוש במידע הסיבה שהלכתי לטיפול היא למצוא אוזן קשבת והבנה לנושאים שהם חסויים לשתףגורמים שאני מכירה ולא ברור לי אם אני מסתכנת או לא לגבי הפסיכולוגית- איך אני יודעת שהיא מוכרת? האם יש מקום שניתן לוודא פרטים עליה דבר אחרון- היא אמרה לי שנדרשת שנה לטיפול, איך היא יודעת האין זה אינדיווידואלי?

שירה שלום, מכוח חוק את זכאית לשמירת סודיות - הווה אומר , שבאופן כללי, הדברים שנאמרים בחדר נשמרים בחדר. לגבי הפסיכולוגית - סביר להניח שהיא אכן פסיכולוגית מוכרת ומישהו (הביטוח) כבר עשה עבורך את הבדיקה. את יכולה גם לבדוק דרך מאגר הפסיכולוגים באתר פסיכולוגיה עברית המצ"ב.http://www.hebpsy.net/pl.asp לגבי זמן הטיפול - זה אכן אינדיבידואלי וגם לא מדע מדוייק. יתכן שהתכוונה כשנה, או אולי שהביטוח מגביל את הטיפול בשנה, או שאולי היא מעריכה את אורך הטיפול בשנה. ועיצה כללית יותר: כל חששותייך לגיטימיים - אני מציע לך להעלות את החששות בטיפול ואת זכאית לקבל עליהם התייחסות. בברכה, גדעון

שלום גדעון, איני יודעת אם נתקלת במקרה בתכתובת(נושא: פגישה) שהיתה השבוע עם ליאת. במידה וכן, אשמח לשמוע חוות דעת נוספת ממך.(מקווה שליאת לא נפגעת מכך...) תודה ושנה טובה אין כינוי

אין כינוי שלום, לא עקבתי במקור והסתכלתי עכשיו, על חלק מהתכתובת ביניכם. יש שם שאלה מרכזית אחת או אולי אמירה מרכזית אחת: אני אמביוולנטית ביחס לטיפול - מה לעשות? לדעתי צריך לעשות שני דברים: א. לבחון - האם רק ביחס לטיפול את אמביוולנטית או שמא גם ביחס לדברים נוספים. ב. להשתמש בטיפול כדי לבחון את האמביוולנציה הזו. הרי את לא מצפה באמת, שהתלבטויות ואמביוולנציה תופיע ביחס לדברים רבים בחייך ולא תהיה חלק מהטיפול. לטעמי, לשלול את הטיפול בגלל שאת לא מקבלת שם את מה שהיית רוצה לקבל (תמיכה, עצה, יותר חום), זה כמו לשלול את העולם שלא נותן לך תמיכה עיצה ויותר חום. בכך את מפספסת את הבדיקה של איפה את צריכה להשתנות. בברכה, גדעון

גדעון, התלבטויות אמביוולנטיות וחוסר יציבות מאפיינות את האדם הגבולי.(נכון?) האם זה ניתן בכלל לתיקון?(גם אם זה קיים בתחומים אחרים...) ומשהו נוסף אני דווקא לא חושבת שזה כמו לשלול את העולם...מאחר ועד כמה שהבנתי טיפול כן אמור לתת תמיכה והכלה.האמנם?(מה שאתה לא תמיד מקבל מהעולם...)ופשוט אני לא מרגישה שאני מקבלת את זה בטיפול תודה

אני אשה בת 33. למדתי שני תארים ראשונים, לא במקביל. השני דרש ממני כסף רב, מאמץ רב, לימודים רחוקים מן הבית, קשיים כלכליים למכביר, אך דבקתי במטרה והיתי שמחה שסיימתי בהצטיינות. סיימתי תהליך ארוך של רכישת המקצוע ובסופו ילדתי תינוקת. מאחר ולא נאלצתי לעזוב שום עבודה, נשארתי עם התינוקת בבית למעלה משנה, עד היום. כיום, השלמתי עם הצורך לשים אותה במסגרת (לחץ מבעלי היקר) ובלב כבד רשמתי אותה למשפחתון. הבעיה היא שאיבדתי ביטחון עצמי. שכנעתי את עצמי ששכחתי את כל החומר שלמדתי, כי אני כמעט שנה וחצי בבית. אני מזלזלת בעצמי וביכולתי לעבוד במה שלמדתי. איבדתי רצף לאחר שנים של השקעה אינטנסיבית בלימודים, פתאום, מטפלת בתינוקת. למרות שזה כיף.......... יש לחץ כלכלי וחבל לי על כל השנים שלמדתי....... ובנוסף לכל ה"צרות" - אני גם לא בטוחה שאני בכלל אוהבת מה שלמדתי. אני קצת נבוכה לכתוב את זה, נבוכה כלפי עצמי, לאחר כל הזמן + הכסף שהשקעתי בלימודים האלה שהיו ממש יקרים. כיצד אסביר לעצמי ולסביבה (שזה פחות חשוב) שלמדתי לשווא?? אנא עזרה בבקשה ושנה טובה

ענבל שלום, לא למדת לשוא. זה תהליך נורמלי של חששות . חשש להגיע למעגל העבודה. חשש שאת לא מספיק טובה כפי שהיית כשסיימת ללמוד. חשש בשל הרצון להצליח ולהנות ממה שעושים. והכל כמובן מתוגבר בשל העובדה שהיית עד עתה אמא במשרה מלאה. החשד שלי הוא שאת מהטיפוסים הנוטים לפרפקציוניזם ואז אם משהו הוא לא בדיוק כפי שחשבת שהוא צריך להיות, את נתפסת לספקות וחוסר ביטחון. עודדי את עצמך להתנסות בתחום אותו למדת ובו השקעת. את עוברת תהליך טבעי של חשש, שתצליחי להתגבר עליו בעזרת תמיכה מהסביבה ואומץ שלך. איחולים לשנה של עבודה והתפתחות בתחום הקריירה במקביל לאימהות, גדעון

ושנה טובה עזרת לי מאוד

שלום וחג שמח הנושא שמטריד אותי לפני כמה זמן ראיתי סדרה בטלויזיה בה היה קטע שבו האמא הולכת עם הבעל של הבת אני לא יודעת למה התחלתי לחשוב איך זה אפשרי האם בעלי היה מסוגל להיות עם אמא שלי (הקשר ביניהם הוא בסדר גמור וגם אני ואמא שלי ביחסים מאוד טובים) האם זאת הפרעה ? אני יודעת שזה משהו הזוי ולא מתקבל על הדעת אבל לפעמים אני חושבת על זה ושואלת את בעלי ואת אמא שלי אם הם דיברו בטלפון האם זה נובע מקנאה כלשהי? ומה אתם ממליצים לעשות? לפעמים אני מרגישה שאולי אני לא שפויה ואני יודעת שאין סיכוי שבעולם שיקרה משהו כזה באמת תודה מראש

רינת שלום, את מוטרדת ממחשבה על בעלך ואמא שלך, ולמרות שאת יודעת בודאות שדבר כזה לא יכול לקרות - את עושה בדיקות שונות לבדיקת ההיתכנות (למשל לשאול האם דברו בטלפון). כדרכן של מחשבות טורדניות - הן טורדניות. מותירות בנו ספק לגבי כל דבר וגם לגבי הנורמליות והשפיות של החושב אותן. וככל שהמחשבה הינה קיצונית יותר כך הבושה והספק גדולים יותר. עצתי לך לנסות לחשוב ממה זה נובע? למשל: לחשוב על מערכת היחסים שלך עם בעלך . חששות שלך לגביו, קינאה בו גם בדברים אחרים, וכן הלאה. יתכן שאם תצליחי לזהות את הגורם למחשבות הללו ולהתייחס אליו- אזי גם המחשבות שמטרידות אותך יפחתו.במידה והמחשבות נעשות מציקות יותר ומפריעות לאורח החיים השיגרתי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע . בברכת חג שמח, גדעון

שלום,טוב אז ככה :אני חחייבת קצת עזרה אני לא יודעת איך להתמודד אני שמנתי בשנה האחרונה ומאז חיי נהפכו גיהנום אני לא יוצאת אני לא מאושרת אני לא משקיעה בלימודים אני מתרחקת מאנשים למרות שאני כן רוצה להיפגש איתם אבל לא בא לי בגלל שההיתי רגילה להיראות מעולה ועכשיו זה לא ממש ככה ואני לא מצליחה לרזות בקיצור בעייתי משהו ובכן למישהו יש איזו ניא עצה מעודדת ומחחממת את ליבי :)אני אשמח לשמוע בתודה מראש וחג שמח לכל עם ישראל............................ דבר נוסף אני כאילו מתביישת לחיות ולהרגיש כל הזמן איכפת לי מה אנשים חושבים אני מרגישה שהחיים שלי עוברים וחןלפים ואני לא ממצאה אותם כמו שצריך בא להרגיש טוב להינות מהחיים ומכל מה שהעולם מציע אבל אני לא ממש יודעת איך עושים זאת אני גם נעשיתי קנאית כי אני לא שלמה עם עצמי בעיקר אם אני רואה בנות יותר רזות שנראות יותר טוב ממני אני מרגישה שהן יותר טובות ממני....... וזה גורם לי לתסכול רבבבבבבב!

שלומית חג שמח, השנה החדשה הינה הזדמנות טובה לשים לפנינו מטרה אחת מרכזית ולנסות להגשים אותה. מה תרצי לאחל לעצמך לשנה החדשה? ירידה במשקל? זוהי מטרה שניתן להגשים אותה: שילוב של דיאטנית, קבוצת תמיכה לנושא הירידה במשקל, ופעילות גופנית יספיקו בד"כ להגשים את המטרה הזו. היות שאת כותבת לפורום פסיכולוגיה קלינית ולא לפורום בנושא דיאטה, אני מסיק מזה , שאת מבינה שיש גם סיבות פסיכולוגיות לכל מה שקורה איתך. אז מה דעתך להוסיף לתמהיל גם טיפול פסיכולוגי? בעיקר נראה לי שאת צריכה להחליט לעשות משהו - להעזר באחרים ולא להישאר לבד עם הבעיות. שתהיה שנה שבה תצליחי להגשים את המטרה שלך, בברכה, גדעון

שלום, אני בת 20, סובלת מהפרעת אישיות גבולית, דיכאון ומחשבות אובדניות קשות. אני מטופלת במסגרת ציבורית בפסיכותרפיה אחת לשבוע + טיפול תרופתי. המטפלת שלי עוזבת בקרוב את המרפאה ואחרי שהיא תעזוב אני אשאר ללא טיפול פסיכולוגי. לפי מה שהבנתי ממנה ומהרופא שמטפל בי שם יש מחסור גדול בפסיכולוגים במרפאה ולא יהיה אף אחד שיחליף אותה. ונניח והיא כן תצליח להשיג לי מטפלת אחרת זה קרוב לוודאי יהיה אחת לשבועיים ולא אחת לשבוע. השבוע התחלתי לעבוד בצורה מסודרת ואני שוקלת לפנות לטיפול פרטי. יש פסיכולוגית אחת שטיפלה בי בעבר באופן פרטי והפסקנו את הטיפול בגלל שלא היה באפשרותי ולא באפשרות ההורים שלי לעמוד בזה מבחינה כלכלית. היא הייתה הפסיכולוגית הכי טובה שהייתה לי והיא מאוד הבינה אותי ומאוד נקשרתי אליה. השבוע התקשרתי אליה (אחרי כמעט שנתיים שלא דיברנו) ואמרתי לה מה מצבי ושאני מאוד רוצה לחזור לטיפול אצלה. סיפרתי לה מה המצב שלי, כולל הניסיונות האובדניים שלי, הפגיעה העצמית שהחמירה לאחרונה, העובדה שאני לא מקבלת מספיק מענה לצרכים שלי במרפאה, וכו'. היא לא הסכימה לקבל אותי בחזרה לטיפול בתירוץ שאין לה אפילו שעה אחת פנויה בשבילי והיא חושבת שאני זקוקה להרבה יותר ממה שהיא יכולה להציע לי. היא חושבת שאני צריכה טיפול אפילו פעמיים בשבוע, לפחות לתקופה מסויימת. פניתי לפסיכולוגים דרך קופת חולים כללית - דיברתי עם אחת שמומחית להפרעות באישיות וסיפרתי לה כמה המצב שלי קשה לאחרונה. אני אמורה להיפגש איתה ביום חמישי שבוע הבא. במהלך השיחה כשאמרתי לה שיש לי מחשבות אובדניות מאוד קשות היא קצת נבהלה ואמרה שאולי אני מקרה קשה מדי בשבילה... שאצלה המטופלים רוצים לחיות לא למות... אחרת היא לא יכולה לעזור להם... אבל אני גם רוצה לחיות! פשוט מאוד קשה לי! אני נמצאת במצוקה נוראית ואף אחד לא עוזר לי! ההורים שלי גם לא יודעים מה לעשות איתי כבר... כולם מתייאשים אחד אחד... ולא, אני לא רוצה להתאשפז כי זה גם לא עוזר לי. אני מעדיפה לעבוד בעבודה נורמלית ולהרוויח כסף כדי שתהיה לי אפשרות לטפל בעצמי מאשר להינמק במחלקה פסיכיאטרית ולשחק בחימר כל היום. אני גם מאוד נורמלית ויותר טוב לי להיות בחברה בריאה. אני עובדת כגננת לגילאי 3-4 ואני סטודנטית לספרות ומקרא באונ' הפתוחה. זה כל כך מתסכל. זה כל כך מתסכל שאני כביכול חיה חיים בריאים ומתפקדת אבל לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה של החתכים, המשחק במוות והדיכאון הקיומי. בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבתי חולים כל הזמן אחרי שאני בולעת יותר מדי כדורים. עכשיו בשבוע האחרון לא עשיתי את זה בגלל המחוייבות לעבודה החדשה. הבעייה היא שאני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק מעמד. אני מתמוטטת... כמעט משותקת... מצטערת על האורך, תודה אם קראתם עד פה.

מישהי יקרה, לאורך ההודעה הכאובה שלך, אי אפשר היה להחמיץ את התחושה החוזרת של נטישה. בחוויה שלך, כולם - בין אם הם בני משפחה או מטפלים, נמצאים לזמן מה ואז מתייאשים ועוזבים. או גרוע מזה - נבהלים מראש ואפילו לא מוכנים לנסות. זה כואב מאוד, ויש לי תחושה שבכל פעם זה נעשה קשה יותר - לקוות בחשש, להרשות בשמחה, להתאכזב עד מוות... אבל האמת היא, שדווקא בגלל שאת מגיעה לכל מפגש אנושי עם ציפיות כל-כך כאובות, חשוב שתמשיכי לעבוד על זה בטיפול - לחוות דרך הקשר הטיפולי את העליות ואת המורדות, להבין מתוך הקשר הטיפולי את המקורות הקדומים של תחושת הנטישה, להתנסות באמצעות הקשר הטיפולי באפשרויות נוספות להיות במגע. הלוואי שבמפגש האנושי הבא תוכלי לקוות בפחות חשש, להרשות בזהירות הראוייה, להנות ממה שיש בתוך הקשר ולשרוד את מה שאין בו. שנה טובה, אורנה

אני שוקלת לדבר עם האחראית שלי בעבודה מחר בבוקר ולהגיד לה שלא אוכל להמשיך לעבוד בשנה הקרובה. ואז להתקשר לאונ' ולבטל את הקורסים שנרשמתי אליהם בסמסטר הבא. ככה, לא להשאיר מחוייבויות פתוחות. ואז להגיד להורים שלי (לא שבאמת אכפת להם) שלקחתי חופש מהעבודה והלימודים ואני נוסעת למדבר לכמה ימים. ואז להגיע למדבר, לבלוע כמות מאוד רצינית של כדורי שינה מסוג LUMINAL - שזה ברביטורטים אגב וזה הורג באמת לא כמו כל הבנזודזיאופינים והבונדורמין שאנשים מנסים להתאבד איתם, ויש ברשותי כמות גדולה של הכדורים האלה כי אספתי במשך חודשים. ואז, למות בשקט במדבר. ואני לא עושה את זה סתם. אני עושה את זה כי זה הגיוני. אם כולם מסביבי ויתרו והתייאשו אין בשביל מה להמשיך להילחם. השיתוק הורג אותי. אני לא מצליחה למות ולא מצליחה לחיות. .....

מישהי נגעה לליבי מאוד ההודעה שלך ונשמעת לי דרכה סובלת מאוד אך גם בעלת כוחות נפש. לפני הכל אני מחזיקה אצבעות לך (ולעבודתך החדשה) שתמשיכי להחזיק מעמד ללא נסיונות אובדניים.בחרת לך עבודה מאוד מחייבת בהקשר הזה. התאכזבתי יחד איתך מתגובתה של הפסיכולוגית הקודמת שלך אבל לגבי הפסיכולוגית מקופ"ח אני איכשהו שמעתי משהו אחר: שמעתי שהיא פשוט רוצה שתמשיכי לחיות כדי שהיא תוכל לטפל בך. אני מניחה שזה באמת קצת מורכב לטפל במשהו שאיננו.... את נשמעת לי בעלת כוחות למרות הדבר הלא פשוט שאת עוברת, ואני מאחלת לך שנה הרבה יותר טובה מזו שעברה. שיעבור לך מהר החג הזה ותחזרי ביום שני לילדים שמחכים לך. (.)

איחולי שנה טובה ומבורכת לכל משתתפי הפורום, ולחברי מנהלי הפורום, אורנה וליאת. מי יתן שהשנה הבאה עלינו לטובה, תהיה שנת בריאות, רוגע וחברות. שנה של חידוש כוחות, תיקווה, אופטימיות והומור. גדעון

גדעון,אורנה ,ליאת ולמשתתפי הפורום, מאחלת לכולכם שנה טובה ,המון אושר,הצלחה,בריאות ורק טוב. ובהזדמנות זאת תודה מייוחדת לליאת ,גדעון ואורנה על התמיכה ,וההבנה והסבלנות האינסופית שתהיה שנה מבורכת ומוצלחת. חן

המון אושר והצלחה.......

ליאת, מאחלת לך מכל לב שנה טובה מתוקה ומאושרת .... מודה לך וליתר מנהלי הפורום על התמיכה ,הסבלנות ,התשובות המעמיקות ,וכמובן האיכפתיות ...למרות שאנחנו בקשר וירטואלי מרגישים בכל תשובה את הרצון לעזור ולתמוך.תודה מקרב לב וכמובן ש נ ה ט ו ב ה....אני .

אורנה יקרה מאוד, זוכרת שהצעת לי ללכת תקופה פעמיים בשבוע כדי שהילדה האבודה תרגיש מספיק בטוח? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-650,xFT-583105,xFP-583237,m-Doctors,a-Forums.html אז אני רוצה לעדכן אותך שהתחלתי ללכת פעמיים בשבוע. וטוב לי שם. מאוד טוב לי שם. רק שימשיך ככה... אתמול חברה שלי אמרה לי שמצאתי את הילדה. אז אמרתי לה שמצאתי את האמא... אגב, בהתחלה היא לא התלהבה מהרעיון של הפעמיים בשבוע. היא אמרה לי שזה יהיה לי קשה. אבל היא מקסימה. הכי איתי. אז רק רציתי להגיד לך תודה, אורנה יקרה. תודה שאת כאן. חג שמח ושנה מדהימה. נורית

הי מצחיקונת, טוב לשמוע ממך! אני שמחה על העדכון, ומסכימה שלמצוא את הילדה ואת האמא זה מאוד קשור (אם לא אותו הדבר...). שלך, אורנה

"שתבוא שנתנו שלום וימינו חיים שישאו עצינו פריים ושדותנו ירוו מים יהמה ביתנו אדם וצעדנו איתן. שנה טובה!" (תקוה שריג) לכל באי הפורום ולחברי הטובים אורנה וגדעון שנה טובה. שנה של התחדשות, צמיחה, הישגים, הצלחות, אהבה ובריאות טובה. שנה של שלום, שקט ושלווה בגבולות ארצנו, בבתינו ובתוכנו פנימה. מאחלת מכל הלב ליאת

לא נמאס כבר לשמוע(ולומר) שנה טובה?! בטח מחר ימאס לגמרי...(מעניין אם זה רק אצלי) ובכל זאת שתהיה שנה דבש! :-)

היי כולם, אני מצטרפת, שנה נפלאה לכולם. ורוצה להודות למנהלי הפורום על האוזן הקשובה, על תמיכה, ההכלה. באמת תודה על הכל מכל הלב. ולפורום על ההזדמנות להכיר אנשות :-) מקסימות. נעים לי כאן. נורית

אורנה, גדעון, ליאת ויתר משתתפי הפורום, מצטרפת לברכות לשנה החדשה. ו-אין כינוי, בכל פעם, שאני מאחלת, או שמאחלים לי שנה טובה (בימים אלה זה מגיע לעשרות פעמים ביום :- ), אני מתמלאת בהתרגשות אמיתית. מרגישה כמה כל איחול כזה, יוצא מהלב וגם נכנס אליו. אז שנה טובה, הא? יעלה

יעלה, כאשר אני מברכת מישהו זה רק מהלב. לא יודעת אם כולם מברכים מהלב, אולי אני טועה...אבל האם את מכירה את אלו ששולחים מייל או SMS ומעבירים לכולם את אותה הברכה? מה גם שישנם את המעצבנים שעושים זאת בבוקר שנה נפלאה וחג שמח! (מהלב:-)

שלום יקרה, דרישת שלום גם לך... (ואיך עוברות עליך כל ההתמודדויות?) מתחשק לי לכתוב לך כמה שורות משיר, שהבת שלי מזמזמת כבר כמה ימים: "ילדה אחת יפה ציירה לי על החול שמש ושמים פרח עם גבעול. זאת מתנה לראש השנה, שתהיה לך שנה יפה ונחמדה וגם לי. תודה." (זה הבית האחרון משיר של לאה נאור). אני מנצלת את ההזדמנות הלילית לאחל שנה טובה לכולכם - משתתפים אקטיביים וקוראים פסיביים - אהובים ויקרים לליבנו מאוד. אורנה

היי אורנה, האמת היא שאני עוברת תקופה די קשה שמשאירה אותי בלי הרבה מילים וגם בלי הרבה כוחות... קצת מתכנסת בתוך הקונכיה של עצמי (יש לי תקופות כאלה... כשהכל פגיע ולא מתאים) המון שינויים במחוץ ומבפנים והכל נורא מבלבל. הפסיכולוגית שלי שוב פעם בחו"ל ואני לבד עם הכל מנסה לעשות קצת סדר בבלאגן.. לא כל כך תקשורתית, אבל לקראת השנה החדשה נושאת תפילה אמיתית שתהיה זו שנה טובה של צמיחה וגדילה... אני רוצה כוח להתגבר להאמין. לסמוך. לגעת בעצמי ובאחרים. שנה טובה גם לך אורנה... וגם לכל החברים כאן. רשת

היום הלכתי למקום שמכין אותי לראינות עבודה, במקום יש איש שמקצוע שהוא פסיכולוג, הוא יושב איתי כשעה וחצי ותפקידו לתקן את הקורות חיים ולעשות לי סימולציה לראיונות עבודה, בכל מקרה הוא עשה לי סימולציה ראשונית שבה אני מציג את עצמי לכאורה למראיין, הוא שמע אותי והשיחה הדרדרה לזה שאני בן אדם שפשוט אין לי ביטחון עצמי, אני מציג את עצמי בעייפות וגם כשאני מנסה להציג את עצמי ואת הכישורים שלי בביטחון, זה פשוט לא כנה, הוא אמר את זה בצורה פשוט תקיפה, הוא הוסיף כל מיני דברים גם מהחיים האישיים שלי שבטח אבא שלי לא העריך אותי מספיק ואני בטח לא מסתובב עם בחורות איכותיות ושההרגשה הפנימית שלי פשוט על הפנים ולפני שבכלל אני ניגש לראיונות, אני צריך אולי לעבור קורס שיעלה לי את הביטחון העצמי, במהלך השיחה לא ממש עיקלתי את מה שהוא אמר אבל סוף השיחה הסתיימה באווירה חיובית שסוף סוף נפל האסימון... אני אומר שמצד אחד טוב שזה קרה, כי אני יודע פחות או יותר איפה לתקן את עצמי, רק שעכשיו הביטחון העצמי שלי ברצפה, אחד התחביבים שלי ושל חברים שלי זה לצאת ולדבר עם בחורות, ההרגשה הפנימית שלי היום ממש ירדה, אני מרגיש שאין בעצם טעם שאני ייגש לבחורה כי מה שאני אומר מהפה לא כנה וזה לשווא, אני מרגיש שהפנימיות שלי פשוט פגומה... רציתי כעיקרון להבין מה המשמעות של המילה כנות, איך בעצם בן אדם רואה שאני לא כנה גם כשבחיצוניות אני מפגין ביטחון עצמי ואיך אני יכול לעזור לעצמי לשפר את הפנימיות...תודה

שלום אורן, יש כל מיני דרכים לעבוד על הביטחון העצמי שלך, אך נדמה לי ששיחה כמו זו שתיארת איננה אחת מהן... הדרך הטובה ביותר שאני מכירה היא לעבוד על הדברים בצורה מעמיקה והדרגתית, ולא במין "בום טרח והביתה", כפי שחווית בשיחה היום. אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי, ובינתיים - להמשיך להתראיין למקומות עבודה, להמשיך לצאת ולדבר עם בחורות, ובקיצור - להמשיך לחיות בצורה האותנטית ביותר שאתה יכול. בהצלחה, אורנה

שלום רב לפסיכולוגים היקרים!אז ככה יש לי חבר כבר 3 חודשים ואני מאוד נהנת איתו אבל.....הוא מאוד מפנק ודואג ונותן תחושת ביטחון אדירה אין ספק שהוא העלה לי את רמת ואיכות החיים שלי בכמה מידות החל מריגשי ועד ל......... בכל אופן אני מרגישה שאני לא ממש מפנקת אותו כלור הוא כל הזמן זורק יציאות פה ושם ואני מאוד רוצה לפנק אותו אבל לא ממש יודעת איך אני בת 23 וזה חבר ראשון שלי וגם בתחום הסקס הוא כל הזמן מדבר איתי על זה שהוא היה רוצה שאני יירד לו אבל אף לא עשיתי את זה וזה קצת מרתיע אותי ובכלל יש לי קושי בקיום יחסי מין אני עכשיו בטיפול (קושי בחדירה)בכל אופן אני פוחדת לאבד אותו ואני לא יודעת איך לענות לו על צרכיו כי אני גם רוצה לפנק אותו אשמח לדעתכם המקצועית.......אני אשמח אם ליאת תענה לי...:)

עוד דבר נוסף.....אני מרגישה שאני אוהבת אותו להגיד לו כאילו מצד אחד אני מתה לספר לו מה אני מרגישה ומצד שני שזה לא ירתיע אותו למרות שהוא זה שחיזר כל הזמן בהתחלה כאילו זה יותר מידי טוב ואני מפחדת שזה ייגמר פתאום......אמלההה..

שלום נוי, ברכות על הזוגיות החדשה... את צודקת - כשיש לנו משהו טוב, מיד מתעוררים הפחדים שנאבד את הטוב הזה. אבל, כנראה שלא "סתם" טוב, ואין סיבה שיפסיק להיות טוב... בזוגיות טובה יש יכולת (שמתפתחת באופן הדרגתי) להיות קשובים לצרכים ולרצונות ההדדיים, אך גם לקשיים ולמגבלות. זה אומר שכשם שאת רוצה להיענות לצרכים של בן-זוגך, גם הוא אמור להבין את הצרכים והמגבלות שלך. לכן, כדאי לדבר איתו בכנות גם על הרצון שלך לפנק, וגם כל הקושי להתנסות בפעילויות מיניות מסוימות. אני מניחה שככל שתהיו קרובים יותר (ולדבר על הקושי זה בהחלט חלק מקרבה), תהיי משוחררת ובטוחה יותר במיניות ובשאר תחומי הזוגיות שלכם. בהצלחה, אורנה אגב, ליאת עונה בימים שני-רביעי, כך שתוכלי לכתוב שוב בימים אלה.

אורנה שלום, כתבתי פה בעבר בשם אחר. העדפתי הפעם אחרת, ובכל זאת אני מקווה שתדעי במי מדובר (נראה לי שתדעי). אני נורא מחפשת אהבה. היום אחרי עישון חומרים שלא אנקוב בשמם (...) הייתה לי איזשהי הארה בקשר למישהו שאני מכירה כבר 12 שנים (הוא למד אתי פעם, ולאחר מכן היינו נפגשים בכל מני מקומות, במקרה). תמיד הייתי קצת מעוניינת בו, אבל גם לא העזתי לעשות כלום וגם לא העזתי שבאמת יקרה משהו. עם זאת, תמיד היה איזשהו חיבור, עניין, תמיד הייתה לי תחושה שיש שם עוד משהו שלא מוצה, אבל זה לא היה מיני, וביני לבין עצמי הכחשתי את העניין המיני שהיה לי בו. בנתיים אותו גבר התחתן (ונורא הצטערתי וגם לא חשבתי שאשתו ראויה לו...), אך לפני כשנתיים וחצי נודע לי כי התגרש (וכמובן הייתי מאושרת). למרות זאת, לא העזתי לבדוק מה אתו, כי פחדתי נורא שהוא עם מישהי ובכלל, מה אני אגיד וכל זה... בכל זאת, כשהייתי פוגשת מכרים משותפים, הייתי מוסרת לו ד"ש חם-חם, בתקווה שיבין את הרמז ואולי יקרה משהו. אני לא יודעת אם הוא היה אי פעם מעוניין בי. הייתי כאילו ידידה שלו ושל אשתו (הוא חשב שיותר של אשתו, אך מבחינתי - היא ממש לא עניינה אותי) ואין לי מושג מה הרגיש כלפיי. לא היה נראה שהוא נמשך אליי, אך אין לדעת, כבר קרה שפיספסתי עניין מיני של מישהו בי. מה שכן, הוא הציע לי בזמנו לעשות משהו ביחד מבחינה מקצועית (יש לי משהו מיוחד להציע לו בתחום זה, (וגם לו לי) - משהו שבזמנו הוא נמשך להכיר). מדובר על עבודה שדורשת הרבה קירבה ביננו. הייתי רוצה להבין את ההזמנה כרצון לעשות משהו קרוב יחד, או תפיסה שלו אותי כמישהי שיש לה מה להציע לו, אך אולי פשוט רצה ללמוד ממני את אותו תחום מקצועי ייחודי. כמובן שהייתי רוצה יותר, אך גם אם לא, אין לי כל ספק שנוכל לעבוד מצויין יחד. עכשיו הזמן לפעול, אם אני לא רוצה להמשיך להרגיש פספוס, אבל זה נורא מפחיד. אני לא יודעת אם כרגע הוא בזוגיות או לא, ומפחיד אותי לגלות שכן (זה נראה לי מאוד סביר שיהיה). אני לא יודעת אם אי פעם התעניין בי כבת זוג (זה לא נראה ככה) וגם זה סיכון. קשה לי להביע באופן ישיר את העניין שלי בו. מה שחשבתי לעשות זה להציע לו לממש את הרעיון שלו דאז, למשהו מקצועי משותף. הייתרון: אותו רעיון מקצועי יכול להתממש מצויין יחד, גם אם לא יהיה משהו רומנטי ביננו. המצב הטוב עוד יותר הוא שיהיה משהו טוב ביננו מבחינה זוגית. יש כמה בעיות: -ברור שיכאב לי אם זה יהיה רק העניין המקצועי. -בזמנו הייתי די נלחצת מלדבר אתו על עניינים מקצועיים ובכלל, כי הרגשתי נחותה. יש סיכוי שזה יחזור, למרות שהתחזקתי במשך השנים שלא נפגשנו. ובכל זאת, אפילו אם אבטא עניין בעבודה משותפת ונחשוב ברצינות על העבודה - אלחץ (גם בגלל תחושת הנחיתות בעבודה, וגם בגלל שאני בעצם רוצה אותו). מה את אומרת? אשמח מאוד לקרוא על מחשבותייך בעניין. בתודה, לילה

קיים כמובן חשש שכרגע לא מתאים לו העניין המקצועי המשותף ואז אם יסרב להצעה, איך "אסוג" ואגש לעניין החשוב יותר? :) לילה

לילה יקרה, בהודעתך אפשר לקרוא את כל הכיסופים והגעגועים והתקוות שבעולם... ולצידם את הניסיון להפוך את כל זה למשהו רציונלי, ניתן להבנה ולשליטה. אבל אולי זה לא ניתן לשליטה. אולי את נמצאת בצומת בה צריך לקחת סיכון: יתכן שתתאכזבי, ויתכן שלא... יתכן שהמציאות תפגע בך, ויתכן שהמציאות תעלה על כל דימיון... אני חושבת שעבר עליך המון זמן מבלי לנסות, ונדמה לי שאת בשלה לקחת את הסיכון. ועוד משהו - בעיני, גם אם יסתבר שהוא לא "הנכון", תהיי בעמדה הרבה יותר טובה בעולם: עמדה אמיצה ונחושה שמעדיפה לחוות כאב רגשי, על פני וויתור מראש על הסיכוי לאושר. מחזיקה אצבעות לאושר (באשר הוא), אורנה

אורנה יקרה, תודה על תשובתך המקסימה. את כזאת מותק (זו מילה שיצא לה מוניטין רע, שלא בצדק), כרגיל. הלוואי הלוואי שאוכל באמת ללכת עם האיחולים והעידוד שלך. נראה לי שאעיז רק מהכיוון המקצועי, ואז כבר אגשש... מבטיחה לדווח אם יהיו התפתחויות. שתהיה לך שנה נפלאה! ל.

שלום,ליאת,נחמד להרגיש תמיד בשעות האלה שאת כאן.אני מאחלת לך ולכולם שנה טובה ומתוקה,שנישמה בסורות טובות.את יודעת למה אנחנו מאחלים לא רק שנה טובה אלא גם מתוקה?לכאורה מספיק שהיא תהיה טובה ומתיקות כאן מיותרת,ברור ש"טוב" כולל גם את התפוח בדבש ומה טעם להדגיש כל כך את הטעם של התפוחים האלה בחיים?..כי כל מה שקורה בחיים זה לטובה,לא תמיד אנו מסוגלים להרגיש ולהבין את הטוב,לא תמיד הטוב הוא כאן בעולם שלנו ובכלל מאז שאכלנו את מה שלא צריך בגן עדן והרע חדר פנימה,העולם הוא תערובת של הטוב והרע ...לכן אנו מאחלים אחד לשני ששנה הבאה עלינו לטובה תהיה טעם של תפוח בדבש,שהטוב יהיה מתוק וברור לנו,שנרגיש אותו.לכן אני חוזרת ומאחלת לכולנו שיהיה לנו מתוק-מתוק בלי חוכמות!עוד חיוך:אחרי שסיפרתי לבתי בת שלוש ותצי שתינוק צריך לגדול עוד קצת בבטן ושהוא נימצא במיים.היום היא שאלה אותי:"אמא,למה ה' לא עושה נס ולא פותח פתח לתינוק שהוא יצא,הוא לא מבין שקשה לו שם עם דגים במיים?"בשלוש נשקות לפני השינה נראה לי שאני עוברת בצריכת כמות סוכר שנתית המומלצת על ידי משרד הבריאות...

חני יקרה, תודה על ההסבר המתוק. מאחלת לך ולמשפחתך שנה טובה ומתוקה, ושהקטנצ'יק עם הדגים יצטרף בנחת ובקלות למשפחה שמצפה לו באהבה בחוץ... :-) ליאת

אמן ואמן.אילו הית יודעת איך אני רוצה להיות כבר אחרי ולהחזיק אותו על ידיים...

חג שמח ושנה טובה ומבורכת. מחן

תודה, חן. שנה טובה גם לך ולמשפחתך. ליאת

שלום אני רוצה לשאול בקשר לילדה בכיתה ד שנחשבת מהראשונות בכיתה מבחינה הישגית התלמידה עברה ניתוח לב אחרי הלידה והיא מודעת שהיו לה בעיות בלב. לאחרונה בן דודדה הפחיד אותה וסיפר לה על איך מתים מהתקפי לב. התלמידה נתקפה בחרדה, מסרבת להתרחק מהבית כי היא מפחדת למות. מה עושים עם תלמידה כזאת אם זה בבית הספר או בבית עצמו. תודה

שלום נירה, "ידיעה מונעת פחד" ולכן, אני מציעה לך לפתוח בפעולת הסברה מסיבית על ההבדל המהותי בין "מום לב" אותו תיקנו בניתוח שעברה, לבין מחלות לב, התוקפות אנשים מבוגרים. אני חורגת ממנהגי כאן בפורום, ומזמינה אותך להתקשר אלי ישירות. נדמה לי שאוכל לעזור יותר (ובשמחה) בשיחה פרטית. בברכה ליאת

בבית ? בעבודה ? הרי כל הזמן קורים דברים ..בעיר ובכלל .. אני בן מזל טלה בן 30 .. ומרגיש שאני נולד כל בוקר מחדש ..... לא הרגשתי כך בעבר כלל . אני אקדמאי . דתי לאומי . ... מה קורה לי ? התבגרות מאוחרת ? לסיכום : האם לחשוב רק על עצמי ? כרגע אני לא עובד בעבודה מסודרת כמו שאני אוהב .... מזה 3 שנים .

שלום אביב, נוסח השאלה שלך קצת מעורפל, (זה משהו שמאפיין את בני מזל טלה?) אך אנסה בכל זאת. אני מניחה שאתה עסוק מאד כרגע - במחשבותיך ובכוונותיך - בך עצמך. האם עיסוק זה ממלא אותך אשמה? האם העובדה שאתה מרגיש כל בוקר כאילו זה עתה נולדת, שאתה ממוקד בעצמך, נתפסת בעיניך כפינוק? כלוקסוס שלא מגיע לך? תהא זו התבגרות מאוחרת או נהנתנות גרידא, כל עוד אינך פוגע באיש, ומצליח לקיים את עצמך בכבוד, קח לעצמך את הזמן הדרוש לך, עד שתנוח דעתך. שנה טובה ליאת

שלום, נפגשתי לפני שעה קלה עם "חברה" שגרה קרוב אליי וביקשתי ממנה לפני כמה ימים לאסוף את הדואר שלי בשבוע שאני בחו"ל. אני מצפה לצ'ק על סכום גדול שאמור להגיע אליי בדואר (כנראה רשום) בעת שהותי בחו"ל, צ'ק שהיו עליו מלחמות בירוקרטיות בתקופה האחרונה. שאלתי את חברתי מאוד בעדינות אם יהיה לה קשה ללכת עבורי לדואר בתקופת היותי בחו"ל, במידה ואכן הצ'ק יגיע בדואר רשום. היא אמרה שבהחלט יהיה קשה ונפגעתי מאוד. יש לציין שרק לפני שבועיים סרקתי עבורה תמונות במחשב ובניתי לה משהו קטן באינטרנט בין דברים רבים אחרים שעשיתי עבורה. אמנם אותה אישה מאובחנת כפסיכוטית ואף הייתה מאושפזת באשפוז כפוי וכעת נמצאת בטיפול מרפאתי כפוי וכל יחסי התן וקח שלה עם אנשים רוויים תחושת קיפוח, מריבות וניתוקים. היא תופסת את עצמה כ"טובה" ו"מעניקה" ואת כל העולם כ"לוקח" ו"מקבל". יחד עם זאת, זה לא מקל על תחושת הפגיעה שלי ממנה. כל פעם אחרי אירוע כזה איתה אני מנתקת את הקשר לזמן-מה, כפי שבוודאי עושות חברותיה האחרות, ובכל זאת, אני נפגעת וחוזרת - כנראה בגלל בדידות שלי. אשמח לכל תגובה. תודה ושנה טובה, שרה

לפעמים גם לאנשים בראים יכול להיות קשה לעשות משהו עבורינו,לא ביגלל שהם לא מעריכים אותנו או את מעשינו אלא מסיבות אישיות ממש.הית מרגישה יותר טוב אילו היא היתה משקרת לך שלא יהיה לה קשה?אני דווקא אוהבת כנות בין החברות.אם אני מבקשת מחברה משהו אני לא רוצה לשמוע שקרים מנומסים.

שלום שרה, כאשר אנו שואלים מישהו בעדינות "אם יהיה לו קשה" לעשות משהו למעננו, אנחנו משאירים לו - בצדק - את האופציה לסרב, שמא באמת יהיה לו קשה. את עצמך הסברת עד כמה אישה זו פגועה, ולפיכך, יש להתייחס לתשובתה כפשוטה. שימי לב כיצד דפוס ההתנהגות האופייני לה, שב ומשחזר את עצמו ביניכן, פעם אחר פעם. נסי להישאר עניינית ולמצוא פתרון אחר, הנשען פחות על "טובות" ויותר על תכנון מוקדם. תוכלי, למשל, לפנות לסניף הדואר, ולבקש לשמור עבורך את הדואר הרשום. אגב, רצוי לא לציין שמדובר בסכום כסף גדול. נסיעה טובה ליאת

המורה של בני טוענת זו שנה שנייה (ילד מחונן בן 10) שהוא ציני ומעליב ילדים אחרים. כשתשאלי אותו מדוע הוא פגע הוא יסביר לך בכובד ראש שאין המדובר בפגיעה כי אם בכוונה להצחיק,סוג של הומור,הוא בעצמו ילד מאוד רגיש שמיד עיניו מתכסות בדמעות אם אני מסבירה לו שהוא פוגע כיוון שאני נשואה לאדם ציני אני מבינה שלא תמיד הומור מסוג זה נתפס כהומור ואכן הסביבה לא תמיד מבינה ומקבלת כשם שהמורה לא מבינה את הציניות האם יש מחקרים בנושא ציניות ופגיעה? האם יש דרך להביא אותו להבלגה- לא כל מה שחושבים אומרים ובודאי צריך לרסן. אנא ציידי אמא לא ציניצ בכלי הסברה הן לבני והן למורה . תודה ושנה טובה

שלום אורית, הומור ציני, הגם שנתפס בעיני הסביבה כמרושע קצת, הוא חלק מע?ר?כ??ת ההישרדות של האנשים הרגישים, המתקשים להתנהל במצבים טעונים רגשית. הציניות היא דרך נהדרת להקהות את חריפותם של רגשות עזים, ולמזער את השפעתם עלינו. פעמים רבות דווקא הילדים המחוננים מתקשים יותר מחבריהם להתנהל בעולם החברתי שלהם ללא תקלות. הם סופגים עלבונות, הם מרגישים לא מובנים, לעיתים בודדים, ללא מכנה משותף אמיתי עם חבריהם, חיים בסוג של סרט מאד מאד פרטי. ילדים חכמים כאלה, יודעים לעשות שימוש מתוחכם בהומור דק, שאינו תמיד מעורר התפעלות בקרב הילדים האחרים (לרוע המזל, גם לא בקרב המורות...). כדי לשפר מיומנויות חברתיות ולהימנע מפגיעה בדימוי העצמי, שווה לבדוק אפשרות של סיוע פסיכולוגי פרטני. מניסיוני, ילדים כאלה מפיקים תועלת רבה מהתערבות קצרה, המסייעת גם בהתמודדות רגשית יעילה יותר. בהצלחה ליאת

Hi, Sorry for writing this in english but I'm abroad. feel free to answer in hebrew. I'm going through a really difficult AND confusing time. I'm considering to start a new therapy, but i'm not sure if it is the right thing to do. Here is a thread i posted here almost a year a go: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-527859,xFP-527859,m-Doctors,a-Forums.html Since then, I would say I have done quite fine without a therapy, but as I said, recently that has changed... You did answer me before, but now that the time has come to decide i would be pleased if you could reflect on the subject again As the end of my last therapy was so painfull, I ask myself, is it worth it? Do I really want to go through something like this again? Get attached AND depend on a person perhaps even having feelings for him. Im some sick way i might even be looking for this as there is no love in my life which i so desperatly need, AND my tormented soul seeks other ways to fill the void. The things that I gain if at all, are they trully more significant than the the suffering i will surely go through?

אלי יקר, עפ"י ההיגיון שלך, לא כדאי לנו להיקשר לדברים טובים, שמא יום אחד ייעלמו לנו, ויותירו אותנו עם שברון לב. אני רוצה להזכיר לך שכיום כבר אינך חייל, ותוכל למצוא לעצמך טיפול שאינו מוגבל בזמן. כמו שאמרתי לך אז, מי שיכול היה ליצור קשר טיפולי כה מרגש, יוכל לעשות זאת בהצלחה גם בעתיד. קצת מוזר שמה שאתה לוקח איתך מן הקשר הטיפולי ההוא, הוא דווקא כאב הפרידה. האם מערכת יחסים נמחקת מחיינו וערכה ב??ט?ל מרגע שנסתיימה? קשר טיפולי, ככל קשר משמעותי אחר, אכן כרוך במידה של תלות והזדקקות. לטעמי, ההימנעות הזהירה מקרבה, אכן שומרת עלינו מפגיעה, אך מותירה אותנו בודדים נורא. במקומך, הייתי לוקחת את הסיכון ומנסה שוב. מקווה שתשוב אלינו במהרה, ושתהיה לך שנה נהדרת של ביחד, עם מי שרק תבחר. שלך ליאת

שלום אני אמא לילד בן 4 וארבעה חודשים בני הולך לגן טרום חובה ויש לי בעיה מכיון שבאותו הגן המועדונית מלאה והם לא יכולים לקבל עוד ילדים אני חייבת לחזור לעבודה ואין לי מי שישמור אותו כשהגן מסתיים בשעה 1:20 הציעו לי בעירייה להעביר אותו גן אני פוחדת מההשלכות שייהו כתוצאה מההעברה הוא מאוד מאושר בגן הנוכחי יש לו שם את כל החברים הכל מצויין רק העובדה שאין מקום במועדונית יש לי עוד שתי אפשרויות והייתי רוצה להתיעעץ מה הכי טוב לעשות הכוונה איך הכי פחות לפגוע בילד 1. המטפלת של סבתא שלי שאותה הוא מכיר יכולה להוציא אותו והוא יהיה שם אבל בלי חברה של ילדים ובלי טלויזיה או מחשב 2. משהיא שאני מכירה והילד לא עושה צהרון אצלה בבית היא אוספת את הילד מהגן ולוקחת אותו עם מס' ילדים אליה הביתה עם ארוחה חמה יש לה בית עם חצר אבל כמו שציינתי הילד לא מכיר אותה וגם לא את הילדים אני מפחדת שהשינויים האלה יגרמו לא לתיסבוך אשמח לקבל יעוץ בנושא בברכת שנה טובה ומתוקה

שלום לאם המודאגת, ראשית, טוב לשמוע שהילד שלך מאושר בגן. זה מעיד על כוחות ועל יכולת הסתגלות טובה. יש הרבה ילדים שממשיכים אחרי הגן למסגרת של מועדונית באותו מקום, אבל עובדתית יש יותר ילדים שבצהריים עוברים למסגרת אחרת, צהרון או מטפלת, עד שאמא חוזרת מהעבודה. שינויים ותקופות מעבר לא יוצרים תסביכים מיוחדים אצל ילדים רגילים, וגם אם יש כמה ימי הסתגלות ואפילו בכי, רוב הילדים עוברים אותם בשלום. חלק מהותי ביכולת ההסתגלות של הילד הוא האופן בו מוצג לו הדבר. אם תרחמי עליו - הוא ירגיש מסכן, ואם תעודדי אותו תסמכי עליו - הוא יתארגן ויצליח להשתלב טוב. לכל אחת משתי האפשרויות שהצגת יש יתרונות וחסרונות. אם הילד מגיע עייף אחרי הגן, אולי יהיה לו כייף להתפנק אצל סבתא, לנוח "סולו" מול הטלוויזיה או לתפוס תנומת צהריים. אם מדובר בילד פעיל וחברותי, אולי יהיה לו טוב יותר בצהרון השני. תוכלי ללוות אותו בימים הראשונים, או להזמין הביתה או לגן השעשועים את אחד מילדי הצהרון כדי שיתחברו קצת (בתיאום עם אמו). זכרי שילד מסתגל משחזר את כישוריו הטובים בכל מסגרת חדשה, בהנחה שמדובר במסגרת ראוייה המותאמת לצרכיו. בהצלחה ליאת

מה אתם כותבים שם, לעזאזל, כשאתם מסכמים את הפגישה? למה יש צורך כזה להסתיר מהמטופלים שלכם את מה שאתם באמת חושבים עליהם?

שלום ריקי, המציאות, כמו תמיד, די אפורה ומשעממת. הפסיכולוג הוא גם ההיסטוריון של הטיפול, וככזה, הוא נוהג לסכם בתום הפגישה, בכמה מילים, את התכנים המרכזיים שעלו, ואולי גם כמה מילים על הרגשות שעלו אצל המטופל או אצל המטפל או אצל שניהם. אין כל צורך להסתיר מהמטופלים כלום, אבל למה להכביד עליהם עם בירוקרטיה מיותרת. האם נראה לך נכון יותר שהמטפל והמטופל יעשו זאת יחד ע"ח זמן הפגישה? ליאת

ליאת, את מתוקה אמיתית, ותודה על הרעיון. נחמד בעיני שאסכם עם המטפלת שלי בתום כל פגישה ב-5 דקות האחרונות את התכנים שעלו בה. ומצדי שתשמור אותם אצלה. זה גם ייתן לנו מסגרת יפה לטפול.

הי ליאת וכולם, לא יודעת למה נפלה הודעת התודה שלי. כתבתי אותה לפני כמה שעות ועכשיו פתחתי את הפורום והנה היא נעלמה. אז בהנחה שהיא סתם נפלה באופן ברוקרטי, אני כותבת לך שוב תודה רבה, ואכן אני אשתמש ברעיון המקסים שהעלית ובתום כל פגישה עם המטפלת שלי , 5 דקות אחרונות, נסכם את הפגישה ביחד.- אני חושבת שזה יעשה רק טוב לטפול.

שלום ליאת המצב הרגשי שלי על הפנים קשה לי לראות מצב שבו אני אהיה שוב עם בחורה נורמלית שתרצה אותי...אני מרגיש את המוות מציף אותי קשה לי לחיות אני חש את המוות בכל תנועה בכל מחשבה אין לי כח להמשיך........אני עייף מאוד מהמחשבות ואני ממש לא יודע איזה טעם יש לחיים האלה...המטפלת כל מפגש מקציבה זמן לשכנע אותי שכדאי להמשיך שהחיים שלי שווים משהו שהיא אופטימית אבל אני לא מבין מאיפה זה בא גם אם הייתי חולה סופני היא גם הייתה אופטימית לא??

לא מבין למה הפיאסקו הזה שנקרא החיים שלי ממשיכים .........שינתקו אותי מהמכשירים ויתנו לי לגווע עד המוות המתוק והמשחרר........אני חי רק בשביל הורים שלי שאני יודע שאםפ יקרה לי משהו הם לא יוכלו לחיות עם עצמם כבר שנתיים אני לא חי בשביל עצמי קם בבוקר ומת שהיום יסתיים........מה יהיה עליי אני מפחד???אני מפחד להשאר לבד...ואני יודע שזה מה שיהיה ........אני לא חושב שיש בחורה בעולם הזה שיכולה להתייחס אליי ברצינות גם החברה שהייתה לי 3 שנים התייחסה ומתייחסת אליי בזלזול ידידים וידידות לא שמים אותי במרכז חייהם.......אני מרגיש כמו כלום ושום דבר ....אני גר בתא יורד למטה שותה בירה לבד רואה את כולם אנשים עם חברים זוגות ורק אני לבד כל כך לבד......עם העצב ועם הכאב שאני חווה......הטיפול מצויין המטפלת מאוד קשובה מבינה שואלת שאלות נכונות אבל אני בנאדם צעיר ואני הולך לאבד כל כך הרבה שנים טובות ויקרות על טיפול ועל כדורים ומי יודע כמה זמן זה ייקח עד שכל העכבות והפחדים יעלמו .......אני בוכה המון איבדתי את היכולת לחשוב שאני גבר בכלל ובתוך כל זה יש את הלחצים של האונ מבחנים לימודים וכולם מצפים שאני יהיה בסדר ויוציא ציונים סבירים .........אני רק רוצה חיבוק אוהב....אבל מרגיש שאני מרמה את מי שמעניק לי אותו....והחיים אין חיים האלה ממשיכים בלי סוף אני חי מטיפול לטיפול רק שם אני יכול להביע בקול רם את מה שאני חש ....אני לפעמים חושב שהלכתי לטיפול באיחור הייתי צריך ללכת לפני שהתאבדתי ביום הנורא ההוא.......שהיום אין כבר מה להציל שכל דבר קטן גורם לי לבכות כמו ילדה קטנה...אני מרגיש סמרטוט ......לא נגעתי בבחורה כבר שנה + בעקבות המקרה....ואני מרגיש את הרקבון פושה בי....הכל רקוב בי...אני שונא את עצמי כל כך אני שונא את המראה שלי את ההליכה שלי את הקול שלי אפילו את החפצים שלי וזה לא נגמר..........אני כל כך רוצה חיבוק אמיתי שיגרום לגוף שלי לרעוד כמו בנשיקה הראשונה......ולא סתם חיבוק חיבוק אוהב של בית חם שיהיה שם תמיד בשבילי כל פעם שאצטרך........שהיה לי חיבוק כזה לא ידעתי להעריך...הייתי טיפש.........אני כותב את זה ובוכה ...בוכה על חיים ארורים ואובדן של תמימות יושר ודרך........(מצטער שכתבתי כל כך הרבה אבל חייב להוציא וזה מקום ובית שראויים לכך תודה)

MR MLUE היקר, מאוד נוגעים וכואבים הדברים שלך. אני יודעת שאותך זה לא מנחם כרגע, אבל אני מתנחמת בכך שבתוך כל הרע הזה, אתה כן בוחר לטפל בעצמך. לא מוותר. זה המון. מתפללת בשבילך שהשנה שעומדת בפתח תחייך אליך. תן לה צא'נס. שולחת לך חיבוק, יעלה

MR BLUE כתב/ה: > > לא מבין למה הפיאסקו הזה שנקרא החיים שלי ממשיכים ......... >שינתקו אותי מהמכשירים ויתנו לי לגווע עד המוות המתוק והמשחרר........אני > חי רק בשביל הורים שלי שאני יודע שאםפ יקרה לי משהו הם לא יוכלו > לחיות עם עצמם כבר שנתיים אני לא חי בשביל עצמי קם בבוקר ומת > שהיום יסתיים........מה יהיה עליי אני מפחד???אני מפחד להשאר > לבד...ואני יודע שזה מה שיהיה ........אני לא חושב שיש בחורה > בעולם הזה שיכולה להתייחס אליי ברצינות גם החברה שהייתה לי 3 שנים > התייחסה ומתייחסת אליי בזלזול ידידים וידידות לא שמים אותי במרכז > חייהם.......אני מרגיש כמו כלום ושום דבר ....אני גר בתא יורד > למטה שותה בירה לבד רואה את כולם אנשים עם חברים זוגות ורק אני > לבד כל כך לבד......עם העצב ועם הכאב שאני חווה......הטיפול > מצויין המטפלת מאוד קשובה מבינה שואלת שאלות נכונות אבל אני בנאדם > צעיר ואני הולך לאבד כל כך הרבה שנים טובות ויקרות על טיפול ועל > כדורים ומי יודע כמה זמן זה ייקח עד שכל העכבות והפחדים יעלמו > .......אני בוכה המון איבדתי את היכולת לחשוב שאני גבר בכלל ובתוך > כל זה יש את הלחצים של האונ מבחנים לימודים וכולם מצפים שאני יהיה > בסדר ויוציא ציונים סבירים .........אני רק רוצה חיבוק > אוהב....אבל מרגיש שאני מרמה את מי שמעניק לי אותו....והחיים אין > חיים האלה ממשיכים בלי סוף אני חי מטיפול לטיפול רק שם אני יכול > להביע בקול רם את מה שאני חש ....אני לפעמים חושב שהלכתי לטיפול > באיחור הייתי צריך ללכת לפני שהתאבדתי ביום הנורא > ההוא.......שהיום אין כבר מה להציל שכל דבר קטן גורם לי לבכות כמו > ילדה קטנה...אני מרגיש סמרטוט ......לא נגעתי בבחורה כבר שנה + > בעקבות המקרה....ואני מרגיש את הרקבון פושה בי....הכל רקוב > בי...אני שונא את עצמי כל כך אני שונא את המראה שלי את ההליכה שלי > את הקול שלי אפילו את החפצים שלי וזה לא נגמר..........אני כל כך > רוצה חיבוק אמיתי שיגרום לגוף שלי לרעוד כמו בנשיקה > הראשונה......ולא סתם חיבוק חיבוק אוהב של בית חם שיהיה שם תמיד > בשבילי כל פעם שאצטרך........שהיה לי חיבוק כזה לא ידעתי > להעריך...הייתי טיפש.........אני כותב את זה ובוכה ...בוכה על > חיים ארורים ואובדן של תמימות יושר ודרך........(מצטער שכתבתי כל > כך הרבה אבל חייב להוציא וזה מקום ובית שראויים לכך תודה) מאיזה מכשירים רוצה שינתקו אותך?

MR BLUE היקר רק מהאופן הרגיש שבו התנסחת בא לי לתת לך חיבוק ולהגיד לך שעם רגישות כמו שלך אין מצב שאחרי שתטפל בעצמך לא תרגיש טוב עם החיים שלך, לא אנסה לעודד אותך רק אומר לך שאתה נשמע בחור עם הרבה איכויות וזה יעמוד לצידך כשתנסה את הדרך של טיפול, שתהיה לך שנה טובה ושתזכה סופסופ לסליחה שלך ולחיבוק המיוחל שכל כך מגיע לך!

MR BLUE היקר, ראיתי את הודעתך כבר אחה"צ, אבל לא רציתי לענות כלאחר יד, אז חיכיתי עד שאתפנה מעוד יום עבודה. מאד עצוב לי לראות שלמישהו קשה דווקא בימים אלה, של ערב חג. הלוואי שהיית מצליח לקחת מלוא הריאות אוויר, ולהתרגש לקראת השנה החדשה. המשאלות על המוות "המתוק והמשחרר" הן משאלות שווא, שכן אין כל שחרור ורווחה אצל האדם המת. שחרור ורווחה הן תחושות רק של איש חי, ואם תתנתק מהמכשירים אתה עלול להפסיד את כל הכייף :-) אתה יודע, הטיפול שלך עוד באמת בחיתוליו, וכדאי לתת לו עוד זמן. העובדה שאתה זוכה לכל כך הרבה חיבה ואהדה כאן אצלנו, מעידה על כך שאתה מצליח לגעת בנשמותיהם של אחרים. ואם זה עובד כאן - אין סיבה שלא יעבוד גם בחוץ. כאיש קולנוע, אתה יודע היטב עד כמה המציאות שאנו בוראים תלוייה ברוחב העדשה שאנו מכוונים אליה. אתה, כבמאי הסרט הפרטי שלך, יכול להחליט על הלוקיישן, על הדמויות המרכזיות, על האווירה. אתה זה שמחליט האם להתבונן ב??קלואוז-אפ חסר רחמים על הבחור התל אביבי היושב לבדו בפאב, או להראותו במבט על, כחלק מכל אותם האנשים הבודדים (כן, כולנו) העושים כמיטב יכולתם להתנהל בעולם הזה הכי טוב שהם יודעים. אם תקרב את עדשת המצלמה בקלואוז-אפ דומה גם אל אותם זוגות מאושרים, אולי תצוד את אותו דוק של בדידות עצובה, שמבצבץ לפעמים גם שם. הריקבון שאתה רואה בתוכך, הוא חלק מאותו מסע מפרך שאנשים עושים אל תוך עצמם. גם פה זה קלואוז-אפ, אל תוך אותם אזורי נפש הנמצאים בכל אחד מאיתנו. אזורים אותם היינו רוצים לטהר, לסלק, להעלים מן התודעה. אזורים אלה הם שעושים אותנו בני אדם, בשר ודם. רק בני אדם. אני רוצה לאחל לך שתדע לצעוק את ה"אקשן" וה"קאט" במקומות הנכונים, כי הרי שם נמדדת גדולתו של הבמאי. נסה לקחת את חומרי הגלם שלך, וליצור מהם סיפור חדש ומרגש. אנחנו מבטיחים להיות כאן ולמחוא כפיים. ליאת

שלום רב, אמי בת 65, פנסיונרית ויש לה נטייה להמציא דברים. היא מתארת אירועים מהעבר הרחוק והקרוב שלא התרחשו מעולם. אני חייבת לציין שמגיל צעיר אני זוכרת את הנטייה הזאת. לפעמים היא משלבת ומערבבת אירועים שאכן התרחשו עם כאלה שלא. הסביבה הקרובה לה מכירה את ההתנהגות הזאת ובד"כ מתעלמת, אבי , לעומת זאת הרבה פעמים מתעצבן ומתווכח איתה, בטענה שלא יכול לשלוט ברגשות שלו באותו הרגע, הוא לא מבין למה היא מתנהגת כך.בסביבה הלא מוכרת זה אכן מעלה מצבים מביכים, שאני למדתי לקבל אותם אך אבי מתקשה להבליג עליהם. אני יודעת שאמי חוותה רגעים קשים מאוד בחייה מגיל רך היות והיא ניצולת שואה שהוריה העבירו לידי זרים כדי להציל אותה, אמה הביולוגית גם כן נפטרה באותה תקופה. וכיום היא חולת סרטן שנלחמת באומץ רב במחלה קרוב ל4 שנים. אנני יודעת אם יש קשר בין הדברים , אך אשמח לקבל תגובה או עצה כיצד כדאי להגיב להתנהגות זו. תודה מראש

שלום סוזי, גוזמאו?ת או בדאו?ת הן אחת הדרכים להתמודד עם מציאות הנתפסת ע"י האדם כבלתי אפשרית. הבדייה אינה אלא מציאות מפוברקת, המשמיטה היבטים בלתי רצויים מעולמו של הממציא או מוסיפה "רוח גבית" לדימוי שלו. בהתחשב בעובדה המצערת שאמך היא ניצולת שואה, וכזו שנמסרה בינקותה לידיים זרות, יש יסוד סביר להניח שה"ה?מ?צ?או?ת" נתפסות כמצילות חיים. אם ראית את הסרט "החיים יפים" של בניני, את ודאי זוכרת את המציאות המשונה שיצר גיבור הסרט עבור בנו, כדי לשרוד את א?ימ?י המחנה. זה עבד עבור הילד, ואולי אולי זה עבד איכשהו גם עבור אמא. לאור המציאות העכשווית, בה היא מתמודדת עם מוראות מחלת הסרטן, לא הייתי מחמירה איתה מאד, אלא מנסה להתייחס בסוג של סלחנות לנטייה שלה. אין טעם לתקן אותה או להתווכח, ולדעתי יש להניח גם לאבא לרטון כהרגלו. מה שחשוב כרגע יותר זו הבריאות הפיזית והשגרה. מאחלת לכל משפחתך הרבה נחת ובריאות טובה ליאת

שלום ליאת, יש לי שאלה שכנראה (בטוח) אינה במקומה. כח הסקרנות מניע אותי בכל זאת. אל תעני אם אינך רוצה. מהו הרקע שמביא אותך לשליפה כה קלה ואלגנטית של מאמרים מפרקי אבות, מהרמב"ם וכו'? ידע כללי עשיר? רקע דתי? תודה, שואלת

אופס - ענית חלקית למטה... ומה בכל זאת?

שואלת יקרה, לצערי אין לי כל ידע פורמלי בלימודי דת, והקמצוץ המובא כאן נשען על ידע כללי והרבה כבוד לשפה העברית, לתרבות ולמסורת ישראל. השאלה שלך בסדר גמור :-) ליל מנוחה ליאת

ליאת שלום חברה שלי ואני גרים ביחד זה מספר חודשים ויש לי הרגשה שהיא לא יודעת לקבל ביקורת בונה(ואין הכוונה למתריסה), כל ביקורת ובכל צורה. בין אם מדובר על אוכל ובין אם מדובר על המשפחה שלה,על המראה שלה וכדומה התשובה שלה היא תמיד תקיפה בחזרה בקשר לחסרונות שלי בלי התיחסות לנקודות שהעלתי ... אז נכון שיש דרך להביע ביקורת ויש דרך ... אבל הרושם שלי הוא שהדרך במקרה הזה חשובה אבל יש משהו מעבר ....

גיא יקר, ביקורת בונה הוא מונח בעייתי וחמקמק. לעיתים הוא בא כתוצר מפוקפק של "מכבסת מילים", שתכליתה הלבנת עלבונות ואמירות חסרות טאקט. איני יודעת מהן אותן הערות שאתה מעיר לה, על המראה שלה, על משפחתה או על האוכל שהיא מכינה לך. האם באמת יש משהו שהיא יכולה לעשות עם המראה שלה? האם היא יכולה לשנות את הוריה או משפחתה? מה בדיוק היא רוצה לבנות, הביקורת הזו? אני מציעה לך לבחון בינך לבינך ביושר, עד כמה אתה עצמך יכול לחיות בשלום עם דברים שאינם מושלמים, ולסלוח על פגמים קטנים. ככלל, היכולת לקבל ביקורת עומדת ביחס ישר לביטחון העצמי שלנו. אם תצליח לעורר בחברתך ביטחון בקשר שלכם, באהבתך האמיתית כלפיה, בקבלה שלך אותה גם עם חסרונותיה, יש להניח שיכולת הספיגה שלה תשתפר. מציעה לך לקבל ביקורת בונה, ולהשאיר את ההערות-לשיפור למכון התקנים. סובלנות זה הכי, אחי. ליאת

ליאת שלום, יש לי חבר מזה מספר חודשים. כמעט מידי ערב אני נוהגת להכנס לפורום ולקרוא את שאלות האנשים ותשובות המטפלים, שאגב התשובות מדהימות :-) נעשתי ממש "מכורה" לפורום. אני נהנית לקרוא את השאלות העולות, שהן חלק מהחיים שכולנו חווים, ובסופו של דבר - לכולנו אותן בעיות. הבעייה שלי היא שבן זוגי לא מצליח להבין את הצורך שלי להכנס לפורום, ןמבחינתו זהו בזבוז זמן אדיר. אני לא מצליחה לשכנע אותו שלכל אחד מאיתנו יש צרכים שונים, דברים שונים ששהוא מחבב, ואפילו טוב שכך... הנימה שלו מאוד מזלזלת בכל הקשור לכך. מה דעתך, כיצד לגרום לו להבין את הצרכים שלי? לילה טוב,

שלום שגית, אני שמחה שאת מבקרת קבועה אצלינו ומוצאת עניין בשאלות ובתשובות. אם אכן מדובר ב'התמכרות', הבאה על חשבון שעות הבילוי המשותפות שלכם, אפשר להבין מהיכן צצה התנגדותו של בן זוגך. אם אין הדבר כך, איני רואה טעם להתעקש ולהסביר. לכל אחד מאיתנו הזכות להעביר את עיתות הפנאי שלו כרצונו, גם אם למישהו זה נראה בזבוז זמן. את מוזמנת להזכיר לו את ימי המונדיאל העליזים בהם העביר יחד עם כל גברי העולם שעות ארוכות של בהייה במסך ירוק עם נקודות מתנועעות בחוסר תכלית מצד לצד. נימה מזלזלת שנתקלת באסרטיביות בוטחת מאבדת עד מהרה מעוצמתה ומתה מוות טבעי. אני מקווה שביתר תחומי חייכם יש הבנה ושלום :-) ליאת

שלום ליאת, מה ההבדל בין אדם סכיזופרני לאדם הסובל ממאניה דיפרסיה. האם שכיח כי סכיזופרן יהיה גם סובל ממאניה דיפרסיה. האם מחלות אלו יכולות לפרוץ כך באמצע החיים??

שלום מיטל, סכיזופרניה ומאניה-דפרסיה הן שתי מחלות שונות, בעלות מקור, מהלך ופרוגנוזה שונים. הסכיזופרניה, ככלל, היא מחלה קשה, הגורמת להתדרדרות אישיותית משמעותית, תוך פגיעה מרשימה בכל שטחי התפקוד. היא גורמת לפגיעה ממשית בחשיבה, בתפיסה, בהתנהגות ובזהות העצמית, עד כדי איבוד בוחן מציאות תקין. עוד על המחלה, על שכיחותה, ועל מהלכה, תוכלי לקרוא כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9B%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%94 המניה-דפרסיה שייכת לקבוצת ההפרעות במצב הרוח, והיא נקראת בעברית הפרעת דיכאון דו-קוטבית. הכוונה למחלה המתאפיינת בגלים חוזרים של דיכאון ומניה (מצב רוח מרומם ופעילות נפשית וגופנית מואצת), המופיעים עפ"י תבנית מסוימת (משתנה מאדם לאדם). על מחלה זו תוכלי לקרוא עוד כאן - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94_%D7%93%D7%95-%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%91%D7%99%D7%AA אחד ההבדלים החשובים בין שתי המחלות הללו הוא בפרוגנוזה שלהן. בעוד הסכיזופרניה היא מחלה מתדרדרת בעיקרה, הרי שבההפרעה הדו-קטבית, בין הגלים, החולה חוזר לתפקוד מלא בכל התחומים, וברוב המקרים אין ירידה תפקודית ונפשית לאורך השנים. ככל הידוע לי אין חולי מקביל של שתי מחלות אלה, הגם שבסכיזופרניה יכול להופיע דיכאון נלווה. מוטב להתייעץ בשאלה זו עם פסיכיאטר מומחה. בברכה ליאת

בחודשים האחרונים אני סובלת ממתח רב ובמקביל מעייפות קשה שאינה מוסברת. גם כשאני ישנה כמה שעות, אני לא מליחה להפטר מהעייפות הנוראית. האם העייפות יכולה לנבוע מהמתח? איך ניתן לטפל בזה, אני ממש נרדמת בשעות העבודה. תודה מראש

שלום תמר, לפני שמשדכים בין מתח נפשי לתופעות פיזיולוגיות, יש לשלול מעבר לכל ספק גורמים אפשריים אחרים, דרך רופא המשפחה. במקרים של עייפות קיצונית, חשוב לוודא באמצעות בדיקות דם שאין חוסרים אלה ואחרים, ורק לאחר שנחה דעתו של הרופא, אפשר להמשיך לכיוונים פסיכולוגיים. עייפות יכולה בהחלט להיות קשורה בסטרס, ולכן, ללא קשר לבדיקות הרפואיות, נסי לעשות כל שביכולתך להפחית את גורמי הלחץ בחייך. את זאת תוכלי לעשות בכוחות עצמך, אך טוב יותר באמצעות איש מקצוע מנוסה. אישית, אני מאמינה שחום הקיץ שלנו לבדו יכול להרוג ללא רחם. את מוזמנת להצטרף לתפילות לבוא הסתו. :-) המון בריאות ליאת