פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב יש לי ילדה בת 6 שעלתה השנה לכיתה א'. היא ילדה מאוד רגישה, חמה, מאוד ערנית לקורה סביבה וכן ילדה דרמתית. (לוקחת קשה דברים). בגיל קטן חוותה הרבה דברים שקשורים למוות, כשהיתה בת 3 מתה סבתה ממחלה, אשר היה להן קשר הדוק ויומיומי (סבתא אחת בכלל לא הכירה) והדבר השפיע עליה רבות, לאחר שנה וחצי מת הכלב שלנו שהיתה קשורה אליו, ולפני חודשיים מתה סבתא-רבא שלה, הסבתא האחרונה שהיתה לה והחשיבה אותה כסבתא לכל דבר. (אף עשתה בילבול לפעמים בינה לבין הסבתא שמתה בגיל 3). הילדה מתעסקת רבות בנושא המוות, התחילה בסביבות גיל 3 וכל פעם שקורה משהו היא שוב מקשרת הכל למוות. את העליה לכיתה א' והכניסה לבית הספר היא לא קיבלה טוב ועדיין לא הסתגלה, כל בוקר בוכה שלא רוצה שנלך ומאז תחילת הלימודים היא מדברת כל הזמן על מוות, מתי היא תמות וכו', דבר שמלווה תמיד גם בבכי היסטרי. למשל היום, לאחר חופש של 3 ימים מהבי"ס היא שוב שאלה אתמול בערב מתי היא תמות והתחילה לבכות מזה וקשה מאוד להרגיע אותה. בעוד כשבוע תהיה לה חופשה של שבוע מהלימודים (סוכות) ואז אני בכלל לא יודעת מה יהיה. שאלתי היא : 1. איך מתמודדים עם המצב? 2. מה עושים עם הפחד שלה מדברים חדשים? מסגרות חדשות? (עקב כך גם פיתחה חרדת נטישה קלה ממני ומבעלי) ושינויים? (נולד לה אח לפני חצי שנה ומאז גם מאוד קשה איתה. 3. מה עושים עם כל השאלות שלה והבכי הרב לגבי מוות ? (השאלה העיקרית כרגע!!!) 4. אני מאוד מקווה שאני שואלת במקום הנכון, אם לא - אנא הפנו אותי למקום בו כן יוכלו לעזור לי, אני ממש נואשת ומפחדת שהילדה תישא על כתפיה דברים כאלה. בסך הכל היא מקבלת המון תשומת לב, המון אהבה, חום וכיף. תודה מראש וסליחה על אורך השאלה, שולה

שלום שולה, התייחסותם של ילדינו לנושא המוות צבועה, פעמים רבות, באופן בו אנו - כהורים - רואים אותו ומתייחסים אליו. בתרבויות בהן המוות נתפס כחלק בלתי נפרד מהחיים, התגובה הרגשית למוות מתונה יותר. בתך נחשפה בשנים האחרונות לשלושה מקרי מוות של דמויות קרובות, ויש להניח שהם הותירו בה סוג של חלל. אל תוך החלל הזה יש לכוון את מאמצי ההסברה וההרגעה שלנו. ראשית, כדאי להודות, המחשבה על המוות אכן מעוררת חרדה גם אצל המבוגרים. תחושת חוסר השליטה וחוסר הוודאות מול העובדה שיום אחד נפסיק להתקיים משאירה גם אנשים מבוגרים נבוכים וחסרי אונים. כדי לשמור על ילדינו מפני החוויה הזו, אנו נוטים להימנע מלשוחח עמם על המוות, ומעדיפים להחליף נושא או לבלף בכל פעם שהנושא עולה. אבל החלל הזה שנפער אצל ילד שחווה מוות, ממשיך להישאר שם, מעין חור שחור שמבקש תשובה ולא מקבל. כאשר לא ניתנות תשובות, ילדים נוטים לברוא מדמיונם תסריטים שונים ומשונים. לפעמים, אמירות שהורים אומרים לילדיהם בנושא מתוך כוונה להרגיעם (סיפורי עלייה לשמיים, גן עדן או גלגולי נשמות), עוברים בראשו של הילד טרנספורמציות משונות, והופכים לרעיונות מעוררי חרדה. לכן, עם כל האי-נוחות הכרוכה בדבר, יש לשוחח עם הילד על נושא המוות באופן הענייני והכן שרק אפשר, כאשר התכנים יותאמו לרמת ההבנה שלו. במקרה שלכם, אפשר לומר שאנשים מבוגרים (או זקנים) מתים בסופו של דבר, בדר"כ ממחלה קשה או מזקנה. כאשר אדם מת, אנו נפרדים ממנו, ולא נוכל לראותו יותר אף פעם. זה מאד עצוב, אבל מי שמת לא סובל ולא כואב לו שום דבר. יש לאפשר לילד לבכות ולהתאבל, אפשר לחשוף אותו גם לבכי ולאבל של המבוגרים. אישית, אני גם בעד ביקור בבית הקברות (מוטב לשאול קודם את הילד אם הוא רוצה), בו יוכל הילד ללמוד על כך שהמתים נטמנים באדמה, לראות את המצבה, לעזור להשקות את הצמחים שעל המצבה או לנקות את האותיות החקוקות באבן. חשוב לשוב ולהזכיר את המתים בהקשרים נחמדים של זיכרונות מהתקופה בה חיו, אהבו ונאהבו. דיבור על נשמות הוא מופשט מדי עבור ילדים. היכרתי ילד בן חמש שלא ישן בלילות שנה שלמה לאחר מות סבו, רק בגלל שנאמר לו שרוחו של סבא ממשיכה להימצא בבית. מוטב להדגיש את סופיותו של המוות ואת כוחם של החיים הנמשכים לאחריו. מול פחדי הפרידה תוכלו לומר שאתם הורים צעירים ובריאים, ושאין כל סיבה לחשוש לגורלכם. מול פחדי המוות שלה, תוכלו לומר ש"נכון, אנחנו מבינים שזה מפחיד אותך, אבל ילדים אינם מתים כמעט אף פעם, ויש לך עוד המון שנים לחיות". חשוב לאפשר חוויה כלשהי של שליטה במה שכן אפשר. כלומר: אין לנו יכולת לדעת מתי וממה נמות, אבל יש לנו יכולת טובה לשלוט בתזונה שלנו, באיכות החיים שלנו (מה נאכל, מה נלבש, עם מי נשחק, עם מי נהיה ברוגז, מה נלמד, במה נעבוד, עם מי נתחתן, איפה נגור, וכו' וכו'). יש כמה ספרים טובים שעוסקים בנושא המוות. אני אוהבת במיוחד את "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל המכוון לילדים. בספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו" (המכוון להורים) יש פרק העוסק בנושא המוות במשפחה. מומלץ מאד. וכמובן, במידה ואתם מרגישים שהמצב ממשיך להחמיר, יש להתייעץ עם פסיכולוג ילדים להדרכה נוספת. בברכה ליאת

ליאת שלום רב! תודה רבה על תשובתך המהירה והמפורטת. רציתי לדעת האם לדעתך ההתעסקות במוות מתקשרת כרגע לקשיי ההסתגלות בבית הספר ואיך אני יכולה להקל עליה את המעבר למסגרת החדשה. (עדיין, לאחר חודש מפתיחת שנת הלימודים, הילדה בוכה כל בוקר ורק כאשר המורה מגיעה או כאשר היא נשארת עם מורה תורנית בבקרים, מוכנה לעזוב אותנו בלי בכי). אודה על תשובה, שולה

אני בת 24 .אני נמצאת בטיפול תרופתי +שיחתי כ-10 חודשים. אחת הבעיות (שהיא רק אחת מיני רבות)שהתגברה במיוחד מאז שנפרדתי מהחבר האחרון שלי לפני כחודש היא התעסקות יתרה במראה החיצוני.אני בחורה שנראית טוב אובייקטיבית בעיני האחרים אך בעיני עצמי אני נראית זוועה ,אני חושבת שאני שמנה(1.62 משקלי 48 !),באופן תמידי מרגישה שאני מכוערת ודוחה וגם משום כך נשארתי עם בחור שלא אהבתי. אני מרבה לקנא ברוב חברותיי שנראות טוב והקנאה בהן ממררת לי את החיים.גורמת לי לרגשות אשמה ואפילו לשנאה עצמית וגם לעיתים לשנאה כלפיהן.אני מתוסכלת מהקנאה הזו בחברותיי כי לפעמים הקנאה הזו גורמת לי להתנהג אליהן בזלזול.לפעמים אני רעה אליהן כי אני מקנאה. ביום כיפור התוודתי בפני 2 מחברותיי על הקנאה שאני מרגישה והן הגיבו בכעס עליי,וגם לא כל כך הבינו מדוע אני מקנאה בהן, כי לטענתן אין לי במה לקנא כי אני בעצמי יפה. לאחת החברות התייחסתי מאוד לא יפה ואני מרגישה נורא אשמה,מרגישה כפוית טובה ורעה. אני חושבת(אולי אני טועה)שרגשות הנחיתות שלי לגבי עצמי נובעים מדימוי עצמי מאוד נמוך (עברתי דברים קשים בעברי שפגעו לי מאוד בדימוי העצמי והיום אני משלמת את המחיר.אני חיה עם דימוי עצמי מעוות ופגוע. ) אני סובלת כיום מדיכאון ופוסט טראומה ומטופלת בנוגדי דיכאון.הטיפול התרופתי די עוזר לי,ויש שיפור יחסי במצבי שהיה גרוע יותר לפני כמה חודשים. אני מרגישה יותר אנרגטית ויותר שמחת חיים שזו מבחינתי התקדמות . הבעיה שלי היא בעיקר היום הדימוי העצמי הנמוך והשואף לאפס. השיחות לא עוזרות לי. כמו כן שום נסיונות של חברות וחברים שלי לשכנע אותי שאני יותר שווה ממה שאני חושבת עולים בתוהו,יש לי תפיסה מעוותת משהו על עצמי.לפעמים אני רוצה להיעלם.להיבלע באדמה. אני כנראה חסרת תקנה לחלוטין. בסופו של דבר אולי ישנאו אותי.אני זקוקה נואשות לפידבקים חיוביים ואני לפעמים יורדת על עצמי כי אני יודעת שככה אני אקבל פידבקים חיוביים מאנשים. לאחרונה אני בטוחה שלאנשים כבר נמאס ממני.שונאים אותי.ואני כבר לא אותה בחורה שהייתי פעם.אני מרבה לשאול את הפסיכולוגית שלי אם אני חולת נפש והיא עונה בשלילה.... אני מרגישה שזה עניין של זמן.אם המצב שלי ימשיך להיות כזה אני בסופו של דבר אהיה חולת נפש?! אני מיואשת ונואשת מאוד.מה עליי לעשות? מורן

שלום מורן, טיפול של עשרה חודשים, בעיקר כשמדובר בפוסט טראומה ופגיעה קשה בדימוי העצמי, עדיין רחוק ממיצוי. אני יודעת עד כמה מחלת נפש מפחידה אותך, אבל כמו שאומרת לך המטפלת שלך - את לא חולת נפש. המשיכי להתמיד בטיפול שלך, ולהעצים את הכוחות שלך מבפנים. ככה תוכלי להשתחרר בהדרגה מהצורך הנואש לפידבקים מבחוץ. בהצלחה ליאת

שלום ליאת האם אפשרי להגיע אלייך לשיחה פרטנית חד פעמית? המטפלת שלי בינתיים בחופש השבוע וגם בחול המועד. הייתי רוצה לדבר עם מישהו( אובייקטיבי) עד שתשוב המטפלת.אם הדבר אכן אפשרי אצרף לך לכאן כתובת מייל. בתודה מורן

ליאת יקרה, השאסי ממש בסדר כבר הרבה זמן, בטיפול הכל ממש בסדר... שקט... אפשר סתם לשאול מה שלומך? :-) שתיהיה שנה נפלאה... תמר (רעות)

תמרעות יקרה, כמה טוב לשמוע שאת בסדר. זה מגיע לך. הרווחת את זה ביושר! גם אני בסדר גמור. קצת מתרגשת לקראת השנה החדשה, שמהרבה בחינות מתחילה בשבילי מחר בבוקר. ליל מנוחה ושנה טובה גם לך :-)) ליאת

ליאת, שכחתי לאחל לך גם המון בהצלחה בעבודה החדשה, (אולי גם על זה דיברת כשאמרת שמהרבה בחינות השנה החדשה מתחילה בשבילך מחר בבוקר... :-)) לילה טוב תמר

שלום ליאת, מה שלומך? איך עבר הצום?(אני רואה שאפילו ביום כיפור הפורום היה פעיל) איני יודעת אם קראת את מה שרשמתי עבורךמטה.אולי זה בכלל הכעיס אותך יותר?

ערב טוב אין כינוי, ראיתי את מה שכתבת למטה. שום דבר לא הכעיס אותי. כדי לא להמאיס עליך עוד יותר את מה שממילא לא קל לך איתו, בחרתי לא להמשיך שם את הדיון. לילה טוב ליאת

ליאת, לפי הצורה בה השבת לי אני מרגישה בכל זאת שעיצבנתי אותך...

כשעונים לך את לא מרוצה, כשלא עונים לך גם אז את לא מרוצה. את פשוט מעיקה. זה כל כך מתבקש לשאול אותך מה את רוצה שיענו לך כדי שסופסוף תהיי מרוצה, אז זה מרגיז אותך. למה שלא תוותרי ? מדהים אותי כמה סבלנות את מקבלת כאן בפורום, הרבה מעבר למסוגלות של בן אדם פשוט (אני לצורך העניין), ואת מגיבה רע פשוט רע. לא יכול להיות שכולם צודקים ואת לא? תחשבי על זה.

אולי שכולם יבואו להלוויה "שלי" וזהו.......... סתאאאם צוחקת

שלום רב, אני כבת 30 , נשואה באושר ואם לשתי בנות . אני בוגרת שני תארים בתחום החינוך והסוציולוגיה ובעיתי היא כזאת: במשך השנים עבדתי במישרות בכירות , הייתי בעלת ביטחון עצמי אולם כאשר עשיתי הסבה לתחום ההוראה( לאחר הלידות) הופתעתי לגלות שאני מתרגשת מאוד לעמוד מול ההורים כאשר יש אסיפות הורים (לא באופן פרטני) , פתאום כל יכולת הדיבור קשה לי . אינני יודעת מה לעשות מאחר והדבר גרם לי לחשוב שאני חסרת ביטחון ולכן אינני יכולה לעסוק במקצועי שאותו אני מאוד אוהבת. כמו כן כאשר ישנם טקסים ואני צריכה לדבר במקרופון אני רועדת כולי. לעולם לא ניתקלתי בתופעה זו. אודה מאוד להתיחסותך

שלום הילה, הקושי והחרדה המתעוררים מול קהל אינם צריכים להיות מי שירחיקו אותך מהמקצוע שאת אוהבת. העובדה שאת מסוגלת לעמוד בפני כיתת תלמידים וללמד מעידה על כך שהבעיה לא מאד חריפה, ותוכלי לטפל בה בהצלחה. תוכלי לעשות זאת או באמצעות סדנה להתמודדות עם חרדה חברתית, או באמצעות טיפול פרטני באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית, בו תוכלי ללמוד טכניקות להרגעה עצמית ולשליטה בחרדה. עליך לזכור שחרדה במידה מסויימת היא כמעט בלתי נמנעת במצבים בהם עשרות זוגות עיניים נעוצות בך. למרבה המזל, בדר"כ הקהל אינו מבחין ברעד, וגם אם כן - קיימת מידה של סלחנות לתופעה כה אנושית ומובנת. נסי להתמודד עם הבעיה באופן נקודתי, ולא להרחיב אותה לכלל מסקנות גורפות על תפקודך כמורה. מועדים לשמחה וחופש סוכות שמח (אספי כוח, כי אין יותר חופש עד חנוכה...) בהצלחה ליאת

אני רוצה להוסיף שעד שהטכניקות והטיפולים ייסעו לך, ישנם כדורים שונים שיכולים לסייע לך נקודתית בעת הצורך(וישנם כדורים העוזרים כסוכרית המנטוס...)

אם מטופל מאובחן כסובל מבעיה של מתן אמון באנשים אז איך יהיה לו אמון במטפל, שהוא בעצם אדם זר במיוחד? איך יוכל לתת בו אמון ולהפתח בפניו כדי לברר למה הוא לא נפתח ולא נותן בו אמון?

ערב טוב, קושי לתת אמון אינו מום מולד או מחלה כרונית. בדר"כ מדובר בתוצאה של התנסויות חיים מוקדמות ושל יחסי התקשרות לא בטוחים בילדות. ממש כשם שאדם לומד להיות זהיר וחשדני, הוא יכול ללמוד גם את ההפך, בהינתן לו התנאים המתאימים. זה אכן יכול לקחת זמן, ואכן יכול להיות כרוך בחרדה או התנגדות, אבל כמו במקרה של הביצה והתרנגולת, משהו בסוף נולד. וזה נכון. החיים שלנו מלאים אבסורדים. יש דברים שמתרחשים כנגד כל הסיכויים. איזה מזל. ליאת

אם מטופל ירגיש שהמטפל אוהב אותו, האם לא יהיה לו הרבה יותר קל להפתח אליו? ואז הכל יהיה הרבה יותר פשוט, זריז ויעיל...

אם מטופל ירגיש שהמטפל אוהב אותו, האם לא יהיה לו הרבה יותר קל להפתח אליו? ואז הכל יהיה הרבה יותר פשוט, זריז ויעיל...

שלום חג שמח וגמר חתימה טובהלכולם........ אינני יכול שלא לדבר על מה שעובר עליי בחג הזה מחשבות טורדניות מעיקות שאינן עוזבות אותי לרגע........הגוף שלי כולו כואב.........אני פשוט עייף ורצוץ........אני ישן כל היום (מאונן המון) ובעיקר רוצה לא להגיע ליום הכיפורים הבא.......מה שמוציא אותי מדעתי זה איך הפכתי מאדם נורמלי למקרה סעד???אם היו אומרים לי שאני אגיע למצב כזה לא הייתי מאמין....אבל הנה זה קרה אין לי את הכלים להתמודד עם זה....ולומר את האמת אין לי סבלנות.......הנה עכשיו ידידה רוצה להכיר לי משהי ואני פשוט לא רוצה לא יכול לא מעוניין......למה זה טוב???כל הזמן אני מסתכל על אדן החלון וחושב לקפוץ...אבל אני גר רק בקומה שנייה(: אין הרבה לאן....תכננתי איך זה יהיה אני אקנה לי בקבוק בירה ייקח את הכדורים המזורגגים שיש לי יעשן סגריות ויתחיל לבלוע ...פשוט הרגתי את עצמי שום דבר כבר לא יהיה כמו לפי היום ההוא ....אתמול ראיתי"מיסטיק ריבר" סרט שעוסק בטראומה לפי מה שהבנתי טראומה זה כשמשהו מזיק לך או קורה לך משהו מבחוץ לא יודע איך זה נקרא שאתה רוצה להזיק לעצמך....אז הסרט עוסק במשהו אחר(: כל כך הרגשתי שם את המצוקה של אותו אדם....שהשאיר את התמימות שלו מאחור.......ואחכ מבצע רצח וחש ברע כי הופך להיות כמו חלאות האדם....גם אני חלאת אדם במוצאי החג כל כך עסוק בעצמי....אבל אין לי כח להמשיך........אני רוצה שזה יגמר....פעם עוד הייתי צם היום אני לא מאמין באלוהים.......היום אני מת קיום ללא חיים........להתראות

מכירה את זה שאת באה למקום מסויים לא נוח לך שם וכל מה שאת רוצה זה לברוח??כי צפוף אנשים חרא...או כי סתם יש לך בחילה....זה ההרגשה התמידית שלי אני רוצה לצאת מהגוף הזה ולברוח למקום שיש בו מנוחה....(לכן אני מכלה את זמני בשינה ואוננות אינסופית אבל עד מתי???)

חג שמח??? אולי דווקא השנה ביום הכיפורים הזה (שכבר נגמר) תנסה לסלוח לעצמך על אותו מקרה ארור?

MR BLUE יקר, יום כיפור הוא באמת יום קשה. השקט הזה, שכל כך נעים לאחדים מאיתנו, מקים מרבצן את המפלצות אצל אחרים. איך מכל הסרטים בעולם לקחת לך דווקא את מיסטיק ריבר, איך? אני רוצה להזכיר לך שגיבור הסרט לא השאיר את תמימותו מאחור. היא נגזלה ממנו ע"י אותם תוקפים בילדותו, שהותירו אותו מצולק לבלי תקנה. יש להניח שרבים מאיתנו נושאים עמם זיכרונות החקוקים בבטון של ילדותם (גם השם שלי רשום על מדרכת בטון איפשהו, התאמין?), אירועים רחוקים המהווים את חומרי הגלם מהם אנו עשויים. האופן בו אתה מציג את הצניחה שלך (הרבה יותר דרמטית מנפילה מהקומה השניה) מאדם נורמלי ל"מקרה סעד" עושה לך עוול גדול. כרגע אתה די מתעקש להישאר במקום המחורבן של "קיום ללא חיים", וכנראה שיש לזה איזה רציונל לא מודע. אני מאמינה שיבוא הרגע בו לא תזדקק לכך יותר. שיבוא איזה רגע בו תחליט ששילמת די ואפשר להמשיך הלאה. עד אז, נסה לא להיות לבד ולעבור למדף אחר בספריית הוידאו. :-)) שלך ליאת

אני בחורה בשנות ה20 המוקדמות אני ממש לא מוצאת את הכיוון שלי בחיים מה שגורם לי להרגשה של חוסר תועלת ודיכאון עמוק יש לציין שיש לי חבר שאוהב אותי ואני אותו ולא חסר לי משהו מהותי בחיים חוץ מעוד קצת הכנסה כמו כולם .. אני תמיד מרגישה מקופחת לגבי זה שאני שמנה וחברה של אחי רזה יש לה גוף מהמם ולידה אני מרגישה מגעיל אני כל הזמן מפחדת שחבר שלי יסתכל עליה הלוא יש לה גוף יפה שהיא ממש לא ממהרת להסתיר וההפך הוא הנכון היא מאוד אוהבת ללכת חשוף עם מכנסיים לבנים צמודים ותחתון חוטיני שחור לשם ההסבר... אני ממש מיואשת ורע לי עם עצמי אני לא מצליחה לרדת במשקל ולא מצליחה כמעט כל דבר בחיים שלי דיי ממש נמאס לי . בבקשה תעזרו לי אבל ממש פיתרון כי ללכת סחור סחור לא יעזור לי

בקשר לחבר שלך....אני חושב שאת יכולה להרגע....חוץ מזה מי אמר שנשים מלאות או שמנות זה רע???גוף לא אומר כלום...יש הרבה דברים אחרים כמו פנים,אינטלגנציה ומיניות........אז תרגישי טוב........

שלום רונית, כצעירה בראשית שנות העשרים, סביר שיהיו לבטים וספקות לגבי העתיד. "כיוון בחיים" אינו מושג ביום אחד, ואנשים רבים מעדיפים קודם לטעום קצת מזה וקצת מזה, ורק בהמשך להתוות כיוון ברור. את מספרת שיש לך בן-זוג שאוהב אותך, למרות שאינך לובשת מכנסיים צמודים עם חוטיני שחור. יש להניח שהוא הצליח למצוא בך כמה סגולות אחרות ההופכות אותך ראוייה לאהבה. גם אם יום אחד תצליחי להידחק למכנסיים לבנים וצמודים, תמיד יימצאו בנות צעירות יותר ויפות יותר. העולם מלא בהן, ולכן כדאי מאד לבסס תחושת ערך ומשמעות רחבה יותר. לצערי, לא אוכל לתת לך "ממש פתרון", מלבד ההמלצה הרגילה שלנו למי שרוצה ללמוד עוד על עצמו ומוכן להתאמץ בשביל זה. נכון. טיפול. :-)) בהצלחה ליאת

שלום, אני בטיפול כבר 8 חודשים, אני ביחסים טובים עם המטפלת, אבל עדיין קשה לי לתת בה את האימון המלא ולכן אני מסתירה דברים, יש נושאים.בעיות שהיא יודעת שהם נמצאים אצלי אבל במפורש אני אומרת לה לא לגעת שם (ואז כשהיא לוחצת אני מרגישה שזה דומה יותר לחקירה)!!!!! למרות שאני מרגישה שהיא קרובה ממני, אבל אני לא נותנת לה להתקרב יותר. יש לי בעיה בלתת אימון בזרים ולמרת הקשר הטוב היא עדיין נחשבת בעיני לזרה (אמרתי לה את זה במפורש ועבדנו על זה קצת), דבר הגורם לתקיעות הטיפול. השבוע היא אמרה לי שהיא לא תוכל ללחוץ יותר אם אני לא ארגיש את הצורך בלדבר על הדברים התקועים. זה נורא מלחיץ אותי, כי עד שהגעתי לשלב הזה גזל ממני המון מאמצים ואני לא רוצה לאבד את זה? מה אני צריכה לעשות? האם להפסיק קצת עש שאני ארגיש מוכנה לטיפול? אודה לך על תשובה מהירה

שלום לילך, אם אינך רוצה לאבד את הישגי הטיפול עד כה, אין טעם להפסיקו. אדרבא, כדי להעמיק את האמון והביטחון מוטב להישאר בטיפול ולהתגבר לאט לאט על הקושי. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך הראשונה. שבה אמרת "כדי להעמיק את האמון והביטחון מוטב להישאר בטיפול ולהתגבר לאט לאט על הקושי". אבל הבעיה ש"לאט" הזה הולך ממש לאט, וכבר נמאס לי...אני מסוג האנשים שרוצים סיפוק מידי...ואי ההתקדמות בטיפול, והחרדה שלי בתוך הטיפול מהתכנים והחשיפה גורמת לי יותר רע...... איך אני אתן בה (או בכל זר) אימון (במיוחד בדברים הכי אינטימיים שלי) כשאני לא מצליחה לתת אימון באנשים הכי קרובים ממני ואשר מנסים לעזור ולתמוך. איך אפשר להסתדר עם כל הבעיות הנ"ל בטיפול בכדי להמשיך ולהפיק את הכי טוב ממנו?

אודה לתשובה בנוגע למניין נובעת יהירות אצל בני האדם. איך אדם "הופך" ליהיר, זאת אומרת, כיצד היא מתפתחת - מהם הגורמים להתפתחותה והאם היהירות עלולה "לכהן" לעיתים כסוג של "מסכה" או שהיא לחלוטין תכונת אופי טבעית שלא נובעת משום סיבה כלשהי? אם אומרים על נרקיסיסט שהוא למעשה חסר ביטחון, אז "מה אומרים על היהיר"? וכיצד ניתן להתמודד מול אדם יהיר? איך ניתן להוריד אותו לקרקע, או לגרום לו להרגיש פחות יהיר? תודה...

שלום אמיליה, היהירות קשורה לתחום ההערכה העצמית. אני מניחה שכאשר אדם נותן לסביבה להרגיש כאילו הוא טוב מאחרים, עולה בכישוריו, בתכונותיו או בהישגיו על אלה של האחרים, הגם שאין לכך בהכרח עדות ממשית במציאות - נוכל לומר שהוא יהיר. תחושת ערך עצמי מנופחת כזו יכולה להיות תולדה של חוסר ביטחון, או של דימוי עצמי שברירי ולא יציב. מאחר והאדם היהיר והשחצני שואב את כוחו מהנמכה של האחר, אחת הדרכים להתמודד איתו היא פשוט לא לרדת נמוך. במיתולוגיה היוונית, היוהרה נתפסה כחטא ממש (היבריס), כהתרסה מול האלים, ויש לא מעט סיפורים על מי שחטאו ונענשו. ראי, למשל, את סיפורו המקסים של איקארוס - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A1 הרעיון הכללי הוא שהיהירות, הנשענת על מצג שווא של כישורים והצלחה, ממילא תבוא על עונשה בסופו של דבר, כאשר תתגלה אוזלת ידו של המתרברב. מועדים לשמחה ליאת

לליאת שלום, יש לי כמה שאלות, 1.האם זכותי כמטופלת לדעת אם המטפלת שלי מתייעצת לגבי טיפולי עם אנשי מקצוע אחרים, והאם זכותי לדעת מי הוא/היא. האם זה לא הפרת סודיות)? 2.האם זכותי לראות את הדיווחים לגבי התקדמות הטיפול שלי שמועברים לקופ"ח.? 3.מתי זכות המטפלת להפסיק את הטיפול? (כלומר אם אני "משגעת" אותה ולא נותנת לה להתקרב אלי /להבין אותי ומה עובר בראשי, כלומר לא מצליחה לזרום איתה, דבר הגורם לתקיעות בטיפול עצמו, האם יש מצב שהיא תפסיק את הטיפול)?

מצטערת שהתפרצתי, אבל השאלה השניה שלך הקפיצה אותי .... ובאותה הזדמנות,אני מקווה שאוכל לתרום לך קצת מניסיוני..... אני מטופלת דרך קופ"ח כללית, אצל מטפלת עצמאית. (גם את ???) עד כמה שידוע לי המטפלת מדווחת לקופה רק על כמות הפגישות ולא על התוכן שלהן. האם ידוע לך משהו אחר? תוכלי לציין את המקור ? לגבי סעיף 1 - אני חושבת שאם היא מתייעצת באופן כללי, בלי לתת פרטים מזהים כמו שם וכד', זה לא נחשב הפרת סודיות. אני יכולה להגיד לך שהמטפלת שלי, אמרה לי שהיא נמצאת בהדרכה,ושם היא דנה במה שקורה בטיפול שלי, אבל היא לא מוסרת פרטים מזהים על המטופלים שלה . בהתחלה זה הפריע לי,אבל הבנתי שאם אין פרטים מזהים, הסיכוי שיזהו אותי הוא אפסי, כי אני לא מספרת את סיפורי לאף אחד........ אני מציעה לך לחשוב מדוע את לא נותנת לה להתקרב אליך. האם את לא מרגישה שאפשר לסמוך עליה (תלוי כמה זמן את בטפול)? האם את מרגישה שהיא לא מסוגלת להבין אותך? האם אין לך כימיה איתה ? אני טפוס שמאוד קשה לו להיפתח ולדבר אבל, המטפלת שלי ידעה ליצור אוירה נוחה,אני מרגישה שהיא מבינה אותי (לפעמים כמעט בלי שאדבר היא אומרת לי מה אני חושבת..) האוירה הזאת יצרה לי מקום נוח לשתף בדברים מסויימים, בהדרגה. אם יש לך כימיה איתה, אני מציעה לך לשתף במשהו הכי קטן שתבחרי, זה יהיה המבחן הקטן שלך אם אפשר לסמוך עליה,אם היא מסוגלת להבין אותך וכו'. אם את מרגישה שמשהו בהתנהגות שלה גורם לך להישאר "תקועה" רצוי לשוחח איתה על זה, למרות הקושי, ובהחלט לעבור למטפלת אחרת.

ערב טוב, אנסה לענות כמיטב יכולתי, עפ"י הסדר בו שאלת: 1. פסיכולוגים רבים, צעירים או ותיקים, בוחרים (או חייבים, אם הן עדיין מתמחים) להיעזר בהדרכה של אנשי מקצוע מנוסים יותר. המדריכים, כפסיכולוגים מנוסים, מודעים היטב לחובת החיסיון, ומחוייבים לה ממש כמו הפסיכולוג המטפל. בנוסף, ברוב המקרים, אין הם מכירים את הפרטים הביוגרפיים של המטופלים אלא רק את ה'מקרה', המוצג להם בשם פרטי בלבד או בשם בדוי. 2. ככל הידוע לי, הנתונים המועברים לקופ"ח הם נתונים טכניים כמו מס' הפגישות שנעשו, מעקב תשלומים, וכיוב'. בשל החיסיון הרפואי אין להעלות על הדעת העברה של תכנים טיפוליים לגורם כלשהו. אני מצרפת עבורך לינק ל"חוק זכויות החולה", כאשר בפרק ה' הדן ברשומות הרפואיות תוכלי לקבל מענה לשתי שאלותייך הראשונות. http://www.voices.co.il/guide/g2.asp 3. כאשר מטפל מרגיש שאינו יכול לעזור יותר למטופל שלו (בדר"כ זה לא קורה דווקא בנסיבות שתיארת), ההגינות המקצועית מחייבת להפנותו למטפל אחר. בברכה ליאת

היי התעניינתי בסוגיה הזו ואני לא מצליחה למצוא תשובה. מאז ועד היום (גילי 32) אני מתעסקת במראה חיצוני ואוהבת יופי. אני בחורה נאה אך לא יפהפיה.רווקה. קריאה על יופי משדרת חיים מאושרים נוחים ונעימים. אני גם מתעניינת בניתוחים פלסטיים ואסטיקה. כוכבות קולנוע יפות בעבר והיום הם סמלי הזדהות אצל האנשים. (ראו עיתוני לאישה) יש לי קרובת משפחה שניצלה מהשואה באירופה בזכות יופיה. אך האם התעסקות בכך היא עניין שטחי? האם כאשר מתמקדים בזה מגלים שבעצם זה משעמם נורא והחיים האמיתיים לא גן עדן של שושנים? (כי אין לי ניסיון עשיר בזה) אם אני אתן לגברים להתחיל איתי, בגילי, האם זה יהיה זול וחסר ערך וגס רוח? (מנסיוני הדל, נאמר לי שגברים רוצים רק סקס). כמובן שזה קשור גם לאצילות הרוח של האדם, בדוגמה הזו - שלי. אולי יש בנות שאוהבות סקס וגסויות ואולי כאלה שלא. אני חושבת שזה קשור גם למידת האסרטיביות שיש לבחורה להגיד לא. אולי זה גם קשור לגילי הצעיר. אולי בגיל יותר מבוגר כבר יש לאנשים יותר ניסיון בחיים והבנה שהחיים הם לא פקניק והשלמה עם הגורל. מה דעתכם? דרך אגב, אין לי אבא מגיל 9 ואני רוצה למצוא אותו עכשיו, גם מאהבה וגם מרחמים כי הוא אדם מופרע (פסיכופט) ואני מפחדת שרע לו. אבל אני מפחדת ממנו, כי הוא מסוכן. אני מפחדת שהוא ירצה לפגוע לי בגוף ולכער אותי כדי להתנקם על זה שבגיל 9 לא רציתי לראות אותו אחרי כל המאמצים שהוא עשה שיהיה לי טוב איתו, והוא נעלב נורא מהדחייה שלי. (אבי הוא אדם מכוער מאוד). אהבתי אותו. אבל השאלה אם הוא יפגע לי בגוף ואני כבר לא אהיה בחורה נאה, איך יראו חיי?? מה דעתכם? האם שווה לי למלא את רוחי, מה שנקרה, בחוויות עם אבא שכמעט לא היה לי,(ואני גדלתי בסביבה של בנות בלבד, אצלנו במשפחה אין בנים), האם אני אזכה בעושר רוחני, בגילי, למרות הכיעור שייתכן שהוא יעשה לי? האם חיי יהיו יותר טובים? מה בעצם עדיף - יופי חיצוני או יופי פנימי? היום בעידן התקשורת והטלויזיה, וכל הפסיכולוגים שמסביב, משדרים לנו להעריץ יופי. האם לאדם נכה פיזית יהיו גם בעיות נפשיות? איך החיים שלו יראו? איך החיים של הנכים בארצנו (ממלחמות, תאונות) נראים? מבקשת את חוות דעתכם.

אני חושבת שקודם כל, במידה ותחליטי לפגוש אותו את חייבת לעשות זאת בליווי עזרה מקצועית ואיש נוסף ולעולם לא לבדך... אם את טוענת שהוא מסוכן רק עצם העובדה שתפגשי איתו לבד היא מסוכנת!. בנוסף, אם היחסים ביניכם עכורים הייתי ממליצה לך לא לתת לו את כל הפרטים האישיים שלך לגבי היכן את מתגוררת כעת ופרטי התקשרות אחרים אלא לתת לזמן לעשות את שלו ולראות האם ניתן לסמוך עליו שלא יפגע בך בכל צורה שהיא.

אה ויופי הוא בראי המתבונן... אני מניחה שזה ישמע כמו קלישאה, אבל יש אנשים שחושבים שהם שיא התגלמות היופי בעוד אחרים יחשבו אותם לפחות יפים, או אף מכוערים. יש כאלה שימצאו בכיעור מסוים אצל אחרים חן מסוים בעוד "האנשים המכוערים" יחשבו אחרת. את אולי נאה, אבל אולי יש אחרים שחושבים שאת יפייפיה, או שלא. אחת חושבת שהיא שמנה בעוד השאר חושבים אותה לרזה. אחד חושב שהוא "סקסי" בעוד בחורות אחרות לא ימצאו בו סקס אפיל. יש גברים שלא אוהבים בלונדיניות וחזה גדול, בעוד זו שחושבת שהם אוהבים תחמצן את שיערה ותדחוף לעצמה סיליקון. יש גברים שאוהבים שמנות ויש כאלו שיאהבו רזות. יופי זה לחלוטין עיניין של טעם, ואף תרבות - למשל, יש תרבויות בעולם (בעיקר בשבטים אפריקאיים) בהן נהוג לצלק את הגוף משום שמאמינים שצלקות זה יפה. בתרבות המערבית יש אפילו כאלו שחושבים שצלקות זה סקסי (והכוונה היא לאו דווקא לקעקועים). אני אישית לא ממש נמשכת לגברים שהם יפים מידי, או עונים לתואר "מושלמים". באופן כללי, גבר עם אף סולד וקטן למשל די דוחה אותי. ואני לא נמשכת במיוחד לגוף שרירי... או "באדי בילדרס". יש נשים שחושבות שזה שיא היופי. אני גם לא נמשכת לגברים שהם אולי נאים, אבל מכוערים מבפנים. חשוב מאוד לאזן בין הדברים.

אסי שלום, נראה שאת מתעסקת בשני נושאים כבדי משקל: היופי הפנימי והחיצוני מחד והקשר עם אביך מאידך. את גם קושרת בין שני הנושאים מתוך החשש שאביך יפגע בך. אני לא בטוח שישנן נוסחאות לגבי מה חשוב יותר ובודאי כל אחד יוצר לעצמו את הנוסחה שלו. לגבי המפגש עם אביך - אני סבור שישנן כאן שאלות נוספות, מעבר לשאלה : האם יפגע בך או לא. שאלות כגון מהות הקשר ביניכם, השפעת הקשר הזה לקשרייך עם בני המין השני ועוד. יתכן שתרצי לברר חלק מהשאלות הללו ביעוץ אישי עם איש מקצוע. בהצלחה, גדעון

ימים של חשבון נפש, של בקשת סליחה, של מחילה. של חמלה. של חסד. לאחרים, לעצמנו. גמר חתימה טובה לכולם, יעלה

מצטרפת ליעלה (אוהבת להצטרף אליך...) שנבין, שנרגיש, שלא נפחד, שנתגבר, שנהיה חכמים יותר, טובים יותר, ושנאהב, בעיקר את עצמנו. גמר חתימה טובה לכל באי הפורום. הדר

אני בן 24 ובגיל 16 עד גיל 20 הייתה לי חברה. נפרדנו בנסיבות כואבות וזו בנתיים התחתנה ובנתה לה משפחה. ב-4 השנים הללו אני לא מצליח למצוא את עצמי מבחינה זוגית. אני יוצא עם בחורה שבוע ומתלהב בהתחלה עד שנוצרת קירבה אינטימית ואחר כך פשוט יורד לי ממנה... לא בא לי להמשיך להיות איתה אפילו אם היא יפה ופצצה. אני מחפש כל הזמן סקס ויש לי מן רצון בלתי מוסבר לכבוש את כל העולם בנושא הזה ואני לא מצליח להשאר עם בחורה יותר מחודש ולהנות מזה. מה הבעיה איתי? זה קרה לי לפחות עם 7-8 בחורות.

ערן שלום, נראה לי שאתה מנתח את הבעיה בצורה טובה: ברמה הגלויה - אתה רוצה סקס ולכבוש את העולם ולאו דוקא מערכת יחסים. ברמה הסמויה - יתכן שהפרידה מחברתך הראשונה, היתה כה כואבת שאתה לא מרשה לעצמך להיכנס למערכת יחסים אמיתית, בה תהיה מעורב רגשית וחשוף לפיכך גם לפרידה ולכאב נפשי. יתכן גם שבתוכך , לא נפרדת מחברתך הראשונה ומערכת היחסים הזו ממשיכה להעסיק אותך.יעוץ של פסיכולוג/ית קליני/ית יסייע לך לעבד את הפרידה מחברתך הראשונה ולהבין טוב יותר את הבעיה ואת הפתרון. בברכה, שנה טובה, גדעון

אחרי גירושים שנפלו על רקע של מיניות דפוקה אצלי, על חוסר תשוקה, על חוסר תובנה להבין ולקבל שסקס הוא ביטוי של אהבה, על התנהגות פאם פאטלית מצד אחד וקרירות מצד שני אני מוצאת את עצמי נופלת שוב ושוב עם גברים שטוענים שהם לא מסוגלים לוותר על חיי מין עשירים ושהתדירות שאני רוצה לא מספקת אותם התייאשתי. נשבר לי מאסתי בהכל. ואני לא יודעת מה לעשות...

מיכל שלום, הייתי מייעץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. מצד אחד את משדרת התנהגות פאם פאטל, המושכת אלייך גברים מסוג מסויים, אותם גברים שאח"כ דוחים אותם , ברצותם מיניות עשירה יותר (או אולי מה "שהובטח " להם בהתנהגותך הפאם פאטלית). טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לך להבין טוב יותר - את עצמך, עולם הקשרים הביןאישי שלך ואת מיניותך. בברכה, גדעון

היי אני הייתי עם חברה שהיו לה בעיות שונות בתחום המיני זה דבר שגרם לי לתסכול והמון כאב...בכל זאת לא הראיתי לה את זה והיינו יחד מספר שנים בסוף היא זרקה אותי ועלו לי ים שאלות בקשר אליה האם היא אהבה אותי?האם היא כיבדה אותי?האם היה משהו שגרם לה לא לרצות לקיים יחסי מין כמו שצריך...? וכו וכו הסיפור הזה של אי קיום יחסי המין וחוסר הביטחון העצמי שלי היו התאמה מושלמת כמו כפפה ליד...(היה מגע אני לא יכול לומר שלא....אבל לא סקס טוב ומושלם) אחרי שהיא זרקה אותי הייתי לבד זמן מה והדכאון היה עצום והמון שאלות ללא תשובה ניקרו במוחי ולא הרפו ובסוף עשיתי את זה עם זונה חוויה שהייתה בשבילי טראומה אני לא יוצא עם בחורות כבר שנה......כעת אם תסתכלי על זה אני פרגנתי לה על הבעייה שלה לקחתי אותה לרופאים וכו ותמכתי בה בסוף נזרקתי אני לוקח כדורים והולך לפסיכולוגית בגלל הקטע עם הזונה והיא ממשיכה בחייה כרגיל מאושרת הרי אם אני הייתי זורק אותה אני מניח שזה היה טראומה עבורה אני חושב שעדיף שתטפלי בעצמך לפני שאת נכנסת לקשר משמעותי כדי לא לגרום לגבר אחר את מה שאני עברתי.......

חשוב לי לציין כי חוויתי הרבה טאומות מיניות. היום אני במצב של חוסר חשק. אין בי שום מיניות או רצון אמיתי לקיים יחסי מין. השאלה היא האם לפנות לטיפול פסיכולוגי או לטיפול מיני? תודה

שלום לך ד"ר ברצוני לשאול שאלה שמאוד מעסיקה אותי. אני בת 38, אין לי ילדים, אין לי בן זוג, ואין לי משפחה משלי..... האם זה עושה אותי פחות מוצלחת מכל אלה שיש להם את כל הנ"ל??? אני מרגישה רק בגלל העובדות הנ"ל הכי פחות מוצלחת בעולם.....הכי פחות שווה ביקום... כולם מצליחים להשיג לעצמם את הדברים הנ"ל, ואני לא!!!!!!!! שום מקצוע שבעולם, וקריירה, וכסף....(שאותם יש לי), לא עולים על חוסר ההצלחה בתחומים הנ"ל. האם אני אפס מהלך על שתיים??? בבקשה תשובה רצינית, כי באמת התכוונתי לכל מילה. אחת

שלום לך אחת, מוצלחות בעיני מי? מהם הקריטריונים שלך להצלחה? אם מוצלח בעינייך זו הצלחה כלכלית וקריירה אזי את מוצלחת. אם מוצלח בעינייך זה בן זוג וילדים אז את לא מוצלחת. אבל זה בעינייך בלבד .לטעמי יש מקום לחשוב על בן זוג וילדים לא רק מתוך המקום של הדימוי העצמי , אלא גם מתוך המקום של הצרכים הרגשיים שלך. כלומר, לשאול את עצמך - מה את רוצה? מה את צריכה? מה חשוב לך? מה את עושה בשביל זה? שנה טובה ובהצלחה, גדעון

שלום אורנה, את רוצה להגיד לי שמאז שהלכת להכין את הארוחת ערב עדיין לא סיימת??? (סתאאאאם בצחוק בצחוק :-)) מצטערת על הדיון אתמול שהייתי חלק ממנו. לא הייתי צריכה לפתוח ת'פה שלי. נראה לי אני חוזרת לשבלוליה שלי ולא יוצאת ממנה. מאחלת לך חתימה טובה וצום קל(אם את צמה) חן

הי חן, אנחנו אכן לא פותחים שוב את הדיון ההוא. איחולים כנ"ל גם לך, אורנה

לא היתה לי כוונה כזאת. העיקר שהתנצלתי ועכשיו אני יכולה לעזוב בהרגשה טובה. תמסרי את התנצלותי גם לליאת. ביי(מבטיחה שהפעם לתמיד) חן

היי אני בחורה בת 34 רווקה. מה שהכי מפריע לי הוא שאני לא יוצאת ולא מבלה וסתם שורפת את הזמן של הצעירות שלי. מאז שהשתחררתי מהצבא הייתי בבית ולא עשיתי כלום חוץ מלעבוד קצת. אני רוצה לצאת לפאבים, מועדונים, להתלבש יפה, להכיר הרבה חברות ובקיצור לאהוב לחיות. אני גם רוצה לצאת לטיול במזרח ולחוות את כל החוויות. אבל אין לי בטחון בעצמי. אני מפחדת שאני לא אצליח ושאהיה בודדה ואומללה. גם יש לי ניסיון רע כי בכל מקום שאני הולכת אליו, אני לא מדברת בכלל. כך שיש לי על מה להסתמך בקשר לפחדים שלי. אני בחורה שקטה, עדינה. בצבא לא הייתי ככה והיה לי טוב שם אבל מאז ועד עכשיו.... חלפו מים רבים בנהר. מה דעתך?

שלום תמי, אני חושבת שכדאי לנסות לצאת מהמעגל הזה, שבו את נמנעת מלחוות את החיים באופן מלא, בגלל חששות שתהיי בודדה ואומללה... העניין הוא, שקשה לשנות הרגלים ישנים ומבוססים, וודאי הימנעויות שבנינו במשך שנים. אני חושבת שכדאי לך להתייעץ עם פסיכולוג/ית קליני/ת שילוו אותך בתהליך הדרגתי של שינוי. באיחולים לשנה טובה מאוד, אורנה

אולי את סובלת מחרדות חברתיות ואת לא מודעת לזה *סתם נקודה למחשבה*

אני לא בטוחה אם אני בפורום הנכון.. אבל שיהיה - כבר המון זמן שאני חושבת כל הזמן על המוות.. על אובדן של מישהו אהוב.. על איך זה למות, איך אני ארגיש.. על כמה אני לא רוצה לאבד אפחד ועל כמה שאני קטנה מול העולם הזה.. זה התחיל בערך באמצע החופש הגדול.. (אני בת 14 ד''א) בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד. הייתי יושבת בלילה ובוכה לי לבד.. אחרי זה כבר לא רציתי לישון, כי חשבתי ששינה זה ביזבוז זמן והבנתי שאת הזמן הקצר שאנחנו חיים בו צריך לנצל.. עבר הזמן ולא יכולתי עם זה יותר.. ואז המלחמה נכנסה לי לחיים.. זה שיגע אותי, לא יכולתי יותר.. פשוט הייתי שקועה בגועל פנימי כזה.. לא יודעת איך לתאר את זה.. פשוט הרגתי (ואני עדיין מרגישה) חלל ענק בבטן וחור בגרון, כאב ראש וכאבים בגב שאני חושבת על זה.. אבל הכי הכי.. אני עוצרת את הדמעות כל הזמן.. דיברתי על זה עם אמא שלי.. והיא הקשיבה וחיבקה ואמרה לי שאין לי מה לדאוג כי זה עוד רחוק.. והיא אמרה שכולם עוברים את זה.. אבל זה יותר מידיי.. אני ממש השתנתי בגל זה.. אולי זה לטובה אבל אני לא יכולה יותר! אני רק חושבת על מוות כל היום! ואני לאא רוצהההה! זה משגע אותי.. אני רואה תוכניות שמן הסתם יש בהן סיפורי אהבה, אקשן אפילו קומדיה.. ובהכל מדברים על החיים.. וקשה לי.. :|| בבקשה בבקשה.. תגידו לי מה לעשות. אני לא יכולה יותר!

פז יקרה, יש משהו לעשות, ואני מבקשת שתדברי עם אמא שלך על זה: אפשר לפנות לפסיכולוג קליני שיודע איך לעבוד עם חרדה, וללמוד לחיות עם המחשבות האלה, בלי שהן יצבעו את כל עולמנו. תציעי לאמא שתקדמו את הרעיון הזה במהירות, כי אין סיבה להמשיך לסבול. תחזיקי מעמד, אורנה

תודה, תודה, תודה!

אורנה יקרה, מה שלומך? אני צריכה תמיכה, צריכה לקטר קצת... כואב לי הכל: הצוואר תפוס, הגב, הזרוע מרגישה כמו סרח עודף וכאוב. כבר חודש כמעט. (כמובן שאני פונה למיני טיפולים, אך הגוף ממשיך בהנעלות העיקשת שלו). אפילו הודעה אחת בפורום קשה לי לקרוא - אני מאבדת סבלנות והריכוז מתפוגג. אני מקלידה לך בשכיבה - הלפטופ ואני בשכיבה. לפעמים גם הטלויזיה. היום ראיתי סרטים מצויירים בערבית... אני מנסה 'להתבונן' בכאב, אבל ככל שהזמן תוכף נשאבת אל הרצון להתנכר אליו. שילך כבר... אני מכירה את זה מן העבר (הדי רחוק); צואר חלש. הקושי לשאת את ראשי בגאון. הקושי לשאת את עצמי. המאבק להתבונן באנשים ב'גובה העיניים' - המאמץ של העיניים להביט למעלה כשהצוואר מושך לאדמה. גוף משותק ומעוכב שמעכב יחד אתו את כל התגובתיות ההתנהגותית והרגשית, את כל מהלך העשייה שמת להיות רציף ומאומץ פחות. ההסתכלות קדימה היא ממני והלאה. כן, כל ההשלכות הרגשיות והסימבוליות ואיך שלא תרצי לקרוא לזה. יש לי תמיכה מסביב: הבית הפך להיות אתר קטן לעליה לרגל. אבל אני רוצה ללכת לים... והכאב רק מחריף ומתמשך (כך אני רואה ברגע נתון זה). סתם, אני מתפתה לשקוע. מחר זה יעבור. יש דברים קשים יותר - גם אצלי... תודה (גם אם אני לא ממש בפורום הנכון), ורד

ורד! שלום יקרה, תהיתי אם הכאב נמשך, תהיתי מי עוזר לך... אוף זה נשמע כואב, ורק המילים שלך יפות ומסתלסלות להן בחן... אני חושבת על כך שהצוואר שלך, גם אם נוקשה עכשיו, נושא בגאון את הראש הנבון שלך היישר אל היכל ההשכלה... אוי, סלחי לי על ההודעה האסוציאטיבית... אני מניחה שאת מבינה. מחזיקה אצבעות, אורנה

אורנה, תודה, תודה, תודה! צחקתי והוחם לי מאד (מן המילים). המרפא המושלם! הדרך אל היכל ההשכלה נראית טיפ טיפ טיפה יותר סלולה (מלח מים מלח מים). בינתיים אני תלויה על בלימה... שבת נעימה, ורד

היי אורנה, מה שלומך? נגעת בי שבוע שעבר שכתבת על ימי שישי כתיקונם. הילדה האבודה שלי פחות אבודה. היא מבקשת להצמד אליה. והיא (הפסיכולוגית שלי) מאפשרת. זה נעים אבל לפעמים זה מרגיש לי קצת לא נוח. להצמדות הזאת יש מחיר בתחומים אחרים ואני לא מדברת על כסף. אבל נראה לי שכרגע זה מחיר שאני מוכנה לשלם. השבוע החלטתי לפנות אליה גם עם בשורות טובות. היא שמחה יחד איתי. וזה היה לי ממש כיף. אז היום זה יום שישי כתיקונו...? :-) צום קל, במידה ואת צמה. ובלי רגשות אשמה אם את לא... :-) נורית

מצחיקונת יקירתי, וודאי שעכשיו זה יום שישי כתיקונו... אני חושבת שאני מבינה משהו על המחירים להיצמדות שכתבת עליהם, ובכל זאת אני שמחה שאת מאפשרת את זה לעצמך עכשיו. לפעמים זה מה שילדות צריכות... אני רצה להכין ארוחת ערב, כי כולם כאן כבר כועסים עלי... אם תרצי נמשיך לדון בכך יותר מאוחר ? שלך, אורנה

אורנה יקרה, לדון? על מה אנחנו דנים? אם להצמד או לא? אני נצמדת. נקודה. אין כאן בחירה. צריכה אותה איתי. אה, רוצה דיון? יש לי. :-) אני תוהה לפעמים כמה ממה שאני חושבת עליה באמת שלה וכמה אני השלכתי עליה... מה את אומרת? אז מה היה לאכול היום...? :-) ולא כתבת מה שלומך. נו נו נו... נורית

מזה בדיוק סדנה ליחסי אנוש? ומה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכולוג קליני? האם שניהם נותנים טיפול קוגנתיבי התנהגותי? תודה מראש

שלום קרן, סדנה ליחסי אנוש היא מן הסתם קבוצה (הכוללת משתתפים ומנחה או מנחים) העוסקת בנושאים הנוגעים לקשר, זוגיות, חברות וכד'. פסיכולוג הוא שם כללי של העוסקים במקצוע הפסיכולוגיה, ללא התמחות ספציפית. פסיכולוג קליני התמחה בתחום האבחון והטיפול הנפשי, בעוד פסיכולוג אירגוני התמחה בפסיכולוגיה ארגונית, פסיכולוג חברתי חוקר את תחום הפסיכולוגיה החברתית וכן הלאה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טכניקת טיפול מסויימת, המומלצת למצבי חרדה. כשנפגשים עם פסיכולוג קליני, חשוב לשאול מהי טכניקת הטיפול בה הוא משתמש. בברכה, אורנה

אני בן 25 וסובל מתופעה של עצלות. שאני נמצא בין עבודות לא עובר לי הזמן ומאני מחכה כבר בקוצר רוח שתגיע שעת הסיום.זה לא משהו חד פעמי זה משהו שכל הזמן קורה. זה לא רק בעבודות שאין לי עניין בהן אלא בכל סוג של עבודה.אני תמיד מחפש לצאת משם וללכת הביתה או לקניון או לחברים. מדוע זה קורה לי?האם זה קשור בחרדה?

שלום רועי, אני לא בטוחה שמדובר בעצלות (נשמע שיש לא מעט דברים שכן מגייסים את תשומת לבך ואת הנכונות שלך להתאמץ ולהשקיע), ואני חושבת שכדאי לבדוק את האופציה שהעלת בסיום הודעתך, שמדובר בצורה כלשהי של חרדה. כדאי לבדוק האם כשאתה נמצא במסגרת עבודה מתעוררת בך תחושת מתח שעולה ומתגברת, עד שאתה חייב "לברוח" משם. בדיקה כזו אי אפשר לעשות באינטרנט, ואני ממליצה לפנות לפגישת התייעצות אישית עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי שאלה לגבי חיסיון...אם אני מת החיסיון נשמר?האם בהתאבדות נשמר החיסיון כלומר יש אפשרות שאם אני מתאבד שוטרים יכולים לחקור את המטפלת שלי ולדעת מדוע זה קרה? אם המטפלת חוששת לחיי יש מצב שהיא יכולה לשלוח אותי לאשפוז בכפייה ? תודה רבה....

שלום MR BLUE, אני לא יכולה לענות על שאלותיך באופן "כללי", מבלי להתייחס לאזהרה הברורה שעולה מהן. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לפנות אל המטפלת שלך ו/או לאדם אחר שאתה סומך על שיקול דעתו, ולא להישאר עם התחושות האלה כל-כך לבד. לאחר שכתבתי זאת, אני יכולה לומר לך שיש שני מצבים מרכזיים בהם יש היתר לשבירת הסודיות הרפואית (שאגב, נשמרת גם לאחר מותו של המטופל): 1. הסכמה בכתב מצד המטופל ו-2. הוראת בית-משפט. המצב השלישי הוא עמום יותר, והוא מצב בו גילוי המידע דרוש לדעת הפסיכולוג לשם טיפול באותו אדם. סכנה אובדנית נכללת בתחום העמום הזה של "רשות דיווח" ולא "חובת דיווח". הכוונה היא לכך שהמטפלת שלך אינה חייבת על-פי חוק לדווח על הסכנה האובדנית, אך הדיווח נתון לשיקול דעתה המקצועי. מרבית המטפלים משתמשים באופציה של שבירת הסודיות הרפואית במצבים של "רשות דיווח" כאופציה אחרונה בהחלט. זאת משום שהדיווח יכול לעיתים להציל חיים, אך במקרים אחרים עלול לשבור את האמון של המטופל במטפל, ולגרום למטופל להישאר עוד יותר חסר-משענת ומיואש. ולאחר כל התסבוכת המשפטית הזו בוא נחזור אל מה שחשוב - למצוא את העזרה שאתה זקוק לה עכשיו. האם תתחיל לעשות זאת? אורנה

האם במקרה של התאבדות בתי המשפט נוהגים להכריח את המטפלים להעביר את כל המידע שיש בידם לגורמים חוקרים?

היי שלום, אני אוהבת ללכת על בטוח ורציתי לשאול לא בקטע של קנטרנות אלא פשוט כדי ליישב כמה דברים בראשי,אני יודעת שמצוקות נפשיות קשה להכניס למסגרת מסוימת ולומר הבעיה היא כזאת ,הטיפול כזה משך זמן הטיפול הוא כך וכך,אהנפש שלנו מורכבת מחלקים ורבדים עמוקים אבל קורה לא אחת שהילדות תקינה וכו ומרוב שהמטפל מחפש את השורש כדי לעבוד איתו,המטופל מתחיל להמציא ,"יכול להיות שבגלל שפעם כך...אז היום אני...וזה ממש לא נכון.קורה פעם שמטפל אמר למטופל אין לך מה לחפש אצלי,הלוואי שאני הייתי בריא בנפשי כמוך?והרי אין אדם שמאוזן בדיוק על המילימטר,!אני הולכת לטיפול בשם בדוי ומשלמת במזומן היות ואין לי אף אחד לדבר או לשתוק עימו ללא חשש מלבד איתה שמבחינת אתיקה אסור לה,אמנם זוית הראיה משתנה אבל אולי היו לי ציפיות גבוהות!?

שלום הילה, ראשית, רציתי להפנות את תשומת לבך לתשובה שכתבתי לשאלותייך מתחילת השבוע. אני חושבת שהשאלה הנוכחית קשורה אליהן ומקווה שקראת. לגבי השאלה הנוכחית, אני מבינה שאת רוצה לבדוק איתי האם יש מצבים בהם המטופל כל-כך בריא בנפשו עד שהוא לא צריך טיפול... תשובתי היא שוודאי יש אנשים שפחות זקוקים לטיפול, אבל לתחושתי כל אדם יכול לקבל משהו משמעותי עבורו מההתבוננות המשותפת, ולא צריך להיות מאוד סובל או אומלל בשביל זה... אני לא יודעת אם את עצמך מרגישה שאת צריכה "להמציא צרות" כדי לספק את סקרנותה של המטפלת שלך... בכל מקרה, קצת הופתעתי לקרוא שהצגת את עצמך בטיפול בשם בדוי ושאת נמנעת מכל סימן זיהוי, כמעט כאילו את "ממציאה" שם הילה אחרת. אני חייבת לכתוב שזה נשמע לי מאוד כואב, ושאני מקווה שעם הזמן תוכלי לדבר איתה על זה (לא רק בגלל כללי האתיקה, אלא משום שבאמת תרגישי שם בטוחה ועטופה...). שלך, אורנה

שלום, אני בחורה בת 30 וחבר שלי בן 32 אנחנו יוצאים כבר שנה וחצי ואוהבים מאד. לאחרונה התחלתי לדבר איתו על חתונה והוא אמר לי שהוא לא מרגיש כל צורך להתחתן ושטוב לא ככה, יש לו דעה שלילית לגבי מוסד הנישואים. הוא כל הזמן נותן לי דוגמאות שמאששות את הטענות שלו לדוגמא שהוא קרא איזה מחקר שאחוז הגירושים עלה או שהוא שמע מהמון זוגות שמתחתנים היחסים בנהם השתנו ושהאשה השתנתה. הוא אמר לי עוד שזה מפריע לו שהוא לא מרגיש צורך ושהוא אפילו חשב ללכת לפסיכולוג בגלל העניין.. אני מאד אוהבת את חבר שלי ולא הייתי רוצה שנפרד בגלל העניין הזה.. איך לדעתך עליי להגיב? האם אני צריכה לוותר עליו בגלל העניין הזה, כי אני כן רוצה להתחתן ולי אין שום בעיה עם חתונה, להפך אני רואה את הדברים החיוביים. יכול להיות שהבעיה שלו היא עם מחויובות? ככשאלתי הוא אמר שהוא מחוייב לי והוא לא צריך להתחתן בשביל זה מהי הבעיה שלו? ומה עליי לעשות בעניין? יכול להיות שהוא לא אוהב אותי מספיק? תודה

שלום לי, את מעלה שאלות חשובות בנוגע לעומקה וליציבותה של הזוגיות שלכם, והייתי רוצה להפנות אותן בחזרה אליכם, להמשך דיון משותף שלך ושל בן-זוגך. יש לי שתי סיבות מרכזיות לכך: הראשונה היא שלצערי לא ניחנתי ב'עיני רנטגן', המאפשרות לי לדעת מה מסתתר מאחורי אי הרצון של חברך להתחתן. יכול להיות שמדובר בקושי להתחייב, ויכול להיות שלא. יתכן שבן-זוגך נרתע מהטקס הציבורי, אך ישמח לבטא את מחוייבותו כלפייך בדרך אישית ויחודית, ויתכן שלא בכך מדובר. בקיצור, מאחורי הכותרת "לא רוצה להתחתן" יכולים להיות כל מיני דברים, וחשוב שתדעו מה הם. הסיבה השנייה היא, שאם תרצו להיות זוג מוצלח וארוך ימים, חשוב שתבססו תקשורת פתוחה ומעמיקה, בכל נושא ובוודאי בנושא מרכזי כמו בניית היסודות של חייכם המשותפים. מאחר ובן-זוגך שיתף אותך במחשבה לפנות לפסיכולוג, אני מציעה לקבל את הרעיון ולבחון את השאלות שהעלת במספר פגישות של ייעוץ זוגי. בהמשך, יתכן שתרצו להמשיך לדון בדברים בייעוץ פרטני. המון הצלחה, אורנה

תודה על תשובתך המהירה. אני חושבת שיש לו בעיה עם הטקס הציבורי, הוא לא אוהב להיות במרכז, הוא גם לא אוהב שחוגגים לו ימי הולדת.. הוא אמר גם שאין לו בעיה עם נישואים אזרחיים. אבל אני רוצה נישואים כדת. אשמח אם תוכלי לכוון אותי אלו שאלות עליי לשאול אותו על-מנת שאוכל להיות בטוחה שהוא אוהב אותי והבעיה נמצאת אך ורק אצלו ושזה לא משהו שקשור בי. תודה

לאיזה מטפל אני צריכה לגשת כדי לקבל טיפול קוגנתיבי התנהגותי וגם תרופתי ? האם פסיכולוג קליני מטפל בשני התחומים ביחד או שרק פסיכיאטר עוסק בזה? אני קצת חוששת לגשת לפסיכיאטר זה ניראה לי יותר מידי תודה מראש

עזבי את זה שאני חצי מהחיים שלי לא עושה כלום עם עצמי ובקושי יוצאת בחברה (מהבית מהמיתה)פעם (כל) רגש שהרגשתי הרגשתי אותו כל כך חזק ממש כל כולי וככל שעובר הזמן עוד חודש ועוד שנה אני רק מרגישה שאני הופחת ליותר אדישה כאילו אין לי יותר כוח להרגיש כאילו כל רגש שאני מבינה בראש שאני צריכה להרגיש אני פשוט לא מצליחה להרגיש אותו חשוב לי לצין שקשה לי להאמין באהבה באופן כללי והרבה פעמים ניראה לי שאנשים כלכך צבועים לאנשים בעיקר אלי האם זה אומר שמשהו לא בסדר איתי? שזה עוד סיבה בנוסף לסיבות האחרות שאני צריכה טיפול?

שלום קרן, במרבית המקרים תצטרכי לפנות לשני מטפלים שונים: פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ופסיכיאטר. האפשרות היחידה לאחד את שתי ההתייעצויות היא למצוא פסיכיאטר שנותן גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (נדיר...), מאחר ופסיכולוגים אינם רושמים תרופות. לגבי הבעיות הנוספות שציינת, חשוב שתתארי את השינויים הרגשיים שאת חווה לשני בעלי המקצוע (כל אחד מהם יתייחס לכך בדרכו, אך זוהי אינפורמציה משמעותית). בהצלחה, אורנה

קשה לי עם הדברים שצפים בי עכשיו. לא משהו מוגדר שאני יכולה לשים עליו את האצבע. זכרונות מדברים שקשורים לילדות. אלי, להורים. קשה לי לכעוס עליהם. מעדיפה לכעוס על עצמי. מרגישה עלבון. שככה היה. שאני נכנעתי. שלא הצלחתי להתגבר. שאולי לא ממש התבגרתי. כועסת על עצמי על המחירים שאני משלמת. מתחילה להבין שאני משלמת מחירים. לא מצליחה להרגיש שזו לא אשמתי. כועסת על עצמי שנפגעתי. שאני עדיין נפגעת. ילדה טובה מבית טוב. שום טראומה. שום דבר שנראה לעין. לא אלימות בטח שלא התעללות. הורים בסדר. לא מושלמים אבל בסדר. הפסיכולוגית שלי אומרת לי מילים עלי על ההורים שלי על ההתנהגות שלי. ואני מבינה את המילים ולא מצליחה להרגיש אותן. בכל פעם שהיא אומרת את זה אני מרגישה שאני לא בסדר. שזו אני שלא בסדר. יודעת שהיא בעדי ואני לא מצליחה שלא לשמוע נימה של האשמה כלפי. קול שאומר לי שאני חלשה, שאני טיפשה. קול שמאשים - איך יצאתי ככה למרות שהשקיעו בי כל כך הרבה, למרות שהיו איתי בסדר. קול שאומר - איך לא התחסנת, למה את לא יודעת לדבר, למה את לא מצליחה להרגיש, למה את מסתירה את מה שאת מרגישה.איך את יכולה להאשים את ההורים שלך שהיו טובים אליך. מה יכולת לבקש לעצמך יותר?? קול שאומר שאני רעה.קול שאומר שהיא לא מבינה. שקל לה להאשים - היא לא מכירה. היא רואה רק תמונה חלקית... והקול הזה לא יוצא החוצה. מכה מבפנים, משתולל אחרי פגישות עם הפסיכולוגית. קול שגורם לי לרצות לזחול לפינה ולא להיות יותר. לא רוצה להשתיק את הקול הזה. רוצה שהיא תפסיק להגיד....

דורית יקרה, כתבת באורח כה בהיר ונוגע ללב, עד שממש מתחשק לי לבקש ממך להביא את זה אליה, שתקרא, שתדע... כאבים ועלבונות, קנאה ושנאה, אכזבה וייאוש אינם מתרחשים רק בבתים "קשים" שהתחוללה בהם טראומה נוראה. הרבה פעמים הכאב נמצא ביומיום הקטן, ביחסים הלכאורה תקינים, בפספוסים בתום לב... אני מקווה שבהדרגה תהיה לך יותר ויותר זכות פנימית לראות את זה, ולספר לה על כך. אני אשמח מאוד אם תספרי לנו עוד, אורנה

אנחנו בתחילת שנות ה-40 לחיינו + 3 ילדים (15שנות נישואים) עד לפני שנתים, יחסית הכל היה בסדר מבחינה זוגית, שנינו עבדנו במקומות מסודרים, אשתי היתה חוזרת כל יום אחה"צ הביתה יחד ואני קצת יותר מאוחר והתחילו חיי המשפחה. לפני כשנתים, פתרו את אשתי והיא נכנסה לחברה קטנה (מס' אנשים והיא בתפקיד בכיר) בתחום הי-טק, אם הזמן העבודה שלה נעשה יותר ויותר מאומצת - עבודה בלילות, בשבתות, בחגים וכו', בקיצור קרירה (יש גם ירידה בעזרה בעבודות הבית) כללית אני לא מתלהב מהמצב החדש שנוצר, יש ויכוחים ועצבנות, וקורה שלפעמים כמעט לא מדברים בגלל שאין לה זמן או שהיא עיפה. גם לילדים יש לה פחות זמן להקדיש. בנוסף לכך, אשתי לא רוצה להתקרב אלי, לא ליטוף, לא נשיקה ולא יחסים. אני מבחינתי עוזר בבית ככל יכולתי, מתעסק עם הילדים, מכין אוכל וכו' כרגע אני ממש במשבר, מצד אחד אני בעד שתעשה קרירה, אבל מצד שני אני נמצא המצבי דיכאון, יאוש ופסימיות - לא רואה איך המצב יהיה יותר טוב, התקשורת יורדת ביננו (מרגיש לפעמים ממש בדידות) אין מגע פיזי מצידה שזה מאד קשה לי מאד. אנחנו נמצאים כרגע בתחילת יעוץ זוגי. אני אוהב את אשתי ולא מעוניין להתגרש ! אשמח לקבל הצעות ורעיונות איך אפשר להמשיך ככה, איך יוצאים מהפלונטר וחוזרים לחיים נורמלים, האם יש איזה ספר שיכול לעזור, בקיצור אשמע לקבל כל עזרה. תודה

שלום מוטי, אין לי ספק שאתם עושים את הדבר הנכון - פניתם לייעוץ זוגי ואתם בתחילתו של תהליך התבוננות ובהדרגה גם שינוי של דפוסי הקשר ביניכם. זהו תהליך מעמיק, שיכלול התבוננות בציפיות האישיות והמשותפות שלכם, בכל הקשור לקריירה, צרכים רגשיים, מיניות ועוד ועוד. העבודה מרובה, ולא נראה לי נכון להתערב בה באמצעות עצות פשטניות וכוללניות, שאינן רלוונטיות לסיפור האישי והזוגי שלכם. העצה הטובה ביותר שברצוני לתת לך היא להיות סבלני כלפי התהליך הטיפולי, גם כאשר יהיה קשה ומכאיב... המון הצלחה, אורנה

שלום לך! בתי בת 8.5 . ילדה שמאוד אהובה על חבריה ומקבלת המון חום ואהבה בבית היא ילדה שמחה ולי נראה שהכל בסדר אך בשבועיים האחרונים שמתי לב שהיא מהנהנת בראשה כאילו היא אומרת כן גדול כזה . בהתחלה הערתי לה והיא לא מבינה מה אני בכלל רוצה. לא רציתי להביך אותה והחלטתי לעקוב מבלי להעיר. אך זה ממשיך ומאוד מדאיג אותי. שאלתי את רופא המשפחה בקשר לזה לא לידה כמובן והוא טוען שזה נפשי. הוא טוען שיש לזה סיבה מסוימת וצריך לברר. כשאני מדובבת אותה על בית הספר והחברות היא אומרת שהכל בסדר וכך אני מסיקה כי אם יש לה בעיה לפעמים אז היא משתפת אותי בכך. אנא אני מבקשת עיצה ממך מה עלי לעשות? מה אני צריכה לבדוק? וממה מתחילה התופעה הזו שכל כך הורסת לי את הלב. תודה רבה רבה ושנה טובה!

אלמונית יקרה, תנועה בלתי רצונית חוזרת (טיק) היא תופעה המבהילה מאוד הורים, אך למעשה היא כמעט נורמלית, משום שאחד מתוך חמישה או עשרה ילדים סובל מטיקים חולפים בפרק זמן מסויים. מאחר ואת מאוד מודאגת, אני ממליצה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. בשיחה כזאת ניתן יהיה לברר האם ישנן עדויות לקשיים רגשיים מסוימים, האם כדאי לפנות להתייעצות נוירולוגית וכן הלאה. אך אני מדגישה, בדרך כלל הבעיה חולפת ללא טיפול... רק בריאות, אורנה

אני כל כך מודה על התשובה.

שלום לכולם:אמלה חבר שלי נסע לחו"ל והוא כבר שבוע לא מתקשר אליי לפני שהוא נסע ההינו ביחד באותו יום ובכללי אנחנו ביחד 4 חודשים אני יודעת שלמשפחה שלו הוא כן מטלפן ואליי פשוט לא, אני נקרעת מודאגת וכולי לא רגועה מה דעתכים??הייתכן שפתאום הוא התהפך על כל הקשר הזה שלנו....:(עד שהרגשתי שאני נקשרת.........

שלום נטלי, זה באמת מצער לשמוע... אני חושבת שבכל כיוון בו הדברים יתפתחו, חשוב שתבררי איתו מה קרה. הרי לו רצה להיפרד, אפשר היה לדבר על זה לפני הנסיעה, ולא להשאיר אותך להבין לבד, ואם לא רצה להיפרד - יהיו לו כמה הסברים לתת עם שובו... בינתיים, נסי להנות, להיות עסוקה ומאושרת ככל יכולתך, אורנה

ליאת,בהמשך לשיחתנו... אני בסך הכל רציתי לדעת אם מאסת בי(לפני שאלתי האקוטית והאינטימית) מכיוון שאם אציג את השאלה הזו כאן את לבטח תאמרי שלא מאסת ותשיבי כאן בלית ברירה...נכון? הלא גם אם מאסת לעולם לא תאמרי שלא, אני יודעת(זה הרי תפקידו של הפסיכולוג...) זהו, תקני אותי אם אני טועה ועוד משהו טרם הגיעה לפתרונה ההפרעה הגבולית.. ולאורנה ולאחרים...ההודעה שמורה לליאת. במידה והיא לא תשיב היא תשמר עבורה לשבוע הבא.תודה

תיקון: לעולם לא תאמרי שכן... ועוד משהו, אם לטעמך ההודעה לא במקום את רשאית להסירה כמובן

ליאת הביאה את זה על עצמה ועל הפורום מרוב שהיא מנסה להיות הכי חמה ונעימה בפורום היא איבדה קצת את הגבולות ושכחה שזה רק פורום ולא טיפול באינטרנט. עובדה שעם אורנה ואם גדעון זה לא קרה ולא איבד פרופרציות. חומר למחשבה

לאין כינוי (ולמשיבה במקומי), מעולם לא התיימרתי להעניק לאיש טיפול אישי אינטרנטי, ולפיכך, הדיון ברגשותי כלפי מי ממשתתפי הפורום אינו רלוונטי כלל. אני אכן משתדלת לענות בחמימות ובסבלנות לכל פונה, ואני חשה, אגב, את גדעון ואורנה דומים לי מאד בעניין זה. נדמה לי שהשבתי כבר בעבר, שכאשר ארגיש שאני מואסת באנשי הפורום פשוט לא אהיה כאן. ניסיונות חוזרים של אנשים בודדים ליצור איתי תקשורת פרטית ומתמשכת דרך המייל האישי נענים בסרוב, לאחר שהסברים מנומנסים לא הועילו. לצערי, הצבת גבולות כזו יכולה ליצור כעס ותסכול. הפורום שלנו כבר ידע סערות שונות ומשונות. בואו לא נהפוך תקרית גבול למלחמה כוללת. צר לי אם "הבאתי על עצמי ועל הפורום" משהו רע מבלי להתכוון. ליאת

קראתי את ההתכתובת הזו ורציתי רק לאמר לך את דעתי האישית שהיא, את פשוט מדהימה, לפי תשובותיך הרגישות, לדעתי כל מי שנמצא במצוקה רק מרויח מהאישיות המקסימה והאמיתית שלך, מלקרוא את מצוקות הכותבים ואח"כ את תשובותיך אין מצב שאת לא מצליחה לשפר ולו במעט, שתהיה לך שנה טובה ואף פעם אל תשתני!!!!!!!!!

ליאת, מקווה שלא נפגעת ממה שנאמר לך עד עכשיו... כמו כן מקווה שלא תיפגעי ממה שאני הולכת לומר לך... אז ככה שני דברים: אחד רע ,ואחד טוב. אני אתחיל בטוב: את מקסימה אמיתית, כל הכבוד על הסבלנות ועל היחס החם והיוצא דופן שאת נותנת כאן למשתתפים, (אני לא מדברת עליי.... ) חלק מהמשתתפים (לא אני...) באמת הצליחו להיכנס ללב שלך וקיבלו ממך אולי יחס מיוחד יותר ממשתתפים אחרים. לא שזה רע.... ההפך, זה יופי טופי! תודה על הנתינה הרבה. כן ירבו כמוך הלוואי. שוב,מקווה שלא נפגעת ממה שכתבו לך מעליי. והדבר הרע הוא: אני בחיים לא אגיד אותו כאן. אבל יש. חתימה טובה ,ושנה טובה חן

ליאת,שאלתי לא היתה לגבי האחרים אלא אך ורק לגביי (ואני מניחה שאת יודעת למה) התשובה לא מספקת אותי.מצטערת. לא השבת מפורשות.אבל כעת אני בטוחה שמאסת בי לגמרי.לעולם לא תודי בכך, אני יודעת. ועוד בטח עכשיו לאור הדברים שנכתבו כאן מבחינתי אפשר להוריד את העץ הזה אם את רוצה(הלא צריך אישור של הפונה...ואין שם בעיה ספציפית...לשיקולך)הדברים שנרשמו שם לא לעניין ומצטערת אם לי היה באופן עקיף חלק מזה(אנשים מרשים לעצמם לענות במקומי ובמקומך)בטח עכשיו את מאשימה אותי בכך.... אני לא יודעת איך אבל את גורמת לי לסלוד מעט מכל הפסיכולוגיה הזאת ומהטיפול המחורבן שלא תחשבי שאני מאשימה אותך פשוט יש לי הפרעה קשה....והמקרה חסר תקנה כל פעם את נוכחת לראות זאת מחדש לא? הרי את כבר הרמת ידיים במקומי... זהו, פחות או יותר

משתתפים יקרים, אני מבקשת להפסיק את הדיון הזה, לכל הכיוונים - גם לכיוונים המבקרים וגם לכיוונים המחמיאים. מנהלי הפורום נמצאים פה על-מנת לענות על שאלותיכם, וכל משתתף מוזמן לפנות למי שיימצא לנכון. אנא, גם אם לא כיוונו לדעתכם, כבדו את המאמץ והנכונות לעזור. אורנה

היי שלום. חיכיתי,והתלבטתי אם לכתוב או לא.אבל ממש אהבתי את סגנונך.אם לא איכפת לך לקרוא את פניותי האחרונות ולענות אודה לך מאוד,וכן ליאת השיבה למטופלת שסגורה וקשה לה לשתף את המטפלת שאם הזמן ולאט לאט זה ילך.אני גם בטיפול ואני מאוד משתדלת לברור את מילותי בקפידה למרות שאני לא אישיות פוליטית או חשובה ואת אף אחד לא מענין קורות החיים שלי וכל אחד שקוע בצרותיו,ואין למטפלת למי לספר,אני מאוד מאוד מתקשה לדבר ויש הרבה שתיקות ,והיא הודתה פעם שאכן יש לה דיאגנוזה עלי אבל היא צריכה לשמוע ממני הכל ובמילותי ולמרות רצוני להעזר אני גם מפחדת מהתחושה,אני ארגיש חשופה ופגיעה וכך הסגירות שומרת עלי.

שלום אורנה יקרה, קישורים להודעות של הילה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592522,xFP-592522,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592798,xFP-592798,m-Doctors,a-Forums.html קישור להודעה של א.פ.ס.ח (מטופלת שסגורה וקשה לה לשתף את המטפלת...) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592836,xFP-592836,m-Doctors,a-Forums.html שמחנו לעזור, הגמדים

תודה...

הילה יקרה, את צודקת שאפשר להבין את מה שקורה לך בטיפול כשחזור של חוויות מוקדמות אחרות. למשל, ניתן לחשוב על האופן בו אמך הכאיבה לך, או על האופן בו חברתך הקרובה התרחקה ממך על-מנת להכיר בנות נחמדות אחרות, כפגיעה עמוקה באמון ובתקווה שלך ליצור קשר אנושי מיטיב, חם ויציב. כשאנחנו נפגעים ממשהו, אנחנו נוטים להתרחק ממנו. זהו מנגנון מאוד הגיוני והישרדותי -אם פעם נכוונו מאש, נתרחק מכל מה שמזכיר לנו אש. אם פעם נתקענו במעלית והרגשנו פניקה, יותר לא ניכנס למעלית... הבעיה היא שכאשר נמנעים, אנחנו מונעים מעצמנו גם את האפשרות להיווכח שלא תמיד הסכנה מתרחשת. אני מתכוונת לכך, שלו היית מעזה לצאת מ"הקונכייה" שלך (זה דימוי של מטופלת שלי, שמאוד מצא חן בעיני), היית מגלה שלפעמים אמנם נפגעים, אך לפעמים ממש לא... במצב הנוכחי, את לא נותנת לעצמך סיכוי לגלות מה יכול לקרות בין אנשים כשנפתחים בקצב הנכון ובמקום הנכון... אני נוטה להסכים עם ליאת, שטיפול הוא מקום מצויין להתנסות ביציאה הדרגתית מ"הקונכייה". גם כי זו סביבה מוגנת, וגם כי זו סביבה שבה מתבוננים בתהליכים האלה ואפשר ללמוד מכך רבות. לכן, אני חושבת שכדאי לך לנסות לדבר עם המטפלת על הרגשות שלך. אגב, גם לדבר על הקושי זה חשוב, ולא חייבים לעבור מיד לתכנים עצמם. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ואשמח לשמוע עוד, אורנה

ליאת, ספרי... מה שלומך?

נורית יקרה, תודה על ההתעניינות. שלומי טוב. בימים אלה אני בתקופת מעבר בין מקומות עבודה, ולכן יש הרבה התרגשות הקשורה בפרידות והרבה התרגשות של לקראת. ההתרגשות הגדולה ביותר, כמו שחלק מכם כבר יודע, קשורה ללכתו של הקיץ, למרות אקורד הסיום שהוא עומד להרביץ בנו בסוף השבוע הקרוב. ברגע ש"רוחות מנשבות, נודדות ציפורים", מצב הרוח שלי משתפר פלאים. שלא לדבר על חצבים, טפטוף של בוקר וריח גויאבות. ירדנה הייתה קצת חולה בזמן האחרון, והתמלאה פריחה מוזרה. שום דבר שכמה מ"ג של ראפאפן לא יכול לסדר. כל זמן שהיא לא נדחפת תחת גלגלים של מכונית נוסעת - אין לי תלונות. זהו, בעצם. זאת הייתה שנה לא פשוטה. הייתה לנו מלחמה מחורבנת לסיום, שגבתה מחיר נפשי גבוה מכולנו. הלוואי שבשנה הבאה קצת ננוח. תודה, יקירתי, על שאת חושבת עלי, סתם ככה, בסוף המשמרת. אני באמת בסדר. ליאת

היי ליאת, אני יודעת שאת תראי את זה... זה יגיע אליך למייל... שמחתי מאוד לשמוע שאת *באמת* (מה? לא בכאילו? :-) ) בסדר. וכמובן גם ירדנה. אני רוצה לאחל לך המון המון בהצלחה במקום העבודה החדש. אני כבר יודעת שהם (מעסיקים\מטופלים) זכו שתעבדי איתם. צום קל, במידה ואת צמה. וגמר חתימה טובה. בברכת סתיו יפיפה. וריח גויאבות...? איפה את מריחה ריח גויאבות? נורית

דוקטור שלום, ייתכן ושאלתי תישמע מוזרה מעט, אך הייתי מעוניינת לדעת, האם פנייה לביטוח לאומי לבקשת נכות זמנית בלבד,על מנת לקבל שיקום עלולה לפגוע בי בעתיד אם ארצה לאמץ ילד? האם כאשר ארצה לאמץ הדבר עלול להיוודע ואם כן האם עלולים לפסול אותי בשל כך? תודה, ושנה טובה

רווית יקרה, לצערי, איני מכירה את פרוצדורות האימוץ ברמה שתאפשר לי לתת לך תשובה אחראית. אני יודעת שיש באינטרנט לא מעט אתרים של עמותות שעניינן אימוץ בארץ ובחו"ל. נסי לשאול שם. מאחלת לך שיקום מלא ועתיד בטוח. שנה טובה ליאת

אני מרגישה רע! עשיתי היום כמה מעשים אחראיים בקשר לכך אבל התחושה שם, והכעס על עצמי שם, וההרגשה שאולי אני מטפחת איזה רגש שבעצם אני יכולה לדכא. אני לוקחת כדורים ואני יודעת שהם "משטחים" את הרגשות אבל כאילו פג התוקף ואני מרגישה שאני באיזו התהוות הוריקנית. רע לי ואני פוגעת ביקרים לי. חשבתי שלא אהיה בסרט הזה יותר, גם ההתבדות קשה. לעזאזל. דחיתי ואני ממשיכה לדחות את הטיפול בעצמי - זה שאינו כימי - ואני יודעת שאני מחשבת את קיצי לאחור. אין לי כח.

שלום לך, בת בלי שם, לפעמים מגיעות הפניות הללו, המציירות את המצוקה ביד מיומנת, ברישום מדוייק, האור והצל משורטטים במקום הנכון, יוצרים אשלייה של תמונת מציאות כמו אמיתית. אני שואלת את עצמי, מה אוכל לומר לך שאינך יודעת לבד? את הרי חכמה כל כך, רהוטה כל כך, מפוכחת כל כך, ובכל זאת, כשאת משרטטת את אותו רישום אפור,הנראה מדוייק עד כאב, יש יותר מדי צל במקומות שלא חייבים. כמה אשמה את מעמיסה על עצמך! את מעיזה להרגיש משהו שאולי מוטב היה לדכא, מאלחשת את עצמך בחומרים לא יעילים, מבשלת בתוכך הוריקן, שאולי יסחוף (או כבר סוחף) איתו גם את היקרים לך. ראיתי עכשיו את תכנית הטלוויזיה שסקרה את עשירי ישראל. משהו בפסיכולוגיה המשותפת להם שבה את לבי. משהו נחוש, לא מוותר, יצירתי, מחוצף, לוחמני קצת ומאד מסתורי. לא שמיליונים של דולרים הם דבר רע, אבל אם נעזוב רגע את הכסף ונתייחס אל הטקטיקה כאל כזו הנושאת פירות, האם אי אפשר לאמץ משהו מהנחישות הזו לטובת רווחים אחרים? קיצנו מחושב לאחור ממילא. האם לא כדאי לנצל את הזמן עד אז אחרת? ליאת

הלוואי והייתי כל כך חכמה. כתבת: "משהו נחוש, לא מוותר, יצירתי, מחוצף, לוחמני קצת ומאד מסתורי" שיש למצליחים ולי יש רק כעס שמצער אותי כל פעם מחדש כשהוא נובע ומתפרץ והורס. רהיטות ופיכחות במדיום האשלייתי הזה - כמה חבל שאני לא מסוגלת להעתיק את זה לחיים: בנתיים אני "פגועת טיפול" בגלל חוסר יכולת לתקשר. נשמע מריר, הא? אבל שוב תודה לך. הייתי זקוקה לאיזו התייחסות או תגובה. לגבי השם: אני בעלת שם: . נקודה קטנה מכונסת שרוצה להעלם.

אם אני יוצאת נורא נסערת מהפגישה, האם אני אמורה לצפות שהמטפלת תדאג לי, שתתקשר או לשאול בשלומי אחרי זה, או שזה מעבר לאתיקה, ולגבולות של יחסי מטפל-מטופל. -מה את אומרת על מטפל שמבקש חופשה בין כל כמה חודשים (לא מסיבה כלכלית)? -האם הבקש להוספות שעות טיפול (כלומר 2 בשבוע) מצד המטופל משמעו שהוא הפך לתלוי במטפל ויש לעבוד על זה בטיפול עצמו, או שתלות במטפל משאירים לשלבי הסיום של הטיפול. -האם התעסקות יתר בנושא הטיפול אחרי שעות הטיפול (כלומר קריאה, אינטרנט, פורמים) זה מזיק לטיפול עצמו? -והאם את ממליצה או עובדת עם EMDR? תודה

דנה יקרה, אנסה להשיב לך לפי הסדר: * ממש כמו במזג האוויר, יש כל מיני סערות, בכל מיני דרגות עוצמה. ככלל, טיפול פסיכולוגי אמור להתנהל בתוך מסגרת קבועה של מקום וזמן, בתוכה מתחוללות ומעובדות כל הסערות, כולל בקרת הנזקים והשיקום. במצבים מסוימים, ועפ"י שיקול דעתו של המטפל, ייתכנו התקשרויות גם בין הפגישות. * גם שאלת החופשות היא שאלה מאד אישית. יש מטפלים שזקוקים ליותר מחופשה שנתית אחת. יש מטפלים שנוסעים להרצות בעולם, או כאלה הנוסעים להשתלמויות בחו"ל או בארץ. בהנחה שכל הצדדים הנוגעים בדבר יודעים על כך מראש, איני רואה בכך בעיה מיוחדת. * הוספת שעה נוספת במהלך השבוע נעשית, בדר"כ, לאור החלטה משותפת של המטפל והמטופל, ועל פי רוב יהיה להחלטה כזו רציונל טיפולי כלשהו. תלות של המטופל במטפל אינה מטרה טיפולית, ולא יוזמים או מעוררים אותה במתכוון. תלות בטיפול או בפסיכולוג נוצרת בדר"כ אצל אנשים בעלי מאפיינים מסויימים, ואינה מחוייבת המציאות. * התעסקות בתכני הטיפול גם בין הפגישות היא תופעה טבעית ואפילו רצויה. מחשבות, חלומות, שיחות, קריאה - כל אלה רצויים ואפילו חשובים. כדאי מאד להזכיר אותם גם בשעה הטיפולית, ולדון במשמעויותיהם. פורומים ויועצים אינטרנטיים זה כבר עניין אחר. לפעמים זה עלול ליצור "רעש" מיותר, ולפעמים (כאשר היועץ האינטרנטי הוא אדם אחראי,מקצועי, מודע וזהיר) אין זה מזיק כלל ואפילו תורם ומקדם את הטיפול האישי. * EMDR היא טכניקה טיפולית המשמשת בעיקר בהתערבויות קוגניטיביות התנהגותיות (בדר"כ בטיפול בטראומה או חרדה). כאשר היא נעשית בידיים מיומנות, שיטה זו עשויה להיות מועילה למדי. אני עצמי לא השתלמתי עדיין בשיטה זו, אבל גדעון שובל - כן. תוכלי להתייעץ עמו בנושא. בברכה ליאת

תודה רבה על התייחסותך לכל. רק דבר אחד פיספת. בשאלתי לגבי חופש, הכוונה שלי הייתה בקשת המטופל לחופש מהטיפול לכמה זמן, כאשר הוא עובר תקופה קשה בטיפול. האם זה בריא לקחת חופש מהפגישות או כדאי דווקא להישאר כשהטיפול יותר קשה, יותר עמוק ויותר רגשי.? ולגבי התלות במטפל, כוונתי הייתה- האם משתפים את המטפל בעניין או משאירים את הנושא לסוף, לעת פרידה ואז עובדים על התלות הזו? תודה עוד פעם

שלום, מאז שעזבתי את הבית של הורי לפני שנתיים התחלתי לאכול יותר. אני מוצאת את עצמי מתעסקת באוכל רוב שעות היממה, מבשלת, מתכננת, מחכה לתחושת רעב. שמתי לב שהצורך באוכל מגיע יחד עם תחושת בדידות, אני מתעסקת באוכל בעיקר כשאני לבד. לא משנה עד כמה אני אמלא את חיי, בעבודה, בלימודים, בבילויים, תמיד יש את הרגעים האלו של הבדידות, הריקנות, ואז ישר רצים למקרר. תחושת הבדידות כל כך עמוקה ואני לא יודעת איך לפתור אותה - הרי תמיד יש רגעים של לבד, אני לא יכולה לגור עם הורי לנצח. זו בעיה אחת. הבעיה השניה היא כשמתחילים להשמין, אז מתלווה לאכילה המוגברת גם כעס, ועוד מעגל נפתח. מנסים לעשות יותר ספורט, לעשות דיאטה, אבל אי אפשר לשלוט בפה. נסיתי אפילו להקיא כמה פעמים אבל הבנתי שזה רק מגביר את בולמוסי האכילה. מנסים למנוע מהגוף משהו שהוא צריך, מתחילים להתבלבל בין רעב אמיתי לרעב מדומה, העיסוק רק הולך וגובר. אני לא יודעת איך לשבור את ההתנייה הזו בין עצב לאוכל. אני לא יודעת אם הבעיה היא בתחושת העצב שנובע מהבדידות (אפשר לפתור אותה בכלל?) או באכילה המוגברת שנובעת ממנה או בכעס שנובע מהאכילה המוגברת... איך שוברים את המעגל? הייתי כבר אצל פסיכולוגית אבל לא הצלחנו לשנות את הדפוס - אפשר בכלל לשנות דפוס כזה?

ערב טוב, אחד המאפיינים של הפרעות האכילה הוא, כפי שציינת, הקשר בין אכילה למצב רגשי. האוכל הופך אמצעי מנחם מול תחושת הבדידות, ואז - במעגליות אכזרית - העלייה במשקל מגבירה את תחושת הדחייה העצמית, הבדידות והעצב, המבקשים נחמה באוכל נוסף. מסתבר שאפשר לשבור את המעגל הזה, וכדאי מאד לעשות זאת במסגרת מרפאה להפרעות אכילה (יש כאלה היום ברוב קופות החולים), הנותנת מענה לכל ההיבטים של ההפרעה ע"י צוות רב-מקצועי מיומן. לא ציינת כמה זמן היית בטיפול, אבל חשוב לזכור ש"להיות אצל פסיכולוגית" לא בהכרח פירושו "טיפול". בהפרעות עקשניות כמו הפרעות אכילה נדרש תהליך ממושך ועקבי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

אני נמצאת בטיפול זמן לא מועט..(שנתיים+).הגעתי בגלל חרדה/דיכאון, ובטיפול התעוררו דברים נוספים.כמו שד התלות...שהיה רדום זמן רב,אבל קם מרבצו נוכח הטיפול,במלוא "תפארתו" המכאיבה. לאחרונה,לאחר שקראתי בנושא, אני חושדת שאולי יש לי הפרעת אישיות תלותית באיזה שילוב עם הפרעת אישיות טורדנית כפייתית...(ולא הפרעת החרדה האובססיבית קומ').בטח נראה לך מגוחך שאני מציעה אבחונים אפשריים..כי האבחון הפסיכולוגי,בעיקר של הפרעות אישיות הוא כל כך מורכב ומסובך.אבל מה שקראתי תיאר את מצבי כל כך במדויק, ואני די מתוסכלת מהמצב, כי למרות הטיפול והכוונות הטובות של "כולם" אני לא מרגישה ממש שיפור.בעיקר בנושא התלות,הקושי להיות לבד ולהרגיש דברים קשים/כואבים.לכן אני תוהה-אולי זה נובע מאבחון לא נכון...תוכלי לעזור לי בזה? אני לא אשאל את הפסיכולוגית שלי על האפשרויות הללו...

נפש מיוסרת ויקרה, א)לא כדאי לך לנסות לאבחן את עצמך ב)טיפול פסיכולוגי לא מתנהל על פי תיוגים של הפרעות אישיות,ולא נראה לי שהאבחנה עוזרת לתהליך הטיפולי ,עדיף שתתמקדי בכוחות שלך,כי בעצם הריפוי זה לחזק את הקיים ולא להתמקד בחולשה. בתוך האבחנות האלו יש אדם. שאלת את עצמך למה כל כך חשוב לך שלקשיים שלך יהיה שם?אולי זה משהו טבוע בנו,כל בני האדם, לרצות שיהיה שם למחלה שלנו יש בזה משהו מרגיע. ג)אם זה כל כך מעסיק אותך למה לא תדברי על זה עם המטפלת שלך,נראה לי שבקשר של שנתיים כבר אמורים להרגיש נוח לדבר על תהיות כאלו בטיפול ואולי היא כן איבחנה אותך. מטופלת מתויגת

שלום רב לתוהה המיוסרת ולרווית, גם אני, כמו רווית, לא מתה על אבחנות, ובטח לא על התפיסה כאילו לכל הפרעה יש *רק* טיפול אחד נכון. הפרעת אישיות היא אבחנה שקל מאד להזדהות איתה שכן מרכיביה הם אותם המרכיבים הנמצאים בכל אישיות, רק ברמת ארגון שונה ובמינונים שונים. החרדה והדיכאון שבגללם הגעת לטיפול יכולים להופיע בגדול גם לצד הפרעה אישיותית, ולפיכך אין כאן עניין של אבחנה שגוייה. לאחרונה התעורר בך "שד התלות". זהו שד הנמצא בכל אחד מאיתנו, והוא מתעורר כאשר אדם אחר הופך יקר לנו במידה כזו שאובדנו הפוטנציאלי נתפס כמסוכן לשלמותנו הנפשית. הקושי להיות לבד או להרגיש רגשות עוצמתיים היה, כנראה, גם קודם, ויכול להיות שהוא בולט יותר עכשיו בגלל שהדברים האחרים נרגעו קצת. כנראה שאין ברירה, אלא לדון על כך בטיפול בכל זאת. בהצלחה ליאת

שלום, פניתי לטיפול עקב אובדן ותקיעות עם מצב בלתי נסבל. הבעיה שאני בןאדם סגור, לא משתפת רגשות, לא שופכת הכל, וקשה לי עם הקטע של לבקש עזרה או תמיכה. אני הסברתי למטפלת מהפגישה הראשונה על זה שהיא צריכה להוביל את השיחה וליזום....כי אחרת לא נתקדם (אני יכולה לשתוק שעות). נכון שאני פניתי לטיפול בעצמי, ואני בן אדם אחראי ואני רוצה את השינוי בחיים אבל נורא קשה לי עם זה לאחרונה היא החליטה שאני זאת שצריכה לשתף אותה, לדבר וליזום את השיחה.....אז או שאני מתעצבנת ויוצאת באמצע הפגישה או שאני שותקת....עד ששוברים את השקט (מישהו מאיתנו).... עכשיו מה אני אעשה בפגישה הבאה, לבטל עד שאני אהיה מוכנה או שאני אלך ואני והיא נסבול יחד....

שלום א.פ.ס.ח קושי להיפתח ושתיקות ממושכות יכולות להיות אופייניות מאד לשלבים המוקדמים בטיפול. פסיכולוג מנוסה אמור לדעת להתמודד עם זה ולסייע. כדי שתתאפשר עבודה טיפולית יש לבסס תחילה אמון וביטחון בקשר. הזהירות שלך ברורה ומובנת, ועלייך לתת לעצמך עוד זמן. כאשר המטפלת תרוויח את אמונך, יש להניח שיעלו תכנים יותר משמעותיים ומשך השתיקות יתקצר. אל תוותרי. ליאת

תודה על תשובתך, הבעיה שאני כבר בחודש השביעי בטיפול. המטפלת סובלנית מאוד, והולכת לפי הקצב שלי , אבל היא החליטה בשתי הפגישות האחרונות שאנחנו צריכים לעבוד על הקשר שלנו ועל בניית האמון, בשיטה הזאת (כלומר בלגרם לי לתת אמון בה ובאחרים ע"י זה שאני אדבר על הרגשות שלי בלי שאף אחד יסחוב את זה ממני בכח). אני מנסה לא לוותר אבל אני נורא מפחדת, מהאמון באחרים ומהתכנים שייצאו. אז מה את עצתך האחרונה, ואני לא אפריע יותר.

הי.....טוב אז ככה: אני בת 23 ואני יוצאת עם מישהו כבר שמונה חוד והוא בן 39 העיניין הוא שעדיין הסובבים שלי מתנגדים פרט למשפחה כי הם מבינים שטוב לי,חברות שלי לא מבינות את זה ומסתכלות על באופן מאוד שלילי אני בכלל מרגישה שהאנרגיות שלהן לא טובות לי ואני מאוד רוצבה להתרחק אין ספק שהקשר איתו גרם לי לחשוב הרבה בהתחלה כי די למדתי לאהוב ולהימשך אילו אבל עם זאת פשוט היה כייף להיות איתו מבחינה חברתית ואישית ומאוד אהבתי ונהנתי בפרט שעל חברות שלי אין לי ממש חשק להיות איתן ובכן אני עדיין מידי פעם חושבת מה המניע העיקרי שלי לצאת איתו אבל עם זאת לא מוכנה עדיין לוותר על הקשר ושואלת את עצמי אם ההיתי רוצה להמשיך למרות גילו המופלג ועל מה כדא כן להתפשר איזה מחיר יהיה לזה בסוף ובכן מה דעתכים.......................... ואיך מתרחקים מהחברות האלו ומכל אלו עם השאלות שנכנסים לי לחיים אני גם מאוד פוחדת בזמן האחרות מעין הרע.....................

שלום אדווה, למרות דברייך, ניתן לחוש בהרבה אמביוולנטיות (רגשות מעורבים) אצלך ביחס לאותו גבר בגיל "מופלג". נראה שאת אותם חלקים של ספק את מעדיפה להרחיק ממך, ולהשליך על אחרים - חברות, משפחה או עין הרע. כשמדובר באהבה, הקול היחיד אליו כדאי להקשיב הוא קולו של הלב. שלך. רק שלך. נדמה לי שאני שומעת שם בלבול, ספק, סימני שאלה. זה בהחלט לגיטימי לחוש אי-ידיעה. נסי לנטרל את כל האחרים, ולתת לעצמך עוד זמן למחשבה ובדיקה. בהצלחה ליאת

המטפלת שלי טוענת שאני מדברת בכותרות או בתמרורים, כלומר על זה לא נדבר,אין לי יותר מה להוסיף וכו.והיא אומרת שאני פוחדת לעמוד ןלהישיר מבט ולהתמודד עם עברי,וזה לפעמים מקפיץ אותי,כי השכם והערב אני שומעת בעיני רוחי את קולה של אימי שמהדהד ואומר עד כמה לא עמדתי בציפיותיה ולדעתי הלא מלומדת,עברתי התעללות והשפלות רגשיות והכאב ועוצמתם ישארו בי חקוקים לנצח וברגע שאני פותחת ואומרת למטפלת,את ידעת אימי כך וכך,אני מרגישה לחץ ובא לי להקיא ולכן אני נוגעת ולא ,כמו מספר מהצד,והמטפלת אומרת שאני מפחדת לחוות את זה מחדש,ואני שואלת מה זה יעזור.מספיק זה מלווה אותי כל חיי.

הילה, אורנה תהיה כאן מחר, ותוכלי להפנות אותה, שוב, אל פניותייך. בינתיים (בראשי פרקים) אוכל לומר לך כי עיבוד מאוחר של חוויות מוקדמות קשות, הנעשה באווירה מכילה ואוהדת, מאפשר ברוב המקרים לסגור אותן ולהניחן מאחור (לאו דווקא לשכוח!). עיסוק מחודש ובוגר בחוויות קשות של התעללות, מזכיר לנו גם, כי עתה אין אנו כה חסרי אונים כבעבר. כאשר את מפחדת "להקיא" את אותם תכנים קשים וטעונים, הם ממשיכים לתסוס ולהרעיל מבפנים, וליצור את אותה תקיעות ואי-נחת שמן הסתם הביאו אותך לטיפול. בברכה ליאת

לאורנה אם תוכלי לחזור ולקרוא את הודעתי הקודמת אודה לך מאד.

הילה יקרה, אורנה תהיה כאן רק ביום חמישי. אולי אם היא תיכנס קודם, היא תגיב אלייך שם. או כאן. נסי להחזיק מעמד עד אז. לילה טוב ליאת

שלום רב, יש לי 2 שאלות : 1) האם כשבן אדם עצוב במשך יום או יומיים ואחרי זה מתגבר על הבעיה זה טבעי או שזה לא תקין וזו הדחקה? 2) איך בן אדם מתמודד נכון עם הדברים ולא מדחיק אותם? תודה מראש.

שלום ר', רוב בני האדם הרגילים מצויידים בכישורים נפשיים המאפשרים להם להתמודד בהצלחה עם אירועי חיים שונים, בהם גם אירועים קשים. לפעמים, כאשר נוחתים עלינו אסונות כבדים מאד, או כאשר אנחנו חלשים במיוחד, התחושה היא שהמשא כבד מדי, ונוצרת אווירת משבר. ההדחקה היא אחד המנגנונים הלגיטימיים, בהם אנו משתמשים כדי להתמודד עם משאבי אנרגיה מוגבלים. יש אירועים אליהם אנו מגיבים, כפי שציינת, למשך זמן קצר, ולאחר מכן ממשיכים הלאה בשלום, ויש אירועים שמותירים בנו חותם למשך זמן ארוך יותר. הכל תלוי בעוצמת האירוע ובמשאבי ההתמודדות הזמינים לנו. לפעמים יש מצבים חריגים, של אובדן או אבל, בהם אין הלימה בין גודל האסון לעוצמת התגובה. אם האובדן גדול מאד והתגובה נראית אדישה או "שטוחה", עולה חשד להתמודדות לא בריאה עם המצב. קשה לומר, בלי לדעת על מה מדובר, מהי התמודדות בריאה ונכונה. אני מניחה שזה קשור הן באופי האירוע והן באופיו של האדם. לא תמיד מה שנראה נכון בעיני אדם אחד, ייראה כך בעיני חברו. אני מקווה שהכל בסדר אצלך, ואין צרות גדולות מדי. שנה טובה ליאת

אחרי פרק זמן סביר יחסית שוב מבצבץ הכאב, הדמעות הרצון לא להיות. הצורך הקשה לחתוך את עצמי (מעולם לא עשיתי את אבל זה קיים ככמיהה בכל זמן קשה) היום במקלחת חיפשתי סביב במה להשתמש - לא מצאתי. מעולם לא ספרתי את זה לאיש. אני שונאת את עצמי. חרא של בן אדם שלא לומד מכלום. והכעס כלפי כל העולם.

לילה טוב, כמה קשה לך. אני מצליחה לשמוע דרך המילים את הכאב והמחנק של הבדידות, הזעם, הייאוש. אני מבינה עד כמה הרצון להיעלם ולא לכאוב עוד, יכול לזעוק מתוכנו ללא אזהרה. לפעמים, בגלל שאין לנו אף אחד אחר, עליו נוכל לפרוק את רגשותינו, אנו תוקפים בזעם את הקורבן האפשרי היחיד - אותנו עצמנו. אני שמחה שלא פגעת בעצמך בסופו של דבר, וששיתפת אותנו. אין לי ספק שאת אדם טוב, שזכאי לטוב, כמו כולנו. נסי למצוא עזרה. יש גם אנשים טובים סביבך. ליל מנוחה ליאת

נזקקתי להתייחסות כלשהי. לא יודעת אם עזר. אבל תודה בכל מקרה.

שלום רב! ביתי בת ה-4 הינה חסרת ביטחון ואף ניתן להגדירה כפחדנית מאוד. לאחרונה התחבטנו אני ובעלי, אם מדובר בפחדים ששיכים לגיל או מדובר בפחדנות יתר שכן אצל בני גילה, לפחות אלו שאנו מכירים, לא הרגשנו את הפחדנות הזו. לצורך ההמחשה, אתן מספר דוגמאות לפחדיה: היא פוחדת מהים- אפילו שאינה נכנסת, פוחדת ודואגת לאחיה שמתקדם מהר מידי בהליכתו, חוששת מבובות גדולות מבעלי חיים ובעיקר מקהל. כמו כן היא מתביישת מאוד מקרובי משפחה כשניפגשת איתם מידי פעם, עד כדי יללנות בלתי נפסקת משך כל המפגש. ברצוני להדגיש שעם כל זאת, אינני מגדירה אותה כמפונקת כלל! האם כל אלו נורמליים? כיצד ניתן לבנות ביטחון עצמי גבוה אצל ילד מגיל צעיר? אציין כי אחיה, ( בן השנתיים ), הפוך לגמרי בהתנהגותו. האם ייתכן כי עשינו משהו לא בסדר עם אחותו וכיצד ניתן לשפר/ לתקן את ביטחונה העצמי? בתודה מראש, ליאת.

שלום ליאת, הגם שמרבית פחדי הילדות מתפוגגים במהלך ההתפתחות, יש ילדים המתאפיינים עפ"י מזגם ברמת חרדה גבוהה יותר משל בני גילם. נהוג להגדיר ילדים או אנשים כאלה כבעלי base-line (סף הבסיס/נקודת פתיחה) גבוה יותר. ילדים כאלה יגיבו בחשש למצבים לא מוכרים, למצבים מעורפלים, לאנשים זרים, וכיוב'. יש פחדים אופייניים לגילאים אלה ואחרים, אך אין לראות בכך את ההסבר העיקרי. מה שעשוי לקבוע במידה רבה יותר עוצמת התופעה היא תגובת הסביבה לחרדה. במקרים של גילויי חרדה, חשוב שההורים עצמם יישארו רגועים ככל האפשר, לא ינסו בכל מחיר "לגמול" את הילד מפחדיו, וישתדלו לצמצם רווחים נלווים שעשויים להיות לחרדה (עודף תשומת לב והתעסקות מתמדת סביבה). במקביל, כדאי לחשוב על דרכים להגברת תחושת השליטה אצל הילדים הפחדנים. הם יחליטו מתי ועד לאיזה גובה נכנסים למים, הם יחליטו אם להישאר או לצאת מהסרט (או אם ללכת אליו בכלל). במקום שהילדה תיילל במשך מפגש שלם, אפשר לומר לה מראש ש"אנחנו הולכים לבקר את דודה X, ואת מוזמנת להחליט אם את באה איתנו כמו גדולה, או נשארת בבית עם בייביסיטר". אם אתם כבר שם ויש בכי, תוכלו להציע לה בשקט לבחור אם להישאר איתכם בשקט או להיכנס לחדר צדדי ולשחק שם עד סוף הביקור, או לחכות לכם באוטו. בדר"כ הבכי נפסק די מהר. אם לא, בפעם הבאה היא תישאר בבית (לא כעונש, אלא כהתחשבות בפחדיה). במידה ואתם חשים שיש התגברות של החרדה ושיבוש ממשי בתפקוד שלה, אפשר לפנות להדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 13 וחצי העושה את צרכיו במכנסים מאז שהיה ילד. עשיית הצרכים מלווה בטקס של עטיפת הצואה בתחתון והחבאה או זריקה של ה"חבילה". הוא עושה זאת לא רק בבית אלא גם בבתים זרים וגורם לנו למבוכה רבה, חיינו החברתיים והמשפחתיים נהרסו בשל כך וה"בעיה" נוגסת בכל חלקה טובה בחיינו. עלי לציין כי בני מאובחן כ ADHD ומטופל בריטלין 20 מ"ג. כמו כן הוא לומד בבית ספר מיוחד להפרעות התנהגות. נשמח לשמוע את דעתכם, אנו כבר אובדי עצות. תודה מראש

שלום עדי, אנקופרזיס היא הפרעת הפרשה שיכולה לנבוע הן מגורמים פיזיולוגיים (קשיים בשליטה בסוגרים) והן מגורמים רגשיים, הקשורים בדר"כ במאבקי כוחות ושליטה שבין הילד להוריו. לעיתים מופיעה האנקופרזיס לצד הפרעות קשב וריכוז. לבד מההתמודדות המאד מורכבת של הילד עם בעיית הצרכים, עליו להתמודד גם עם לעג (ואפילו התנכלויות) מצד הילדים בני גילו, ועם ביטויים של כעס ותוקפנות מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. אני מניחה שאם בנך לומד בבי"ס מיוחד להפרעות התנהגות, יש מענה גם לצרכים הפסיכולוגיים שלו. עיקר מאמצי הטיפול ממוקדים בדרך כלל בהפחתת המתחים במשפחה ובשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. חשוב לזכור שאחת מתופעות הלוואי העצובות של האנקופרזיס היא הפגיעה הקשה בדימוי העצמי של הילד והבידוד החברתי שלו. זוהי אחת ההפרעות העקשניות של הילדות, וכהורים מוטלת עליכם מטלה מאתגרת של סבלנות ואורך רוח, יכולת קבלה והכלה שנראית לעיתים כבלתי אפשרית. הבשורה הטובה היא שברוב המקרים ההפרעה חולפת מעצמה, ואינה מתמידה מעבר לגיל ההתבגרות. נסו לגייס את מרב הכוחות והסבלנות למען בנכם, ולאהוב אותו הכי חזק שאתם מצליחים. אין תרופה טובה מזו. שנה טובה ליאת

בדיקה

זה הצליח!

שלום רב, אני בת 40 ולוקחת מזה כשנה כדורים נוגדי דיכאון בשם ויאפאקס. בחצי השנה הראשונה כשנטלתי אותם לא היה לי תיאבון בכלל. וא פילו ירדתי במשקל. וחצי שנה לאחר מכן העלתי במשקל והתיאבון שלי גבר. אני מניחה שסיבה זו מקורה בכדורים אלו. ואני מאד פוחדת שאמשיך להשמין. רציתי לדעת האם באמת הכדורים הם הסיבה להשמנה ואם כן מה עלי לעשות כדי שלא אשמין יותר. (נ.ב. עליתי כבר 3 ק"ג). עדי המודאגת. תודה מראש על תשובתכם.

אני מניחה שהפסיכולוגים יפנו אותך לפורום פסיכאטריה, ועוד אני מניחה שבפורום פסיכאטריה יאמרו לך שתופעות לוואי מופיעות עם לקיחת הכדורים ולא שנה אחרי. מנסיון - אותו כדור, אותו גיל, פרק זמן מעט ארוך יותר אבל עם הפסקה - יש דברים שמשתנים לאורך התקופה: איבוד התאבון נהיה תאבון (אין מה לעשות אלא להקפיד על משטר אכילה), חוסר החשק המיני משתנה, וכן גם מגיעים לסיפוק מיני בסופו של דבר. יש תשלומים גבוהים על חיים נטולי כאב. ולא לכולם ישנן אותן תופעות לוואי.

ל "אני" תודה רבה על האינפורמציה.

אני מניחה שהפסיכולוגים יפנו אותך לפורום פסיכאטריה, ועוד אני מניחה שבפורום פסיכאטריה יאמרו לך שתופעות לוואי מופיעות עם לקיחת הכדורים ולא שנה אחרי. מנסיון - אותו כדור, אותו גיל, פרק זמן מעט ארוך יותר אבל עם הפסקה - יש דברים שמשתנים לאורך התקופה: איבוד התאבון נהיה תאבון (אין מה לעשות אלא להקפיד על משטר אכילה), חוסר החשק המיני משתנה, וכן גם מגיעים לסיפוק מיני בסופו של דבר. יש תשלומים גבוהים על חיים נטולי כאב. ולא לכולם ישנן אותן תופעות לוואי.

שלום עדי, כמו ש'אני' אמרה לך נכון, בכל הנוגע לתרופות והשפעתן הכתובת היא הפסיכיאטר או הרופא שרשם לך אותן. בהחלט ייתכנו גם סיבות עקיפות להשמנה, כמו, למשל, שיפור במצב הרוח שהגביר את התיאבון. תודה ל'אני' על הערותיה החשובות. שנה טובה ליאת

היי ליאת כתבתי לך המשך להודעה של אתמול אודה אם תקראי....

ואגב שנה טובה לכולם ותודה לליאת ולשאר חברי ומפעילי הפורום שעזרו לי בשנה כה קשה

MR BLUE יקר, עניתי לך למטה. תודה על הברכות. אני משוכנעת שהשנה הבאה תהיה טובה יותר עבורך, אם רק תתן לזה הזדמנות. עכשיו אני רצה לעבוד קצת, ואחזור לכאן בשעות הערב המאוחרות. ליאת