פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. אני בן 22, בעברי טופלתי בסרוקסט עקב התקפי חרדה ודיכאון. היום הכל טוב כמעט תמיד. השאלה שלי היא לגבי חלום מוזר שחוזר אלי חדשות לבקרים. למעשה אני לא יכול להגיד אם זה ממש חלום כי אני חצי מודע למה שקורה סביבי. בגלל זה אני ער עכשיו... אז ככה מה שקורה זה שתוך כדי שאני נרדם אני מתחיל להרגיש צפצופים באוזניים שבאים מרחוק ואז תוך כדי אני פשוט מתחיל להרגיש משותק למיטה לא יכול לזוז בקושי יכול לנשום אני מנסה לצעוק וגם זה לא אפשרי כי אין לי קול זה מרגיש כמו מן כוח שממגנט אותי למיטה.. בשלב מסוים זה כבר מרגיש לא נעים אני מרגיש ממש מחוץ למיטה וזה הולך וניהיה יותר ויותר אלים, קשה לי לנשום. ועד שאני לא מתעורר בקפיצה אני פשוט לא יוצא מזה. העיניין הבאמת מוזר הוא שמרוב שאני רגיל לחלום הזה אני מודע לזה שזה ככה.. גם תוך כדי שזה קורה אני מודע לזה... אני יודע שבאיזשהו שלב זה יגמר בשנייה... ואז אני באמת מתעורר.. זה גם קורה תמיד ברצף של 2 או 3 פעמים עד שזה נעלם לגמרי ואני יכול להירדם. התופעה הזאת התחילה מאז שסיימתי את הטיפול בסרוקסט לפני כ 3 שנים ולא עזבה אותי עד היום... אשמח לקבל תגובה להסבר של התופעה... אני אנסה לחזור למיטה.

שלום יונתן, אני מקווה שהלילה הנוכחי שקט... אתה מתאר תחושת חוסר שליטה מבהילה, הנחווית כמעין מצב ביניים בין חלום ועירות. אני חושבת שכדאי לברר את התופעה לעומקה, הן בשיחה עם פסיכיאטרית והן בהתייעצות עם פסיכולוגית קלינית. חבל לסבול כל-כך, כבר שלוש שנים, מבלי לתת לעצמך הזדמנות לבדיקה ממשית של הדברים. חלומות פז, אורנה

אני בת 25 וסובלת מבעיות קשות במעיים כ4 שנים ובעקבות כך אני נמצאת במצב של תת משקל. עברתי המון בדיקות ואשפוזים במחלקת גסטרו ולאחר בירורים שנמשכו שנים במספר בתי חולים בארץ הוחלט שזו בעיה קשה בעצבוב של הקיבה והמעיים. בנוסף הרופאים טענו שזה מקרה מאד נדיר שכלל לא ראו בארץ. אני מאד סובלת ביום-יום מהבעיות במעיים שכוללות- כאבי בטן חזקים, שובע מוקדם, ללא תחושת רעב כלל, שלשולים, נפיחויות בבטן ובשנה הראשונה סבלתי המון מהקאות.מכיוון שלא חל שינוי במצבי פניתי ליעוץ גסטרו בחו"ל ושם נאמר לי כי הבעיות שאני סובלת מהם נובעות מטראומה שעברתי ושפסיכיאטר יוכל לעזור לי. בשובי לארץ נפגשתי עם פסיכיאטר שאכן נתן לי טיפול בסרוקסט שאני לוקחת כבר חודש ואכן מרגישה שיפור במצבי- פחות נפיחויות וכאבי בטן, יותר רעב והרגשה כללית יותר טובה. שאלתי היא- מכיוון שאני סובלת מבעיות קשות אלו כ"כ הרבה שנים, ברצוני לשאול עד כמה טיפול ע"י פסיכיאטר יכול לעזור? האם באמת כל הבעיות שציינתי אכן יכולות לנבוע מפרידה של בן הזוג שעברתי לפני 4 שנים? אני יודעת עד כמה קשורים הגוף והנפש שלנו אך האם יכולות להיות השלכות עד כדי כך וכ"כ הרבה זמן? אשמח לתגובתך בהקדם- אני כבר נואשת ומחכה שבעיה זו תיפטר ואוכל לאכול ולהשמין כמו כל בן אדם בריא אחר.

שלום סיון, אני מאוד שמחה לשמוע שהטיפול התרופתי מתחיל לתת את אותותיו, ומצטרפת לתקווה שההקלה כבר קרובה... אני רוצה להציע לך לצרף אל הטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי, שבו תוכלי לברר לעצמך את השאלות המשמעותיות שהעלית. לצערי, אני לא יכולה לדעת במקומך האם הכל נובע מהפרידה המכאיבה שהתרחשה לפני 4 שנים, אבל אני מזמינה אותך להתחיל לבדוק... רק בריאות, אורנה

אורנה שלום, בעיקבות 'הערה בונה' של משתתפ/ת אנונימי/ת אתמול,שבקצב הזה שאני נכנסת לפורום לא אצליח להיגמל ממנו,חשבתי על כך ושמתי-לב שבאמת בימים האחרונים (עקב מצב-רוח מדוכדך מאוד) אני נכנסת יותר לפורום ונעזרתי גם בעצותיהם האדיבות של ליאת ושל דרור,שעזרו לי מאוד ב'שעות הקשות' שחוויתי; הבעיה היא שמאז יום חמישי אני מרגישה צורך עז יותר ותכוף יותר להיכנס לפורום הן כדי לבדוק תשובות ותגובות ומספר פעמים אף קראתי (אך בריפרוף-השתדלתי לא להעמיק) שאלות ותשובות של אחרים, ואני עושה זאת מספר פעמים ביום כשמתאפשר לי,אך כשאני מחכה לתשובה אני בודקת בתכיפות רבה יותר, שאלתי היא : האם זה אומר ש'התמכרתי' מחדש לפורום ושאחזור בקרוב למצבי הקודם?(שהיה לפני שנסעתי לחו"ל) או שאיני צריכה להילחץ מכך- ושבוע אחד של דיכדוך לא מעיד על ההמשך? אני במעיין דילמה כי מצד-אחד זה עוזר לי ומרגיע אותי כשאני נעזרת בכם בעת משבר, אך מצד-שני איני רוצה להכניס את עצמי חזרה לדכדוך שהיתי בו בעבר עקב 'הגלישה האובססיבית' שלי; אשמח לשמוע מה דעתך בעיניין,ואני מתנצלת מראש אם העמדתי אותך בכך במצב לא נעים. בינתיי אני מסתירה מבני-משפחתי את חזרתי לגלוש בפורומים וגם לפסיכיאטר רק השבוע סיפרתי על כך,ולפי תגובתו הבנתי שזה איכזב אותו. בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, אני חושבת שכדאי לך לבדוק בתוך עצמך מה תפקידו של הפורום מבחינתך ומה הוא משרת בשלב הנוכחי. אם תגיעי למסקנה שהוא מהווה תמיכה בעיתות דכדוך, ניחא... אם תגיעי למסקנה שהוא הולך ותופס מקום משמעותי מדי (בדומה למה שקרה בעבר), כדאי לעצור את התהליך בעודו באיבו. רק את תוכלי לתת תשובה על כך, ואני רוצה לומר לך שאני מאוד סומכת על יכולתך למצוא את התשובה הפנימית לכך ולהתמודד עם הדברים. בהצלחה, אורנה

אורנה ראשית-כל תודה על תשובתך, שנית - אפשר לחלק את שימושי בפורום למספר חלקים מאז שחזרתי אליו,כי בהתחלה נכנסתי רק 'להגיד שלום' ל'חברותיי הוירטואליות' ולכם המנחים/ות,וואז נכנסתי רק לקרוא תגובות בהמשך נכנסתי מידי פעם(כל מספר ימים) לקרוא שאלות ותשובות שאולי יעניינו אותי(ורק אם 'נתקלתי' בכותרת שמשכה את תשומ-ליבי נכנסתי),ומשבוע שעבר-שהתחיל הדכדוך,גם דרגת 'התמכרותי' לפורום 'החמירה' כי אז כבר כתבתי ונכנסתי מספר פעמים ביום לפורום,ותכיפות הבדיקות רק גברה. וכעת אני יכולה לומר שהפורום עבורי נוטה לכיוון תפיסת מקום משמעותי מידי בסדר-היום שלי,אך זה עדיין לא כמו בעבר,זה עדיין הרבה פחות מבעבר,אך מפחיד אותי שמיום ליום זה 'מחריף',ןלכן אשתדל להפסיק עם שאלותיי,הבעיה היא שבמצ-רוחי המדוכדך זו עבורהגם להיות בעיה עבורי; אך את צודקת שהתשובה היא רק בידיי ואדע איך לווסת הכל כך ש'לא אתמכר מחדש'. מקווה שתקראי זאת (כי הבנתי שהמשמרת של הסתיימה), ליאת-אשמח אם גם את ודרור תהיו מעודכנים לגבי בעייתי זו; ושלא תבינו לא נכון,כשאני מחליטה לשאול משהו אישי זה אחרי לבטים רבים,ואיני רוצה שלא תענו לי בגלל זה,אך פשוט חשוב לי שתדעו על נטייתי זו ל'להתמכרות לפורום'(ליאת -את בטח זוכרת זאת). משתנה

התגרשתי לפני חצי שנה אך פרודה מגרושי מאז בני בן 5 חודשים,כשנה נמצאת בקשר זוגי חדש ואף מתגוררת עם בן זוגי שאינו אוהב ודואג לי ולבני בן השלוש,בשבועות האחרונים אני שמה לב שבני חש מאוים מהקשר עם בן זוגי,כש אני שואלת אותו "את מי אני אוהבת הכי?" הוא עונה את שמו של בן זוגי,וכשאני אומרת לו גם אותו אני אוהבת אז הוא אומר "לא את לא אוהבת אותי את אוהבת את עמית(בן זוגי) ממה זה נובע<?איך ניתן להסביר לו את ההבדלים בין האהבה אליו כבני ואת אהבתי לבן זוגי? תודה ענת.

את אומרת שבן זוגך לא אוהב ודואג לך ולבנך, ואת שואלת למה הילד מרגיש? אולי כי הילד מבין את מה שאת עדיין לא.

שלום ענת, אני מציעה להתבונן בהתנהגות של בנך כתגובה נורמלית לכניסה של אדם חדש למעגל המשפחתי (לפעמים מדובר באח/ות חדשים, לפעמים בבן/בת זוג חדשים...). בואי ננסה לראות את הדברים מבעד לעיניו של בנך: יום אחד הופיע בבית גבר, שאינו אביו, ועם בואו השתנו כל מיני דברים... את עסוקה עכשיו בדברים נוספים, חלק מההשקעה הרגשית שלך באמת כבר לא שייך רק לו, ואולי אפילו השתנו 'טקסים' קטנים של אינטימיות ביניכם... זה בסדר גמור שיהיו שינויים במבנה המשפחתי, אבל חשוב להמשיך ולתמוך בו בתהליך ההסתגלות שהוא חווה. זה אומר לדבר ולדבר, להסביר ללא לאות, וכמובן לחבק ולתת תחושת בטחון ויציבות... בהצלחה אורנה

בתקופה האחרונה אני מרגישה כל הזמן מחנק בגרון, ואני מסוגלת בכל רגע להתחיל לבכות. אין לי סיבה להרגיש כך שכן הכל טוב באופן אובייקטיבי. אני מנסה להסביר לעצמי באופן רציונלי שהמצב לא כ"כ גרוע אך עדין המחנק נשאר.כל חוויה קטנה ככל שתהיה מציפה אותי. בנוסף קשה לי להתרכז בלימודים, אני מרגישה חסרת ביטחון ..

לילה טוב לך, יתכן שאת סובלת ממשהו שאינך מודעת לו כרגע. יכול להיות שאת מסתירה מעצמל משהו שלא בסדר, ואולי כדאי לפנות ליועצת ביה"ס, או לפסיכולוגית לפגישת ייעות או שתיים ולראות מה הן ממליצות. במקרה הצורך אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי לברר מה קורה, כי לפי מה שאת מתארת, ולפי המקום המאוד ספציפי בו את מניחה את שאלתך - לא הכל בסדר!! שווה לטפל, למה להרגיש רע?

שלום שיר, המציאות הרגשית שתיארת נשמעת מכאיבה ומטרידה, ואי הבנת המקור להצפה הרגשית וודאי לא מועילה... אני נוטה להסכים עם 'מו' שיתכן וכדאי לברר את הדברים לעומקם. נסי לתאם לעצמך פגישת התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת (אם את לומדת במוסד אקדמי, השירות הפסיכולוגי הוא מקום מתאים ונגיש). בתקווה להקלה קרובה, אורנה

אני בטיפול עקב התעללות חד פעמית בילדות, ועוד כמה נושאים הדבר מנע ממני בניית קשר זוגי ורגשי, ואני ממש מנסה להתחמק מלגעת בנושא. הבעיה שמהיום שהמטפלת ניסתה לשאול שאלות "ממש אינטימיות" (כמו איך אני נהנית, אוננות.... ופרטים מהתעללות), אני נגעלת מעצמי נורא, אני לא מצליחה להנות..... ויש לי המון פלאשבקים שלא היו מזמן (ריח, מגע.....). אני לא משתפת אותה במה שאני מרגישה לגבי הנושא הזה כי אמרתי לה שאני לא מוכנה לדבר על זה בשום אופן, לכן עברנו לנושאים אחרים, אבל בתוך תוכי אני כן רוצה עזרה בנושא, אבל נורא קשה לי לדבר על זה איתה? מה אני אעשה? איך אני אעביר לה את הצורך שלי בלדבר אבל גם את הפחד המלווה בהחזרת האירע מחדש? תודה רבה

שלום, אני יודעת איך את מרגישה ובעצמי השתמשתי בשיטה אחרת של פשוט לכתוב את הדברים. ואת יכולה לשלוח לה במייל או בדואר או לתת לה בסוף פגישה כך שהיא תקרא את זה לא לידך, ואז מצד אחד סיפרת, מצד שני את לא מרגישה רע עם זה. תתיעצי איתה, תראי מה היא חושבת, אם את חושבת שזה רעיון טוב. לי זה מאוד עזר והקל. בהצלחה לילה טוב מו

שלום מירב, אני לא בטוחה שאני יכולה לתת מענה מקצועי לשאלה כל-כך מורכבת וכאובה בפורמט הנוכחי. הנושא של טיפול בטראומה (האם להציף אותה, האם להניח לה, ואיך יודעים...) היא נושא מורכב בתיאוריה ובפרקטיקה של טיפול. אני יכולה רק להציע לדבר עם המטפלת על התחושות שהתעוררו בך סביב הדיבור עצמו. לילה טוב, אורנה

האם יש גישות שדוגלות ב"לא לפתוח את הטראומה" ? ? ? (או כדברייך: "להניח לה"). אשמח מאוד אם מישהו יוכל להרחיב בנושא (המורכב, אני יודע, אבל לא חייבים לפרט אלא רק להרחיב ;-)) שמות, קישורים, הפניה כלשהיא יתקבלו בברכת עלה-והצלח. תודה מקרב-לב לכל היודע דבר בכדי הימצאה של נקודה מעניינת זו. ושיהיה ליל מנוחה.

ערב טוב, אני בטיפול יותר משנה. הבעיה שאני לא ממש מאמינה בטיפול וביכולתו לשנות אותי, או את דרך החיים שאני כבר רגילה אליה הרבה שנים. אני כן מתמידה ללכת לטיפול בזמן, אבל בתוך הפגישה הרבה פעמים עולות בי המחשבות (שבטח אני לא משתפת המטפלת בהם), "מה הקשקוש הזה" או "מה אני עושה כאן" או "אני חייבת למצוא תירוץ לצאת בכדי לא לשמוע יותר"!!!!! אני יודעת בתוך תוכי שזה מה שתוקע את הטיפול או במילים אחרות זה מה שחוסם את השוני שאני ממש רוצה, אבל אני לא יכולה? שאלתי היא האם אני צריכה לחפש כיוון אחר? האם זה צורה אחרת של התנגדות לטיפול? (לשתף את המטפלת בזה אני לא יכולה, כי זה נראה יפגע בה, ואחד הדברים שאני לא עוזבת את הטיפול זה בגללה, ובגלל הצורך שלי בה למרות שאני לא מרגישה שהיא "עושה" משהו מדהים איתי, אבל ישנו צורך פנימי שאני לא מבינה אותו).

מירב יקירה, הפסיכולוגים מתים על זה. את חייבת לשתף אותה כי צריך לברר את הרגשות האלה, וסמכי עליה שהיא תדע איך להתמודד עם מה שיש לך להגיד, ואם את חוששת את יכולה להגיד את זה יותר בעדינות, אך יכול להיות שדווקא אחרי השיתוף הזה יקרה משהו בטיפול שלא קרה עד אותו רגע... בהצלחה

הי מירב, אף אני חושבת שאת צריכה לנסות ולתת ביטוי גם לרגשותייך הפחות נעימים בטיפול. הרי בדיוק לשם כך הוא קיים. (את זה אני אומרת בדיעבד אחרי היכרות עמוקה עם הטיפול). ייתכן שמה שמעכב הוא בדיוק העובדה שאת הרגשות הללו בדיוק את לא מביעה בו בגלל המוני חששות (לנושא הזה בפני עצמו אפשר להקדיש שעות טיפוליות רבות). אם בכל זאת תחליטי ותרצי, אזי תוכלי אולי לומר בצורה עדינה יותר, או בוטה פחות במילים פשוטות וברורות (לא כל-כך פשוט על באמת...כלומר, ממש לא), ובכל זאת, תוכלי למשל לומר, ש: את כועסת ומאוכזבת מאד ואת מרגישה שאין שום התקדמות ושאת לא נתרמת ולא נעזרת; ואולי לדבר גם על ציפיות (אם את בכלל מוכנה לזה). תוכלי גם להקדים ולהזכיר את תחושת האי נוחות הגדולה שבעצם אמירת הדברים. רק לשמוע את עצמך מבטאת את המשפטים הללו - יש בזה ה-מ-ו-ן וזה סוג של התקדמות גדולה. וגם זה מפחיד... מאד... אם את מרגישה שאת לא יכולה בכלל, והרעיון מתקדם מידי, אל תעשי זאת בכוח. תוכלי אולי להזכיר רק שיש דברים שאת לא מסוגלת לומר עדיין. כשתוכלי. אם תוכלי. לאט לאט, מטופלת ותיקה

שלום מירב, ניסחת בצורה מאוד בהירה את הקונפליקט שמעסיק אותך בשלב זה בטיפול (בחיים?). את מרגישה כמיהה להשתנות, אבל את חוששת מהשינוי ולפעמים אפילו מחבלת בו. את משתוקקת שתהיה בטיפול נגיעה אמיתית, אבל את יודעת שאם היא תתרחש תיאלצי להיפגש 'פנים אל פנים' עם מה שמפחיד אותך, אז אולי עדיף להימנע מכך... אני רוצה לומר לך, שאני שומעת בדברים שכתבת גם את החלק שמושך אותך אל הטיפול ואל המטפלת, וגם את החלק בתוכך שמושך אותך להתרחק משם כמו מאש. אני בטוחה שגם היא תוכל לשמוע את זה, ולהבין את זה, ולעזור לך לנוע מהמקום הסטטי הזה, בו החששות משתווים בעוצמתם לכמיהות... בהצלחה, אורנה

היי אורנה, יש לי כמה שאלות , והפעם הכנסתי אותם תחת הודעה אחת ותחת אותו שם, כפי שרצית. מקווה שתוכלי לענות לי על כולם :-) 1. הטיפול, או יותר נכון הזמן שבין הפגישות, עושה לי "רעש" נוראי בראש. כלומר, אני כל הזמן חושבת על מה שהיה, מה שאמרתי, האם היה נכון להגיד את זה, או להגיד את זה בצורה הזו....וזה נורא מעייף אותי וגוזל ממני הרבה כוחות, ומוציא אותי מכל ריכוז. איך אפשר "לחיות בשלום" עם הטיפול. 2. אני עדיין לא מבינה את "העיבוד" שאתם כל הזמן מדברים עליו. כאילו אם המטפלת תגיד לי אלף פעמים שהדבר לא היה באשמתי, ושלא טעיתי אבל כן טעיתי במקום אחר....וכו', מה זה יעזור לי? אם אני לא אשתכנע מבפנים שזה לא היה באשמתי, איך אני אוכל להמשיך קדימה? אז איפה העיבוד כאן? 3. אני מנסה לתת אמון במטפלת, אבל לא מצליחה, למרות כל מאמציה, וברגע שאני מרגישה שהנה אני אתמסר לה, אני בורחת לי. אני מרגישה שהיא מתעייפת ממני. ואנחנו מדברות על זה המון, אבל אני נורא פוחדת כי אני יודעת שיש לזה סוף ושבסוף גם היא תלך ותזרוק אותי בחזרה לחיים המגעילים. 4. מה משמעות השתיקה בתוך הפגישה. אני מתכוונת אם המטופלת מחליטה לא לדבר, אז המטפלת מעדיפה שהיא תשב מולה גם בשקט , אבל לא לתת לה לצאת עד סיום זמנה. למה? מה זה עוזר? מה זה אומר? תודה רבה

שלום מיכל, נחמד לשמוע ממך, ונעים לקבל אותך כדמות שלמה ומורכבת... אני אנסה להשיב כמיטב יכולתי, אבל אני רוצה להעיר מראש שקשה לתת תשובות "כלליות" לשאלות ששאלת, ושהעניין המשמעותי הוא כנראה לחיות עם השאלות ולהתלבט בהן עד שהתשובות יווצרו מתוכנו. 1. את מתארת את האופן בו הטיפול חי בתוכך, ואת הדיאלוגים הרבים שאת מנהלת עם הטיפול בינך לבינך. אני מציעה להביא את הדברים יותר ויותר אל המרחב המשותף שלכן. אני מאמינה שככל שתדברי את הדברים בטיפול עצמו, כך תצטרכי לקיים פחות דיבור בודד ב'חוץ'... 2. את צודקת, ה'קליק' הפנימי שנוצר כאשר אנחנו מבינים משהו ברמה הקוגניטיבית והרגשית כאחת, ובכל מיני רבדים של עצמנו, הוא לא דבר פשוט כלל וכלל. לפעמים עובר הרבה זמן של דיבור שהוא בעיקרו קוגניטיבי, עד שמתגבשת הבנה יותר עמוקה ומלאה(שזו המשמעות של ה'עיבוד' הזה שאנחנו כל הזמן מדברים עליו...). 3. תיארת באורח מאוד נוגע ללב את הרגע בו את כמעט מתמסרת, ואז "אני בורחת לי". אני חוששת שבעניין הזה נותר רק להמשיך לנסות ולנסות... אולי תרצי לקרוא גם את עץ ה'הזדקקות' בעמוד הנוכחי בפורום, אני חושבת שזה רלוונטי. 4. השתיקה יכולה לומר הרבה מאוד דברים שונים: מבוכה, עצב עמוק, התנגדות, פרובוקציה ועוד ועוד (ולפעמים אפילו כמה דברים ביחד...). המטפלת שלך נשארת איתך כדי לומר לך שגם השתיקה שלך היא סוג של דיבור, שנכון לשמוע אותו ולחפש את משמעויותיו. לילה טוב, אורנה

המטפלת הודיעה לי היום שהיא הולכת לעבור ניתוח והאמת שזה מדאיג אותי, שבוע הבא לא תהיה פגישה... ולא יודעתאם ואיך אחזיק מעמד ... בזמן האחרון רע לי .רע כל כך . נכון שלי רוב הזמן רע וכל הזמן אומרת שכואב לי... זה מצב שיגרתי אצלי,אני לא רואה את עצמי יוצאת מהמעגל הזה,וגם עקב בעיות במשפחה מצבי קשה עוד יותר ולמרות הכל מצליחה לתפקד אבל בצורה מינימלית,אבל עושה את המקסימום שאני יכולה כדי להחזיק את הקרקע מתחת לרגליים ולפעמים מרגישה שהיא נשמטת לי... עכשיו נוספה לי הדאגה למטפלת ... ורק רוצה שהיא כבר תהיה אחרי הניתוח ושרק תגיד לי שהיא מרגישה טוב.... שיתפתי אותה בכך שאני דואגת לה ואמרתי לה שרק עכשיו הבנתי כמה היא חשובה לי ,קודם לא ראיתי את זה אולי.... ואני יודעת שגם אני חשובה לה, ושאכפת לה ממני,וזה מוזר לי כי אני לא מרגישה שלמישהו אכפת ממני בכלל ומה קורה איתי(כי אני גם לא מדברת ולא מספרת שרע לי ,אז איך ידעו..?) מאז שחזרתי מהטיפול לא מפסיקה לבכות מהלחץ גם בגלל המצב של המטפלת וגם בכלל אני לחוצה בלי קשר למטפלת, ואני הולכת להישבר אני מרגישה את זה.... התייאשתי ונמאס מהכל אפילו נמאס להגיד שכואב. נמאס להגיד. חן

הי חן, באמת אחד הדברים המפחידים יותר... כשהדמות אולי הקרובה לנו ביותר, מישהו שהוא כל-כך משמעותי בשבילנו, מפסיק לאיזה זמן להיות משענת, בגלל מציאות חיים שדורשת וחותכת, ועוד בזמנים קשים ממילא... זה כל-כך לא מובן מאליו שהדמות הזו שם בשבילנו תמיד... וכמה היינו רוצים את הבטחון הזה :-( ומה נשאר לנו? המוני המונים של חרדות. החרדות רצות עד לשמיים. אולי משהו אבד לעד. לפעמים ההלם כה גדול עד שמפסיקים להרגיש בכלל. אבל בואי נסתכל על ככה, וננסה למצוא את הדברים החיוביים: זה שאת יודעת למה המטפלת תיעדר בשבוע הבא, ולא שסתם מתבטלת פגישה בגלל איזו 'בעיה לא ידועה' - דבר חשוב חשוב חשוב. היא שיתפה אותך ויש בזה משהו מרגש, מעמיק ומקרב, ומאד ראוי להערכה. אפשר למצוא בו גם משהו מרגיע: כעת את יודעת איפה היא תהיה ושהיא לא נעלמה בחלל. ועכשיו, עכשיו יש לך אפשרות למצוא לה מקום חמים חמים שם במחשבותייך ולשמור עליך ברגעים הקשים גם אינכן ביחד ממש. מאחלת לך לשרוד את הזמן הלא פשוט הזה. החזיקי מעמד, ובאמת בריאות שלמה למטפלת. המטפלים הטובים שומרים על עצמם כדי שיוכלו להמשיך לחזור ולדאוג גם למטופלים שלהם. אני מקווה :-) תקוותי שתוכלו לחזור לעבודה המשותפת במהירה. מאירוע כזה עד כמה שהוא יוצר רעידת אדמה איומה כרגע, ניתן ללמוד עוד על עצמך ולהתקדם בטיפול. בנוסף, רגעים כאלה יכולים מאד לקרב בעתיד. לימים טובים ובריאות מטופלת ותיקה

יכול להיות שזה שהמטפלת שיתפה אותי יכול לתרום לטיפול,אבל כרגע איני יודעת,ימים יגידו אני מניחה. תודה לך על דברייך. חן

שלום חן, משהו חשוב ומעניין התרחש בפגישה הקודמת עם המטפלת שלך: פתאום יכולת לחוש את החשיבות של נוכחותה עבורך, גם בתפקידה בתור המטפלת שלך, וגם כאדם נפרד שהכאבים הפרטיים שלו חדרו לרגע לתוך המרחב הטיפולי. מעניין שיכולת לחוש אותה כל-כך ברורה לך וחשובה לך, דווקא כשהופיע איום חיצוני על המשכיות הטיפול. אני תוהה אם את מכירה משהו מזה - מה שקורה בעולם הפנימי שלך כשנכנסת לתמונה סכנה. אני מקווה שהניתוח יעבור בהצלחה, ושהפסיכולוגית שלך תחזור לעבודתה במהירות ובמלוא כוחותיה. אני מקווה שאת תמצאי את הכוח להתמודד עם הכאבים המכבידים שתיארת. לילה טוב, אורנה

אורנה, כשאני חושבת על הדברים שכתבת לי אני מבינה שכשנכנסת לתמונה באמת "סכנה" מסוימת ,במיוחד אם מדובר במצב בריאותי של אדם הקרוב אליי, אני נוטה לדאוג לאותו אדם קרוב אולי כי אני חוששת שאותו אדם(במקרה זה זו המטפלת, אבל יש עוד דוגמאות שאני יכולה לתת...) "ילך" ממני ....ואם ראיתי אותו כמובן מאליו לפני"הסכנה" פתאום הוא נראה לי מאוד חשוב,ואז אני דואגת...... אני לא יודעת אם הבנת אותי... אבל תודה על הנקודה למחשבה ,ואני חושבת שאביא את זה לטיפול, כמובן כשהמטפלת תחלים. ויש לי עוד שאלה אלייך: האם זה בסדר אם אתקשר למטפלת ביום שאחרי הניתוח כדי לשאול לשלומה, האם מקובל לעשות זאת? בתודה חן

אורנה שלום, בן זוגים ואני עברנו להתגורר יחד לפני מספר חודשים. שנינו סביב גיל השלושים. הבעייה שמטרידה אותי - בזמן שאני לא בבית, בן זוגי גולש באתרי סקס, מוריד למחשב סרטים כחולים. הדבר מאוד מפריע לי!! הסברתי לו בעבר שהדבר פוגע בי מאוד, מבחינתו - הוא בכלל לא מצליח להבין מה זה בכלל ענייני?? יש לציין, שזו לא העדפה שלי, אבל הוא יודע שאם הוא ירצה אני אצפה איתו יחד בסרטים, אבל כשהוא עושה זאת לבד, זה פוגע בי מאוד.... מה דעתך? האם אני מגזימה? האם זה דבר "נורמלי" אצל גברים? כיצד עליי לנהוג, האם לעלות שוב את הנושא, כי זה ממש מרתיח אותו.... תודה מראש.

שלום חגית, אני נוטה להאמין שבתוך זוגיות בריאה, חשוב שיישמר מרחב מסוים עבור כל אחד מבני הזוג. לתחושתי, כדאי לכבד את המרחב שבן-זוגך לוקח לעצמו, גם אם התכנים שהוא עוסק בהם אינם לרוחך. כל עוד השוטטות באתרי סקס אינה מהווה תחליף למיניות איתך, איני רואה סיבה להתערב. במקום זאת, אני מציעה לך לחפש עבור עצמך נושאים ותכנים שיעניינו וירגשו אותך, ולכן יאפשרו לך להרגיש מסופקת ומאושרת גם במרחב פרטי משל עצמך... בהצלחה, אורנה

שלום אני ליתן ויש לי עבודת חקר בנושא נוער ומתבגרים אשמח לקבל ספרים בנושא מתבגרים או אתרים שיוכלו לעזור לי

שלום ליתן, אני מציעה להשתמש במנוע חיפוש אינטרנטי, תוך שימוש במילות חיפוש כמו 'בני-נוער' או 'מתבגרים'. אני בטוחה שיתקבלו תוצאות מספקות מאוד. בהצלחה עם עבודת החקר, אורנה

אנו אמורים לחזור לארץ ולשכור דירה. יש לנו שני פעוטות.מנסים לשכנע אותנו. בעיקר חברה מאוד טובה שלי.לחזור לעיר הולדתי, בה גם גדלתי והתבגרתי. העיר אני מניחה טובה ככל הערים במרכז הארץ. אבל לי יש התנגדות רגשית לכך. כשהייתי פעוטה קרה לנו אסון שכול במשפחה ובעקבות האסון המשפחה לא חזרה לתפקד כמו שצריך. וגדלתי במשפחה מאוד בעייתית. בנוסף הייתי ילדה דחוייה חברתית. ופיתחתי בעיות רגשיות. בבגרותי הייתי בטיפול כמה שנים טובות. ובעבודה קשה בטיפול ומחוץ לו בניתי את חיי מחדש. ואף הקמתי משפחה מקסימה. אני כותבת כיוון שקשה לי לראות את עצמי חייה באותה עיר, מגדלת את ילדי ושולחת אותם למערכת החינוך בעיר. הזכרונות קשים לי מדי. אני מודעת לכך שזה בעצם "רוחות רפאים מהעבר" משהו שלא רלוונטי להווה. אך לא יודעת אם שווה להלחם בהרגשה זו או פשוט לזרום איתה. בן זוגי כן מעדיף לחזור להתגורר באותה עיר. אך יכבד את רצוני. ואני מתלבטת אם כדאי להלחם במה שאני מרגישה?

שלום תמר, את מעלה שאלה מורכבת, ואין לה תשובות קלות... מצד אחד - מדוע להילחם בזכרונותייך, בכאבי העבר, באסון של משפחתך, מדוע להעיר את כל אלה מתרדמתם. ומנגד - האם באמת מדובר בתרדמת, או שהם ממילא חיים וסוערים בתוכך. ואם חיים וסוערים בתוכך - האם חייבים להתמודד עם הדברים ברמה הקונקרטית (באמצעות החזרה הממשית אל מקום האסון), או שאפשר להתמודד בכל מקום, משום שכך או כך הדברים הולכים איתך בכל אשר תלכי... מסובך. אני חושבת שכדאי לחשוב על הדברים בצורה הגיונית, אך כדאי לתת גם מקום של כבוד לתחושות הפנימיות היותר עמומות. אני מתכוונת לכך שאם יש בך התנגדות עזה לרעיון שתגדלי את ילדייך במקום בו סבלת כל-כך, מותר להקשיב לזה גם אם זה נשמע לאחרים לא "רציונלי". שתהיה שיבה קלה ארצה, אורנה

איך אתם המטפלים מרגישים עם מטופל שמבטא (במילים ואולי גם במעשים) את הצורך שלו בכם, את ההזדקקות, התלות, ההערצה...? האם אתם נבוכים מהגילוי? שמחים עליו? מעודדים את התלות במידה מסויימת? אומרים שהמטופל צריך ליצור תלות במידה מסויימת במטפל ע"מ שהטיפול יצליח, אך התלות והרגשת הקרבה אינם תמיד אלה שמאפשרים להתגבר על המבוכה ולשתף ולחשוף את נבכי הנפש, אלא כוח רצון. רצון עז להשתחרר מן הכבלים. כך זה אצלי. אם כך, למה טובה לי ההזדקקות המעיקה? אם הייתי יודעת שיש בה תועלת, הייתי מוכנה להניח ולתת לה להיות...

וקצת בעניין אחר, האם גם אהבת המטפל את מטופליו היא הכרחית ע"מ שהטיפול יהיה מוצלח? או שמספיק שזה יהיה חד כיווני? הגזמתי במילה אהבה? אולי המילה הנכונה תהיה לחבב? או שיהיה לו אכפת? תודה רבה וחג שמח.

ימית יקרה, השאלות שלך מאוד נוגעות לליבי. הן ממחישות את עוצמת הקונפליקט שמתעורר סביב העמקת הקשר הטיפולי. אם מה שאני מקבל בטיפול מפעיל אותי, אני עשוי לרצות עוד ועוד מה'מזון' הזה, אבל מה יקרה אם יום אחד אמצא את עצמי 'רעב'? האם לא כדאי "להתאמן" ברעב מלכתחילה, לא לאפשר לעצמי להזדקק בכלל? הקונפליקט הזה מוכר לכולנו בעוצמות שונות. הוא קשור לכך שכל אדם חווה חוויות חיים מורכבות סביב אהבה, תלות, התמזגות עם האחר ונטישה, גם אם חייו מתנהלים על מי מנוחות של בריאות נפשית... זה פשוט חלק מהחיים (ממש מראשיתם), ולכן גם חלק מהטיפול. אני יודעת שזה מפחיד מאוד, אבל אם את מרגישה שאת נמצאת במקום הנכון עבורך, נסי להרשות לעצמך לחוות את הכאב הזה במלוא עוזו. יש הרבה מה ללמוד על עצמנו במקום של ההזדקקות והכמיהה אל האחר. ובעניין אהבת המטפל, אין לי תשובה חד-משמעית עבורך. אני חושבת שהפקטור המשמעותי הוא מושקעות רגשית. אם המטפל אינו מוכן להיות מושקע רגשית במטופל שלו, מוכן לעבור איתו את הדרך על כל גווניה ועומקיה, נדמה לי שהטיפול יהיה חלקי וחסר... חזקי ואמצי, אורנה

תודה רבה על תשובתך, למה את קוראת 'מושקע רגשית'? תודה, ימית

שלום, מדוע נקבע זמן הפגישה להיות 50 דקות/שעה? אני נמצאת בטיפול במשך כמה חודשים, הפגישות בדרך כלל מתארכות מעבר לשעה. בדרך כלל אני יוצאת מהפגישות בהרגשה של עוד.. ויוצא שהרבה פעמים אנחנו נוגעים בנושא וקוטעים אותו מחוסר זמן. לאחרונה המטפל שלי הציע שנאריך משום כך את זמן הפגישה. רציתי לדעת האם זה מקובל. עוד רציתי לדעת, כיצד משפיע הזרם בו מאמין/תומך הפסיכולוג על הטיפול עצמו (פרויד, יונג וכו'). תודה ולילה טוב, ענת

שלום ענת, שאלת שאלות טובות ומעניינות, והייתי שמחה לקרוא עוד תגובות אליהן... אני מתארת לעצמי שמשך הפגישה נקבע בתחילה מסיבות פרוזאיות למדי, למשל - מטעמי נוחות של המטפל (כך ניתן לקיים מספר פגישות בזו אחר זו, תוך שמירת המרחב הפרטי החשוב כל-כך של כל מטופל, ואפילו נשארות למטפל דקותיים להחליף אוויר...). מרגע שנקבע משך פגישה מסויים, ולצורך העניין זה לא משנה מהו משך הזמן שנקבע, המגבלה הזו הופכת לנושא לדיבור בתוך המרחב הטיפולי. אני אכתוב מספר דוגמאות לשאלות טיפוליות שיכולות לעלות דרך סוגיית הזמן, ונדמה לי שחלק מהן גם את שואלת את עצמך: מה זה אומר מבחינת הקשר שלנו, שמשך הפגישה מוגבל? האם זה אומר שהתחושות של המטפל שלי "מוגבלות", לו אהב אותי "באמת" היה ממשיך את הפגישה עוד ועוד? אולי זה אומר שהחיים מוגבלים, ולכל דבר יש סיום שצריך ללמוד לחיות איתו ולאורו? מה מסמנות החריגות ממשך הזמן שנקבע? האם זה אומר שהמטפל אוהב אותי יותר מאחרים? אולי זה אומר שאני זקוק לו יותר מאחרים? אולי בעצם אני סקרן לדעת על המטפל שלי יותר, ומתחשק לי להישאר ולראות מה קורה אחרי הפגישה שלי... את בטח שמה לב ששאלות כאלה אפשר לשאול בין אם משך הטיפול שנקבע הוא שעה וחצי, בין אם סיכמנו על 50 דקות, ואפילו אם הוחלט לא להחליט... (ואגב, זו אחת הקלישאות הידועות סביב פסיכואנליטיקאי צרפתי בשם לאקאן, שנהג לסיים את הפגישות ברגע שהיה איזשהו סוג של נגיעה "נכונה" בדברים (זה לא סתם נשמע מעורפל), גם אם נשארו עוד 40 דקות לפגישה... בעיני, מה שחשוב הוא איזה שימוש נעשה במגבלת הזמן ובתחושות שהיא מעוררת בתוך הקשר הטיפולי. כפי שהשאלות שכתבתי מדגימות, אפשר להגיע באמצעותה לנושאים חשובים ומעמיקים... לגבי האוריינטציה התיאורטית של המטפל והשלכותיה הפרקטיות, אזי וודאי שיש לתיאוריה השפעה. למעשה, אותו מקרה טיפולי ניתן להבין בדרכים מאוד שונות וגם לטפל בדרכים מאוד שונות. אני לא אוכל להסביר את הדברים מעבר לכך במדיום הנוכחי, אבל זה בהחלט תרגיל מעניין (וקשה) לקרוא תיאוריה ולנסות להמשיג את העמדה הטיפולית הנובעת ממנה. מילה של "הרגעה" - מרבית המטפלים עובדים באורח אקלקטי למדי, כלומר - הם בוחרים לעצמם מאפיינים תיאורטיים וסגנוניים מסויימים ממספר גישות, ויוצרים את הקומבינציה הייחודית שלהם. בעיני זה מרגיע, משום שזה מעודד חשיבה פתוחה ולא מקובעת. בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה

השבוע בלימודים הסבירו לנו מאיפה הגיעו ה-50 דקות של הטיפול. אבי החמישים דקות הוא פרוייד, שרצה למצוא זמן שהוא לא זמן שמוכר לנו, בשביל לאפשר למטופל להשתחרר מתחושת הזמן בטיפול. הוא אמר ששעה זה משהו שאנחנו יודעים להעריך ושגם 45 דקות זה משהו שניתן לחוש, אבל שחמישים דקות זזמן שונה ממה שאנחנו רגילים לו בחיים ושלכן זה זמן טוב לפגישה טיפולית. לאפשר משהו אחר... חוץ מזה שזה נוח למטפל ונותן לו כמה רגעים בין פגישה לפגישה. :-)

הי ענת, היות שאני בטיפול ממושך וחופרני, המחשבה הראשונה (והלא מקורית) שעלתה לי בראש היא: למה את מעלה את השאלה. היכן מסתתרת לה החרדה? :-P הוצע שינוי בטיפול, ואני חושבת "וואו איזה פחד"... לדעתי, בעומקים, לשינוי הזה יש משמעות כבדה, ובכלל כל שינוי מעורר חרדות, וכידוע, חרדות מעלות שאלות :-) הצעה כזו יכולה להעלות, לדוגמא, חששות מפריצת גבולות מזדחלת, פחדים מהתקרבות מהירה מידי, תחושה שאת לוקחת יותר מידי, חמדנית, פחד שיש כאן פיתוי מסוכן, ואולי את הפתיינית וכדומה. ובכלל, מה ההישארות הארוכה יותר והלא קבועה אומרת לגבי נושא הפרידה? האם הארכה קבועה ומייצבת תועיל, האם תזיק, בפני מה אנחנו עומדים? "ו... רגע, אם נחליט בסוף שלא, אזי הוא הציע דבר קסום שהכי שאפתי אליו, ואח"כ לקח ממני אותו, אז... הוא התחרט ועכשיו אוהב פחות?" לדעתי, את ההחלטה רצוי לעשות רק אחרי שבודקים את מירב השיקולים האפשריים, כדי לצמצם ככל שניתן הפתעות בעתיד. תמיד ישנן הפתעות, כי אף פעם אי אפשר לדעת איך דברים יקרו באמת באמת, אלא בדיעבד במבחן הזמן. בכל אופן, להתכונן מומלץ תמיד. החרדות שהעליתי קודם הן רק דוגמאות. כל אחד, כמובן, בנוי אחרת ומחשבותיו עימו. שאלות נוספות, שלדעתי, צריך להתייחס אליהן (אני מקווה שהן רלוונטיות בכלל): - האם במצב העכשווי הוא גובה תשלום עבור הדקות הנוספות והלא מתוכננות מראש, כל דקה ודקה נוספת? אם כן, אזי עשויות לעלות שאלות מסויימות. מאחר והדוגמאות שלי קיצוניות למדי, אחסוך אותן כרגע. - האם אינו גובה עבורן תשלום נוסף? אזי יכולות להישאל שאלות כאלה, למשל: "אולי הדקות הנוספות שוות פחות?" אולי הוא לא מקדיש מספיק מעצמו בדקות הנוספות?" "אולי הוא פחות 'מטפל' בדקות הללו, אלא סתם איש נחמד, ואז גם עשויים להיפרץ גבולות, כי הוא 'שוכח' שהוא מטפל ורק מטפל?" ואולי "מגיע לי כי כבר השקעתי הרבה" וגם זו מלכודת, כי מה קורה כאשר הפגישה הבאה קצרה יותר? -האם יש שינוי באופן גביית התשלום, כלומר, האם כאשר תהיה קביעה לזמן ארוך יותר מראש כן יגבה תשלום עבור משהו שקודם לא שילמת בשבילו? הצגתי פה כל מיני שאלות, כי אני לא בדיוק יודעת מה קורה, ובכל זאת חושבת שצריך לבחון את גם את הצד הזה. מה את נותנת, כמה את משקיעה. בטיפול שלי, החלטות כאלה מתקבלות במשותף, רק אחרי שדנים בנושא, ודנים ממושכות. כלומר, שינוי שמוצע יכול להידון פגישות רבות, נבחנות ציפיות וחרדות לעומקן, עד שמוחלט לבצע אותו באופן 'רשמי וקבוע'. גם אחרי כל המאמצים הללו, לפעמים קורה שההחלטות מסתברות כמתאימות פחות... ישנם באמת טיפולים יותר 'מדוייקים'; יש בהם כללים יותר ברורים. יש מי שקורא לזה 'נוקשים'. בטיפולים כאלה, כדוגמת הטיפול שלי (זה מה שאני מכירה, וכנראה שגם מתאים ונכון לי), ישנה סביבה 'מעבדתית' כזו שבוחנת כל שינוי קטן בתוך מרחב מאד מוגדר. ואז, כאשר ישנה סטייה מהקבוע, נבחנת התגובה, וכך מכירים את הפנים בצורה הרבה יותר טובה. סטייה של שתי דקות בפגישה גוררת אחריה רעידת אדמה (מבחינתי), ועליה מדברים ומדברים: ואזכיר שוב: כמה לקחתי, מידי לקחתי, ואצלי, לקחתי זה בעצם נתתי... שאלות נוספות יכולות להיות "האם התיאבון שלי רק יגדל ויגדל עד אינסוף, ולאן נגיע", ו"אם כך היה פעם האם תמיד יהיה כך" , ו"אם פעם אחת היה כך, ובפעם הבאה לא, אז..." ועוד ועוד. כאשר המצב משתנה כל הזמן, הרי זה כאילו אנחנו בניסוי מבוקר פחות, ואז קשה יותר לעקוב אחרי השינויים. אבל, כמובן, זה לא הכרחי, ובאמת מאד אינדיוידואלי למטפל ולמטופל. מטופל בריא יותר לא מזדעזע עד כדי פירוק טוטאלי מכל שינוי קטן. אני חושבת... קראתי על טיפולים של אחרים ברשת. רבים מציינים שיש להם פגישות שארכו יותר זמן מהמתוכנן, וגם רבים מציינים זאת לטובה. וכמו בכל דבר - יש מצודדים ויש מתנגדים. האמת, שתלוי גם כמה יציבות נדרשת להם וכמה הם מחפשים עם ובלי לדעת. רוצה להזכיר שכן ראיתי מקרים קיצוניים שבהם הייתה חריגה ואנשים נגררו, וכן נפרצו גבולות של זמן ומקום ולהחזיר אחורה היה כרוך בכאב רב. נשמע שאני מפחידה קצת עכשיו... 'הרגשה של עוד' היא אחלה הרגשה. אולי חוט שמקשר לפגישה הבאה, אולי משאירה מקום לגעגוע. כמה טוב שאת יודעת שאת מרגישה כך. חשבת אולי על רעיון של פגישה נוספת במקום פגישה ארוכה יותר? כלומר, שתי פגישות שאורכן חמישים דקות בדיוק על פני פגישה אחת שאורכה לא ידוע בבירור? גם על זה אפשר לדבר בפגישות. אלו הגיגיי, ולפעמים אני מציגה דברים בצורה קיצונית - אז קחי אותי בפרופורציות מטופלת ותיקה

רשמתי לך תגובה למטה בהודעתי הקודמת,תחת הכותרת"עידכון מצב".

משתנה, השבתי לך למטה, דרור

עולם יפה.עולם קסום.עולם עדין ושבריר.עולם של פיות ושדונים.עולם פסטורלי.עולם שלי.עולם שרק שניים מכירים.עולם של שניים.עולם של ילדות.עולם של ילדים.עולם צבוע בירוק פסטל.עולם צבוע בתכלת.עולם צבוע בכל צבעי הקשת.לכל עולם כזה צבע משלו.ועצים משלו.ופירות משלו.לכל עולם פרי בטעם אחר.זה מתוק וזה חמוץ.עולם שרק שתינו מכירות.עולם של אמא וילדה.זורם בו נהר שמימיו תכולים-ירוקים.מתעופפים בו פרפרים בשלל צבעים.צומחים בו עצים שנותנים צל ופירות מתוקים למאכל.פירות מלאים בסוכר ובטעם.זה העולם של שתינו,רק של שתינו.אף אחד מלבדנו לא מכיר אותו.ואנחנו לא רוצות שאף אחד יכיר.זה עולם ומלואו.עולם מלא בכיף ובשמחה.עולם מלא בחיבוקים.חיבוקים גדלים בו על העצים ונושרים מהם אחד אחד.יש מהם בשפע.כל אימת שצריך אפשר לקבל אחד.יש חיבוקים גדולים ומחממים,יש חיבוקים עדינים שמרגיעים,יש חיבוקים בתוספת נשיקות קלות על הראש,אותם אני אוהבת במיוחד.יש חיבוקים חזקים שמוחצים אותי ומבטיחים לי שאני לא לבד.שיש לי את אמא.כמה טוב שיש לי את אמא.איך הייתי יכולה בלעדיה? אני אוהבת את העולם שלנו.זה עולם של שניים.שלי ושלה.אנחנו יכולות להיכנס אליו בכל מקום ובכל מצב.זה לא מסובך מדי להיכנס,צריך רק ששתינו נהיה ביחד.קרובות או בלב או בנפש.לפעמים כשאנחנו רחוקות זו מזו מרחק פיזי,אני נכנסת לעולם שלנו ופתאום מגלה שגם היא שם."מה את עושה פה?",אני שואלת אותה אז בהתרגשות שמחה,והיא תמיד עונה לי "התגעגעתי לבת שלי אז נכנסתי לעולם שלנו".כמה כיף לי לפגוש אותה ככה סתם,מדי פעם,בהפתעה.אני נכנסת לעולם הזה כשאני צריכה קצת שקט מטרדות היום יום.מהבעיות שלי,מהמחשבות שלי.אני נכנסת ותמיד מוצאת בו שלווה.מוצאת בו חיבוק.מוצאת בו רוגע.ברגעים של עצב כשכבר אין לי כוח לכלום אני מזכירה לעצמי שיש לי את העולם שלנו,שלי ושל אמא,ונרגעת.כל הבעיות מתגמדות לפתע כשאני נזכרת בעולם שלנו.העולם הזה ממלא אותי אנרגיות ורצון כל פעם מחדש.גם על העולם הזה,כמו על כל עולם ביקום,לפעמים יורד החושך.לפעמים יורד בו גשם ויש בו סערות חזקות.לפעמים נורא קר בו.לפעמים מתחוללות בו סופות.אבל תמיד,כמו בכל עולם,אחרי הגשם צומחות בו פטריות והשמש יוצאת,ושוב נעים בו,בעולם שלנו.הוא נהיה חמים ונעים כמו תמיד.אפשר להיכנס אליו שוב ולהנות ממה שיש לו להציע לנו.הוא לא עולם מושלם,כמו כל עולם בעולם.אבל הוא רק של שתינו.וזה מה שחשוב. אלוהים-למה אין לי עולם כזה? למה? אני כל כך רוצה.

ילדה אבודה, את מתארת בעושר רב ובצורה מרגשת מאוד משאלות לב. היכולת הזו שלך לתאר עולם שכזה מעידה אולי על חסך בעולם שכזה, אך בעיני מעידה גם על היכולת שלך להיעזר בעושר שלך, בדמיון שלך גם אם אינו אמיתי בכדי להתמודד עם המציאות הקשה. האחזי בכך. תודה על השיתוף בעולמך דרור

דרור, תודה רבה על תגובתך.היא באמת חיממה לי את הלב וציידה אותי בכוחות.באמת. תודה מכל הלב.

(מנקודת מבט של אישה מבוגרת... בשנים... ). להיאחז בו בדימיון העשיר הזה בפנטזיות הקסומות, אף אם האמת הפוכה לחלוטין, זה נכון. לפעמים. איך עולם דמיוני כזה יכול להציל אותנו, לשמור עלינו ברגעים הכי נואשים. איך הוא הדימיון... היאחזות כזו לרגעים אחדים מחזיקה אותנו, היא נותנת לנו לרחף מעל פני הקרקע קצרות, מאפשרת לנו לנוח קמעה מהמגע עם הרצפה, כדי לחזור, ודווקא כדי להישאר מחוברים לאדמה במלחמתנו העקובה מדם. אבל איך לפעמים, אם לבלי גבול, האינסופיות של עולם כזה, עולם של דימיון נצחי קוסמי יכולה דווקא... לחסום, לעכב, להקפיא. להפיל מסך ערפל ולהותיר בבדידות ובחוסר ישע... יש בזה משהו מדכא... במה שאמרתי. מי רוצה שיקחו לו את העולם, כשבראייתו הקיצונית הוא *כל* מה שיש. הכל או לא כלום. "אל תקחו, אל תקחו..." ונמוג... זה שקול למוות... אך לא... לא על הדימיונות בלבד... כשנופל העולם על קטנטנים, נופל ונופל ונופל, הם מפתחים לעצמם דרך משלהם, נאחזים בדימיונות כל מיני כדי לשרוד, להישאר בחיים, להישאר מחוברים למציאות, והמאבק עצום לאין שיעור. גם אם מלחמת העולמות הסתיימה, ורעידת האדמה הגדולה שככה קמעה, ממשיכים להיות שם עוד עשרות שנים אחר-כך... להישאב לעולמות דומים, להיאחז עד לבלי גבול, להיאבק עד אינסוף. בונים עולם. מרכיבים עולם דמיוני, ומרכיבים בו אנשים, ואוכלים ונושמים ואפילו מדמיינים בו בהסתר: כל אלה ש'אשמים' בהם. כמה תוקפנות. והעולם הזה כאילו לא מופרע והכל בו בשליטה כביכול. אולי נשמע חריג, אך זהו עולמי. הוא שמור והוא היה שלי ואף אחד לא נגע בו. היה בו הכל... ובעצם לא היה מאום. שום כלום. אפס מוחלט. בעצם היה שם רעל וזבל ורדיואקטיביות... בחוץ... בפנים... והייתה זו הגנה מפני חמדנות ומפני גזילה ומפני קנאה ומפני צרות עין... כך מגיעים לטיפול, מפורקים יותר מכפי שאפשר לתפוס ולהעלות על הדעת, גם אם הכי מאוחר שיש, והוא מנסה לנטרל חלקית את המנגנון הקבוע, כדי שנוכל לפנות מקום ולמלא את החור הענק בדברים מציאותיים. לא, הם לא יהוו תחליף, לעולם לא, אפילו לא קרוב, מדובר במרחק של שנות אור, אבדו דברים רבים רבים רבים לבלי שוב, אבל לפחות, העולם אמור להתמלא באיזה סוג של ממשיות, ומהחלום ההוא יהיה צריך להיפרד ולהתאבל, ואולי להרשות לעצמי סוף סוף להיכנס לדיכאון פעם אחת... המממ... אני סתם מדקלמת. זו אינה האמת שלי, לא נוגעת בעולם, לא חובקת... ומה עכשיו? עכשיו, הפנטזיה בשלבי גסיסה, החלום כבר לא נותן שום סיפוק, פתאום יש תיאבון לרגע קט (ובאה רגל היהירה והדורסנית ומוחצת), אבל עדיין אין מציאות; איך... הלכו כלי ההתמודדות של פעם והחדשים חסרים ועוד לא יודעת להשתמש בהם... לפעמים זועק: "מה עשיתם לילדה הזאת, מה..." היא תישאר מרוטה לעד, לתמיד, וכל מה שהיא מבקשת זה רק שקט, רק שיניחו לה לנפשה בפינה הקטנה והסגורה שלה. אני צריכה לסמוך עליו, האיש ההוא ששם, לו רק יכולתי להישען ולהיתמך... שביב של תקווה - הודות לחלק הזעיר והחבוי הזה עדיין אני שם, למרות שאין הרבה לאן לצמוח... טוב, ממילא אין לי מה להפסיד (עכשיו באמת כבר לא נשאר). איזה מצב זה, איזה מצב... עכשיו זה רק המוות ואני, ("מה קורה. חנוכה, שמונה נרות, מה זה החושך הזה...?) ייאוש תהומי ותקווה זה בזו שלובים... אשת האדמה ('מטופלת ותיקה' כאן בכינוי אחר)

שלום לכם אני מרגישה שאני נופלת ולא יודעת למה. הרי יש לי משפחה מדהיייימה שדואגת לי ויש לי חבר מקסים שאוהב אותי ויש לנו אהבה גדולה יש ל שפע של חברות וידידים שדואגים לי מאוד ותמיד איתי יש לי כסף, תודה לאל...לא חסר כלום. אני נראת טוב ומושכת צומת לב בלי בעיה... בלימודים ובצבא הצתיינתי תמיד...ובאמת כשמסתכלים מהצד על החיים שלי הם ממש מעוררים קנאה. אז למה אני מרגישה שאני כבר לא יכולה..אני מרגישה עייפה חלשה, מבולבלת...לא יודעת מהיהיה מחר...דווקא אנ שאני כל כך מתוכננת פתאום הכל נמוג לי מול העיניים. הזמנתי לי פתאום כרטיסים לחו"ל ל חצי שנה....משהו שלא האמנתי על עצמי שאני מסוגלת לעשות? אני....שאני כל כך לא ספונטנית.. מה נסגר איתי? אני רק בת 21 לאן אני ממהרת...מה אני מנסה להוכיח לעצמי? האם זה לגיטימי לחוש ככה כאשר משתחחררים ממסגרת כל כך נוקשה כמו הצבא?

אנונימית שלום, ראשית בהחלט לגטימי לחוש עייפות כאשר משתחררים מהצבא. אבל מדברייך נשמע לי שלא רק הצבא עייף אותך, כי זה נשמע מאוד מעייף להיות מושלמת כל הזמן, מישהי שטוב לה שהכל נראה כלפי חוץ טוב ואין מקום להראות דברים אחרים. נסיעה לחו"ל יכולה להיות פתרון טוב לעיתים, אבל חשוב לזכור שאת נוסעת לשם איתך. עצתי לך היא לנסות ולבדוק מה מקשה עלייך לתת מקום לחלקים נוספים בתוכך, מה דורש ממך כל כך הרבה מאמץ, והאם זה שווה את זה. ערב טוב, דרור

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההה

היי אה בבקשה שתף,שתפי קצת יותר

מה אפשר לעשות אם עוברת עליך פגישה טיפולית לא קלה בכלל?

איתי שלום, פגישות טיפוליות לא קלות הן חלק מטיפול, ויכולות להיות מאוד משמעותיות בהמשך. השאלה איך להתמודד עם הקושי שבהן. עצתי היא דווקא לא להתעלם ולנסות להדחיק את הפגישה, אם היא קשה באופן שמציף ניתן לשתף אחרים בתחושותיך אך מעל הכל לדבר על כך בטיפול. אני יודע שקל לומר זאת, ובכל זאת.. ערב טוב, דרור

אנחנו זוג נשוי כ-13 שנים עם ילדים. בעלי עוסק במקצוע הפסיכולוגיה קלינית שנים ארוכות כבר... וב-9 שנים האחרונות התפרצה פתאום התנהגות פוגעת, משפילה, מעליבה, ביקורתית כשכל האשמה לכל דבר שקורה בחייו כולל ההתנהגות הזאת כלפיי, האשמה היא עליי. הוא משתמש בידע שלו יותר על מנת לפגוע ולמרות שאנחנו נמצאי בטיפול זוגי ופרטני. בעלי משתמש במניפולציות טיפוליות במהלך הטיפול הזוגי. קיימת בתוכי התחושה שהמטפל הזה מאוד לא מנוסה ומתאים לבעלי מהמובן הזה שמאוד נוח לו (עם המטפל) איתו ועושה שמות בכל התהליך שאמור להתפתח לכיוון חיוני במהלך הטיפול. מאשים אותי בכך שמטופלים שלו עוזבים את הטיפול אצלו מאחר "שאני מתקשרת כל שתי דקות לקליניקה" לדבריו. מעליל עלי עלילות שוא שאני שונאת את חמתי, מקללת אותה, רוצה במותה וכשאני מנסה להתעניין במצבה התגובה היא "זה לא עניינך" . קיימת תחושה בבית שהיא לא רק שלי :*שאנחנו מין אזרחים סוג ב' שלו,*שאנחנו לא במרכז החיים שלו, *הוא לא זמין. את עיקר החשיבות, הזמן והמאמץ מגיע לאמא שלו ולמטופלים שלו שהם בעדיפות ראשונה. הוא משאיר אותי בתחושות מאוד קשות של הזנחה, של ניכור, נידוי, בדידות. מצב של חוסר אונים. הצילו!

ערב טוב, המצב שאת מתארת נשמע כמצב קשה בחיי הנישואין שלך. את מרבה לתאר את התנהלותו וחייו בדברייך אך ממעטת לתאר את עצמך. נשמע לי שאינך נותנת לעצמך מקום, אולי גם לא מרגישה שיכולה להתגונן אל מול בעלך. לא ברור כיצד הגעת לטיפול הזוגי וכמה זמן הוא נמשך, אבל את מתארת שליטה של בעלך בתוכו. האם הנושא מדובר? עצתי לך היא לפנות לטיפול פרטני (לפי בחרתך) על מנת להתמודד גם עם התנהגות בעלך, וגם עם תחושות הערך העצמי שלך. דרור

היי האם אישה או גבר לא חשוב יכול להיות סקסי מבלי להיות יפה (פנים יפות ,גוף יפה)וכו... אילו תכונות יכולות להפוך אדם לסקסי?

היי מה שלומך? התשובות הם כריזמה ...יש נשים שמשדרות מיניות גם בלי להיות הכי יפות.....הבעות פנים מרגשות......ואנושיות....אלו דברים שקצת קשה לראות על משהו בבר...זה משהו שאת יכולה לראות באדם שאת פוגשת במקום עבודתך בלימודים או באיפה שלעזאזל מכירים אנשים(: אם את מתחברת לאדם שאת לא נמשכת אליו בהתחלה אלא לתכונות שציינתי לאט לאט לפעמים גם מגיעה גם המשיכה המינית...אבל אני פסיכי מה אני מבין (: ביי

עינב שלום, כאשר מדברים על יופי מדברים לרוב על תכונות חיצוניות, כאשר מדברים על אדם סקסי, מושך מינית, מדברים לרוב על ערך מוסף, תכונות שהאדם משדר, לעיתים לא במכוון, ההופכות אותו לאדם מושך ומיני. קשה לשים את האצבע על תכונות אלו ומשום כך אנשים אינם מסכימים לעיתים על מידת הסקסיות של אדם כלשהו. לעומת זאת על יופי ישנה הסכמה נרחבת יותר.

תראי אם למישהי יש חזה גדול ויפה זה סקסי אם היא גם חושפת ומבליטה אותו. אם היא ביישנית או צנועה אז יש לה בעיה כי זה לא סקסי להסתיר דברים יפים.

אהלן חברתי בת 24 היא אומרת שהיא נהנית מכאב בחדירה בזמן קיון יחסי מין והיא מבקשת לפעמים שאנשך אותה בזמן סקס בצורה שמשאירה סימנים ושתכאב....ואומרת לי שיש לה פנטזיה שבחורה תשלוט עליה בסקס ....כולל מכות קשירות וכו... האם היא נורמלית?

לי נשמע דווקא מדליק...(: האם היא נורמלית? כנראה שכן.....לכל אחד יש משהו מוזר שמדליק אותו...אבל אני מציע שתשאל אותה מדוע זה מדליק אותה אולי קרה משהו בעברה משהו שאולי היא תרצה לחלוק איתך ...אם לא קרה משהו קיצוני תגיד תודה תשתוק ותהנה(: ביי

עמית שלום, ישנם אנשים הנהנים מכאב, בעיקר מהשילוב שלו ביחסי מין. כל עוד הדבר לא מפריע להם, לא מסכן אותם אין בכך בעיה מיוחדת. השאלה המרכזית היא האם הדבר מפריע לך. האם אתה חש שהדבר פוגע בהנאתך. אם כן, יש מקום לדבר איתה על כך ולזכור שגם אתה חלק בזוג הזה. חג שמח, דרור

ביומיים האחרונים בכל פעם שאני מנסה לשלוח הודעה,לוקח לה זמן רב להישלח, ואז היא או שנשלחת מספר פעמים או נמחקת,כפי שקרה לי עכשיו,ואז רשמתי מחדש את שאלתי. אני מצטערת על ההודעות המיותרות שנשלחו ומקווה שהודעה זו תישלח פעם אחת בלבד.

משתנה יקרה, כשלוקח להודעה הרבה זמן להישלח, אין צורך ללחוץ שוב SEND, אלא פשוט להמתין בסבלנות. ואם נמחקות לך הודעות, תעשי 'העתק' לפני שאת שולחת, כך שבמקרה הצורך תוכלי לעשות 'הדבק' ולא תצטרכי לכתוב מחדש. זה נורא מעצבן כשנמחק... מקווה שיוקל לך בקרוב...

זה קורה לי גם כאשר אני ממתינה בסבלנות,ולא לוחצת שוב על SEND,ואז פתאום אני רואה שההודעה נשלחה מספר פעמים,ידוע לי שכל לחיצה על SEND גורמת לשליחת ההודעה שוב, אך בכל אופן - תודה על הטיפ...

דרור שלום, מצב-רוחי מאז אתמול לא רק שלא השתפר,אלא שהדיכדוך העמיק יותר,ואני מרגישה במעיין 'מערבולת ריגשית' ש'סוחפת' אותי לתוכה. ניסיתי לחשוב על השאלות שהצגת בפניי,אך לא הצלחתי,כי בכל פעם שאני אפילו מנסה לחשוב על כך,יש לי מעיין התנגדות עצומה. והאמת היא שכ"כ קשה לי לתאר איך אני מרגישה עכשיו- שזו הרגשה נוראית- שאיני יודעת איך לתאר זאת. בתודה מראש, וחג-שמח, משתנה

משתנה שלום, צר לי שמצבך החמיר מאתמול, אבל משהו בדברייך עורר בי מחשבה. את אומרת שאת במערבולת רגשית, וממש כמו במערבולת בים את עושה ככל יכולתך לצאת מזה, את מנסה בכח לחשוב על שאלותיי, אך משהו בתוכך מונע זאת ממך והדבר מחמיר את הרגשתך. בים, כמו בעולם הנפש, כדאי לפעמים במקרים כאלו לא להיאבק, פשוט לתת לדברים להיות. הסיכוי שתצאי מהמערבולת בצורה כזו גבוה יותר. דרור

דרור שלום, אומנם רק במקרה תיארתי את מצבי כ'מערבולת' רגשית,(בלי לחשוב על ההקבלה האמיתית-עבורי) כי זה מה שהרגשתי באותו רגע,אך ההקבלה שעשית לים היא כ"כ נכונה ואף אמיתית עבורי,כי בעבר באמת טבעתי בים,כשנקלעתי לתוך מערבולת (אמיתית)'נלחמתי' כדי לצאת ממנה ואיבדתי כוחות לבסוף עד שאיבדתי את ההכרה בים,והצילו אותי,והיתי מאושפזת מספר ימים בבי"ח אח"כ. כלומר:'למדתי על בשרי' עד כמה זה חסר תועלת 'להילחם במערבולת'; אך מה שמוזר שעד לרגע זה -שקראתי את תשובתך שכחתי לגמרי מהטביעה(הפעם האחרונה שנזכרתי בה היה לפני מספר חודשים),ואיך שקראתי אותה שמתי-לב שמה שכתבת לי זה שיחזור מדוייק של מה שקרה לי במציאות,וגם הצעתך עבור המערבולת הריגשית שזהה למערבולת האמיתית היא כ"כ נכונה, הבעיה רק היא איך ליישם זאת? איך ארפה מתחושות אילו אם הן לא מפסיקות כמעט להטריד אותי? אני יודעת מה נכון לעשות,אך ליישם זאת זה כבר 'סיפור אחר'. משתנה

היי אני בת 24 בעלי בן 37 התחתנתי לפני 3 חודשים אחרי היכרות של חצי שנה עם בעלי הבעיה היא חוסר התקשורת ביננו . הוא בן אדם שיודע לעשות חוש הומור יודע ליצור חברויות ואני לא וגם טיפוס די פסימי בלי חוש הומור בכלל כשאנו יושבים בבית אנחנו כמעט ולא מדברים ביננו אין לנו על מה לדבר. בעלי לא עובד מאז החתונה אבל מתכוון לעבוד ואוהב לעבוד וגם אני לא עובדת אני סטודנטית כרגע . הבעיה השניה שהוא נוהג להתרגז על שטויות ממש שטויות וכשרואה שהוא פגע בי הוא לא מבקש סליחה ולא כלום ורואה כאילו אני אשמה על זה שהוא צעק עליי. בקיצור אני יודעת שיש בו צדדים חיובים אך לדעתי הוא לא יודע איך להתנהג עם בחורה עובדה שהיה רווק עד גיל כזה הוא לא אמר לי שום מילה יפה או מחמאה מאז שהתחתנו למרות שאני אף פעם לא מתנגדת לשום בקשה שלו ואני מתחשבת בו בין אם הוא ישן עייף וכו..... בקיצור האם תכונותיי ניתנות לשיניוי אני יכולה להפוך לחברותית אופטימית ובעלת חוש הומור? |(גם הוריי הם לא כאלה) ועברתי התעללויות בבית ספר לא יודעת אם זה קשור. והאם בכלל התקשורת ביני ובעלי יכולה להשתפר ובככל הזוגיות?

סיוון שלום, להיות בתוך חיי נישואין לא מספקים זוהי חוויה קשה. לא ברור לי האם לפני הנישואין היחסים ביניכם היו אחרים, למה נמשכת? מדוע התחתנת? האם את עדיין יכולה לראות חלקים אלו בו? קיימת שאלה גם האם הוא חש חוסר שביעות רצון מהנישואין או שרק את חשה כך. התשובה לשאלות אלו חשובה משום שטיפול זוגי יכול לנסות להחיות חלקים בזוגיות שנפגעו, אבל יתקשה לעשות זאת בנישואין בהם לא היה את זה מעולם. לגבי שאלתך, תכונותינו הופכות אותנו למי שאנחנו ולא צריך למהר להשליך אותן. אם את חשה שיש תכונות שהיית רוצה לשפר הרי שטיפול יכול לעזור לך, אבל גם אז רק במידה מסויימת, וטוב שכך. דרור

לדרור, נניח שהייתה לך מטופלת, כבר שנה בטיפול, היא סומכת עליך ויש אמון והכל....... היא סיפרה לך לפני 3 חדשים שעברה התעללות מינית אבל אמרה שלא יכולה להרחיב בפרטים כי קשה לה. היא גם הסבירה לך שהקושי שלה נובע ממבוכה לדבר איתך כגבר על דברים עם קונוטציה מינית, אבל היא גם לעולם לא תוכל לדבר עם מטפלת אישה. האם היית מניח לה להירקב עם הזיכרונות שלה עד שתתגבר על המבוכה בכוחות עצמה או שהיית מנחה אותה איך לדבר על זה, באיזה מילים להשתמש, עוזר לה להגיד חלק מהדברים? אני צריכה את נק' המבט הגברית שלך כמטפל.........

יעל שלום, את נוגעת בשאלה מורכבת למדי. אין דרך אחת להתמודד עם מצבים כאלו. הדבר תלוי בגורמים רבים. למשל את אומרת שיש אמון אך קשה לדבר על דברים עם קונוטציה מינית, לאו דווקא כאלו שקשורים להתעללות המינית, כלומר הביטחון אינו מלא ובהחלט ייתכן שהחוויה של שיחה על נושאים אלו נחווית כחודרנית ואף מתעללת. בכך היא עלולה לשחזר חוויה מוקדמת. מנגד את אינך רוצה להירקב עם זכרונותייך והדבר מובן. נראה לי שאת מאוכזבת מכך שהמטפל לא הרים את הכפפה ולא דובב אותך. נשמע לי שהוא מכבד חלק בך שאינו רוצה לדבר על כך, אולי בשונה מעברך אז לא כיבדו את רצונותייך. אני מציע להעלות את הנושא בטיפול ולברר אותו ביניכם, ובעיקר תני לעצמך זמן. כל כך הרבה זמן נשאת את זה איתך, ולמרות השאיפה הטבעית, לעיתים לא נכון להאיץ תהליכים. מקווה מאוד שתוכלי להיעזר, דרור

שלום רב! רציתי להתעניין לגבי המכשיר מסטר מיינד לבני בן ה15.5. בני סובל מ-n.v.l.d ומבעיית חרדתיות הגורמים לבעיית קשב וריכוז. כרגע בני ללא מסגרת (למרות רמתו האנטלקטואלית הגבוהה). הוא אובחן אצל פסיכיאטר שהפנה אותו לטיפול קבוצתי. בני שמע על המכשיר ומעוניין להשתמש בו במקום מסגרת קבוצתית (אליה הוא מסרב להגיע). האם שמעת על המכשיר? האם הוא יעיל? כמובן שהיועצת המליצה בחום אך הייתי רוצה חוות דעת מגורם מקצועי שאינו תלוי. תודה

מיכל בוקר טוב, כנסי לפורום של מר גליקסמן מומחה לביו-פידבק http://www.tevalife.com/forum/topic.asp?FORUM_ID=253&tevalife=yes אם יש בעיה, נכנסים לטבעלייף - www.tevalife.com, בהצלחה, הרבה אור, אהבה ושמחה, לין

מיכל שלום, לצערי לא שמעתי על המכשיר ולכן לא אוכל חוות דעה ספציפית עליו. אולם אם המדובר במכשיר ביו פידבק אזי הוא יכול לעזור במקרה של בנך, על ידי אימון של יכולות הקשורות להמיספרה הימנית (שם מקור הקושי בהפרעה זו). בכל מקרה זה לא יזיק. עם זאת לא הייתי משתמש בו במקום מסגרת קבוצתית. זאת משום שכישורים חברתיים הם אחד הדברים שנפגעים בהפרעה הזו, ומסגרת קבוצתית יכולה מאוד להועיל. ערב טוב, דרור

דרור יקר למרבה האירוניה נותרתי בלי תשובה (-: נוני

נוני שלום, עניתי לך למטה. יום טוב דרור

תודה דרור מקסים

דרור השארתי לך תגובה למטה,תחת ההודעה שכתבתי קודם. תודה, משתנה

משתנה שלום, עניתי לך בהמשך לתגובתך דרור

הגבתי למטה,בהמשך לשירשור העיקרי.

הגבתי למטה,בהמשך לשירשור העיקרי.

אה, הנה אתה (:

מה ניתן לומר על קטין בן 6 המשחק בבובות במקום במשחקים שבנים בגילו משחקים?

ערב טוב, באופן גורף לא ניתן לומר על כך הרבה, מלבד העובדה שילדים שונים מעדיפים משחקים שונים. השאלה הנשאלת היא האם יש משהו באופן המשחק שמטריד במיוחד, או רק עצם העובדה שהוא מעדיף בובות ולא מכוניות למשל. אם המצב הוא כזה אזי שאין כאן הפרעה התפתחותית, לכל היותר ניתן לומר שהילד מחובר לצדדים נוספים באישיותו. דרור

שלום! בזמן האחרון שזה כבר בערך בשנה האחרונה שמתי לב שאמה שלי עברה שינוי דרסטי בהתנהגותה ובאופיה. היא בת 46. בכמה שנים האחרונות עברו עליה בעיות קשות בחיים , זוגיות,כסף,עבודה. הכל כביכול נפל מהידיים.וכנראה זה השאיר עליה טראומה קשה. היום כשאני מסתכלת עליה אני שמה לב שהיא מתנהגת לפעמים כמו ילדה קטנה. זה מתבטא בהרבה דברים כמו ,פרצופים שהיא התחילה לעשות בתגובה למשהו( שזה ממש מזעזע אותי),צורת דיבור כמו אצל ילדים כאשר משמיטים אותיות ומשנים אינטונציה,היא התחילה לקחת כל דבר ממש קרוב ללב ואפילו בוכה כמעט מכל שטוט. כל זה מתלווה בהערכה עצמית נמוכה מאד, חשיבה לאף אחד לא אכפת ממנה (גם אני נכנסת לגטגוריה הזאת משום מה), מצבי רוח שלה משתנים בקיצוניות מרחמים עצמיים עד לכעס על כל העולם. בנוסף שמתי לב שהיא התחילה לדבר עם החתול שלה כאילו הוא הבן אדם היחד עלי האדמות,וממש שיחות . אני זוכרת אותה בתור בן אדם חזק ,רציני ,אשה מדהימה ,יפה ,מושכת חכמה ואחת שהיא תמיד בראש ובראשונה. מה שקורה איתה היום כבר מפחיד אותי. אני לא מצליחה לעשות כלום בקשר לזה כי היא מקבלת את כל מה שאני אומרת בתגובת נגד. ונראה לי שהיא צריכה עזרה יותר מקצועית. שתי בעיות עיקריות העומדות בפני הן: אני פשוט לא יודעת איך להגיד לה שמשהו לא בסדר איתה והיא באמת צריכה עזרה.דבר שני הוא שאנחנו עומדות כרגע על אפס תקציב.אני סטודנטית המנסה לשרוד,והיא בקושי מצליחה לחיות מהמשכורת מינימום שלה. בעקבות כך, הייתי רוצה לשאול ,איך אפשר להגדיר בשפה מקצועית את המצב שלה? האיזה עזרה אפשר לקבל בתנאים שהיא נמצאת?

שלום לך, נשמע לי שקשה לך מאוד לראות את אמא שלך, שיכלה לעשות כל כך הרבה, במצב כזה. המצב שאת מתארת נראה כמשבר עם מרכיבים דכאוניים בולטים. יש לשלול עם זאת גורמים נוירולוגיים למצבה. העובדה שאת סטודנטית והיא אינה יכולה להרשות לעצמה טיפול פרטי אינה אמורה למנוע ממנה קבלת עזרה נפשית. ישנן תחנות לבריאות הנפש של משרד הבריאות שם הטיפול ניתן בחינם. כמו כן ישנן מרפאות לבריאות הנפש של קופת חולים כללית, בהן גם כן הטיפול הוא חינם. באשר לשאר הקופות איני יודע אך ניתן לברר. בנוגע לשאלה איך מדברים איתה על כך, זו שאלה קשה, ניתן לנסות ולמצוא מישהו שהיא סומכת עליו, למשל רופא משפחה שימליץ לה על כך. מקווה שתצליח במאמצייך, דרור

האם יש דרך שאני יכולה לפעול בה כדי לעזור לה בכל זאת? כי מה שאני מבינה שאמה שלי רוצה ממני הרבה ,זה שאני ארחם אליה ,ואבין כמה שקשה לה ,ואעמיק איתה בזה . אני רואה את זה כמו לחיות ב-misery משלך. ואני כל הזמן אומרת לה שצריך להיות אופטימיים ולראות את חצי כוס המלאה. הרבה פעמים ניסיתי להסביר לה עד כמה שהיא אשה מדהימה יפה,שיש יש לה בת כזאת מוצלחת:) שזה צריך לדרבן אותה ולא לעסוק בהרס עצמי.כי ברגע שאני מתחילה לרחם עליה אני מכניסה את עצמי למצב של דיכאון ,ובתור בן אדם אופטימי שכל הזמן שואף קדימה זה פשוט מחזיר אותי אחורה ומשפיע עלי,על לימודי ועל תקשורת שלי עם אנשים. תמיד בסופו של דבר נתקלתי בתגובת נגד. האם הדרך שלי שגואיה? יש משהו עדיף?

דרור שלום,איני יודעת אם אתה מכיר את 'הסיפור' שלי,אני בחורה בת 30+,שסובלת מ- OCD ובשנתיים האחרונות איני עובדת,עקב 'תאונת-עבודה' שהיתה לי ושהביאה לפיטוריי,בחודשים האחרונים הפסקתי בכלל לגלוש בפורום,עקב 'התמכרות' שהיתה לי לפורום(שביזבזה לי שעות רבות),וכעת חזרתי 'במינון נמוך' ואני מקווה שזה ישאר כך,כי איני רוצה לחזור למצב הקודם שהיתי בו. אך אני מקוווה שלא הלאייתי אותך בסיפורים על העבר,כי מה שחשוב לי זה איך פותרים את בעייתי העכשווית,שהיא שכולם מאוכזבים ממני(הייתי בעבר אצל פסיכיאטר בטיפול גם תרופתי,אך כיוון שלא עזר ואף הזיק הפסקתי איתו,אך נשארתי בקשר רציף עם הפסיכיאטר); אתמול אחרי ששיתפתי אותו בתחושת העצב ששורה עליי בימים האחרונים,ובייאוש מהכל ובכך שחזרתי לפורומים הפסיכולוגיים/אפילו שזה חלקית/ וכשלא ידעתי מה לענות לו - למה אני מרגישה עצובה,הוא אמר שהוא מרגיש שהוא כל הזמן חוזר על עצמו (בשיחות איתי) ושזה לא מועיל לי,ושהוא מאוכזב ממני,וזו פעם ראשונה שהוא אמר לי דבר כזה,כי בד"כ הוא אומר לי שהוא גאה בי(כשאני עושה משהוא),ועבורי לשמוע זאת ממנו זה כמו לאבד את 'האור היחיד שאני רואה בקצה המנהרה, או את 'עוגן ההצלה' שלי,ונושא זה לא מפסיק להטריד אותי מאז שהוא אמר לי זאת. הבעיה היא שכולם מאוכזבים ממני ואני מודעת לכך- לא עובדת,ללא בן-זוג,לא מחפשת עבודה,ואני מרגישה כאילו חיי 'דוהרים למטה במידרון עמוק ותלולמאוד ואין מי שיעצור אותם לפני שיתרסקו',ותאמין לי שאיני מגזימה בתיאור הרגשתי כי אני מרגישה כאילו מתחוללל אצלי 'גיהנום' במחשבות בפנים,ואני ממש מיואשת מכך,אך כלפי חוץ איני מראה זאת לאף-אחד ובטח שלא לבני משפחתי ובמיוחד לא לאחי הגדול (שאיך שאנחנו נמצאים באותו חדר אנחנו מיד רבים) ושבכל ריב קטן איתו אני ישר 'זוכה' לכינוי 'אפס חסרת תעסוקה',שבפניו בטוח שלא אחשוף את רגשותיי.נמאס לי מ'לשחק אותה' ליד כולם.אודה לך אם תוכל לייעץ לי איך לעבור את הזמן הקשה הזה-שכולם מאוכזבים ממני. בתודה מראש, משתנה

משתנה, מעניין אותי למה את מתכוונת בהתמכרות לפורום אני חושבת שאני גם מכורה על אף שאין לי כינויי קבוע בפורום כשאני שואלת שאלה או מגיבה לאחרים אני יכולה להכנס לפורום עשרות פעמים בדקה על מנת לראות אם ענו לי או הגיבו אני מוצאת את עצמי מתחרטת על כך שכתבתי בפורום, מכייון שאני לא מצליחה לעשות כלום בזמן עד שמשיבים לי זה גם מה שעובר עלייך, את גם בודקת מאות פעמים אם ענו לך? חג שמח

כן זו היתה כוונתי ב'התמכרות לפורום',זה מה שהיה עבורי 'בתקופה ההיא' כשימים שלמים ישבתי 'מרותקת למחשב' וכמעט ולא הצלחתי לעשות שום-דבר אחר,וכן- גם אני בדקתי עשרות ומאות פעמים ביום אם ענו לי ואם היו תגובות חדשות,אך הבעיה עבורי היתה שגם נכנסתי למצב-רוח מדוכדך יותר מכל בעיה שאחד מהמשתתפים האחרים שאל,והדכאון שהיה לי העמיק. כעת,אחרי ש'ניגמלתי' ולא נכנסתי חודשים לפורום,איני נכנסת יום-יום(ביומיים-שלושה האחרונים כן,עקב מצב-הרוח המדוכדך שנכנסתי אליו),אלא רק פעם במספר ימים,ואם בימים האחרונים נכנסתי כל יום,אז זה גם לא 'כל הזמן' אלא מספר פעמים ביום- מתי שיוצא לי,וגם זה רק כדי לראות אם הגיבו לי,ובניגוד לעבר - איני 'נקשרת' יותר לבעיות של האחרים,כדי לא לדכדך את עצמי יותר,ולכן-למרות הסקרנות כמעט ואיני קוראת בכלל שאלות ותשובות של אחרים,שיכולות להעיב על מצב-רוחי. להתראות, מאחלת לך גם 'היגמלות מוצלחת', משתנה

משתנה שלום, קראתי בעיון את דברייך, והקדשתי לכך מחשבה רבה. למרות שאין לי פתרון קסם למה שנראה כמצב רגשי מורכב, ישנן כמה מחשבות שאולי יעזרו לך. מדברייך עולה שהקושי העכשווי הגיע לאחר שהפסיכיאטר אמר לך שהוא מאוכזב ממך. את אומרת שהוא האור היחיד, אך האם הצלחת לדבר איתו על כך, על המשמעות של אמירה זו. נראה לי שבירור כזה יהיה חשוב עבורך. בדקי עם עצמך ואיתו האם את חשה במבחן, את מי את צריכה לא לאכזב אותו או אותך, למה כל כך חשוב לך שיהיה גאה בך. מעבר לכך את אומרת שחייך תקועים, ללא עבודה חברים וכו', האם בעבר זה לא היה כך? ואם כן מה השתנה. אני מקווה שחלק מהמחשבות יעזרו לך, שכן האדם שאת צריכה לא לאכזב זה את עצמך, אבל בשביל זה את צריכה להבין למה את ממשיכה לאכזב קודם כל את עצמך דרור

וואוו! היממת אותי בתשובתך,קראתי אותה מספר פעמים וקלטתי שהיא מורכבת מאוד ושאם אצליח לענות על השאלות שהעליית בה,אוכל לשפר את חיי ואולי גם אצליח 'להחזירם למסלול'; כרגע נראה לי קשה מאוד אפילו לחשוב על השאלות עצמן ובטח שלא על תשובות להן. נקודה אחת שהעליית היתה מוסתרת מעיניי עד עכשיו והיא:למה כ"כ חשוב לי שהפסיכיאטר שלי יהיה גאה בי? וגם באמת לא ברור לי למה אני מאכזבת את עצמי שוב ושוב. יש לי הרבה חומר למחשבה,וזה ממש מפחיד אותי שאולי(כמו מה שקורה בד"כ)אמנע אפילו מלחשוב על השאלות שהצגת בפניי,כדי לא להאלץ להתמודד עם האמת,ואז שוב אחזור ל'נקודת ההתחלה',או לחלופין מפחיד אותי שלא אצליח לישון בלילה (כמו ברוב הלילות-שתמיד אני הולכת לישון מאוחר מאוד והשינה שלי לא רציפה) ושנושא זה יטריד אותי מאוד. תודה, וחג-שמח, משתנה

דרור שלום, במקומות רבים בהם קראתי על הפרעת אישיות תלותית כתוב כי ישנה סכנה של פיתוח תלות יתר במטפל? מהי הסכנה בכך ומהי תלות יתר? תודה מראש ושבוע טוב

שי שלום. בכל טיפול מוצלח ישנו אלמנט מסויים של תלותץ הכוונה היא שהמטופל נותן אמון במטפל והופך אותו לדמות משמעותית בחייו. הבעיה מתחילה כאשר, כמו בכל דבר, התלות הופכת קיצונית. כלומר כאשר המטופל חש שאינו יכול לקבל החלטות ללא המטפל, אינו יכול להסתדר בעולם בלעדיו וחש שיקרוס אם הטיפול יסתיים. במקרה כזה אין המדובר בתלות המשרתת את הטיפול אלא בתלות הפריעה לו ולעיתים אף באה כהגנה מפני שינוי (למשל עזרה למטופל לחוש בטוח יותר בעצמו). יום טוב, דרור

תודה דרור, אם כך מה מומלץ לעשות במצב כזה בו אי אפשר להתקיים בלי המטפל? עזיבה של הטיפול?

שלום, כיצד ניתן להסביר את התופעה בה אני תלותי באחרים, למשל חברים ומשום מה במטפלת אני לא תלותי בכלל?

שלום, יש לי שאלה, למה עדיף, אם מרגישים ממש רע באמצע הפגישה מהתכנים שעולים באותו רגע, למה עדיף להישאר, ואפילו בשתיקה מוחלטת (המטופלת והמטפלת) מאשר לצאת ולעזוב באמצע הפגישה. הרי השעה הזאת היא "שעתו" של המטופל, אז למה אתם המטפלים מעדיפים להמשיך את כולה אפילו אם הטופל לא ממש רוצה, ומעדיף לשתוק אן להתמודד עם הדבר לבדו?? תודה

מיה שלום, את שואלת שאלה מאוד חשובה המעסיקה אנשים רבים. טיפול הוא מקום בו עולים תכנים קשים, ולעיתים משתררת גם אווירה קשה כתוצאה מכך. מרבית המטפלים אינם מכריחים בכח מטופל להישאר, אך הם כן רואים בעזיבה פתאומית נושא שיש לדבר עליו שכן הכלי המרכזי, שבלעדיו אין טיפול, הוא "שעל הכל אפשר לדבר". גם על כך שלא רוצים להיות באותו רגע בחדר. ההמצאות בחדר ברגעים קשים מעלה חרדה ואולי אף דיכאון, אך דווקא משם עשויים לעלות תכנים שברגעים הנעימים שלנו לא יעלו. משום כך ישנה חשיבות לנסות ולשרוד את הרגעים הללו, שמאוחר יותר אף יכולים להביא להעמקת הקשר והאמון בין המטפל למטופל. מקווה שהטיפול יהיה משמעותי עבורך, דרור

דעתי כמטופלת, שגם ברחה כמו טיל וגם שתקה פגישות שלמות, וגם לא הגיעה בכלל, וגם "החליטה חד משמעית להפסיק את הכל!" ולא פעם... כמובן, ברגעים בהם הייתי צריכה עזרה יותר מכל דבר אחר, אז בדיעבד, כשאת מצליחה להישאר בחדר, גם זה עם שתיקה שמבחינתך היא קשה והורסת אותך מבפנים (והיא יכולה, למשל, להביע כעס וכד'), אם את נשארת שם, זה אומר שאת עושה את כל המאמצים כן להכיל משהו מן הרגשות המכבידים, העוצמתיים והמציפים שבך. למשל, להכיל זעם, טינה, קנאה, תוקפנות, יהירות, נקמנות ועוד. את נאלצת להתמודד עם דברים "רעים" שהם חלק ממך. המאמצים הכבירים הללו והעבודה העצמית הקשה חשובים מאד להתקדמות הטיפולית, גם אם למורת רוחנו. להישאר בחדר מצריך משאבי נפש גדולים יותר (כן... אוף). לברוח ולא לשאת זאת אפשרות אחת, אפשרות חזקה מאד מאד... והיא קורית... מצד שני, אם נדבר בקול ההיגיון (המעצבן, ובתקווה שנוכל לשמוע אותו) זאת השעה שלנו לעזור לעצמנו, על אף הכוחות הענקיים שלא מתירים, והדרך היא דווקא... לא לברוח. גם אם נדמה לנו רגשית שזה הפוך לגמרי. בטח לא פשוט. אני גם רוצה להזכיר שככל שאת ניתזת יותר רחוק, לדעתי, ככה קשה יותר לחזור. וגם זה מתרחש... כן... לפעמים חייבים לקחת מרחק. מרחק גדול. מרחב גדול. אוויר לנשימה. בכל אופן, אם זה קרה, אנחנו לא 'אשמים', ועם הרגיעה, אפשר לחזור וצריך לחזור ולעבד את הדברים ביחד. לפעמים דברים הם באמת מעבר ליכולתנו, אבל, לדעתי, צריך לעשות את מירב המאמצים במה שאפשר: - מירב המאמצים לבוא *בדיוק* כשהכי לא יכולים, מכאן יכולות לצאת הפגישות המועילות ביותר. לפחות, יש סיכוי כזה; [רוצה להזכיר שתיתכן האפשרות שלא באים דווקא כשהכי רוצים פגישה נוספת; ולבוא... לפעמים זה אפילו אומר שאנחנו צריכים לגרור את עצמנו עם בחילות וסחרחורות ולהצליח בכלל לעמוד על הרגליים] - מירב המאמצים להישאר כאשר הכי רוצים לברוח (ואני מאמינה שברגעים האלה גם הכי רוצים להישאר, אף אם לא יודעים את זה); - מירב המאמצים לומר "אני מתה לעוף מפה כמו פגז" , אבל רק לומר את זה ולא לבצע (אם רק אפשר); להתאמץ ככל שניתן, לפחות בנקודות הללו שניתן איכשהו לשלוט בהן, כי אלה בדיוק הרגעים שבהם אנחנו הכי צריכים להיעזר. הרגעים בהם הגענו לנקודה. גם אז, גם אז יכולים לפעול מנגנוני הגנה אחרים, אבל אנחנו מנסים להסיר עד כמה שניתן מהיכן שניתן. בכל המקרים האלה - כנראה שאז, אז נעשית העבודה הטיפולית החשובה ביותר. הרגעים בהם המטפלים המנוסים והטובים נוגעים בליבה (השמורה מכל), הם הכי כואבים וגם... כנראה, הכי מרפאים. לאט לאט. ככל שמתקדמים יותר כך גם פחות שותקים, פחות בורחים, פחות נעלמים. נמצאים יותר ב... טיפול... והשתיקה... היא יכולה להישבר במילים חשובות כאלה (ובמקרים הפחות מומלצים גם בבריחה... :-P) את יכולה לעיין בשרשור שנושאו 'התנגדות' בעמוד הקודם, אני חושבת. אולי יהיה לך לעזר. מטופלת ותיקה

שלום רב, בתי בת 10.5 ילדה יפה, ונבונה ו"פלפלית". לא נראה לי שהיא ממש מהמקובלות בכתה (מפריע לי יותר מאשר לה). כמה בנים בכתה החלו לקרוא לה ג'ירפה (היא גבוהה אבל בהחלט לא הכי, יש בנות יותר גבוהות ממנה) והעניין מאוד מציק לה. נא ייעץ לי מה לייעץ לה, איך להתמודד עם העניין. תודה

רונית שלום, את מתארת תופעה שלדעתי מרבית ההורים נתקלים בה בשלב זה או אחר בגידול הילדים שלהם. מדברייך נשמע שאת מנסה להבחין בין החלקים שמפריעים לך, לחלקים שמפריעים לה. זהו ניסיון חשוב בעיקר כשהוא מלווה בכבוד להבדלים ביניכן. אולם את מתארת שלאחרונה החלו להציק לה והיא (וכנראה גם את) מוטרדות מכך. השיח הזה ביניכן חשוב, וחשוב שהיא משתפת אותך. שימי לב האם היא הילדה היחידה בכיתה שמציקים לה, האם אלו רק הצקות מילוליות, והאם אלו רק בנים. הדגש שלך שאלו בנים מעלה את המחשבה שזוהי גרסה מודרנית ל"למשוך בצמות" המוכר. אם אכן כך הוא המצב את יכולה לדבר איתה, לשתף אותה בזיכרונות שלך על הגיל הזה, ובעיקר להבין שאין לכך קשר אמיתי למראה חיצוני ולדימוי גוף, אלא זוהי פשוט דרך לא בוגרת למשוך תשומת לב והכי חשוב - זה עובר. שיהיה בהצלחה, דרור

הלוואי שהייתי ג'ירפה

שלום, ילד שגונב מהוריו כסף במשך תקופה ארוכה (מתגנב לאנק ומוציא ממנו), סדרי גודל של 10-20 שח ביום, מבזבז את הכסף על אוכל בעיקר ממתקים. מה המשמעות של זה.

שלום רב, לתופעה, המוכרת, בה ילד גונב כסף מהארנק של הוריו יכולים להיות משמעויות רבות. ראשית הייתי מברר האם הוא לא נאלץ לגנוב ולא מספר לכם על כך (למשל איומים בבית הספר). אולם באם אתם בטוחים שהוא עושה זאת על מנת לקנות ממתקים הרי שהמשמעות הקלאסית היא ניסיון למשוך תשומת לב. על מנת להבין האם זהו המצב שימו לב האם הוא מתנהג בצורה בעיתית נוספת. יכולות להיות סיבות נוספות (לחץ חברתי, קושי בשליטה על דחפים ועוד), אולם קשה לדעת ללא הבנה של המכלול. שימו לב, ואם הבעיה תימשך, פנו לעזרה. בהצלחה, ותהנו מגידול הילד בהמשך.

דרור הילד זה אני לפני 30 שנים. כל עוד לא הושגה תשומת הלב, ממשיכים לגנוב? ממשיכים גם אם תשומת הלב לא מספקת? אתה כותב שזה מוכר. למה דוקא גניבה? זה קשור למופנמות שלא מאפשרת משיכת תשומת לב ע"י התנהגות מילולית כזו או אחרת?

שמעתי שיש פגיעה קוגניטיבית ורגשית שנוצרת בגלל אירוע פסיכוטי, אני עברתי אחד כזה לפני שנתיים, הבנתי שלא בהכרח מתקיימת פגיעה....אני לא אובחנתי כחולה אך, הייתי רוצה להבין יותר...איך אדע אם נפגעתי ובאיזה אופן? והאם פגיעה זו הפיכה? למרות שעברו שנתיים ומאז אני לא עושה הרבה. תודה

אלון שלום, ראשית, לעיתים ההתקף הפסיכוטי בא בסופו של תהליך המלווה בהידרדרות רגשית וקוגנטיבית, כך שחשוב לשים לב האם היה תהליך כזה. בנוגע לשאלתך, זה נכון שבמקרים מסויימים התקף פסיכוטי גורם לפגיעות שונות. הסבירות לכך עולה ככל שמספר ההתקפים ועוצמתם עולה. בדרך כלל אנו יכולים לדעת על שינויים שחלים בנו או על ידי הסביבה שמעירה לנו על כך, או על ידי הרגשה פנימית, למשל הרגשה שפעם יכולת להתרכז ולקרוא ספר ביום וכיום קשה לך לקרוא את הכותרת של העיתון. לגבי השאלה האם פגיעות אלו הפיכות הרי שהדעות חלוקות. ישנם מקרים בהם הפגיעה אינה הפיכה, ואז יש ללמוד כיצד לחיות איתה בצורה הטובה ביותר. בכל מקרה אני ממליץ לפנות לגורם המטפל בך, להתייעץ עמו ולשמוע את חוות דעתו. בהצלחה, דרור

דרור שלום, במקרה של הדרדרות בעקבות התקף פסיכוטי - האם יש טיפול או שהמצב בלתי הפיך? יכול להיות שהתקף פסיכוטי גרם להפרעת אישיות חרדתית או החמיר בצורה קיצונית נטיות להפרעה שעד אז לא היו מורגשות? תודה

שולום,ליאת,יקרה.איך שמחתי שאת משבה היום בפורום.חנוכה שמח.מקווה שאת כמוני נאנת עכשיו מיופיים וחומם של הנרות.חנוכה שמח!עברה שנה מאז שכתבתי ראשונה לפורום.מעניין להשוות ולראת את הדרך שעשיתי לקרת המטרה.מעניין בנות את עצמי ואת העולמי מחדש.יש עליות וירידות.ניסיתי אפילו טיפול פסיכולוגיוהרגשתי שם כמו בחקירה משטרתית,לא היה לי כח לענות על השאילות כל הזמן וללכת בכיוון שהמטפלת היתה בוחרת עבורי כל פעם.תגידי את מאמינה שסיפורים כמו שלי(אם את זוכרת)ניתן לעבד ולפתור עד הסוף ששום דבר לא יעלה ולא יטריד יותר?אני לא כל כך.נגיד לידות מאירות בי אותה תחושה מוכרת של אי וויסות פיזית,של חוסר ביטחון,רגישות ואפילו בושה מעצמי.זה לא קריטי,לא באוצמה ואני יודעת מאיפה הדברים באים ועל מה הם מתלבשים.אני יודעת מה עוזר לי.אבל בכל זות היתי מעדיפה להרגיש חזקה ויצבה יותר...סתם...מה את אומרת.

חני יקרה, אני שמחה לפגוש אותך כאן, רגע לפני שמסתיימת התורנות שלי. אני יודעת שאת שומרת שבת, ושנוכל להיפגש בעיקר בקצותיו של סוף השבוע. היה נעים שהצלחת בכל זאת להגיע ולברך בחג חנוכה שמח. ברכתך נעמה לי, ואני מאחלת גם לך הנאה ושמחה בימי החג. ולגבי שאלתך. אני לא חושבת שטיפול פסיכולוגי, גם המשובח ביותר, יוכל להביא למצב בו שום דבר לא יטריד אותנו יותר, או למצב בו זכרונות קשים לא יפקדו אותנו יותר לעולם. זהו מצב בלתי אפשרי, לפחות כל עוד אנו חיים. אני חושבת שבעזרת טיפול יש סיכוי טוב שנוכל להיפרד מטראומות-עבר, לפחות במידה שהן לא יפריעו לנו יתר על המידה בתפקוד בהווה. בנוסף, יש בטיפול פוטנציאל מצמיח ומגדל, המרחיב את רפרטואר התגובות וההתנהגויות המסתגלות שלנו, מתוך תקווה שנוכל לעמוד חזקים יותר מול משברי העתיד (אם יבואו חלילה). אני חושבת שהמצב השברירי של אחרי לידה מוכר כמעט לכל אישה. ובכל זאת - בגלל הרגישות ובגלל הדברים שזה מעורר ומהדהד אצלך, לא יזיק לנסות שוב להגיע לטיפול, אולי אצל מטפלת אחרת שתספק חוויה שונה. בינתיים, שמרי על הכוחות שלך, נסי להתנהל חסכוני וחכם בכל הנוגע למשאבים הנפשיים שלך, ונסי להנות ככל האפשר מנרות החג. לילה טוב ליאת

במשך יום שלם לא הצלחתי להיכנס לפורום והרגשתי שהוא ממש חסר לי,ובמיוחד חסרה לי היתה תמיכתך,ליאת,כששוב הופיע העצב וההרגשה הרעה,וניסיתי להבין את הסיבה של העצב אך לא ממש הצלחתי,אך מה שהפריע לי במיוחד זה שאיני אמורה להרגיש כך,ובזמן האחרון אני מרגישה זאת פעמים רבות. להתראות, משתנה

נכון, הייתה איזו תקלה באתר, שלא אפשרה כניסה לפורום. מאחלת לך שבימי החנוכה יגבר האור על החושך, ובכל זאת תימצא נחמה. החזיקי מעמד ליאת

-

מה המשמעות של כתיבה בתיק הרפואי שימוש בציפרלקס עקב חרדה? האם יש לכך בכלל משמעות? האם זה יכול להזיק בצורה כלשהי?

שלום אילנית, ציפרלקס, ממש כמו אחיותיה ממשפחת ה-SSRI, היא תרופה נוגדת חרדה ודיכאון, הניתנת היום גם ע"י רופאי המשפחה, ויש לה שימוש נרחב ביותר. אינני יודעת בת כמה את ומהן תכניותייך, אבל בהנחה שאינך (וגם לא תהיי) אחראית על כפתור ההפעלה הראשי בכור בדימונה, לא נראה לי שצריכה להיות לכך השפעה כלשהי על מהלך חייך. חג שמח ליאת

את וודאי מתכוונת למפעל הטכסטיל...

אם היית אצל פסיכיאטר כדי שירשום לך - עלולים לעשות לך בעיות עם הרישיון אם עדיין אין לך... שואלים אם היית אצל פסיכיאטר אי פעם ואם כן עושים בירור ויכולים לעשות לך בעיות...

קורה לי הרבה שאני כותבת דברים ואז מצטערת שכתבתי וזה קרה לי הערב עם מה שכתבתי מקודם(על הOCD וההיגיינה) שבטח נשמע לך טיפשי; בד"כ אצל רוב האנשים חושבים זמן קצר על כך וזה עובר,אצלי (ידוע לי שעקב ה-OCD ),זה יכול 'להיתקע שעות במוח' ולא להפסיק להטריד אותי,וזה בערך מה שקרה לי מקודם כשהגבתי לתשובתך,ומאז אני 'מייסרת' את עצמי אם 'נשמעתי טיפשית' ו'מגוחכת' או לא ,וכשלא הגבת חזרה(ואיני כותבת זאת כהאשמה אלא רק כציון עובדה)מיד הסקתי שמה שכתבת כ"כ 'טיפשי' שאין מה להגיב עליו; וגם כעת אני כבר זמן רב מתלבטת אם ליידע אותך על כך או לא,כי יותר קל להשכיח ממך ומכולם את מה שכתבתי ולעבור הלאה,אך לצערי הלבטים לא ממש מאפשרים לי לעבור הלאה בקלות. מקווה שכעת איני 'נשמעת טיפשית ומגוחכת', משתנה (me צדקה שאמרה שאם אנחנו כאן ביום שישי בלילה אז זה אומר שמצבינו לא הכי שמח וטוב-לפחות עבורי זה ככה).

משתנה יקרה, תגובתך ההיא, וכמובן גם זו, אינן טפשיות כלל ועיקר. לא הגבתי לדברייך האחרונים שם פשוט כי הרגשתי שיתוף ללא צורך בהתייחסות מצידי. מסתבר שזה קורה כאן. לפעמים אנשים אומרים משהו שמבחינתי "סוגר" את הנושא או ממשיך לרחף מבלי שצריך בהכרח לסגור אותו. לא תמיד זה נתפס כך בעיני הפונים, וזוהי, אולי, אחת מחולשותיו של המדיום. אני מקווה שבכל זאת מצב הרוח ישתפר בקרוב, וכך גם יחסייך עם אחיך. (אני יודעת עד כמה קשה למתבונן מן הצד להבין את הקשיים של ה-OCD, ומכירה את הנטייה של בני משפחה ללגלג על ההרגלים הכפייתיים). נסי להתמקד ככל האפשר בהשתפרות שלך, ולהימנע מעימותים מיותרים. מקווה שבימי השישי הבאים גם את וגם ME לא תהיו פה. (רק אל תעלבו לי עכשיו...) חג שמח ליאת

ליאת תודה, לא נעלבתי, להיפך...אני גם מקווה לכך,כי התקופות שלא נזדקקתי לפורום היו עבורי תקופות רגועות ומהנות(עד כמה שאפשר להנות-עם הOCD ),שאני מתגעגעת אליהן. ידוע לי שלא על כל דבר צריך להגיב,פשוט מה שכתבתי כלל בסופו גם שאלה(לא הכי ברורה)ולכן חשבתי שתגיבי; ואני גם מצטערת שאני 'בראש'-במחשבותיי הופכת משמעות של כל דבר,ו'מנפחת ומוציאה מפרופורציות'כל עיניין פעוט ולא חשוב,מקוה שזה יעבור לי. למרות שידעתי שאיני יחידה שבני-משפחה מסויימים לא מקבלים ולא מבינים אצלה את בעיית הOCD, זה קצת עודד אותי שכתבת זאת,כי נראה לי כאילו אני היחידה שלא מבינים אותה, וזה קצת הפליא אותי לדעת שגם בני משפחה של 'חולי' OCD אחרים מלגלגים על OCD,ושהלגלוג עצמו(ולא רק העיניין של חוסר הקבלה של 'ההפרעה') קיים גם במשפחות אחרות ולא רק אצלי. לילה-טוב וחג-שמח, משתנה

להפך, לא איכפת לי להיות פה בשישי במקום איזה פאב מלא עשן וערסים:) לא? משתנה, תזהרי לא להתמכר... אה?

שלום רב יש לי 3 בנים 11 8וחצי ו-5 , אימי נפטרה לפני מעל מחודש ואינני יודעת ממש כיצד לשוחח על כך עם ילדיי אני חייבת לציין שהם היו ממש קרובים אליה ומדובר בסבתא שראו המון ומבקרים אצלה הרבה לפחות 3-4 פעמים בשבוע כמובן שכאשר זה קרה סיפרנו להם (זה היה פתאומי לחלוטין-דום לב) אבל בכל זאת אני מרגישה שזה לא מספיק והבן הגדול שלי מופנם ולא שואל אבל מרגישים בהתנהגות שעוברת עליו תקופה. האמצעי מוציא את זה בדרכים אחרות עצבים סף תסכול נמוך וכו' אבקש את עזרתכם בנושא ואם אוכל לקבל טיפים בעניין. תודה סיגל

סיגל יקרה, אני משתתפת בצערך. אני יודעת כמה קשה לאבד הורה, במיוחד כאשר מותו בא במפתיע. מעניין שאת שואלת על ההתמודדות של ילדייך הקטנים, ולא אומרת דבר על מה שקורה לך. כאשר מאבדים אדם קרוב ואהוב, כמו אמא וסבתא במקרה שלכם, כל התגובות שתארת הן הגיוניות ונורמליות. יש אנשים שנותנים ביטוי גלוי לרגשותיהם, יש מי שיעדיפו להתמודד עם זה בתוכם, ויש כאלה שיגלו עצבנות, מוסחות, קוצר רוח, רגזנות ואפילו תוקפנות. הורים רבים, מתוך רצון להגן על ילדיהם, נמנעים מלעסוק בנושא, מתוך אמונה שהוא עלול לעורר פחדים וחרדות. למעשה גם אנחנו, כמבוגרים, עושים הכל כדי לדחוק את הנושא הרחק מן התודעה. כאשר המוות נכנס ברגל גסה אלינו הביתה, אנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים, חסרי כלים להתמודדות, ואובדי עצות. לאמונתי, כל מה שעוזר לנו, כמבוגרים, עוזר גם לילדינו. אם אנחנו מרגישים צורך לפקוד את הקבר ולהניח עליו פרחים, אין סיבה שהילדים שלנו לא יהיו איתנו שם. אם אנחנו שואבים עידוד ותמיכה ממבקרים ב'שבעה', אין סיבה שילדינו לא יהיו איתנו שם. אם נעים לנו להתבונן בתמונות של יקירנו המת ולדבר עליו בלי סוף, ילדינו יכולים להיות פרטנרים נפלאים. אם בא לנו לבכות מרוב צער וגעגוע, יש לאפשר זאת גם לילדינו. אפשר לבכות גם ביחד. לסבתא נהדרת מגיע שיבכו עליה. חשוב מאד שנשמש דוגמא לילדים בכל הנוגע ליכולתנו לתפקד למרות הצער. ילדים שואבים הרבה כוח מהעובדה שלמרות האובדן הבית ממשיך לתפקד, אנשים ממשיכים לצחוק, לשיר ולהנות מדברים למרות הכל. יש לאפשר לכל המשפחה זמן להתאבל, זמן לעבד את הפרידה בדרך של העלאת זיכרונות, הכנת חוברת זיכרון, מסגור תמונות, וכיוב'. עניין נוסף שמדאיג הורים הן שאלות אפשריות סביב נושא המוות. כדאי מאד לעודד את הילדים לפנות אלינו בכל שאלה שמטרידה אותם, תוך נכונות להשיב עליה בצורה גלויה ועניינית, מבלי לגלוש לרעיונות מופשטים מדי כמו גלגולי נשמות או עולם הבא. הללו רק מוסיפים לבלבול ולחרדה. אני ממליצה לומר בפשטות שמי שמת אינו מרגיש דבר, והוא נקבר באדמת בית הקברות. בדר"כ ילדים מסתפקים בכך. לפעמים, בעקבות מוות במשפחה ילדים יכולים להיות מוטרדים מן האפשרות שעוד מישהו ימות (הוריהם או הם עצמם). גם כאן כדאי להישאר אופטימיים, ולהגיד בפשטות שזה יקרה עוד המון זמן ואין לדאוג יותר מדי כרגע. אם תרצי להעמיק עוד בנושא, אני ממליצה מאד על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", שעוסק בהתמודדות עם משברים מסוגים שונים. אני מאחלת לכולכם שלא תדעו עוד צער, ותתנחמו באהבתכם זה לזה. ליאת

לדוקטור שלום רב, החיים שלי לא קלים, אני סובלת ממחלה כרונית שמאאוד מפריעה לי אני לא עצמאית די תלותית בהורים בת 28 . -סטודנטית לקראת סיום התואר. קשה לי לעשות גם וגם .. בגלל הבעיות שלי אז אם אני לומדת זה אומר שאני לא עובדת וההפיך. - פשוט לא מסוגלת!!!!! יש לי בעיה שבגללה אני פונה אליך, אני מוציאה דברים מפרופורציות כל דבר שקורא לי בחיים נראה כיאלו סוףף העולם. 1. אם נכשלתי בראיון 2. אם אנשים יודעים שנכשלתי... 3. אם מישהו לא מדבר איתי / בגלל כל הבעיות.. אני סובלת נורא ביום יום וזה כנראה מעצים את הבעיות של היום יום לקצת חוסר פרופורציות לדברים.. הכל נראה נורא נוראה בהתחלה ועם הזמן אני מוצאת דברים נוראיים חדשים שיטרידו אותי (מוצדקים ככל שהיו) שאלתי היא: איך נכנסים לפרופורציות . (אני מאוד העריך אם תוכל לא להפנות אותי לטיפול בתשובתך... ) ברור שאני צריכה, אלה לנסות לעזור לי כאן בכמה מילים איך להתמודד עם אנשים שלא מדברים איתי, עם כשלונות.... הדבר הכי נורא שיש לי פוטנציאל עצום שבגלל א. ב. ג. שלא ניתן לפתור אותם עובדתית (מחלה, אני נמוכה וכו...) אני לא מצליחה ליישם אותו וזה גורם לתסכול עצום . תודה וסופ"ש נעים, שרון

שלום שרון, נדמה לי שדווקא בשבוע בו סטיבן הוקינג התארח בארץ, זה נשמע קצת 'פינוק' לתלות את הקשיים שלנו במחלה כרונית או בגובה שלנו. מסתבר שאנשים מסוגלים להגיע רחוק מאד למרות - ואלי דווקא בגלל - מגבלות פיזיות אלה ואחרות. את מבקשת לא להפנות אותך לטיפול, ולכן לא אעשה זאת, הגם שאני מאמינה שהוא יוכל לתרום לך תרומה משמעותית. (מעניין שדווקא אנשים המתארים קשיים נרחבים מאד מבקשים להסתפק בעצה אינטרנטית). נדמה לי שהנטייה לנפח אירועים שבשגרה לממדי אסון ("סוף העולם") יכולה לשקף סוג של עמדה הנמנעת מלקיחת אחריות. שהרי מול אסונות טבע אין מה לעשות. זה גדול, זה עוצמתי, וזה חסר סיכוי. העובדה שאת מוצאת בכל פעם דברים נוראיים חדשים שיטרידו אותך יכולה לרמז -אולי - גם על סוג של רווחים נלווים למצב. למשל, כאשר אנחנו מתמודדים עם אסון לכאורה, אנו מקבלים פסק זמן מהחיים, זוכים בהקלות והטבות השמורים לקרבנות, ומגייסים הרבה רצון טוב מסביבתנו. רווח אפשרי אחר הוא ה"מסך" שהם מספקים. כשאנו עסוקים באסונות גדולים לכאורה, אין לנו זמן להתעסק בדברים אחרים, שהם אולי כואבים יותר, מטרידים יותר ומעוררי חרדה. תוכלי לחשוב עם עצמך באומץ, מה יכולים להיות המניעים שלך לאותו ניפוח לא תואם של אירועים בחייך, ולנסות לאמץ סוג התייחסות מתון יותר. אם לא הצלחת בראיון, תוכלי לקחת אחריות ולהשתפר לקראת הראיון הבא. אני מאחלת לך שלא יהיו לך אף פעם אף פעם אסונות של ממש, וגם הרבה בריאות. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? המשמרות שלך תמיד נופלות על חגים?:) קפצתי לאחל לך חג שמח! איכלי הרבה סופגניות...מעט מאוד קלוריות מקווה שנרות חנוכה יכניסו איזה אור לחיי.מה את אומרת? מקסימום שנה הבאה ידליקו לי נר זיכרון:) שבת שלום

מקווה אגב שאת לא כועסת או משהו...

שלום ME וחג שמח תודה על האיחולים. גם אני מקווה שנרות החג יכניסו אור ושמחה לחייך. חייבת להודות שאת נשמעת לא רע בכלל כבר בנר הראשון... :-))) ליאת

ליאת הפערה דו קוטבית הולכת עם בורדרליין? (אולי זה מסביר את זה שאני נשמעת לא רע) נראה לך תקין להיות בפורום ביום שישי בלילה?

שלום ראיתי משהו בשם גדעון שובל שכותב על בעיות הריח שיש לו והייתי מעוניינת לשוחח איתו לא הבנתי כל כך מי הרופא ומי המחבר אני ממש ממש אשמח לשוחח עם מישהו שסובל מבעיות ריח בשביל להבין קצת ולהירגע תודה בכל מקרה על התגובה

גדעון שובל הוא פסיכולוג שהשיב על שאלות כאן...וגם זה היה מזמן. תוכלי לעשות חיפוש בפורום

לא נותר לי אלא להצטרף להמלצתה של ME בהצלחה ליאת

יש לי בעיות כבר שנים רבות , שמקורם התחיל בבעיה של חוסר מימוש וסיפוק(לא מיני אלא רגשי) בזוגיות, תופעה שהלכה וחריפה, עד שנתנה את אותותיה בהרבה מישורים, הן במישור של היחסים הזוגים שלי,( התגרשתי, ומאז אני חוששת מאוד ליצור קשר ולפתוח פרק ב', והן מבחינה בראותית של מועקות שהלכו וחריפו במשך השנים לסיפטומביםבריאותים - פסיכיאטרים) ניסתי ללכת ליעוץ פסיכולוגי מספר פעמים אצל מטפלים שונים, אבל מהר מאוד הבנתי, אולי מחוסר כימיה עם המטפלים שאין לזה טעם ופניתי לטיפול פסיכיאטרי, וצריכת כדורים במינונים כאלה שהבעיות כבר לא יפריעו לי או יעיקו לי. אני יודעת שבכך לא פותרים את הבעיות ומעשה הכולנמצא עדין מתחת לשטיח" הכוונה בתוכי . במקביל במשך השנים התחלתי לפתח תלות רגשית ביחסים שלי עם בני( דבר שהיה קל עבורי מאוד מכיוון שמדובר ביילד חריג הזקוק לי מאוד וזה מאוד חיזק אותי) מכיוון שהילד הוא כרגע בגיל להתבגרות וזה גיל בעיתי, הקשר שלי איתו מקשה עלי לתת לו עצמאות, ואף שמעתי חוות דעת מפסיכלוג חינוכי שקשר כזה קרוב יכול ליצור בעיות בעתיד. אני כרגע לא יודעת מה לעשות אני מודעת לטעיות שלי ואני משתדלת יותר אולם יש בי איזה צורך פנימי, שמעשה הפכתי את הילד לכול עולמי ולמרכז חיי, וקשה לי להשתחרר ממנו. נ?ב מאוד קשה לי שיחה עם פסיכולגים כי זה נראה לי מאוד מוזר או לא טבעי להיפתח להשתחרר ולספר דברים למישהו שאינו חבר קרוב שלי.

ע.ג יקרה, גילוי הלב שלך מרשים ונוגע ללב. את מודעת לחרדות ולעכבות שמנעו ממך להיות בטיפול עד היום, אך בו בזמן מודעת לקשר המורכב עם בנך, המפריע לשניכם להתפתח כראוי כשתי ישויות נפרדות. אני מכירה לא מעט אנשים שהגיעו לטיפול דווקא בזכות התובנה הזו, שכן לפעמים מה שאין אנו מצליחים לעשות למען עצמנו, אנו מצליחים - ועוד איך - לעשות עבור ילדינו. אם תדפדפי לאחור בפורום שלנו, תראי עיסוק רב בשאלת הקשר עם המטפל (איך אוכל לסמוך על אדם זר? למה שיהיה אכפת לו ממני? מה פתאום אשלם למישהו כדי שיקשיב לי? ואיך בכלל אפשר להיפתח ככה לפני אדם אחר?). למרבה המזל, החששות הללו מתפוגגים די מהר, והטיפול הופך למשענת משמעותית והזדמנות פז לצמיחה ושינוי. העובדה שהחלפת הרבה מטפלים, יותר משהיא מעידה על בעיות בכימיה, יכולה להעיד על התנגדות עקשנית לשינוי. נצלי את ההקלה המסויימת שמביא הטיפול התרופתי, ותתחילי לגלגל לאט לאט את השטיח, כדי להיפטר ממה שמתחתיו. בברכת "סורה חושך הלאה שחור!" ליאת

התיעצתי קודם בקשר לבתי בת ה-10 שאינה מתאמצת להתמודד עם בעיות שדורשות יותר , נעניתי ע"י ד"ר אורנה ראובן שכדאי להכניסה לאומנות פלסטית, או מוסיק ה או תנועה, שאלתי היא : האם זה כמו חוג אומנות? כי אם כן היא בחוג כזה, והאם זה מוסיקה כגון לימוד נגינה ? ואם תנועה זהו חוג רגיל של מחול או שאלה חוגים עם תוכן אחר , ואם כן כיצד אני מגיעה למקומות כאלה.? תודה יערה

שלום יערה, התשובה הגורפת לשאלותייך היא: לא! טיפול באמנות, מוזיקה או תנועה אינו דומה לחוג אמנות, לשיעור נגינה או לשיעור מחול. מדובר בשעה טיפולית לכל דבר, שאמצעי הביטוי העיקרי בו הוא לא מילולי. הדגש אינו על התוצר המוגמר, הגם שדרכו ובעזרתו מצליחים (יש לקוות) להגיע אל אותם אזורי נפש פגיעים, גם ללא מילים. המטפל ההבעתי עובר הכשרה ממושכת גם בפסיכולוגיה, והוא יודע לרתום את הכלי שברשותו לקידום המטופל. בניגוד לערוץ המילולי הכה שגור, בתחומים ההבעתיים המטופל מוזמן למרחב חדש ולא מוכר, ודווקא בשל כך מתאפשרת עקיפה של ההגנות וההתנגדויות המוכרות כל כך בטיפול המסורתי. אגב, באתר זה ישנו פורום בנושא, ואולי שווה לך לבקר בו. אם תרצי המלצות על מטפלים בהבעה תוכלי לפנות אלי למייל האישי, לכתוב באיזה אזור את גרה, ואנסה לסייע לך. בברכה ליאת

תלות... הממממ... כשמדברים על 'תלות' במערכות יחסים שכאלה (אין לי מושג איך לקרוא להן, אבל ברור שהן סוטות ומעוותות), נדמה לי ששוכחים להזכיר, שבקשר, בכל זאת יש שניים והתלות היא הדדית. גם זה שכביכול יוצר את התלות *בו*, תלוי בקשר הזה, ומתקיים, ניזון ומופרה בזכותו. שניים שהם אחד? ראו, למשל, המקרה הקיצוני של הבחורה האוסטרית שהסיפור שלה התפרסם לא מזמן. איך אחרי שברחה, אותו שובה-מנצל התאבד מיידית... מי תלוי במי... ומי דווקא מרגישה רעה ו... אשמה... :-(. לא מספיק קראתי אודות הסיפור הזה, חרדתי, ואיני יודעת מה קורה בימים אלו, אך הוא דוגמא שמאד מתאימה לי, לתפיסתי. היא, הצליחה לברוח בגיל צעיר יחסית, והסיפור המזעזע יצא לאור (וזה מאיים בפני עצמו); אבל, אני רוצה להזכיר שיש כאלה שנשארים כבולים ולא מצליחים לברוח מקשרי שבי סיוטיים כאלה, או, שבורחים מאוחר הרבה יותר. שנים, שנים, עשרות שנים, משך חיים שלמים. חיים שהם מוות. יש מי שנשאר כבול לקשר אחד, ויש מי שמשחזר ונע בין קשרים עם מאפיינים דומים ומזעזעים ונופל ונופל ונופל מאחד לידי השני והשלישי וחוזר חלילה, לעולם לא מצליח לקום, והכל חבוי ואין יודע. לפעמים גם הקורבנות עצמם לא יודעים, הם פשוט בטוחים שלכך הם ראויים ולמטה מזה; כך גם מזדמנות להן מערכות יחסים דומות. במקרה הקודם שהזכרתי, נראה שיש עתיד, ומאמצי שיקום אדירים נעשים. מנסים לעטוף ולעזור, אבל, אסור לשכוח שצריך להיזהר שבעתיים, ושהניסיונות השיקומיים מפחידים ביותר וזה מסכן אותה מאד. כן, דווקא עכשיו. כמה מסוכן לצאת לאור בבת אחת אחרי שהייה ממושכת במחשכים. המצב קשה במיוחד אם החושך הגיע עוד לפני שהספקת לראות אור בכלל, והוא נחת עליך במקום שהיה אמור להיות הכי מוגן ובטוח. אלה שמגיעים לטיפול, אם בכלל מגיעים, הם בדרך כלל הקורבנות. ה"שובה" שמוטמע בקרבם מגיע לשם גם... כחלק מהם... המממ... איך זה להתבונן במראה על עצמך ולהבין שהדבר הנורא והבולעני הזה יושב לך שם בפנים, לך תכיל את זה... יש מי שנבלע ומחפש בלי דעת להיבלע תמיד על-ידי הזולת, ויש גם מי שנבלע ומאוחר יותר הופך לבולען אחרים בעצמו, ויש מי שנבלע וגם בולע את עצמו או אחרים... ויש ויש... ובעוצמות שונות. הפוך? או, בעצם, היינו הך... לא, אין כאן סתירות. חרדת-העל, חרדת ההתערבבות הזאת (שחבויה בה משאלת ההתערבבות וההתמזגות) הפכה אותי, באופן אישי, לאנטי-תלותית קיצונית, ובאופן פרדוקסלי (או לא), דווקא זה עושה אותי תלויה יותר מכל דבר אחר. קרי... הכי לא עצמאית שיש. איך אמרנו? הפוך במאה ושמונים מעלות זה היינו הך.. כל-כך מאוחר, אין עתיד, ובכל זאת, אנחנו מנסים לשבור את המעגל המאיים והמבעית הזה :-( רציתי לרשום... מטופלת ותיקה

תודה למטופלת הוותיקה על נקודת מבט מעניינת על קשר בולעני ותוצאותיו. נדמה לי שלקחת את יחסי התלות אל מקרה קיצוני במיוחד, של התעללות סדיסטית, שאין לה ולא כלום עם יחסי מטפל-מטופל. שיהיה בכל זאת חג שמח ליאת

אני מתנצלת אם הדברים שלי התפרשו כמפחידים... העולם שלי, באמירה עדינה, קצת חריג וקיצוני, ומאחוריי סיפור בלתי נתפס, ואני לא פרנואידית, או הזויה, אבל לכו תאמינו. גם אני לא מאמינה... לפעמים אני שוכחת עד כמה העולמות של האחרים (גם כאן ועם כל הכאב) כל-כך כל-כך שונים... רכים יותר, קלים יותר... לפעמים אני שוכחת להזכיר, שצריך לקחת את הדברים שלי בפרופורציות. אז סליחה. עם זאת, רציתי בכל זאת להזכיר גם משהו מתוך העולם הקטן שמאחורי השקט שלי... קצת ובפינה, אבל קיים... ברור שאוי לנו, לו היה זה תיאור של תלות בין מטפל למטופל. הכוונה הייתה להביא את הדוגמא הזו לתלות חולה מאד, סוטה מאד, שמשתחזרת בטיפול קשה מעין זה. מי שעבר מה שעבר, אם נותר בחיים, ואם נותרה בו עוד טיפת אמון בבבני המין האנושי, מגיע לטיפול וגם מצליח לשרוד אותו. הן המטפל והן המטופל מצליחים לשרוד אותו. וזה... על גבול הבלתי אפשרי. המטופל, אם בכלל יצליח להיפתח, יצפה מבלי דעת ליפול שוב בידי מתעלל חולני. כך שככל שמתקרבים, המטפל (בראשו של מטופל כזה) יהפוך להיות ממש היטלר. לפחות היטלר... אב כל שטן... אם המטפל טוב, הקשר המעוות והפרברטי הזה משנה אופיו. וזה קשה מאד מאד מאד. המטפל שלי איש אמיץ, וכנראה שגם חזק וחכם ואנחנו עדיין שורדים. אפילו הזכרנו, שאם ברקורד שלו יהיה רשום "טיפלתי ב'מטופלת ותיקה'" אז הכל כבר יהיה קטן עליו... ;-) התלות ששואפים להשיג בטיפול, זו של 'להניח-את-כל-כובד-המשקל' היא תלות חיובית והכרחית להתקדמות. ואנכי, עדיין לא יודעת מה זה, לא הגעתי לשם... :-( וכמו שאפשר לנחש אני מאד כבדה :-P המממ... כשאני מצליחה, רגעים כאלה עושים אותי עצובה. עצוב זה טוב, כמה טוב. זה כבר להרגיש משהו... יש דברים שנראים לאנשים כמובנים מאליהם והם לא יודעים להעריך. יש להם כל כך הרבה, כל-כך עשירים, ולא יודעים... אז - אני מדברת מאד בשבחי העבודה הטיפולית. נכס שלא יסולא בפז. אם הטיפול טוב, כמובן :-) דווקא בגלל שאצלי המצב קיצוני וחריג מאד. דווקא כדי לומר - צריך המון המון סבלנות. ואומץ. השתמשתי קצת בפורום כדי להשאיר עדות קטנה משלי. להשאיר עדות לרגעים שיאבדו. תודה... מטופלת ותיקה

אני מתחננת בבקשה אני צריכה עזרה דחופה ,אני טובעת עמוק עמוק בתוך הכאב .מתחננת אני צריכה עזרה,אני כבר לא מתמודדת. אתמול תכננתי ללכת מכאן (ללכת מכאן=להתאבד.). אפילו מכתבי התאבדות כבר מוכנים.ולצערי הרב חבר שלי הגיע הביתה וזה מה שמנע ממני לממש את התכניות האובדניות שהיו. כל כך רציתי ללכת מכאן ואני עדיין רוצה,אני באמת לא מבינה למה אני חייבת לחיות בעל כורחי? אני במילא לא חיה אני רק שורדת,אני לא קוראת לזה "לחיות" כשאני צריכה להיאבק על יום יום,להכריח את עצמי ללכת לעבודה,להכריח את עצמי לצאת למפגשים חברתיים כשאין לי כוחות כבר. אולי לפעמים (לעיתים רחוקות) אני רוצה לחיות כי ישנם גם רגעים טובים ונעימים אבל לעומת זאת ישנם גם הרבה רגעים של משבר ושל כאב וסבל רב שאני כבר לא יכולה להם. והמטפלת דיברה איתי על התערבות פסיכיאטרית והציעה לי לבוא לפגישות פעמיים בשבוע במקום פעם. אין לי כל כך זמן להגיע לפגישות פעמיים בשבוע ומעבר לבעיית הזמן התכנים שעולים בפגישות גם הם קשים. לא מצליחה כבר להחזיק את הראש מעל המים ולא לטבוע. אם מצבי ימשך כך וזה יגיע לפסיכיאטר אני חוששת שהוא יציע את אופציית האשפוז בגלל המחשבות האובדניות. אני נואשת כבר מהכל. HELP ME

חן, אל תהיי עצובה...אני מבינה את הכאב שלך...ואני בטוחה שנורא כואב לך. אבל אולי תנסי להסתכל על החג שאנו חוגגים היום כהזדמנות לצאת מן החושך אל האור? אני יודעת שקל להגיד וקשה לעשות,אבל אל תהיי עצובה :-) למרות שאני לא מכירה אותך אני איתך :-) תרגישי טוב...

תודה על היותך, הלוואי שכבר אראה את האור ולא רק בחנוכה.... חג שמח חן

עם כל הקושי אז באמת כדאי שתגיעי לפגישה עם פסיכיאטר. לא כל כך מהר מאשפזים. תרופות יכולות לעזור גם לנושא המחשבות. הן ירימו אותך קצת וגם עשויות לעזור לך להתמודד עם התכנים הקשים. תתני לעצמך הקלה עך ידי שימוש בתרופות. אל תוותרי. ולפחות בהתחלה שווה להשקיע בפסיכיאטר מומלץ באופן פרטי. ממשתמשת ותיקה.

היי לך, לא ציינתי במכתבי אבל אני כבר מטופלת תרופתית. לא ממש עוזר. אבל תודה בכל זאת.. חג שמח חן

חן שלום, המצוקה שלך עוברת דרך המסך בעוצמה גדולה. אני חושבת שהעובדה שעצרת את עצמך כשהגיע החבר, והעובדה שאת פונה לעזרת הפורום, מוכיחה שעמוק עמוק את מאמינה שיש עוד סיכוי, שיש תקווה. את גם כותבת, שיש רגעים טובים ונעימים. כדאי לאסוף אותם. בשבילם שווה לחיות. אני ממליצה בחום להיענות להמלצות המטפלת, ולהוסיף טיפול תרופתי. לפחות לתקופה מסויימת. החיים יכולים להיראות אחרת. מה יש לך להפסיד? שולחת לך כוחות חנוכה שמח הדר

תודה גם לך וחג אורים שמח :-)

ערב טוב, קשה להבין איך במצב של ייאוש כל כך גדול, את מעדיפה לדחות את העזרה המקצועית הנגישה לך בתואנה של חוסר זמן. נדמה לי ששווה להקדיש עוד שעה בשבוע כדי לעזור לעצמך באמת. מאחלת לך הקלה מהירה ליאת

ליאת, תודה על תגובתך. אין לי זמן לעוד שעה בשבוע ,הפסיכולוגית עובדת בשעות שבהן גם אני עובדת ,ואין באפשרותי להיעדר מהעבודה,אני לא יכולה להפסיד עבודה בשביל טיפול שלא בטוח שיעזור. ואני לא בטוחה שעוד שעה נוספת בשבוע תעזור.. ואני עדיין מרגישה רע... מה את חושבת לגבי הפסיכיאטר ?