פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, לפעמים אני מחליטה לעשות צעד "גדול" בטיפול, ואז אני מתחרטת ובורחת לעצמי מחדש. צעד גדול, הכוונה לחשיפה חדשה, למשהו מאוד כואב שלא דיברתי עליו קודם, כי אני ממעיטה לדבר ולשתף את המטפלת, והכל הולך באיטיות, והיא מרשה לי ללכת בקצב שלי. אבל הצעד הזה תמיד מכניס אותי לחרדה, לצורך שלי בתלות (בה), וזה מפחיד אותי נורא, וגורם לי להתחרט, ולפעמים אפילו לברוח או להתפרץ, או פשוט לקחת חופש גדול באמצעות כל מיני תירוצים. מה אני צריכה לעשות?
נוגה יקרה, כנראה שאת לא צריכה לעשות כלום. ה"טנגו" הזה שאת מתארת (שני צעדים קדימה, אחד אחורה) מוכר כמעט לכל מטופל, וכל זמן שיש התקדמות כללית לא צריך לדאוג. כדי להבין את עצמנו טוב יותר נדרשת לעיתים נקודת התבוננות חדשה, מבט-על. כדי להגיע לשם נדרש לעיתים טיפוס זהיר על מצוק תלול וחלקלק, ויש לעשות זאת לאט ובזהירות. יש לי הרגשה שאת בסדר לילה טוב ליאת
אני מרגישה שאני לא יכולה להיות לבד כלואה ברגשות והמחשבות האלה.היקרים שאתי לא יכולים לפטור אותי מזה.ואני צריכה מישהו שיהיה ויחצוץ ביני לביני.כי אני הורסת הכל.אני לא יכולה להיות בזה לבד יותר.
ויק יקרה, אשמח לשמוע מה, לדעתך, היה עוזר לך עכשיו. אני לא בטוחה שהכיוון של לחצוץ בינך לבינך הוא רעיון מוצלח במיוחד. המחשבה כאילו יש בך חלק הרסני ורע ממנו יש להפריד את החלק הטוב והמאויים, היא בעייתית, ויכולה לשמר מצב של פיצול ודריכות מתמדת. במקומך, הייתי מנסה לאמץ גישה רכה יותר, המאפשרת דו-קיום בשלום של כל מה שבך. נסי להכניס את היקרים לך בסוד רגשותייך, ואל תפחדי כל כך. יש לי הרגשה שאת עושה הערכת-יתר לכוח ההרס שלך. ספרי מחר מה שלומך ליאת
שלום, רציתי לדעת האם נעשו מחקרים שעסקו בחולי סרטן שחוו דיכאונות לפני הסרטן. מצאתי מחקרים העוסקים בכך שדיכאון יכול להוביל לסרטן, אבל אני מחפשת חומר שעוסק על הקשר בין התמודדות עם דיכאון ולאחריו התמודדות עם סרטן (כאשר לא בהכרח נחווה דיכאון במהלך הטיפול בסרטן). תודה.
ערב טוב, איני מכירה מחקרים ספציפיים בנושא שאת מבקשת, הגם שידוע הקשר בין גורמי דחק פסיכולוגיים לבין ירידה חיסונית ופגיעו?ת לחולי פיזי. אני מניחה שבכל ספרייה אוניברסיטאית תוכלי למצוא חומר רב בנושא. רק בריאות ליאת
1. נורא חשוב לי לא לבכות בטיפול, למרות שאני קוראת כאן על הרבה אנשים שבוכים כל הזמן וכמו ילדים קטנים. אני חונקת את עצמי עד כדי (כמעט) אובדן נשימה...אבל חשוב לי נורא לא להראות חלשה, בכיינית....למה? איך את מסבירה את זה? (פעם אחת כן בכיתי ולא הצלחתי למנוע את עצמי, והמטפלת שלי עודדה אותי מאוד...) 2. שאלתי השניה היא: האם זה נכון שכל מטפל יתייחס באופן שונה לבעיה מסוימת אפילו אם שני המטפלים עובדים לפי השיטה הדינמית. כלומר, יש אחד שיקשר נושא א' עם נושא ב', בעוד שהשני יקשר א' עם ד' למשל. או שאחד יעבוד עם EMDR והשני בכלל אינו מאמין בשיטה. אז איך אני אדע איפה אני מקבלת תוצאות יותר טובות? למה לא טוב להחליף מטפלים תוך זמן קצר (אפילו אם ישנו קשר טוב)? תודה
ערב טוב, על שאלתך הראשונה הצלחת להשיב בכוחות עצמך. את עושה כל שביכולתך להימנע מבכי, כי הוא לא נתפס בעיניך כתגובה רגשית לגיטימית, אלא כביטוי יבבני לחולשה. פחות מעניין להסביר למה את רואה זאת כחולשה, ומעניין הרבה יותר לחשוב מדוע אינך מרשה לעצמך להיות חלשה מדי פעם. יש לקוות שככל שיעמיק הקשר הטיפולי והאמון במטפלת, תוכלי להרשות לעצמך לנוח מהמאמץ להחניק את רגשותיך. לגבי שאלתך השניה, בהחלט יתכן שמטפלים שונים (גם כאלה המשתייכים לאותה אסכולה תיאורטית) ימשיגו בעיה אחת באופנים שונים. לפעמים יכול גם המטפל הבודד להציע מס' הסברים אפשריים לבעיה נתונה. בפסיכולוגיה יש עשרות גישות טיפוליות, ולא מעט מחקרים שניסו לעמוד על יעילותן כמעט שלא מצאו הבדלים ביניהן. הגורם המשותף לכולן הוא הקשר הטיפולי והאמפתי בין המטפל למטופל, והוא - כך נראה - משפיע על הצלחת הטיפול יותר מהרעיונות התיאורטיים המנחים את המטפל. ההמלצה הקוראת להתמיד בטיפול ולא להחליף מטפלים תוך זמן קצר, מתבססת על האמונה שהברית הטיפולית מתבססת ומעמיקה לאורך זמן, ואיתה גם האמון והביטחון בקשר. בברכה ליאת
היי ליאת מה שלומך?קר לי מאוד(: תרתי משמע הרגשת הבדידות הזו חונקת...... אני מפחד כל כך להשאר לבד בגלל המעשה המטופש ההוא יש לי פחדים מכל מיני מחלות שונות ומשונות אני לא רואה את עצמי נמצא עם משהי שאני חש שאני יכול לסכן אותה......אני מרגיש טוב יותר מתפקד טוב יותר בעזרת הכדורים והטיפול(בטיפול אני בוכה כמו ילדה קטנה) אבל הדבר הזה ממש מפריע לי....להתראות וסופש נעים
MR BLUE יקר! כמי שמכיר אותי לא מעט זמן, אתה בטוח יודע שהיה משהו בדבריך ששימח אותי. כל השאר קשה, אבל אין לי ספק שישתפר גם. כרגע קר לכולנו, ושמעתי היום על אנשים שמצאו בחצר ביתם קרח קפוא, וזה היה בשרון, לא בירושלים... שולחת לך חיבוק חמים ליאת
תודה ליאת אבל אני מרגיש כל כך מת מבפנים.......אני מרגיש כאילו אני רוצה לצאת מהגוף שלי שעשה את המעשה הנורא הזה ואני לא יכול.......כלכך קשה לי!!!
כיום רבים מתייחסים לסאדו מאזו כדבר מקובל (על אף שבשוליים...) אני מבינה שאם היחסים בהסכמה זה בסדר, מה שמעניין אותי- האם ידוע על סיבות פסיכולוגיות שמובילות להתנהגות מינית כזו? תמיד נראה לי שמשהו צריך היה להשתבש אם אנשים מוכנים לסבול כאב כדי ליהנות... לא ממש מבינה את התופעה..
שלום לעכברונת הסקרנית, לפני שנכנסים להסברים פסיכולוגיים (אל דאגה, אני לא ממש נכנסת לזה), כדאי לזכור שאנשים נורמלים רבים משלבים בהתנהגות המינית שלהם מרכיבים "רכים" של כאב, ואין בכך כדי להכניסם לקטגוריה של הפרעה בתפקוד המיני. אדם יזכה לאבחנה כזו רק אם גרימת הכאב או ההנאה מכאב הם תנאי הכרחי לריגוש המיני שלהם. ההסברים התיאורטיים לתופעה זו נשענים בעיקרם על רעיונות פסיכואנליטיים מורכבים שלא כאן המקום לפרטם. בגדול, אפשר לומר שמדובר בליקוי התפתחותי בתהליך הנפרדות-עצמאות, המביא לחוסר איזון וחוסר אינטגרציה בין דחפי המין והתוקפנות. כתוצאה משיבוש כלשהו בהתפתחות, נוצר דימוי גוף מעוות ואיתו גם זהות עצמית ומינית מעורערת וחלשה. נסי להיעזר בגוגל כדי למצוא הסברים "שווים לכל נפש". שבת שלום ומנוחה ליאת
מים כבדים חשוכים בוץ סמיך מטביע טובעת לבד אין יד
ויק יקרה, הלוואי שתימצא לך היד המחלצת, או - טוב יותר - הכוחות להתמודד ולהיחלץ. שולחת לך עידוד, כוח ואוזן קשבת. ליאת
בגלל שהזמנת כל כך יפה... :-) יש לי שאלה קטנה... נניח שאת מאפשרת למטופל/ת לכתוב לך מיילים מידי פעם, וכבדרך אגב הוא או היא נוהגים לסיים בכך שהם אוהבים אותך ומתגעגעים, או לכתוב לך שאת מאוד יקרה להם וכו' (אולי כי קשה להם להגיד לך את כל הדברים האלה, ויותר קל לכתוב, והם באמת נורא אוהבים ורוצים שתדעי)... האם זה מלחיץ אותך? לא נעים לך? מביך? בקיצור, אני צריכה להפסיק עם זה? והמיילים, אני צריכה להפסיק גם איתם, אני יודעת... אני מתפתה כל פעם מחדש... כל פעם מוצאת תירוץ... בערך כמו הכתיבה בפורום... :-) יש תקופות שאני מצליחה להימנע מזה, ויש תקופות שפחות... עכשיו כשאני שם יותר זה קצת יותר קל... אבל עדיין יש מעידות פה ושם :-) זה כבר יותר משאלה קטנה... נסחפתי :-) שיהיה סוף שבוע נעים, פינוקיו
פ-ינ-ו-ק-י-ו, פ-י-נ-ו-ק-י-ו, חכה לי פינוקיו...
פינוקיו יקרה (ובלה החביבה גם) גילויי אהבה או געגועים אינם מלחיצים או מביכים אותי, כל עוד הם נעשים בצורה תואמת, עם הלימה למשהו שקורה גם בחדר, במפגש (גם אם במפגש הפיזי אינם נאמרים כך). בעניין התקשורת בין המפגשים, כתבתי לא מזמן לנורית. ראי כאן. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-605815,xFP-605875,m-Doctors,a-Forums.html שבת חמימה ונעימה ליאת
מה שלומך? זאביק לא פתר את הבעיה במחשב? או שאת יוצאת לשתות משהו בין תגובה לתגובה... אם שותים לא נוהגים, את זוכרת, נכון? את בטח שמחה בגלל הגשם... והוא חוזר ביום שבת. לילה טוב :-) פינוקיו המשועמם(ת)
אני כל פעם אומרת למטפלת שלי שעדיף לי לא לכתוב כאן יותר, שאני לא אכתוב כאן יותר, ותמיד כותבת בסוף... להיגמל מכם זה באמת בלתי אפשרי... ד"ש לאורנה ולדרור... פינוקיו (אוטוטו ילד אמיתי :-))
זו בעיה שמשותפת לרבים בפורום אפשר להקים פורום גמילה מפורום פסיכולוגיה קלינית (:
פינוקיו יקרה, וכמובן גם ממ היקרה לא פחות שלומי טוב מאד, הגם שאני כבר מזמן במצב צבירה נוזלי. העייפות מכריעה אותי, ותכף אני קורסת למיטה. זאביק דווקא היה והחליף את ה'סוויץ'' האחראי על רשת המחשבים הביתית. ההפסקות הארוכות בין התגובות הן בדר"כ הפסקות טלפון או הפרעות חיצוניות אחרות, או שאני מנסה לחשוב קצת לפני שאני משיבה. איני יודעת מדוע את מחליטה כל פעם להפסיק לכתוב כאן, פינוקיו, אבל אני חייבת להודות שאני שמחה שאינך עומדת בהחלטה. נוכחותך נעימה לנו, גם כשאת עוד עשויה מעץ. דבריך, ממ, עוררו בי חיוך, וזה לא פשוט לחייך תוך כדי פיהוק כ"כ גדול... אהיה כאן במהלך סוף השבוע, בואו לבקר. לילה טוב ליאת
יש לי רגשות חמים מאוד אל המטפל שלי. אני יודעת שהשאלה נשאלה בעבר אבל בכל זאת אני לא יודעת איך להתמודד עם רגשות אלו מה עושים? יש לי הרגשה שהוא מתחיל לחשוש ממני כי קצת חשפתי .
בתחילת הטיפול שלי גם לי הייתה הבעיה הזאת ודווקא המטפל זה שגרם לי לדבר על זה.כמובן הוא הסביר שזה עיניין מאוד נפוץ וכו. ויכול להיות אפילו סימן לא רע שהקשר בינכם עובד טוב.אבל אם הוא מטפל טוב כמו ההוא שמטפל בי הוא לא יברח אלה יעבור איתך את השלב הזה של אהבה שלא תגשים את עצמה.רגשות האהבה האלה שאת מרגישה צריכים להפוך מרומנטיים לאהבה כוללת יותר של האדם. בשבילי זאת הייתה תקופה לא קלה אבל זה שעברנו אותה יחד איפשר לי להמשיך את הטיפול אצלו.אני גם היום אחרי שנים של טיפול (עברתי המון משברים בשנים האחרונות) עדיין אוהבת ומעריכה אותו,אבל אחרת. מקווה שעזרתי קצת. אורלי
אור יקרה, אורלי צודקת בניסיונות ההרגעה שלה. רגשות חמים ואוהבים כלפי המטפל הם עניין שבשגרה, והם מעידים על קשר טוב ומשמעותי שנוצר בחדר. מטפל מנוסה ומקצועי בדר"כ אינו נבהל מגילויים אלה, ויתכן שאת משליכה עליו חלק מהבהלה שלך עצמך מהתופעה. חשיפת רגשותייך במקרה כזה חשובה במיוחד, ואפילו נחוצה כחומר גלם לעבודה טיפולית טובה. אז אין ברירה אלא לדבר על זה, כמו על כל רגש או חוויה אחרת שאת חווה במהלך הטיפול, בחדר או מחוצה לו. אגב, אני ממליצה לך לעשות בכל זאת חיפוש קצר בפורום, ולקרוא דיונים קודמים בנושא. זה תמיד מרתק. סופ"ש רגוע ליאת
כבר שנים שאני לא עובדת ולא עושה כלום, לאחרונה אחרי שנים עשיתי צעד קטן ועכשיו מרגישה שאני לא רוצה יותר אני מרגישה שבא לי לעשות משהו קיצוני. קשה לי להגיד מה משהו שימלא את החלל הזה שיגרום לאנשים להבין שרע לי אני לא מצליחה להסביר לעצמי את ההרגשה הזאת אני רק רוצה שמישהו יבין כמה רע לי
פ. יקרה ראשית, חשוב לי להזכיר לך ולכולנו, שגם דברים גדולים וחשובים - ראשיתם בצעד קטן קדימה. אישית, לעולם איני מזלזלת בצעדים הקטנים, והרשי לי לברך אותך על כל הצלחה והתקדמות. את שבה ומדגישה עד כמה חשובה לך ההכרה של האחרים בקושי שלך. מעניין אותי מדוע זה כה חשוב לך? האם את זקוקה לעזרתם? האם חשוב לך להימנע מגינוי ובוז? האם מבטם המבין של האנשים האחרים מצליח למלא בתוכך את החלל הפעור הזה? האם מכעיס אותך שלא מצליחים לראות אותך, אלא אם תעשי משהו קיצוני? אשמח אם תוכלי לכתוב על כך עוד כמה מילים ליאת
ליאת, לא יודעת אם אני זקוקה לעזרתם, אני זקוקה לכך שמישהו יציל אותי מהכאב הזה לגינויי ולבוז כבר התרגלתי, זה חלק ממי שאני היום אני מחפשת הצלה- מישהו שיעזור... שידאג ויוביל- רק אז יתמלא החלל שום דבר כבר לא מכעיס אותי אני כל כך מיואשת רק משהו קיצוני יגרום להם להבין כמה קשה לי (או להרפות) אני לא יודעת מה זה משהו קיצוני וקושה לי להסביר את ההרגשה- אני מרגישה שרק ככה אני אמלא את החלל הזה.
אולי מישהו מבין, אבל אנחנו ממאנים לראות אותו? ואולי.. אולי באמת לא מבינים אותנו, כי איך אפשר... הם לא שם ולא יהיו... :-( הי פ, רציתי להביא משהו מהאסוציאציות של עצמי. על אף שהראייה שלי היא עפי"ר קיצונית או מוזרה, אולי תוכלי למצוא בכל זאת משהו שידבר אליך. מנסה את מזלי... את הצעד הקטן החוצה עדיין לא עשיתי, בדיוק בגלל החרדות האלה. בעצם, זה די לשקר לעצמי... בסוד כבר לא סוד, עשיתי משהו. מדובר בדבר חיצוני שכולם רואים, משהו שיש לו תוקף של ממש, משהו שאי אפשר להסתיר או למחוק :-/ איזה פחד! בכל זאת מבלי דעת עדיין מנסה לעוור את עצמי והסביבה כאילו זה לא שם. אין אפשרות להכיל, ולשאת לא מסוגלת עדיין, רק ניסיונות אנושים לזרוק הכל החוצה. מנסה בכאילו להעלים באמצעות ההכאבה האינסופית הזו. כמה חרדות... החרדות האיומות האלה ש'מישהו' יראה שיש איזה שינוי זעיר כלפי חוץ. ולמה, למה זה כל-כך מפחיד, מפיל אימה? "אולי אם בחוץ ניכר שיפור, אפילו קטן שבקטנים, אז הכל בפנים כבר בסדר, ו.. אנחנו לא צריכים עזרה. זהו. בכאילו בריאים ושלמים וחסל". כן, דווקא, אבל דווקא ברגעים בהם זקוקים להכי הרבה תמיכה, לרשת הבטחון הזאת. בדיוק כשמעיזים להוציא חצי מחוש החוצה בחשש... כמה חרדה, שדווקא ברגעים האלה תהיה הנטישה הכי גדולה. חחח כאילו שבכלל היה שם מישהו ברגעים היותר נוראיים, הרי גם אז לא היה. גם אז לא הצלחנו להזמין אותם. גם אז לא עוררנו מתים מרבצם. גם אז לא בא מושיע. וכמה אנחנו זועמים (במקרה הטוב מרגישים את זה. במקרה הרע, פחות). המממ... אפילו מציאות סופר מאכזבת כזאת, שחוזרת על עצמה שנים רבות לא מונעת מלהמשיך. ועוד ועוד. אדרבא, אנחנו ממשיכים לנסות בדיוק באותם המקומות. ממשיכים לכוון ציפיותנו בדיוק לאותם האנשים הכי מאכזבים, הכי שלא ניתן לסמוך עליהם. אנחנו מכורים ונאחזים כדי ליפול שוב ושוב ושוב...והתחושה הזו של העיוורון של הסביבה מפרקת, ואנחנו מבלי דעת גם שותפים להעוורה; והולך ומשתחזר... ובראייתי הקיצונית (שנובעת מתוך אמת שהייתה) ייתכן גם ששינוי חיצוני הינו מבעית כל-כך כי "אולי יהיה שם 'מישהו' שנורא יקנא ומכאן מגיע להרוס את ההצלחה הקטנה שלי (במקרה שלי אישית, היא קטנה כי כל מה שהשגתי הוא משהו שעבור כולם הוא מובן מאליו...); ו... "אולי גם יהיה שם 'מישהו' שיחמוד וייקח הכל"... ו... אולי היה שם מישהו שדאג בלי דעת שנישאר כל-כך תלויים וחסרי ישע לתמיד בגלל כל אלה... "נו טוב, אז קחו כבר מראש, קחו הכל, רק שלא תהיה החרדה הזאת ודי..." בום! ההיאחזות הזו. התלות... כן... ולא סתם כך, כי באמת הייתה סביבה כזו. פעם. כבר מזמן לא צריך סביבה אמיתית כזו. אין היום 'מישהו' כזה. מספיק הראש שלי שבונה אותה בפנים והורס מבפנים. והפנטזיה ברגעי התפרקות שכאלה - הכמיהה האמיתית שם עמוק בפנים היא שיבוא מישהו ויעצור. שיבוא מישהו וישים גבול להשתוללות הזאת ולמעגל ההרס הזה. שיבוא מישהו גדול ויחבק ויתפוס חזק חזק כדי לחבר ביחד, ליצור מעטפת חזקה ומוגדרת כדי שההתפרעות תישאר שם בפנים מבלי להתפוצץ, מבלי שתתערבב עם החלל. כליבת ענק שתבוא, תעטוף, תחבר ו... תשחרר... ששש... שקט... די... תחבר ותשחרר אותנו שנתעשת ונרגיש קצת יותר 'אני', קצת יותר מגובשים, ונוכל לשרוד את הסביבה שלעתים נדמית כחומצית עד כלות, אבל לשרוד בעצמנו. בהיותנו אנחנו. תשחרר ולא תלכוד. תניח ולא תבלע. ...רק שבמציאות ההיא לא היה מקום כזה עוטף ומניח ובטוח. או שלא עטף כלל, או שכ?בל. :-((( מי שהיה צריך לתחום אותנו פעם, או ש -הלך לישון, או ברח משם בכלל או חמור מכך - פרץ פנימה. ואם ננסה אחרים? לגבי כל שאר הסביבה - אנשים נורמליים די נרתעים למראה התנהגות כזאת שלנו, בלשון המעטה. וככל שהצורך שלנו בקשר *ההוא* גדל, ותוך כדי כך אנו מנסים להרוס את עצמנו כדי לחפש אותו אנושות, כך אנו מרחיקים את הסביבה יותר ויותר. מי יודע לאכול את זה בכלל... אין מצב שמישהו בכלל יבין מה הולך שם בפנים ועוד ללא מילים... ואז, אז אנחנו מצליחים לעשות את העבודה ההפוכה. אף אחד לא בא לעזור? או שמא אנו מזמינים שוב דמויות עבר בלבוש חדש, כלומר, אנשים שהקשר איתם יזיק לנו ויפרק אותנו, נשאבים לשם ושואבים אותם, וזה רע לנו מאד. רוצה לציין גם ש - כפי ששמעתי במו אזניי: גם על המטפלים התפרעות כזו 'לא עושה רושם' (וטוב שכך). "שמעתי 'לא עושה רושם' יאללה נהרוס עוד ועוד". החיפוש הפנימי הזה עדיין לא נפסק. כנראה שעדיין ככה ורק ככה מצליחים להרגיש קשר. מעוות. כמו פעם. זה הקשר שהיה. כך אנחנו מזמינים אותו. מתגעגעים. הייתי יכולה לכתוב עוד... ו...בסה"כ אפשר היה לרשום את הכל בשלוש מילים: "איפה את, אמא..." השתיקה הצורחת ואנכי אשת האדמה (* הייתי רוצה לשלוח את ההודעות שלי למקום אחר, לא לכאן, ולא באינטרנט שמטשטש גבולות. הלוואי ובוא יבוא שינוי. לכולם. . . .ובנימה אופטימית זו)
תודה לך על דברייך לא הרגשתי שמשהו בראייה שלך קיצוני או מוזר הזדהתי מאוד עם רוב דברייך עוררת בי מחשבות רבות אך לא התייחס להכל אני גם חושבת שאצלי יש אנשים שלא רוצים שהשתנה כולם סביבי תומכים ומאוד מעודדים ועדיין ישנה הרגשה שהצלחה שלי תאיים ותרחיק אותם. (ועדיין גם אצלי הצלחה היא משהו שאצל אחרים מובנת מאליו). מוזרה המחשבה הזו. כאילו לי, יש את המקום של לדאוג לאחרים שצריכים אותי ונטישה שלי תהיה פחות דאגה להם. תיקח אותי מהם. אצלי חוסר העשייה נובע באופן מוזר דווקא מהמקום ההפוך, מהמקום שלא היה לי אף פעם אף אחד, תמיד הייתי עצמאית ודאגתי לכולם, תמיד טיפלתי באחרים, באמא.. תמיד הייתי הכי חזקה ודווקא כשנותרתי לבד והייתי צריכה לדאוג לעצמי זה היה פתאום חסר טעם, איבד משמעות. לא ידעתי איך לטפל בעצמי, לדאוג לעצמי וקרסתי. תודה לך... ושבת שלום
ליאת שלום, אני מתנצלת מראש,כי איני יכולה לפרט בדיוק על מה מדובר,כך ששאלתי אולי תיראה כללית ו'סתומה',והיא: מה עושים כאשר רוצים מאוד ליידע מישהו בפרטים אישיים עליי ובמיוחד על מה שעברתי בזמן האחרון,ועל ה'פתרונות' שישמתי עקב כך,אך אני מפחדת מאוד שאם אעשה זאת יש סיכוי שאזיק לעצמי בהמשך? אני שונאת מצב זה שבו אני צריכה 'להסתיר' דברים, זה מתיש אותי ולא נוח לי,ואני מרגישה רמאית,אך מה אעשה - ה'אמת' במקרה זה יכולה להזיק לי - אשמח לקרוא את דעתך בעיניין זה. בתודה מראש, משתנה
ליאת שלום שוב, אומנם אין קשר בין שתי הודעותיי אך העדפתי לצרפן ביחד; יש לי בעיה והיא שאני כמעט תמיד...אבל תמיד...אחרי שאני אומרת משהו למישהו אני מיד מצטערת עליו ו/או חושבת אם דיברתי 'שטויות' או שעשיתי שטות שדיברתי ואז אני 'אוכלת את עצמי' שאולי העלבתי מישהו או פגעתי בו,ואולי הרסתי קשר,אולי כועסים עליי; וזו הרגשה נוראית ל'הלקות את עצמי' כמעט על כל מילה שאני אומרת. מה היית עושה במקומי? יותר נכון-איזו עיצה תוכלי לתת לי כדי להתמודד עם בעיה זו? בתודה מראש, משתנה
משתנה יקרה, איכשהו, נדמה לי שדרך טובה להתמודד עם הקושי שאת מתארת, זה ללמוד לחיות (מה שיותר מהר) עם הידיעה שאנחנו בני אדם שאכן יכולים לפגוע באנשים אחרים. אנשים הם יצורים החיים ב'להקות', וכמי שמתחככים כמעט כל חיינו באחרים, אין מצב שלא נפגע, נעליב, נעצבן, נהרוס קשר, ואפילו (לא עלינו) נדבר שטויות. זוהי הבנה עצובה, מאכזבת, שאינה עולה בקנה אחד עם המשאלה שלנו להיות זכים כבדולח. האמת היא שזה פשוט לא עובד אחרת. אנחנו לא מלאכים. מה שהייתי עושה במקומך, זה ללמוד לקבל את המציאות, ואם אף אחד לא רואה, אפילו להנות מדי פעם מרגעים קטנים של רוע , המבצבץ בשובבות מחוצפת מתחת לגלימת הצדיקו?ת שלנו. :-))) נסי ותהני ליאת
משתנה יקרה, פעם, בראשית עידן הפרסומות בטלוויזיה, הייתה פרסומת אחת מקסימה במיוחד, בה דוגמן ודוגמנית עטופים במעילים ארוכים, נפגשים זה מול זה, ופותחים את המעיל, וחושפים את הכל, אבל הכל - לפחות כך גרמו לנו להאמין - זוכרים? פרסומת חביבה זו, הדגימה מצב נדיר בו חשיפה טוטאלית ומוקדמת מולידה סיפור אהבה בקליק. בחיים, אנו נדרשים לזהירות רבה יותר, שכן חשיפת יתר טרם זמנה עלולה לגרום לנו להיתפס כלא אחראיים, לא קונבנציונליים, ובעיקר לא תואמים. הרצון החזק ליידע מישהו בפרטים אישיים מאד יכול לשקף צורך חזק באינטימיות וקרבה ("אני אראה לך, ואתה ת?ראה לי"), צורך לרצות ("אני נותנת לך משהו מאד אישי שלי, שתהיה מבסוט"), או צורך להיות נאהב בכל מחיר ("תראו כמה אני מעניינת, מיוחדת"). אפשר, כמובן, לחשוב על מניעים נוספים. אני חושבת שיש הבדל בין הסתרה או שמירת סוד לבין התאפקות והמתנה לרגע הנכון. כך או כך מדובר ביכולת שלנו להכיל את עצמנו, ולווסת את החליפין הבינאישיים שלנו. נראה לי ששווה לאמן את השרירים הללו. מה דעתך? ליאת
ליאת תודה, את צודקת בתשובתך אך חלקית, כי כוונתי לא הסתרה ביחסים עם בן-זוג,או עם חברות,אך שוב איני רוצה לפרט כי אז 'אחשוף' את עצמי,ונראה לי שלכיוון זה -בעיקר-התייחסת. אך שני הצרכים האחרונים שציינת נראו לי מתאימים. משתנה
שלום, התחלתי טיפול לפני חודשיים בערך ואני חושבת שאנחנו מתקדמות לא רע. אני לא בן אדם שרגיל לדבר על עצמו כל כך ולקח לי שנים להחליט ללכת לטיפול, אבל מרגע שהחלטתי אני מרגישה את עצמי מאוד מסורה לטיפול ומאוד משתדלת להביא את עצמי בלי צנזורות בכלל. השבוע הייתה לי פגישה לא פשוטה.. אני לא כל כך מצליחה להגדיר לעצמי למה, פשוט סיפרתי יותר ממה שאני רגילה וישבתי מכווצת לאורך כל הפגישה. לא הצלחתי כמעט להסתכל עליה והיה לי קשה לבנות משפטים שלמים. לפעמים גם התחשק לי להימלט אל מתחת לשולחן לקצת זמן. הרגשתי שהיא דואגת לי והיה לי קשה עם זה, או סתם לא נוח כרגע אני כל הזמן ישנה. התעוררתי עכשיו, ב-14:30, כשהלכתי אתמול לישון היה 19:00 (ואני בדרך כלל טיפוס של לילה..). פשוט לא התחשק לי לצאת מהפוך המנחם.. קצת לא נעים שהברזתי ככה מהעבודה. אני מרגישה שמאוד הייתי רוצה לנסות ולעבד את הדברים עם עצמי ולא יודעת מאיפה לגשת אליי.. לא יודעת אפילו מה לשאול את עצמי, ומרגישה שהתכנים שעלו בפגישה קצת נעולים בפניי... איכשהו קשה לי מאוד לשחזר מה נאמר שם. למרות שהיו נקודות בפגישה שאמרתי לעצמי שאני צריכה לדון בהן עם עצמי השבוע, אני פשוט לא זוכרת מה היה בדיוק, רק את תחושת הכיווץ והפחד ואת הדאגה שהרגשתי ממנה, (או אולי ממני? זה מאוד מבלבל..) כל העניין הזה מרגיש לי מוזר.. אני מתחילה קצת להשתעבד לשעה בשבוע הזו כל כך התקלפתי ממראית העין שאני גם פחות ופחות מצליחה להרגיש כמה זה עלוב מצידי שחיי סובבים סביב שיחות שבועיות של 50 דקות. ההתקלפות הזו משאירה אותי חשופה מדיי ואין לי חשק להתמודד עם העולם שבחוץ (במיוחד לא בימים כל כך קרים..) לא בטוחה מה אני רוצה מכם ולמה כתבתי את כל זה.. אולי אני צריכה לשטוף פנים ודי! קצת מבולבלת..
ל. יקרה, את אומרת- "כמה זה עלוב מצידי שחיי סובבים סביב שיחות שבועיות של 50 דקות", ואני שואלת- למה בעצם? אם תדפדפי כאן קצת, בפורום שלנו, תגלי שמטופלים רבים מדווחים על כך שתכני הפגישה הטיפולית, הארות, תובנות, אמירות או כל חוויה אחרת שהתרחשה בחדר, שבים ומעסיקים גם במהלך השבוע, מלווים אותנו במחשבותינו, מעוררים בנו אסוציאציות, זיכרונות, חלומות, והתנהגויות שאולי לא היו שם קודם. זוהי מהותו של הטיפול. יש פגישות הנצרבות בנו יותר מאחרות, מעוררות תגובות עוצמתיות יותר, וכמו שאת רואה, לא בהכרח ניתנות לשחזור מילולי. את רוצה לעבד את הדברים ולברר אותם עם עצמך, ודווקא אז נעלם הזיכרון, נעלמו המילים, נעלמו ההבנות. לא בטוח שמה שאת רוצה לעבד ולברר הן דווקא המילים שנאמרו. לפעמים מה שמעורר את עוצמת החוויה זה משהו אחר. הזכרת את המבט הדואג, החמלה המכילה הזו מצד המטפלת שהציפה אותך בתחושת אי נוחות מבהילה. ומיד לאחריה, את הכניסה אל תוך מאורת הפוך החמימה, למשך שעות ארוכות. אני מזמינה אותך לכוון דווקא למקום הזה, שאין בו מילים, ולבדוק מה קורה לך מול גילויים של דאגה קשובה המכוונת כל כולה אליך? האם היו כאלה בעברך? האם תחושת הנזקקות חדשה לך? האם את יודעת/יכולה להיות נזקקת? האם תחושת העליבות יכולה להתקשר דווקא לכאן? נסי לפרגן לעצמך את הזמן הזה, העוטף, הרחמי, בטיפול וגם תחת שמיכת הפוך, לפחות למשך סוף השבוע, ותראי אם משהו בתחושות שלך הופך רך וסלחני יותר. אשמח לשמוע איך תרגישי בהמשך. סופ"ש נעים ליאת
ליאת! בדיוק בזמן! :) 4 דקות לפני שסוללת המחשב נגמרת נתת לי הרבה חומר למחשבה... דברים שבדיוק התחילו להתבהר בי בעקבות 19 שעות השינה הארוכות שפירגנתי לעצמי.. נגעת בדיוק בנקודות הנכונות, בדיוק במילים המתאימות. תודה-תודה חיממת את הלב (ממש כשהחדר כבר קר ללא חימום..) אלחץ שלח מהר לפני שיעלם לי... לילה טוב ותודה!
שוב שלום ליאת, עכשיו כששב החשמל אני יכולה לקרוא בשקט, ולא בבהילות, את תגובתך והתחשק לי להוסיף עוד כמה מילים, אבל אין באמת צורך לענות לי שוב. רק לפני כן: ההודעה המיותמת "עכשיו כששב החשמל" היא גם שלי- הודעה זהה שאיכשהו נפתחה לי ללא השרשור. אז העתקתי אותה לכאן- בצמוד לעץ המקורי, אבל לא הצלחתי למחוק את המיותמת שלמעלה. תעשי זאת בשבילי? ולגבי מה שכתבת לי: רק רציתי לומר שהמילים שלך "מה קורה לך מול גילויים של דאגה קשובה המכוונת כל כולה אליך?" ו"האם את יודעת/יכולה להיות נזקקת?" היו מדויקות ממש (מדי?) מיד התכווצתי כשקראתי אותן.. "כל כולה אלייך.."- לעזאזל. בא לי לבטל את הדאגה הזו, להפנות אותה בחזרה לגורם אחר. דאגה קשובה רק אליי?!.. זה איכשהו לא נתפס. גורם לי להרגיש מאוד לא בנוח, קצת לכודה אפילו, וגורם לי קצת לנתק את עצמי מעצמי. או לחילופין להיות אסירת תודה לנצח ולהודות בצורה מוגזמת (כפי שאולי יקרה גם בסיום המכתב הזה.. ). והמילה נזקקת היא ללא ספק מילה שמכאיבה לי קצת (כן, כן, ובדיוק בגלל זה כדאי גם על זה לדבר, אני יודעת). אני לא נזקקת לכלום. אין לי צרכים- רק רצונות. סוג של מאצ'ו בעל-כורחי... (טיפשי, הא?). אבל בשני המקרים כבר התקדמתי המון בכמה שנים האחרונות. טיפלתי בעצמי, אם תרצי..אני טובה במילים ובאנליטיות, אבל למקומות בלי מילים קשה לי להגיע לבד. נקווה שהטיפול יצליח לתת לי את הפוש הנוסף לו אני זקוקה (כן- כתבתי את המילה ההיא.."זקוקה"..אחחח) איכשנו הרגשתי שהשקעת בי מחשבה בתגובה שלך והרגשתי צורך קצת לשתף בפירותיה. אבל שוב- אני מניחה שעד הערב יתווספו אנשים נוספים להשיב להם אז אני מסכימה לרדת מרשימת ההמתנה להערב :) תודה רבה! ל. ודבר אחרון- אני משוטטת לי בפורום שלכם בימים האחרונים (אני חדשה בפורום הזה וגם בפורומים פסיכולוגיים בכלל, אם לומר את האמת), ומרגישה צורך להגיד שמאוד נעים להיות פה- לקרוא ולכתוב. אני חושבת שאתם, ליאת, אורנה ודרור, באמת מצליחים להגיע ולעזור, גם מעבר למגבלות הרשת. כך לפחות הרגשתי אני. אז שוב תודה. (את חושבת שהייתי צריכה לפתוח הודעה חדשה לרשימת התודות שפרסתי כאן?!... בפרק הבא: תודות בחרוזים. זה כנראה הזמן ל"חדל קשקשת ברשת".. :) להתראות (אני מקווה)
בצפון הפסקת חשמל כבר שעתיים... הסוללה של המחשב התרוקנה לה וגם הנרות שלצידי בוערים (עד כלות) נאלץ ללכת לישון... חבל :( לילה טוב, ל. (מימי ביניים?)
מחפש פסיכולוג קליני המתמחה בגיל העשרה, מאזור אשדוד אשקלון עד רחובות
שלום שימי, מקווה שמבקרי הפורום ייענו לאתגר, וישלחו המלצות למייל האישי. בהצלחה ליאת
ליאת מה שלומך? סליחה על ההפרעה ,הבעיה היא שאיני יודעת איזה סוג של עזרה אני צריכה...אני מרגישה שרע ושבא לי למות,אתמול עברתי בכביש בלי לשים לב ,לא הסתכלתי,זה לא עניין אותי מה יקרה לי,לא רציתי באותו רגע למות ,לא חשבתי על כך(הייתי טרודה מאוד במחשבות ולא שמתי לב שאני בכביש..) רק לאחר שהנהגת שכמעט דרסה אותי למוות(באשמתי..) העירה לי,אז פתאום חשבתי לעצמי שכמה חבל שלא נדרסתי למוות,ממש חבל, כי בא לי כבר למות... אני כל כך רוצה.... ואיני יכולה להמשיך "לסחוב " עוד, הכל קשה ומעייף ואני נואשת,נחצו כל הקווים כבר. שרויה בתהום עמוק,שממנה קשה כל כך לעלות,ואין במה להיאחז. לדאבוני המטפלת לא יכלה לקבל אותי השבוע,שוחחנו בטלפון ולא סיפרתי לה שמצבי רע ומר,לא רציתי לאכזב אותה , אני יודעת שהיא עושה המון על מנת לעזור לי. נדמה לי שאין תקנה למצב שלי, מרגישה באופן תמידי:סתומה.מפגרת. ולא שווה בכלל. שלא מגיע לי כלום, הדבר היחידי שכן מגיע לי זה רק שישנאו אותי,כי אני גם שונאת את עצמי. לדבריה של המטפלת אני צריכה לעשות חתיכת עבודה טיפולית כדי 'להשתיק' את התחושות האלה. לדאבוני אני בטוחה בטוחה בטוחה במאת האחוזים שאין שום טיפול שיכול לסייע לי, אני דפוקה ואשאר דפוקה. אני כזו אחת שלא מבינה מה היא רוצה מעצמה,לא יודעת להסביר את עצמי, שונאת את עצמי,בצורה איומה. ובשורה אחרת: קיבלתי מחבר שלי טבעת, מאוד שמחתי בה והתרגשתי, אך מצד שני יש רצון עז לברוח מהקשר הזה כמו מאש, אני פשוט לא מבינה את עצמי. אתמול התהגתי איתו כל כך לא יפה עם חבר שלי,אני יודעת שפגעתי בו אך זה לא היה בכוונה,הייתי בלחץ, אמרתי לו שאני צריכה מרחק ממנו כי איני יודעת אם אני אוהבת אותו.. מאז שהוא נתן לי את הטבעת אני מרגישה כך,לפני כן הכל היה בסדר. לפחות כרגע איני רוצה ,ואיני יכולה לדבר עם אף אחד ,לכן העליתי את הקושי מולך בפורום(אל תחשבי לרגע שקל לי לעלות מולך ,אך כפי שהסברתי מול אחרים קשה יותר...) אני מרגישה כעת רצון להסתגר ,רצון עזזזז למות. העיקר להפסיק את הסבל הזה. כואב לי ,אני נואשת, ולא יכולה יותרררררר. חן
יאללה יקירתי. הגיע הזמן להתעורר וללכת לטיפול, לא? החיים לא זולים בכלל.
אם תקראי את הודעתי את תביני שאני נמצאת בטיפול ואין צורך "לשלוח" אותי לאחד כזה. תגובתך לא כל כך לעניין ,אבל תודה.
שלום חן, כאשר אדם משוכנע שכלום לא יכול לעזור לו ושאינו בר תקנה, כל אירוע או יחס הסותר השקפה זו מתפרש באופן מעוות ונוקשה, באופן שלא מאפשר תזוזה. כאשר אנשים רוצים להושיט לך עזרה, יד, תרופה או טבעת, את נסוגה לאותם משפטים "בטוחים במאת האחוזים" שאין סיכוי שתצליחי להיעזר, שאת דפוקה, או שהם מפסיקים להיות שווים בעיניך. אלה נושאים חשובים מאד לדיון בטיפול. מקווה שתחזיקי מעמד עד לפגישה הבאה שלך. ליאת
אוי ואבוי אני מרגישה שעוד רגע ואתמוטט.... והדחף לפגוע בעצמי עז ביותר , ביקשתי מהחבר שיגיע ,יש לי דחף לעשות חתכים... משתדלת שלא לעשות .... אין לי אוויר וממש רע לי ברמות כאלה שעוד שנייה ואני פוגעת כדי להקל קצת על הכאב... לא יודעת אם אחזיק מעמד כבר אין בי את הכוחות שהיו לי פעם,גם הם נגמרו. איני יודעת אם ניפגש שוב ליאת ,כי אני שוקלת ברצינות את הפתרון הסופי לבעיה שלי.אז ברצוני לומר לך כי אם אי פעם רשמתי כאן דברים שפגעו בך אני באמת מתנצלת על כך מכל הלב. תודה על הכל. לילה טוב. חן
חן, אני כל כך מבינה אותך ומזדהה אני חושבת שכדיי לך להביא את המכתב הזה לטיפול ולדבר עליו יש בו המון נושאים חשובים כמו הפחד לאכזב אותה והקושי שהיה לך מולה- להגיד שרע לך ...
שלום אני בת 26 נשואה . אולי מה שאני אספר לכם יגרום לכם "להסתכל עליי" באופן מוזר, בגלל זה נכנסתי לפורום פסיכולוגיה כי אני יודעת שאולי לפחות אתם תוכלו להבין אותי. כאשר אני יוצאת לטייל עם אנשים זרים אני לא מרגישה את הדברים האלה שאני הולכת לספר,אינני יודעת מה אני בדיוק מרגישה ,אבל זה מ-ט-ר-י-ד אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מזה שנה התחלתי להרגיש הרגשות מוזרות כלפי בני האדם, כאשר אני צופה בתלוויזיה אני רואה אנשים ונגעלת,כן נגעלת, נגעלת מזה שהבן אדם שבתלוויזיה יש בתוכו לב, כלי דם,כליות, מוח,שיניים, וכל האיבריים הפנימיים שעושים הרגשת גועל. למשל: כאשר אני יושבת ליד בעלי,אז לפעמים אני מתחילה להגיד לו,בעע יש בתוכך כבד ,כליות, יש בפה לשון שהוא נמצא בתוך הגרון,אועעע יש לך מתחת לעור הפנים את העצמות המפחידות של השלד, יווווו כאשר נמות, יהיה לנו הריח הכי מגעיל שיש. לפעמים כאשר הוא מנשק אותי,אני מרגישה את הרוק שלו, אני לא נגעלת,אבל אני חושבת על הרוק שהוא נוזל מהגוף הזה!!!!! זה לא שאני נגעלת מאנשים, לא!!!!! רק ברגע שאני מתחילה להיכנס לפרטים הללו אני מתחילה להירתע ולהרגיש גועל. גם כאשר אני אוכלת,אז תמיד אני אומרת,מה הפואנטה פה!!!! הרי בסוף זה יצא. וכאשר אני אוכלת, אני תמיד אומרת, הינה לקחת אוכל והכנסתי לפה,עכשיו אני מרגישה את הטעם בפה,אחר כך זה יכנס לכיבה,ושוב ארצה לאכול כדי להרגיש את הטעם, אז איפה הפואנטה פה!!!!! וכאשר אני רואה אנשים אוכלים במסעדה,אני אומרת לעצמי,כל אחד מאכיל את עצמו,לוקח ומכניס לפה שלו.....ואחר כך הגוף שלו טוחן.... לא יודעת!!!!!!!!!!!!!!!!! נמאס לי לחשוב על זה הרבה רוצה לראות את האנשים כאנשים מבחוץ,ולא להיכנס לתוך האיברים שלהם,ולהרגיש גועל.... מה יש לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מה קורה לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איך קוראים לבעיה שלי?
לא נראה לי שתרגישי טוב אם היה שם למה שאת מרגישה וזהו. אני חושבת שמה שכן יעזור זה שתחשבי רגע איך את מרגישה. כמה זה מפריע לך למהלך החיים הרגיל, כמה זה מטריד אותך (דקה ביום? שעה ביום? כל היום?) ואולי תלכי לפגישת יעוץ או שניים עם פסיכולוג ותראי אולי יש עוד דברים שמטרידים אותך והם אלו שבאמת זקוקים לטיפול. מה את אומרת?
שולי יקרה, נדמה לי שנתת בעצמך מעין 'אבחנה' כשאמרת - "אבל זה מ-ט-ר-י-ד אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!". אנשים רבים סובלים מגרסאות שונות ומשונות של מחשבות טורדניות, המתקיפות ללא רחם, חודרות אל שלוות חייהם ומפריעות לשגרת היומיום. המחשבה המטרידה מופיעה יום בהיר אחד באופן ספונטני (איני מתייחסת כרגע לתוכן הספציפי ולקשר אפשרי שלו לסוגיות בחייך), מעוררת חרדה כה עזה, ובעקבותיה גם את המשאלה שלא לחשוב זאת שוב לעולם. מי שניסה פעם לדחוק בכוח מחשבה אל מחוץ לתודעתו, יודע שהדבר לא פשוט כלל וכלל. כאשר המחשבה מאופיינת במרכיבים ביזאריים ומעוררי חרדה, זה יהיה קשה אף יותר. אני מסכימה מאד עם מו, ועם ההמלצה לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר. איש מקצוע מיומן יוכל להעריך את עוצמת הסימפטום, לעמוד על מקורותיו, ולהמליץ על טיפול מתאים. יש סיכוי טוב שההמלצה תכוון לטיפול פסיכותרפויטי המשולב בטיפול תרופתי. התרופה תסייע בסילוק המחשבות המטרידות או בהפחתת עוצמתן המאיימת, והטיפול השיחתי יתמקד, מן הסתם, בדינמיקה הנחה מאחריהן. בהצלחה ליאת
אוי ליאת...
היי!! לפעמים "אוי" אחד יכול לספר די הרבה. נדמה לי שאני שומעת באוי שעוד לא עשית שום דבר באמת. את עדיין מתלבטת, נכון? ספרי. אני רוצה לשמוע. ליאת
היי ליאת דווקא האוי נכתב לאחר מעשה...וכן עדיין בלבטים מבטיחה לספר מחר כשאהיה בפוקוס לילה טוב (לא רואה ממטר(
ליאת, היום דיברנו טלפונית. היא לא משכנעת אותי להישאר היא דוגלת בזה שזו צריכה להיות החלטת המטופל (היא בטח לא רוצה שאחזור?) מעניין שבפורום את כן ממליצה לאנשים וכן גם לי להישאר בטיפול. מעניין אם את גם משכענת מטופלים שלך (אם זה לא אישי מדיי) לא יודעת אם יהיה לך כל כך מה לומר אם אספר הכל.... ע"פ ההיכרות הקצרה איתך אני משערת שתאמרי לי לדבר איתה...נכון? או לפחות לבוא לפגישה אחרונה... לא יודעת, אולי שוב בוחן המציאות שלי לקוי (איזה סעיף זה בהפרעה?:) לעיתים נדמה לי שאשאר רווקה עד גיל 80 ובטיפול... ומה איתך? עברת את הסערה בשלום? קיבלת יום אחד של חורף אמיתי וזהו?! פתאום נראה שהפורום פורח בסופ"ש לא? סופ"ש חמים
היי ליאת, תגידי אפשר להידחף בתור? אני תכף נרדמת:) שוב הגיע יום שישי ושתינו בפורום אה?:) מקווה שתצליחי להשתלט על ההודעות שלי
צאי החוצה אמא ואבא יביאו לך עוגה (:
:-) לילה טוב
אוי, עוגה הייתה משמחת אותי מאוד עכשיו! לילה טוב וחם, וסופשבוע נעים עם ליאתי... אורנה
שלום רב דר אני בן 31 סובל מפחד עצום של הסביביה .בדרך כלל אני בריא הסיפור זה מהילדות התחיל לי ומבית הספר .יש לידנו שכינים שבנם למד איתי הייה כול הזמן רוצה להכות לי או להפחיד אותי בדרך מהבית ספר לבית הייה עוזב את הכיתה מוקדם יותר בגלל שיתחבא במקום ויפתיע אותי ויתחיל לאים עלי .זה נמשך עד שעזב את בית הספר וכוול אחד הלך לדרכו .הבעיה שעד עכשיו כשאני רואה אותו או עובר ליד הבית שלו או לאחים שלו שגם אני מפחד מהם נורא כי כול הזמן הם עושים עברנים וצועקים על כול דבר אני מאוד מפוחד מזה .אפילו אם אני בבית והם בבית ושומיע אחד מהם צעק או משהוא אני אהייה מאוד מפוחד עד שדפיקות הלב שלי יהיו מהירות .קשה לי מאוד לעבור ליד הבית שלהם והם שכינים שלנו והדרך היחדה היא לידם לעבור .ופחד מאוד עצום שלריב איתם כי אני חושב על עצמי שאני חלש בזה .כמו שיש לנו עכשיו חג ואני מאוד מפוחד מהכזיזים ןמהרעשים .מבקש מכבודך הסבר והדרכה ועזרה .מודה לך מכול הלב.
שלום יוסי, אני מבינה שעברו כבר לא מעט שנים מאז בית הספר, ושתחושת החרדה לא חלפה. חרדה בדרך כלל לא חולפת אם נמנעים מהגורם המפחיד, אלא להיפך. אני חושבת שבהחלט אפשר לעזור לך, אבל לצערי לא ניתן לעשות זאת באמצעות פורום אינטרנטי. לכן, אני מציעה שתפנה לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים אליה אתה משתייך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, וחג שמח, אורנה
שלום! הפסיכיאטרית שלי המליצה לי לפנות לטיפול במרפאת רות בירושלים. רציתי לשאול אם יש מישהו שמכיר את המרפאה ויכול לספר לי קצת עליה? איזה מן מרפאה היא? למה היא מיועדת? למי? איך היא? אשמח לקבל תגובות במידה ואתם מכירים... תודה מראש וערב טוב...
מרפאה לבריאות הנפש, רח' רות 3 ירושלים. שירותי איבחון לטיפול אינדיבידואלי וקבוצתי. תת יחידה לטיפול בחרדה וטורדנות כפייתית. שירות איבחון וטיפול פסיכוגריאטרי לאוכלוסיה הקשישה. http://www.voices.co.il/guide/guide8b.asp
שלום שירה, לצערי אין לי מה להוסיף על השירות החביב שעשו שמשון ויובב (ידידים של פינוקיו מהשרשור למטה?). בהצלחה במרפאה החדשה, אורנה
איבדתי את שני הוריי תוך זמן קצר, עקב מחלות. האובדן הזה, לא השאיר רק בעיות רגשיות, אלא הוא גרם להרבה אובדנים אחרים בדרך בגלל האובדן. כלומר איבדתי חברים (בגללי ובגלל מצב הרוח), בטחון עצמי, חשק לדברים שתמיד אהבתי לעשות. אני בטיפול כבר שנה, אבל לא מרגישה הרבה התקדמות, דווקא אני חושבת שהזמן עושה את שלו ולא הטיפול. כי מה שאני חושבת, ומה אני מרגישה עדיין אותו הדבר, אבל אני פשוט זורמת יותר עם קצב החיים יותר מאשר בזמן השבעה... אפשר להתייחס לטיפול פשוט כלמישהו שמקשיב לי (למרות את הקטע הזה גם מעצבן אותי, כלומר לשלם למישהו בכדי להקשיב לי!!!! זה נורא מוזר בעיני). המטפלת מנסה המון ובכל מיני צורות ודרכים, אבל את היחס שלי לטיפול נשאר אותו הדבר - "מה הקשקוש הזה" ??!!!! מה את מציעה שאני אעשה, להמשיך? לנסות מטפלת אחרת? אז מה דעתך?
שלום אאא, יש לי מעט מאוד אינפורמציה להתבסס עליה, אבל אני חייבת לומר שאם מאבדים את הדמויות הכי משמעותיות תוך זמן קצר, זה מאוד הגיוני לא לרצות להתקרב לאף-אחד, ולא לתת לשום דבר להפוך למשמעותי, ובקיצור - להאמין שהכל קשקוש... זה הגיוני, וזה שומר עלייך מפני סכנות, אבל גם מונע ממך ליהנות שוב ממה שקורה כשמאמינים, ומתחברים, ומסתכנים... אני לא יכולה לדעת במקומך אם כדאי לנסות עם מטפלת אחרת, אבל אני כן רוצה להציע לך שלפני שתקבלי החלטה כזו תאפשרי לטיפול הנוכחי להיות משמעותי (למרות שבנסיון חייך, דברים משמעותיים הם בדיוק הדברים שעלולים לפרוח באוויר ולהיעלם...). אני מקווה שתעדכני אותנו, ומאחלת לך הצלחה רבה, אורנה
שלום אורנה, לאחרונה התחלנו לעבוד (אני והמטפלת שלי) על נושא שמאוד כואב, ודבר שנמנעתי מלדבר עליו שנים. הבעיה עכשיו שאני מרגישה צורך עז לפעמים לדבר איתה, שאני צריכה להיות שם יותר מאשר שעה בשבוע, אבל אני נמנעת מלהגיד לה את זה. ואפילו השבוע, שמתי אתגר בפני עצמי שלא להתקשר אליה באמצע השבוע (למרות שהיא מאפשרת לי להתקשר אליה תמיד) והצלחתי, למרות שאני רוצה נורא לדבר איתה. אני שונאת את הרגשת התלות הזו, ולא יודעת איך להתייחס אליה? תודה
שלום א.פ.ס.ח, הרגשת התלות היא עדות חשובה לתנועה בטיפול - לכך שאת מתקרבת, שאת נוגעת, שדברים בתוכך זזים ואת זקוקה לה שתחזיק ביחד איתך את התזוזה הזו. ההרגשה הזו מפגישה אותנו עם תחושות כואבות ומפחידות, עם חוויות חיים של אכזבה ונטישה, וזה באמת קשה. לכן, נשמע לי בסדר גמור "למהול" את התחושה הזו, כך שלא תצטרכי לחכות שבוע שלם בין פגישה לפגישה (זה המון זמן להיות עם התחושות האלה לבד!). כדאי לבדוק האם התחושה שלך תשתנה אם תעברו (לפחות לזמן מה) לשתי פגישות בשבוע. תעדכני אותנו? אורנה
אני נמצאת בשיאו של המאבק האינסופי הזה.אני מרגישה שהתחלתי לשחרר אחיזה במקומות מסוימים של החיים,ואני עייפה.אני מפחדת שאני עושה נזקים בלתי הפיכים-כגון לפגוע בלימודים שאמורים לתת לי חיים תעסוקתיים מספקים...כי פשוט אין לי כח.והדבר שהכי קשה לי איתו זה שאני מרגישה שאין לי כח לחיות.זה לא בדיוק שאני רוצה למות אבל אין לי כח לחיות.אני מרגישה רע עם עצמי שעוברת בי התחושה/מחשבה הזו,ואני נלחמת בה,יודעת שזה לא הקול הרגיל שלי.ואני יודעת שאני כאן לא רק בשביל עצמי...בשבעה חודשים האחרונים...אבל אני פוחדת שזה יכריע אותי.ואני שואלת את עצמי איזה חיים אחיה אם לא אעמוד בלימודים למשל,ואתגלגל מעבודה לעבודה...את חושבת שהתרופות עוזרות למחשבה הזו?הן יכולותלמנוע מזה להכריע אותי?
ויק יקרה יקרה, כל-כך קשה... אני רוצה שתדעי שעל-סמך הניסיון שלי עם מטופליי, תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בהחלט יוצרות מרחב נפשי קצת אחר (נינוח יותר, פתוח יותר). אני מרגישה את המרחב הזה כבן-ברית שלי בטיפול הפסיכולוגי, משום שהוא מאפשר לנו לגעת במקומות שהיו קודם כאובים מדי, כמעט בלתי ניתנים למגע. המרחב החדש הזה מאפשר לחלק מהמטופלים שלי להיזכר בעצמם מלפני זמן רב (כל-כך קל לשכוח...), ולאחרים הוא נותן אפשרות לחוות את עצמם כפי שלא חוו מעולם. וכן, הן יכולות לעזור לך לחוש פחות מיואשת, ולאפשר לך להניע דברים בטיפול הפסיכולוגי. לילה טוב, וימים קלים יותר, ממני
שלום לאחר התלבטויות רבות עם עצמי החלטתי לגשת לשיחות אצל פסיכולוג . מישהו יכול להפנות אותי לפסיכולוג באזור חיפה והקריות שידוע כמוצלח בתחום ?
מתוסכל יקר, אנא צרף להודעתך כתובת מייל, על-מנת שמשתתפי הפורום יוכלו לחזור אליך באופן אישי עם המלצותיהם. שיהיה בהצלחה, אורנה
שלום, לפני כחודש עברתי תאונת דרכים קטלנית בה פגעתי בהולך רגל. לאחר חקירות שונות של התאונה התברר ללא כל ספק שאין האשמה מוטלת עליי והתאונה הייתה בלתי נמנעת. על אף זאת, אני מתקשה מאוד להשלים עם המצב, מעסיקה את עצמי ללא הרף בנושא בשאלות - איך ולמה לא הצלחתי למנוע זאת. שאלתי היא, לאן אני יכולה לפנות בכדי לקבל עזרה להתמודד עם זאת, לאיזה סוג של טיפול פסיכולוגי? תודה
שלום הדר, אני בהחלט מסכימה שכדאי לטפל בקושי שנוצר בעקבות התאונה. לגבי סוג הטיפול, כאן הדברים פחות החלטיים. אפשר להיעזר בטיפול קוגניטיבי, שילמד אותך דרכים להתמודד עם המחשבות המטרידות ועם החרדה שאולי עלתה. אפשר להיעזר גם בטיפול דינמי (ממוקד קצר-מועד או ארוך-טווח), בו תוכלי להתבונן בתחושות הקשות שעלו, דוגמת תחושת האשמה המציפה. במחשבה שנייה, הייתי מתחילה בטיפול קוגניטיבי, ובמידת הצורך והרצון ממשיכה לטיפול דינמי. לגבי מקומות שנותנים טיפול קוגניטיבי ודינמי, ניתן לפנות לקופת החולים בה את חברה, לשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטה סמוכה למקום מגורייך, ולפסיכולוגים קליניים עליהם קבלת המלצה. בהצלחה, אורנה
שלום מהי המדיניות בעת סיום טיפול לגבי תיקו של המטופל בטיפול פרטי? האם המטופל רשאי לקחת עימו את התכנים? תודה
שלום me, אני כותבת לך מה שאני זוכרת, מבלי לבדוק את הדברים שוב בחוקים שעוסקים ברשומות רפואיות. אם תרצי, תוכלי לבדוק זאת לעומק בעצמך מאחר והחוקים נגישים לכולם. בעיקרון, תיק רפואי של מטופל כולל רישום קצר ולקוני. רשומים בו תאריכי הפגישות, ומספר מילים (בנוסח 'ניכר שיפור בתחום מסוים', 'ללא שינוי' וכיוצא באלה) על כל פגישה. התיק הרפואי אינו כולל את רשימותיו הפרטיות של המטפל, שאני מניחה שהן המעניינות ומסקרנות אותך. מטופל רשאי לראות את תיקו הרפואי, אך במידה והדבר עלול להזיק לו המטפל יכול להימנע מלהיעתר לבקשה. זהו, אני מקווה שזה עוזר לך, אורנה
היי אורנה אני מפחד כל הזמן שנדבקתי במחלות שונות ומשונות....יש מחלות שלא ניתן לבדוק אני בדכאון אני מרגיש כאילו יש לי את כולם.......לא תשכחי שזונות הן נשים שאין מה לעשות מפיצות מחלות...אני ממש בדכאון היום קראתי על מחלה חדשה....איך אוכל לחזור לאהוב משהי ולדעת שיש מצב שאפגע בה...?מה לעשות?
שלום MR BLUE, מעציב אותי לקרוא שאתה ממשיך להרגיש כל-כך מוטרד... אני מאמינה שהמוטרדות שאתה חש כעת כבר אינה שייכת רק לאותו אירוע מכאיב שחווית עם זונה. התחושות הלכו והתרחבו, ועכשיו הן כוללות תחומים נוספים, דוגמת העיסוק החדש יחסית במחלות מדבקות. אני חשובת שאתה עשוי להיתרם מעבודה קוגניטיבית עם המחשבות המטרידות, דוגמת העבודה שעושים עם אובססיות של חולי OCD. מה דעתך להתייעץ עם המטפלת שלך בנושא? בהצלחה, אורנה
לא ידעתי בדיוק האם זה הפורום המתאים אבל... היי! אני בת 25. לוקחת כבר מספר שנים תרופות נגד דיכאון... לקחתי סרוקסט אבל לפני כשנה ביקשתי מהרופא לתת לי תרופות אחרות בגלל הבעיות עם התרופה (תלות, תופעות לווי מוזרות וכו')... חוץ מהעובדה שהרגשתי שהיא לא עוזרת לי. הרופא (משפחה) שלי החליף את התרופה לתרופה מאותה המשפחה בשם וויפאקס... בהתחלה התרופה הייתה כמעט יופי! ועכשיו אני פשוט משתגעת! קודם כל אני מאוד שונאת את זה שאני תלויה בתרופה!זאת אחת הסיבות שהייתי לוקחת אותה יום כן יום לא... משהו כזה... חוץ מהעובדה הזאת לשני התרופות יש תופעה מתלווה מאוד וזה נאמר בעדינות לא נעימה של אי יכולת להגיע לאורגזמה כאשר לקחתי את התרופה באותו היום. (וכן אני יודעת שהתרופה הזאת נשארת במערכת גם יום למחרת אבל זאת עובדה) אני לא מצליחה לעולם להגיע לאורגזמה אם לקחתי את התרופה ב24 בערך שעות לפני... אם לא לרחתי יום לפני כן או אפילו לילה לפני כן אין שום בעיה... וזה יוצר בעיה חדשה... אני לא מסוכלת יותר לא לרחת את התרופה כל יום... בהתחלה יכלתי אך לא עוד. אני מרכישה סחרחורות נוראיות משהו מוזר בשיניים הרגשה מוזרה בראש כאשר אני מביטה למעלה עם העיניים בלבד... ולחוץ מזה הכל מלווה בעצבנות, התפרצות כמעט, וחרדות! פשוט נורא! יכלתי לוותר על חיי מין למספר ימים בשבוע בהם הייתי לוקחת את התרופה אבל עכשיו אני נאלצת לוותר עליהם לחלוטין שכן איני יכולה להחסיר יום ללא התרופה כי אחרת מתחילות כל התופעות לווי! בכלל מצב אישי ונסיבות שונות, איני יכולה כרגע לגשת לאיש מקצוע! אני פשוט מתחננת לפניכם! אנא עיזרו לי בעצה! האם אני היחידה שזה עובד עליה ככה? האם יש דרך לשנות את זה?? מה לעשות??? בבקשה!!!! נואשת.
אי יכולת להגיע לאורגזמה היא תופעת לווי של תרופות מסוג ויפקס. התרופה משפיעה על אותם אזורים במוח האחראים גם על חיי המין שלנו. מנסיון זו תופעה שעוברת אחרי זמן אבל עדיין איכות חיי המין נפגעת. הסחרור שאת מרגישה גם הוא ידוע, ולו היית הולכת לרופא פסיכיאטר הוא היה מזהיר אותך שעם הפסקת נטילת התרופה או ירידה במינון תופיע ההרגשה הזו. בעניין תופעות לוואי בכלל ותרופות נוגדות דיכאון וחרדה יש את עניין עלות-תועלת. מה עדיף לחיות עם הדיכאון או עם חיי מין מספקים פחות לתקופה מסויימת? בכלל הייתי ממליצה לך להתייעץ בפורום פסיכיאטריה ו/או עם רופא פסיכיאטר ישירות. המשחק שלך עם המינון (יום כן יום לא), לא בטוח שהיה מומלץ ע"י פסיכיאטר. ושוב פסיכיאטר היה מעדכן אותך בעניין תופעות הלוואי (גם אלה של חיי המין), והיה מזמין אותך למעקב ואז לא היית כל כך נואשת
שלום נואשת, את ההודעה שלך כדאי להעביר לפורום פסיכיאטריה, משום שהפורום הנוכחי אינו נותן ייעוץ תרופתי. טוב מכך יהיה לפנות לרופא פסיכיאטר להתייעצות אישית. חשוב שתטפלי בנושא התרופתי בצורה שקולה ואחראית, ומי יודע, אולי אפילו תחושי את עצמך פחות נואשת... לילה טוב, אורנה
מטופלת ותיקה ומשתתפים נוספים שלום רב, האם תוכלי להמליץ על פסיכיאטר באזור חיפה? ראיתי לא מזמן, שברצונך להמליץ עבור פסיכאטר לאחד מהמשתתפים. אודה לך באם תוכלי לשלוח פרטים למייל המצורף, וכמו כן שמות של מטפלים יתקבלו גם הם בברכה. תודה רבה
שלחתי לך מייל
לאחר שנפרדנו לתקופה של יותר משנתיים חזרנו בעלי ואני לנסות שוב לחיות יחד. אובדן של הילד שלנו ממחלה הביא אותנו לרצות לתת לילד שנותר בבית תחושה של מסגרת משפחתית. אך המתחים ביננו לא נעלמו ולעתים הם צפים בריבים הקשים ובעיקר בולטת התגובה של חוסר אמון של בעלי בי. חשש ששוב אעזוב אותו. למרות שאני בהריון ומבחינת שנינו זה נס ותקווה לחיים לאחר האובדן עדיין הוא אינו מאמין בי (ברגעי ההתפרצות אני רואה זאת). טיפול לא בא בחשבון כי אין זמן ואין יכולת ורצון מכיוונו. מה אני אמורה לעשות כדי לחזק את אמונו בי מעבר למילים שלי. האמת היא שאהבה וקשר זוגי אמיתי (יחסי מין וכול') כבר אין בינינו אבל חשבתי שחברות ושיתוף פעולה יכולים להיות ואת זה אני מקווה לחזק כדי שהחשש לו שלו לא יצוף ויטביע אותו ואותי.
איריס יקרה, תיארת בסגנון ישיר וחף מרגש טרגדיה גדולה... איבדתם ילד, ובדרך איבדתם אחד את השני, ואחר-כך שוב מצאתם זה את זו, אבל לא ברור מה מצאתם. יש לכם כל-כך הרבה סיבות טובות ללכת לטיפול זוגי, עד שכמעט מתחשק לי 'לדחוף' אתכם לשם 'בכוח'... כל-כך הרבה דברים לדבר ביניכם, ולבכות, ולצעוק. אני רוצה להציע לך להתעקש על הטיפול. זה אומר, להביע באופן ברור את רצונך הכנה בטיפול זוגי, לאתר בעצמך מטפל/ת מתאים/ה, לקבוע פגישה ראשונה ולהזמין אותו להצטרף אלייך, אבל במידה ויסרב ללכת לפגישה בעצמך. הרבה מאוד פעמים, הנחישות והנכונות ללכת גם בלעדיו עושות את שלהן... ואולי, אולי, תוכלו לתת גם לעצמכם (ולא רק לילד שנותר בבית ולילד שעתיד להיוולד) מסגרת משפחתית חיה ומתפקדת. הלא גם אתם זקוקים לזה. שלא תדעו עוד צער, אורנה
שלום רב דר אני בן 31 נכה צה"ל מוכר על בעיות גב תחתון ובעיה נפשית ובעיה אורולגית קשה. מטופל אצל רופא גב שהמליץ על ניתוח ואני מפחד לעשות.מטופל על ידי רופא אורולג שגם המליץ על ניתוח להוצאת השתן דרך הבטן כי לא יכול להשתין .ומטופל על ידי רופא נפשי כתוצאה ממצבי הכללי שנתן לי כמה סוגי תרופות שאני מקבל כול יום. כול הרופאים הנ"ל המליצו שאני אי אפשר לעבוד ואיני בר שיקום וגם ניסיתי ולא הצלחתי .וכולם בפה אחד עם הועדה של משרד הבטחון אמרו שאני לא הולך לשום מקום בענין עבודה .וגם סובל מבעית הסתגרות קשה מאוד. הענין כבוד הרופא שאני נשוי ויש לי אישה וילדה ואני כול הזמן בבית בחדר ובכלל לא יוצא כי גם מאוד קשה לי ומצד אחר זה מאוד כואב לי שאני בבית ואשתי ובמיוחד הבת שלי שרואה אותי כול הזמן בבית ובפנים שלה ולא יוצא לשום מקום .זה פשוט הורג אותי גומר אותי .אפילו פעם שאלה אותי אבא למה הדוד שלי הולך לעבודה ואתה לא אז היזעתי וכמעט התפרצתי ןהתחלתי לבכות בחדר שלי . מבקש מכבודך תדרוך מה לעשות במצבי הזה עם אשתי ומיוחד הבת שלי . ואיך אני אצליח לשרוד ולחיות עם כול הסבל הזה בחיי היום יום שלי . ואודה לך מכול הלב על כול עזרה .
אבי יקר, מה שעובר עליך נשמע מכאיב מאוד. אני לא יודעת כמה זמן אתה כבר מתמודד עם הבעיות שתיארת, וברור לי שיש הרבה אובדנים שאתה צריך לעבד: אובדן הבריאות, העצמאות, התוכניות לעתיד, אובדן הדימוי שלך כגבר עובד ומפרנס, ומן הסתם אתה היית מנסח עוד כמה דברים... אבי, אלה יותר מדי דברים להתמודד עמם לבד. אתה זקוק לליווי פסיכולוגי, שיעזור לך למצוא את הדרך להתמודד עם ההווה (כולל הקשר עם אשתך ובתך), ולמצוא את הכוח לחשוב על העתיד (אפשר!). לכן, העזרה הטובה ביותר שאני יכולה להציע לך, היא לבקש ממשרד הבטחון טיפול פסיכולוגי, שם תוכל להתחיל לעבוד על דרך חדשה... מחזיקה לך אצבעות, אורנה
שלום, התחלתי טיפול לפני כמעט חודשיים ורציתי לשאול שאלה. אני מרגישה ש"הגברת שלי" (מטפלת זו מילה שצורמת) הצליחה די מהר "לקלוט אותי" ולהצביע על הנקודות שמניעות, או יותר נכון על הנקודות שמעכבות. זה קצת איכזב איכשהו שכל כך בקלות רואים דרכי, אבל אני נחושה להמשיך ומאוד משתדלת להביא את עצמי למפגש בינינו, גם אם זה קשה וצורם קצת למי שאני... מה שרציתי לשאול זה מה בדיוק בטיפול עוזר לאדם לשנות קצת את איך שהוא מסתכל על דברים ולשפר את איכות החיים שלו? אני מרגישה שמעכשיו כל דבר כמעט שאעלה בטיפול בינינו ישוב ויפול באותן משבצות שסימנו- באותן נקודות מעכבות. זה גורם לי מראש לסנן את הדברים שאעלה כי אני מרגישה שזה מ?ל?א?ה, שכבר דיברנו על זה. היא שוב תאמר שזה אולי קשור לאותן נקודות, ואני כבר לפני שסיפרתי לה ידעתי שלשם זה קשור. אז למה להעלות את הדברים שוב? איפה מגיעה הנקודה שמשהו בך משתנה/זז קצת? בזכות מה זה? האם להמשיך ולמיין את חיי למשבצות שסומנו? מה אני יכולה לעשות כדי לעזור ולקדם את המפגשים בינינו? אנחנו ממש בהתחלה, הגברת ואנוכי, וכמובן שיש עוד דברים שלא נאמרו ואני לא מרגישה שנתקענו עדיין, אבל אני אוהבת לדעת איך הדברים יכולים להיראות לפני שאני מגיעה אליהם. גם עם חוסר וודאות אני יודעת לחיות, אבל הטיפול חשוב לי והייתי רוצה להצליח להפיג לעצמי את המחסומים והחשדנות מראש. מעניין אותי לדעת- בעיקר מצד המטפלים, אך גם מצידם של המטופלים, מהם הדברים שמביאים לדעתכם לאיזה מפנה או התקדמות? וגם: האם בהכרח הירידה לשורשם של הדברים מביאה להקלה? כיצד מגיעים לשורשם של הדברים..? אם שם אני נתקעת עם עצמי, איך אוביל את הגברת שלי לשם? שאלה קצת כללית ואולי לא מעניינת... אבל בכל זאת שאלתי :-) לילה טוב.
בוקר אור, בתור מי שמטופלת כבר תקופה ארוכה מאד, אנסה להתבונן לאחור ולהיזכר מה היה שם בהתחלה לעומת היום, אולי תוכלי להיעזר בדבריי. שנים לאחור שנים לאחור... whew... טוף, חודשיים זו ממש תחילתה של הדרך (בטיפול דינמי), והדרך לא מוכרת, והדרך לא ידועה. הכל חדש ואנחנו רווי ציפיות (גם אם איננו יודעים זאת). נראה שהמסלול 'קצת' מאיים, בלשון המעטה, ולכן גם מעלה המון שאלות. כמובן, שקיים גם פחד החשיפה באופן חזק ואנחנו ישר הולכים להגן על עצמנו; להשאיר איזו שליטה בידיים שלנו. וכמו שאמרת זה מתסכל, ובעיניי, בעיקר מפחיד נורא, שיש דברים שקופים כאלה שלא מצליחים להסתיר. מצד שני, זה דווקא טוב... כך אנחנו יכולים להיעזר ולהתבונן על עצמנו במראת האמת. רק... בתנאי שנחשפים אליהם בהדרגה. אז יש לנו הרבה הרבה יותר שאלות מאשר תשובות, טוב, ככה זה אצל כולם, אני מניחה, כל מה שחדש מעורר חרדות ותהיות. על אחת כמה וכמה אם מדובר במשהו שתכליתו להתעסק באזורים המוגנים והשמורים שלנו. וזה נשמע הכי טבעי והכי נורמלי. - ומהו הטיפול? אני מניחה שכל מי שמגיע לטיפול מאד מסתקרן וגם חושש ולכן שואל את עצמו: מה זה בכלל? זוכרת את עצמי מנסה לקרוא חומר בספרים ובאינטרנט. חלק מהדברים דברו אליי יותר, חלק פחות. תפסתי אותם כפי שיכולתי לתפוס אז. עם הזמן, ורק עם הזמן, הבנתי יותר לעומק, וכשהבטתי שוב באותם דברים שהיו שם קודם, הם כבר היו אחרים... ולעיקר - אני חושבת שאין דרך להבין מהו הטיפול ממש, אלא רק לחוות אותו ואת שלביו השונים. להיות שם, ולהיות שם עוד. המממ... לו היינו יודעים מראש הכל שום דבר לא היה מעניין ולא היה שום מתח והיה סוף לכל עוד לפני שהתחיל... כך ש - ככל שזה מפחיד, יש בזה גם יופי ותהליך והתרחשות וגם... הרבה הרבה כאב... בכל אופן, ככל שמתקדמים עם הטיפול, כך מבינים את מהותו באופן שלם יותר. חלקן של השאלות מקבלות מענה עם הזמן. אנחנו סומכים ונותנים יותר אמון יותר ומגנים פחות, לא מחזיקים דברים בשליטה מקסימלית, נאחזים פחות בקשרי עבר; שאלות נענות ונבנות להן שאלות חדשות, כך שיש דינמיקה... :-P. לאט לאט. ותמיד תמיד תמיד יש עוד מה ללמוד. והתהליך לא קל בכלל. - למה לחזור על דברים? נכון, נדמה שישנם נושאים שחוזרים אליהם ועליהם שוב ושוב ושוב ושוב, עייפנו ממש, התאכזבנו, התאיישנו, התרגזנו, נמאס לנו... - אבל - כל פעם שהם מוזכרים, למרות שמדובר לכאורה באותן משבצות, העיתוי שונה, הם מוזכרים מכיוון שונה, בפנים זה אולי קצת אחרת, גם אם לא רואים, ויש לה לחזרה על הדברים את האפקט החשוב מאד שלה, בסופו של דבר חוטים מתחברים ונופלים אסימונים. אז כן לחזור וכן לחזור. - מה אנחנו יכולים לעשות? לא צריך לעשות שום דבר בכח ובקצב מהיר לנו מידי. רק להתמיד להיות שם. ישנה עבודה עצמית שקורית גם בין לבין, אם נרצה ואם לאו. איך כתב איש חכם: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים..." אנחנו צריכים לקחת את הסיכון (קשה... קשה...) ולסמוך על המטפלים שלנו שהם יודעים מה לעשות ואיך להתקדם. להם יש משהו שלנו אין. איך זה עובד? אני חייבת להודות שגם אחרי כל שנות הטיפול, בהן למדתי להכיר מעט את מה קורה שם בפנים, ובאמת לפעמים אפשר להבחין בכך שראיית העולם השתנה, אין לי מושג איך זה עובד, ונראה שלעולם לא אדע, ו... גם את 'זה שלא יודעים' לומדים בטיפול... ועד כמה שקשה להודות גם בכך יש מן סוג של איבוד שליטה. הנקודה מגיעה כשהיא מגיעה בלי הזמנה מראש, באופן בלתי צפוי. כשהיא מגיעה פתאום רואים - אופס היא שם. איננו יכולים לכוון לשם. וכן, כשמגיעים לשורשם של דברים, הכי הכי עמוק זה עוזר. אשת האדמה
אשת אדמה יקרה, המון תודה על התשובות המפורטות ועל המאמץ לנסות ולהשיב על כל הדברים! אני מניחה שכמו שאת כותבת, זה קצת הפחד של לפני הקפיצה פנימה והחשש שזו לא הולכת להיות ירידה איטית אלא התגלגלות חסרת שליטה במורד מדרון תלול. עזרת לי מאוד. איכשהו זה ש"ככה זה אמור להיות" אם יש דבר כזה בכלל וה"לאט-לאט" שכתבת לי קצת הצליח להרגיע. תודה לך! ל.
שלום י.ח. ברנר, הטיפול שלך עושה כעת את צעדיו הראשונים, והקשר בניכן בוודאי עוד ילך וישתנה. לפעמים תרגישי מובנת היטב, לפעמים הרבה פחות, והחוכמה תהיה לשאת את הדברים לאורך הדרך... ההתקדמות בטיפול נעה משני כיוונים מרכזיים: האחד ההוא כיוון התובנה, כלומר האופן בו הבנות מסויימות הולכות ומתגבשות ומופנמות ומשתנות שוב... הכיוון השני הוא הקשר שמתפתח בינך לבין הפסיכולוגית שלך. הקשר הזה מורכב מדברים השייכים להווה המשותף שלכן, וקיימים בו גם דברים 'ישנים' ממקומות אחרים. הקשר הטיפולי מאפשר לראות חלק מהדברים האלה, ולהשתמש בהם על-מנת ליצור תובנות מסוימות, וחוזר חלילה. העבודה הטיפולית היא עבודה מאוד שקטה ואיטית, וגם 'ספירלית' (כלומר, נוגעת שוב ושוב באותם נושאים מהותיים, לפעמים בצורות מעט שונות). את לא צריכה להביא נושאים מרתקים, או חדשים, או כל דבר אחר. כל הרעיון הוא לבוא כפי שאת, ולהתחיל להתבונן מתוך המרחב שנוצר ביניכן (זה לא כל-כך פשוט...). נשמע לי שאת מטופלת מאוד מסורה ואכפתית, ואת מאוד רוצה לעזור לטיפול להצליח. באופן פרדוקסלי, הטיפול לא 'צריך' את המאומצות וההתכוונות הללו על מנת להתפתח. טיפול, כמו ילדים וכמו אהבה, בהחלט יכול לגדול טוב בלי שיבדקו את ההתפתחות שלו כל הזמן... ובכל מקרה, נסי להשאיר בידי הפסיכולוגית שלך את העבודה הזו. כפי שאני בדרך-כלל ממליצה, כדאי להביא את התחושות שהעלת כאן על הכתב לתוך חדר הטיפול (כל אחת מהן היא נושא מצויין לעבודה טיפולית: האכזבה שרואים אותך נכון מדי ומהר מדי, החשש שדברים יתקבעו לכדי משבצות שקשה לזוז בתוכן, הרצון להתאמץ למען הטיפול, החשש שלא תדעי להוביל את הגברת שלך...). בהקשר הזה, הייתי מקדישה מחשבה נוספת גם להעדפת המינוח 'גברת' על-פני 'מטפלת'. מה זה אומר? זה נשמע לי מעניין ושווה התבוננות נוספת. המון הצלחה, אורנה
אורנה יקרה, את מכירה את התוכנית "מלאכים מתבגרים"? זו תוכנית של פסיכולוגים שהולכים כל פעם לבית אחר של מתבגר מורד(בדרך כלל במצוקה), ועוזרים להורים ולמתבגר לתקשר אחד עם השני ולהתחבר יותר אחד לשני. לרוב זה עובד. כל תוכנית אני יושבת עם דמעות בעיניים ולא מצליחה להבין למה לי לא היה את המזל הזה. למה אף אחד לא נכנס לחיים שלי והציל את היחסים שלי עם הסובבים אותי. למה אף אחד לא הציל אותי. כולם ראו שהמצב שלי לא טוב, כולם ידעו שיש אלימות מילולית ופיזית כלפיי, הייתי חוזרת שוב ושוב על כך שאני שונאת את עצמי ורוצה למות. איפה היו כולם? מה שהכי עצוב זה שאני עדיין מחכה שמישהו יציל אותי מהמצב הזה וזה כמובן לא קורה. קשה לי להישאר בשם קבוע... פרח
דרור, זה כמובן בסדר אם גם אתה תענה, אם את עדיין כאן... מצטערת לילה טוב
פרח יקרה, מה שכתבת מאוד נוגע לליבי. האמת שיצא לי לראות פרק מהתוכנית הזו לא מזמן, וחשבתי לעצמי מחשבה דומה: כמה טוב היה לו לפעמים, פסיכולוגים (טובים) היו עושים ביקורי בית... אני יודעת שלעיתים נותרת תחושת החמצה נוראה על פרק חיים כאוב, שאפשר היה (לו רק רצו, או ידעו כיצד) להקל ולצמצם. לפעמים, תחושת ההחמצה הזו מקבלת חיים חדשים דווקא בתקופה בה חווים בטיפול או בחיים אופציה אחרת (קשובה יותר ומדייקת יותר). אני מאחלת לך לחוות אפשרויות טובות יותר, אורנה
המטפלת אומרת שישנם רגעים שאני כמטופל מקשה עליה. איזו מן הרגשה זה אמור לתת למטופל שלה? זה לא מעט פוגע? ומה יכולה להיות הסיבה לבדיקת גבולות אצל אנשים בכלל ובטיפול בפרט? תודה רבה
אביב לילה טוב, אמירה כזו בהחלט יכולה להישמע פוגעת, האם שוחחת איתה על כך, שיתפת אותה בתחושותיך, האם זה כל מה שהיא אמרה במשפט או שהוא בא בתוך הקשר מסויים. ישנם מטפלים הדוגלים בשיתוף של תחושותיהם כאשר הם חושבים שיש לכך ערך טיפולי (למשל לשקף לך משהו שאתה עושה גם מחוץ לחדר הטיפולים, או ניסיון שלך להתנגד לשינוי בתוך הטיפול ועוד אפשרויות). לגבי השאלה השנייה אנשים בודקים גבולות לעיתים באופן לא מודע ומסיבות שונות. אבל המשותף לבדיקות הללו הוא הניסיון להבין מהם כללי המשחק, בכדי להירגע ולהתחיל לשחק/לעבוד. ישנם אנשים החשים פחות ביטחון ומתקשים להירגע ולכן ממשיכים לבדוק שוב ושוב את הגבולות. מקווה שעניתי על שאלותיך, דרור
שלום, לפני מספר שנים הייתי אצל פסיכולוגית שלא עזרה לי ושלא התחברתי אליה במיוחד. כעת אני לומדת פסיכולוגיה ומודעת יותר לסוגי הטיפול שקיימים. הייתי מעוניינת להתייעץ ולשאול כיצד ניתן להגיע לטיפול דינמי ארוך טווח אצל פסיכולוגית טובה? ניסיתי לעבור על רשימת הפסיכולוגים באינטרנט אך אין שם מידע לגבי סוג הטיפול וכן אין לי מושג מיהו המטפל. הייתי מעוניינת לקבל המלצה של פסיכולוגית דינאמית טובה באיזור רמת גן והסביבה תודה, ענת.
ענת שלום, אני מקווה שכתובת המייל שלך מעודכנת כך שתוכלי לקבל לשם המלצות. שיהיה בהצלחה, דרור
דרור שלום, אכן כתובת המייל שלי מעודכנת וקיבלתי הודעה שהגבת לשאלתי, אך לא קיבלתי ההמלצות שלך, בבקשה אם תוכל לשלוח שוב תודה, ענת
דרור שלום, אכן כתובת המייל שלי מעודכנת וקיבלתי הודעה שהגבת לשאלתי, אך לא קיבלתי ההמלצות שלך, בבקשה אם תוכל לשלוח שוב תודה, ענת
דרור שלום, אכן כתובת המייל שלי מעודכנת וקיבלתי הודעה שהגבת לשאלתי, אך לא קיבלתי ההמלצות שלך, בבקשה אם תוכל לשלוח שוב תודה, ענת
דרור שלום, אכן כתובת המייל שלי מעודכנת וקיבלתי הודעה שהגבת לשאלתי, אך לא קיבלתי ההמלצות שלך, בבקשה אם תוכל לשלוח שוב תודה, ענת
דרור שלום, אכן כתובת המייל שלי מעודכנת וקיבלתי הודעה שהגבת לשאלתי, אך לא קיבלתי ההמלצות שלך, בבקשה אם תוכל לשלוח שוב תודה, ענת
שלום אני בחורה בגיל 23 סובלת בזמן האחרון אני סובלת מחסור מצב רוח אני לא מרוכזת בגלל זה מעופפת לגמרי ושוכחת הרבה דברים בקיצור אל הפנים ואני לא יודעת מהי הסיבה לחוסר מצב רוח וזה ממש מקשה עלי מה עלי לעשות ..??אני חושבת שאולי זה מתקשר לבעית הלחץ שלי אני כול הזמן לחוצה בלימודים בחיים אך עלי להרגע?? גם מזה.? זה נורא מקשה עלי
ליאת שלום, מדברייך נשמע שאת במצוקה כרגע בחייך. את מתארת סימפטומים שמפריעים לך ושהיית רוצה עזרה בהם, דבר המעיד שאת חשה שאינך מצליחה להתמודד עוד עם הלחץ בעצמך. קשה לאבחן דרך האינטרנט, ובוודאי לא לטפל, לכן אני מציע לך לפנות לעזרה מקצועית, אולי דרך המוסד הלימודי בו את נמצאת שם יוכלו לעזור לך. ערב טוב, דרור
מזה כ-5 חודשים היחסים עם כלתי ואיתי (גם עם בעלי) לא טובים. אנחנו לא מדברות, היא לא באה אלינו כשאני מזמינה לארוחה,( הבן שלי כן מגיע), וזאת מהסיבה שסרבתי לבקשתם לעבור ולהתגורר בביתנו עם נכדתי בת השנתיים למשך כחצי שנה, עד שיסיימו את בניית ביתם. קרה שאנחנו נפגשים באירוע משפחתי כל שהוא, ואני מיוזמתי פונה אליה ואומרת "שלום" אך אין דיבורים מעבר לזה.היא גם בקשה בעבר שלא אטריד אותה בפניות טלפוניות, כל שהן.כל המצב הזה כואב לנו מאד, שכן אני לא רואה את נכדתי, אלא לעתים רחוקות, שהבן יכול ופנוי (הוא עצמאי) וזה משפיע על בריאותי לרעה.אודה על הצעתך בענין.
רחל, ערב טוב, אני בהחלט יכול להבין את המצוקה שאת שרויה בה. לפעמים אין הרבה מה לעשות אלא לתת לזמן לעשות את שלו ולעשות מחוות שיפשירו את אהיחסים. וכאן ישנה נקודה חשובה, האם כלתך מבינה מדוע סירבת. האם בנך מבין. האם את שלמה עם החלטתך והיית עושה אותה שוב. אלו שאלות חשובות שאף פעם לא מאוחר לחשוב ולתת עליהן תשובות קודם כל לעצמך. אז אולי תוכלי לדעת כיצד לנהוג כדי לפשר. אני מניח שגם לבנך זה לא פשוט ואולי את יכולה גם לשתף אותו בתחושותייך. מקווה שעזרתי, דרור
רן שלום, אני מקווה שהמייל שלך מעודכן כך שתוכל לקבל לשם המלצות. מקווה שתיעזר, דרור
שלום, חלמתי הלילה חלום מזעזע וסוטה שממש מגעיל אותי חלמתי שאני ואחי הגדול הולכים לבית הספר בו הוא לומד לפני פתיחת בית הספר וזונה שואלת אותו עם הוא רוצה לשכב איתה והוא מסכים ושוכב איתה מאחורה על ספסל כאשר אני מסתכלת ומנדנדת לו על כך שלא שם קונדום. מזעזע יותר שאני זאת שאיתה הוא עושה מה שהוא עושה כלומר אני מסתכלת עלי ועליו מה חלום כזה יכול להגיד, ניסיתי להבין ולא הצלחתי חשבתי שאולי זה סוג של השפלה וזה רחוק מאוד מהקשר שלנו כרגע אני יוצאת עם בחור שיש לו אותו שם כמו אחי- אולי זה קשור? אני מאוד מעריצה את אחי ותלויה בו והוא אוהב ותומך מקווה שתוכל לחוות דעתך
חולמנית שלום, החלום שחלמת מזעזע אותך, את מגיבה אליו בגועל ובכך את אומרת למעשה שהצנזור שבך לא היה נותן למחשבה כזו לעלות. בזמן החלום הצנזור נח, ומחשבות שונות עולות. קשה דרך האינטרנט לתת פירוש לחלום. פירוש טוב הוא כזה המבוסס על עבודה טיפולית טובה. ובכל זאת כמה נקודות, האסוציאציה שלך היא לשמו של החבר. ייתכן ואחיך מהוווה עבורך דמות מוערכת, ועל מנת לשלב את החלק המיני בהערכה זו יצרת קשר עם החבר שלך, שמזכיר לך אותו, ולו רק בשמו. ישנן נקודות נוספות בחלום והשאלה החשובה תמיד היא מה האסוציאציות שהוא מעורר בך. למשל מה הקשר לקונדום ולזונה עבורך? בירור כזה יכול לעזור לך להבין טוב יותר את החלום ומשמעותו, אולם קשה לעשותו לבד. מקווה שעזרתי, דרור
דרור יקר, תודה, עזרת מאוד. אני מקווה שזה בסדר לשתף במחשבות שעלו. הקשר עם אותו בחור, זהו קשר חולני ולא בריא (הוא לא חבר), אני מרגישה בקשר הזה כמו זונה ומרגישה מושפלת. לא כתבתי את יתר החלום, רק את הקטע שמזעזע אותי, אך בחלום לאחר שאחי (איכס), גמר הזונה אמרה לו שזו מתנה והוא לא צריך לשלם ושככה היא מרגישה טוב יותר עם עצמה. והוא הלך וסיפר לחברים שלו על כך. העובדה שזה היה מאחורה זה סוג של השפלה בעיני, קשר נורא לא אישי... הקונדום מעלה בי מחשבה על חוסר הגנה ומחלות... עדיין לא לגמרי ברור לי תודה
לצוות האתר וכל הגולשים אני בן 28, נשוי ואב ל2 ילדים. כמה חודשים לפני שנישאתי עם אשתי שאני בהחלט אוהב אותה, סיימתי קשר עם בחורה שרוב ההכרות איתה היה באמצעות האינטרנט (נפגשנו רק 3 פעמים) את הקשר איתה סיימתי כי למרות שהיא הייתה חברה טובה, היא לא הייתה כ"כ מושכת מבחינה מינית, ומיד בהזדמנות שהכרתי את אשתי שהייתה הרבה יותר מושכת, סיימתי את הקשר עם הקודמת. במשך 3 שנות נישואינו,כמעט שלא עלו לי מחשבות על הקשר אותו סיימתי בסמוך לקשר עם אשתי, אך משום מה בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי ברצף של כמה ימים רצופים מלא במחשבות (ואולי געגועים) לקשר שאותו סיימתי בצורה לא כ"כ דרמטית. אני שואל את עצמי אולי היא הייתה יותר מתאימה לי מבחינה חברית, ואולי רק בגלל הנטיה המינית עברתי לקשר השני בלי לחשוב פעמיים. אני מסביר לעצמי שכנראה שבגלל שהקשר עם אשתי שאמנם הוא מצוין, קצת פחות רענן ממה שהיה, ואני נזכר באופן סלקטיבי בקשר הקודם שאותו אני זוכר ברמה יותר רעננה ופורחת. זה מין מעגל של מחשבות שמתחיל ומסתיים וכל כמה שבועות חוזר לאותה נקודה שאין לי עליה תשובה. פתאום בא לי לראות אותה, לשמוע מה קורה אצלה, ואני לא מבין מה קורה לי??? 3 שנים לא חשבתי על זה!!! מה זה יכול להיות? האם אלו זכרונות מהאקסית, שישארו בי לעולם? האם יש פתרון? אנא ממכם עזרה בבקשה
דני שלום, מדבריך אני שומע בעיקר בהלה, בהלה הקשורה כנראה לשאלה האם מחשבותיך על אותה בחורה אומרות שאתה מעוניין בה ולא באישתך, שאולי עשית טעות שהתחתנת עם אישתך. הבהלה שלך מובנת, אבל לא ברור לגמרי מה טיב הקשר שהיה לך איתה. ממה שכתבת נשמע שהוא היה בעיקר חברי, וגם הגעגועים שלך אליה נשמעים כאלו. כך שבעצם אתה שואל האם זה בסדר שתהיה לך ידידה בזמן שאתה נשוי. את הפיתרון לשאלה זו אתה צריך לחפש בתוך עצמך, ולהבין מה מפחיד אותך. כרגע נראה שאתה חושש אפילו ממחשבותיך ומכאן מרגיש שנישואיך בסכנה. אם לא תצליח להתמודד עם כך לבד, ואכן זו התמודדות קשה, נסה לפנות לטיפול. בהצלחה דני, דרור
לדרור, איך אתם המטפלים מרגישים לאור הזדקקות, אהבה, רצון חזק לקשר מצד מטופלת? מעבר למה שנאמר בשיחה הטיפולית, האם אתם נבוכים מכך, שמחים, אוהבים, רוצים את הקשר הזה והרגשות האלה או שזה מעיק עליכם או טריוויאלי בכלל כי זה חלק המטיפול? כתבתי בלשון רבים אבל בעצם מעניינת אותי דעה או השקפה פרטית של אחד ממנהלי הפורום....... תודה
אני מתכוונת, האם הפרה רוצה להניק כפי שהעגל רוצה לינוק? האם כמטפלים אתם רוצים לחבק מטופל שרוצה להיות מחובק?
יעל שלום, השאלה שלך חשובה, אבל התושבה עליה אינה פשוטה. ראשית עליי לומר שכל מקרה לגופו, לעיתים הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק ולעיתים ההיפך. הדברים יכולים גם להשתנות במהלך טיפול. אני בדעה שבטיפול טוב, לא יכול להיות מצב בו המטפל או המטפלת יישארו אדישים להצהרות כאלו מצד המטופל. וגם אם יישארו אדישים זהו סוג של רגש מול המטופל. עם זאת חשוב להבחין בין מה שהמטפל מרגיש לבין מה שיוצא החוצה, שכן גם אם הוא היה רוצה לחבק את המטופל, חיבוק כזה בפועל היה פוגע בטיפול. מקווה שעניתי לשאלה שלך, דרור
היי, למטפל שלי יש יום-הולדת ומאד מתחשק לי לשלוח לו מייל ולאחל לו מזל טוב. האם זה מקובל ןלא מביך מדיי?
מקובל על מי? זה שאת יודעת שיש לו יומהולדת - זה מקובל? זה כ"כ אנושי ונחמד לשלוח ברכה ליומהולדת למה לעשות מזה עניין? זה כמו לאחל שנה טובה. זה פשוט, זה נכון, וזה לא צריך לעורר ענין.
גלי שלום, השאלה האם זה מקובל או לא תלויה מאוד בטיב הקשר הטיפולי שלכם. אכן מעניין מהיכן את יודעת את תאריך יום ההולדת שלו, האם הוא סיפר לך? בכל מקרה וולא קשר לתשובות לשאלות אלו לכל מעשה בתוך הטיפול יש משמעות משלו ולעיתים השלכות על הטיפול. אין זה אומר שזה פסול אבל זה כן אומר שהוא המטפל שלך והקשר ביניכם הוא קשר טיפולי. אני יודע שזה נשמע מבלבל, אבל נשמע לי שאת חשה רגשות חיוביים מאוד כלפי המטפל שלך, ואת רוצה לבטא אותם, ואולי לגרום לו גם לדעת על כך. בדקי עם עצמך זאת, והאם זו האפשרות הטובה ביותר. אם תחושי שכן אז יש לך את התשובה. בהצלחה, דרור
היי, מזה זמן רב אני מרגישה כאילו איני "מעבדת" דברים/ ארועים שקורים לי... כאילו אימצתי לעצמי סוג של הגנה כאשר משהו "רע" קורה אני קצת מדברת על זה, לפעמים קצת בוכה וזהו, ממשיכה הלאה ומרגישה שהכל שוב בסדר. אך עמוק עמוק אני מרגישה שאינני יודעת איך לעבד את מה שקרה, להיות שם ולהתגבר... אשמח לרעיונות או טיפים כיצד אני יכולה לעשות זאת... \תודה ויום נפלא
דקלה שלום, הרבה פעמים אנו מאמצים לעצמנו מנגנון הגנה הדומה לשלך, התמודדות רגעית עם האירוע, ולעיתים אף הדחקה שלו ללא עיבוד משמעותי שלו וההשפעה שלו על חיינו. מנגנון זה עוזר לנו לשרוד, לא ניתן להתמודד עם הכל כל הזמן. אבל לפעמים, כפי שאת חשה, יש צורך בשינוי, בניסיון לעבד ולהבין מה קורה. דבר זה אינו פשוט ואף כי אפשר לעשותו לבד או עם חברים אני חושב שהמקום הטוב ביותר לעשות זאת זה טיפול. אנשים מגיעים לטיפול לעיתים מתוך מצוקה, אך המקום שאותו את מתארת יכול להיות מקום טוב מאוד להתחיל בו טיפול ולעזור לך לגלות דברים שונים בעצמך. שיהיה בהצלחה, דרור
לאחר לבטים של שנים והתייעצות עם מומחים רבים, החלטתי לאחרונה על ביצוע ניתוח. ההחלטה אינה בלב שלם, אך בלי יותר מדי ברירות... ביומיים האחרונים נתקפתי בפחד נוראי של מה יהיה, חששות כבדים מה יהיו תוצאות הניתוח, האם יהיה שיפור בכאבים והשלכות פיריון (מדובר בניתוח גניקולוגי). אני מנסה לחשוב חיובי, אך לא ממש מצליחה. החששות גוברים.... מה ניתן לעשות, כיצד להרגע??
דניאלה שלום, אני מאוד יכול להבין את הפחד שלך. הכניסה לניתוח, כל ניתוח, מלאה בחוסר וודאות לגבי העתיד. לא פירטת הרבה לגבי אופי הניתוח והסיבות לו אבל את אומרת שאת חוששת האם לא תהיה פגיעה בפריון, זה אכן מפחיד אך את בעצמך אומרת שאין ברירות. עצתי לך היא לחשוב על כך שהפחדים טבעיים ושעשית את כל האפשר מבחינת ההתלבטויות והניסיון להגיע להחלטה המושכלת ביותר. נסי גם לדבר עם נשים שעברו ניתוח דומה, פעמים רבות יש לזה השפעה מרגיעה. אם את חשה שאת עדיין לא נרגעת, נסי לפנות לעזרה מקצועית נפשית. שיהיה בהצלחה, דרור
היי, אני בן 26, שמתי לב שב-3-4 שנים האחרונות איבדתי את האהבה שהיתה לי לעבודה. אני לא יודע להצביע על מקור הבעיה. חשבתי שאולי מדובר בעובדה שהתרגלתי לעבוד מעט, כי הייתי סטודנט, וגם חשבתי שאולי הסיבה טמונה בעובדה שאני לא עובד בדבר שאני הכי אוהב. אני גם לא יודע מה אני הכי אוהב... יש לי התלבטות רבה בין שניים-שלושה תחומים. אני זוכר את הימים שהייתי קם לעבודה עם הרבה אהבה והיום אני מרגיש שנהייתי עצלן ואני ממש רוצה להחזיר את זה. אני מרגיש שאני לא אוהב לעבוד קשה ושהשרירים שלי מגיעים לאפיסת כוחות מהר מדיי. כאילו התרגלתי להרוויח כסף קל בחיים וקשה לי לחזור ולעבוד קשה בשבילו. אני ממש לא רוצה להרגיש ככה ואשמח לקבל עצה טובה.
emoshiko שלום, מהתיאור שלך לא ברור האם אתה עובד היום באותה עבודה שאהבת לעבוד בעבר, ובכל זאת אתה מתאר תופעה בה אתה מרגיש שאיבדת את המיקוד בעבודה. אתה כבר לא עובד בשביל העבודה, בשביל ההנאה שבה, אתה מתקשה להחליט מה אתה רוצה לעשות באיזו עבודה לעסוק. שאלות אלו גורמות לך להרגיש חוסר חשק לעבוד שכן הן מעמתות אותך עם התחושה שאתה אולי לא ממצה את עצמך. שאלות אלו לא היו קיימות אולי לפני 4 שנים, כשפחות חשבת על העתיד. על כך יש לי שני דברים לומר, האחד אתה בן 26 ומותר לך להתלבט, ולא לדעת בדיוק מה תעשה כשתהיה גדול. במידה ואתה מרגיש שאתה כן חייב לדעת נסה לבדוק עם עצמך, או להיעזר לצורך כך במישהו אחר מה מושך אותך, מה יחזיר לך את האהבה לעבודה. אני מסכים איתך שללא אהבה לעבודה קשה מאוד לעבוד. דרור
עוד מהיותי ילד קטן סבלתי מחרדה חברתית בעוצמה נמוכה מאוד. בתקופת הנערות בערך בגיל 16 עברתי תקיפה אלימה ומאז התגברה החרדה החברתית והיום שאני בן 25 כל פעם שאני שומע צעקות,או איומים(גם אם לא ישירים לגבי),קללות,רואה אלימות אני חווה מן תחושת פחד אימים,דפיקות לב,רעד,בחילה,חרדה נוראית.אני לא יודע אם זה ממש התקף חרדה אבל זה הורס לי את החיים. האם טיפול פסיכולוגי התהנהוגתי קוגנטיבי(אישי) יכול לחסל לי את הבעיה? תוך כמה זמן טיפול בד"כ(בהנחה שמבצע פגישה אחת לשבוע)אפשר לחוש שיפור? האם זה נכון שזה עניין כימי במח ולא ניתן להתגבר ממש על הטראומה ללא תרופות?
מאור שלום, אתה שואל מספר שאלות חשובות ומורכבות למדי. ראשית מדבריך נשמע שאתה סובל מאוד ממהשלכות של התקיפה האלימה בגיל 16, השלכות הנשמעות קשות יותר מחרדה חברתית. אתה שואל האם טיפול יכול ל"חסל" את ההשפעות הללו, ובכן ישנו וויכוח ער מהו הטיפול היעיל ביותר במקרים מעין אלו. הגם שלא קיימת הסכמה איזה טיפול הכי יעיל, המחשבה היא שהמצב ללא טיפול גרוע יותר ויכול רק להחמיר. טיפול קוגנטיבי התנהגותי שהוא אחד הטיפולים היעילים במצב שלך נמשך כ - 15 -20 פגישות. אולם המלצתי לך לא לשים נושא זה בראש סדר העדיפויות שלך. הדבר החשוב הוא שבתום הטיפול תחוש טוב יותר. תן לזה זמן זה לא דבר פשוט. לגבי השאלה על העניין הכימי, זה תלוי את מי שואלים. לפי גישות מסויימות הכל אצלנו זה עניינים כימיים. אבל זה לא אומר שאין קשר לחלקים נפשיים ואינטראקציה הדדית, ומכאן ששיטות לא תרופתיות גם כן יכולות לעזור. זה נכון שאחת התיאוריות ה"חמות" עכשיו דוגלת במתן טיפול תרופתי מיד לאחר האירוע הטראומטי כדי לווסת את הרגש שנשמר בזיכרון, אבל זהו לא המקרה שלך. נסה לפנות לטיפול והתייעץ עם המטפל שלך, דרור
בני דניאל מתלונן בשבועות האחרונים שהוא סובל מפחדים מה שבא לידי ביטוי בסירובו לישון לבד להתקלח לבד וכן להישאר לבד בבית מה שמאלץ אותי כאביו לישון איתו במיטתו ללוות אותו למקלחת ולהגיע מוקדם יותר מהעבודה כדי להיות לצידו רוצה להוסיף שבשבועות האחרונים חלה גם נסיגה ביכולת הלימודית! שאלתי היא איך אפשר לעזור לבני דניאל ואיך להחזיר לי את החופש שאבד תודה! איציק מור יוסף
איציק שלום, אתה לא מציין את גיל הבן שלך. ישנם גילאים בהם פחדים אלו, גם אם בעוצמה נמוכה יותר טבעיים. ובכל זאת כמה אמירות כלליות: נסה לבדוק איתו ובסביבתו האם קרה אירוע יוצא דופן לאחרונה הקשור לפחדים אלו. במידה והמדובר בילד קטן, או בכזה המתקשה לבטא את עצמו היעזר במשחקים ובציורים אותם הוא מצייר. ילדים לעיתים מספרים מה שקרה להם באמצעות דרכים אלו. במידה ואתה לא מצליח להבין, או מצליח ומודאג ממה שגילית והילד עדיין מפחד, עצתי היא לפנות לייעוץ ובמידת הצורך גם לטיפול. במידה ויש צורך בטיפול פסיכולוגי, ככל שתפנה מוקדם יותר כך ייטב. בהצלחה, דרור
דרור שלום,יש לי מחר,והשבוע בכלל,מספר דברים (חלקם חדשים) שמצד אחד אני מחכה להם בקוצר-רוח ומצד-שני הם קצת מפחידים אותי ומגבירים את תחושת הלחץ והחרדה(שבד"כ קיימת אצלי - עקב הOCD ). איני יכולה לפרט יותר מזה,מחשש לזיהוי,פרט לכך שמפגשים אילו(שיש לי השבוע) הם משמעותיים מאוד עבורי ומהווים אצלי התחלה חדשה. אך בעייתי היא איך מתגברים על הלחץ -שיוצר חרדה - ושיכול להרוס לי הכל? {רק מלכתוב זאת ולחשוב על כך,אני כבר מתחילה להרגיש נשימות מהירות וכו'-התחלת חרדה}אשמח לכל פתרון אפשרי. בתודה מראש, משתנה
משתנה שלום, התחלות חדשות הן תמיד אירועים מלחיצים, ובמידה מסויימת טוב שכך שכן הלחץ הזה נותן לנו מוטיבציה לפעול. אבל את אומרת שאצלך החרדה גבוהה מדי, ופוגעת בך ואף בסיכוייך להתקדם. קיימות דרכים רבות להתמודד עם חרדה: הרפיה, דמיון מודרך, טיפול קוגנטיבי, טיפול תרופתי ועוד. אני ממליץ להיעזר בהם, הגם שהבנתי שאת כבר נעזרת. כרגע, אני חושב שאת צריכה להבין שעודף החרדה בא מתוכך, אולי מציפיות מוגזמות לגבי האירועים שעתידים לקרות ועודף מחשבות לגביהם. נסי להחזיר את המחשבות והציפיות לפרופורציות, ואולי אז תחזור גם החרדה לפרופורציות יעילות. שיהיה לך שבוע מוצלח, דרור
דרור תודה, היום בערב בעת שהיתי במקלחת(שהחלון בה היה סגור והחימום דלוק),נזכרתי בדבר המרגש אך מלחיץ שיש לי מחר,וזה קרה כשתיכננתי את הזמן שבו אצטרך לצאת מהבית,ומיד נכנסתי לחרדה,שגרמה לי להיפרוונטילציה,והרגשתי שאיני מסוגלת לנשום-שאני ממש נחנקת,וקלטתי שאני בחרדה ואת הסיבה לה,דבר ראשון שעשיתי זה לפתוח את דלתות הדוש כדי שיכנס קצת אויר מהמקלחת עצמה,וסגרתי את ברז המים,עמדתי כמה שניות וכאילו מיליתי את ראותיי בחמצן,ובאותו זמן הרגעתי את עצמי ע"י כך שאמרתי לעצמי שזה מוגזם להילחץ ככה,ושבעצם אין סיבה ממשית ללחץ-כי עם כל דבר אסתדר,ואחרי דקה-שתיים (נדמה לי) נרגעתי ואז חזרתי להתקלח ולא חשבתי על כך יותר. וזה קרה לפני שקראתי את תשובתך,וכעת אני רואה שזה בערך העיקרון של מה שכתבת לי - להחזיר את המחשבות והציפיות לפרופורציות. (אולי זה נראה שאין ממש קשר,אך היה חשוב לי לתאר חלק קטן ממה שעובר עליי בעת חרדה,שיכולה להיות מפחידה מאוד,כמו כשהיא מופיעה במקלחת,ובמקומות סגורים בכלל. משתנה
אז "קליניקה פורחת" עשויה למנות כ - 25 מטופלים, זה אומר מאות פרטים, לפעמים מאוד מפותלים, איך זוכרים? הרי ב 10 דקות בין מטופל למטופל לא ממש מספיקים לכתוב משהו, וגם אז חוזרים לזה ןעושים שיעורי בית? משננים כמו אצל המורה רבקה בכתה ג'?
למטפל עשויים להיות 25 מטופלים? זה לא מוגזם? איך באמת זוכרים את כולם?
יש לי שני ילדים בני שנה ושלוש. ביתי הבכורה נכדה ראשונה להורי והם הנכדים הקטנים אצל הורי בעלי. להורי עוד נכד מאחי בהפרש גיל קטן מבני. אימו של בעלי מעדיפה משמעותית את שני נכדיה, הילדים של ביתה. אולי זה בגלל שאיתם היא מבלה הכי הרבה או מכל סיבה אחרת, אינני יודעת (וגם בעלי לא) אבל זה מאד בולט לשנינו. היא בהחלט מתייחסת גם לילדי ואף משתדלת תמיד להיות מאוזנת אבל רואים איפה ליבה (אני בעיקר משתגעת כשהיא באה לבקר את ילדי ומדברת כל היום על ילדיה של גיסתי). בכל מקרה זה מצב נתון ולמעט העובדה שאנו משתדלים לבקש שתבא או לבקר אצלה (כדי לבסס קרבה) אין לנו מה לעשות בנידון (חרה לי למשל שבעלי ביקש להתארח אצלה בחג עם ביתי הגדולה והיא שמחה מאד אך יזמה שאחייני יצטרף אליהם גם ויצא שהיא היתה עם האחיין ובעלי עם ביתי כך שאפילו התכנית הזאת לקרב ביניהם לא צלחה.) עד לפני שנה לפחות ביתי היתה במרכז תשומת הלב אצל הורי אבל מאז שנולד הילד לאחי גם שם ילדי הולכים ומאבדים את מקומם. זה התחיל כבר מההריון של גיסתי שלכבודו היא קבלה אוטו חדש מפואר מאבי (אני למשל לא, למרות שגם אני הייתי בהריון באותה תקופה) הילדים נולדו בהפרש של חודשיים ובני קיבל מסבו חליפת בגדים ואילו אחייני קיבל נדנדה מפוארת. היו עוד ענינים חומריים כאלה שלא אמשיך לפרטם, הבעיה היא כמובן איפה שנמצא הלב. אבי כל הזמן קורא לבני בשמו של האחיין. אותנו הוא רואה פעם בשבוע כשאנו באים לבקר (ומייד הוא דואג לקרא גם לאחי אשתו ובנו שיבואו) בעוד שאת אחי הוא ואימי מבקרים יום יום למרות שהם גרים רק קצת יותר קרוב. אולי זה כי אחי מבקש יותר עזרה (בעיני זה לא יפה כל כך) ואינני יודעת מה הביצה ומה התרנגולת אבל ברור שאבי נקשר יותר לאחייני. אפילו ביתי שהיתה מקור גאווה בשבילו כבר פחות זוכה לתשומת לב וכשכולנו שם הוא בעיקר פונה אליה שתביא צעצוע לקטנים או נוזף בה שלא תתקרב מידי וכדומה. אתמול כבר ממש חרה לי, עם גיסתי (כלתו) אבי מדבא לעיתים יותר קרובות ממני והם נראים קרובים. ביתי, שאוהבת גם את בן הדוד שלה ושיחקה עימו הרבה היתה ברגע מסויים שקועה באחיה והצחיקה אותו מאד והוא התגלגל מצחוק. במקום להינות מהרגע אבי מייד פונה אליה בדרישה עכשיו לכי להצחיק את האחיין . זה מאד מאד מעציב אותי. אני מרגישה שהפכתי לפחות מועדפת ושיותר גרוע מזה שילדי הפכו כאלה. אני דוקא בתור ילדה הייתי בהרגשה של מועדפת וביחוד הקשר שלי עם סבתי היה מיוחד. אני לא מצפה מהסבים והסבתות שיאהבו את ילדי יותר אבל גם לא פחות. עוד מעט כשהילדים יגדלו הם כבר ירגישו את זה. אני מאד כועסת ונעלבת ובעצם מרגישה שאין לי מה לעשות בנדון.
ניצן, ערב טוב הסיפור שלך נוגע בנקודה שאני מניח שרבים שותפים לה, ההרגשה שהסבים אוהבים יותר את הנכדים האחרים. לעיתים אין הרבה מה לעשות אלא להשלים עם כך, לא להראות לילדים את המצוקה שלכם, שכן לפעמים הם לא שמים לב לכך באותה מידה, והכי חשוב לתת להם את האהבה שלכם שזה הרי הדבר הכי חשוב. ובכל זאת כמה נקודות למחשבה, שמתי לב שאת מתייחסת רק לאמא של בעלך ולאבא שלך מדוע? האם בני הזוג שלהם מתנהגים בצורה דומה, מה טיב הקשר שלך עם כל אחד מהם ומדוע חשוב לך שדווקא הם יאהבו את הילדים. נשמע לי שבילדותך הייתה לך חוויה נפלאה עם הסבתא, אבל אין זה אומר שלגדול ללא החוויה הזו זו ילדות חסרה. אל תנסי שתהיה להם את הילדות שלך, זו משאלה טבעית, אבל היא משאלה. מבין את הרגשתך דרור
