פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אורנה, מקווה שאת עדיין כאן.... התקפי החרדה שלי התחילו, כנראה (אני מנסה לברר) לאחר שהתעלפתי במסגרת בדיקה בקופת חולים מסיבה פסיכוסומטית כפי שהגדירה הרופאה. אני זוכרת שכשסיפרתי על המקרה בכמה הזדמנויות,הייתי מרגישה את תחושת העילפון ומפחדת ולאחר כמה דקות נרגעת. זמן מה לאחר המקרה התחילו התקפי חרדה שכללו סמפטומים רבים(כמו דפיקות לב,יובש בפה,סחרחורת,פחד להשתגע ועוד) אך היתה גם תחושת עילפון חזקה ופחד גדול שזה יקרה. היום, לאחר כחמש שנים, התקפי החרדה כמעט ונעלמו, אך עדיין קיימת חרדה מסויימת ולפעמים גם תחושת עילפון (בעוצמה נמוכה יחסית ). איך אפשר להסביר את הקשר בין הפחד מעילפון לבין תחושת העילפון תוך כדי ההתקף?? אני לא מצליחה להבין מדוע ואיך ההתעלפות בקופ"ח "יצרה" התקפי חרדה. תוכלי לעזור לי לחשוב על הסברים אפשריים/כיוונים לחשיבה?? (אני מקווה שלא הגזמתי בשאלתי) תודה רבה!!

ערב טוב תמר, הנה אני כאן... האופן בו תיארת את החרדה שלך נשמע לי מאוד הגיוני ומוכר. החרדה התפתחה בסיטואציה מסוימת (לא תמיד ברור מדוע דווקא אז), ומרגע זה ואילך כל מה שקשור באותה סיטואציה נחווה כקשור לחרדה. זה יכול להיות מקום (קופת חולים), חלוק של אחות, ואפילו ריח מסויים יכול להוות רמז לאירוע מעורר החרדה. אנשים הסובלים מחרדה משקיעים הרבה מאוד מאמץ בהימנעות מרמזים המזכירים את התקף החרדה, ולפעמים זה נראה כמו פחד מהפחד, חרדה מפני האפשרות לחוות שוב חרדה. הדרך הנכונה להתמודד עם תחושות אלה היא כמובן הפוכה - להימנע מההימנעות, להסכים לחוות את התחושות הקשות שעולות בנו כשאנו מרגישים את החרדה עולה, ואז - החרדה יורדת... כדי להבין זאת יותר לעומק, אני מציעה לך לקרוא את הפרק על פאניקה בספר של יורם יובל (אינני זוכרת פתאום את שם הספר, אך אני בטוחה שתאתרי אותו בקלות - אני מתכוונת לספר הראשון שפורסם). בנוסף, אפשר לחזק את ההישגים היפים שהגעת אליהם באמצעות מספר פגישות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. שיהיה בהצלחה, אורנה

בטח "חסרתי" לך...אני עוד לא מתה אבל כבר לא חיה.אתמול הרופאה המהוללה שלי אמרה שזה כבר ברור שהתרופות לא עוזרות, ולכן צריך להוריד אותן..עוד היא אמרה,שלדעתה אין טעם להחליף את התרופה,כי מדובר ב"קוים אישיותיים" ותרופות לא יעזרו. אמרה להשאר בטיפול הפסיכולוגי ולהגביר תדירות..כן. התנערה ממני.הציעה שאלך לרופא אחר לדעה שניה. ואני חשבתי שאני עושה הכל להינצל.אבל הכל בדיחה גרועה של מישהו... אני צריכה "לדומם" מנוע,אני לא יכולה עוד.אני רוצה שיהיו תרופות שיהיה משהו. אני משתדלת,אבל זה מעל כוחותיי, וכנראה שאני רוצה גם להינצל וגם להיאבד. זה כואב להיות.השעות לא עבירות..

וחלמתי בלילה שאני מדממת.כמו במחזור..אבל לא משהו נורמלי.מדממת בכמויות עצומות ואני לא מצליחה להישאר נקיה.הידיים,הרגליים,אפילו הפנים.גם מהאף דיממתי.כשהתעוררתי מזה הרגשתי רגועה,כאילו זה רמז.פתרון.

ויק יקרה וכאובה כל-כך, אני לא מרימה ידיים. בואי נדבר על פתרונות אפשריים באופן אישי. שלך, אורנה

ויק יקרה. ההודעה שלך מאוד נגעה לליבי. לפעמים אנחנו חושבים שמאסנו על אחרים,והם מתנערים בגלל שנמאסנו על עצמנו ונמאס מהכאב. אני לא יכולה לומר בוודאות למה התכוונה הרופאה שלך, אבל אני חושבת שכדאי לך לפגוש רופא נוסף. רופא שיבחן את הכל מחדש, שיציע אפשרויות נוספות או קצת שונות שיחווה דעה נוספת. כשמעורבים בתוך משהו קשה מאוד לחשוב על דברים אחרים, המחשבות "מתקבעות" ולכן דעה שניה מאוד מומלצת . נראה לי שהרופאה שלך ניסתה להגיד, שהיא לא מכירה דרך אחרת,ולכן המליצה על דעה נוספת. אני מרגישה אותך כמה את זועקת לעזרה,כמה את רוצה שיעזרו לך להציל את עצמך. אל תתיאשי ! לפני מספר ימים היתה הודעה בפורום,נדמה לי בחורה בשם גל, שסיפרה כמה מצבה היה לא טוב,והרופאים אמרו שאין מה לעשות(אם אני זוכרת נכון גם אצלה היתה בעיה שהוגדרה אישיותית) ולמרות זאת היא טיפלה בעצמה והצליחה לשקם את עצמה ואפילו מעבר לזה. מקווה שההקלה תבוא במהרה.

אני במצב נפשי ממש לא טוב. צילצלתי כבר למלא פסיכולוגים , ואצל כולם אני ב"רשימת המתנה" כבר יותר משבועיים. אני חוששת שאני לא יוכל יותר אני באמת צריכה פסיכולוג/פסיכיאטר דחוף. מה לעשות? יש לכם אולי איזה המלצה על פסיכולוג/ית באיזור ראשל"צ? תודה מראש.

שלום דנה, אני בטוחה שיש מטפלים שיוכלו לפגוש אותך ללא דיחוי! בבקשה צרפי כתובת מייל פעילה, על-מנת שמשתתפי הפורום יוכלו לחזור אלייך עם המלצותיהם. אופציה נוספת היא לפנות למוקד קופת החולים שלך, לתאם עמם התחלת טיפול או התייעצות פסיכיאטרית, ולקבוע פגישה דחופה עם מטפלים/רופאים מהרשימה שיספקו לך. שיהיה בהצלחה, אורנה

לל. ולליאת (איני בטוחה שתראי זאת) נתתן לי מחמאות על פועלי בחיפוש עבודה,ול. החמאת לי על התקדמותי בחיפוש עבודה,אך כעת אני מרגישה שהמחמאות לא מגיעות לי,כי פעם נוספת לא השגתי עבודה שרציתי{אומנם הפעם אני יודעת בוודאות מוחלטת שזה משהו שלא קשור לתפקודי או ליכולתי,אלא לסיבה אחרת שאיני רוצה לפרט כאן}, ושוב אני מרגישה שאני חוזרת כמעט לאותו מצב - של ייאוש וחוסר מעש,אומנם זה לא כמו שהרגשתי שבוע שעבר,אני מרגישה הרבה יותר רגועה מאז,אך בכל זאת- איני רואה איך אי-פעם אצא ממצב מייאש זה - שמושפע מגורמים שונים רבים. צרפתי את השירשור מלפני מספר ימים - שעליו דיברתי,כדי שתזכרו ותבינו על מה דיברתי. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-693,xFT-623886,xFP-624597,m-Doctors,a-Forums.html אני יודעת שהכותרת בטח שראייתת מוזרה,ואומנם בד"כ לא 'מחזירים' מחמאות שניתנו, אך במקרה זה - אני מרגישה באמת שבעיקר המחמאה שאת ל. נתת לי,לא מגיעה לי וגם לגבי החוסר מזל אני באמת מאמינה שזה 'חבר צמוד שלי' בשנים האחרונות,בלי קשר לסיבה,שום תחום בחיי לא מסתדר ובטח שלא בקלות. תודה על ההקשבה, משתנה

משתנה יקרה, מצטערת, אני לא לוקחת בחזרה את מה שכתבתי! המחמאות ניתנו על האומץ לחפש עבודה ולשלוח קורות חיים. על הנכונות להמשיך וללכת לראיונות עבודה, למרות שזה לא קל ועוד יותר לא קל לך בתקופה האחרונה, לפי מה שאני מבינה. לא נתתי מחמאות על זה שמצאת עבודה. אלא על האומץ לא לוותר לעצמך ולהמשיך לקוות ולרצות יותר טוב בשביל עצמך.זה ממש לא טריוויאלי! (אלה לא ממש מחמאות גם, אני חושבת, פשוט שיתפתי אותך בשמחה שלי על ההצלחה שלך..(כן, הצלחה) תמיד נראה לי ש'מחמאות' זה משהו שנאמר לצורך סיטואציה..) אני מצטערת לשמוע שזה לא הצליח... מאידך, אני מרגישה בטון הכתיבה שמשהו בך באמת רגוע יותר.. נשמע לי שהיום דברים אחרים דווקא מטרידים אותך.. One step at a time מאחלת לך אומץ לקוות (וגם קצת מזל..זה אף פעם לא מזיק) (לילך).

בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל נכנסתי למצב של רימנטיבי (נדמה לי שככה מבטאים זאת), כלומר ניתוח עצמי , וניבור יתר. המצב אצלי כל כך חריף, הוא נמשך שנתיים כאשר חיי הצטמצמו לכדי אפס. אני נכנסתי לסחרור של שטף מחשבות (סוג של הצפה),קראתי הרבה חומרים פסיכולוגיים, מחשבות על מחשבות, תאוריות על תאוריות, אין אבן שלא הפכתי בחיי, באישיותי ובנפשי. המצב מלווה במעין דכאון וחרדה גבוהה, נמנעת מלעשות דברים ולפגוש אנשים. אני לא מסוגלת לעשות כלום מרוב מחשבות! הוכחתי לגלות שכדור חצי מ"ג רספונד עוזר לארגן ולשכך במעט את המחשבות. בנוסף, קיבלתי ציפרלקס עכשיו (זה היום הראשון שנטלתי, והחרדה והמחשבות הסטריות). כמובן, שמרוב מחשבות אני לא יכולה להתעסק בעשייה, מעין מעגל קסמים. הייתי מעוניינת לקבל עצות יעול ממך בבקשה, איך ניתן לצאת מהמצב (אם בכלל), כי בכל רגע נתון אני בודקת את עצמי מה המצב איתי, יש אובססיה. האם יש עשיה ספציבית שלדעתך תוכל לחלץ אותי ממצב סבוך זה... אני רוצה לציין כמובן, שגם הריכוז שלי נמוך מאוד. לגבי טיפול פסיכדינאמי חדש שהתחלתי עכשיו , אני בספק לגביו, אם זה בדיוק "התרופה" לניתוח יתר ולעיסוק אובססיבי בעצמי. תודה

נורית היקרה שלום, הצטערתי לשמוע על מצבך, לצערי אין לי 'דברי חוכמה' שיעזרו לך לומר לך,לפחות לא כרגע,אך חשוב לי לחזק אותך ולאחל לך שתצאי בקרוב ממצב זה. תמיד את מחזקת אותי,ואשמח אם אוכל בדרך כלשהיא לחזק אותך. אני מקווה שלא תכעסי על כך ש'התפרצתי' להודעתך אל אורנה. באהבה, משתנה

זו נורית אחרת...

משתנה יקרה מאוד, היום אני כאן. אתמול לא הייתי. הייתי קבורה תחת הספרים... ראיתי עכשיו את דברייך שכוונו אלי. ורציתי להודות לך. ריגשת אותי. לא אני כתבתי. אבל בי נגעת. נורית

שלום נורית, מספר 'קומות' מתחתייך עניתי לשאלה דומה מאוד של ליאת, ויש לי תחושה שתמצאי שם את עצמך... נורית, נסי להרגיע מעט את החיפוש התיאורטי והשכלתני אחר הבנה, ותני לעצמך להתנסות בטיפול הנוכחי. בכל מקרה, ימים יגידו האם הטיפול ייגע בך באופן נכון ומיטיב, וכרגע אין לך שליטה מלאה בדברים. כפי שכתבתי לליאת, טיפול תרופתי יכול בהחלט להיות לעזר. בהצלחה, אורנה

אני לא יודעת אם זה המקום לשאול שאלה מסוג זה... יש לי תינוק בן חצי שנה ומזה כ-3 חודשים הוא משתעל, ניגשנו מספר פעמים לרופא הילדים (ואף קיבלנו חוות דעת נוספת) אך ללא ממצאים. השיעול הוא יבש לכן נפסלה מחלת חורף כזו או אחרת. השיעול מופיע במהלך היום, ונראה כי בכל פעם שאנו מביטים בתינוק כאשר הוא משתעל, הוא משתעל חזק יותר. אמא שלי אומרת שאני נהגתי באותו אופן כשהייתי בגילו, והמצב הגיע פעם אף לכדי הקאה. האם יש קשר "גנטי" בין ההתנהגות שלי כתינוקת לבין ההתנהגות שלו? איך אפשר להכחיד התנהגות זו? ניסינו להתעלם מהשיעולים למשך תקופה, אך ללא הועיל, אז ניסינו את ההיפך, לתת לתינוק יותר תשומת לב מכרגיל (אם זה אפשרי..) אך גם זה לא עזר? האם תינוק בגיל כזה יכול להשתעל "פסיכולוגית"?

שלום דבי, תינוקות לומדים היטב את סביבתם, ובהדרגה לומדים להפיק מאיתנו מגוון של תגובות. בראייה כזו, יתכן והוא למד שהשיעול מפיק מכם תגובה חריפה ומובחנת, ולכן הוא חוזר עליו עוד ועוד. אני לא בטוחה שהדבר מדאיג כלל וכלל, אך מאחר והשיעול מטריד אתכם אני מציעה לגשת לפגישה באחד המרכזים הייחודיים לקשר הורה-תינוק. מרפאה מעין זו קיימת באיכילוב בתל-אביב, ואני מניחה שהיא אינה היחידה בארץ. מעבר לכך, המשיכו להינות ממנו, הגיבו במאור פנים לחיוכיו ולהתנהגויות חביבות אחרות, ונסו לא לעשות מהשיעול עניין... בהצלחה, אורנה

נוספים של פסיכולוגיה או פורומים בנושא הנפש (גם תמיכה)? מצאתי כבר שיש בדוקטורס כמה, ynet, וואלה, נענע, תפוז, פעם הייתה רשימה באתר של זרות והיום כבר אין להם יותר אתר? אשמח לתגובות ותודה לכולם

תנסה לראות את הפורומים מהדף הבא - שהוא ריכוז הפורומים של DOCTORS : http://www.doctors.co.il/xFF-Index,m-Doctors,a-Forums.html

שלום בת אחותי היא בת 10 שנים בזמן אחרון הודיעו מהבית ספר ש במהלך היום היא פתאום לא יכלה לינשם ו דפקות הלב שלה הייתה 180 ואחרי זה אמא שלה הביאה אותה הביתה והדברים שקרו בזמן אחרון, , אחותי התחלה ללמוד ספרות והיא חוזררת הביתה עייפה לא נותנת לילדים תשומת לב ישר נכנסת למטבח מכינה משהוא וצועקת על הילדים ורק רציתי להגיד שהבת שלה אמרה בגלל שהיא צועקת עליה היא מאוד מפחדת שאלתי היא :מה תעשה אמא כדי להחזיר את הבטחון לילדה .?יש עוד שתי בנות אחת גדולה 14 קצת מוגבלת וילדה קטנה . .היא גרה מאוד רחוק ממני בעלה גם לפעמים משחקת איתם ולפעמים חוזר הביתה מאוד עייף .הילדה שהייתה קטנה גם הייתה מאוד ביישנית פחדנית...בבקשה תגידי מה לעשות בנתיים עד שהיא תלך ליעוץ.ותודה מראש

שלום שוש, אני מבינה את הדאגה לאחייניתך בת ה- 10, אך אינני בטוחה שנכון 'להאשים' את אמה בדבר. יתכן שהילדה חווה מתח מוגבר בעקבות העובדה שאמה פחות בבית והיא עייפה ועצבנית, ויתכן שישנן סיבות אחרות. שימי לב, לדוגמה, שהעובדה שאמה יוצאת ללמוד מקצוע עשוייה לעורר בילדה דווקא תחושת בטחון וגאווה! אני מציעה לאחותך ובעלה להתייעץ עם גורמים בבית-הספר, על-מנת לבדוק אפשרויות רפואיות ופסיכולוגיות שונות. לצד זאת, אני תוהה האם תוכלי להתגייס לתמיכה במשפחה של אחותך, ולו לזמן מה עד שהדברים שם יירגעו ויחזרו למסלולם. אני מבינה שאת גרה רחוק, ובכל זאת נדמה לי שאפשר לחשוב על זמן מסויים בו תהיי נוכחת שם כדמות אוהדת ומחזקת. אני מאחלת לכולכם שמחה ובריאות, אורנה

אני מתקרבת לגיל 40.יש לי מעט מאד חברות נפש ומסתפקת בהן, מאחר ובעבר נכוויתי ואיבדתי אמון באנשים. מאז היותי קטנה תמיד רציתי להיות הכי מקובלת בחברה, בטחוני העצמי היה שואף לאפס למרות שידעתי שיש לי גם לא מעט יתרונות. היום אני מבינה שסבלתי/סובלת מחרדה חברתית. יום בהיר אחד הרגשתי כעין התאבדות, נשבר לי להיות כפי שאני, רציתי שאראה בעיני הסביבה והחברה במובן החיובי, תמיד חשוב לי מה יגידו אנשים, לרצותם, פגיעה ורגישה עד מאד, לכן משתדלת להתרחק כמה שיותר מאנשים בכדי לא להיפגע.רציתי להוציא את כל כישורי לאור, להתבלט, ויהיה מה שיהיה, החיים קצרים. נתתי הרצאה מאלפת בין לבין השחלתי בדיחות, הרגשתי שריתקתי את הקהל. והאנשים שמכירים אותי מקרוב היו בהלם מוחלט. כמובן, שאני הירגשתי בשמים. בטחוני העצמי עלה לא בהרבה, אך בכל זאת אני חושבת ושואלת כל הזמן את עצמי: איזה אומץ היה לי להופיע בהרצאה בע"פ לפני קהל לא קטן שכל החיים היה לי הפחד מאנשים, אולי אנשים יחשבו שהתחרפנתי? מרגישה שזה לא אני, כעין שחקנית תיאטרון, זה לא אמיתי, הצעד והתעוזה שהיתה לי אולי בכל זאת מסתתרת בעייה סמוייה שנמצאת בתוכי? מצד אחד אני מרגישה נפלא, ומצד שני אני שרוייה בהלם מוחלט, קשה לי לתפקד בבית, כל היום חושבת איך עשיתי את זה, זה לא אני, מה יגידו אנשים וכד'. הרגשות שלי מעורבבים בין אושר עילאי לבין שאולי יש לי בעייה ומה יגידו אנשים, כי הרי מכירים אותי עשרות שנים את נורית האחרת. האם אני נורמלית??? סליחה על כל האריכות ואודה לכל מנהל הפורום שיתנו את דעתם על הנושא הנ"ל. רב תודות.

שלום נורית, את מתארת חוויה מתמשכת של חוסר בטחון ופגיעות. ופתאום, על רקע החווייה המתמשכת הזו, עולה על הבמה נורית אחרת... אני מאמינה שה'נוריתיות' האלה קשורות זו לזו ו'מכירות' זו את זו טוב יותר משאת חושבת. אבל כרגע, את מרגישה חוויה של חוסר אינטגרציה בין החלקים השונים שנמצאים בתוכך. זה מבלבל, אבל זו יכולה להיות גם חוויה מרגשת מאוד ופתח להתנסויות חדשות. לטעמי, זהו זמן מצויין לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולברר לעצמך את המורכבות הזו לעומקה. אם האפשרות הזו מעניינת אותך, את מוזמנת להרחיב איתנו את הדיון בנושא. בהצלחה, אורנה

שלום רב. תחילה תודה על תגובתך המהירה. אני מצד אחד מרגישה מן התרוממות רוח, כאילו ניצחתי את ה"מחלה" שתמונה אצלי בתוכו ( ביישנות, חוסר בטחון וכד'??) ומצד שני, אני נזכרת בהרצאה שנתתי - אני מתכווצת מפחד. כאילו זאת לא אני. האם זה נורמלי מצידי לשבור מחסום שהיה אצלי עשרות שנים? בלי שום טפול פסיכולוגי, בלי כדורים, סתם עבודה עצמית,להשתנות מקצה לקצה. לפני שהופעתי הייתי: מאד מאד עצורה, סובלת מחרדה חברתית, עד היום נשארתי באותו הדיעה: שאנשים מאכזבים, דיכאונית. ויום בהיר אחד אמרתי לעצמי: "אני אראה להם מי אני, האנשים לא פחותים ממני, שיראו את כשרונותי, שיראו מה אני שווה, כי אני רוצה עד מאד להרגיש שווה ומקובלת, כי השנים רצות ובן אדם לא חי לנצח, והנה, היתה לי הזדמנות פז להוכיח את הידע שלי בנושא.קשה לתאר את האושר שהרגשתי אותו רגע שריתקתי את הקהל, וקיבלתי תגובות מאד חיוביות גם לאחר ההרצאה וגם טלפונית הביתה. מצד שני, אני שואלתי את עצמי: האם אני נורמלית?????? ועתה, מעניינת אותי תגובתך. תודה רבה.

שלום נורית, אני מבינה את ההרגשה המורכבת הזו, כאילו זו את ולא-את בו-זמנית... זו בהחלט הרגשה נורמלית, אך היא גם מורכבת ומבלבלת. אני מציעה לא להישאר לבדך עם החידה 'מי אני': האם אני הדוברת המרשימה על הבמה, האם אני האישה הביישנית והסגורה שהייתי עד כה, האם אני גם וגם, האם יתכן גם וגם... במקום לתהות בדברים לבדך, אני ממליצה בחום על טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, אורנה

שלום רב, אני נשואה 12 שנים +3 ילדים. בעלי גבר נאה מאוד שרק משתבח עם השנים (לאחרונה הוא אף השיל מעליו כ-15 ק"ג) כשהתחתנו נראתי הרבה יותר טוב מאיך שאני נראית היום למרות שאני תמיד דואגת להיות מטופחת, שומרת על גופי וכו... אבל מה לעשות סימני הזמן והגיל עושים את שלהם הגוף לא מה שהיה בצעירותו (אני בת 36 ולאחרונה עור פניי נראהלא משהו...). בזמן האחרון, באמת שבעדינות בעלי כל פעם מעיר לי הערה אחרת פעם על הגוף, פעם על הפנים... (כאילו שאין לי מראה) מה אני יכולה לעשות ? פרגית בת עשרים אני לא אהיה וגם הוא לא, כל פעם שהוא מעיר לי (בעדינות) אני מתכנסת בתוך תוכי ונפגעת. יש לציין שאני די מחוזרת הן בסביבת העבודה והן מחוצה לה... אני נראית מעולה יחסית לגילי אבל עדיין זה לא מה שהיה פעם. אני יודעת שהמצב לא הולך להשתפר נו מה לעשות כולנו מתבגרים. ההערות שלו פוגעות לי בבטחון העצמי ואני מרגישה צורך להוכיח לו שאני שווה... מה אתה מציע לי? כבר פעם החזרתי לו... (נגעתי לו גם כן בכמה נק' רגישות אצלו) אבל הנק' היא איך לא לדאוג שהוא יפסיק להמשך אליי זה שהוא אוהב אותי אני בטוחה. סליחה על הבלבול אני קצת נסערת...

שלום פגועה, הסערה הרגשית שאת חשה מתוך הפגיעות בהחלט מובנת, ואני מקווה שכעת את מרגישה טוב יותר. אני נוטה להסכים איתך שהחלפת פגיעות הדדיות עם בעלך אינה הדרך הנכונה. במקום זאת, נראה לי נכון לשוחח עמו בכנות ולהסביר לו כיצד את מרגישה. ספרי לו שבתקופה האחרונה את מרגישה פחות מושכת בעיניו, ושהערותיו הקטנות והחוזרות על-עצמן אינן עוזרות. אני מקווה ששיחה פתוחה תיצור ביניכם תחושת קרבה שתחזק אותך ותתמוך בך. לצד זאת, נסי למצוא את הדרך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך, מתוך עצמך ולא רק בזכותו. יתכן שזה הזמן לחדש קשרים ישנים, להעיר מתרדמתם תחביבים עתיקים, למצוא את הדרך להרגיש סיפוק והנאה בחייך שלך. אחרי הכל, כל החיים לפנייך... שיהיה בהצלחה, אורנה

בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל בידי מטפלת קטסטרופלית, נגרם לי נזק. אני סובלת ממעין דכאון, כלומר הדימוי העצמי מתחת לבלטה, חסרת מוטיבציה ושמחה. ההתלבטות שלי אם לקחת כדורים אנטי דכאוניים, אף על פי שניסיתי וזה לא עשה את העבודה מבפנים. כיום אני מנסה לתקן את הנזק בטיפול אמיתי :) אך, אני לא מאמינה כי אשוב לעצמי כפי שהיתי קודם. שאלתי היא- האם כדאי לקחת כדורים ? הרופא רשם לי ציפרלקס. תודה

אם הרופא שרשם את הכדורים אינו פסיכיאטר, כדאי שתתייעצי עם אחד כזה. מנסיוני (טיפול כושל ונטילת כדורים), הכדורים האלה כן עוזרים, ואפשר להפסיק את הטיפול בהם לאחר שתתייצבי (ממליצים על חצי שנה לפחות). ציפרלקס לא ממכר. הכדורים לא עושים את העולם ורוד, אבל הם עושים את החיים קצת יותר נסבלים. את השאר מתקנים בטיפול אמיתי (אהבתי:-) ולא לשכוח תופעות לוואי... לא נעים... (התסמינים הדיכאוניים עשויים אף להחמיר בשבועות הראשונים, בנוסף לתופעות לוואי אחרות...) http://www.derech-haim.co.il/medicine.asp?n=7710&md=9&sm=11&m=&look= בהצלחה,

שלום ליאת, צר לי שנפגעת כל-כך בטיפול פסיכולוגי, ואני מקווה ש'הטיפול האמיתי' שהזכרת (לא לגמרי ברור לי למה התכוונת) מיטיב עמך. ההחלטה בנוגע לטיפול תרופתי היא מורכבת ואישית מאוד, ולא אוכל להכריע בנושא במקומך. באופן כללי, אציין שטיפול תרופתי נוגד דיכאון הנו במקרים רבים יעיל ביותר, ובעל תרומה ניכרת לרווחתם ולאיכות חייהם של הנעזרים בו. מאחלת לך הקלה, אורנה

שלום, יש לי אחות שמבוגרת ממני בחמש עשרה שנה ואחות נוספת שמבוגרת ממני באחת עשרה שנה. בהיותי ילדה אחותי הבכורה נהגה לכנות אותי בשמות גנאי וטענה כי אני שחורה ומכוערת. האחות השנייה שלי תמיד הושפעה ממנה. כשאחיותי נישאו אימי תמיד ביקשה שאלך ואעזור להם במיוחד לאחות האמצעית שלי. העזרה כללה סחיבת סלים, שטיפת כלים, סידור ארונות. נענתי ברצון . רוב הזמן אחיותי היו מבקרות בבית אימי הם לא עבדו. וכשבאו חברות לבקר אותי, הם שמו לב שאחיותי מזלזלות בי. לא התייחסתי מפני שכאשר הייתי עונה לאחותי הייתי חוטפת מכות. אף פעם לא הוזמנתי לטיולים משפחתיים אחותי הבכורה לא רצתה שאצטרף לטיולים ותמיד מצאה סיבה לא לצרף אותי. היא גם נהגה להרחיק את בנותיה ממני כאילו אני פגע או משהו פסול בי. כשבגרתי והכרתי בחורים הם ניסו לשדר להם שמשהו לא בסדר איתי. דבר שמאוד פגע בי. עלי לציין ששני אחיותי נישאו לבחורים לא מוצלחים . האחות האמצעית נישאה לבעל שנהג לזלזל בה ולקלל אותה לפני כולם. לבסוף נישאתי לבחור שאוהב אותי ואני די מאושרת מחיי הנישואין. אחותי הבכורה המשיכה לזלזל בי ולרכל עלי מאחורי גבי וגם להפיץ עלי שמועות שמשהו לא בסדר איתי. אימי תמיד תמכה במעשיה ותמיד נכנעה להתנהגותה בטענה שאסור להרגיז אותה מפני שהיא רגישה ועלולה להתעלף מרוב עצבים. כשניסיתי להסביר להם וגם בעלי את התנהגותה. הם הבינו , הורי ניסו לדבר איתה אך היא פרצה בצעקות ובדרמטיזציה ויללות . שהיא הבת המקופחת ולא נותנים לה מספיק תשומת לב כל זאת כאשר היא כיום בת 52. היא מצליחה לשלוט בכולם ולעשות ככל העולה על רוחה. כשכולם מפחדים ממנה. היא קונה את השפעת הסביבה ע"י כסף ומתנות. היא הצליחה להרחיק ולהשפיע על האחיינים שלי , כלומר הבנות שלה והבנות של האחות האמצעית. דבר שמאוד כואב לי. למרות שהורי ראו למעשה את האמת ורואים שלא רק בי היא נוהגת כך, אלא גם בקרובי המשפחה של בעלה , גם מהם היא הרחיקה את בנותיה. לאחר מריבה איתה היא שוב הצליחה להשפיע על אימי ע"י כמובן מתנות שהביאה לה. ושינתה את דעתה. תביני עזרתי לביתה למצוא עבודה ומסגרת לימודים שתתאים לה ביתה בת 28 ורק עכשיו החלה ללמוד. עזרתי כל הזמן ואני זכיתי רק לייחס משפיל ומזלזל, מצד המשפחה הזו. לפעמים הורי שומרים על בני, וכשהיא מגיעה ובני שם היא מציגה כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בשבילה. למרות שבני חלה והיה מאושפז בבית חולים במשך שבועיים . אך ליד הורי היא מציגה כאילו היא הדודה הטובה ביותר. ביקשתי מהורי שיבקשו ממנה לא לגשת אליו. כאילו הוא בובה ויסבירו לה שלא יכול להיות מצב כזה שיחס צריך להיות הדדי. את מקבלת אך גם נותנת. אני מסבירה ומסבירה ולשווא. אני מרגישה שאני נאלצת לריב עם הורי כל פעם מחדש דבר שמאוד מעציב אותי. אך אני לא מוכנה בשום פנים ואופן לוותר לה. ומרגישה שמשהו צריך לעשות כאן צריך להעמיד אותה על מקומה . אנא עזרי לי. מרגיז אותי וכואב לי שאני משלמת את המחיר לאחר שתרמתי ועזרתי רבות. אני אדם שקט שלא אוהב מריבות ולכן שתקתי שנים רבות. אך לא עוד. מפליא אותי ביותר איך תומכים בה .

עדי שלום, אני מבין שההודעה לא כוונה אלי אבל בכל זאת אשיב עליה, אם תרצי תוכלי לפנות מחר לאורנה. אני שומע אותך חשה תחושת קיפוח וכתוצאה מכך כעס רב על אחותך והורייך וזה נשמע מוצדק לגמרי. אבל אני שומע גם שאת רוצה שהם ישתנו ונראה שאחרי כל כך הרבה שנים הסיכוי לכך מועט. לדעתי הדרך עבורך היא לחפש בתוך עצמך מה הדרך להתמודד עם המצב. לא לחפש את הפתרון בחוץ אצלן בתקווה שהן ישתנו אלא לראות מה אפשרויות הבחירה שלך. את יכולה לעשות את זה לבד, עם בעלך, או בטיפול. בעיניי זו האפשרות המרכזית עבורך להרגיש טוב יותר עם המצב, דרור

שלום רב, אשמח לקבל הסבר מהם השלבים אותם עובר הפסיכולוג על מנת להיות מדריך. ומה אומר הסטטוס בו הינך מדריך, ומדריך מטפלים צעירים ממך (מבחינת וותק מקצועי) אך פרט זה לא רשום בפנקס הפסיכולוגים. תודה רבה

מור שלום, השלבים אותם עובר מדריך הם, הכשרה כפסיכולוג מומחה הכולל תואר שני לפחות והתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר מכן הכשרה הנקראת הסמכה להדרכה במהלכה הוא מתנסה בהדרכת מתמחים בפסיכולוגיה. רק אז הוא מוכר כמדריך. מעשית המשמעות היא שהוא יכול להדריך פסיכולוגים מתמחים ושהדרכה זו תהיה מוכרת כלפי גופים חיצוניים כגון מועצת הפסיכולוגים משרד הבריאות ועוד. דרור

שלום לך, מקווה שתוכל לעזור לי. אני שנה בטיפול, אבל ממש בקצב איטי מאוד, כי אני מאלה שלא ממש משתפים, ועד שלמדתי לבוא בתחילת הפגישה ולהציג את מה שאני רוצה לדבר עליו, לקח המון זמן, ואפילו יש עדיין ימים שאני אפילו לא מוכנה לפתוח שום נושא. עדיין קשה לי, למרות שהקשר עם המטפלת הוא טוב, אבל קשה לי נורא עם הקטע של להתמסר, להבין שהיא שם בשבילי....כלומר יש פגישות שאני מעבירה אותם בשתיקה מוחלטת או בכמה משפטים, לאחרונה היא התחילה ללחוץ, ולבקש לראות שינויים..... דבר שאני לא מצליחה לעשות. היא התעצבנה עלי ואמרה שאינה מוכנה לעבוד בתנאים כאלו (הימים שבהם אני מתרחקת ממנה ולא נותנת לה לא להתקרב ולא לגעת בשום נושא). היא אפילו העלתה את הנושא שהיא אינה יודעת בכלל אם אני מתאימה לטיפול דינמי.... ושהיא תמשיך לעצבן אותי והוציא אותי מהתקיעות הזו עד שהכל יתפרץ החוצה.!!! מה אני אמורה לעשות? אני יודעת שאני צריכה טיפול ועזרה בהרבה נושאים שתקועים שם בפנים הרבה שנים, אבל הטיפול מוציא אותי מכל איזון, מעצבן אותי, ומשאיר אותי כל השבוע חסרת סבלנות. אשמח אם תוכל לעזור לי (ולא רק בהחזרתי חזרה אליה עם המכתב מודפס:-))))

שני שלום, לא לגמרי הבנתי את ההערה שלך בסיום, אבל בנוגע לשאלה שלך, נשמע לי שאת מרגישה שאת תקועה בטיפול ושהמאמצים של המטפלת שלך מלחיצים אותך ומכאיבים לך במהלך השבוע. אם אני מבין נכון את מה שקורה נשמע לי שמשהו בך מתעורר, ומאחר ואני מחויב לדעתי המקצועית, אני חושב שאת הדבר הזה שמתעורר, את הכעס הזה העצבים חוסר האיזון את צריכה להפנות לתוך הטיפול. אם המטפלת שלך טובה היא תוכל לשאת את זה, ונשמע שהיא גם רוצה בכך. בעיניי זה יכול להביא לך הרבה תועלת. ברור שאם אפשר היה לנתק בין הטיפול לחיים זה היה יותר נוח. כלומר להתעצבן בטיפול בלי שזה ישפיע על החיים. אבל זה לא ככה, ואולי טוב שכך. כך נוצר בסוף השינוי גם מחוץ לטיפול, מקווה שעזרתי, גם אם לא נעניתי לגמרי לבקשתך, דרור

שלום אני מאוד מתעניינת בתופעה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית (פסיכופטית), עקב מקרה במשפחה, ואני מאוד רוצה לדעת, מכל המחקר הידוע כיום, איך בנאדם הופך להיות כזה. האם זה תוצאה של חינוך לקוי, האם זה כתוצאה מליקוי מולד במוח? מאוד רוצה שתפנו אותי לחומר כתוב על הנושא הספציפי הזה, יכול להיות גם מספרים. תודה.

אישיות אנטי-סוציאלית היא סוג של הפרעת אישיות. מדובר לרוב בהפרעה קשה, שמתבטאת בהתנהגות עבריינית או פגיעה באנשים, חוסר חמלה, חוסר התחשבות באחרים וכדומה. חלק מהעבריינים הם בעלי מאפיינים אנטי סוציאלים כאלו, חלק מהאנשים אינם עבריינים אך פועלים באופן שעלול לפגוע באנשים.

אמיליה שלום, הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, היא אכן כפי שלילך כתבה הפרעת אישיות לא פשוטה, בעיקר לסובבים את האדם. הביטוי הבולט של הפרעה זו הוא היעדר תחושה של מצפון, ורגשי אשם. הם מכירים את החוק והנורמות החברתיות, לעיתים טוב מדי, אולם הדבר המרכזי שמניע אותם הוא קידום האינטרסים שלהם בכל דרך אפשרית. ניתן לומר שהם נטולי חוק פנימי. כיום המחשבה היא שיש שילוב של מרכיבים מולדים ביחד עם חלקים נרכשים המביאים לקושי להפנים את המוסר. הטיפול במקרים כאלו קשה לרוב, משום שהם אינם חשים מצוקה של ממש, מתקשים להכנס באמת לטיפול ולעיתים קרובות משטים גם במטפלים שלהם. כרגע לא עולה בדעתי ספרות בנושא, אולם חיפוש באינטרנט יעלה בוודאי מקורות רבים. וגם אני אם אזכר אפנה אותך, אני יודע שזה לא נשמע מעודד אבל בהינתן תשומת לב נכונה ניתן לעשות צעדים טיפוליים, דרור

הקריטריונים להפרעת אישיות אנטיסוציאלית שונים מאלה של הפרעת אישיות פסיכופתית (המושג השני בוטל כבר). זה לא בדיוק אותו דבר. לפחות 50% מהאסירים יש להם הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. לפי מחקרים בפסיכולוגיה טיפול קבוצתי בכלא עוזר להם לפתח אמפטיה כלפי הזולת. טיפול פסיכולוגי פרטני לא עוזר להם כי הם מצליחים להערים על המטפל. הגורמים להפרעה זאת כוללים הפרעת התנהגות בילדות (לפעמים גם הפרעת קשב) שהיא מולדת, בשילוב גורמים סביבתיים (כמו הזנחה רגשית או התעללות).

הייתי לפני שבוע בפגישה ראשונה. לא הייתה בינו לביני כימיה. הרגשתי שלא ממש היה קליק ביננו. האם לוותר או לתת עוד צאנס? האם זה לגיטימי לעלות את הנושא אם אבוא שוב?

דניאלה שלום, אני רוצה לשתף אותך במה שעבר עליי כשקראתי את דברייך בפעם הראשונה, הרגשתי שאת מספרת על פגישה עם גבר, דייט. רק בקריאה שניה הבנתי שאת מספרת על פגישה טיפולית ראשונה. ייתכן ואני טועה וזה פשוט חוסר ריכוז שלי, אבל אני חושב שמשהו בבלבול שלי משקף חוויה שלך, אכזבה מהפגישה הראשונה הדומה לאכזבה מדייט ראשון שאין בו כימיה עם בחור. ברור שקל יותר להיכנס לטיפול כשיש תחושה שזה זה כבר מההתחלה. אבל טיפול זה משהו מורכב יותר, משהו שכימיה היא לא שם המשחק בו, ולעיתים היעדר הכימיה היא הדבר שיש לבדוק אותו. אני חושב שיש מקום להגיע שוב לפגישה ולדבר על זה, בעיקר אם מה שאני מתאר מוכר לך כדפוס גם בחייך מחוץ לטיפול. אין הכוונה שתאלצי את עצמך להיות בטיפול שלא טוב לך בו, אלא שתתני לעצמך את ההזדמנות להכנס אליו. בהצלחה, דרור

מצד שני לא מעט פעמים ממליצים לבחון שניים או שלושה מטפלים לפני שמחליטים, אז אולי העדר הקליק הוא הסימן לחפש הלאה?

כואב לי כבר הגוף כואב הכל אני רוצה שהכל ייחרב אני רוצה את אמא שלי ולישון לישון לישון שיפסיק לכאוב לי ושהעולם הזה ייחרב .די.

ויק שלום, כואב לשמוע את התחושות שלך. כואב אבל מובן. מובנת הכמיהה אמא ומובן גם הכעס הנורא על הכל. אני כאן וחברי הפורום כאן לשמוע ולתמוך גם ברגעים האלו אם תרצי לשתף. דרור

אף אחד לא מבין כלום.לא יכול לעזור לי.בא לי להטיח את הראש בקיר ולנפץ אותו לרסיסים.להתרסק.להיעלם.

מבקשת המלצה לפסיכולוג/ית , משום מה קשה לי למצוא מטפל ,חד, כריזמתי, מעודד , שנותן פוש...ונותן תשובות, המטפלים שנתקלתי בהם , זה היה סוג של מריחה... ולא באמת עזרה, כבר לא יודעת אם זה אני או הם. גילה

גילה שלום, אנחנו לא נוהגים לפרסם המלצות בפורום, אבל אם תצרפי את המייל האישי שלך, חברי הפורום יוכלו אולי לשלוח לך המלצות. ורק מילה נוספת, ייתכן ומטפל כריזמטי זה מה שאת צריכה, וייתכן ועשד כה לא מצאת אחד כזה, אבל משהו באמירה שלך שכל מה שהיית בו היה סתם מריחה אומר לי שזה גם משהו אצלך, משהו בדרך שאת חווה את עצמך ולפיכך גם אחרים. למשל שאם הם לא כריזמטיים, או נותנים תשובות, הם סתם מורחים את הזמן. שיהיה בהצלחה ואני מקווה שהמטפל הבא יאפשר לך כניסה טובה לטיפול, דרור

אני לא מאשימה את הפסיכולוגים,מאמינה שזה עניין של התאמה, בשורה התחתונה לא הייתה התקדמות, וגם לא רמיזה עתידית על כך. איך מטופל יכול ל"הרוס" טיפול כשהו באמת כ"כ רוצה עזרה? ואם הנושא הועלה, אשמח לדעת איך באמת לשפוט טיפול באם הוא עוזר או לא

גילה שלום, בדבריי התכוונתי שייתכן ומשהו בך, מתקשה כאשר הוא נמצא בחוסר וודאות, כשלא נותנים לו תשובות או כשאין על מי להישען. במקרים אלו התרשמתי שאת נוטה לבטל, במקרה זה את המטפל, אך זה נראה כנכון במקומות שונים בחייך. לגבי השאלה איך מטופל יכול להרוס טיפול שהוא מעוניין, זהו אחד הנושאים הבולטים בפסיכולוגיה לאורך השנים, עוד מימי פרויד שכתב על כך רבות. המחשבה היא שיש משהו במפגש עם הלא מודע המעורר חרדה וכתוצאה מכך מתעוררת התנגדות לשינוי שאינה מודעת, אינה מכוונת. כמעט ואין טיפול שבו התנגדות שכזו אינה עולה בצורה זו או אחרת. באשר לשאלה איך יודעים אם טיפול עוזר התשובה מורכבת, ואלמנט הזמן משמעותי כאן. קשה לבחון את הדברים תוך כדי, ולעיתים אנו ממשיכים להיתקל שוב ושוב באותם חלקים לא פשוטים המטרידים אותנו. ניתן לדמות טיפול לעיתים כהתרת כדור צמר זה דבר איטי הדורש סבלנות, שלפעמים נתקע ומרגיש חסר תועלת, אבל אם ממשיכים בו לרוב מצליחים להתיר חלק משמעותי מהפלונטר, מקווה שעניתי על השאלות, דרור

אני בבעיה חמורה. אני שונא תאנשים בעבודה תאנשים בלימודים ובכלל אני שונא לקום בבוקר בגלל שאני צריך למקומות האלה שאני מרגיש אנגריה שלילית שם. עזבתי תפסיכולוג שלי כי הוא לא אמין שטחי ולא ממש אכפת לו ממני. יש לציין שיש לי חברים אבל יש לי בעיה חמורה להתחבר עם אנשים שאני לא מוצא משהו משותף איתם ואז זה הופך לשנוא לראות אותם אני לא יכול לסבול את זה.הקטע שאין לאן לפנות בעזרה כי הפסיכולוג לא עזר(הוא הכריח אותי לדבר איתם וזה לא עזר) ואין לי כסף בלאו הכי לא לפרטי ולא לקופח ששם כידוע הפסיכולוגים הכי גרועים ומזלזלים.

יואב שלום, מהדברים שלך אני שומע שבעיקר קשה לך כשיש דברים לא ברורים, אפורים. המפגש עם אנשים שאין לך משהו משותף איתם הופך לכואב ושנוא, במקום שיישאר סתם, פרווה. כתוצאה מכך העולם הופך עבורך למקום שיש בו או טובים או רעים. הבעיה במצב כזה היא שבמוקדם או במאוחר יותר ויותר מקומות הופכים לבלתי נסבלים עבורך. ומכאן הייאוש והכעס הרב שאצלך. אני ממליץ לך כן לנסות להכנס לטיפול, למרות הקושי הכרוך בכך עבורך. כי אתה מתאר משהו די מוכר - ללכת לטיפול פרטי זה משהו שאתה לא יכול להרשות לעצמך וטיפול שאתה יכול להרשות לעצמך בטח לא שווה. נסה לבחור איזה מהאפשרויות יותר נסבלות עבורך ופנה לשם. ורק במאמר מוסגר, במסגרות ציבוריות כגון תחנות לבריאות הנפש וקופות החולים, נמצאים פסיכולוגים לא פחות טובים מהמסגרת הפרטית, ולעיתים גם יותר טובים. בהצלחה יואב, דרור

חח אכן זה הבעיה שהפסיכולוג שלי קבע שיש לי. אבל הוא גם מטורלל -הוא לא זוכר כלום מפגישה לפגישה (כל שבוע) והוא הכריח אותי לשכב עם בנות שאמרתי לו שאני לא נמשך(עם ויאגרה) אין לי כבר אמון באף אחד זה בעייתי הגדולה

שלום, אני באיזור גיל 30, טיפוס קצת דכאוני (לא דכאון קליני, אלא משהו ש"נרכש" לאחר שגדלתי אצל אם דכאונית וחרדתית) עם הפרעה קלה בקשב וריכוז. אינני מטופלת בתרופות. התחלתי לקחת אומגה 3 כדי לשפר את מצב הרוח והתפקוד, וגיליתי להפתעתי שלאחר נטילת האומגה יש ירידה במצב הרוח (לפעמים עצבות עד דמעות). האם זו תקופת הסתגלות לאומגה 3? או שיש כאלה שהאומגה מחמירה את מצבם? פשוט בכל הכתבות לא מוזכר מה שחוויתי, אלא ההיפך. תודה מראש.

שלום לך, אני אקדים ואומר שאין לי מידע מפורט על ההשפעות השונות של אומגה 3. אבל מאחר והמדובר בתוסף מזון, בעל השפעות מיטיבות אמנם, ובכל זאת רק תוסף מזון נראה לי שהציפייה שהוא ישפיע על דכאון כפי שתרופה משפיעה היא ציפייה מעט מרחיקת לכת. ייתכן והקשר שנוצר אצלך בין אומגה 3 לעצב קשור לאכזבה סביב ציפיה זו, או שיכול להיות שאין שום קשר. בכל מקרה אם את מרגישה שישנם חלקים בך המבקשים עזרה, ונשמע לי שיש, אולי תשקלי כניסה לטיפול פסיכולוגי. ושוב, ייתכן ואני טועה בנוגע לאומגה 3 ובכל זאת קשה לי להאמין שיש לכך השפעה כה חזקה וכה מהירה עלייך, בהצלחה, דרור

אשמח לדעת מה דרכי הטיפול בתסמונת פיטר פן תודה

סער שלום, תסמונת פיטר פן מדברת על גברים המתקשים או שאינם רוצים להתבגר. לרוב בדבר מערב התמקדות בעצמי תוך קושי לראות את האחר, לגלות אמפטיה והבנה מלאה אליו. ניתן לטפל בתסמונת זו בטיפול דינמי שיתמקד בקשיים של המטופל להתבגר, בקושי שלו לוותר על משהו שחשוב לו. ובעיקר בקושי להרגיש את האחר להתחשב בו, דבר שבהכרח יהפוך אותו למבוגר. עוד על התסמונת ודרכי הטיפול ניתן למצוא בספר של דן קילי. בהצלחה, דרור

יצא לי לנסוע ברכבת ובתא לידי ישבו שני פסיכולוגים. שמעתי שאחד סיפר שחוץ מעבודה שלובמחלקההוא ג עובד פרטי וגם אמר לו "זה הכי קל. אני מקבל 4בערב ולא צריך להתאמץ רק יושב ומקשיב לא עושה כלום" זה עשה לי רע לשמוע את זה וכל הזמן אני חושבת מה הפסיכולוג שלי חושבעלי, שזה קל הוא רק יושב ולא עושה כלום ואני באה ושופכת שם את הקישקע שלי. ממש עשה לי רע. אני יודעת שלא כל הפסיכולוגים אותו דבר אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב את זה. חוץ מזה גם ראתי את לוח המטופלים שלו - כי בטעות הוא פתח את המחשב שלו וראיתי את כל השבוע שלו מפוצץ במטופלים 50 אולי 60 מטופלי פרושים לו בלוח. זה ג עשה לי רע. אני יודעת שיש עוד מטופלים אבל להיות אחת מ-50 או 60 זה הרגשה נוראה. זה מקומם אותי להרגיש ככה. אני באה עם כ הרגשות האלה ובסוף הוא מסתכל עלי כעל סתם עודאת מתוך 50 שהוא פשוט רק יושבולא עושהכלום רק מקשב. בא ליברוח משם. רונית

איך עשית חשבון מהיר כזה? 4 מטופלים בערב זה 20-24 בשבוע. מאיפה היגעת ל50-60. יאלה חליק

ואני גם לא מאמין שפסיכולוג בטעות פותח את המחשב שלו שכולם ברכבת יראו ויספרו לו.

ופסיכולוג לא יסע ברכבת.

רון, איזה כייף שאתה צריך ללמוד הבנת הנקרא. סיפרתי על נסיעה ברכבת ששם היו שני פסיכולוגים שדיברון ביניהם. ברכבת הזאת נוסעיפם גם רופאים מבית החולים לעיר הגדולה ומשוחחים על מטופלים שלהם. וגם זה טעם לפגם בעיני. אבל מה לעשות? מעבר לזה שאין לך הבנת הנקררא אתה גם מנותק מהמציאות. אם יום אחד תיסע ברכבת אז תראה שחוץ מחיילים נוסעים עוד המון אנשים, גם עורכי דין למשל. דבר שני - המטפל שלי פתח את המחשב מול עיני. שני אירועים שונים. קרא שוב את ההודעה. אולי תשכיל קצת. רונית

רונית שלום, נשמע לי שמשהו מהחוויה שלך השתקף בנסיעה ברכבת. משהו מהחוויה שאת עוד אחת מ... שלמטפל לא באמת אכפת, שהוא סתם יושב שם. אני חושב שלחוויה הזו יש משמעות רבה והיא צריכה להגיע לתוך חדר הטיפולים, לדבר על התחושה שאת לא אהובה, שרק את סובלת והוא מנותק ממך, משהו אומר לי שזוהי הרגשה מרכזית עבורך, לא רק בטיפול אלא אולי בחיים בכלל. אני חושב שזו הרגשה נוראית להרגיש חשופה כשלצד השני לא אכפת, אבל אני לא חושב שזה המצב בשטח, ולכן אני מעודד אותך לפנות למטפל, לשתף ואולי להרגיש שם, גם אם זה קשה, שהוא איתך כשקשה לך, שגם לא קשה. ושכשאת יושבת מולו גם אם את אחת מחמישים באותו רגע רק את שם. בהצלחה, דרור

אני כבר עברתי את הקטע הזה של להיות מיוחדת. והייתי מיוחדת בכתה וגם בצבא וגם בעיני בעלי אני מיוחדת. אני שואלת את עצמי וגם אותך איך אני אמורה להרגיש כשאני יודעת שהוא מטפל בעוד 50 אנשים. איזה מקום אני תופסת לו. וזה שבשעה זה רק אני - האם זה מספיק לדעתך? אז אתה זורק אותי בחזרה אל השיחה הזאת ברכבת של הפסיכולוג שסיפר שהוא רק יושב ומקשיב. האם זה מה שקורה? על זה אני אדבר אתו? מה הוא יגיד לי שזה נכון ושהוא כבר חושב על המטופל הבא שלו?

קראתי שוב את ההודעה שלך. כן. זוהי הרגשה נוראה להרגיש חשופה ושלצד השני לא איכפת. אתה צודק.

שלום. לא בטוחה אם זה הפורום המתאים, אבל אנסה את מזלי. רציתי לשאול מה זה אומר עליי שאני מצליחה להרגיש משיכה מינית לגברים, אבל ברמה המנטאלית לא מרגישה כלפיהם כלום. ולעומת זאת, כלפי נשים אני מרגישה קירבה אדירה!! ממש אהבה לכל דבר!! לנשים יש עולם פנימי עשיר ורוך והבעה ... כל כמה שנים אני פוגשת בחורה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה. מהרגע שאני מתעוררת ועד שהולכת לישון אני חושבת עליה. ממש סוג של אהבה!! אני לא מרגישה משיכה מינית כלפי נשים, מצד שני, גם כלפי גברים לא הרגשתי משיכה מינית בהתחלה. רק אחרי הצבא התחלתי קצת לצאת עם בנים. לפני כן זה היה משהו שלא נגע לי.. זו בכלל לא הייתי אופציה מבחינתי (אולי מראש הוצאתי את עצמי מהמשחק, לא יודעת). משיכה מינית זה משהו ש"התאמנתי" בו ופיתחתי אותו בכוח.. בהתחלה יחסים גופניים נחוו כאיזשהו מס שצריך לשלם, סוג של אונס אפילו.. הרגשתי ניתוק וניכור מעצמי, ובהדרגה התרגלתי והגוף מגיב יפה. אני יודעת שאם הבחורה הנוכחית תנסה (והיא לא, כי היא סטרייטית) אני אענה. אבכה בפחד נורא, אבל אענה לה. כרגע ההיכרות החדשה איתה מתחילה כמו מערכת יחסים עם בן-זוג וזה נורא מבלבל (מבחינת תדירות שיחות בטלפון ונושאי שיחה ומבוכה הדדית) איך אדע מה אני..?? זה כל כך מפחיד אותי.. ולמה הייתי צריכה לפתח את היכולת שלי להרגיש בגוף בצורה כזו? בכוח?... אשמח לכל מה שתוכל להציע, דרור תודה.

למבולבלת שלום, מדברייך אכן נשמע שאת מבולבלת סביב הנטייה המינית שלך. הבלבול הזה נוגע בנקודה מרכזית בהוויה שלך ונראה כמקשה עלייך מאוד. נראה כי מיניות בכלל היא נושא מורכב וטעון עבורך. לא ברורה הסיבה לקושי שלך להינות מהמיניות שלך, לחוש אותה כמשהו טבעי עבורך בין אם המדובר בגברים או בנשים. גם הנושא של ההנאה וגם הנושא של הזהות צריכים להתברר באופן הדרגתי בטיפול. ייתכן ואף תגלי שיש ביניהם קשר. אני שומע אצלך כמיהה לנשים, לצד פחד מובן המלווה כמיהה זו. הצעתי לך לפנות לטיפול ולברר עם עצמך את הנטייה המינית שלך ובמקביל לנסות להבין את הקושי שלך סביב יחסי מין, זה בעיני המקום הנכון ביותר עבורך כרגע. בהצלחה, דרור

תודה דרור. זה יפה בעיני שאתה מציע בזהירות על כיוונים אפשריים ולא קובע קביעות חדות.. אתה חושב שזהות מינית יכולה להתבסס על כמיהה נפשית ותחושות קירבה חזקות? מיניות זו מילה שקשה לי איתה... בנים הם אלה שמסובבים לי הראש ברחוב, לא בנות. ובכל זאת, אני מרגישה צורך להעמיק את ההיכרות ואפילו את המחוייבות והקשר עם אותן בנות שמקסימות אותי כל כך וכובשות בי משהו. אבל אני מרגישה לא נוח בגלל הדמיון של הקירבה הזו לאהבה של בני זוג. מפחדת להביע במילים את הקירבה, לעורר בלבול בחברתי ולהרחיקה מהפחד.. כך יוצא שמרוב חיבה אני לא אומרת כלום ונראית מרוחקת.. אני בטיפול כרגע אבל חוששת ומתביישת להעלות את הנושא. מצד שני, זה ממש מעסיק אותי בשבוע האחרון ואני לא חושבת שאני יצליח להעלות נושאים אחרים. אז אנסה... אבל אתה חושב שזהות מינית יכולה להיות בנויה על אהבה וקירבה כזו כמו שאני מרגישה? ואיך טיפול יוכל לעזור לי לברר את הזהות המינית שלי (למטפלת שלי אני לא נמשכת בצורה כזאת :-)) שוב מודה לך, להתראות.

שלום רב! אני בת 35. יש לי שני ילדים. אני ישנה המון- בכול הזדמנות נרדמת, אך מה שמפריע לי שאני מפהקת כול היום גם אחרי שישנתי. בנוסף- אני אוכלת את העור סביב הציפורניים (לא את הציפורניים) עד כדי זוב דם. אני מרגישה שכשהילדים איתי הכי קשה לי. אני מתנהלת כי אין ברירה אך ברוב המקרים אני מעדיפה לישון. בעבר נטלתי צפרלקס אך הפסקתי כי לא ראיתי שום הבדל. יש לי במגירה כדור ואבן אך אינני לוקחת מפחד של התמכרות. מה יש לי? האם אני עייפה? האם אני סובלת מדיכאון? אין לי אפילו כוח לקום בבוקר ולערוך בדיקת דם במעבדה כדי לשלול בעיה רפואית. חשוב לציין שבמקום העבודה אני מתפקדת חבל על הזמן. אך כשאני בבית התחושה הקשה הזאת, הריקנות והרצון לישון אופפת ותי. מה עושים? למה זה קורה לי? אפילו ביקשתי מבעלי שיעזוב את הבית לאחר שגיליתי שנוכחותו מורטת לי את העצבים. שלא לדבר על כך שהוא לא קיבל ממני כבר כמה שנים טובות מין. פשוט אין לי כוח.אשמח לקבל עזרה המלצה. ניבה

ניבה שלום, ממה שאת אומרת נשמע שאת במצוקה קשה. קשה לאבחן בפורום הזה ותיתכנה טעויות,אך נראה שאת סובלת מדכאון. עיקר הקושי נסוב סביב הבית שלך. נראה שמשהו שם מקשה עלייך, מול הילדים מובל הבעל. באחריות המשפחתית. הנקודה החיובית היא שאת מתפקדת טוב בעבודה, דבר שאדם הנמצא בדכאון קשה מתקשה לעשות. משום כך אני חושב שאת יכולה להפיק הרבה מטיפול בשיחות שיתמקד בקושי שלך בבית ובעזרת ההבנה מה קורה לך תצליחי, כך אני חושב, להרגיש הרבה יותר. אני חושב שאת צריכה את זה בשביל עצמך קודם כל. אני מקווה שתרגיש יותר טוב, דרור

שלום אני מטופל כשנה בציפרלאקס ואני מעוניין להפסיק את הטיפול האם ניתן להפסיק או צריך להוריד מינון( לוקח כדור אחד ביום) תודה

איתן שלום, התחום התרופתי אינו תחום ההתמחות שלי. אני ממליץ שתפנה עם שאלה זו או לפורום פסיכיאטריה באתר זה, או לרופא המטפל בך. למיטב ידיעתי לא טוב להפסיק נטילת תרופות אלו באופן חד, זה יכול לגרום להשפעות לא רצויות. אבל כפי שאמרתי עדיף שתפנה לרופא בנושא. אני הייתי רוצה רק לעורר בך את השאלה מדוע אתה חושב להפסיק, האם אתה חש שהוא לא עוזר לך או שמא אתה חש טוב יותר. אם השני הוא הנכון יותר קח בחשבון שלעיתים התרופה מסייעת לחוש טוב יותר ועם הפסקתה אתה הופך שוב פגיע וחשוף. שיהיה לך בהצלחה עם כל החלטה שתקבל, דרור

שלום אני חייל משוחרר השתחררתי לפני חצי שנה ומאז השתנתי ב180 מעלות נעשתי תקוע מבולבל וחסר ביטחון לא יודע כלכך מה לעשות עם זה וזה מאוד מפריע לי. מוצא את עצמי כל הזמן נכנס לפורומים האלה. אני בעל מודעות עצמית מאוד גבוהה וכל הזמן אני מנסה להילחם בזה אבל גם כשזה נראה כאילו אני יוצא מזה איכשהו בסוף הכל מתפקשש. נהיתי כבר אובססיבי לזה וזה הגיע כבר לרמות כאלה שכל יום אני עושה לעצמי סיכומים איך היה היום ומשום מה אני רואה יותר דברים שליליים מחיוביים. איך אני יכול לשכוח מכל זה לעשות את הסוויטצ' הזה בראש ולהתחיל להאמין בעצמי ?

שלום לך, התופעה של בלבול ואובדן בטחון אחרי הצבא היא תופעה מוכרת. אולם אתה מתאר שהיא נמשכת חצי שנה והתחושה שלך שזה רק מחמיר ומתלט לך על החיים. הניסיון שלך להילחם בזה נשמע לי מכאן, ואולי אני טועה, כנסיון לצאת ממערבולת על ידי שחיית יתר. לרוב זה מוביל לשקיעה מהירה יותר. ההמלצה שלי היא לנסות להיות פחות מודע לעצמך, לדברים שאתה מספיק ולאלו שאתה לא מספיק. מודעות עצמית חשובה, אבל מעבר לסף מסויים היא מתחילה להכאיב ולא להועיל. ההרגשה שלי שיהיה לך קשה לעשות את זה לגמרי לבד ואז אני ממליץ לפנות לעזרה מקצועית בכדי להפסיק לעסוק כל כך הרבה בעצמך. בהצלחה, דרור

כמו שאמרת,אני מודע לכך שעצם ההתעסקות בזה מחמירה עוד יותר את העניין ומביאה עלי עוד יותר לחץ העניין הוא שאין לי שליטה על זה אני חושב על זה אפילו בלי לשים לב. היתי בפגישה אחת אצל פסיכולוג אבל בגלל שלא ראיתי באופק איך השיחות איתו עוזרות לי לא המשכתי להיפגש איתו , גם העלויות של זה מאוד יקרות. איך אתה מציע לי לטפל בזה ?

שוב אותה ההרגשה חוזרת(לא שהיא אי פעם נגמרה).אין לי כח יותר , לעוד יום ארוך שיגרר עד סופו לעוד שבוע שרק ייסחב ושוב הכל יחזור על עצמו. רע לי , עצוב לי ואני מרגישה כ"כ לבד . אני רק רוצה להיעלם ....מאנשים , מהעולם ומהכל.

ד שלום, הדברים שלך כואבים ונוגעים ללב. ההרגשה היא שקשה לך עם ההרגשה שעוד שבוע מתחיל, שבוע שכל המטרה שלו עבורך היא לשרוד אותו עד סופו, בלי מחשבה או תקווה שיקרה בו משהו, כל דבר. אני שומע גם שעיקר הקושי הוא סביב הבדידות, ואני חושב שזה אכן תחושה מכאיבה להיות לבד. הפתרון של להיעלם קוסם ברגעים אלו, נראה שהוא פותר הכל. אבל אולי יש פתרון נוסף, שקשה לראות אותו כרגע. אבל תנסי לשרוד ולשתף, גם כאן ואולי תהיה הקלה מסויימת. אני מאוד מקווה שיהיה לך שבוע טוב יותר ממה שאת צופה. דרור

משתתפים יקרים, כמו שבוודאי הבחנתם, יש בעיה כלשהי בפורום, וקשה מאד להיכנס אליו, או להישאר בו בלי להיזרק החוצה. לכן, אנסה להשיב לשאלות שנשאלו עד כאן, ואם זה לא יילך, אשיב עליהן מחר. דרור יענה מכאן ואילך. צר לי. מקווה שהתקלה תתוקן בקרוב. שבוע טוב לכולנו ליאת

ליאת תודה שעידנת אותנו בתקלה, כי גם אני כבר שעות מנסה להיכנס לפורום ולא מצליחה ועשיתי בגלל זה מספר RESET ים ומחיקת היסטוריה וכו',והיתי בטוחה שהבעיה במחשב שלי בלבד.

אני לא רואה שהטיפול שאני נמצאת בה עוזר לי, תחושות הדכדוך שמגיעות מידי פעם המלוות בתיסכול קיימות גם לאחר כמעט 3 שנים. אני שואלת את עצמי למה אני עדין בטיפול וזה בגלל שאני פשוט מחבבת מאוד מאוד את הפסיכולוגית שלי וקשה לי לעזוב ולהיפרד...האם זו סיבה להישאר?? לא יודעת לא מתחשק לי לדבר איתה על זה כי תאמת אין לי חשק להיפרד אבל זה נשמע לי ממש מטטמטם בגלל זה להישאר בטיפול. דבר נוסף בשעה טובה קיבלתי סיווג ביטחוני גבוה אני חשבתי בשלב מסוים מיאוש שהטיפול םשוט הרס לי והתחרטתי על הרגע שפניתי כי הרגשתי שאדם יכול להיות עם קשיים ומה שקובע את השפיות שלו כלפי חוץ בלבד , זה האם הוא פנה לעזרה או לא ואני שמחה שהם מבינים שטיפול לא מעיד על שפיות של בן אדם, נכון שלקח להם יותר זמן לבדוק ובצדק את קורות חיי בסופו של דבר סוף טוב כל טוב.

רחל יקרה, שלוש שנים בטיפול הן בהחלט זמן טוב להעריך את הצורך להישאר או לעזוב. תחושות דכדוך המגיעות מדי פעם אינן מעידות על טיפול רע, אלא על כך שאת חיה. בכל טיפול, גם בטוב ביותר, מגיע שלב של מיצוי, בו הצדדים מגיעים להחלטה שמספיק. נראה שאין מנוס אלא לדבר על כך, למרות אי הנעימות שאת חשה. אני שמחה שנמצאת ראויה לסיווג בטחוני גבוה. טוב שאת מביאה לכאן את הדברים, ובכך מרגיעה חששות רבים הנשמעים כאן מפעם לפעם. תודה ובהצלחה בכל בחירותיך. ליאת

ליאת, תודה על התגובה, אני מאוד נהנית לעקוב אחרי התגובות שלך לאנשים.

שלום ליאת. מודה לך על תשובתך אתמול. אני מצטטת "בשונה ממפגש חברתי, בשעה הטיפולית כל הפוקוס כולו נתון לך, לחוויה שלך, לעולם שלך. אני לא מכירה הרבה חברות שיסכימו לסידור קבוע כזה, בו הן זזות לגמרי הצידה, למענך, שעה שלמה בכל שבוע, למשך זמן רב". דווקא בגלל "הפוקוס הזה. ההתמקדות בי, ברגשות שלי. מביא אותי לרתיעה. אף פעם לא עשיתי דבר כזה, וזה מפחיד אותי נורא. גורם לי לשתוק, להמנע מלדבר, מלשתף, ובסוף גם מלהתמסר. וכל הנסיונות ללמד אותי כן דווקא לשתף, וכל הניסיונות שלה "להכיל" אותי נכשלו...ונראה לי ואני מרגישה שהתחיל להמאס לה וממש קשה להגיע לפגישות כאלו עם הרגשה כזו רעה? נכון? מה דעתך בעניין? ותודה רבה על הכנות שלך

קראתי את ההציטוט ששמת לגבי חברות ומשך הזמן שהם מתייחסות אליך, אני חושבת שיש יתרונות שונים לטיפול אבל דוקא לגבי נקודה זו אני חושבת שיש חברות שיסכימו לראות אותך קבוע לשעה בשבוע אם תשלמי להם את התשלום שהפסיכולוגית מקבלת.

הרעיון העלה בי חיוך :-), אבל נהיה שנייה רצינים. זה לא כזה פשוט. לפי דעתי, אם יש לך חברה שמוכנה תמורת 400 ש"ח להיות שם בשבילך לחמישים דקות פעם בשבוע ולדחוק עצמה לגמרי הצדה אז אם היא פסיכולוגית, היא מאד לא מקצועית ואם היא לא אז זו טעות גדולה מאד ובאותו רגע גם היא הופכת להיות משהו שאי אפשר להגדיר אותו כחברה. חייבים את ההפרדה הזאת בצורה ברורה ביותר ולא סתם אחרת זה ערבוב בלאגנים ופיצוצים. מה גם שפסיכולוגית לא רק נותנת לך את כל המקום היא גם יודעת מה לעשות עם התכנים במחשבה ארוכה בעיקר בין הפגישות ובשביל זה היא למדה בצורה מפרכת הרבה שנים. את משלמת לה על יותר מסתם בן אדם שיהיה לידך. אנשים יש הרבה בעולם. פסיכולוגים יש פחות. צריך להשתמש בכך. חברות זה אחלה ופסיכולוגית זה אחלה אבל שני דברים שונים ונפרדים לגמרי. נוגה, סליחה שגלשתי משאלתך.

ליאת, אני רוצה שתתיחחסי בבקשה לקטע "של כל הפוקוס בך", ולא לקטע של חברה שמוכנה לשמוע אותי.... כי לא לזה התכוונתי בציטוט כמו שחלק מהמהגיבים הבינו. תודה

נוגה יקרה, ראשית, אני מתנצלת על העיכוב בתשובתי. ההתמקדות בעצמי היא אכן דבר מפחיד. מסתבר שאנשים עושים הרבה מאד דברים במשך היום כדי להסיח את עצמם מעצמם. מחקר אחד שניסה לחקור סוגיה זו, הושיב אנשים בחדר מול מראה גדולה (כדי שלא יוכלו לברוח מעצמם) וגילה שאנשים חשו אי נוחות רבה במפגש הבלתי נמנע עם עצמם. באופן דומה, אנשים רבים מעדיפים להירדם עם טלוויזיה דולקת, רדיו, ספר - ובלבד שלא להישאר עם המחשבות, עם עצמם, בריק הזה של לפני השינה. בטיפול, אנו מוזמנים למפגש חגיגי וייחודי עם עולמנו הפנימי, שעה שלמה מדי שבוע, בנוכחותו התומכת של אדם נוסף. זה אכן יכול לשתק. אנחנו באמת לא מתורגלים בזה. זה יכול לאיים, להבהיל, להביך, בעיקר כאשר אין לנו לאן לברוח. להערכתי, התחושה כאילו "למטפלת נמאס ממני" אינה מאד מציאותית, והיא משקפת את המשאלה שלנו לעניין, לרתק, לרצות, למצוא חן, לספק סחורה. מטפל טוב ומנוסה אינו נבהל מהשקט, ומצויד בסבלנות רבה גם מול קשיים והתנגדויות. כדאי לדבר את זה בטיפול, לדבר את הקושי, את ההיסוס ואת החרדה מנטישה. אלה תכנים חשובים, ממש כמו כל תוכן אחר המעסיק אותך. אני עדיין ממליצה לך מאד להתעקש. :-)) ליאת

שלום ליאת, רציתי לשאול כמה שאלות לגבי ההתנגדות -כמה ההתנגדות של המטופל יכולה להזיק לטיפול עצמו? -יכול להיות שמטפל יראה בהתנגדות הממשוכת של המטופל כסוג של דחיה שלו כמטפל? -האם ההתנגדות היא דבר מודע של המטופל? או שלא? -איך אפשר לשלוט בעניין ולתת לדברים לזרום? אשמח אם תכווני אותי למאמרים בעניין תודה לך

יכול להיות שאני לא מתאימה לטיפול מילולי?דינמי? גם הניסיון שלה בטיפול קןגניטיבי לא ממש הצליח? אבל גם טיפול באומנות צריך להביע את הרגשות באיזשהוא שלב במילים? נכון? האם הפסקה מהטיפול תרגיע אותי ואותה קצת? או שזה יעלה את רמת ההתנגדות והפחד מהטיפול?

אני מציעה לך להמשיך בטיפול, ולסמוך על המטפלת שלך ועל הזמן. אני מסכימה שטיפול קוגניטיבי יכול לעורר פחות התנגדות, שכן הוא אינו מתעסק בחומרים לא מודעים המעוררים חרדה והתנגדות. השאלה אם זה מתאים לך ולבעיה שבגינה הגעת לטיפול. הפסקה בטיפול אינה הפתרון במקרה זה, אלא דווקא עבודה עקשנית על הבנת המקור לחרדה. בהצלחה ליאת

אני רוצה לשתף אותך מנסיוני. הייתי בטיפול דינמי ושתקתי והתנגדתי ובסופו של דבר זה פגע בי עוד עוד. הייתי שלוש פעמים בחיי בטיפול דינמי ומה שאני מתארת חזר על עצמו. בגלל ההתנגדות העזה ובגלל השתיקות הומלץ לי על ידי הפסיכאטר שלי לפנות לטיפול באמנות, ואפשר לומר שגיליתי את האור. נכון שיש מילים גם כאן אבל האפשרויות הא-מילוליות עוזרות למילים. הייתי ממליצה לך לבחון אפשרות זו בחום.

ערב טוב, התנגדות היא חלק מכל טיפול. היא מופיעה נוכח החרדה הבלתי נסבלת המתעוררת כאשר רגשות ויצרים מודחקים עולים אל המודע. הגם שההתנגדות יכולה לעכב את התהליך הטיפולי, פרויד האמין כי יש להבין אותה בהדרגה במהלך העבודה, ולא לעקוף אותה. לדבריו, כאשר המטופל מבין את המקור לחששותיו, ההתנגדות פוחתת, ומתאפשר שינוי. מטפל מנוסה יודע ויכול להתמודד עם תופעות של התנגדות, ואף לפרש אותן למטופל, שלא תמיד מודע להן לגמרי. תוכלי לקרוא עוד על תופעת ההתנגדות בספר "הטיפול הפסיכואנליטי" מאת זיגמונד פרויד, בפרק הדן בטכניקה הפסיכואנליטית. שבוע טוב ליאת

ליאת שלום, האם יש חשיבות למין של המטפל כאשר מדובר בילד מתבגר? האם עדיף שיהיה לו מטפל ממין זכר כדמות הזדהות או שאין לכך חשיבות? הילד ילד מחונן ולומד במסגרת למחוננים לפי בקשתו, אך לא עומד בדרישות המסגרת בשל בעיות של דחיינות ובעיות קשב וריכוז, (בקרוב יתחיל טיפול ברטלין.). תודה

רותי ערב טוב, ככלל, טיפול טוב נשען על היכולת לקיים ברית טיפולית וקשר משמעותי עם אדם נוסף, ללא קשר למינו. למעשה, במרפאות הציבוריות או החינוכיות, אין לנו הרבה בחירה ממילא. בפועל, יש יותר מטפלות נשים במקצוע שלנו, ולפעמים, כאשר ילד מוקף כל חייו רק בנשים (אמא, גננת, מורה, מדריכה, יועצת בי"ס, ועוד) אני אוהבת להמליץ על 'ריענון גברי', אבל זה לא הכרח. בסופו של דבר, יש לכל ילד דמויות הזדהות רבות, משני עברי הג'נדר, ולכן אין חשיבות דווקא למין המטפל בהקשר זה. בהצלחה בכל מקרה ליאת

אני בת 25 ועדיין בתולה. לא שכבתי אף פעם עם גבר בגלל פחדים, למרות שהיו לי הרבה הצעות והזדמנויות. האם כדאי ללכת לטיפול של סרוגייט? כמה זה עולה?

שירלי יקרה, לצערי, איני בקיאה בנושא של טיפול מיני באמצעות סרוגייט, ומוטב - לכן - להתייעץ באחד הפורומים בנושאי סקס ומיניות באתר זה. ככלל, גם בגיל 25 אפשר להיות בתולה, פשוט כי עוד לא הגיע הגבר הנכון. כאשר הוא מגיע, חלק גדול מהפחדים מתפוגג או מתמתן, ועם מעט סבלנות ואהבה הדברים מסתדרים. בכל הנוגע לסקס, "הצעות והזדמנויות" יכולות להגיע למכביר, גם ללא מערכת יחסים ממשית ורצינית. יש בנות רבות הזקוקות לאינטימיות רגשית ומחוייבות לפני שהן יכולות לחוש בטוחות, נינוחות ובשלות ליחסי מין. אין בכך כל דבר חריג. בכל מקרה, אין ספק שטיפול פסיכולוגי יכול להיות מקום טוב לבירור מוקדי הקושי ולהתמודדות איתם. בהצלחה ליאת

אני ובעלי רבים המון. ואז אנחנו מפסיקים לדבר. אחרי כמה ימים אני שוכחת את הכעס שלי, ורק רוצה להתפייס איתו. אני פתאום לא זוכרת את הדברים הרעים אלא רק את הטובים ומוכנה למחול על כבודי כדי להתפייס עד הפעם הבאה. שאלתי - למה אני נוטה לשכוח כל כך מהר את העלבונות שהטיח בי, את הכעסים וכל מה שאני רוצה זה כמו איזה חתול להתכרבל בזרעותיו וישסלח לי. ככה כל פעם הרבה שנים. למה אני שוכחת הכל? ומוכנה לעשות הכל כדי להשלים?

דינה יקרה, כשקראתי את דברייך, המחשבה הראשונית שלי הייתה - מה כל כך נורא בלשכוח ולעבור לסדר יום? ואז, ראיתי פתאום את הכותרת, ונעצבתי. יש הבדל גדול בין לסלוח ולשכוח, לבין "להרגיש סמרטוט". נראה שהתפתחו אצלכם דפוסי מריבה (ואולי לא רק מריבה) של מאבקי כבוד. זהו דפוס בעייתי, שכן כל נסיגה או וויתור נתפסים כמחילה על הכבוד או כהשפלה. דווקא אהבתי את העובדה שאחרי מס' ימים של כעס, את מצליחה לראות את הדברים הטובים ולהחליק את קמטי הזעם. השאלה מהיכן צצה תחושת הסמרטוטיות, ומדוע? כדי לברר שאלה זו, טוב יהיה אם תצליחו ליזום פניה ליועץ זוגי, למספר שיחות, כדי לבחון את העמדות שלכם סביב קונפליקטים בינאישיים. אחרי הכל, כדי לחיות לאורך שנים באושר, צריך לדעת גם איך לריב, ובוודאי איך להתפייס. יש לי הרגשה שמשהו טוב בכל זאת קורה ביניכם, אם החזקתם ככה הרבה שנים, אבל תמיד יש מקום לשיפור. בהצלחה ליאת

אני ובעלי רבים המון. ואז אנחנו מפסיקים לדבר. אחרי כמה ימים אני שוכחת את הכעס שלי, ורק רוצה להתפייס איתו. אני פתאום לא זוכרת את הדברים הרעים אלא רק את הטובים ומוכנה למחול על כבודי כדי להתפייס עד הפעם הבאה. שאלתי - למה אני נוטה לשכוח כל כך מהר את העלבונות שהטיח בי, את הכעסים וכל מה שאני רוצה זה כמו איזה חתול להתכרבל בזרעותיו וישסלח לי. ככה כל פעם הרבה שנים. למה אני שוכחת הכל? ומוכנה לעשות הכל כדי להשלים?

נטע יקרה! תשובה חד משמעית אין לי , אבל ככל הנראה מה ש"מחזיק " אותך זו התקווה, למשהו אחר וטוב יותר. מריבות, כעסים ( בשום פנים ואופן לא אלימות), הינם חלקים בלתי נפרדים מכל מערכת יחסים, פעמים רבות הכעס הוא "הדלק" של המשפחה ומניע את גלגליה.. מריבה, ויכוח וחילוקי דעות הינם ביטוי לכך ששני בני הזוג הינם אנשים שונים ונפרדים שעומדים על דעתם ואין מדובר ביישות אחת. לכן, מריבה אם היא נעשית באופן "נכון", עשויה להיות בונה . ומעידה על כך שמדובר בזוג "בריא" שיש בו גם נפרדות בין בני הזוג . השאלה כיצד "רבים" וכיצד כועסים. במידה ומריבה נעשית בצורה חסרת גבולות, פוגענית, ואלימה היא הופכת להיות הרסנית. ה"ברוגז" שאת מתארת, יכול להיות דווקא יעיל, מאחר והוא מהווה מעין "פסק זמן" במריבה שעלולה להסלים. ולעיתים אני ממליצה אפילו לקחת "פסק זמן" מהמריבה ומהזוגיות באופן יזום, כדי למנוע מצב של הסלמה מסוכנת . הבעיה, שלאחר ההתפייסות, רוב הזוגות אינם דנים בנושא המריבה מחשש להתפרצות חוזרת, שאכן מגיעה לבסוף, מאחר והנושא לא מטופל. רצוי כי בתום הברוגז, תשובו לדבר על הדברים באופן רגוע ומכובד ואולי להגיע להסכמות ופשרות לגבי נושא המריבה. כדי שאוכל לענות לך יותר, אנא פרטי, מה קורה בינכם בעת מריבות?, האם ישנם נושאים "קבועים" למריבות?, איך אתם מתפייסים? בהצלחה, גאולה

שאלת כיצד אנחנו מתפייסים - אני תמיד מתחנפת אליו. הוא נשאר תמיד צודק

המטפלת התקשרה אליי היום כדי לתת לי שם של מטפלת אחרת שאוכל להגיע אליה ,כשהיא לא נמצאת, אם יהיה צורך.ואף עידכנה אותה שאם אני מתקשרת שתקבל אותי בעדיפות ראשונה. משום שהיא יודעת שכאשר קשה לי ואני מרגישה שאיני יכולה להכיל את זה,אז יש לי נטייה להיות הרסנית לעצמי ,אך לא תמיד. ודיברתי איתה על הנושא הזה,הבטחתי לה שאני כבר לא נוקטת בשום צעד הרסני... אני משתדלת לקיים את ההבטחה שהבטחתי לה ובעיקר לעצמי.אך לא קל הדבר. נכון לעכשיו רע לי. לא מרגישה שיכולה להכיל את התחושות הקשות.. על אף שלפני שעה קלה חזרתי מבילוי עם חברים ונהנתי איתם ויכולה לומר שהיה לי טוב.עד עכשיו. פתאום נפילה ,פתאום רע,פתאום נפלו פניי.... איני יודעת להסביר מדוע כואב לי, רק יודעת שהכאב התעורר לחיים והוא משתולל בתוכי.

היי חן, מקווה שתדעי להיעזר ביד המושטת לך, כי במצבים קשים כאלה, יד מושטת זה המון. ההחלטה שלך שלא לפגוע בעצמך, למרות הכאב המשתולל, משמחת אותי מאד. מקווה שהשבוע הקרוב יהיה טוב איתך. ואת איתו :-)) החזיקי מעמד. ליאת

שמחה שאת כאן אונליין, רע לי מכל הבחינות, עושה לי טוב הנוכחות שלך,זה מרגיע אותי. באמת. אין צורך שתגיבי. תודה לך.המון

לא בטוחה אם את עוד מציצה הנה... רק לומר שהלוואי שאת בסדר. שהאמבולנס סוחב בעליות.. שימרי על עצמך, (מלילך שלך)

הי לילכצ'וק יקירה מאד, מתוקתי, יש מי שמנסה, עדיין, לשאת את העומס שלי ולשרוד אותי. איתי. אכן, קצת קשה באמת... לא מצליחים לעזור במרחבי הזמן הסופיים... אמבולנס חלילית שהוטס למאדים. נתקל. לא יכול לשוב לכדוה"א לא יכול לנחות גם שם רחוק. רחוק יותר. מוגן יותר. פרוץ פחות. שלי. הקוד שיאפשר ניסיון לקבל את הצ'אנס האחרון אחרון להימנע מהוצאה להורג נמצא רק בידיי החולה המוטסת. וזו המחלה, מחלת הלא-אכפת שאינה מאפשרת לה למצוא אותו ולתת. כדי לנסות לקבל. כמה מפחיד. הישארות בחלל תותיר הכי חשוף, מעורבב, מהול, עקור, נכחד. מרוב פחד מוות כבר אי אפשר לדעת... החלומות יודעים אימה... תיאורים סתומים משלי. עוד מנסים. "נחיה ונראה"... אמר המת לעיוור ... נעזוב. באמת. שולחת לך שלל רכות, נעימות וחמימות ממני, סוריקטת השמש (אשת האדמה)

אשת אדמה אהובה, פשוט התגעגעתי והיה כבר קשה להתאפק.. נשמע שלא פשוט לך עכשיו להילכד כך בין שמים לארץ..בין עוד לא להגיע לאי אפשר כבר לשוב אכן מפחיד. מאוד. הוירוס הטפיל 'לא איכפת לי' מסרב להרפות, מה? עם דמיון ועולם דימויים כל כך עשיר, אשת אדמה שלי, יש לך כל כך הרבה מה להפסיד מלהישאר בחלל.. וגם לאוהבייך למרות ש.. לפעמים דווקא התוהו וובוהו הוא שמוליד כוכב מרקד כך גם נולד העולם, זוכרת? שילוב מנצח של תוהו ובוהו, חושך, תהום וקצת פצפוצי רוח אלוהים מלמעלה... מרחפת ומחוללת ניסים גדולים בעיסה חסרת התקווה שלמטה. 'רוח אלוהים'...מעניין איפה מוצאים כזו... הלוואי שיכולתי לשגר אלייך רוח כזו, של תקווה וניסים. אפילו קטנים. אולי השכנה הטובה שבך תוכל לזקק בך מעט רוח אלוהים.. יש בך כל כך הרבה חומר גלם משובח לניסים מהסוג המבטיח.. אפתח חלון ואצעק לרוח שם חדש, לנסיכה שלי החולה..המנסה להחלים מה'כלום' שמכלה את ממלכתה :-) (זוכרת שלשתינו מונח אותו ספר אהוב על המדף..) אוהבת, דואגת ומאמינה בחולה המוטסת שתמצא כוחות, לילך. החזיקי מעמד (ותודה שהצצת)

שלום לכולם, אני אשמח מאוד אם מישהו יוכל לעזור לי למצוא חומר או תאורטיקן שעוסק בהתפתחות יכול האמפטיה. המון תודה סטודנטית במצוקה.

לילך יקרה, למעשה כל ספר לימוד העוסק בהתפתחותם החברתית והרגשית של ילדים ייגע במידה זו או אחרת בהתפתחותן של התנהגויות פרו-חברתיות. כך תוכלי לקרוא, למשל, בפרק הרלוונטי בספר "התפתחות הילד - טבעה ומהלכה" של האוניברסיטה הפתוחה, בפרק 10. שבת שלום ליאת

קראתי לו לשיחה. ביקשתי שיגיע, גם אם קשה לו. אני יודעת שקשה לו. הוא הגיע, וישב לידי בשקט, לא ידע מה להגיד. החלטתי להקל עליו, ולכן פתחתי בשיחה ושאלתי - "רגש שלי, לאן נעלמת? איך השארת אותי ככה לבד?" הרגש הביט מבויש ברצפה. לאחר שתיקה, הוא התחיל לדבר, לאט ובשקט. הסביר לי איך נבהל, נבהל מהמקום שהוא קיבל אצלי. הסביר לי שהוא פחד שהוא יותר מדי בשבילי, שהוא מציף ומטביע. הוא רגיל להתכווץ בפינה ולנסות לא להתקיים. גם הוא מבולבל מכל מה שקורה לי עכשיו. מוזר לו להיות כך, במרכז העניינים, שידברו עליו, יבחנו אותו מקרוב. "אף פעם לא הרגשתי שאת רוצה אותי..." הוא אמר, וכיווץ לי משהו בבטן. הושטתי אליו יד, והוא הביט אלי בעיניים מופתעות. הוא הושיט את ידו. הרבה מאוד זמן לא הרשתי לעצמי להרגיש. הניתוק הרגשי טבוע בי עמוק, בחיים האמיתיים ובטיפול. לומדת להרגיש. היא מלמדת אותי שזה בסדר. שמותר להרגיש. עוטפת אותי בהרגשה בטוחה, במבט חם, בחיוך. ואני... מרגישה. ליאת, שתהייה שבת מחבקת ונעימה. (שוב חוזרת לעדכן...) (א מהמייל שסוף סוף בחרה לעצמה כינוי... :-) )

נועם יקרה (יופי של כינוי!) אני תמיד מתרגשת מאיחוד קרובים המתרחש לאחר שנים של נתק. תמיד יש שם חיבוק, דמעות וקהל חנוק מגודל המעמד. עם שוך ההתרגשות הראשונית, נדרשים המתאחדים לתקופת מה, בה הם נדרשים להסתגל מחדש זה לשגעונותיו של האחר. קחי את הזמן. יופי שעדכנת, ובהצלחה בכל הבחינות (אולי טוב יותר לומר - המבחנים) שבדרך. שלך ליאת

תודה על המילים החמות... :-) עבר עלינו סופשבוע של היכרות מחודשת, מבטים לתוך העיניים, שיחות אל תוך הלילה... מנסה להפסיק לרצות לבעוט אותו חזרה לפינה, הוא מנסה להפסיק לפחד ממני... ;-) שבוע טוב, נועם

שאלה קצת מסובכת.... אח של חברה שלי (בן 18+) עבר לא מעט משברים בחייו וסובל ממחשבות אובדניות, OCD, פציעה עצמית, התפרצויות אימפולסיביות, אפקט לבילי וכנראה גם מגלישות פסיכוטיות (לא ברור לחלוטין). הוא טופל לאחרונה במסגרת אשפוז יום באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ והפסיק את האשפוז לפני כמה ימים על דעת עצמו. לדברי אחותו, כיום הוא נוטל פריזמה ומצב רוחו השתפר להפליא. לפני כמה ימים שמעתי מידיד משותף כי אותו בחור התחיל לעשן באנגים. הידיד השביע אותי לא לספר על כך לחברתי (לפני שידעתי במה מדובר). עכשיו אני בדילמה: מצד אחד, אני מאוד חוששת לאחיה של חברתי (הן בגלל השילוב של עישון באנגים ביחד עם תרופה אנטי-דיכאונית והן בגלל הסכנה בעישון, במיוחד לבחור כמוהו עם נטיות להתפרצות מחלה נפשית - כפי שציינתי, היה חשש לגלישות פסיכוטיות) - ולכן אני חושבת שאולי כדאי שאשתף אותה במידע שקיבלתי, למרות הבטחתי לידידי. מצד שני, מדובר במתבגר "מרדן" שאימות הנושא עימו עלול להביא לתוצאה הפוכה, כלומר, לדחוף אותו להתנהגות אף מסוכנת יותר. בנוסף, אין לו כמעט חברים והידיעה שחברו היחיד (הידיד שסיפר לי על כך) "בגד בו" וסיפר לי ואח"כ גם אני "בגדתי בו" וסיפרתי על כך לאחותו עלולה לשבור אותו ולגרום לו להתנתק מכולם ואף לפגוע בעצמו. יתר על כן, מניסיון עבר למדתי כי אחותו (ובכלל בני משפחתו) אינם מצליחים אף פעם "להגיע אליו" (לא מספיק רגישים אליו ולצרכיו) ובדר"כ בשיחות עימו הם גורמים לו להתנהגות הפוכה משלה התכוונו. משיחה עימו עולה כי הוא סבור כי הם שונאים אותו ומייחלים למותו (למרות שאין זה כך בכלל!!! הם פשוט מתקשים "לגשת אליו", להתמודד ולהכיל את מצוקותיו). אודה לעיצה, ליאת

ליאת יקרה, באמת דילמה מוסרית לא פשוטה. נראה כי איש המפתח כאן הוא אותו ידיד משותף, שגילה לך את העובדות, אך גם אסר אותך באזיקי הסוד. הוא, ככל הנראה, היחיד שיכול לשחרר אותך מהבטחתך או, לחילופין, לסייע בדרך אחרת. תוכלי לומר לו שעישון חומרים פסיכואקטיביים עלול להזיק מאד לבחור שזה עתה התאושש מחוויה נפשית לא פשוטה, וכחברו הקרוב והיחיד מוטלת גם עליו מידה של אחריות לשלומו. יכול להיות שדווקא לחבר, שאינו קשור למשפחה או לצוות הטיפולי, הוא יקשיב יותר. בכל מקרה, כדאי לבקש ממנו להימנע מעישון משותף איתו או מעידוד ישיר או עקיף להמשיך בזה. לא הבנתי האם לך עצמך יש קשר עם הבחור. אם כן, אולי יש מצב שתארגנו 'מפגש אקראי' של שלושתכם (את ושני החברים) בו תהיה לך הזדמנות לנסות ולדבר אל ההיגיון שלו. לצערי, עלי לומר לך בכנות, כי אני מסופקת לגבי מידת ההצלחה שלך/שלכם. בדיקת שתן לגילוי סמים נעשית היום כעניין שבשגרה בכל מחלקה פסיכיאטרית, ולכן סביר שהוא קיבל את ההסברים והאזהרות בנושא, כולל ממי שרשם לו את ה'פריזמה'. נראה שמדובר בסוג אחר של פגיעה עצמית, ומה שיכול לעזור הוא טיפול פסיכולוגי ממושך. נסי להפעיל את מלוא כוח השפעתך עליו, ולגרום לו להישאר במעקב אצל מי מהדמויות שטיפלו בו במהלך האשפוז. בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת אתר אינטרנט או כל מקור מידע אחר על הסתדרות הפסיכולוגיים בישראל, מידע היסטורי בעיקרו. תודה :-) מיכל

מיכל יקרה, הנה לך האתר- http://www.psychology.org.il/ שבת שלום ליאת

היי ליאת וכולם, קוראת שקטה בדר"כ, אך הפעם יש לי שאלה שקצת מציקה לי ואשמח לשמוע דעתכם, אז ככה: אני בטיפול כבר 3 שנים, סוטודנטית לקלינית בעצמי. בזמן האחרון אחרי השיחה יש לי מין פלשבקים ממש תמונות שקשורות לטיפול או לנושאים שעלו בשיחה. לפעמים זה יכול להיות שחזור של שיחה עם המטפלת, לפעמים "שיחות דמיוניות", לפעמים זה לוקח אותי למקומות ממש קרובים ומפריע לי ללמוד למבחן למשל... בקיצור איך עושים את ההפרדה בין הטיפול לחיי היומיום.. זה ממש מפריע לי? יש רעיונות? תודה, תמר

ערב טוב תמר, טיפול פסיכולוגי טוב ממשיך לעורר למחשבה ודיון פנימי גם בין הפגישות. כל מטופל מכיר היטב את הדיאלוגים הדמיוניים עם המטפל/ת, הנעשים לפני או אחרי פגישות חשובות. יתכן שבזמן האחרון הנושאים המדוברים בחדר רגישים במיוחד, רלונטיים לחייך, מכאיבים או גורליים במיוחד. יתכן שההצפה העכשווית קשורה דווקא למשהו לגמרי אחר, הקשור - אולי - לקשר ביניכן. יהיו הסיבות אשר יהיו, מחשבות פולשניות נוטות לצבור עוצמה דווקא מול הניסיונות להדוף אותן. לכן, מוטב להקדיש להן זמן, להפוך בהן, ולהזמין אותן ל'מפגש צפוף', ורק אז להתפנות, ככל האפשר, לעניינים אחרים. אחרי הכל, גם טיפול פסיכולוגי וגם בחינות באוניברסיטה מתרחשים במקביל לחיים עצמם, ועלינו לעשות כמיטב יכולתנו, ולתמרן בין כל תביעות חיינו בלי שתחום כלשהו ייפגע באורח אנוש. הניסיון מלמד שזה אפשרי :-)) בואי נמתין בסבלנות ונראה אם יהיו משתתפים עם רעיונות מעשיים. שבת שלום ובהצלחה בבחינות ליאת

תמר שלום, גם אני מוצפת מאוד אחרי פגישות. "עובדת" המון גם ביניהן. חברה טובה לימדה אותי לכתוב מעין פרוטוקול של הפגישה. זה עשוי להקל. מסדר בראש את הדברים. אפשר גם לחזור ולקרוא בזה במהלך השבוע. שווה לנסות שבת שלום הדר

ליאת שלום, נראה לי פיספסת את שאלתי בשירשור מאתמול,כי הגבת גם לכאלו שכתבו תגובה שניה בשירשור שכבר הגבת עליו,כשעה אחרי ששאלתי נכתבה. מקווה שלא תכעסי על התזכורת - כי נראה לי שאולי גם אותך(כמו את כולם) התשתי, ואולי לכן אין לך יותר כוח אליי {איני מאשימה,אני פשוט מציינת עובדה - שנראה לי שכמעט אין אדם בעולם הזה שעוד לא נמאסתי עליו}.

משתנה, היא לרוב לא מפספסת... אולי היא הלכה לישון צהריים:)

ערב טוב משתנה, לא פספסתי את שאלתך. קראתי את דברייך, ולא הרגשתי שיש בהם שאלה ספציפית שלא קיבלה מענה בתגובתי הראשונה. אם תקראי שוב את דברי, תראי שיש בהם תשובה גם לשאלתך השניה. אחדד: אני חושבת שאת צריכה להמשיך לחפש עבודה ולהתראיין גם בתנאים הקיימים, למרות הקשיים והאכזבות (שהם, כפי שכתבה לך לילך, נחלת כולנו). בהצלחה רבה ליאת

את ולילך כ"כ צודקות,ואני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות,אך בפועל - מה שקורה הוא שתמיד(בעיקר בזמן האחרון) אני מוצאת סיבות לדחות זאת,וכל פעם יש לי לכך תירוץ אחר (תירוצים לעצמי),ואני דוחה ודוחה זאת כ"כ הרבה זמן כבר.... . איני יודעת איך להכריח את עצמי לעשות זאת. תודה,וסליחה מראש על ה'נדנודים', משתנה

ורוצה להצטרף לדברים הנכונים של ליאת ושל לילך. סליחה אם אני לא מספיק עוזרת, אין לי הרבה להוסיף על מה שכבר נאמר. שבת שלום,יקרתי

בעלי ואני חווים משבר בנישואים. אנחנו נשואים 20 שנה. אני הולכת ליעוץ. עזבתי את חדר השינה שלנו - ועברתי לישון בחדר אחר. עשיתי זאת מאחר והוא מתנהג אלי מאוד לא יפה , בגסות ובחוסר סבלנות. עכשיו אני מתחרטת שעזבתי את החדר ואני מתגעגעת אליו. בהגיון אני יודעת שאין לי למה להתגעגע - כי רק סבלתי שם. אבל ברגש הוא חסר לי. אם אני אחזור לחדר - אני יודעת שנחזור לשיגרה איומה של השפלות מצידו. אבל אין לי כח לישון בחדר אחר. בא לי שיחבקו אותי. הוא תמיד מחבק בלילה ומעליב יום. תמיד צועק עלי מקטר על הכל ומשפיל אותי. שום דבר כבר לא נראה לי נורא. אני רק רוצה ממנו חיבוק. האם השתגעתי . מה לעשות?

שלי יקרה, לא ברור אם עזיבת חדר השינה המשותף היא חלק מאותו ייעוץ שאת מקבלת (איזה ייעוץ? האם מדובר בטיפול פסיכולוגי? אימון אישי? טיפול זוגי?). לא פרטת גם מה קורה ביניכם כיום. האם עזיבת החדר המשותף שינתה את התנהגותו כלפייך במשך היום? האם פסקו ההשפלות והקיטורים? האם הוא פחות צועק? הדפוס אותו תיארת, של השפלות ביום וחיבוקים בלילה, יכול להתאים מאד למערכת זוגית בה הצד המתעלל הוא גם הצד החלש והנזקק, העושה שימוש בצרכי תלות חזקים הקיימים אצל בן הזוג. הטיפול המומלץ במקרה כזה הוא טיפול זוגי, שיאיר עבורכם את האופן בו הדפוס הבעייתי משרת את הצרכים של שניכם, ויציע דפוסי תקשורת מסתגלים ובריאים יותר. בהצלחה ליאת

אני ביעוץ אישי. עזבתי את החדר בהחלטה אישית שלא קשורה לטיפול. כן הוא יותר חביב אלי עכשיו. אבל לא מבקש שאחזור לחדר. אנחנו עכשיו כמו שני אנשים שחולקים דירה משותפת וילדים. ללא מאינטימיות. מה את מציעה לעשות?

בעלי ואני חווים משבר בנישואים. אנחנו נשואים 20 שנה. אני הולכת ליעוץ. עזבתי את חדר השינה שלנו - ועברתי לישון בחדר אחר. עשיתי זאת מאחר והוא מתנהג אלי מאוד לא יפה , בגסות ובחוסר סבלנות כבר 20 שנה. עכשיו אני מתחרטת שעזבתי את החדר ואני מתגעגעת אליו. בהגיון אני יודעת שאין לי למה להתגעגע - כי רק סבלתי שם. אבל ברגש הוא חסר לי. אם אני אחזור לחדר - אני יודעת שנחזור לשיגרה איומה של השפלות מצידו. אבל אין לי כח לישון בחדר אחר. בא לי שיחבקו אותי. הוא תמיד מחבק בלילה ומעליב יום. תמיד צועק עלי מקטר על הכל ומשפיל אותי. שום דבר כבר לא נראה לי נורא. אני רק רוצה ממנו חיבוק. האם השתגעתי . מה לעשות?

התשובה היא לא! לא השתגעת. הבלבול והאמביוולנטיות שאת מתארת הם מובנים וטבעיים במצבך. אילו היה מדובר בבעל שיש בו רק צד אחד- שלילי מובהק , היה לך הרבה יותר קל להגדיר לעצמך מה המצב ולקבל החלטות. אבל בחיים בכלל יש מעט מאוד מצבים של "שחור ולבן" . את התארת את ההתלבטות לגבי ה"מחיר" שעלייך לשלם בעבור חיבוק ויחס, בתוכך את כנראה יודעת שמחיר ההשפלות הוא מחיר כבד מדי עבורך, היום לאחר 20 שנה אולי כבר אזלה הסובלנות ויכולת ההבלגה שנדרשים כדי לספוג את מה שתארת. ככל הנראה שמשהו בתוכך אותת לך כי המחיר הזה יקר לך!, זהו בהחלט מצב של התעללות פסיכולוגית שגובה את מחירו בדמות פגיעה רגשית- נפשית פיזית ועוד. ועכשיו לכמה שאלות. מה קורה בייעוץ שאליו אתם הולכים?, האם לבעלך יש יכול לראות את הפגיעה שאת חווה? האם הוא מביע נכונות לערוך שינוי בהתנהגותו?, האם מאז המעבר לחדר אחר יש שינוי בהתנהגותו? תשובות לשאלות אלו ייסייעו לי להבין יותר מה קורה בינכם. בהצלחה ,

רק אני הולכת ליעוץ. בעלי בטוח שהבעיות הן שלי. הוא רואה תמיד רק את הצד שלו - זה טבעי לא?

האם יש קשר בין חרדה להיפוכנודריה? האם אחד נובע מהשני ? האם יש תרופה לזה? לדעתי יש לי גם מזה וגם מזה אני נמצאת כל היום בחרדה שיש לי מחלה , מחשבות שכל הזמן משהו רע הולך לקרות...אני צריכה המלצה על פסיכולג באשקלון.

לילך יקרה, היפוכונדריה בהחלט נמנית על הפרעות החרדה, והיא מתאפיינית בהיבטים של חרדה ממוקדת (קצת כמו פוביה ממחלות) ובהיבטים של הפרעה כפייתית-אובססיבית. למרות שמדובר בהפרעה עקשנית למדי, אפשר בהחלט להביס אותה (או לפחות למתן אותה לממדים נסבלים) בטיפול המשלב שיחות + תרופות נוגדות חרדה (SSRI). אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אפשר יהיה לשלוח לך המלצות דרך המייל האישי (אין אנו נוהגים לפרסם פסיכולוגים מעל גבי הפורום). בהצלחה ושפע בריאות ליאת

שלום ליאת, להלן הכתובת אימייל שלי [email protected] אשמח לקבל הצעות. לילך

היי ליאת מה שלומך? (היכן את?) תגידי מתי יהיה טוב באמת, אה? שוב עבר לו שבוע מתיש לילה טוב

ME יקרה, שלומי נפלא, תודה. כשכתבת, סביר להניח שכבר ישנתי. ימי חמישי הפכו להיות נורא עמוסים לאחרונה, ולכן אני מציצה לרגע, ובורחת לישון. השבוע אכן היה מתיש, אבל גם שבועות מתישים חולפים להם, ומשאירים זנב חביב של סוף-שבוע. אמרו 'תנאי שרב', אבל אין שרב ואין בטיח. סתם נבהלתי :-) שבת שלום ליאת.

ליאת יופי שאת פה.. לגבי מזג האוויר, אמנם לא שרב אבל חם בחוץ. אני אישית מחכה בקוצר רוח לימי השרב. ואת בטח תזכי לעוד כמה ימים של גשם,לא? את שומעת משהו? הפסיכולוגית לא רצתה לקבוע להיום פגישה מכיוון שהיא הולכת לכנס כלשהו... לא מזמן חזרתי מסיבוב, יצא לי לעבור גם ליד הקליניקה וראיתי את הרכב שלה בחניון. קשה לי להאמין שבדיוק ביום שישי, אותו הרכב, אותו הדגם,צאותו הצבע חונה שם בחניון (היא גם מחנה בREVERSE:) ושזה לא הרכב שלה, לא יודעת. אני מרגישה שהיא עושה לי טובה שהיא קובעת לי פגישה.ועכשיו היא אולי משקרת לי...איך אני יכולה להאמין לה. מבחינתי אין לי מה לבוא יותר

למה אני לא מסוגלת פשוט לגמור עם זה וזהו? למה אין בי את הכוח לומר שמספיק, שזה כבר יותר מידי. יש לי כל כך הרבה מחשבות כיצד לעשות את זה. יודעת בדיוק מה אני אלבש, איפה זה יקרה. כבר שנים שאני יודעת את כל הפרטים, מתכננת.. ומשום מה לא עושה את זה. איך אוספים את הכוח לסיים את הכל? גם ככה זה כבר מזמן נגמר. סתם אני מושכת ומושכת את הקץ, למה זה טוב? תמיד הייתה בי סקרנות לראות איך אני אצא מזה, לראות מה ייצא ממני, אם ייצא. נראה לי בטוח לומר,אחרי חמש שנים ושנתיים וחצי של טיפולים, שכבר לא ייצא. אני סתם גורמת סבל לאנשים סביבי – לאחי הקטן. תמיד חשבתי שאני לא יכולה למות בגללו, עכשיו אני חושבת שאני לא יכולה לחיות בגללו. איזן תועלת יוצאת מכך שרואה את אחותו הגדולה בחוסר תפקוד ובשאר הדברים שנלווים. אני מתחילה להרגיש את ההשפעה השלילית שיש לזה עליו. מתחילה להרגיש שהאישיות שלו מושפעת מזה, ממני. הלוואי והייתי יכולה לאסוף כוחות ולהשתנות בשבילו. ניסיתי, זה לא עובד. גם עכשיו, אני יודעת שזה לא יקרה, יודעת שאני לא אסיים את הסבל הזה. שאני אמשיך ואמשיך.. לשום מקום. למה זה טוב? (ניסיתי לחשוב על למה לא לסיים וכל מה שעולה במוחי – זה הארי פוטר, חייבת לקרוא את הספר השביעי..טיפשי -לא? חסרת חיים).

א. הארי פוטר זו סיבה מצויינת להישאר בחיים - אסקפיזם טהור. ואני חושבת שלמרות שאת מאמינה שהסיפור שלך גמור, הוא לא . הוא גם לא אבוד...יש אנשים שקוראים אותו ומחכים לסוף טוב, כמו אחיך. כשמאמינים ששום דבר לא ישתנה, זה בדרך כלל כי הצבנו לעצמנו מטרה שלא מתגשמת, אבל אולי מה שאת עוברת עכשיו אלו הם גם חייך והם חשובים ומשמעותיים דווקא כי את מרגישה כל כך הרבה..גם אם זה לא מה שאת רוצה להרגיש. יש לי ספר להמליץ לך עליו. זה הספר האהוב עליי ביותר. קוראים לו "ללא גורל" של עמנואל קרטס. זה ספר מאוד קשה ( אולי לא כדאי לקרוא אותו בדיכאון )אבל אני למדתי ממנו שגם כשאנחנו תופסים תקופה כמבוזבזת כחור שחור שאין בו כלום, מסתבר שיש בו חיים והם חשובים. ואני בטוחה שהחמש שנים האלו שאת מדברת עליהם לא היו מבוזבזות ושעברת בהן גם חוויות טובות, אפילו שמחות היום יום, סתם יום יפה לדוגמא. אני שולחת לך הרבה כוחות ומקווה שתרגישי יום אחד שאת כן מגשימה את עצמך. רק אל תסיימי, כי אז, איך תוכלי לספר לנו את הסוף הטוב?? (:

פ. יקרה רוצה להוסיף עוד קצת על דבריה היפים של אופיר. גם אני נרגעתי מאותה שורה אחרונה של דברייך. להרגשתי, למרות האפלה מסביב, את יודעת לכוון את המבט אל מקורות הכוח הראויים. כבני אדם שונים, אנו נוטים ל?צ?פות לסוגים שונים של גאולה. אנשים רבים משוכנעים שאם רק היה להם כסף/בן זוג/יופי וכד', חייהם היו משתנים מן היסוד. לעומתם, יש את מי שמבינים שהמשמעות האמיתית של הקיום טמונה דווקא *בחווייה* - באופן בו אנו נותנים לאירועים שונים לחלחל לתוכנו, ולהותיר בנו את רישומם, תוך מודעות להיותנו, בעצמנו, חלק מהחוויה של הזולת. זהו אופן קיום אחר, מודע יותר ומרתק. ויש בך סקרנות. אדם סקרן לא יכול לגזור על עצמו את שיעמומה של המיתה, ולהפסיד את כל ההפתעות שיכולים לזמן לנו הספר השביעי, העונה השלישית, המערכה הבאה. הבשורה הרעה היא שזה לא תמיד קל. שולחת לך הרבה כוח ליאת

תודה על הכוח ששלחתן.. התכוונתי דווקא לכך שאני צריכה כוח על מנת לסיים עם החיים האלו...אבל לא חשוב.. אהבתי את המטאפורה של החיים כסיפור. תמיד כשאני קוראת ספרים אני כמעט אף פעם לא קוראת את הסוף. שונאת שתמיד הכל נגמר בסוף טוב. הכל מסתדר בצורה נפלאה בספרים.. אולי גם בסיפור שלי, כמו הספרים אותם אני לא יכולה לסיים, אני לא הגיע לסוף? ליאת, למה יש אנשים שיכולים להתאבד ואחרים שלא? מה הכוח שמניע מישהו להתאבד? גם מתוך הסבל הזה והראייה השחורה, ברור לי שאני לא יעשה את זה. אבל למה? למה אני לא יכולה לממש את המחשבות? להפוך אותן למעשים? למה יש אנשים שכן יכולים? למה אני לא?

הי פרח יקירה, מקווה שלי מותר לומר, מתוך ניסיון לתור אחר המון תקווה - את עוד צעירה, ויש מקום להמון עתיד. בראייה ובמושגים שלי, שנתיים וחצי של התחלת טיפול הם לא המון זמן. במיוחד כאשר הם נעשים בעודך פיזית בתוך סביבה שקשה לך כל-כך להיחלץ ממנה. הטיפול נתן, וייתכן שלא מספיק ועדיין היה בו. הרשי לי להאמין שעוד יהיה. הבנתי מייד איזה סוג של כוח ניסית להדגיש בדברייך, ונראה לי מאד שגם ליאת וגם אופיר הבינו גם הבינו ולקחו אותך לכיוון הכי נכון. מעצבן? כלל לא בטוח... בכל זאת, בעיניי, חושבת שבמקביל ובעוצמות לא פחותות, היו שם גם סימנים קטנים-אך-גדולים לכיוון הכוח מהסוג האחר. הבונה. ניצני תקווה. הכוח להישאר ובטוב. הכוח ממנו מופקת האהבה. ההרפיה. איך לפעמים דרכנו בשאיפה אלי מוות מספרת בעצם על כמיהה סמויה אחרת. גם להצלה. מי שהיה שם יודע באיזה כוח אדירים מדובר. ערימות של כוח שרק את יכולה לייצר בעצמך מתוכך. לכיוון זה או אחר. ועם כל הכוח וה'להיות על הגבול' >ככה< קרוב, זה עדיין לא תמיד מתרחש. ההחלטה היא משהו שקורה תוך שביב שנייה. בדרך-כלל מעורב בזה סו?פ?ר זעם מטורף, אולי גם תחושת תוקפנות שאינה בת-הכלה. עם כל התכנונים שבעולם ברגע שהכוח והדחף הזה שם שם על כל הנפח הזה ויותר, קורה שנוטים לוותר על חלק נכבד משלבי הביצוע של התוכנית המקורית, או שבוחרים משהו אלטרנטיבי שנמצא בהישג מיידי. גם התפיסה הופכת להיות שונה, ולא תמיד אנחנו מסונכרנים. במקרה או שלא.. גם אנכי מדברת על תכנונים למיניהם. ממש להתפאר בגאוותנות המעוותת הזו... ואולי לכל אחד יש איזו פנטזיית מוות נסתרת או גלויה. נראה לי שאפילו טוב לדבר על זה. זה משעשע בדרכו המוזרה. הרעיונות האלה הם תמיד אופציה. ובכלל יש כל-כך הרבה. לא צריך לחפש רחוק. נראה לי גם שמה שיכול לקרות עם תכנונים כאלה הוא מן סוג של התפוגגות עם הזמן. הסתגלות. זה שהם כאן, שנים, הופך אותם לפחות רעילים. אולי. בכל אופן, מה שנראה לי הוא שהתכנונים האלה יוצרים איזה ריגוש, ואולי בדרכם המוזרה מפיחים תחושת בטחון והקלה. הם שם. איתנו. לצדנו. אולי מרמים בדרכם באיזו תחושת שליטה. ובעצם היותם עוזרים לנו להישאר. פה. אבל דווקא מכאן אפשר לבנות. פנטזיות המוות מלמדות עלינו. בחיים. לפעמים כמה נואשים לאהבה, מ?יכל, עטיפה, גבול והגדרה. כל ה'אין - ים' הנורא חסרים האלה. מה משאיר אותנו כאן? משהו עמוק זה בטוח. כנראה איזה יצר גדול הישרדותי מניע ולא ידוע. אולי בתוך ייאוש עצום נחבאת תקווה לא מודעת. וכן, אכן לסקרנות יש כוח גדול שמשאיר כאן אנשים. אותה סקרנות שרוצה לדעת איך יהיה כאן אחרינו (לו אפשר היה בעודנו...). זו עוד אחת האפשרויות. מה התשובה שלעתים היית יכולה לתת לעצמי? נראית מוזרה וכבר רשמתי כאן בעבר... רמת התיעוב העצמי שלי היא בשמיים, ולכן, העונש האולטימטיבי שאני יכולה לתת לייצור שכמותי בעולם הזה הוא להישאר בחיים כדי לסבול עד כמה שרק ניתן. להכאיב ולהרוס בלי רחם. בלי גבול. בהיאחזות שכזו. אילו היה אכפת לי קצת יותר מעצמי, הייתי עושה את הטובה הזו וגומרת עניין כבר לפני הרבה שנים... אולי כן ואולי לא, אולי תקף ואולי לא תמיד ... ואולי ... אולי זו מלחמה של כעס מול אהבה... יאללה, מילים מילים מילים. האם כל זה משנה בכלל? ומשהו קטנטן לסיום, מנסה למצוא מידה של נחמה ותקווה. רוצה שנייה לקחת את הדברים היפיפיים של אופיר לכיוון נוסף: קצת היסטוריה (למרות שזה תחום חלש שלי). ראי, למשל, את תקופת ימי הביניים. תקופה של אלף שנים. המון זמן. חלקה חשוכה מאד. תקופת יציבות, שכביכול אפשר היה לחוות בה מבחינה חיצונית מן סוג של אי תנועה, ואם אצטט את ויקיפדיה: "תקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך". אבל דווקא בה, מתחת לפני השטח היה תהליך עצום של בנייה והוא זה שהביא הלאה להתפרצות של הרנסנס... המון אור יש בך, פרח אשת האדמה

שלום לך, רציתי לדעת מה משמעות הטיפול אם אני ממשיכה עם אותם עמדות לגבי הנושאים שבגללם פניתי לטיפול. כלומר, הטיפול נתפס אצלי כמקום של הרבה דיבורים אבל פחות עשיה (דיבורים של המטפלת, ואי עשיה מצידי). אז מה הטעם בלהמשיך? למרות שאני מחכה לפגישה השבועית, ולפגישה איתה , ולהבנתה. אבל עוד פעם אני לא מרגישה שום שינוי....... אז מה אם אני מרגישה קרובה ממנה (אבל לא מתמסרת לגמרי, כי כשאני מרגישה קרובה מדי אני מתרחקת), האם זה לא נהפך יותר למפגש חברתי מאשר טיפול פסיכולוגי.??

לא אל תשכחי את המטרה ,את התהליך ואת ההדדיות שבהמשכיות כל מה שהתחלתן http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

שלום נוגה, את ממש צודקת: טיפול הוא מקום של הרבה הרבה דיבור. בטיפול אנחנו מדברים את הרגשות שלנו, את הצרכים שלנו, את עצמנו. לפעמים לוקח זמן עד שההבנות והתובנות שהתבססו בחדר הטיפול מ?ית?רגמות לפעולות או לשינויים ממשיים מחוצה לו. באחת השיחות שלי עם אורנה, אני זוכרת שהיא דיברה על טיפול כעל 'תזוזה של איברים פנימיים', קצת כמו שקורה בזמן הריון או אחרי לידה, כאשר כל האיברים הפנימיים זזים (או חוזרים למקומם) בגלל ההתרחשות הגדולה בבטן. זוהי מטאפורה יפה שהצליחה לדבר אלי. את מספרת על קושי להתמסר, ועל פחד מאינטימיות יתר, ובכל זאת מציינת שקיימת בך ציפייה לקראת המפגש איתה, לקראת הנוכחות המבינה שלה. זוהי תזוזה. התקדמות. הדברים האלה קורים לאט. בשונה ממפגש חברתי, בשעה הטיפולית כל הפוקוס כולו נתון לך, לחוויה שלך, לעולם שלך. אני לא מכירה הרבה חברות שיסכימו לסידור קבוע כזה, בו הן זזות לגמרי הצידה, למענך, שעה שלמה בכל שבוע, למשך זמן רב. אם יש לך חברות כאלה - שמרי עליהן! מכל הסיבות הללו, אני רואה טעם רב להמשיך להגיע לטיפול. שבת שלום ליאת

היי, לאחרונה התחלתי להרגיש לחץ בחיים, שהכל סוגר עלי, מכל מיני סיבות, בעיקר בעבודה, ואני מתחילה לחשוב על התאבדות ושלא אכפת לי להתאבד ולגמור עם המצב הזה. למעשה, פעם היתה לידיד שלי אחות שהתאבדה, כי האשימו אותה ברצח ילד שנפל לו עציץ מהמרפסת שלהם בבית...והיא קפצה אל מותה. התחלתי להרגיש כמוה. שאלתי, האם יש חזרה ממצב נפשי כזה, אני מרגישה שאני לא משדרת על אותו גל עם אנשים, זאת אומרת אין לי רגש...אני "נעלמת" שמדברים איתי. וכו'...דבר שלא היה כמובן. אם אקבל טיפול, האם יש חזרה ממצב כזה? כי אני ממש רוצה לגמור עם הכל, וסובלת... תודה.

ערב טוב רווית, בהחלט יש חזרה ממצבים של דיכאון, דכדוך, ריקנות ובדידות. טיפול משולב של שיחות יחד עם תרופות נוגדות דיכאון יכול להביא לתוצאות טובות מאד. במצבי דיכאון אנשים אכן עלולים להיתפס למחשבות על התאבדות. כשנורא קשה לנו, איכשהו מתגנבת המשאלה להפסיק להרגיש. הבעיה היא, שהמתים גם אינם יכולים לחוש את ההקלה. הם פשוט חדלים להתקיים. אנשים רבים בפורום זה ובאחרים, יודעים לספר על כברת הדרך הארוכה שעשו, מאז עמדו על סף התהום ועד לשיקום וההחלמה. נדמה לי שמנקודת השפל בה את נמצאת קשה לרדת, ולכן אין ברירה אלא להתחיל לטפס אל האור. פני ללא דיחוי לפסיכולוג קליני, והתחילי לטפל בעצמך. אם תרגישי שהמחשבות על המוות הופכות לכוונה ממשית, שתפי אנשים נוספים סביבך, או פני לחדר מיון של ביה"ח הקרוב לביתך. אל תישארי לבד עם תחושות קשות אלה. מאחלת לך הקלה מהירה ושבת שקטה ליאת