פורום פסיכולוגיה קלינית

אמרתי למטפל שלי את כל מה שאני עוברת בתקופה האחרונה על הקשיים והכאב ובכיתי כל הזמן, אני כל כל הזמן בוכה אצלו, הוא כל כך מקסים ודואג ואחרי פגישות קשות במיוחד הוא מתקשר לשאול לשלומי, אבל עדיין אני לא יודעת מתי אפסיק לבכות. הדבר המרכזי שאנו עובדים עליו הוא המערכת היחסים התלותית שלי באמא שלי, שכל דבר אני שואלת ותלוי בה, אני בת 28 וגרה עם הורי אני כל כך רוצה להתשחרר מהם ולהיות עצמאית ועדיין אחרי טיפול של כמעט שנה אני עדיין רוצה שאמי תהיה לידי, אפילו אבא שלי מנסה לשכנע אותי למצוא דירה להירשם ללימודים ולעשות דברים שאני אוהבת אבל כל כך קשה לי לעשות דברים בעצמי. האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להיות בחורה עצמאית ולא ילדה מטומטמת.

בגילך מותר לך להיות ילדה ואת לא מטומטמת!!!!

מרי שלום, אורנה תהיה פה ביום שלישי ואת מוזמנת לכתוב אליה אז. בינתיים אשמח להתייחס לשאלתך. הצורך שלך בתלות באמא מספק עבורך משהו חזק. משהו שאת כרגע לא רוצה לוותר עליו, אולי זהו ביטחון, אולי זה ממלא אותך, ואולי זהו החשש כיצד אמא תגיב אם את תתרחקי ממנה. קשה לדעת מכאן אבל חשוב לעבוד על זה בטיפול. אחד הדרכים לעבוד על זה היא דרך הדיבור על מה קורה בינך לבין המטפל. האם את מרשה לעצמך לאכזב אותו, להתרחק ממנו, או שמא גם מולו קורה משהו דומה. ככל שתרגישי בטוחה יותר להתרחק, כך תוכלי להעז יותר לנסות. דרור

אני בת 37 ולפני ארבעה חודשים אחותי שגדולה ממני בשלוש שנים סיפרה לי שאבא התעלל בה מינית. היא שאלה אותי לגבי ואמרתי לה שלי הוא לא עשה זאת, אני מרגישה נורא אשמה שלא ידעתי ושזה קרה לה ואני לא יכולה לעזור לה, היא גילתה זאת דרך טיפול, יש לנו אחות קטנה בת 29 ואני פוחדת לשאול אותה שמא אגלה שגם היא עברה זאת ומצד שני לגרום לה להזכר בדברים שהיא אולי לא זוכרת. מאז שאחותי סיפרה לי אני לא מתפקדת, לא ישנה ולא יוצאת מן הבית. אני לא יודעת איך אני יכולה לחיות עם הידיעה הזו ואיך אני שואלת שאלה כזו את אחותי הקטנה שכל כל קשורה לאבא. הצילווווווווווווווווו

אלה שזוכרים חיים עם הכאב ואלה שלא זוכרים לא מבינים מאיפה הכאב...

דרור שלום, רציתי לדעת מה ניתן לעשות במקרה של אדם מאני שאינו מכיר בכך ומסרב לקבל טיפול. תודה, רונן

רונן שלום, במקרה כזה חשוב לדעת מה חומרת המאניה. האם יש בה חלקים פסיכוטיים, כגון מחשבות גדלות, אובדן קשר עם המציאות ועוד. האם נשקפת סכנה לאדם עצמו או לסובבים אותו. במקרה בו יש מאניה חריפה וסכנה לאדם או לסביבתו ניתן להוציא הוראת טיפול מרפאתי כפוי, או הוראת אישפוז כפוי. כמובן שעדיף לפני כן לנסות ולעזור לאותו אדם לפנות באופן עצמאי לעזרה. דרור

שלום רב, אני סטודנט בן 24.לפני כחצי שנה התחלתי בטיפול דינמי עקב כמות גדולה של דחיות שצברתי מצד בחורות שחשקתי בהן,מה שפגע לי בדימוי העצמי.תכופות אני שואל את עצמי אם הייתי צריך לפנות לאימון אישי,מכיוון שמידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי.כאשר שאלתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" על ההשוואה בין טיפוח הציפיות בטיפול לבין טיפוח הציפיות באימון ניתנה לי התשובה המלומדת הבאה: "כל הפסיכולוגים, ללא יוצא מהכלל, הינם בעלי תואר שני, ומכאן משתמע, ללא פשרות, שהם מיומנים בגישות מדעיות שמחיבות להסתמך על עובדות, תאוריות מקובלות, ונתונים עדכניים ככל האפשר. התאוריה של 'העלאת ציפיות', (ששמה המדעי: הציפיה מגשימה את עצמה) מבוססת על ידיעה מפורטת של הפרט (או כל אחד מקבוצה), והפוטנציאל הגלום בו/בם, לאור מחקרים ואומדנים מדעיים. הגישה אינה מזמינה דיבורים בעלמא והפרחת סיסמאות או הבטחת אשליות. המאמן המצוי הינו בעל השכלה של כמה חודשים, ערב או שניים בשבוע, במקרה הטוב. הם לומדים פרקים יישומיים בתחום מדעי ההתנהגות, ובד"כ ניזונים ממטען גבוה של ביטחון עצמי." תאר לעצמך שהייתי בוחר במסלול של אימון אישי.אז המאמן חסר ההשכלה עוד היה מפריח באוזניי ססמאות בעלמא,כגון: "אם תאמין בעצמך,אולי תשיג גם את הבחורה הכי שווה באוניברסיטה,אין סיבה שלא", אך המאמן הכסיל הלא-מלומד הזה אינו יודע שטענתו כלל לא הוכחה מבחינה מדעית,ושהיא אינה עולה בקנה אחד עם התיאוריות המדעיות המקובלות.ויש לציין כי החמור מכל הוא שהיא מטפחת אצלי ציפיות להישגים שהם,רחמנא ליצלן,מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים העדכניים ביותר!!!! אז מדוע בכל זאת אני תוהה אם הטיפול הפסיכולוגי היה הבחירה הנכונה? אולי עם קצת פחות פלצנות מדעית כפי שהיא משתקפת בתשובה שקיבלתי בפורום האחר,אבל עם קצת יותר אמונה,נחישות ותכנית פעולה מפורטת הייתי כבר משיג לעצמי אחת מאותן בחורות יפות ומעניינות שרציתי ומתמיד איתה בקשר? הייתכן כדבר הזה או שזה טעון בדיקה מדעית?

יונתן שלום, הרבה מטופלים ומטופלות פונים לטיפול בדיוק מהסיבה שאתה ציינת. התחושה שמשהו שם לא מסתדר בכל הנוגע לקשרים זוגיים. אני שומע את הכעס שלך, ואולי גם העלבון שאתה חש כשאתה מרגיש שמתייחסים אליך על פי הסטטיסטיקה. בשבוע שעבר הבעתי את דעתי בשאלה דומה. ואני חוזר עליה בקצרה. המטפל אכן מתעדכן במחקרים ותיאוריות, אך הם אינם מכתיבים את הטיפול ואת ההתייחסות למטופל. בדבריך אתה אומר שחווית דחייה שוב ושוב, והדבר פגע בדימוי העצמי שלך. ניתן לבדוק בתוך טיפול מדוע נדחית. מדוע הייתה לכך פגיעה כה קשה בדימוי העצמי. מדוע כה חשוב לך להתחיל דווקא עם הבנות הכי שוות. באימון לא נעשית בדיקה שכזו. ייתכן ואתה אינך מעוניין בה, אלא מעוניין בהשגת המטרה מתוך אמונה שאז תרגיש טוב יותר. אני, מהדברים ששמעתי לא בטוח בכך, אבל אם אתה מרגיש כך אולי באמת תפנה לאימון. ולסיום, זה נכון שכדי להיות מאמן לא צריך הכשרה של שנים, ויש מאמנים המסתמכים על אינטואיציות וביטחון עצמי יותר מאשר על הבנה מעמיקה, ועלולים גם לפגוע במקרים מסויימים. אבל ישנם גם פסיכולוגים, שאחת הטכניקות בהן הם משתמשים יש גם אימון. ניתן ורצוי לפנות אליהם במקרה כזה. דרור

גם אני חשבתי כך, ואלי היא רצתה לעורר את זעממם של אלו שלו נענו,עד כה ללא הצלחה

חשבתם שאולי זו ליאת????

לא, לא שמתי לב, דרור

דרור, אתה גדול! מלך! כל הכבוד על התשובה לשטות הזאת!

אין לי ממש שאלה פשוט לא מסוגלת להירדם. כל כך כואב הכל, אני בת 33 בלי בן זוג בלי ממש חברים וההורים שלי נפטרו לפני שנה בתאונת דרכים. אני בטיפול ושום דבר לא עוזר, אני חושבת על התאבדות פעם ביומיים רק מחכה לרגע ששום כח פנימי לא ימנע זאת ממני. היתצה לי ילדות כל כך יפה והבגרות כל כך מסריחה חשבתי שכשאגדל יהיו לי חיים יפים ושההורים שלי יהיו גאים בי, אין לי כלום וגם לא הורים כדי להגיד להם זאת. החברים מסביב עם בני זוג לומדים עובדים ונהנים מנוכחות הוריהם בחייהם, כנראה שאף אחד לא אוהב להידבק בעצב רק בשמחה. סליחה אם הטרחתי אתכם או העצבתי מישהו מקווה לא להיות פה בקרוב

יקרה שלי את כל כך צעירה מכדי להרים ידיים, אני מבינה את הכאב ואת היאוש ויש לך את כל האישור שבעולם להרגיש כך, אני בטוחה שעם הזמן כשהכאב יתפוס מרחק תוכלי לבחון אפשרות לזוגיות, לימודים חברים וכל מה שתרצי, תרשי לעצמך לכאוב אבל בבקשה תשארי איתנו עכשיו מחר ובכלל. עצוב לשמוע על הורייך אבל בשבילך ובשבילם ובשביל הילדות הנהדרת שנתנו לך נסי למצוא את המקום הנעים שלך בעולם, בגילך אנשים רק מתחילים לחיות אחרי גיל ההתבגרות ושנות העשרים המבלבלות, עכשיו זה הזמן הנכון ביותר לאפשר לעצמך לחיות ואני שמחה שאת בטיפול מקווה שהמטפל שותף לתחושות שלך ושהוא עם היד על הדופק, אם הוא לא יודע תשתפי אותו אולי יש לו כמה וכמה דרכים לעזור לך בדרך הלא פשוטה הזו. נשיקות וים של אהבה

ליבי איתך נשמה יקרה, עברת את הנורא מכל, ובאמת יש לך את כל הלגיטמציה להרגיש את אשר את מרגישה, ועם זאת כאדם המאמין בנצחיות הנשמה(אינני אדם דתי)אני רוצה לומר לך שהורייך שסיימו יחדיו את מחזור החיים הזה שלהם עדיין צופים בך, עדיין רוצים באושרך, ועדיין אוהבים אותך, החיים האלה צופנים בחובם נסתרות, הנשמה שלך בחרה להתמודד עם אובדן, זה שיעור חשוב עבור נשמתך, אסור לך להישבר ולהרים ידיים, המשיכי להילחם ובטוחני שיום יבוא ותפגשי את הנשמה התאומה שלך, יחדיו תקימו משפחה חמה ואוהבת, ותדעו ימים של אושר ושמחה, בנתיים המשיכי לטפל בעצמך, אל תשקעי ברחמים עצמיים, קחי יוזמות ושליטה על המצב, אל תהיי בעמדת הקורבן, התגברי על הקשיים, את מסוגלת, חבל לבזבז גילגול חיים שלם, אל תתיאשי, עכשיו עדיין הכול עודנו טרי, ולכן עוצמת הכאב איננה פוחתת, אך גם זה יבוא, הכאב יפחת ויבוא ימים יפים יותר. הייתי רוצה מיכל שתספרי יותר על עצמך, מה את עושה בחייך, האם נותרו לך אחים, האם היית במערכת זוגית משמעותית בעבר? שולח לך חיבוק מלא באהבה ומבקש שתמשיכי. ואני אהייה כאן אם תרצי בשבילך בכל פעם שתרגישי צורך לשתף. ממני יוסי

אני ממש מצטערת לקרוא את מה שכתבת וכואבת את כאבך ובאמת מבינה אותו או את חלקו. נכון, זה עצוב אף אחד לא אוהב להידבק בעצב.... אבל עצב כמו שלך יתכן וכן כי זה עצוב אמיתי הגיוני שכל אדם אחר היה מרגיש כמוך ומייחל לאותם דברים. בכל מקרה שווה למרות הסבל הרב והקושי לחכות שנה שנתיים אולי משהו ישתנה אף פעם לא יודיעם מה החיים מצפים לנו לטוב ולרע. אני מרגישה קצת פסיכיגית לכתוב כי מצב כמו שלך בטח כל מילה לא מספיק חזקה לא מביעה את ההבנה לכאב , אבל עדיף מכלום.. תעשי הכל לחמי כדי להרגיש טוב את ראויה לזה!

מיכל שלום, את מתארת אירוע טראומטי שקרה לך סביב מותם הפתאומי של הורייך, אירוע שמצטרף ומחמיר את החוויה שחייך כיום אינם שווים. את חווה פער גדול מאוד אל מול ילדותך הטובה. לעיתים עוצמת הפער גורמת לכאב רב. אחת הדרכים בטיפול היא לנסות ולגשר, ככל הניתן בין העבר להווה. כך תחושת הזרות שאת חשה לעצמך, המובילה לכך שאת מרגישה כה בודדה, תהיה פחות חזקה. למשל על ידי חיפוש חלקים בך כיום בהווה שלך הממשיכים את ילדותך. אני בטוח שבטיפול יש התייחסות לכך, אבל חשוב לתת לזה את הזמן. הצטערתי מאוד לשמוע על המוות של הורייך, ואני שולח לך גם את תנחומיי. דרור

שלום רב למנהלי הפורום היקרים, אם החלטתם לסגור את הפורום בשבת, אז אנא סגרו אותו לגמרי. אל תתנו לפונים אליכם לשאול שאלה שלא מקבלת התייחסות לאחר מכן. נקודה למחשבה. שבוע טוב

למה לסגור לגמרי? אני רוצה לקבל לפעמים גם תשובות מאנשים שמזדהים כמוני... מצד שני, אתמול הרגשתי ממש בודדה, לא שעכשיו אני לא מרגישה בודדה. ולא לקבל תשובה במשך למעלה מיום גורם לי להרגיש הרבה יותר בודדה... אז זו גם נקודה למחשבה.. חבל שאין פה מישהו לדבר איתו כי לא על כל שטות ומחשבה אובדנית צריך לפנות לבית חולים (לא שחשבתי מחשבות אובדניות, אבל "אם").

לליאת תודה ושבוע טוב.

סיגלית יקרה, אני עונה לך באופן חריג, כי אני יודעת שעדיין אינך מכירה את הכללים. הפורום פעיל בכל ימות השבוע מלבד שבת. בהודעה שבראש הפורום מפורטים הימים בהם עונה כל אחד ממנהלי הפורום. את מוזמנת להמשיך ולבוא אל הפורום. אני שמחה לראות שאת בסדר :-)) המשיכי כך! ליאת

רציתי לדעת אם הדיכאון והחרדה גורמים להפרעות קשב וריכוז או שאפשר ללכת למי שמתמחה בהפרעות קשב וריכוז לבדיקה ולטפל בזה באופן יסודי יותר.

סיגל, דיכאון וחרדה יכולים לגרום למוסחות ולטווח קשב מוגבל. אני מציעה להמתין לרגיעה בדיכאון ובחרדה, ורק אז לבחון את נושא הקשב והריכוז. יופי שאת כאן, וקראי גם את תגובתי למעלה. שבוע טוב ליאת

שלום גאולה הפרידה מהבן זוג מאוד קשה. כבר חודשיים לא ראיתי אותו. בשתי שיחות הטלפון היחידות הייתי מאוד חד משמעית איתו ואפילו אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו יותר - מה שלא נכון- רק כדי שילך ממני ויעזוב אותי בשקט. והוא עשה את זה, הוא לא מתקשר יותר ולא בא. מצד אחד יש לי הקלה כי אני פוחדת ממנו קצת, אבל לרוב זה קשה מנשוא מרגישה כמו ציפור שפתחו לה את הכלוב והיא פוחדת לצאת לחופשי אני לא יודעת מה לעשות. מפקפקת בעצמי ובמה שעשיתי. מתגעגעת. כואב לי על ההריון.

עדילי יקרה אני איתך בכאבך, הכאב על כל האובדנים שחוית לאחרונה. בתגובה לכל אובדן יש תהליך של אבל- תהליך מתמשך שכרוך בכאב . ככל שתאפשרי לעצמך לחוות את הכאב, לדבר עליו , לבכות, או לבטא אותו בכל דרך אחרת . כך רבים הסיכויים שתצליחי להתאושש ולהתארגן מחדש לחיים טובים , מספקים ובטוחים יותר. אין דרך לקצר את התהליך או לדלג עליו, והוא הכרחי להתאוששות. החופש , על כל האפשרויות שבו והלא ידוע, הוא מפחיד. מאידך גם מה שהיכרת ותיארת כאן בעבר היה די מפחיד ואף מסוכן!! אני מאמינה כי בסופו של דבר תמצאי את הכוח להתאושש לבנות לעצמך חיים חדשים, ולברך על ההחלטה שעשית- להיפרד מבן זוג אלים, למרות המחיר ששילמת.

למה אני תמיד מוצאת את עצמי עם גברים שאומרים שהם רוצים אותי ואז נעלמים כש"קורה משהו"... למה אף אחד לא רציני כלפיי, כולם מתייחסים אלי כאל עוד גרב. כולם אומרים "את מיוחדת", מדברים איתי, באפלטוניות אבל זה אחרי שהם השיגו את מבוקשם. האם אני נראית להם זולה? ואז כשאני קולטת שעומד לקרות משהו שיפגע בי אני עוקצת אותם ורבה איתם כדי לא להפגע אבל אני הכי נפגעת מהם והם אפילו לא קולטים את זה. בבקשה שמישהו יענה לי אני לא מחבבת את הפורום של זוגיות....

אני מרגישה ממש לבד.

למה כשרוצים למות שום דבר לא מנחם? נמאס לי לנסות להרגיש טוב בטיפול וביום יום. נמאס שלא יודעת מה כדאי לחיות או למות נמאס שהכל נראה כמו בור שחור ששואב אותי למטה נמאס לי ללכת שעה בשבוע למטפלת ולחיות באותו כלום וכאב נמאס שמייחסים לטיפול מרכיב חשוב כאשר מתוך שבוע שלם הוא מחזיק רק שעה ואפשר ורוצים למות בכל דקה אחרת נמאס לפחד ולכאוב נמאס לנסות להרגיש חיה כשרגלי מצולקות נמאס לחייך כדי להיראות שפויה נמאס לרצות כשלא רוצה כולם נמאס שנמאס לי מזה שנמאס הלוואי ויכולתי לחיות פעם אחת בלי למות בכל רגע מחדש נמאס שלא יודעת למה כואב נמאס להבין ולשאול שאלות נמאס שלאף אחד אין תשובות נמאס שרואים בי יפה נמאס שרואה בעצמי רקובה נמאס מזה שאוהבים אותי נמאס לי מלשנוא את עצמי נמאס מלנסות לשתף נמאס מהשיגעון המאיים לבוא ומהשפיות המבצבצת נמאס מהורים מתעללים ומזכרונות נעלמים נמאס

קראתי את הודעתך הכואבת והנוגעת עד דמעות, הרגשתי כאילו והיית הבת שלי, כואב לראות מישהי כל כך אבודה ומיוסרת וחסרת כוחות נפש ואמונה בבני אדם ובחיים. אני כל כך מבין לליבך, ואנסה לתת לך כיווני מחשבה שאולי יעזרו לך נשמה יקרה. באתי לכתוב לך כל מיני רעיונות בתקווה שיעזרו לך, וכל הזמן מהדהד בראשי הספר "מי יבכה כשאמות", שכתב רובין ס' שארמה, ספר שאני ממליץ לך עליו בחום, אני מאמין שהספר הזה ממש יתן לך כלים להפסיק לחטט בעבר ולהתחיל לחיות את חייך ממקום אחר, מקום יותר אוהב גם את עצמך וגם את החיים. אל תתיאשי מתוקה, המשיכי להאמין שעוד יהיו לך ימים יפים יותר והם יופיעו, אני בטוח, הייתי גם אני בתקופה קודרת ומדכאת, וכבר הרבה שנים שאני במקום אחר, שמח ומאושר בחלקי. אז נעמי, תתחילי לחפש את נקודות האור בחייך עד שיהפכו לכדור אור ענק. באהבה יוסי

נעמי יקרה מרגישה אותך כל כך קרוב אני בת 28 וחצי והתחושה היא של בת 80 גוססת והכאב שלך חודר בי כמו סכין כמה היה לי קשה לקרוא את שכתבת אין לי מה להוסיף לזה חוץ מלשלוח לך חיבוק והלוואי שהנמאס יתחלף ברוצה והכאב יתחלף בהנאה והעבר ישאר שם וההווה יסמן על בא העתיד. שלך אפרת

טריק קצת מלוכלך מצידי, אני יודעת.. להצמד להודעה שלך אחרי השעה 22.. אבל תספיק המילה "קראתי". אני בתהליך גמילה לא פשוט מפה :-) אבל הערב מתחשק לי לשבור גמילה לרגע כדי לספר לך שביום ראשון אמא שלי עוברת ניתוח נוסף. עבר כבר חודש וקצת מאז הקודם (כן, אני יודעת, הזמן עובר מהר כשנהנים..) אני קצת מתוחה ולפעמים מתוחה מאוד, אבל באופן מפתיע - מוכנה. הכל כבר בשליטה ומתפקד, ה"לא רוצה לא רוצה לא רוצה שוב!!!" חלף איכשהו ואני כבר מרגישה מגוייסת שוב בשירות המלחמה (בסרטן). התפקיד הזה יושב עליי טוב כנראה (ובכל זאת מקווה בכל ליבי שזו הפעם האחרונה שאהיה כל כך הרבה זמן בבי"ח). זהו. רק רציתי לספר לך וכבר כתבתי יותר ממה שתכננתי.. אז שיהיה לאמא שלי בהצלחה ולך שבת של שלום ומנוחה, תחזיקי לי אצבעות? לילך.

שיהיה בהצלחה, ורק בריאות והרבה בריאות לאמא שלך. ץחזיקי מעמד ותהיי חזקה עכשיו בשבילה.... אח"כ מותר לך להתמוטט, לצעוק....הכל .. כל טוב

לילך, מחזיקה אצבעות לשתיכן. תעדכני אותנו. טוב? יעלה

לילך, שמחה שאפשרת לי לדעת מבעוד מועד, להיות איתך בלבי ביום ראשון ואחריו, ולהתפלל שהכל יעבור מהר מהר ובהצלחה. כבעלת קילומטראז' רציני בבתי חולים, אני יכולה להבטיחך שבמבט לאחור אפשר למצוא לא מעט נקודות אור (והומור) גם בהקשרים הללו, ולבסס עליהם מורשת קרב משפחתית לתפארת. מסרי לאמא, גם ממני, הרבה רוח גבית, רוח קרב, רוח טובה ואורך רוח במערכה הבאה. אני מאמינה בכל לבי שהניצחון המוחץ הוא רק עניין של זמן. נסי לזכור להפעיל את צופרי הארגעה בזמן, כדי שירווח גם לנו, כאן. בהצלחה והרבה בריאות לכולכם ליאת

לילכי, אני רוצה להצטרף לאיחולים. בריאות. בריאות. בריאות. בריאות. ושוב בריאות. גם לי יהיה השבוע זמן בית חולים. אולי נפגש? מחזיקה אצבעות. נורית

רגעי התכנסות מעגליים אינטימיים של משפחות קטנות. דקירות מכונסות שבלב, המון תקווה וחששות שמנגד, ושקט. של לחוד. של ביחד. ואנחנו גדלים... יקירה, מאחלת לך שתוכלי להחזיק עימך שם, ליד חדר הניתוח, (גם, ואם רק תרצי לבחור) דמות של מטפלת טובה-חביבה אחת. שתהא איתך ברוחך, לצידך. בלפני. בזמן. בהמתנה. באחרי. שתוכלי לצפות בכיליון עיניים למפגש אמיתי משותף. בהחלפות מילים. במבט עיניים. רוצה להאמין כל-כך, שתוכלי להרשות לעצמך להיתמך בידיה הטובות, שתשמור גם על הנפח של לב קטן של ילדה-לילך שבפנים, שלא תאבד מאחור בבדידות צורבת בתוך קהל רב והומה. בשבילך. למענך. ... בלבבות של גיבורים סדקים מפלסים לעצמם נתיבים. תנו להם מקום מספיק, לסדקים, כדי שנצליח איכשהו ורוב הזמן לשמור על דבר שלם, גם אם חסר בו. שיהא, בכל זאת, מאוחה. בכל זאת, ביחד. נשיקה מאמא למצח של לילך, נשיקה מלילך למצח של אמא. הכיני גם לך שתייה חמה ומפנקת, או כל דבר אחר שיעורר בך חיוך ומעט נחת, וגם... נגיעות קטנות של עצב. דוד רופא שולח מילותיו הכי חמימות מעצם היותו. אוהב אדם. שבת מנוחה והמון תקווה (לפחות כמו בכותרת שבראש העץ הנוכחי... :-) ) (מארץ הסוריקטות)

ערב טוב, רציתי לשאול מאיפה נובעת התלות של המטופל במטפל? למה צץ הצורך הזה? והאם הוא מופיע אצל כל המטופלים? או שיש חלק מהם שלא נותן לו לעלות, או שנלחמים בו? ומה זה מביע? איך נפטרים ממנו? האם רק עובדים על זה בסוף הטיפול? תודה לך

שלום נגה, אני מצרפת קישור לתשובה שנתתי בעבר לשאלה זהה. אם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. http://nana.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-631637,xFP-631704,m-Doctors,a-Forums.html שבת שלום ליאת

כמה חזק הוא הצורך בשקט,כמה קשה היא אותה מחשבה- זו שמאיימת סוחפת חונקת ומרחיקה את רגעי השפיות. מעמידה בפנייך קושי ואתגר יחדיו וכמו רוצה לדעת מי יותר חזק,או עד לאן תלכי רחוק הפעם? ואם אכן חשוב לך שקט התתאמצי? התוותרי? כ"כ קשה ההחלטה למרות שאת יודעת מה את רוצה. מה קורה לי בראש? מרגע אחד של צלילות ומודעות אני מאבדת שפיות ורודפת בדבקות לשם לשם לשם.כבר יודעת איך יהיה המשכו של הלילה הזה ובכל זאת מקווה ורוצה להאמין שעצרתי כשנרגעתי,כשאוכל לראות את הכאב ולהביט לו בעניים ולומר לו גם הפעם ניצחתי לא כמו שרוצה אבל...אז ליאת יקרה לא אומר מי אני רק אומר שכמו שאני מקווה לעצמי כך מאחלת לכולם שהשבת הזו תעבור בשקט יחסי וללא זעזועים חדים.ולך שתנוחי ותהני מזו השבת שבת שלום.

שלום לך, חסויה מאחלת לכולנו שהמשכו של הלילה הזה יהיה רך ומאפשר, קריר וצלול, רגוע שקט ומערסל. מבקשת שתוכלי לדחף המניע לשם לשם לשם, ותוותרי על המשאלה לחדול. אמרו שכבר יש חצבים. אותי זה ממלא תקווה. בואי ננסה. ליאת

חצויה בליבי בנשמתי חצי רוצה עכשיו וחצי אומר חכי עוד קצת. מעניין אם במשפט שלמה ההחלטה הייתה קשה?. ואולי אם הייתי באמת חצויה אז הייתי מרגישה שלמה. בנתיים שלמה או חצויה רע לי נורא.והדחף...קיים ובענק אבל חייבת להיות יכולה לו בכל מחיר,אבל אני חנוקה רועדת פוחדת והלילה עוד כל כך ארוך.למה קשה לי להחליט יותר מלבצע? ואיפה יד הגורל שצריך אותו? אם זה לא זמן להתערב אז מתי?!!!!!!!!!!!!

חצויה בליבי בנשמתי חצי רוצה עכשיו וחצי אומר חכי עוד קצת. מעניין אם במשפט שלמה ההחלטה הייתה קשה?. ואולי אם הייתי באמת חצויה אז הייתי מרגישה שלמה. בנתיים שלמה או חצויה רע לי נורא.והדחף...קיים ובענק אבל חייבת להיות יכולה לו בכל מחיר,אבל אני חנוקה רועדת פוחדת והלילה עוד כל כך ארוך.למה קשה לי להחליט יותר מלבצע? ואיפה יד הגורל שצריך אותו? אם זה לא זמן להתערב אז מתי?!!!!!!!!!!!!

שלום ליאת, קיבלת את העפרון? את יודעת, מתרחשים אצלי הרבה דברים אך הפסיכולוגית שלי בחופשה.... שיהיה סופש נעים

שלום ME, תודה על העפרונות. זה באמת מקסים. מקווה שהשינויים אצלך הם בכיוון הטוב, כדי שתוכלי לספר לה בתום החופשה. כשיש הרבה חומר חדש זה עוזר להתגבר על מבוכת המפגש המחודש. או טו טו ספטמבר, והכל חוזר לשגרה... שבת נעימה ליאת

בוקר טוב ליאת, זה לא העניין שלספר לה בתום החופשה...אלא אני צריכה לקבל כמה החלטות...(את יודעת איך אני בקבלת החלטות:)הכולל מעבר מגורים לעיר מרוחקת ומבוכה- לא חושבת שתהיה. אנחנו מכירות לא מעט...

את יודעת נזכרתי ב"OCD כבר אמרנו.."(משהו כזה..)בקשר לקבלת החלטות....זוכרת? בכל אופן הפסיכולוגית מתעלמת ממני לא יודעת אם יש טעם להמשיך... זהו אזלו לי הכוחות. יום ראשון גומר אותי... בטח גם את לא תגיבי...שיהיה לילה טוב

ליאת לא יודעת אם תראי...בכל אופן התגלתה אצלי איזו מחלה...לא מסוגלת לרשום לך מה...גורם לי להרגיש רע מאד... לא יודעת אם ייצא לנו לדבר אזשתהיה לך שנה טובה ללא קונפלקטים לא פתורים:)

שלום ליאת, את זוכרת אותי? אני אותה אחת מאתמול ששאלה לגבי חזרה ואי חזרה לטיפול. הלכתי דווקא היום אליה כי היה לה זמן. היא אמרה שהיא לא מבינה איפה היא טעתה ולמה תגובתי/התנגדותי לטיפול כזה עזה. והיא עוד אמרה שאני אתגר קשה בשבילה ואם אני אחזור היא רוצה שאני אעבוד איתה יותר ושגם היא תצטרך לעבוד יותר ואפילו גם לקבל הדרכה. כי במשך הקריירה שלה לא פגשה בכזה תגובה. איך אני יכולה עכשיו לחזור. עם כל הכנות הזאת דווקא אני מרגישה יותר פחד עכשיו שהיא כן טעתה באיזשהוא שלב ואכן הטיפול תקוע בגללה. כל אחת מאשימה את השניה בצורה מנומסת. אין לי כוח לחזור בינתיים למרות שאני מתגעגת אבל מצד שני אני לא יכולה גם לעבור את התהליך מההתחלה. לקח לי שנה עד שהגעתי לכאן.... אני מבולבלת לגמרי והיום היא תרמה לזה עוד.

יש לי עוד שאלה האם מטפלת וותיקה לוקחת הדרכה? והאם היא מקבלת הדרכה עבור מטופלת אחת בלבד? שקשה לה איתה?

ממש רע לי עכשיו. אני מרגישה יותר בודדה, יותר דחויה, נטושה.... נבגדת..... לא יודעת, למרות כל הכנות הזה מרגישה נורא רע אחרי השיחה הזו. האם אני צריכה להתקשר אליה בחזרה והסביר לה את זה... כנראה שיש נתק בינינו ושהיא אינה מצליחה להגיע או להתקרב אלי למרות כל המאמצים אחרי שנה שלמה- האם זה אומר שאני צריכה לעזוב.... אני צריכה הדרכה... איך לחשוב....

שוב שלום, ראשית אקדים ואומר שהדרכה היא עניין מקובל, ומטפלים רבים - גם וותיקים וטובים - נעזרים בסוגים שונים של הדרכה וייעוץ, הן במסגרת מסודרת והן כהתייעצות-עמיתים, לפעמים כחלק בלתי נפרד מעבודתם, ולפעמים לפי צורך, במקרים של התלבטות או תקיעות. האופן בו את מתייחסת למה שקרה ביניכן משקף איזו תפיסה, כאילו המטפל אמור לדעת איזו אמת אבסולוטית ביחס למטופל שלו, ולהוביל אותו לחוף מבטחים, אם רק יפעל כל הזמן נכון, ללא טעויות. תפיסה זו אינה משקפת את המציאות הטיפולית, לפחות לא את זו שאני מאמינה בה. המטפל והמטופל יוצאים למסע משותף של התבוננות, חיפוש, וניסיון להבין, ומסעם מתנהל שלא בשבילים המסומנים. פעמים רבות זוהי דרך מפותלת, מתעתעת, עם שבילים ללא מוצא, המאלצים אותם לשוב על עקבותיהם ולחפש נתיב חדש. מן התיאור שלך, לא הרגשתי שהמטפלת שלך מאשימה אותך בתקיעות. אדרבא, היא מוכנה לקחת על עצמה אחריות רבה יותר, ואף להשקיע בך מעבר לשעה הטיפולית ולקבל הדרכה מן החוץ. ההדרכה יכולה לשמש מעין מבט חיצוני (קצת כמו המסוק של גלגל"צ :-)) ולהתריע על סיבות אפשריות לפקק, אותן רואה רק מישהו שנמצא מעט מבחוץ. במקומך, הייתי לוקחת את זה בשתי ידיים. בהצלחה ליאת

יש בי אי שקט כזה תמידי שמסרב לעזוב , מצד אחד אני חייה חיים תקינים למידי , עובדת , סיימתי לימודים , יש לי הרבה חברים טובים , אבל כל הזמן לא טוב לי ורע לי , ויש בי מין אי שקט שכזה שמסרב להניח.. אני מרגישה שאני חיה בתוך קופסאת זכוכית , מצד אחד מבחוץ הכול ניראה טוב מצד שני אני לא מצליחה לחיות את החיים באמת ולחוות אותם חוץ .. מלפחד מהם , עם כל זה שלא חסר לי חברים אני לא מצליחה לתת לאף אחד להתקרב אלי באמת באמת (אפילו לא לפסיכולוגית שלי ..) ולא כי אני לא רוצה .. אני פשוט לא מצליחה ..איך שוברים את הזכוכית ?! (הטיפול לא מצליח לעזור ..)

שלום מישהי, כנראה ש'חיים תקינים' אין בהם די כדי לחוש מאושרים ומסופקים. כאשר אין הלימה בין המצג שאנו מ?פנים אל החוץ לבין החוויה הפנימית שלנו, נוצרת תחושת זיוף מטרידה, בעקבותיה עלולים לבוא גם דיכאון או חרדה. הצורך 'לזייף' נולד, ככל הנראה, מוקדם בחיינו, מתוך התכווננות לצרכים של מישהו אחר. לפעמים נדרשת עבודה ממושכת בטיפול, כדי שאפשר יהיה להעיז ולהתיר למישהו להתקרב מספיק כדי לראות אותנו באמת באמת. נסי לא לדחוק בתהליך, ותני לעצמך את הזמן. אולי האי-שקט שלא עוזב משרת את התהליך ומזכיר לך לא לוותר. בהצלחה ליאת

ביתי החיילת בת 20,כבר מכיתה י'ב החלה להתייחס אלינו, הוריה, בפסילה,חשבנו זה גיל ההתבגרות והבלגנו.כיום היא לא מפסיקה לתקוף אותנו ואת אחיה, עצבנית תמיד,תוקפנית ומזלזלת.אך כלפי שאר בני המשפחה המורחבת או חברים היא מגלה בגרות, נימוסיםויחס אוהד.במקביל, אני ואביה רואים שהיא מאוד ילדותית לגילה,היא מתעניינת רק במסיבות בסופי שבוע ואין באפשרותנו לנהל איתה שיחה מעמיקה . הודה לכם להדרכה בנידון.

שלום חנה, כאשר פוסלים אותנו מתייחסים אלינו בזלזול בוטה, הבלגה עלולה לסמן למזלזל שהכל בסדר, ושאפשר, איכשהו, להמשיך. הבת שלכם למדה, כנראה, שללא קשר להתנהגותה, תמשיכו לאפשר לה את כל הטוב שבבית, מבלי שמשהו מאורח חייה ייפגע. שיטת חינוך זו, הנהוגה - לצערי - בבתים רבים, מולידה אצל הילדים אוריינטציה נצלנית, נהנתנות וחוסר אחריות (אותם את מכנה "ילדותיות"). מעניין לראות שדווקא מחוץ לבית היא מתנהגת למופת, ומשום כך אפשר להניח שהיא למדה על בשרה שהתנהגות כזו מחוץ לבית לא תספק לה תגמולים רבים, ואולי אפילו תפגע בה. אינני יודעת מהיכן יש לה תקציב לנהל את אורח החיים הבלייני, אך אני חושדת שאתם מעורבים גם בזה. נסו להשתמש בתבונה במשאב הזה, ולהבהיר לה שלא תוכלו להמשיך ולתמוך בה כל עוד היא נוהגת כלפיכם בחוסר כבוד. כדאי לזכור שכבוד והערכה כלפי הורים אינם באים מעצמם. נסו להרוויח אותם. כאשר אתם מרשים לה לרמוס אתכם ולזלזל בכם, היא לומדת שזה אפשר, ומסיקה בטעות שאתם אכן ראויים לזה. אישית, אני מאמינה שגבולות אפשר וחובה להציב לילדינו בכל גיל, ואם מתקשים לעשות זאת לבד, אפשר להיעזר במס' פגישות של הדרכת הורים אצל פסיכולוג. בהצלחה ליאת

שלום לכולם:אני מוכרחהלשתף במשהו שאני וברת עם חבר שלי אם אפשר בכלל לקרוא לזה כך אנ בחורה בת 24 והוא בן 35 והקשר מוד לא ברור אננו גרים יחד אבל עם זאת לא שכבנ המון זמן הוא דואג לי לכול מ שאני צריכה אבל היחסים האישיים לא מתדמים לאף מקום הוא מאוד רוצה שיהיה לי טוב ודוחף אותי להצלחה אבל עם זאת לא יודעת אם הוא סגור עליי הוא אומר שאני לא סגורה ואם אני ומרת לו שאני עוזבת את הבית הוא לא רוצה אני כברמרגישה כבולה בקשר נזה מאוכזבת ובעיקר חסרת תשובות דוע הוא משאיר אוי כך על קטנהומדוע כול העזרה הזאת אנחנו אפילו לא שוכבים זה כאילו נהיה חברים טובים אני מאוד עצובה נעשיתי תלותית ואני רוצה להרים את עצמי למעלה ולהשתחרר מזה אני אשמח לחוות דעת מקצועיתתתתתתתתתתתתתת בברכה ותודה מראש ואני אשמח אם ליאת תגיב גם כן!

שלום אביב, כדי להתייחס בצורה מקצועית ולהבין לעומק מה קורה לך בקשר הזה, יש צורך לדעת עליך יותר. ובכל זאת, מהמעט שאת מתארת עולות לא מעט שאלות לגבי החיבור ביניכם והמוטיבציות של כל אחד מכם להמשך הקשר. את מתארת התייחסות כמעט הורית מצידו (דוחף להצלחה, נותן לך חסות, ללא סקס), ומעניין לנסות ולהבין מדוע את נמשכת לסוג כזה של קשר. במקום לנסות להבין מה משאיר אותו איתך, נסי להבין מה קורה אצלך, ולמה את נשארת במקום שגורם לך לחוש מאוכזבת, קטנה, עצובה ותלותית. אם תרצי, תוכלי לעשות את ההתבוננות הזו במסגרת טיפול, וללמוד עוד על עצמך, גם בהקשרים נוספים. בהצלחה ליאת

אני לא מאמינה שהכל חוזר אלי , אני בדיכאון בוכה כל היום וגרומת לכל הסביבה שלי להרגיש רע, מרגישה כשלון מוחלט. אתמול שהלכתי ליעוץ אצל הפסיכיאטר הוא לא הבין מה אני רוצה ואמר לי שהוא מכיר את כל הסיפור על "הכשלון" שלי ואני לא יצליח לשכנע אותו לדעתו הכל מצוין וגם על כל המורכבויות השונות יש פתרון, אני לא מוצאת פתרון. ואני די מויאשת כל הזמן יש לי דמעות, אין לי עם מי לדבר על זה.... זה זמן יקר שהולך לאיבוד סוף שבוע זה השמן היחיד שיש לי לסיים חובות לימודיים ואני לא עושה זאת. מרגישה שאין מוצא או פתרון לחיים שלי כל בחירה לא תהיה טובה הכל על הפנים. פשוט נמאס לי...........

מה שהכי מרגיז בסיפור שבעצם לא חסר לי כלום יש לי כסף (מהעבודה לא הון) יש לי נתונים חיצוניים טובים ובכל זאת אין לי טעם בכלום .. ואני גם לא רואה כיוון כל בחירה שלי גורמת לוותור גדול מידי ז"א פספסתי את הרכבת כדי להיות במקום שרציתי. צרות של עשירים חוסר טעם בחיים. (מסכנים הסביבה שלי)

שלום רחל, אם את ממשיכה לחוש את הדיכאון בעוצמות אלה, יש מקום להמשיך ולדבר על תחושות הכישלון והאכזבה שלך מעצמך במסגרת הטיפול. גם הסתייעות תרופתית לגיטימית במצבים כאלה, ותוכלי לנסות דרך פסיכיאטר אחר, נוקשה פחות. בהצלחה ליאת

זה בערך מה שקורה בראש שלי.... הפסיכולוגית שלי התקשרה אליי היום.אחרי שאתמול שלחתי לה הודעה. והיא אמרה שדיברה עם הרופא שלי - ושכדאי שאעלה את המינון של התרופה.חוץ מזה אמרה שאנחנו נתגבר על הגל הזה...היא יקרה.בטח כבר מיואשת ממני. אני מרגישה שאני רעה.היא משתדלת היות בתיאום אתי במחול המטורף הזה, ואני כל הזמן שוכחת את התנועות ודורכת עליה... התרגשתי כשדיברה אתי, ונאלמתי.אבל אני חוששת שאני צריכה להגיד לה שנפסיק את הטיפול. אני צריכה לדעת אם הטיפול מגביר את זה.ולהבין מי אני בכלל.כדי שאוכל להחליט החלטות.לא אוכל למות לפני שאוודא שהמצב הזה בטוח לא מחמיר מהטיפול.ואם אגלה שזה לא קשור לטיפול, ושזה ממשיך גם בלי קשר אליו, אז כבר דברים יהיו ברורים יותר.ואני לא יודעת איך להגיד לה את זה.אני לא רוצה לפגוע בה, למרות שאני מניחה שזה גם יביא לה הקלה להיפטר ממני.אני אוהבת אותה מאד, אבל אני מזהמת את המרחב שלנו בכל נשימה שלי.

אהמ..הכוונה בשטויות זה שתתחילי מלהבין שזה סתם תופעות לוואי.זה לא בעיה שקיימת בך וצריך להתמודד.אלה מחשבות שצריך להתעלם והן יפסיקו. זה בדוק:) נ.ב:זה בהמשך להודעה למעלה.

שלום ויק, שולחת לך עוד כוח לעבור את התקופה הקשה הזו, ומפצירה בך לא להדוף את הדברים הטובים שכן קיימים בחייך. קשר קרוב ומיטיב, מעצם הגדרתו, לא יכול להיות הרסני עבורך. שמרי עליו, ועליך. שבת שלום ליאת

את שומעת ליאת, השעה עכשיו היא 1:36 לפחות בשעוני(של הפורום תמיד לא מדייק). והיום קניתי לי מתנה לא הכי רצויה,אבל בזמן האחרון אני עושה כל כך הרבה טעויות שקטן עליי עוד אחת. וזה משהו שצפיתי שיבוא באלו הנסיבות. בקיצור קניתי משקל ומהצהריים הוא מונח אצלי בחדר, ובכל פעם כשאני נכנסת לחדר אני מסתכלת עליו ואומרת לא עכשיו. אבל כנראה שהגיע הרגע לדעת אחרי כל כך הרבה זמן,וגם להוכיח שאני לא מדמיינת דברים.את לא מאמינה איזה דפיקות לב חזקות יש לי.רגע, שניה אמאאאאאאאאאאאא אני לא מאמינה ידעתי שאסור לי לדעת את לא מבינה אני אפילו מתביישת להגיד לך כמה זהו הרגע שברתי אותו מקומו בפחאיך אעלם עם כל כך הרבה...אני כזאת מטומטמת מתהפכת לי הבטן

הנה לך פורום לפרוש חלומות www.idan-hadli.co.il/forums/topics_list.php?forum_id=12&navid=6 - 77k - עכשיו אפשר להתחיל לחלום!

שלום ד. מעניין שאת פותחת את דברייך, אולי כלל לא במודע, בהבנה שלמספרים שעל הצג יכולות להיות סקאלות שונות מאד, ויתכן שמה שנראה אצל האחד כמציאות, נתפס אצל האחר כשגיאה או תקלה בכלי המדידה או בעיני המתבונן. כאשר משקל המוכנס אל החדר מעורר תגובות אמוציונליות ופיזיולוגיות כה עוצמתיות, יש יסוד להניח שההתייחסות אל משקל הגוף חורגת מהרגיל, ואולי גם מעוותת את תפיסת העצמי שלך. כהרגלי, אני ממליצה בחום לטפל בנושא אצל אנשי מקצוע מיומנים, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה, ושבת קרירה ליאת

היי ליאת מתברר שמצבי רע מאוד עוד מעט שנתיים מאז שזה קרה ואינני מצליח להרגע..... השבוע המטפלת שלי הפסיקה את הטיפול על מנת ליצור מין שיחת סיכום של מה היה עד עכשיו......מן אסיפת הורים כזו רק בלי ההורים........היא טוענת שיש לי תסמינים של טראומה קשה ואני צריך לחשוב איך לעזור לעצמי אם זה אומר לחזור לכדורים שהפסקתי זמן מה........או כל דבר אחר עד אפילו ניסיון מעבר למטפל אחר אני מאוד מוטרד מזה זה מראה שאפילו אשת מקצוע בעצם מרימה ידיים אומרת נואש ואגב אני חושב שהיא מצויינת ואני לא חושב שבמקום אחר טיפול אחר יעזור לי יותר אני מרגיש שאי אפשר כבר לעזור לי שאם אני מתעסק בעניין הזה באובססיביות שנתיים כבר אין מה לעשות........ואם תחושה הזו מלווה אותי שנתיים אין מה לעשות כאשר אפילו שמחה אני לא יכול לחוש יותר....והכל בגלל טעות דבילית בגלל שנאה עצמית ורצון להעניש את עצמי......... מה שעצוב זה שיום אחד ישבתי עם אבא שלי והוא התחיל ללחוץ מה קורה איתך מה קורה איתך איך איבדת את עצמך בלה בלה ספר דבר שתף....בסוף נשבר לי הזין והודיתי ספרתי לו מה קרה באותו לילה ארור והוא התחיל לצחוק כמו מטומטם ושאלתי אותו מה קורה למה הוא צוחק והוא סיפר לי שהוא איבד בתולים לזונה ממש מעשי אבות סימן לבנים אבא שלי הבנאדם שאני הכי אוהב בעולם החבר הכי טוב שלי האיש שגידל אותי להיות בנאדם טוב ובטח ובטח לא ללכת לזונות שזה מעשה נורא הלך בעצמו לזונה ואחכ התחתן עם אמא שלי והביא לעולם ילד ארור ונחות כמוני.......ואז הוא התחיל לספר לי איך במסעותיו כאיש עסקים מוצלח בחול הוא פוגש אנשים שיש להם הכל בחיים וגם הם הולכים לזונות ושזה משהו נורמטיבי שכל גבר חייב לנסות האמת שצחקתי כל כך מכל העניין הזה שנתיים לא צחקתי כמו שצחקתי באותו רגע.......לפחות המעמסה של זה שפגעתי בהורים שלי ירדה ממני .חודשיים אחרי שהייתי אצל הזונה הזו היה לסבא שלי אזכרה חבל שהם באים באותו משפט זה לא מגיע לו.......ולא היה נעים לי לבוא ספרתי לאבא שלי הוא אמר שאני בנאדם דפוק.........אני לא מבין איך אבא שלי שהוא אחד האנשים הכי טובי לב שאני מכיר חושב שללכת לזונה זה דבר רציונלי ........האמת הייתי מעדיף שהוא יצעק עליי ישטוף אותי ייתן לי מה שמגיע לי אבל במקום זה הוא צחק..........אולי בגלל שאני כבר ילד גדול.....מצד שני לאחותי יש חבר ואמא שלי כל הזמן שואלת מאיזה בית הוא הגיע שתחשוב היטב באיזה בית היא גרה עם בעל ובן שהיא עצמה גידלה שהלכו לזונות כל אחד בזמנו הוא......... מייל ארוך פיצוי על הזמן שלא כתבתי ..........גועל נפש....

שלום מיסטר בלו, כיף לראות אותך שוב איתנו. צר לי לשמוע שאתה עדיין מרגיש תקוע. אני כבר יודעת לא לנסות להתווכח עם התחושות שלך, הגם שהפיתוי קיים תמיד :-) התרגשתי לקרוא על רגעי הקרבה עם אבא, בעיקר כשסיפרת על הצחוק המשחרר ביחד. אלה רגעים קטנים שכדאי לשמור ליום סגריר... מקווה שתצליח למצוא עוד נקודות חיבור ביניכם, מלבד העניין ההוא, ולגלות שקיימים בשניכם (כמו בכולנו) חלקים יפים יותר ויפים פחות, ולכולם יש קיום לגיטימי. מקווה שתקופת הבחינות עברה בשלום, ושאתה מצליח להנות מחופשת הקיץ. בינתיים - שבת שלום ליאת

זה שוב שהכל שוקע בי.אני רוצה לכתוב שייצא ממני ויוקל וגם לקבל תשובות אבל מרגישה ככ עייפה כאילו תיכף אפסיק לנשום אני נאבקת אבל התעייפתי רק הילדה האהובה שלי בשבילה אני רוצה/צריכה לחיות אני לא מזייפת איתה - אני בסדר אוהבת מדברת אבל אחכ קורסת מרגישה שאין לי כוחות אפילו לדבר אני כבר לא יודעת עוד מה לעשות יש לי פסיכולוגית טובה וחכמה אבל אני לא מטופלת ככ טובה לא יודעת מה עוד לעשות אני רוצה שישחררו אותי מהעומס שלי לפעמים נדמה לי שאני רוצה להתאבד רק בשביל שישחררו אותי ולא בשביל למות אני לא רוצה למות רק לא להיאבק כל הזמן אין לי עוד כח.

לילה טוב ויק, עצוב לשמוע שאת שוב נאבקת, שוב עייפה, שוב נואשת. אני מזכירה לך שהמוות לא משחרר מכלום, כי המת אינו יכול לחוש בהקלה ובשחרור. הללו הם נחלתם של החיים בלבד. מקווה שתוכלי לכל יום בנפרד, במנות קטנות. עד שתאזרי את הכוחות ליותר מזה. שולחת לך את כל הכוח להמשיך, גם אם זה ייקח עוד זמן. סוף שבוע שקט ליאת

שלום, יש לי בעיה עם בנים. בילדות חוויתי ניצול מיני במשך שנים.... לא שיתפתי, תמיד התרחקתי מכל הבנים, בכתה מעולם לא היה לי חבר וחוץ מהפוגע אף אחד לא נגע בי. אני נראת מאד טוב. בחורים מתחילים איתי רק שאני לא יכולה להסתכל עליהם. מבחינתי כל בחור שמתחיל הוא רוצה ממני מין ואני לא מוכנה לספק את זה מספיק מה שעשו לי מגיל 9 היום אני כבר בת 25 אני רוצה להכיר בחור רציני אני רוצה קשר זוגי כמובן לפי מה שיתאים לי ואני חולמת על ילדים.רק לכל הבליינדטים והדייטים שאני יוצאת אף פעם לא התחברתי לבחור שאיתו יצאתי אני מטופלת ועברתי תהליך לפני 3 שנים נפתחתי יותר לבנים ואני כן יוצאת. רק שלצאת למסיבות זה לא בשבילי אני מהטיפוסים שלא אוהבת את כל ההתפרקות הזו ושכל אחד רק במקרה יגע בי יצאתי ונכוותי. מה עלי לעשות? כולם מסביבי חושבים שאני משונה לא מבינים איך אני לא יוצאת להכיר אנשים למרות שאני מאד רוצה. אני מתה כבר למצוא בן זוג ושיהיה לי את הפינה שלי ופה הקושי שלי. המטפלת שלי מאד מעודדת אותי לצאת למקומות בילוי אבל קשה לי הנוכחות הזאת שלי ושכולם מסתכלים ומתחילים זה משגע אותי אולי לך יהיה פתרון? יש ידידים שמנסים להכיר לי אבל זה לא מתאים. תודה, רוני

שלום רוני, הדברים שלך נוגעים ללב, ומלמדים עד כמה אכזרית וארוכת טווח יכולה להיות פגיעתה של ההתעללות המינית בגיל צעיר. ההשתוקקות לזוגיות טובה ולמשפחה משלך היא בעצם הניצחון הגדול, הגם שמימושו אינו פשוט. אין לי ספק שבטיפול תוכלי להגיע להבנות בנוגע לטיב המגע שלך עם גברים, ולשכלל את היכולת שלך לקיים אינטימיות ללא פחד. יתכן שמסיבות ופאבים, המהווים בגילך סביבה טבעית להיכרויות, מתאפיינים באווירה טעונת מיניות, מה שדווקא מקשה עליך. יכול להיות שזירת ההיכרויות המתאימה לך תהיה דווקא כזו שמתאפיינת בקודים התנהגותיים אחרים (אוניברסיטה, ספרייה, קהילות אינטרנטיות סביב תחומי עניין שונים, חוגים לידיעת הארץ, ערבי שירה, הרצאות, וכד'). זכרי שכדי להנות מאינטימיות בטוחה חייבים לעבור את השלב הבלתי נמנע של ההתגברות על המתח והחששות. אני מאמינה שבסופו של דבר המאמץ משתלם. מחזיקה לך אצבעות ליאת

ליאת, החלטתי שאני עוזבת את הטיפול שלי , הייתי שלמה עם ההחלטה הזו במשך חודש וחצי.. פתאום אני כמו לפני שלוש וחצי שנים בעיות של שינה לא יכולה לישון יותר משעה ביממה הולכת לישון סחוטה קמה אחרי שעה וחצי כאלו ישנתי 8 שעות... מגרנה שתוקפת בעוצמה לאחר כמה שנים טובות שנעלמה מתכסת בעבודה עם כל אדם שזז.. ולא חסר דוגמאות בקצור אדם ממוטט שנראה שפוי לסביבה לחלוטין. מה שמוזר בסיפור הזה שאני יצאתי מתהקופה הזו לחלוטין ופתאום חזרה אחורה למצב הכי גרוע שהייתי בו בחיי(בעבודה לא הבינו מה פתאום אני מדברת על התפטרות אבל זה בדיוק מה שהיה פעם שהתעופפתי לחלוטין.. הם אומרים הכל בסדר, כולם מתקשרים לוודא למה , מה לא בסדר, וחושבים שהם "אשמים" שאולי הם פגעו בי ולכן אני רוצה ללכת או לפחות בתקופה זו אני רוצה חדר לבד בעבודה בלי אנשים, הם אומרים טוב נדבר נסכם בינינו מה לא בסדר נתקן וכד' ולי אין ענין לדבר עם אף אחד או לשתף אף אחד זה הכול אני ) היא חוזרת עוד שבוע מחופש חשבתי לומר לה שלום ולא להתראות ועכשיו אולי אני שוב ישאר אצלה, אני לא מאמינה שאני במצב כזה, בשונה מהעבר היום אני יודעת לא לסמוך רק עליה הלכתי . לרופאת המשפחה שלי היא הביאה לי כדור נגד שינה זה מה שביקשתי כדי לא להתמוטט ולחזור ליכולת לתפקד תקין היא גם אמרה לי כמו שכולם אומרים את נראית בסדר גמור אני מאמינה לתיאור שלך אבל לא הייתי מזהה משהו חריג בלי זה. התקשרתי לפסיכיאטר הוא יכל רק עוד שבועיים שאלתי אין משהו קרוב יותר אמר שבוע הבא, אמרתי טוב לא תודה זה לא מתאים לאדם שמתמוטט לחכות שבועיים אני צריכה עכשיו אז הוא קבע להיום (נס, אני בדרך אליו עוד מעט) 3 פעמים הייתי אצל הפסיכיאטר וטענתי לדכאון והוא התנגד לתת תרופות וטען שאני בסדר גמור והלוואי שכל המטופלים שלו היו כמוני, עכשיו מענין מה הוא יחליט תאמת יש משהו טוב בהתנגדות הזו לתרופות מצידו (למרות שלא אופייני לפסיכיאטר) כי אני תמיד יוצאת מהשיחות איתו מחוזקת ... גם בלי תרופה. הפגישות איתו מלוות אותי הרבה יותר מהפגישות עם הפסיכולוגית אליה אני קשורה יותר ברגש של חיבה/אהבה ,אבל ממנו אני מרגישה תמיד שהוא מבין את מציאות חיי טוב יותר ואין לו מושג כמה המשפטים שלו קולעים (כמו שלי אין מושג פעם הוא אמר לי שההתלבטות שלי בדיוק מזכירה לו התלבטות שלו בנושא מסוים וכד' ואני הופתעתי כי דווקא חשבתי שזה משהו שולי, ועוד כמה דוגמאות) חשבתי ללכת אליו בגלל שהוא מבין אותי טוב יותר אבל לפסיכולוגית שלי יש משהו יותר מסור ממנו, היא מתגמשת יותר יכולה יותר (עמוסה לא פחות ממנו) וזה מה שמשאיר אותי אצלה...... ואני חשבתי שאני עוזבת אותה ואת התחום הזה לשלום ופתאום אני בקריסה טוטלאלית שלא ניתן לתאר, עכשיו אני חושבת לעצמי אולי , מי יודע אולי זה פשוט חוסר רצון קושי שלי לעזוב אותה, אבל האם יכול להיות מצב שאני לא רוצה לעזוב אותה ולכן אני עד כדי כך מפתחת מגרנות, הפרעות שינה וכד'???????

זהו גם הוא לא עזר... חושב שהחיים שלי נראים בסדר ואני מסתדרת יופי בחיים עם החיים המורכבים שלי (כך הוא חושב שהם מורכבים) אני לא רואה את זה ככה!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף לאף אחד בעצם אין יכולת אמיתית לעזור.

שלום רחל, לקראת סיום טיפול אפשר לראות לפעמים מעין נסיגה במצב הנפשי, שתתבטא בחזרה זמנית של הסימפטומים שקדמו לטיפול. ברוב המקרים זה אכן משקף את החשש והדאגה נוכח הפרידה הקרובה. נסי לתת לעצמך עוד זמן כדי להבין מה קורה לך. איכשהו, יותר מדי מטפלים יוצרים בעיקר בלבול והשוואה. זה לא תמיד בריא או תורם לשקט ושלווה. ולכן, אני לא משוכנעת שאת צריכה גם את דעתי, שתבלבל אותך אף יותר... :-)) מה שאפשר לחוש ללא קושי מדברייך, זה שעדיין לא הסתיימה העבודה, ויש עדיין על מה להמשיך ולדבר, עם או בלי תרופות. בהצלחה ליאת

רציתי לשאול איך מטפל רואה או מסביר התנהגות של מטופל שמבטל הרבה פגישות, שלוקח המון הפסקות מכל מיני סיבות.... איך מתייחסים למטופל כזה ואיך "מפתים" אתו להתמיד

שלום שלמה, בדרך כלל ביטולים רבים, איחורים והפסקות מייצגים את החלק שמתנגד לשינוי או חרד מפניו. אני מניחה שכל מטפל יפעל בדרך משלו כדי לנסות לשכך את החרדה. אישית, אינני מאמינה בחיזור או "פיתוי", ומעדיפה לשקף למטופל את התנהגותו, כדי שיוכל גם הוא להבינה, ולקחת אחריות על התהליך. בברכה ליאת

למה???????????????לא חשבתי לכתוב פה היום, אבל ארועי היום גרמו לי לעשות זאת בכל זאת.אני יודעת על כך שהיא נידבה מידע עליי,ואני ממש לא מצליחה להבין אותה, למה בעצם?! זה כל כך לא במקום, כל כך לא רצוי ובעיקר לא הוגן! אפילו מואשם ברצח הוא בחזקת חף מפשע עש שלא הוכח אחרת. זה הרבה מעבר לזה שהיא אולי חושבת שאני רואה את הדברים בצורה מעוותת,זה חוסר אמון מחריד! לפעמים ורק לפעמים אפשר לתת אמון במטופל, גם כשהוא רק *מטופל* אלא אם משהו באמון נשבר, מה שלא קרה מולה ועוד בכל כך מעט זמן.האם באמת כל כך קשה לפסיכולוג להבין ולהאמין-שמטופל כן מודע למה שבאמת נחשב דחוף? אני לא בסכנת חיים -לפחות לא גופנית אז למה?. אני מניחה שאני צריכה ל"הודות" לה,על כך שבמילה אחת ובשבריר של שניה,היא גרמה לי לשיתוק מוחלט. לחזור לגיל 15 לשתיקה, ולהזכירה להוציא מתוכי הייתה המטרה בלבד.מסתבר שגם לזה אני לא ראויה. אני לא יכולה לדבר איתה כך שאני מקווה שדרך פה זה יגיע אליה. שתדע שהידיעה הזו לא הוסיפה כלום לכמה מפגשים, אבל היא בהחלט הרסה ופגעה. וכנראה שאמון זה לא משהו שבאמת באמת קיים, בדיוק כמו כנות ויושר. ומסתבר שדווקא העדר שלהם הופך הכל לפשוט יותר. אני אפילו לא כועסת, אני פגועה ומאוד!!! יש מעט מאוד דברים שאני יכולה להאחז בהם בתקופה הזו,ולא בקלות ובסוף הם מתנפצים לי בפרצוף אחד אחרי השני.כן ואין לי ספק שהיא מבחינתה חושבת רק על טובתי.... וזהו שלא התוצאות של זה רחוקות מלהיות טובות, אבל זה בטח לא ממש משנה לה. ואת הנעשה אין להשיב! חבל שכך... דנה

דנה, אני לא ממש בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה קרה לך היום, אבל צר לי לשמוע שאת חשה פגועה. איני יודעת מהי המילה האחת שגרמה לך לשיתוק כזה, אבל אני מאחלת לך מכל לבי שתצליחי להתגבר עליו ולעזור לעצמך. אם תפרטי מעט יותר, אולי אצליח להבין ולעזור יותר. סוף שבוע רגוע ליאת

אם את לא מבינה, אני לא רואה למה היא תבין. מה שבטוח שמהתשובה שלך אני זו שלא מבינה כלום. מילא זה כבר אבוד.אני אמשיך לנסות ולהתגבר בדרכים המוכרות לי לפחות עד ש... ובכל זאת תודה על התשובה. לילה טוב דנה

שלום ליאת. שלחתי לך לפני כמה שבועות. סיפרתי לך אז שעזבתי טיפול, אבל הרגשות הפיזיות שעלו בעת השיחה על ההתעללות שעברתי חוזרים אלי בכל רגע שאני חושבת על הטיפול. אמרתי לי שכנראה ישנם עדיין דברים שאינם מעובדים מספיק ויש לטפל בהם. ובכל זאת התקשרתי השבוע למטפלת בכדי לבשר לה את החלטתי הסופית שאני לא חוזרת, אחרי הרבה התלבטויות, וקבעתי לקפוץ שבוע הבא לכמה דקות בכדי לשלם לה. מאז שהתקשרתי אליה וסיפרתי לה על החלטתי (שהיא לא ממש אהבה), יש לי כאבים בגוף, לא מרגישה טוב, כל הזכרונות מציפים אותי.... כנראה שאני לא שלמה עם ההחלטה. אני מאוד רוצה להיות שם, אבל לא יודעת למה אני מנסה להתרחק ממנה, ונמאס לי מתקיעת הטיפול מה אני אמורה לעשות?

ערב טוב, אני מציעה לך להקדיש עוד מחשבה לנושא. לפעמים, כדי להימנע מאי הנוחות שמסבים לנו מצבים אמביוולנטיים, אנחנו מעדיפים לקבל החלטות ו"לחתוך" מהר. יש לי הרגשה שאם תצליחי לשאת קצת יותר את הרגשות הסותרים המתעוררים בך בטיפול (תלות, הזדקקות, חרדה, אימה, כעס, זעם, בושה, חוסר אמון, רצון להימלט, ועוד), תוכלי לקטוף את הפירות בסופו של דבר. האם תצליחי להחליף את ה"מס' דקות" לשעה שלמה של מחשבה משותפת נוספת? ספרי מה החלטת. סוף שבוע נעים ליאת

האם אפשר לשאול בפורום הזה על הבנת חלום? האם יש פורום מיוחד שבו דנים בפתרון בעיות העולות בחלום? תוד מראש

אני לא מנהלת הפורום פה אבל תמיד אפשר לשאול כאן ונענים לגבי חלומות זה משהו מאוד סוביקטיבי שתמיד מתקשר גם לעוד דברים ואירועים מהחיים, כך שאף אחד לא יכול לתת לך הסבר לחלום בלי להכיר אותך או את מציאות חייך.

שלום אורית, לפחות ככל הנוגע לפסיכולוגים, הנטייה היא שלא לפרש חלום במנותק מן האסוציאציות שמעלה החלום בחולם עצמו או במנותק מהרקע הכללי של חייו. אפשר יהיה- אולי - לתת כיווני מחשבה אפשריים, אך ערכם מוטל בספק שכן הם יישענו על עולם האסוציאציות שלי, ולא בטוח שהוא בהכרח דומה לשלך. לא ידוע לי על קיומו של פורום לניתוח חלומות, אבל אשמח לשמוע על כזה, אם תמצאי. ועד אז- * נסי להעלות במחשבתך כל אסוציאציה אפשרית לתכנים שבחלום. * נסי לחשוב על הדמויות בחלום ועל משמעותן עבורך. * חשבי על התחושות שהיו לך ברגע היקיצה. פחד? בהלה? הקלה? שמחה? עצב? * נסי, כתרגיל, להתייחס אל כל אחת מהדמויות בחלום כמייצגת משהו ממך. * מה היה תפקידך בחלום? האם היית פעילה? פסיבית? * חשבי מה בחלום קשור לאירועי הימים האחרונים, ומה לא. כל הנקודות האלה (ועוד) יכולות להוות קווים מנחים לחשיבה ועבודה עצמית ממנה ניתן ללמוד משהו עליך ועל מה שמעסיק אותך בימים אלה. בהצלחה וחלומות פז ליאת

ביתי בת השש עשרה לא יוצאת מהבית אלא רק לבית הספר ובחזרה. יש לציין שהיא תלמידה מצטיינת אבל חוץ מזה היא כל היום במחשב גולשת באינטרנט- במטבח- כך שאני רואה מה היא עושה במחשב. לרוב היא מדברת עם אנשים מחו"ל ומורידה סרטים. מה אפשר לעשות כדי להוציא אותה מהבית? כל נסיון שלי נתקל בתשובה "לא בא לי" או "לא רוצה"...בשיחה שהייתה לי איתה היא טוענת שהיא מענישה אותי- כי רבתי עם סבתא שלה... תודה אמא מודאגת.

שלום אור, אני תוהה מדוע בחרת לשאלתך את הכותרת "דיכאון"? בני נוער רבים בוחרים לבלות את שעות הפנאי שלהם על המחשב, עליו הם מנהלים גם חיי חברה ענפים וחובקי עולם. בהחלט יתכן שמגעיה עם החברים שמעבר למקלדת מספקים את צרכיה החברתיים, ועולים בקנה אחד עם הנטייה העצלנית של גיל ההתבגרות. אני מביאה בחשבון שאם בחרת במילה "דיכאון", אפשר שאת רומזת לקיומם של אספקטים מדאיגים נוספים בחייה, ואם אכן כך הדבר, כדאי להתייעץ לגביהם (תוכלי להמשיך ולכתוב לכאן). בכל מקרה, אם היא נשארת בבית כדי להעניש אותך, היא מזהה אצלך התעניינות או דאגה מיוחדת סביב זה, ומשתמשת בכך. לכן, אם אתרוצה לראות אותה יוצאת יותר, נסי להפחית לחץ בנושא. מעבר לכל זאת, כדאי להקדיש מחשבה ליחסים שלכן, לטיב התקשורת ביניכן, ולאופן בו אתן מתמודדות עם קונפליקט. כרגע, כך נדמה לי, זו הבעיה העיקרית. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על התשובה המהירה, החשש שלי הוא כזה מפני שהיא כרגע כועסת על כל העולם אוליבגלל חוסר התקשורת שיש לי עם אמא שלי- סבתא שלה (אימי בגיל 65 הכירה בחור (זקן) וחיה איתוכרגע וניתקה איתנו- ילדיה קשר בגלל שלא אהבנו אותו במיוחד, בלשון המעטה- הבת שלי הבכורה הייתה קשורה אליה מאוד והיא רואה ושומעת כל מה שקורה ולוקחת את זה קשה. גם המרחק הפיזי שבו אימי בחרה לגור מקשה על הפגישות שלה איתה) אני מקווה שאת צודקת שזה רק גיל ההתבגרות וזה יחלוף. שוב תודה מקרב לב על תשומת הלב וההתייחסות המהירה... אור.

בס"ד שלום וברכה תודה רבה שמצאתי פורום בו אוכל לקבל אולי פתרון לבעיה שלי. אני בת 32 מאז שאני זוכרת את עצמי אני קמה בלילה למקרר ולמעשה כמו עכבר שמחפש רק לזלול ולא חשוב מה , כמובן עם יש משהו מתוק אז נחסל את כל המתוק, ניסיתי כל מיני שיטות להיגמל מהתופעה הנוראה הזאת בחיי יום יום שלי אני בכלל לא בן אדם זלזל או גרגרן אני יכולה לראות מולי מכל סוג של אוכל או קינוח ואני לא יתגרע או יאכל בחזירות, בלילה אני פשוט יכולה לאכול שקית שלמה של וופלים או חפיסת שוקלד שלמה זה טירוף מה קורה פה אני כבר לא יודעת מה לעשות, דרך אגב זה אצלי הגיע בתורשה מאבא שלי וגם אחותי סובלת מזה. אשמח לקבל עצה מה עליי לעשות ואיך אוכל להתגבר על המחלה הנוראה הזו. תודה רבה

שלום אדל, זלילת לילה היא תופעה מוכרת, בעלת היבטים פסיכולוגים ופיזיולוגיים. אני חושבת שהכתובת הטובה ביותר לאבחון וטיפול היא מרפאה (או מטפל/ת) שעניינם הפרעות אכילה. בגלל המרכיב הפיזיולוגי הדומיננטי בהפרעה מסוג זה, חשוב לשלול קודם הפרעות גופניות אפשריות (למשל - הפרעת שינה, חוסר איזון ברמות אדרנלין או שינויים ברמת הסוכר בדם) ורק אח"כ להתמקד באספקטים הפסיכולוגיים. תוכלי להתחיל את ההתייעצות בנושא זה אצל רופא המשפחה. בהצלחה ליאת

טוב לראות את השם שלך על המסך ברוכה השבה! :-)

למה קל לי לכתוב חוויות קשות מהילדות ולא לדבר עליהם? ומה עושים פסיכולוגים כשהמטופל שלהם לא זוכר חוויות ובעיקר טראומות ילדות?

שלום נורית, הדיבור על חוויות קשות בנוכחות אדם נוסף מחייב אמון ואינטימיות - וזה קשה ולוקח זמן... הכתיבה לעומת זאת יכולה להיחוות כאקט אישי-פנימי ופחות בין-אישי. לגבי קושי להיזכר, תלוי באיזה טיפול מדובר (באנליזה המטפל יציע אסוציאציות חופשיות ניתוח חלומות וכד', בטיפול נרטיבי המטפל יציע שילוב של מקטעים שונים בתוך ניסוח כולל של סיפור החיים וכן הלאה). באופן כללי ביותר - מחכים לחומרים החשובים שיעלו, מתוך אמונה שמה שמשמעותי עולה... בברכה, אורנה

איך אפשר לטפל בתחושת ריקנות נוראית שמלווה אותי מאז שאני נערה, אני בת 36 ונמאס לי ממצבי הרוח ומהריקנות, כשטוב לי אני יודעת שהרקנות תגיע וכשאני עצובה אני מחכה לימים השמחים. איך אפשר לחיות כך?

שלום מיה, תחושת הריקנות שתיארת מהווה נושא מצויין לעבודה טיפולית. אני משערת שפנית לפורום פסיכולוגיה קלינית משום שיש לך הרהורים מסוימים סביב האפשרות לפנות לטיפול, ואני רוצה לחזק אותך בבחירה בדרך זו. תחשבי על כך? אורנה

בימים אלו עומדת הצעת חוק לגבות מס בריאות וביטוח לאומי מעקרות הבית וקולן של ארגוני הנשים בנושא לא נשמע. בכנסת יושבים גברים אטומים ומושחתים שרק חושבים מאיפה להוציא עוד כסף לכיסם הפרטי. מה דעתך בעניין? וכיצד יהיה אפשר למחות כנגד הצעה זו?

עדן האם ידועים פרטים נוספים לגבי הידיעה המקוממת הזו?, מי הציע חוק זה, היכן זה עומד, מה הטיעונים? דעתי היא כי דובר בעוד אמצעי שמטרתו לדחוק את אוכלוסית הנשים לשולי החברה, אך לא ברור לי מה המשמועויות לשו, מי תוגדר "עקרת בית", מהיכן אשה שאינה מועסקת אמורה לשם, וכו.. וכו. אפשרויות המחאה הן רבות ומגוונות. ראשית יש לאסוף נתונים ואחר כך , אפשר להעביר עצומה באינטרנט, לשלוח מכתבים לארגוני הנשים, לחברי כנסת, לפרסם מאמרי דעה בעיתונות (בזה אני יכולה לסייע פירסמתי כבר כמה כאלו בנושא נשים) אשמח אם תחזרי לכאן, עם יותר נתונים עדכניים !!

מצרפת לך לינק בנושא http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3425033,00.html למיטב ידיעתי, הייתה הצבעה בנושא והיא עברה ברוב קולות. שווה לבדוק זאת. אני מוכנה להרתם למאבק נגד מחאה מקוממת זאת. מקווה שביחד נצליח למנוע את רוע הגזירה. תודה לך על שתוף הפעולה.

שלום האם כחלק מההסמכה שלכם כפסיכולוגים קלינים כוללת לימודים על סוגי התרופות השונות? האם אתם כחלק מתפקידכם צריכים או יכולים להמליץ על תרופות? (ידוע לי שאנכם מורשים לתת מרשם לתרופות.). תודה

שלום מ., הכשרה של פסיכולוג קליני אינה כוללת פרמקולוגיה, ופסיכולוג קליני אינו מוסמך לתת ייעוץ תרופתי. עם זאת, מאחר וההכשרה כוללת גם תקופה במסגרת אישפוזית, אין פסיכולוג קליני שלא נחשף בצורה מקיפה לאינפורמציה על טיפול תרופתי, ופסיכולוגים רבים אף ממשיכים להתעדכן בתחום המשיק לעיסוקם. בברכה, אורנה

אורנה יקרה, אתמול היה לי יום טוב, אחרי שנים. נסעתי לים עם חברות ואחר כך ישבנו במסעדה. כבר המון זמן לא יצאתי מהבית והן גם לא אמרו לי שנוסעים- כי לא הייתי באה. פשוט אספו אותי לקנות משהו קטן באיזור ביתי ואז "חטפו אותי" לים שהוא מרחק נסיעה של כשעה וחצי מביתי. דווקא ברגע שהיה לי הכי כייף, בים בין הגלים, בו לא הייתי יותרמ- 15 שנים (אני בת 28), הרגשתי פתאום ריקנות נוראית וחוסר תכלית ביחד עם אושר. זה היה כואב ביותר. אני מרגישה שגם רגעיי ההנאה הגדולים, עד שמגיעים הופכים לכואבים. אין אושר בלי סבל. לא בטוח שתהיה לך תשובה על זה - אך רציתי לדעת מדוע תחושת העצבות מתגברת דווקא כשטוב.. פרח

פרח יקרה, מזמן לא שמעתי ממך, לפחות לא בכינוייך הפרחוני. טוב שיצאת מהבית. טוב שיש חברות. טוב שיש ים... התיאור של אושר נוגע בסבל, הנאה צרופה עם יגון קודר, הוא כל-כך כל-כך נכון. מהות החיים, אני חושבת... ואיכשהו, היכולת לראות זאת מעידה בעיני על בגרות, ועל כוחות, ולמרות הכל - גם על חיות. צאי שוב... אורנה

תודה אורנה, לא כתבתי בעוד כינויים מלבד הפרחוני - ריחני שלי. התרחקתי קצת מהפורום לתקופה. נעים שזכרת למרות שלא כתבתי מספר חודשים. פרח

אני מנסה לחפש מילים שיבטאו מה קורה איתי... מה עובר לי בראש .. אני מנסה למצוא היגיון בשטף כל המחשבות שמתרוצצות לי .. ואני ..לא מוצאת רצף הגיוני של מילים ..!!! שיכולות להסביר את מה שעובר עליי ..!!! הכל מבולבל מידיי .. שוב כואב .. שוב מחזיר לאותו המקום ..הנוראי הזה .. אל האונס שעברתי.. שבכל דרך אני מנסה לברוח ממנו .. אז תגידו לי.., איך ממשיכים מנקודה בה.. אפילו למילים אין את היכולת להמשיך??... איך כל מחשבה שאלייה אני מנסה להגיע.. מגיעה בסופו של דבר למבוי סתום ?.. איך כל פיתרון שעולה בראש נתקע אצלי בקיר של התנגדות ?... איך אפשר לדעת הכל .. אבל בעצם מצד שני לא לדעת כלום ??? איך אפשר להראות כלפי חוץ ככ חזקה ? כשבפנים..הכל שבור והרוס..?? איך אפשר להרגיש ככ לבד .. כשבעצם אני מוקפת בהמון אנשים ?? איך אפשר לרצות למות ..!!!!?... ובמקביל להאחז ככ חזק בחיים??? איך ?... ! ..? איך ממשיכים מנקודה בה הכל ברור , אבל ממבט לרחוק .. הכל נראה ככ עמוםםםם ..?? ואולי גם במילים האלה השארתי את עצמי ואתכם בבילבול נוראי??.. ואולי אני את עצמי כבר לא מצליחה להבין יותר ... אז לאן ממשיכים מנקודה בה .. המילים לא יכולות להמשיך...??? עצוב לי נורא ... מתמוטטת ..

ש' כאובה, ממשיכים, אבל לא לבד. נותנים ליד טובה להרים אותך כשאת נופלת, ללטף את המקום השורף. בבקשה פני כבר מחר ל'מקום' וקבלי מהם הכוונה לטיפול אצל אדם המתמחה בכך. חזקי ואמצי, אורנה

אני בטיפול ..:-( טיפול אינטנסיבי כבר שנה ו 3 חודשים אצל פסיכולוג קליני ..לאו דווקא שמתמחה בפגיעה ..אבל עד שהתחלתי לבנות איתו מערכת אמון ..אני לא יעבור למישהו אחר .. הטיפול קשה ..עמוק ..חודר ..לתוך הדחקה של שנים.. אבל הוא מראה לי שהוא שם בשבילי ..למרות כל תחושת הלבד שאני מרגישה יש לי ימים טובים יותר והחודשיים האחרונים לוקחים ממני כל כח אפשרי .. מרגיש לי כאילו חזרתי לתקופה של ההתחלה ..חסרת כוחות.. אמונה.. מיואשת .. יש לי תור לפסיכאטרית היום.. אני ככ מפחדת שבסוף אסכים לקחת כדורים.. ככ מפחדת .. מפחדת מהמצב הזה שלי.. כאילו שישאר ככה תמיד .. תודה על התגובה שלך, מקווה שיהיו ימים קלים יותר.. ש'

אני ארבעה חודשים אחרי הפלה, כבר התחלתי להרגיש טוב, חשבתי שהתגברתי אבל יום אחד נסענו לחברים, ראינו שם קלטת חתונה שלהם(בחתונה הזאת היתי בהריון והייתי מאושרת) אח"כ נכנסה אשה בהריון שצריכה אוטו טו ללדת. נשברתי, היה לי מאוד רע, המצב של אושר מול המצב כיום שתיתי 2 מרטיני , אני ובעלי מנסים להרות שוב כשקיבלתי מחזור בכיתי חצי לילה אני מרגישה שכאילו מתתי, אין לי עדיין הרגשה שחיים מממשיכים, אין לי תאבון, כל הזמן שינויים במצב רוח, עייפות אני בטיפול, אבל זה עדיין לא עוזר רק רוצה עוד פעם להרגיש טוב, ולחזור לחיים, לשגרה מה עושים?

כמוך גם אני עברתי הפלה טיבעית והייתי בדיכאון נוראי. כ"כ רציתי את התינוק וחיכיתי להריון הזה. כשאמרו לי בקופת חולים שאין לי תינוק לא ידעתי את עצמי מרוב צער. אבל אחרי חודשים נכנסתי שוב להריון, כמו שבטוח שגם את תיכנסי. בתנאי שלא תהיי בלחץ או בחרדה מכך. ותיראי שזה יצליח לך כמו שלי זה הצליח. ברור, שהפעם לא סיפרתי לאף אחד. מי שראה ראה ומי שלא סיפרתי לו רק לקראת סוף ההריון. היום, אחרי מספר שנים אני שמחה שככה זה קרה. לא בגלל ההפלה אלא בגלל שקיבלתי ילדה ניפלאה ונהדרת במקום אותו התינוק. היום בדיוק דיברתי עם ביתי על ההפלה שהייתה לי. היא שאלה אם אני מצטערת שהיתה לי הפלה. סיפרתי לה על הכאב שחויתי אבל אמרתי לה שאני שמחה כי ככה קיבלתי אותה והיא מתנה הקב"ה. אז ממני אליך, תהיי חזקה ואל תשברי. אני יודעת זה מאוד קשה אבל תדעי שאת שוב תיכנסי להריון (בעזרת השם) ותאמיני לי, ההריון החדש יהיה מבחינתך מתנה נהדרת ואת תהני ממנו בכל יום מחדש. בינתיים תמשיכי להיות חזקה ותדעי שזה עוד יבוא. בהצלחה

אלמונית יקרה, אם אינני טועה, אני זוכרת אותך מתארת כאן את תחושותייך הקשות זמן קצר לאחר ההפלה. צר לי לקרוא שההתמודדות הרגשית עדיין קשה ומאתגרת. האמת היא שזה באמת כך - ההפלה תהיה כל חייך סמן פנימי של קו שבר מסוים. לצד זאת, כפי שתיארה ורד - החיים מובילים אותנו הלאה ובאמתחתם הפתעות... אני מקווה שאת מושקעת בטיפול, ומשתמשת בו על-מנת לעבד את האבל על ההריון הראשון. לצד זאת, נסי להגדיר לעצמך מטרות ויעדים שאים כרוכים רק בהריון נוסף או בהתגברות על ההריון הקודם.נסי לקבל את רגשותייך כחלק טבעי מההתמודדות שלך, גם אם עבר זמן. באיחולים לטוב, אורנה

נטע! אני יודעת שאת בעיקר קוראת כאן (מקווה שעדיין...) ופחות כותבת, למרות שכשמדי פעם, את מתפתה וכותבת, מתגל?ה פה בחורה מקסימה ורגישה. והיום, כאמור, יום הולדת. מקווה שאת מאלה שיודעים לחגוג בגדול. שמקבלים באהבה את היום החגיגי הזה שהוא שלך ובשבילך. אני יוצאת מתוך הנחה שאנשים שמסתובבים בפורום מסוג הפורום הזה, הם אנשים, שמנסים לפחות, להסתכל פנימה לתוכם. שמנסים ללמוד איך אפשר להתנהל בחיים האלה מתוך איזושהי מודעות פנימית, למה שתלוי בנו וגם למה שפחות. למה שאנחנו יכולים לנסות ולשנות בכוחות מאומצים וגם למה שאנחנו צריכים ללמוד ולקבל, פשוט כי אין ברירה. אני יודעת כמה המסע הזה הוא ארוך, כואב, מתיש, אבל גם מתגמל. רוצה לקוות, שאת, כבר נמצאת בשלב, בו הגמול עולה על הקשיים. אז נטע, תמשיכי להקשיב פה ברגישות שלך, ותכתבי יותר, כדי שכולנו נרוויח. מזל טוב מכל הלב, יעלה

מזל טוב לנטע!!! ברכות. ברכות. ברכות. ברכות. בריאות, אושר, הגשמה ועוד מיליון דברים! http://www.riversongs.com/flas1/age.html תספרי לנו מה שלומך? נורית

מדוע פסיכיאטרים לא ממש מוכנים לקבל קיום DID-MPD ומעדיפים להלעיט את הקורבן בתרופות אנטי פסיכוטיות "לסילוק ההזיות"?

שלום rob_roy, הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית והפרעת האישיות המרובה אמנם זוכות לעדנה בספרות ובקולנוע, אך במציאות הן נחשבות נדירות למדי. למיטב זכרוני, ישנם אנשי מקצוע הסבורים כי ניתן להחליף אבחנות אלה בצורה טובה ע"י אבחנות מהספקטרום הפסיכוטי, ומכאן הטיפול התרופתי. אני לא בטוחה שדעות קדומות מהוות הסבר לכך. בברכה, אורנה

הילד שלי בן 9 חברותי וחכם (בן בכור) בחודש האחרון מגלה סימני חרדה קשים כלפי סביבתו הקרובה ומדבר איתי על כך שבוא מפחד שיקרה לי או למי ממשפחתו הקרובה והרחוקה משהו רע והם ימותו הוא מדבר על זה וממש מתחיל לפרוץ בבכי היסטרי. בשיחה איתי התברר שכאשר הוא נחשף לחדשות רעות על תאונות וכו' הדבר מטריד אותו והוא מתחיל להיות חרד. אגב זו לא הפעם הראשונה שהוא מגלה סימני חרדה וזה קורה לו אחת לשנה או יותר שהמחשבות הטורדניות לא מרפות ממנו. אנו מדברים אליו בצורה הגיונית ומנסים להרגיעו ולעיתים הדבר עוזר אך אותי מאוד מטריד מה הרקע לזה וכיצד ניתן לסייע לו שכן הדבר פוגע רבות באיכות חייו והוא הופך לדכאוני ומוטרד ומאבד את הילדות התמימה מהר מאוד. לתשובתך הדחופה אודה.

סיגל יקרה, ילדים מודעים לסכנות ולמוות יותר ממה שאנו כהורים רוצים להאמין... כשהם מבטאים חרדה כדאי לדבר איתם על נושאים אלה בפתיחות ובכנות הרבה ביותר. זוהי דרכנו ללמד אותם שדברים רעים אכן יכולים לקרות, ושהשליטה שלנו בכך מוגבלת. לכן, אנחנו (כל בני האדם - וחשוב שידע זאת) לומדים לחיות עם הסכנה ועם ידיעת המוות, ומשתדלים ליהנות מחיינו ככל שנוכל... לפעמים קשה להורים לדבר על נושאים אלה מבלי לשדר חרדה בעצמם. במקרים כאלה כדאי מאוד להיעזר בפסיכולוג/ית קליני/ת, במיוחד במטפל בעל נסיון בטיפול בחרדה. מטפל קוגניטיבי מיומן יוכל ללמד את בנך להתמודד בצורה רגועה עם המחשבות המטרידות, ומדובר בטיפול קצר ויעיל ביותר. בהצלחה, אורנה

לאורנה שלום רב, ראשית תודה רבה על תשובתך המהירה. כחברת קופ"ח מכבי האם ידוע לך על שם ספציפי של פסיכולוג/ית בעל נסיון בטיפול בחרדות שאליו אוכל לפנות בכדי למנוע מצב של פניה לפסיכולוג שאל עונה על קריטריון חשוב זה וזמן הטיפול יהיה ממושך ולא אפקטיבי? תודה רבה

מאוהבת בגבר יותר מבוגר ממני ב 25 שנה,רוצה כל הזמן להיות איתו. ניהיתי אובססיבית כלפיו,מקבלת ממנו יחס אך אינני מבינה מה מטרתו.מבולבלת לגמרי. אני מרגישה ממש מאוהבת אין לי חשק לאף אחד אחר מעוניינת רק בו. הוא נשוי ואשתו מתחילה לחשוד. למה זה קרה לי? למה אני מעוניינת דווקא בגבר שלא יכול להיות שלי?

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/763/xFT/669668/xFP/669

מאוהבת בגבר יותר מבוגר ממני ב 25 שנה,רוצה כל הזמן להיות איתו. ניהיתי אובססיבית כלפיו,מקבלת ממנו יחס אך אינני מבינה מה מטרתו.מבולבלת לגמרי. אני מרגישה ממש מאוהבת אין לי חשק לאף אחד אחר מעוניינת רק בו. הוא נשוי ואשתו מתחילה לחשוד. למה זה קרה לי? למה אני מעוניינת דווקא בגבר שלא יכול להיות שלי?

שלום, רציתי לדעת למי ניתן לפנות לאבחון אספרגרס אצל מבוגר (31). בנוסף, למי ניתן לפנות ליעוץ לגבי תמיכה בסובלים מאספרגרס כאשר אותו אדם אינו מודע למצבו (לא מכיר בכך שהבעיה היא שלו אלא מאשים את הסביבה). תודה!!

שלום לי, תיקון קטן - לא אספרגרס אלא תסמונת אספרגר. תסמונת אספרגר משתייכת לקבוצת ה- PDD (הפרעה התפתחותית נרחבת), המתאפיינת בליקויים בתפקוד החברתי, קשיים בתקשורת, ליקויים במשחק ובדמיון והתנהגויות כפייתיות/חזרתיות. על-מנת לדעת יותר, ואף להגיע למגוון גופים העוסקים באבחון ובטיפול, הקלידי את הצירוף 'תסמונת אספרגר' בכל מנוע חיפוש אינטרנטי. בהצלחה, אורנה

היי אורנה, הסיבה שבגללה פניתי לפורום זה היא שאין הרבה חומר לגבי אספרגר אצל מבוגרים. יש הרבה מכוני אבחון וטיפול לילדים ומתבגרים אך לא מצאתי עדיין אף מאבחן למבוגרים. אשמח אם תוכלי לעזור. תודה.

שלום , כשהייתי ילדה קטנה הוטרדתי מינית ,אני אפילו לא יודעת אם זה ההגדרה הנכונה כי לפי מה שאני זוכרת הוא לא נגע בי רק ביקש ממני להראות לו את התחתונים ואני חושבת שגם חשף עצמו אבל אני לא בטוחה שהסתכלתי ,בגלל גילי (אולי כיתה א) לא הבנתי כ"כ מה קרה וגם לא סיפרתי ,כעבור 3 שנים התחלתי לבכות בלילות כי נזכרתי , ניסיתי להסתיר אך אחותי שמה לב וסיפרתי לה ... אח"כ במשך השנים נתקלתי בעוד כמה חולי נפש ,אחד ניסה לגעת בי ואח"כ בפעם אחרת עוד אחד ניסה לגעת בי וקיבלתי מאיש ברחוב אולי בכיתה ח' הצעה מגונה , אנשים שחשפו את עצמם בפני , כשהייתי ילדה אפילו סיפרתי לחברות שלי על כל ההטרדות כאילו זה מה בכך (אולי כסוג של תרפיה)היום אני בחורה בת 20+ לא יצרתי מעולם קשר עם בנים ועד לא מזמן אולי כשנה אפילו נמנעתי כמה שיותר ,אני לא בטוחה שזה קשור להטרדות ,גם גדלתי בבית גרוע , אם הורים בעלי לקות רגשית (הורי גינו אותי לא פעם) היום אני ממש מרגישה קושי לנהל את חיי ,וכל הזמן במאבק להרגיש לא חרדתית ולהעלות לי את הבטחון. האם זה שהוטרדתי מינית כשהייתי קטנה גרם לחרדות ולחוסר בטחון או הצורה שבה גדלתי? לפעמים יש לי תחושה שאני רוצה ללכת להיפנוזה לראות מה קרה שם שוב ,,, כי אני מרגישה שזה מעורפל לי עד כדי כך שבבגרותי התחלתי לחשוב שאולי זה היה חלום רע שהיה נראה לי מציאותי.... זה מצב מוכר? תודה מראש

שמתי לב שיש פה עוד עדן אז אני אחרת....

שלום עדן אחרת, פגיעה מינית בגיל הילדות נושאת לעיתים קרובות אופי עמום ומבלבל, וההיזכרות בה יכולה להיות הדרגתית ומבלבלת בפני עצמה. כדאי להיעזר בליווי של מטפל/ת המתמחה בטיפול באנשים שעברו פגיעה מינית. אחד המרכזים שיכול לעזור נקרא 'מקום', ותוכלי לאתר אותו בקלות באמצעות מנוע חיפוש אינטרנטי. בינתיים, נסי להרשות לעצמך לחוות את העירפול והמורכבות, אורנה

תודה רבה על המענה

שלום, אח שלי בן 30+ הוא במצב של דיכאון ככל הנראה הוא אינו עובד ויש לו קושי לתפקד במקרה שהוא עובד הוא מחזיק גג חודש חודשיים . יש לו קושי לתפקד הוא חולם הרבה לפעמים נראה כ"כ מנותק עד כדי כך שנראה שהוא לא שומע אותנו . הוא אוכל בצורה מזיקה ולא בריאה ומעשן הרבה, מכיוון שחשבתי שיכול להיות שחסרים לו ויטמינים במיוחד מקבוצת b כי הוא מעשן בכמויות , קנינו לו והוא מסרב לקחת .בנוסף יש לו בעיות בריאותיות אחרות והוא מסרב לטפל בעצמו וללכת לרופא משפחה, דיברנו איתו המון ניסנו לעזור לו אבל שום דבר לו עוזר , הוא רוב היום ב"עולם שלו" המצב הזה נמשך יותר משנתיים , בנוסף אין אף אחד שיכול לעזור לו בתשלומים לפסיכולוג וגם שהצענו לו הוא מתנגד. בקיצור האם יש איזושהי אפשרות אחרת לעזור לו ?

שלום עדן, נשמע לי שאחיך זקוק לעזרה אינטנסיבית ומקיפה יותר מזו שויטמינים יכולים לתת. כדאי לללוות אותו להתייעצות עם פסיכיאטר ופסיכולוג קליני במרפאה ממשלתית באיזור מגוריכם. הטיפול לא תשלום אך התורים ארוכים, וכדאי לתאם את התור כבר מחר. עד שיגיע מועד התור, תוכלו לעמת אותו עם מצבו ולהסביר את חשיבות ההתייעצות. אני מקווה שהוא יראה שהצדק עמכם, אורנה

אורנה שלום אני מודה לך מאוד על תשובתך בהחלט ננסה !

שלום לכולם! אמא שלי בת 56 וכבר כמה שנים טובות היא לא מרוצה מחייה...כל הזמן מקטרת ומתלוננת.תמיד רק תלונות.אני לא יודע אם לשייך את מצבה לגיל כי נראה לי שגם בצעירותה היא הייתה ככה...דיי אופי. בבית יש לנו(האחים ואבא) המון וויכוחים איתה על דרך החשיבה הדכאונית שלה(למרות שיש לנו הכל ולא חסר לנו כלום ואבא שלי הוא בעל נהדר),על החיפוש מה לא בסדר בהוא ובהיא ועל הביקורתיות... היא תמיד מדברת שטויות בכמויות,יש לה המון דעות קדומות שגובולות בגזענות קלה(סטיגמות) שאותי אישית זה מרתיח ואני לא מסוגל להעלים אז אני מתחיל לריב איתה!!! המצב ככה כבר כמה שנים וההורים שלי לא אנשים מאושרים המון שנים!הם די חיים ביחד בשביל הילדים למרות שאנחנו ילדים גדולים.הם היו בטיפול זוגי ולא עזר... מה גם שהיא די מציקה ולא נותנת חופש פעולה בבית.תמיד דברים חייבים להיות איך שהיא חושבת ועד שמישהו לא יעשה מה שהיא רוצה היא "תחפור" לו עד שהוא יעשה...כמו למשל היא רוצה שאני אכנס להתקלח בזמן מסויים שלדעתה הוא נכון או לאכול למרות שאני לא רוצה ודברים כאלו שמאוד מרגיזים אותי כי אני בן 24 סטודנט,עובד,מאוד עצמאי ועדיין היא מתייחסת אלייי כילד קטן! אני יודע שהצפתי כאן המון בעיות אבל אשמח לתגובה כללית על הבעיה למה היא כזו? נ.ב אין לה מסגרת חברתית וכל ניסיון שלי לדבר איתה על זה עלה בתוהו..היא בטוחה שהיא חיה נכון אבל היא לא!!!לא ניתן לשכנע אותה והיא גם לא מאמינה לדברים שלנו היא חושבת שאנחנו מוסתים ע"י אבא...לא מוכנה ללכת לפסיכולוג!!! מה עושים?

שלום לסטודנט, אולי לא משנה למה *היא* כזאת, אלא קודם כל משנה מה *אתה* יכול לעשות כדי להקל על עצמך. אותה כנראה אי אפשר לשנות, וכנראה גם שצריך להפסיק להילחם בה (גם אם הצדק הוא שלך, זה לא חשוב) כי כולם יוצאים מופסדים מהמריבות בסופו של דבר. אם מפריע עד כדי כך ואתה יכול, רצוי גם ליצור מרחק גיאוגרפי ולחיות חיים עוד יותר עצמאיים ובלתי תלויים במקום משלך. זה עשוי לפתור הרבה בעיות. אלא אם כן, אתה אוהב את הריגושים שבמריבות ולא מוותר עליהן...

חושבת בדיוק כמו הקודמת. אתה הרי לא רוצה להיות כמו אמא שלך, אז תניח לה לחיות כמו שהיא מבינה... :)

חושבת בדיוק כמו הקודמת. אתה הרי לא רוצה להיות כמו אמא שלך, אז תניח לה לחיות כמו שהיא מבינה... :)

שלום סטודנט, אימא שלך אכן נשמעת לא מרוצה מחייה. מאחר והיא אדם מבוגר ועצמאי, אני מציעה להבחין בין נושאים הקשורים לחייה, לבין נושאים שיש להם נגיעה ישירה לחייך. בכל הקשור לחייה - וודאי שתוכל לדבר איתה ולהציע לה הצעות לשיפור (טיפול פרטני וייעוץ זוגי למשל נשמעים לי רעיון נהדר), אך אם אינה נענית כדאי להניח. בכל הקשור לחייך - מותר ואף חשוב להציב גבולות ברורים. למשל, התערבות בזמני המקלחת שלך הולמים את גיל 4, אך לא את גיל 24. לא קל להציב גבולות, אך זוהי התנסות חיים חשובה מאין כמוה. בברכה, אורנה

שלום רב, אני סטודנט בן 24.לפני כחצי שנה התחלתי בטיפול דינמי עקב כמות גדולה של דחיות שצברתי מצד בחורות שחשקתי בהן.תכופות אני שואל את עצמי אם הייתי צריך לפנות לאימון אישי,מכיוון שמידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי.כאשר שאלתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" על ההשוואה בין טיפוח הציפיות בטיפול לבין טיפוח הציפיות באימון ניתנה לי התשובה המלומדת הבאה: "כל הפסיכולוגים, ללא יוצא מהכלל, הינם בעלי תואר שני, ומכאן משתמע, ללא פשרות, שהם מיומנים בגישות מדעיות שמחיבות להסתמך על עובדות, תאוריות מקובלות, ונתונים עדכניים ככל האפשר. התאוריה של 'העלאת ציפיות', (ששמה המדעי: הציפיה מגשימה את עצמה) מבוססת על ידיעה מפורטת של הפרט (או כל אחד מקבוצה), והפוטנציאל הגלום בו/בם, לאור מחקרים ואומדנים מדעיים. הגישה אינה מזמינה דיבורים בעלמא והפרחת סיסמאות או הבטחת אשליות. המאמן המצוי הינו בעל השכלה של כמה חודשים, ערב או שניים בשבוע, במקרה הטוב. הם לומדים פרקים יישומיים בתחום מדעי ההתנהגות, ובד"כ ניזונים ממטען גבוה של ביטחון עצמי." תארי לעצמך שהייתי בוחר במסלול של אימון אישי.אזי המאמן חסר ההשכלה היה מפריח באוזניי ססמאות בעלמא,כגון: "אם תאמין בעצמך,אולי תשיג גם את הבחורה הכי שווה באוניברסיטה,אין סיבה שלא", אך הכסיל הלא-מלומד הזה אינו יודע שטענתו כלל לא הוכחה מבחינה מדעית,ושהיא אינה עולה בקנה אחד עם התיאוריות המדעיות המקובלות.אולם החמור מכל,הוא שהיא מטפחת אצלי ציפיות להישגים שהם,רחמנא ליצלן,מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים העדכניים ביותר! אז מדוע בכל זאת אני תוהה אם הטיפול הפסיכולוגי היה הבחירה הנכונה?

קישור שאולי יעניין אותך... http://www.telem.org.il/article_distinctions.html

שלום יוני, בשאלתך שלובים זה בזה שני נושאים שונים, ואנסה להתייחס אליהם בנפרד. הנושא הראשון, והחשוב בעיני, הוא תחושתך שאינך מקבל הד רגשי מספק בטיפול. באת לטיפול עם תחושות דחייה מכאיבות, והנה אתה לבדך גם בטיפול עצמו, או בלשונך - "מידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי". מכאן נפרשת צומת: מחד, יתכן שהמטפל אינו מתאים עבורך או ששיטת הטיפול אינה מיטיבה איתך. זוהי אפשרות שחשוב שתשקול לעומקה, הן בינך לבין עצמך והן עם המטפל. מאידך, יתכן שחוויה רגשית של ריחוק ודחייה משתחזרת בטיפול, ואז הטיפול הפסיכולוגי הוא אופציה מצויינת להתבונן בשחזור, ללמוד ממנו ולהשתנות באמצעותו. אני חייבת לציין שבכך הטיפול הפסיכולוגי הוא במיטבו. וזה כבר מוביל אותנו לנושא השני, שאינני רואה צורך להרבות במילים לגביו - הקונפליקט שאתה סבור שקיים בין הטיפול הפסיכולוגי והאימון האישי. מדובר בטכניקות שונות, עם מטרות וכלים אחרים, ולכל אדם הזכות (והחובה) לבחור טכניקה טיפולית ההולמת היטב את צרכיו ואת נטיות אישיותו. בהצלחה, אורנה

הי, יש לי בעיה עם אימי. הסיפור די ארוך אז אנסה ככל האפשר לקצרו. אז ככה, אני לא יודעת בדיוק מה הבעיה אצל אימי. היא מאוד שתלטנית ומניפולטיבית אבל זה לא הכל. אני ממש מרגישה לפעמים (ולפעמים די קרובות) שהיא כל הזמן נגדי ובתחרות איתי וכל הזמן מנסה להוכיח שהיא יותר טובה ממני. היום גם אני אמא וכל הזמן היא יוצאת נגדי ליד בעלי והילדים שלי. אם היא מחליטה משהו שזה נגד רצונותי היא יורדת עלי ועושה ממני אמא גרועה וכאילו היא האמא הכי טובה בעולם. לא רק זה, יש לי הרגשה שהיא לא רוצה שאצליח, כמו שהיא לא הצליחה. אז ככה, אחרי הצבא רציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה. במקום שתשמח שזה מה שאני רוצה היא שיכנעה אותי שכדאי לי ללמוד בסמינר למורים, כי אני אוהבת ילדים. אחרי שסירבתי להקשיב לה ורציתי לתקן את הבגרות שלי היא לא נתנה לי ואמרה לי שזה יהיה בזבוז זמן. ברור שהלכתי ללמוד משהו שלא רציתי ולא היה נותן לי כלום. אחרי שנה שהבנתי שאני עושה טעות החלטתי לשנות את החוג ללימודים שכן יקנו לי מקצוע. ברור, שהיא ירדה עלי איך עזבתי את החוג הקודם וכל הזמן ירדה עלי על שלא הלכתי ללמוד בסמינר. לא רק זה, אח"כ המשכתי לתואר שני. ברור, שלא שמעתי ממנה כל מילה וכל מחמאה. במהלך כתיבתי את התזה, במקום לעודד אותי ולתמוך בי היא רק ירדה עלי שאני לא אסיים ולא אגיע לכלום. אחרי שסיימתי את התואר השני ובהצטיינות במקום לשמוח ו/או להחמיא היא לא הוציאה מילה, אבל שום מילה. גם בעבודה כשהראתי לה מה אני עושה ואיך מחמיאים לי היא לא אומרת על כך דבר. כמו שאמרתי קודם גם בפני ילדי היא יוצאת נגדי ויורדת עלי ועוד מראה להם שאני רוצה ברעתם. לדוגמא, לביתי יש שיער ארוך שהיא מאוד אוהבת אותו. אימי כל הזמן מנסה לשכנע אותה להסתפר, לה היא אומרת שיותר יפה יהיה לה ככה אבל לי היא זרקה שככה יהיה לה יותר קל לחפוף לה את הראש כשביתי באה לשון אצלה (שזה פעמיים בשנה). ברור, שלביתי היא לא אמרה מה הסיבה האמיתית. כשביתי שאלה אותי מה לעשות אמרתי לה שהיא צריכה להחליט כי זה השיער שלה בתגובה לכך אימי אמרה לה שלא תקשיב לי כי אני לא רוצה בטובתה ואני רק רוצה שלה יהיה שיער ארוך. עוד דוגמאות, כשהייתי ביחד עם אימי ואחותי וביתה. האחיינית שלי ביקשה מאימי שתקנה לה ממתק. אימי, משום מה, הלכה בשקט עם האחיינית שלי ורק לה קנתה ואת ביתי אפילו לא שאלה אם היא רוצה. כשביתי אמרה שגם היא רוצה אותו הממתק אימי לא אמרה כלום. אימי ואחותי אפילו לא ביקשו שאחייניתי שתכבד את ביתי. לכן אני ביקשתי זאת ואחיינתי סירבה. הייתי פשוט המומה. אימי ואחותי לא אמרו כלום. אבל ככה אצלי החיים אני פשוט לא יודעת איך להסביר את ההתנהגות הזאת של אימי. אני חייבת להוסיף כאן עוד דוגמא, כשבני היה קטן יותר הוא היה פצוע וחבוש בתחבושת ברגלו. הורי אז חזרו מחו"ל ורציתי לפגשם אבל הם קבעו להפגש עם אחותי בבית קפה שנמצא על החוף. ביקשתי מהם שנפגש כולנו יחד בבית קפה אחר ולא על חוף הים בגלל בני. התחבושת היתה ברגליו ואסור היה לו ללכת בחול. הן סירבו לבקשתי. מאוד קשה לי להיות איתה בקשר. בכל שיחת טלפון היא יורדת עלי ומוכיחה עד כמה אני לא בסדר. ברור, שאם אני לא מתקשרת אליה אז אני לא בסדר. גם שהייתי חולה ולא התקשרתי היא מיד יצאה נגדי ואפילו לא ביררה למה לא התקשרתי אליה. גם כשאני מנסה לתנק ממנה את הקשר היא יורדת עלי על כך שאני לא מתעניינת בשלומה. עכשיו היא כל הזמן מתלוננת כמה היא לא מרגישה טוב. אפילו כשביתי הייתה חולה ולא יכלה כלום לאכול. היא אמרה שהכינה לה מרק שאבוא לקחת. אז כשבאתי במיוחד לקחת את המרק ובאתי מרחוק במקום שאקבל ממנה את המרק לביתי היא כיבדה את אחותי ומשפחתה ואתנו במרק. כששאלתי אותה למה היא ביקשה שנבוא לקחת אותו אז היא האשימה אותי שאני לא בסדר שאני לא מכינה לביתי מרק. למרות שהיא בפנסיה ואני עובדת ויש לי ילדים קטנים בבית. במקום לעזור אפילו את המרק שהבטיחה לתת לי היא לא יכלה לתת. כל שיחה איתה אני נכנסת לדיכאון ברור שכשאני צריכה ללכת אליה כל הזמן אני חוזרת מרוגזת ואז תמיד אני ובעלי נכנסים לויכוחים בגלל דבריה. אני אובדת עיצות ולא יודעת מה לעשות. אנא עזרו לי. אני שונאת את החיים בגללה. אח"כ היא עוד שואלת אותי למה אני לא אוהבת אותה ולמה אני כ"כ מרוחקת ממנה. מה אני אמורה לאמר ? את האמת ? כל פעם שאני אצלה היא מפארת את עצמה בפני בעלי וילדי ומוכיחה להם כמה אני אמא לא טובה כמוה. ברור, שילדי לא אוהבים אותה כמו שהם אוהבים אותי אבל היא לא מבינה את זה וחושבת שכולם אוהבים רק אותה. מצטערת על אורך דברי אבל זה רק על קצה המזלג. תודה על סבלנותכם ואודה לתגובתכם

שלום שירי, אני מבינה את כאבך - כאב של בת שמרגישה לא די אהובה ולא די מוערכת. הכאב מודגש ומתחדד כשאת רואה את הקשר בין אימך ואחותך, שנשמע קרוב וזורם יותר. אני רוצה להציע לך להתמקד ביצירת שינויים מסוימים בהתנהגות שלך ובחוויה הפנימית שלך, ולהשקיע פחות מאמץ בתקוות לשינוי אצל אימא. אני מציעה זאת משום שאנחנו יכולים להיות אחראיים רק לעצמנו, אבל לשמחתנו - לפעמים שינויים בנו זוכים להכרה מהסביבה (ולעיתים אז מגיע גם השינוי המיוחל אצל האחר). העבודה העצמית שחשבתי עליה יכולה להתנהל במספר כיוונים. אחד מהם, למשל, יכול להיות קשור למציאת דרכים להישמר רגשית מפני הפגיעה של אימא (ללמוד לא לתת לכל דבר להיכנס לתוכנו וליצור שם חורבן). כיוון אחר קשור לשמחה ולביטחון העצמי שלך. ככל שתרגישי בטוחה ושלמה יותר עם עצמך ועם דרכך בחיים, כך פחות תזדקקי לאישורה ופחות תיפגעי מהחיצים שהיא שולחת. אני יכולה לחשוב על כיוונים נוספים, אבל הדבר החשב ביותר שיש לי לומר הוא שכדאי לעשות את העבודה הזו בליווי של פסיכולוג/ית קליני/ת, שיוכלו לסייע לך להבין את עצמך ואת מערכת היחסים שלך עם אימך, הן בהווה והן בעבר. אני באמת חושבת שזוהי אפשרות טובה מאוד עבורך. בינתיים, חזקי ואמצי, ונסי לשמוח מתוך עצמך בהישגייך היפים והמכובדים, אורנה

תודה מקרב לב על התייחסותך ועידודך. את צודקת בכל דבריך. כיום יותר מבעבר אני מנסה פחות להפגע ולכן אני גם עונה לה ולא מאפשרת לה לדבר / להתייחס אלי בזילזול. אז ככה, אחותי בניגוד אלי הייתה הבת המרדנית ותמיד רבה עם אימי ואילו אני הייתי הבת הטובה שתמיד הקשבתי לדבריה. אי לכך, עם אחותי היא מאוד נזהרת ומשתדלת לעשות כרצונה של אחותי ומנסה לא להעביר עליה ביקורת. אותי מאידך, היא קיבלה כמובן מאליו לכן היא הרשתה לעצמה לאמר לי כל מה שעל ליבה מבלי לעשות חשבון. דווקא הקשר איתי, יותר מאשר עם אחותי חשוב לה. בגלל שאיתי קל לה יותר לדבר, אני יותר מבינה אותה ויותר מקשיבה לה. אחותי בניגוד אלי אין לה זמן / סבלנות אליה. לכן היא דורשת ממני יותר מאשר מאחותי שאהיה איתה בקשר ויותר רוצה את אישורי שהיא אמא טובה. יותר מכך, ילדי מאוד אוהבים אותי וקשורים אלי (גם האחיינים שלי קשורים מאוד אלי) נראה לי שקצת כואב לה שיש כזה קשר הדוק ביני ובין ילדי מה שאין ביני ובינה ולכן היא חייבת להוכיח לכולם שהיא אמא טובה ממני. אני גם מבינה שההתנהגות שלה היא כתוצאה של חוסר ביטחון עצמי אחרת היא לא הייתה מתנהגת בצורה הזאת. לא רק זה, יש לי הרגשה שמפריע לה שאני די שונה ממנה היא ציפתה שאני אהיה כמוה ובכך אחזק את ההתנהגויות שלה. משמע, שכמו שאותה לא דחפו ללמוד ולכן לא למדה שגם אני אהיה כזאת. אולם, אני בניגוד אליה דחפתי את עצמי ונילחמתי. אולי זה מפריע לה, כי זה מוכיח לה שגם היא יכולה לעשות כך ולא עשתה ואז האשמה נופלת עליה ולא על אחרים שלא דחפו אותה (כמו שהיא נוהגת לאמר ולהאשים). היא דווקא ציפתה מאחותי שתלחם ותהיה שאפתנית ולא ממני ואולי זה מה שמפריע לה שאני לא כ"כ מתאימה לתיאוריה שהיא בנתה לגבי. האם זאת יכולה להיות הסיבה לירידות, לאשמות ולתחרותיות? אשמח לשמוע את דעתך ? תודה מראש על התייחסותך